העמק שאלה/קכו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קכו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) בכת"י ובפי' כת"י נתחלף סדר סי' קכ"ו וקכ"ז. והכי יותר ראוי לשנות תחלה מצות ציצית ואח"כ איסור תשמיש בהם אלא שסדר הדפוס לא זזה ממקומה:

במדעם דעביד לאפוקי כו'. כגון חוטי ציצית כו' מכסוי הדם כו'. פי' בדבר העשוי לצאת בו ידי חובה. ור"ל אפי' בשעה שאינו יוצא בו י"ח. וכ"ה בש"ע א"ח סי' כ"א. [ולא כהט"ז שם. וכבר תמה עליו בשו"ת מהרי"ם סי' ס"א]. והטור שם דחה ראי' זו דאפשר לומר דשאני כסוי הדם כשמכסה ברגל עושה המצוה בדרך בזיון משא"כ כאן. והב"י תמה על הטור שהרי בשבת דכ"ב אי' דאסור להסתפק מנויי סוכה כל ז' ולהרצות מעות כנגד נר חנוכה ואבוהון דכולהו דם הא מפורש שההנאה מדבר מצוה עד שלא עברה מצותו חשוב ביזוי מצוה ונ"ל מדם ויישב הב"ח דודאי מודה הטור דבשעה שהוא לובש הטלית כ"ע מודו דאסור. והוי כנר חנוכה בשעה שדולק. וה"ה סוכה בשעה שיושב אבל בשעה שאינו לובש ס"ל דשרי. והא דסוכה והושענא ואתרוג אסור אפי' שלא בשעת מצוה. היינו משום מוקצה דאתקצי בשעת ישיבה כמש"כ התו' שם ד"ה סוכה דאפי' בחוה"מ יש בו משום מוקצה משום שהן אסורין בשעת מצותן משום ביזוי מצוה. אבל בחול דלא שייך איסור מוקצה כלל אינו אסור אלא בשעת מצוה. וא"כ שפיר תמה הטור על ציצית בשעה שאינו לובש מנלן דאסור. מיהו רבינו לטעמי' דס"ל דנ"ח כשכבתה והותר ג"כ אסור כמבואר בדרשה דחנוכה והובא בפוסקים וטור סי' תרע"ז. הרי שאנו מדמין ולמדין מכסוי הדם אפי' שלא בשעת מעשה המצוה וה"ה בציצית. וע"כ צריך לחלק בין נ"ח לסוכה אחר שבעה כמש"כ הר"ן והביאו הב"י שם דהתם לא מקצה אלא לימי החג. שהרי עשוין להשאר אחר החג. משא"כ נ"ח שעשוין להתבער לגמרי להכי אפי' נשתייר אסור. וה"נ בציצית שהקצה כ"ז שהן שלמין למצוה. ואסורין אפי' בשעה שאינו לובש ומשתמש למצוה שהרי עדיין מוקצין למצוה. ובאמת כשנפסלו ועשויין הן לכך שיפסלו מותרין כמבואר בדברי רבינו בסמוך ואז הן דומין לסוכה אחר ז'. ולא נצרכנו לסברת התוס' דשבת הנ"ל אלא בסוכה שנפלה ואינו עתיד להקימה עוד ולהכשירה ומכ"מ כל ז' אסור מטעם מוקצה דיו"ט. אבל אם עוד תשתמש למצוה ודאי אסור מטעם בזוי מצוה אפילו שלא בשעת מצוה. ולמדנו מדברי התוס' שאם נתלש חוט בשבת או ביו"ט אסור להשתמש בו לא מיבעיא למ"ד נולד אסור אלא אפי' למאן דאמר נולד מותר מכ"מ אסור משום מוקצה דמצוה כמו סוכה שנפלה. וכ"ת לדעת רבינו דאפי' שלא בשעת מצוה אסור להשתמש בו האיך שרי ללבוש טלית שאולה מצוייצת והרי אינו מקיים בו המצוה. או בלילה לדעת הרמב"ם דכסות יום פטור בלילה. הל"ק שהרי אינו משתמש בציצית אלא בטלית. והציצית בטלים אגב הטלית כמו שמותר לצאת בשבת לרה"ר מטעם זה כ"ז שהם ראוים למצותן:

ב

(ב) א"נ הושענא לאורוחי בי' ואתרוג כו'. הוא המבואר בסוכה דל"ז ב' אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג ש"מ מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצי' מריחא אקצי' אתרוג דלאכילה קאי כי אקצי' מאכילה אקצי' ואע"ג דהתם קאמר משום מוקצה. ורבינו הביא הטעם משום ביזוי מצוה כבר כתבו התוס' שבת דכ"ב ד"ה סוכה דאי משום מוקצה לא שייך לאסור בחוה"מ מש"ה קאמר איסור דביזוי מצוה הוא אבל הא דאסור משום ביזוי מצוה אינו אלא במילי דאקצי' למצוה: ומש"כ רבינו עוד א"נ אסתפוקי מעצים דסוכה משמע דבעצי דפנות מיירי. דאי בסכך הכי מיבעי סכך דסוכה. ותו הא סכך אסור מה"ת כדאי' בסוכה ד"ט מדכתיב חג הסכות שבעת ימים לה' ואיתקיש סוכה לחגיגה. אלא בעצי דפנות מיירי וא"כ צריך ישוב גם לשיטת תוס' והרמב"ן גם לשיטת הרא"ש ז"ל שיבואר. דידוע שנתקשו התוס' שבת שם ובכ"מ רומיא דסוגי' אהדדי. דבסוכה ד"ט קאסר מה"ת ובשבת שם ובביצה ד"ל קאסר מדרבנן משום מוקצה או ביזוי מצוה. ויישבו התו' בשם ר"ת ז"ל דבשני דפנות ומשהו אסור מה"ת. והמותר אינו אסור אלא מדרבנן. והרמב"ן הביא הר"ן ביצה פ"ד כ' דנ"מ בין דפנות בין נויי סוכה. והוסיף הר"ן וביאר דודאי בדפנות ג"כ יש לחלק בין הכשר סוכה להמותר. אלא אם עשה כל ד' דפנות כאחת נאסרו כולן מה"ת. והוספתי דבזה מתיישב הא דאי' בסוכה שם דאמר רב ששת משום ר"ע מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסכות שבעת ימים לה' ותני' ריבב"א כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה שנא' חג הסכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'. וכבר עמדו התוס' ד"ה מה על היקשא דא תיפוק לן מדכתיב סכות לה' ע"ש. ולי נראה דמשום דמקור סברת הר"ן נפקא מחגיגה דאית' בחגיגה ד"ח ב' הפריש עשר בהמות לחגיגתו כו' ומבואר שם דרשאי להקריב כולם ביו"ט. ומיקרי כולן חובה ואינן כנו"נ שאסור ביו"ט. ה"נ בעושה ד' דפנות ביחד הרי כולם חובה. וכבר רמז עלה הגר"א ז"ל בבאור ש"ע סי' תרל"ח. והיינו שהוסיף ריב"ב ללמוד מחגיגה. הא מיהא דדפנות אסור מן התורה. אבל רבינו לא אתי עלה אלא משום ביזוי מצוה. ודוחק לומר דמיירי במותר דפנות. שהרי סתמא קאמר. מיהו לשיטת ר"ת אפשר ליישב על נכון. דלפי שמחלק בין שתי דפנות למותר אפי' כשעשאן כאחת א"כ בעושה ד' דפנות הרי לא נתברר איזה דופן אסור ואיזה שרי. ונראה דאז כולהו שריין מה"ת שהרי כלל גדול בהתפסת איסור כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו. וה"נ כמו שאין מועיל שתי דפנות שניות שיחול עליהן איסור אחר שכבר תקן שתי דפנות ראשונות. ה"נ אפי' בב"א לא מיתפסן כלל מה"ת וע' מש"כ סי' פ"ח אות ל"ב. וא"כ לא משכחת דאסור מה"ת אלא בסוכה מצומצמת של ב' דפנות ומשהו. דאלו ביותר אפי' בנה זה אחר זה הרי לא נאסרו בהזמנה דלפני החג כמבואר בהגהת רמ"א שם סי' תרל"ח משום דהזמנה לאו מילתא היא. ולא נאסרו אלא בישיבה בחג. ואז חל על ארבעתן כאחת מה שא"א מה"ת ואינו נאסר אלא משום ביזוי מצוה. וכ"ז לשיטת ר"ת. אבל לשיטת הר"ן דבב"א כולהו אסורין מה"ת ודאי קשה מדברי רבינו. ונראה לי כלפי שהקשה הרא"ש ע"ז השיטה. הא לא נדרש מחג הסוכות אלא על הסכך ולא בדפנות לענין כמה דרשות. והאיך אסור מהאי דרשה הכל בהנאה. וקושיא חמורה היא. אבל יש למצוא פשר דבר. דודאי אם הי' הדפנות ישנות ולא בנאן לשם סוכה באמת אין בהם היקש לחג. שהרי אפי' הי' מתחלה דירת קבע שלו כשרים לדפנות. ולא נאסר אלא הסכך דבעינן שיהא לשם צל עראי מתחלה ובו נאמרו כל דיני פסול סוכה. וה"נ אין בדפנות איסור הנאה כלל. אבל אם בנה הדפנות לשם סוכה אע"ג שא"י לאוסרו בדיני סכך. שהרי אפי' הי' מתחלה דירת קבע כשר. מכ"מ לענין חלות איסור הנאה וקדושת המצוה שפיר יש לדמות עשיית הדפנות ג"כ לחג. אחרי שיש בעשיית דפנות ג"כ מצוה דאין סוכה בלא דפנות. ואחר שכן אפשר לפרש דברי רבינו בעצי דפנות שהיו ישנות ולא נאסרו מה"ת מכ"מ אסורים להשתמש בהם בחג הסוכות וכמש"כ המ"א סי' תרל"ח סק"ב בשם רי"ו. והרמב"ם פ"ו מה"ס כתב סתם דבין עצי דפנות בין עצי הסכך אסורים בהנאה. דמכ"מ הכל אסור בכל אופן. אלא דזה מה"ת וזה מדרבנן וכמש"כ הט"ז שם: עתה נבוא לדעת הרא"ש ז"ל שהוא כ' דעצי דפנות מישרי שרי. ומשמע שמותר לגמרי אפי' מדרבנן. וכ"כ הטור דבעצי דפנות אין בהם שום איסור ולא כהט"ז. א"כ קשה מלשון רבינו שיש בהם משום ביזוי מצוה מיהת. ובאמת כבר הקשו מהא דאי' שם ד"י דנויי סוכה מן הצד אסורין. והמ"א שם סק"ט כ' לחלק בין נויי דפנות לדפנות עצמן ולא נתבאר הטעם. תו קשה מהא דביצה שם דמפרש ר"י אמר שמואל הא דאין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה בעצי דפנות ועלה תני' ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה. ובלא שום ראי' ג"כ יש להבין מ"ש דפנות מכל מצות. שהרי דפנות עיקר לסוכה הוא. ונראה דעת הרא"ש דודאי אם עשה סוכה מתחלה אע"ג שאין בהם איסור מה"ת מדרשה דחג הסכות לדעתו ז"ל. מכ"מ מודה דיש בהם משום ביזוי מצוה כמו כל המצות. ולא מיירי הרא"ש והטור אלא אם היו בנוים מתחלה לשם בית ומכ"מ כשרים לסוכה. וא"כ אינם אלא כמו טלית שהטיל בו ציצית שבגוף הטלית אין בו מצוה. והרי הברייתא דאסרה נויי סוכה דייק ותני סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים כו' ולא תני עיטורי הסוכה ונויה כו'. אלא דוקא אם עיטר אחר שסיכך והוא לשם מצות סוכה. משא"כ אם אותם העיטורים הי' בביתו. ונטל המעזיבה ונעשית סוכה. לא נאסרו העיטורים וכמו כן בגוף הדפנות הכי הוא. ונמצא מיירי רבינו לדעת הרא"ש דוקא בדפנות שעשה לשם סוכה. עוד יש לדקדק לשון רבינו א"נ איסתפוקי מעצי סוכה. ולא קאמר לאשתמושי אלא אסתפוקי דמשמעו ליטול מהם לאיזה דבר. כמו קיסם לחצוץ בו שניו או להסיק בו וכדומה אסור. דא"כ מבטל מאותו קיסם המצוה אבל לאישתמושי בדפנות ובסכך כמו שהן שרי. וכדאי' בסוכה ד' ט' ב' דשרי לשטח על הסוכה כתונת השרוי במים כדי ליבש. ולא דמי לחוטי ציצית או הדס ואתרוג דאסורין אפי' בלא בטול מצוה. דכלל הוא דכל מצוה שעיקר תשמישה הוא בהנאה כמו סוכה ונר שבת לא נאסר ליהנות ממנה אפי' שלא בשעת מצוה אפי' תשמיש שאינו כדרך מצותו שרי אם לא שיהא באופן המבטל למצוה. כמו שמן המנטף מנר שבת דאסור משום מוקצה דמצוה אפי' ר"ש דלא ס"ל מוקצה בשבת מכ"מ אסור באופן שהוא בטול מצוה כמש"כ התוס' שבת דמ"ב ב' ד"ה ואין ניאותין כו' ע"ש. אבל כל שאינו מבטל להמצוה שרי. ואפי' בגדי כהונה דקדושים אין מועלין בהן מזה הטעם. כדאי' קידושין דנ"ח משום שלא ניתנה תורה למלה"ש ואפי' לכתחילה דעת הריטב"א ביומא דס"ט דשרי להשתמש בהם אפי' שלא כדרך לבישה. והכי פשטא דשמעתא דשם דס"ד דהא דפושטין ומקפלין אותם תחת ראשיהם הוא כמשמעו ומשום דניתנו ליהנות בהן. ונהי דמסיק הש"ס דלאו תחת ראשיהן אלא כנגד ראשיהן הוא משום איסור כלאים אבל משום קדושה שרי. זהו דעת הריטב"א ז"ל. ולכאורה מוכרח לומר כן לדעת ר"ת בתוס' מנחות דמ"א א' דבגדי כהונה אפי' שלא בשעת עבודה אין בהם איסור כלאים. והביא ראי' מדתני' בתוספתא שלהי מס' כלאים בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים בגדי כה"ג היוצא בהם למדינה חייב ובמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שראוין הן לעבודה. וא"כ קשה הא שהביא בגמ' יומא שם ברייתא כזו בא"א דבמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה פטור משום שבגדי כהונה ניתן ליהנות בהם. הא משום כלאים אסור. דאי משום כלאים ג"כ שרי דמשום שראוין לעבודה הוי מצוה אפי' שלא בשעת עבודה. זה הטעם שייך ממילא לענין איסור הנאה גם כן. אלא ודאי משום כלאים אסור. וצריך להיות דמיירי הברייתא דיומא שלא כדרך לבישה ומש"ה משום כלאים ודאי אסור אפי' לר"ת כדמוכח בגמ' שם דמקשה על הא דתנן מקפלין ומניחין תחת ראשיהן דאסור משום כלאים וע' תו' שם. ומכ"מ ניתן ליהנות בהן. אלמא דאפי' שלא כדרך מצותן שרי ליהנות כהריטב"א. מיהו זה דוחק ליישב לר"ת דהא דתני' שלא בשעת עבודה מיירי שלא כדרך לבישה. אלא עיקר הישוב לשיטת ר"ת הוא עפ"י שנקדים מה שהקשה הגאון ש"א מהא שהביא בירושל' כלאים פ"י ברייתא אין עראי לכלאים בבהמ"ק פי' שאסור אפי' בדרך עראי לילך בב"כ כלאים בבהמ"ק. ומהרא"פ כ' דאפשר לפרש ברייתא זו לר"ת דמיירי חוץ למקדש. וזה תמוה דבפי' תני' בבהמ"ק ותו הרי מקשה בירו' ע"ז מדתני' הי' יוצא לדבר עם חבירו אם הפליג טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש יו"ר. ופי' מהרא"פ דע"כ מיירי שהוא לבוש ב"כ. דאלת"ה בל"ז טעון טבילה בשעה שמחליף מבגדי חול לב"ק. וכ"ז תימא דאי איתא דהמחליף מבגדי חול לב"ק טעון טבילה היאך תנן ביומא פ"ג זה"כ הי' במקדש כל המיסך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש יו"ר. הא ודאי אסור להסך רגליו בב"כ כמו בתפילין וכדמבואר בסוגי' דיומא דב"כ שוין לתפילין. וא"כ מאי אירי' משום הסכת רגליו תיפוק לי' דמחליף בגדיו. ולא עוד הא להרמב"ם אפי' להטיל מים אסור בתפלין וה"ה בב"כ וא"כ אמאי אין טעון טבילה. ותו אי איתא כפי' מהרא"פ אמאי מקשה הירו' מברייתא זו ליקשי ממתניתין דיומא אלא כ"ז טעות והחלפת בגדים אינו טעון טבילה. וקו' הירושלמי מהברייתא ה"פ דע"כ הא דתני' דמפליג טעון טבילה לא משום יציאה מבהמ"ק הוא. דאי משום יציאה מ"ש מפליג או אינו מפליג דעתו. אלא משום הפלגה עצמה טעון טבילה. ולפי זה אפי' הי' עומד בבהמ"ק ומפליג דעתו מעבודה ג"כ טעון טבילה ואמאי תני' ביוצא. וצ"ל דבמקדש לא שייך הפלגה כיון דבר עבודה הוא ומזה מוכח דמיירי בלבוש ב"כ. דאי אינו מלובש ואינו ראוי לעבודה א"כ שייך הפלגה אפי' בבהמ"ק. ושפיר מוכיח הירו' דאפשר ללבוש ב"כ אפי' שלא בשעת עבודה. ומשני הירו' הא בבגדי לבן הא בבגדי זהב. פי' דמיירי שלבוש ב"כ שאינם כלאים. הא מיהא למדנו מהאי סוגי' דירו' דאין עראי לכלאים אפי' בדרך לבישה ואפי' במקדש. עצמו שראוי לעבודה. והדרא קו' הגאון ש"א על ר"ת. אלא צ"ל דכך הענין. דעיקר הא דס"ל לר"ת דשרי במקדש אפי' שלא בשעת עבודה לא מצד הסברא אלא מכלאים בציצית הוא דנ"ל. ולפי שהוכיח ר"ת מדתני' בספרי פ' שלח דטלית מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית אלמא דשרי לילך בטלית של יום מצוייץ כלאים אפי' בלילה דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית. וכתבו עוד בשם ר"ת דכמו שהותר לאנשים הותר אף לנשים ולמד מדתני' בספרי שם עוד ריבב"א ביחוד פטרו חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חייבין בטלית אלא משום שפעמים בעלה מתכסה בו. הרי דהאשה שרי' להתכסות בטלית מצוייץ. וס"ל לר"ת שלא כמש"כ התו' בשמו בד"ה משום כסות לילה הפירוש של הספרי דכסות יום חייב אף בלילה. וא"כ אין ראי' שהותר שלא בשעת מצוה. אלא חזר בו ר"ת מזה הפי' כמבואר בתו' בד"ה תכלת בזה"ל ור"ת סותר פי' שלמעלה דכ"י חייב אף בלילה. [ורש"ק הגיה ללא אמת. דודאי לפי דעת ר"ת דחייב בלילה א"א לפרש תכלת אין בו משום כלאים היינו בלילה שהרי חייב בציצית. אלא ס"ל דפטור ומכ"מ מותר ללבוש. וכ"כ הרא"ש בה"צ שר"ת ז"ל לא ברירא לי'. וז"ל הרא"ש יראה לי דהני תרי שנויי סתרי אהדדי כו' דוק ותשכח]. והוסיף ר"ת ללמוד דכמו בכלאים בציצית אמרינן שהותר אפי' בשעה שאין מצוה כלל. ה"נ בב"כ אפי' שלא בשעת עבודה שריין. ולא עוד אלא אפי' חוץ למקדש נשאר ר"ת בצ"ע אי דומה ב"כ במדינה לציצית בלילה. ורצה לפרש הא דתני' בתוספתא דחייב בב"כ במדינה משום כלאים אינו אלא מדרבנן כדאי' בתו' שם. הרי דר"ת הכל מציצית הוא דגמר לה לב"כ. והכי מוכרח בתו' חולין דף ק"י ב' ד"ה טלית דהביאו בשם ר"ת לענין ציצית דמותר בכ"א והקשה הר"א ממיץ מהא דערכין ד' ג' לענין ב"כ. ומאי שיאטא דב"כ לציצית אלא ברור דר"ת מדמה ולמד חדא מאידך. ומעתה לא קשה כלל לר"ת מהירו' דכלאים. דודאי הירו' חולק וס"ל בציצית ג"כ דאסור ולא כריב"ב דספרי ולא חש ר"ת ליישב אלא סוגי' דש"ס דערכין ד"ג דקאמר דנהי דבשעת עבודה שרי שלא בעידן עבודה אסור. וע"ז יישב דה"ק שלא בבגדי כהונה אסירי כהנים בכלאים. ובאמת י"ל דלהכי נקיט הש"ס לישנא קייטא כדי דלהוי משמע הכי והכי. ותלי' בציצית ובמחלוקת התנאים דספרי היינו ת"ק וריב"ב שם. ואחר שכן דעיקר היתר דב"כ שלא בשעת עבודה לר"ת הוא דמציצית גמר לה. נתיישב הברייתא דיומא בפשיטות דמש"ה תני' דשרי ללבוש ב"כ שלא בשעת עבודה משום דב"כ ניתן ליהנות בהן. דאי משום שראוין ללבישה לחוד לא הותר אלא איסור כלאים דהוי כמו ציצית דהבגד הותר לגמרי אפי' בלא בשעת מצוה כלל. משא"כ איסור הנאה. מש"ה הוצרך לטעם דניתן ליהנות בהן. ושוב אין אנו נצרכים להוכיח כהריטב"א דמיירי שלא בדרך לבישה ומכ"מ שרי: וכי תימא נהי דמדעת ר"ת אין להוכיח כהריטב"א משום שפי' טעמו ונימוקו להתיר כהנים בב"כ כלאים מהא דציצית שהותר אף שלא במקום מצוה ממש. אבל הראב"ד שגם הוא כ' שלהי ה' כלאים ובה' כלי המקדש דכהנים רשאין לילך בבהמ"ק גם באבנט של כלאים. והרי הוא ז"ל כ' בפי' מס' עדיות פ"ד מ"י שאסור לילך בלילה בציצית שהוא כלאים. וע"כ הא דס"ל דב"כ שרי שלא בשעת עבודה הוא משום דס"ל דהלבישה דב"כ היא ג"כ מצוה בפ"ע אפי' שלא בשעת עבודה וכמש"כ לעיל סי' י' אות ט'. ולפי זה הדרא קושייתנו מהא דיומא דנותן טעם דשרי ללבוש ב"כ משום דניתנו ליהנות בהן. ולא קאמר דכן הוא מצוותן ואפי' כלאים שרי. אלא ע"כ מיירי ביומא שלא כדרך לבישה וכהריטב"א. אבל כד דייקת נראה דהראב"ד ס"ל ככל הפוסקים דכלאים בב"כ אסור שלא בשעת עבודה שאין אז מצוה בלבישה ולא כמו שהבין מרן הכ"מ והגאון ש"א בסי' כ"ט ואחריהם נמשכתי גם אני שם. אבל חוזרני בי. ולא התיר הראב"ד אלא באבנט ומשום דקשין הן. וחולק על הרמב"ם דס"ל שלא הותר קשין אלא בהצעה ולא בלבישה וזהו שיטת התו' ביומא ובכ"מ ולמדו מהא דאי' במנחות ובערכין דשלא בעידן עבודה אסור. ע"ז כתב הראב"ד דודאי קשין מותר לגמרי. וכ"כ בש"מ ביצה דף ט"ו בשם הרמב"ן וכ' דהסוגי' דיומא חולק על סוגי' דערכין ומנחות בהא דקשין. ופסק כסוגיא דיומא משום דבדוכתין היא. ובעל המאור בביצה שם יישב דאבנט ודאי קשין הוי כדי לחגור בו יפה. והתם מיירי בחושן ואפוד דכה"ג דהוי רכין. וזהו דעת הראב"ד ג"כ. והיינו שכ' שלהי ה' כלאים בזה"ל טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו. במקדש אפי' שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים. אטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. ותמה מרן הכ"מ על דברים אלו שאין בהם הבנה. אבל הן הן דברי בהמ"א וכלפי שהבין כוונת הרמב"ם לאסור מסוגין דמנחות וערכין. ע"ז השיב הראב"ד דמי יימר לן דמיירי באבנט דשלא בעידן עבודה אסור. דילמא מיירי בחו"א [הן אמת דבהשגת הראב"ד על בעה"מ הנדפס בס' תמים דעים במס' ביצ' מבואר שלא הסכים לבעה"מ בזה מכ"מ אין מן התימא שחזר הראב"ד ז"ל בזה]. הא מיהא מודה הראב"ד דשלא בשעת עבודה אין מצוה בלבישת ב"כ ואסור בכלאים וכדעת הרמב"ם ז"ל. הנה החילותי לדבר בענין זה שנשפכו כמה דיות בספרי גאוני בתראי לא אוכל לסור מזה עד שאבאר העולה ע"ד בעזרו ית'. הן כבר העליתי שלא עלה על דעת ר"ת ז"ל לומר דב"כ שרי שלא בשעת עבודה אלא משום שהוכיח מספרי דציצית שרי ללבוש בלילה וגם לאשה אע"ג שאין בזה חיוב. ע"כ אמרינן דהבגד הוא שהותר וה"ה ב"כ. הא בל"ז לא עלה ע"ד להתיר בב"כ שלא בשעת עבודה. ממילא הראשונים ז"ל דס"ל בציצית דאסור שלא במקום מצוה ה"ה דאסור בב"כ שלא בשעת עבודה. ומעתה יתיישב הוכחת ר"ת דב"כ שרי מהא דתני' בתוספתא בגדי כה"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור וכ"ה ברבה פ' חקת שהביא הש"א סי' ל' דרק היוצא מהר הבית חייב והיא ראי' שאין מקום לדחותה. אבל לדברינו הכל תלוי בציצית גם לשארי פוסקים. אלא שדעת הראשונים ז"ל דהא דאי' בספרי דכסות יום ולילה חייבת בציצית היינו דאפי' בלילה חייב וכן הי' דעת ר"ת ז"ל עצמו תחלה. וכן הא דתני' שם ריבב"א טלית של נשים חייב בציצית משום שלפעמים בעלה מתכסה בהן היינו שהנשים עצמן חייבין משום זה שהרי עיקר מה שנקרא מ"ע שהז"ג לדעה זו היינו משום דכסות לילה פטור וה"נ נשים לא נפטרו אלא כסות נשים אבל בגד אנשים ודאי דהבגד נתחייב במצוה זו בכל זמן ולכל אדם ומזה יש ללמוד גם בב"כ דה"ה בב"כ לעולם המצוה ללובשן. והיינו דתוספתא והמדרש. אלא שלפי זה הפי' ע"כ תלמוד דילן חולק ע"ז. והראי' מהא דמנחות דמ"ג דרב יהודה הוי מברך כל צפרא עה"צ ודייק הגמ' דס"ל מ"ע שהז"ג היא ולילה פטור מציצי' והוי הפסק ואי אית' דמכ"מ בגד של יום חייב בלילה אכתי אין הלילה מפסיקו ולא הי' לר"י לברך בכל צפרא. אלא ס"ל לגמרא דילן דלא כהספרי. ואע"ג שהב"י סי' ח' יישב קו' זו לדעת ר"ת בתחלה. לא שמיע להראשונים ז"ל וס"ל דפליג ש"ס דילן על הספרי. והתוספתא אתי כהספרי. ואנן לא קיי"ל הכי בציצית וה"ה בב"כ שלא בשעת עבודה אין בו מצוה וממילא חייבין עליו. זהו דעת הרמב"ם וש"ר ולפי דברינו גם הראב"ד בכללם. ומה שהקשה הגאון ש"א ז"ל כמה קושיות והוכחות שאין מדקדקין בלבישת ב"כ כ"כ משום איסורא דרכיב עלייהו כבר נתיישב כמה קו' ' עפ"י שהעלינו בסי' י' בס"ד דכיון דבע"כ ניתן לדחות מיקרי הותרה ולא דחוי'. ובכ"מ שהותרה אין מדקדקין כ"כ וכל במקום מצוה כ"ש שרי אפי' באופן שאין כדאי לדחות את הלאו בשבילה יע"ש באריכות. והכי אי' ביומא שם לענין ב"כ אי נימא לא ניתנה ליהנות מהן דמכ"מ רשאי לקרות בתורה ולאכול קדשים משום דצורך עבודה הם אע"ג דשרי לקרות בתורה ולאכול קדשים שלא בב"כ וא"כ אמאי שרי בב"כ. אלא כיון דהותר במקום עבודה ממש הותר ג"כ במקום מצוה וצורך עבודה כ"ש. ואין מדקדקין עוד. ה"נ לענין איסור כלאים לפי האמת. אבל שלא לצ"ע כלל ודאי חייב לשיטת ש"ס דילן כפשטא דסוגי' מנחות וערכין ד"ג. וכמו בציצית דקיי"ל שאין מצוה בלילה אפי' כסות יום. כ"ז דעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו. אבל ר"ת ס"ל דגם להספרי אין חיוב בלילה וכן לנשים בציצית. ומכ"מ שרי ומטעם שהבגד הותר לכלאים אפי' שלא במקום מצוה כלל וה"נ בגדי כהונה. וא"כ אין ראי' דש"ס דילן חולק ע"ז. ואדרבה יש להוכיח דהכי שיטת ש"ס דילן מדקאמר במנחות שם טעמא דב"ש דאסרי סדין בציצית גזירה משום כסות לילה. ולא אמר משום ציצית בלילה. אלא כסות יום מותר אף בלילה. וא"כ פשיטא דקיי"ל כתנא דספרי ותוספתא. וע' ר"ש כלים פ"א מ"ט שהוכיח דאסור בב"כ שלא בשעת עבודה. מדלא חשיב דבין האולם למזבח אסור מחוסר בגדים כמו בהיכל כדחשיב שאר דברים. אלא ע"כ דלא לצורך עבודה בכ"מ אסור. והנני להוסיף דהרמב"ם והתו' אזלי לטעמייהו. דאי' ביומא דף י"ב במה מחנכין אותו באבנט הניחא למ"ד דאבנט של כהן הדיוט הי' של כלאים וא"כ נתחנך באבנטו של בוץ. אבל למ"ד דאבנט של כהן הדיוט הי' ג"כ של בוץ מא"ל. ומשני לובש שמונה ומהפך בצנורא. והנה מבואר לכאורה דלבישת בגדי כה"ג לחוד הוי חנוך כדאמר למ"ד אבנט של כה"ד הוי של כלאים. מעתה קשה טובא על שיטת ר"ת למאי קאמר מהפך בצינורא. אי משום חנוך בלבישת שמונה סגי אי משום איסור כלאים הא מותר גם בלא עבודה. אלא כהרמב"ם ז"ל דאסור ללבוש כלאים בלי עבודה. וכ"ת הא גם להרמב"ם קשה. דנהי דאסור לכל כהן ללבוש שלא בשעת עבודה. מכ"מ בשעת חנוך ודאי שרי דמצותו בכך כמש"כ הרמב"ם ה' כלי המקדש פרק ד' הי"ג כיצד מרבין אותו בבגדים לובש שמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום שנא' שבעת ימים וגו' והבין הראב"ד בדעת הרמב"ם שאינו עובד עדיין כלל. והכי מוכרח כאשר יבואר לפנינו. הרי דמותר ללבוש בשביל רבוי גם בלי עבודה וכך הוא מצותו אע"ג שאינו מעכב העבודה כמו קצירת העומר שדוחה שבת אע"ג דקיי"ל נקצר ביום כשר משום דכך הוא מצותו. א"כ לישרי ללובשן משום מצות חנוך. הא ל"ק כלל. דולטעמיך קשה על הסוגי' מאי שקיל וטרי במה מחנכין אותו. משמע דאי לאו חנוך פשוט להש"ס דא"צ לבישת שמונה לפני עבודת היום. וכן למסקנא דמשני ר"פ עבודתו היא מחנכתו א"צ ללבוש שמונה ותיפוק לן דבעינן לבישת שמונה משום מצות רבוי יום אחד מיהת דכשר בדיעבד. אלא צ"ל דכמו דמצות רבוי שבעת ימים הוא דוקא לפני יום שנעשה כה"ג לכל דבר ה"נ יום אחד הוא לפני יום שנעשה כה"ג. וא"כ כשנעשה כ"ג ביוה"כ ע"כ אינו בכלל מצות רבוי והיינו דתני' בת"כ והובא בירו' יומא פ"א מנין לרבות כהן אחר ת"ל אשר ימשח אותו. משוח בשה"מ. מרובה בגדים מנין ת"ל ואשר ימלא את ידו ומנין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן מכ"מ. במה הוא מתמנה [כצ"ל] רבנן דקסרין בשם ר' חיי' בר יוסף בפה. הרי דהמתמנה ביוה"כ לא הי' נמשך ולא מתרבה. והיינו מטעם שכתבנו דעיקר מצות משיחה ורבוי הוא ביום שלפני העשותו לכה"ג. הא מיהא לשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דלובש שמונה משום חנוך בעלמא. וכדי שלא ילבש כלאים מהפך בצינורא. אבל לר"ת ז"ל קשה אמאי מהפך בצינורא. מיהו ליישב שיטת ר"ת צ"ל דלעולם הא דמהפך בצינורא רק משום חנוך. דבבגדים לחוד ליכא חנוך. ובשלמא למ"ד אבנט של כה"ד הוי של כלאים והוא לובש של בוץ ועובד בהם עבודת יוה"כ שפיר הוי חנוך אבל בלובש שמונה בלי עבודה ליכא חנוך כלל. וע"כ מוכרחים אנו לפרש הכי לשיטת התו' מטעם אחר. דלשיטת התו' ק' תיפוק לן דבעינן רבוי בגדים. ואין לומר דמצות רבוי אינו אלא ביום שלפניו כמש"כ לדעת הרמב"ם. וביוה"כ ריבה הכתוב דלא בעינן רבוי כלל. אאל"כ לדעת התו'. דס"ל שם בד' ל"ג דהא דעבודת התמיד בכה"ג אינו אלא מדרבנן. וא"כ קשה הא דאי' בד' י"ב פשיטא דהיכא דאיפסל לפני התמיד מתחנך בעבודת התמיד. האיך אפשר לשמש בשמונה בתמיד. הא לא נתרבה ביום שלפניו. ולא מצינו דשרי לשמש בלא רבוי כלל אלא עבודת יוה"כ דמצותו בכה"ג משא"כ עבודת התמיד שאינו אלא מדרבנן. אלא צ"ל דשיטת התו' דרבוי ומשיחה יום א' הוא באותו יום שנעשה כה"ג. וא"כ לפני התמיד עבודת התמיד נעשה אחר רבוי בגדים והכי מוכח בתו"י שכ' דכל שקלא וטריא דד' י"ב אינו אלא במקדש שני שלא הי' משיחה. אבל במקדש ראשון שהי' שמן המשחה נתחנך בשמן המשחה. הרי דס"ל דמשיחה הוא ביום שנעשה כה"ג. ומעתה הדרא קו' לדוכתא הא בעינן לבישת בגדים משום מצות רבוי. וע"כ צ"ל דבאמת הכי הוא דלובש שמונה משום מצות רבוי ומכ"מ שקיל וטרי במה מחנכין אותו. דלבישת שמונה לחוד אינו חנוך עד שיעבוד מאומה. ומש"ה מסיק דמהפך בצנורא. ור"פ דקאמר עבודתו מחנכתו ג"כ מודה דלובש שמונה משום מצות רבוי אלא א"צ להפוך בצנורא. אלא עבודת היום מחנכתו. א"כ אין מכאן קו' על שיטת ר"ת ז"ל דס"ל דמותר ללבוש בלי עבודה מהא דמהפך בצינורא שהרי עיקר החינוך הוא היפוך בצינורא אבל לשיטת הרמב"ם דלא הי' רבוי כלל וכל מצות לבישת שמונה הי' משום חנוך א"כ אמאי מהפך בצנורא. ולית לי' סברא זו שכתבנו לשיטת התו' דבשמונה ליכא חנוך עד שיעבוד ג"כ. וע"כ הא דמהפך בצינורא הוא משום איסור כלאים. והיינו שכתבנו דרבותינו לטעמייהו אזלי. [ממוצא דברינו תשכיל במש"כ התו' שם די"ב ד"ה כה"ג משום איבה בזה"ל דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירו' דרש לי' מקרא עכ"ל. והנה לא מצינו בירו' אלא לענין התמנות וכמו שהבאתי לעיל. וס"ל להתו' דלא ביוה"כ לחוד הוא כן ומשום דלא אפשר בא"א אלא בכל השנה ג"כ מצות רבוי אינו אלא למצוה ובדיעבד כשר במנוי פה לחוד. ולטעמייהו אזלי דגם ביוה"כ אפשר למשוח ולרבות יום א' מיהא. וע"כ יתורא דקרא וכפר הכהן לאו משום יוה"כ לחוד קאי אלא בכל השנה ג"כ הכי הוא. ומזה למדו עוד דכמו דכה"ג מתמנה בפה ה"נ מסתלק בפה בעלמא. אבל לא כן שיטת הרמב"ם ז"ל שכ' בה' כלי המקדש פ"ד דרבוי יום א' לעיכובא. והיינו כמש"כ דהוא יום א' לפני יום שנעשה כה"ג לעבודה. ורק ביוה"כ שא"א למשוח ולרבות אתי יתורא דקרא והכשירו בלא רבוי כלל. והיינו דלא זכר הרמב"ם בה' יו"כ דמי שמתמנה ביוה"כ צריך ללבוש שמונה או למשוח באותו יום משום מצוה דרבוי שהוא לעיכובא. דודאי אינו כן ביוה"כ עצמו ומכ"מ כשר מיתורא דקרא וכפר הכהן. אבל לא קאי האי יתורא לכל השנה. ואע"ג דנ"ל מדכתיב בהאי קרא אשר ימשח אותו משיחת יום א' דכל השנה כדאי' ביומא ד"ה. מכ"מ הא דנ"ל יתורא דוכפר הכהן לא אתי אלא ליוה"כ. והיא הנותנת דאשר ימשח אותו קאי על כל השנה. שהרי ביוה"כ לא בעינן רבוי ומשיחה כלל. ומאחר דלהרמב"ם לא מצינו שכה"ג מתמנה בפה אלא ביוה"כ ה"נ לא מצינו שמסתלק בפה. ובאמת הכי מוכח בהוריות די"ב דתניא אין לי אלא שעבר מחמת קריו עבר מחמת מומו מנין דהוא אסור באלמנה כו'. ומשמע אפי' במום קבוע אסור בחמשה דברים של כה"ג. והרי התורה העבירתו לעולם ומכ"מ יש לו דין כה"ג. מכש"כ שאין פה של המלך יכול להעבירו ממעלתו. והא שהוכיחו התוס' יומא שם מהא דקאמר הטעם דמעלין בקודש ולא מורידין תיפוק לן שהוא כה"ג ועבודתו דוקא בשמונה. מתיישב שפיר לפי שיטת הרמב"ם דרבוי יום א' הוא לעיכובא בכל השנה. וא"כ האיך הי' ס"ד שיהי' כשר גם למחר הא לא נתרבה כלל. וצ"ל דמה שלבש ביוה"כ היינו הרבוי יום שלפני מחרת יוה"כ. אבל כ"ז אינו אלא כשמלבישין אותו לשם רבוי שיהא כה"ג גם למחר. אבל אי מתחלה אין רצון המלך ואחיו הכהנים בכך אין בלבישת שמונה דיוה"כ רבוי כלל. ומש"ה א' ר' יוסי דאינו כה"ג משום איבה ולא תימא דהוי כה"ד שהרי לא נתרבה. אלא גם זה אינו ומשום מעלין בקודש ול"מ. ובזה מרווח לן הא דא' ר' יוחנן ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. ולכאורה ק' פשיטא הרי הא דאינו כה"ג אינו אלא משום איבה. וא"כ ודאי כשר בדיעבד והשתא ניחא דס"ד דאחר שיש חשש איבה מתחלה לא נתרבה כלל קמ"ל דמכ"מ נתרבה שפיר ועבודתו כשרה] נחזור לענין דשיטת הרמב"ם ז"ל ברור דבגדי כהונה אסור במקדש שלא לשרת לפי שיטת הש"ס דבגד של יום פטור בלילה מציצית. הרי דלא תלוי בבגד אלא בזמן. ה"נ לא בגדי כהונה הותר אלא השירות התיר. אבל לשיטת הספרי דבגד של יום חייב בלילה בציצית. ה"נ מצות ב"כ לעולם במקדש אפי' שלא בשעת עבודה אפי' בלילה ורק חוץ למקדש חייב והיינו תנא דתוספתא שהביאו התו' ולא קיי"ל הכי. ונשוב לראש דברינו דאם טמא כשיטת ר"ת אין הוכחה מהבריי' דיומא לשיטת הריטב"א דכל שניתן ליהנות שרי אפי' בשלא כדרך תשמישן. דהא דתניא דבמקדש שרי בין בשעת עבודה בין שלא בש"ע משום שבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהן. אפשר לפרש דוקא כדרך לבישה. ומכ"מ דוקא משום שניתן ליהנות מהן מותר הא בלא זה אסור ואע"ג דשרי משום כלאים. שאני כלאים דהבגד הוא שהותר אפי' שלא במקום מצוה כמו בציצית דבגד יום מותר ללבוש בלילה אע"פ שהוא באמת פטור מציצית משא"כ איסור הנאה. זהו שיטת ר"ת ולא מוכח כהריטב"א. ובאמת משמע מתוס' יומא שם ד"ה בגדי כהונה דלהמסקנא אסור שלא כדרך לבישה. שכתבו דלכתחילה אסור ללובשן דבזה אפשר להזהר. ממילא מוכח דאם פשטן אסור ליהנות בהן. אבל לשיטת הרמב"ם דתנאי היא. ונהי דאנן קיי"ל דכסות יום פטור מציצית בלילה. וגם אסור ללבוש כלאים. וה"ה דב"כ אסור שלא בשעת עבודה. ולהאי תנא שפיר תנא דמשום איסור הנאה אין איסור שלא בש"ע. אבל מכ"מ לאידך תנא דכסות יום חייב בציצית בלילה ומצוה ללבוש וה"נ ב"כ מצותן אפי' שלא בש"ע. א"כ למאי תנא דניתנו ליהנות בהן תיפוק לן דמצותן בכך. ודוחק לומר דברייתא זו כאידך תנא. אלא כהריטב"א דאפי' שלא כדרך עבודה שרי. והכי נראה שיטת רש"י שכ' בהא דאמר ר"מ ש"מ תפלין מן הצד שריין ולא חיישינן שמא יפיח. והקשו התוס' דבמס' תמיד אי' ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפיל ענייהו. ונראה דודאי אי נימא כדחוי הש"ס דכנגד ראשיהן שפיר י"ל הטעם שמא מיגנדר ונפל עליהן אבל לפי המסקנא דניתן ליהנות בהן ואפי' שלא כדרך לבישה וא"כ תחת ראשיהן ממש שוב ליכא חשש שמא מיגנדר ונפל עלייהו וע"כ הרבותא הוא דליכא למיחש שמא יפיח. ולמדנו מזה כדברי רבינו דבמצות שעושין להנאה לא אתקצי מהנאה אלא במקום דאיכא בטול מצוה היינו לאסתפוקי מהן אבל ליהנות ודאי שרי אפי' שלא בשעת מצוה: כל זה שכתבנו היינו במצוה שנהנים ממנה בדרך מצותה וכמש"כ. ולפי זה צ"ל דדעת רבינו דסוכה מיקרי הנאה להגן ממטר ושמש. אבל מדברי הר"ן שבת פרק ב' לא משמע הכי שכ' בריש הל' חנוכה טעם לחלק בין נר חנוכה אחר חנוכה דאסור בהנאה בין סוכה אחר החג שמותר בהנאה. וחילק בינייהו משום דשמן ופתילה עשויין להתבער לגמרי משא"כ סוכה עשויה מתחלה שתשאר אחר החג. ואח"כ מקשה עוד מנר שבת שעשויה גם כן להתבער בשבת ומכ"מ אם נשאר אחר שבת שרי ליהנות ממנה. וחילק משום דנר שבת בעוד דולק נהנין ממנה משא"כ נר חנוכה. ומדלא יישב קו' ראשונה ג"כ בהכי דלהכי סוכה מותרת אחר החג משום דבשעת מצותה נהנין ממנה ש"מ דס"ל דאין בישיבת סוכה שום הנאה. ולפי דעת הר"ן אסור ליהנות בחג מן הסוכה אפי' שלא בבטול מצוה. והר"ן לטעמי' לענין מחלוקת אביי ורבא בנדרים פרק ב' בהא דתנן קונם סוכה שאני עושה בנדרים אסור. ופליגי אביי ורבא אי מצות ליהנות ניתנו או לא. ודעת הר"ן דבדבר שיש הנאת הגוף ממש לכ"ע ליהנות ניתנו וע"כ אין בישיבת סוכה הנאת הגוף כלל. אבל שיטת התוס' במס' רה"ש דכ"ח להיפך דמחלוקתן של אביי ורבא דוקא במקום שיש בו הנאת הגוף וכ' בזה"ל דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה. ומבואר ענין העמוק הלז בסי' קנ"ד אות ב' בס"ד. ובאמת יש להוכיח הכי מהא דשבת דמ"ה א'. דמקשה בהא דקאמר דר"ש אסר בנר שבת בשעה שהוא דולק משום דהוקצה למצותו ולאיסורו. הא מחמת מצוה לחוד שרי מהא דר"ש אוסר בסוכה מחמת מצוה לחוד. ומאי קושיא נימא דשאני סוכה שאין הנאה במצותה ודמי לנר חנוכה בחנוכה דאסור. משא"כ נר שבת דבשעת מצותה נהנין ממנה. הא מיהא דעת רבינו נראה כהתו'. אבל יש ליישב גם לדעת הר"ן דמש"כ רבינו לאסתפוקי דמשמע הא לאשתמושי מותר הוא משום דמיירי גם בדפנות כמש"כ לעיל. וכתבנו לדעת הר"ן דס"ל דאסור מה"ת. דע"כ מיירי בדפנות שבנויין מכבר לשם בית. והווין מחוברין ומחובר אין בו משום מוקצה כמבואר באו"ח סי' של"ו דרק השתמשות אסור משום שמא יעלה ויתלוש אבל משום מוקצה ליכא והרי בזוי מצוה תלי הגמ' במוקצה. וכמש"כ לעיל בראש האות דאינו אסור משום בזוי מצוה אלא במילי דאקצי' למצוה. מש"ה שרי לאשתמושי בכותלי הסוכה דמחובר הוא אפי' להר"ן ז"ל.

ג

(ג) ודאי אתעביד להו מצוותייהו כו' שרי למיעבד בהו צרכיה. למד רבינו מדנזרקין ה"ה דשרי לתשמיש. וכהמחבר בסי' כ"א. אבל הרמ"א כ' בשם הכלבו דדוקא נזרקין לאפוקי שא"צ גניזה. אבל מכ"מ לעשות דבר בזיון אסור והכי משמע במכילתא פ' בא פרק י"ג משארותם אלו שיורי מצה ומרור. אתה אומר כן או אינו אלא שיורי פסח. כשה"א לא תותירו וגו' צרורות בשמלותם ר' נתן אמ' וכי לא היתה שם בהמה והרי כבר נאמר וצאן ובקר ומה ת"ל על שכמם וגו' אלא שהיו מחבבין את המצות. הרי דשיורי מצה ומרור שהן מצוה בעלמא מכ"מ גם אחר שנעשית המצוה יש לחבב אותו. וי"ל שאני מצה ומרור בזמן אכילת פסח דהכשרא דפסח נינהו וכפסח דמו ע' פסחים ד"צ ואע"ג דמכ"מ אין במצו"מ קדושה הא מיהא מעלה יתירא יש בהו. ודע דלדעת הכלבו מתפרש יפה הא דאי' בסוכה דף ל' ב' וליקנינהו בשנוי השם. והקשו התו' הא הוי שנוי החוזר. ולפי דעת הכלבו לעולם שמו עליו משום דצריכו ליזהר דלא להשתמש בהו בבזיון:

ד

(ד) דלוסקמי ספרים ומזוזות. בגמרא איתא ספרים תפלין ומזוזות וכן הוא בה"ג ה' צרכי צבור. ולפי נוס' רבינו י"ל דתפלין אסור להניח בדלוסקמי ומשום שדלוסקמי מפרש הש"ס ספ"א דב"מ טליקא דסבי ופרש"י שמצניעין חפצים ואין דרך כבוד להצניע ס"ת ותפילין בתיבה שצורתה עשויה להצניע שטרות ושאר חפצי' וצ"ל דספרים היינו דוקא נו"כ וכפי' התו' מנחות ד' מ"ב בהא דתני' ספרים ומזוזות נקחין מכל אדם ע"ש בתו' ומפרש בכ"א כאורחייהו היינו ספרי נו"כ ומזוזות דקדושתן קלה בדלוסקמי סגי. ואורחיה דס"ת בתיק המיוחד לה ותפילין בנרתיק:

ה

(ה) וקא בעי לזבוני לישראל אחר אסור למשקליה כו' כצ"ל. וכ"ה בכת"י וכבר הובא זה הדין משמו ש"ר בספרי אחרונים הב"ח ועולת תמיד ומג"א סי' ט"ו וכמבואר כ"ז בש"ש. ומש"כ רבינו דקא מבטיל למצוה. לכאורה יש לפרש מצות הטלית והכי משמע מפרש"י מנחות דמ"א ב' ד"ה דילמא אי בלאי כו' ולא חיישינן לבזיון דמבזה לה לטלית ראשונה כו'. ובתוס' שם ד"ה רב כו' דאין לבטל מצות הטלית כו'. ולכאורה קשה א"כ האיך מוכרין טלית לכותי כדאי' שם דמ"ג א' אין אדם רשאי למכור טלית מצויצת לכותי עד שיתיר ציציותי' וצריך לומר דלא מיקרי מבטל אלא כשהיא חייבת בציצי' שהיא ביד ישראל ומבטלה מאותה מצוה משא"כ כשהיא באמת פטורה. ומש"ה כ' המג"א סי' ט"ו ס"ק ב' דה"ה דרשאין לבטל הכנפות ולהתיר הציצית. מיהו כ"ז לא אתי אלא לפי היש מפרשים שכתבו התוס' ע"ג ד' כ"א א' ד"ה הא. דמכירת קרקע מיקרי הפקעה ממעשרות משום שאין קנין כו' וכותי אינו מפריש. אבל מכירת בתים לא מיקרי הפקעה ממזוזה דע"פ דין היא פטורה דמזוזה חובת הדר היא. א"כ ה"ה מכירת טלית לכותי לא מיקרי הפקעה. ומכ"מ כשהישראל נוטל הציצית או המזוזה בלא מכירה מיקרי מפקיע ובזיון הטלית והבית אף ע"ג שאינו אלא חובת גברא והדר. וכבר הרגישו בזה התוס' במנחות שם. אבל התוס' בע"ג שם מסקי להיפך דעיקר הפקעה מיקרי כשפוטר מן הדין. והא דרשאי למכור בית לכותי משום דמזוזה חובת הדר היא. ואפי' ביד הישראל הי' בידו רשות לבטלה ממצוה כשלא ידור בה. וכן בטלית. א"כ עיקר ההיתר של המכירה משום שישראל עצמו יכול לבטלה. והאיך אפשר לומר דיש איסור בביטול מצות הטלית והבית ביד הישראל. אע"ג שאינה מפקיע לגמרי. ולמכור לכותי שמפקיע לגמרי שרי. אלא צריך לפרש דקא מבטל למצוה של הציצית. ובזיון הציצית הוא. וכן במזוזה בזיון המזוזה דלא מקיי' בהו מצוותי' כמ"ש המ"א סי' ק"ו דזהו פגם ס"ת כשאין קורין בה והביא הא דיומ' פרק בא לו ע"ש. והכי מבואר להלן דמפרש השאילתא בהיתר מבית לבי' ומבגד לבגד מי אמרינן כיון דהאי דקא שקיל לה אדעתא דליעבדא מצוה ליכא בזיון וש"ד. או דילמא כיון דעד דעביד בהו קא מבטלין ממצותייהו אית בזיון ואסור ואי משום בזיון הטלית מאי נ"מ אי שדי לטלית אחרינא אי לא. [ובאמת לפי' ב' דרש"י שם קשה בהא דמיישב הש"ס הא בטלית בת ד' הא בטלית בת ח'. דבטלית בת ד' ל"ח שמא יטול. ובטלית בת ח' חיישינן ודייק הש"ס ש"מ מתירין מבגד לבגד. ואי כשיטת רש"י ותוס' משום בזיון הבגד מאי ראיה התם עדיין יש לאותו טלית ציצית ד'. אלא כרבינו דהחשש לבזיון החוטין שנוטל ודו"ק]. והתוס' לדעתייהו כתבו ההיתר משום דבהכי הוי מצוה אלימא טפי ליתן באותה שחפץ להתעטף בו. ולא איכפת לן בבזיון הטלית הראשון. אבל רבינו כתב דאפשר לומר דליכא בזיון כלל כיון דבדעתו ליעבד בה מצוה אחרת או דילמא מכ"מ מיקרי בזיון להציצית במה שמבטלן מאותה מצוה בזו השעה ומסיק דשרי. מבואר דמשום בזיון הציצית ומזוזה הוא. ולפי זה ניחא הא דרשאי למכור הטלית והבית לכותי דלא חשיב בזיון מזוזה וציצית אלא כשעושה מעשה בהו אבל כשמוכר הבית והטלית וממילא פקע מצות המזוזה והציצית לא מיקרי בזיון כלל. ואין לומר לדעת רבינו דבאמת אסור להשכיר או למכור בית או טלית לנכרי אא"כ צריך המזוזה והציצית למק"א. אאל"כ שהרי בהא דאין אדם רשאי למכור טלית לכותי עד שיתיר ציציותיו שקיל וטרי מ"ט. ואי איתא לימא משום בטול מצוה דהציצית אבל אם יתירם יניחם במק"א. ותו א"כ האיך מלבישין את המת בטליתו. הא מבטלין מצוה דציצית. אלא כמש"כ ויש לשיטת רבינו חומרא וקולא. דלשיטת רש"י ותוס' אסור להתיר מבגד לבגד אלא אם כן רוצה ללבשו לשני. דאי הניחו בקופסא מאי אולמא דהאי מהאי. ומבטל לטלית הראשון. אבל לדעת רבינו לעולם שרי לפי המסקנא דהלכה כשמואל שאין בזה בזיון המצוה דציצית כלל. כיון שמניחו בבגד אחר. ויש להסתפק במה שכ' המ"א בשם הלבוש דאם רוצה לעשות ציצית יותר יפים מותר ליטלן. והנה לדעת רש"י ותוס' פשוט דכבוד הטלית הוא. אבל לדעת רבינו אפשר דאסור דמכ"מ מבטל מצוה מציצית הראשונים ומבזן. או אפשר דכיון דציצית יפים ה"ז מצוה מה"ת שנא' זה אלי ואנוהו טלית נאה. ובזה נכלל ג"כ ציצית נאים והכי תניא במ"ס פ"ג הי"א חייב אדם לעשות ציצית נאה כו' שנאמר זה אלי ואנוהו כו' משא"כ בזוי מצוה אע"ג דאבוהון דכולהו דם ואסור מן התורה מכ"מ כיון שרוצה לבטלן ולהוי כבר אתעביד מצוותיהו לא דמיין לדם ואינו אסור אלא מדרבנן וצ"ע ותלמוד. מיהו זה ברור דלדעת רבינו אפי' הלוקח רוצה להטיל ציצית ומזוזה מיד אסור. דמכ"מ ה"ה מבטל הציצית והמזוזה ממצותן. והיינו דמדייק רבינו וכ' וקא בעי לזבוני לישראל. דר"ל דאע"ג דודאי ישראל הקונה יטיל אחרים אסור ולא כע"ת. משא"כ לשיטת רש"י בל"ב והתו' מותר כה"ג. והנה בש"מ כתב בשמו של רבינו דאע"ג דאסור ליטול המזוזה מכ"מ חייב לשלם דמיו. ולפנינו לא נזכר מאומה. וע' בריטב"א דמשמע ג"כ שזכר סברא זו בשם איכא מאן דאמר. ולא משמו ש"ר ולפני זה זכרו לענין שאם נצרך לאנוחי בבית אחר שרי. וכמבואר לפנינו. ומשמע ששני נוסחאו' הי' בזה בלשון רבינו:

ו

(ו) היכא דלא קבעה לה מזוזה בשעתי'. רבינו ס"ל כי היכי דלשמואל מתירין מבגד לבגד ה"נ נוטלין מזוזה מבית לבית. והתוס' מנחות שם סד"ה כתבו בפשיטות ולא דמי' למזוזה. ובשבת דף כ"ב ד"ה רב א' נסתפקו בדבר. וכתבו דאפשר מה שנענש המשכיר שנטלה שמא לא הי' בדעתו להניחה בבית אחרת א"נ מזוזה שאני שעשוי' להציל מן המזיקין. ורבינו והתוס' לשיטתייהו אזלי דלשיטת התו' דעיקר הטע' משום בטול מצוה מהבית והבגד הוא. א"כ חמיר בית מבגד דקעביד לה שתסתכן ג"כ. אבל לשיטת רבינו דלא איכפת לן אלא משום בזוי הציצית והמזוזה. וא"כ למדין מהדדי דאע"ג דודאי דעונש בזוי מזוזה חמיר משום דבזוי קדושה חמיר מבזוי מצוה. מיהו כ"ז כשאינו רוצה לקיים בהו מצוה כלל בזה העונש והעון דמזוזה חמיר מציצית אבל כשרוצה להטיל במ"א כמו דקיי"ל כשמואל דבציצית שרי ע"כ משום שאין בזה בזיון כלל א"כ ה"נ במזוזה שרי כיון שאין בזה משום בזוי. וכבר הובא בנמוק"י ה' מזוזה דעת רבינו ז"ל בשמו. וסיים עלה וצ"ע והיינו עפ"י שיטת התו'.

ז

(ז) כגון דאזמינון לחוטי ועדיין לא רמינון. ובכת"י דשרינון לחוטי ועדיין לא רמינון. ופי' שרינון שדרך הציצית להיות אגודים עד שעה שרוצה להטילם בבגד והתרת האגד היינו הזמנה. ובעיטור שער ציצית שער ב' ח"ב אי' בזה"ל וע"כ לא פליגי אלא מבגד לבגד אבל למיעבד צרכי אחריני א"נ בעי לזבוני לישראל אחר אסור למישקיל מיני' למיעבד צרכיו אי לא רמי בטלית דידי' אבל אזמני' לחוטין ולא רמי להו בגלימא הזמנה לאו מילתא היא עכ"ל. הרי העתיק לשון רבינו לפנינו. ויש ללמוד מזה הלשון דאי רמי בגלימא כבר איתקצו למצוה לכ"ע אפי' עד דלא לבש. ש"מ דרבינו ס"ל חובת מנא הוא. ומש"ה כיון דרמי בגלימא הרי נעשה מצותן. אבל למ"ד ח"ג לא הוי מעשה עד דלבש כמו סוכה עד דיתיב בה כלשון רבינו בסמוך. ובאמת דעת העיטור הכי מבואר בשער ג' חלק ב'. וכבר הביא הרי"ף דעה זו וכ' בזה"ל והילכתא כרב דא' חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הלכך הא דא' שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ליתא והכי אמר בעל הלכות ואיכא מ"ד הילכתא כשמואל דא' חובת טלית ואנן כתבינן מאי דסבירא לן עכ"ל. וראי' של בה"ג ידוע בתוס' יבמות ד"צ ד"ה כולהי מדמברכינן להתעטף בציצית ש"מ עטוף מצוה. ור"ל דהכי סתם הגמ' ברכות ד"ס ובתוספתא שם פ"ה כשהוא מעטף מברך להתעטף בציצית. ולכאורה יותר הוי להו ז"ל להקשות על שיטה זו שפוסק ח"ט הוא. דא"כ האיך מברכין כלל על העיטוף וכדאמר כי מעטף ובמנחות דמ"ג א' רב יהודא כו' ומברך כל צפרא. ויבואר הישוב לפנינו. ומתחלה נבוא להוכיח כדעת רבינו. וזה ידוע מימרא דשמואל דא' כלי קופסא חייב בציצית וסוגי' דשם דמ"א דאמר רבה בר"ה כו'. דקאמר מי סברא ציצית חובת גברא חובת טלית היא. ועוד ראי' מסוגיא ד"מ ב' בהא דא"ר זירא הטיל למוטלת כשרה וא"ר השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי. ופרש"י דכיון דקאי בשעת מעשה בב"ת ועובר על ד"ת מש"ה לא מקרי מעשה. ולא הוי תעשה ולא מן העשוי. אלמא דבשעת עשי' הציצית קאי במצוה וכשמוסיף הוי בב"ת. דאי איתא דח"ג היא מאי איכפת לן במעשה. וא"כ שפיר הוי תעשה ולא מה"ע. מיהו יש לדחות דר"ז אליבא דשמואל קאי כמבואר בסוגיא שם דנפיק מהאי מימרא הא דא' ר"ז משמי' דשמואל תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה. ומפרש הש"ס דמאי טלית פטורה הטיל למוטלת. והרי שמואל ודאי ס"ל ח"ט היא וכש"כ לפי' התוס' דהך מימרא דהטיל למוטלת מהך דשמואל גמר לה. והכי נראה באמת דעת הרי"ף שלא הביא כלל הא דר"ז. והיינו משום דמפרש כרש"י וא"כ לפי דקיי"ל דלא כשמואל לעולם פסול. שהרי אינו עובר על בל תוסיף בשעת עשי'. וה"ז תעשה ולא מה"ע. ומכ"מ פשטא דשמעתא דהא דר"ז הילכתא היא. הן אמת דלפי' הרמב"ם וכן לפי' הראב"ד בפ"ג מה"צ אפשר דלא תלי' בהא דחובת טלית היא ואכ"מ לבאר שיטתם ז"ל. מכ"מ לפרש"י יש מכאן הוכחה דקיי"ל דחובת טלית היא. ויש להוסיף עוד הא דאי' דמ"ב לענין הרחק מלא קשר גודל בשעת עשי' איתמר. והתם מטעם גרדומי תכלת הוא דכשר כמבואר בדברי רבינו בסי' קכ"ז יע"ש. אלמא דאינו תלוי בשעת לבישה אלא בשעת עשי' והיא תחלת המצוה. [ואין זה ראי' מכרעת דכאן אין הטעם אנא משום דכתיב ועשו להם מש"ה לא בעינן אלא בשעת עשי'. ואפי' אין בה מצוה מכ"מ תלוי בה. וה"ה בגרדומי תכלת שנפסקו לא תלי' לכ"ע אלא בעשיה ומזה הטעם. וע"ע מש"כ בסי' קכ"ז אות י']. ויש לנו להתחקות על סוגיא דשבת דקל"א. ומזה נעמוד על איזה עיקרים בזה. דאי' שם א"ר יוחנן לא לכל א' ר"א מכשירי מצוה דוחין שבת כו' ומסיק אמר ר"א בר אהבה למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו תנ"ה ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט א"ר יוסף לפי שאין קבוע להם זמן א"ל אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעת' זמני' הוא ופרש"י וכיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלי ציצית עובר בעשה. ואפי' מונחא בקופס' הילכך כל יומא רמי' מצותא עלי' עכ"ל. ומסיק אלא ארנב"י ואי תימא ר"ה ברי' דר"י הואיל ובידו להפקירן. והנה ממה שא' ובידו להפקירן ולא קאמר בידו שלא ללובשו אין ראי' לפסוק חובת טלית כמש"כ התו' מנחות ד' מ"ד א' ד"ה טלית דנקיט טעם השוה בכל לכ"ע ולמ"ד חובת טלית בלא לבישה חייב. וזה פשוט. אבל משרש"י ואפי' מונחא בקופסא כו' מבואר דמפרש הכי לשון אביי כל שעתא ושעת' זמני' הוא. ולמאי נקיט אביי הכי אלא לומר דאפי' מונחא בקופסא חייב. הן אמת די"ל דמשום דמרא דהאי מימרא ר"א בר אהבה הוא דאית ליה הכי במנחות ד' מ"ב ע"ב דמברך לעשות ציצית מכ"מ הא אינו מוכרח דהכי טעמא דראב"א די"ל דקסבר כהירו' דפ' הרואה דמברכין לעשות סוכה לעשות לולב. ומש"ה דייק רש"י במנחות דף מ"ב שם בד"ה בהא פליגי ר"נ ור"ח כו'. ולא קאמר ראב"א וע"כ משום שאינו מוכרח בזה דעת ראב"א דס"ל חובת טלית הוא. וא"כ הא שפרש"י בסוגי' דשבת בדאביי הכי ע"כ ס"ל לרש"י דאי ס"ל לראב"א חובת גברא לא אתי הישוב כלל. ונקדים דהא פשיטא דלא דמי אופן החיוב של חובת טלית לאופן החיוב של ח"ג דלמ"ד חובת טלית ה"ז דומה לסוכה וש"ד דאם יש לו ה"ז מחויב לקיימה אבל אם אין לו סוכה רשאי לאכול חוץ לסוכה. ה"נ אם אין לו ציצית רשאי להניח הטלית בקופסא בלא ציצית כמבואר בתוס' מנחות דמ"א ב' ד"ה רב. ושמואל דא' ח"ט היא מכ"מ כיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף בה עכ"ל. הרי אע"פ שאין לו ציצית אינו מחויב להפקיר טליתו השני. אלא שטוב מכ"מ להטיל ציצית בבגד שלובש. משא"כ למ"ד ח"ג אסור ללבוש כלל אם אין לו ציצית. וכבר ידוע ההוכחה לזה במנחות ס"פ הקומץ דקאמר מאי איכא בין ר"י לרבנן אי ד' ציצית ארבע מצות או מצוה א' ושקיל וטרי טובא ולא קאמר כפשוטו כגון שאין לו כל הד' ציצית. ולמ"ד מצוה א' אין שום מצוה להטיל פחות מד' משא"כ למ"ד ד' מצות יש לו לקיים כל האפשר אלא ודאי אסור ללבוש הבגד בלי כל ד' ציצית. וכ"ז דלא כמג"א סי' י"ג סק"ח שכ' בשם המרדכי דאין אסור ללבוש כשאין לו ציצית כמו שאין אסור לדור בבית שאין בו מזוזה ומעקה והמג"א הקשה ע"ז מסוגיא דשבת הנ"ל דלמ"ד חובת טלית אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה. וה"ה למ"ד ח"ג. ונדחק ליישב. והוסיף לומר דגם התוס' יבמות הנ"ל ס"ל כהמרדכי שכתבו דציצית הוי שוא"ת ולא דמי לאיסור לבישה דכלאים וכבר כ' הגאון ש"א סי' ל"ב שהוא להיפך. דהתו' ס"ל דלא כהמרדכי ובאמת אי הוי ס"ל כהמרדכי אין שום דוגמא ציצית לכלאים. אלא ס"ל דאסור ללבוש כמו כלאים. ומכ"מ העלו שאינו אלא שוא"ת משום דהאיסור אינו בתחלת לבישה אלא לאחר שכבר לבש. ובזה אינו דומה לכלאים. [אלא שהגאון הנ"ל הסכים להמרדכי והביא ראי' מהיתר לבן בלא תכלת. ויפה דחה הגאון בעל עמק יהושע דהתם בפי' ריבתה תורה]. והכי דעת הש"ע סי' י"ד שכ' הטיל ישראל ציצית בלא כונה אם אין לו ציצית אחרים יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר אבל לא יברך עליו עכ"ל. הרי מבואר דבל"ז אסור ללבוש כלל. וזהו עצם הנ"מ במה שמברכין על המזוזה בשעת. קביעה כדאי' בירו' פ' הרואה ולא בשעה שנכנס לדור בבית שיש בו מזוזה. הן אמת המג"א סי' י"ט סק"א כ' לברך לדור כו'. ורבינו הגרע"א בתשובה סי' ט' קבע בה מסמרות ושם בזה נוספות גם בבעה"ב עצמו אבל אנן לא חזינן רבנן קשישי דעבדי הכי ולא נזכר בפסקי ראשונים ז"ל. אלא הענין דלא דמי מזוזה לצינית למ"ד ח"ג. דמזוזה אם אין לו מזוזה רשאי לדור בה כמבואר בירו' מגילה והביא הרא"ש ה' תפילין. דתפילין ומזוזה מי קודם כו' ופסקו דתפלין קודם. ואי איתא דיש במזוזה איסור דירה הוי איסור מעשה משא"כ תפלין אינו אלא בשוא"ת. אלא פשיטא דמזוזה ג"כ אינו אלא שוא"ת. וא"כ א"א לברך על הדירה בבית שיש בו מזוזה אחרי שאינו מוזהר על הדירה כלל. אלא לקבוע אם יש לו. והרי כבר נתקיימה בלעדו. משא"כ ציצית דאסור ללבוש בל"ז. וכשהוא לובש עם ציצית מחויב לברך. ואע"ג דהוי האיסור שב וא"ת ואין מברכין ע"ז. מכ"מ כלל גדול כל מצוה שנכתב בתורה בלשון מ"ע מברכין עליו כמו שכ' הרא"ש כתובות פ"א טעם על ברכת השחיטה ונמצא דמזה גופא הוכחה רבה דלמ"ד ח"ג אסור ללבוש בלא ציצית מדמברכין על העיטוף ולא כמזוזה. ואין לדחות דמה"ת באמת שרי ללבוש אבל מדרבנן אסור כמש"כ המג"א. ומברכין על מצוה דרבנן. הא ליתא דא"כ מאי הקשו התוס' יבמות שם על מש"כ דאיסור לבישה בלא ציצית הוא אחר שכבר לבוש מהא דמברכין להתעטף אלמא דהעיטוף הוא האיסור. ומאי קו' דילמא מדרבנן הוא דאסור גם מתחלה. אלא ודאי אאל"כ דלא מצינו בגמרא זה הדין דגזרו ע"ז. ותו דא"כ אין לברך על איסור בשוא"ת ולא שייך לומר על דרבנן שכתוב בלשון מ"ע. אלא ודאי מה"ת אסור. והוא מדקדוק לשון המקרא אשר תכסה בה ולא כתיב אשר אתה מכסה בה. אלמא גם לפני הכסוי מחויב לעשות הציצית ולא ללבוש ואח"כ להטיל. והיינו משום דאסור ללבוש כלל. ואע"ג דבגמרא מנחות דמ"א דריש מזה המקרא לאפוקי זקן ועשאה לכבודו. לק"מ חדא דהתם לשמואל קאמר לה דס"ל ח"ט הוא. ותו דאפי' נימא דשמואל ג"כ מודה דח"ג הוא ג"כ דהיינו שאסור ללבוש בלא ציצית וכאשר יבואר לפנינו. מכ"מ שפיר מדקדק הגמ' אליבא דשמואל דס"ל דמצות טלית נמי איכא מגוף הפ' גדילים תעשה לך וגו' אשר תכסה בה דבמ"ע להטיל ציצית קאי. הא גם בל"ז מצוה מיהא איכא להטיל ציצית ומשני שפיר לאפוקי זקן ועשאה לכבודו דליכא מצוה כלל אבל מכ"מ הדיוק במקומה דאשר תכסה משמע לפני הכסוי דוקא. ולא כמזוזה שהמצוה אחר שנכנס לדור כמש"כ המג"א בעצמו בסי' י"ט. והיינו משום שאין שם משמעות ע"ז. ואין לו אלא מצוה לקבוע מזוזה כשדר בה. וברגע ראשונה שנכנס ולא הי' עוד פנאי לקבוע אין איסור בדירה. ואחר שביארנו כ"ז נבוא לסוגי' דשבת הנ"ל דעד כאן לא הי' עולה עה"ד שתדחה שבת. אלא משום דנגמור מסוכה שדוחה שבת לר"א. ובשלמא מזוזה או ציצית למ"ד ח"ט דלא חייבה התורה להפקיר אם אין לו מזוזה וציצית או א"א להטיל. א"כ ס"ד כיון שעובר על מ"ע בכל רגע והרי הוא כיושב בלי סוכה דוחה שבת מש"ה איצטריך לטעם דמכ"מ אינו דומה לסוכה משום הואיל שבידו להפקירן מיהת ולדחות ממנו מ"ע זו. אבל למ"ד ח"ג ואי נימא דאסור להטיל בשבת אסור באמת ללבוש מהיכא תיתי שתדחה שבת. הא תיכף שנפסל הציצית מחויב לפשוט. וכיון שאינו מלובש אין לו שום מצוה שתדחה שבת שהרי אין מצוה ללבוש טלית בת ד' כנפות אלא ודאי ראב"א לטעמי' דס"ל חובת טלית וכן הברייתא דושוין שאם צייץ טליתו כו' ס"ל הכי כתנא דברייתא דסדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. ושיטת רש"י דמש"ה לא תני אוסרין ומתירין משום דח"ט הוא. ר"ל לא שב"ש וב"ה ס"ל הכי דא"כ האיך ס"ל לרב ח"ג הוא. אלא האי תנא ס"ל הכי מחלוקת ב"ש וב"ה והכי ס"ל לתנא דושוין. ולהתוספתא דברכות דמברכין להתעטף תנא ב"ש אוסרין וב"ה מתירין. ולהאי מ"ד דס"ל הכי מפרש הא דר' יוחנן לא לכל אמר ר"א כו' לאפוקי מזוזה לחוד. אבל ציצית באמת לא איצטריך. נמצא מזו הסוגי' נתבאר איזו עיקרים במצות ציצית ומזוזה. ונסתר בדברינו עוד מש"כ המג"א הנ"ל בסוגי' דשבת. דאדרבה למ"ד ח"ט אם קיימו בביתו בלא ציצית אינו עובר במעשה אלא אם אפשר להטיל ואם א"א פטור וכמו מצות סוכה. דאם הי' עובר בעשה במה שמקיים הבגד בביתו אע"ג שא"א להטיל א"כ ע"כ הי' צריך להפקיר הטלית קודם שמטיל הציצית ולא הי' עולה עה"ד שתדחה שבת ולמ"ד ח"ג הוא להיפך. [ומכ"מ דין של הש"ע והגהת רמ"א שם אמת ולא מטעמי'. אלא משום דהוי כבוד הבריות ודוחה איסור בשוא"ת כמש"כ המג"א והכי מוכח גוף עובדא דרבינא ס"פ הקומץ דלא חש אלא משום שבת ולא משום טלית בלא ציצית ודוקא בשבת שאי אפשר לתקן אבל בחול אפשר ליתן לאחר ולחזור ולשאול כמש"כ המג"א שם]. ומעתה נחזור לעיקר הפסק של חובת טלית או ח"ג. דמסוגי' דשבת אין ראי' דח"ט מדנקיט אביי הכי כמש"כ דבל"ז לא מתפרש הא דראב"א וראב"א לטעמי'. ומיהו בזה נתיישב מה שהקשיתי למ"ד ח"ט הוא היאך מברכין כלל על העטוף. דודאי אפי' למ"ד ח"ט אפשר דס"ל חובת גברא ג"כ. רצוני דמכ"מ נתוסף חובת גברא דאסור ללבוש בלא ציצית משא"כ בלי לבישה רשאי להניח הבגד אצלו לכ"ע. והכי מבואר לשון העיטור דס"ל הכי וז"ל חובת טלית חובה על האדם לעשות ציצית בכל הטלית משעה שיש לו טלית אע"פ שא"צ לו כו' ואע"פ שהוא חייב להתעטף מצות הטלית השלים עכ"ל וע"ע בסמוך. הרי דיש חיוב בעטוף. אלמא דיש מצוה בלבישה כמו למ"ד ח"ג. ולא כלשון התוס' מנחות הנ"ל דלשמואל טוב יותר להטיל ציצית בבגד שמתעטף דלא מסברא הוא אלא מן הדין שהרי אסור ללבוש בלא ציצית. ולהניח בקופס' שרי. ואחר כל הדברים האלה נתיישב שפיר הא שלא הביאו בה"ג והרי"ף ראי' זו מעיקר ברכת העיטוף. ומעתה נבוא להוכחת הרי"ף ז"ל דח"ג מהא דלא מברכין על עשית ציצית בשעה שמטיל ציצית. ונקדים מש"כ בסי' קכ"ב בשם רבינו משולם שאין לברך על הדלקת נר שבת משום הסוגי' דמנחות שאין לברך על עשיית ציצית משום שאין מברכין עה"מ עד גמר עשייתה. וה"נ אין המצוה אלא בגמר אכילה לפני הנר. ולכאורה אינו ענין לכאן דהכא למ"ד ח"ג אין שום מצוה בהטלת ציצית אלא הכנה ללבישה דציצית. כמו הכתיבה למצות תפילין. משא"כ הדלקת נר שבת מצות חכמים כך היא. ונהי שאין המצוה אלא בשביל אכילה מכ"מ כשיאכלו אח"כ לפני הנר ה"ז הדלקה גוף מצוה שצוו חז"ל ולא שייך על מצות חכמים שאינה אלא הכנה אחר שאזהרתם ז"ל להדליק אז והדליק ומנ"ל שלא לברך ע"ז. ופירשנו דרבינו משולם מפרש הסוגי' דמנחות דודאי כ"ע ס"ל חובת טלית אלא שלא נגמר המצוה עד שילבש הטלית משום דאם אירע שלא לבש הטלית כלל לא עשה מצוה בעשית ציצית והוי כמו בטלית של זקן שעשאה לכבודו נמצא דהמצוה מיתלא תליא וההלבשה גומרת מצות עשיית ציצית. ובזה פליגי באותה סוגי' דברכה בשעת עשית ציצית אי מיקרי ח"ט וחיי' לברך או מיקרי חו"ג לענין זה שא"צ לברך וקיי"ל דא"צ לברך. והכי דעת הר"ן כתובות פ"א ליישב על מה שאין מברכין אקב"ו על ארוסי אשה לשיטת הרמב"ם דכי יקח איש אשה ה"ז מ"ע. אלא משום שעיקר המצו' דקיחה נגמר במה שנושא אח"כ. וע' מש"כ סי' ט"ז אות א' בס"ד. וה"נ הדלקת נר שבת נהי דודאי מצות חז"ל היא מכ"מ אין לברך עליו משום דמיתלי במה שיאכל אח"כ לפני הנר והוי מצוה שאין בה גמרא בעשייתה זהו דעת רבינו משולם. ור"ת חולק וס"ל דלמ"ד חובת גברא לית ליה חובת טלית כלל. והראי' שהרי הקשה על שיטת רש"י מנחות ד"מ בסוגיא דסדין בציצית. מהא דקיי"ל חובת גברא היא. הרי דמפרש כאן חובת גברא כמשמעו שאין בעשית ציצית שום מצוה אלא הכנה למצוה דלבישה. ומש"ה הוא דאין מברכין על עשית ציצית. משא"כ מצות הדלקת הנר. וע' בסי' קכ"ב במה שהארכתי בזה. ומעתה נשוב לדברי רבינו והרי"ף.. דרבינו אע"ג שפוסק ציצית ח"ט היא מכ"מ הא שאין מברכין על עשית ציצית הוא כמש"כ רבינו משולם משום דמיקרי אין בעשיה גמר מצוה עד שילבוש. והרי"ף ס"ל כר"ת. וע' מש"כ עוד שם ליישב לדעת רבינו הא דמברכין על הדלקת נ"ש. ונשובה לדקדוקו של בה"ג מלשון להתעטף. דלכאורה אינו מובן מאי הקשה מדיוק הלשון יותר מגוף הברכה דניחא לבה"ג. וע"כ הוא מטעם שכתבנו דאפי' נימא חובת טנית מכ"מ יש מצוה בפ"ע בשעת לבישה ועיטוף במה שאינו רשאי ללבוש בלי ציצית כמש"כ. ואם כן גם הלשון להתעטף ג"כ מדויק שפיר. ובאמת כ' העיטור בזה"ל ואי משום דמברכינן להתעטף דמשמע חובת גברא הוא ה"נ ליתא ועד כאן לא פליגי אלא לעשות אבל להתעטף כ"ע לא פליגי דחייב עכ"ל. ר"ל דמכ"מ המצוה וחיוב על כל עיטוף בפ"ע שאינו רשאי להתעטף בלא ציצית ומש"ה חייב לברך. וצ"ל דכוונת בה"ג דכיון דבאמת היה ראוי לברך על העשיה למ"ד א"ט וכקושית הרי"ף. אלא משום שאינו מוכח דסופה להתחייב במצוה זו עד שילבש מש"ה א"א לברך על העשיה. אבל א"כ היה לנו לברך בשעת הלבישה על מצות ציצית כדי לכלול הברכה גם על העשיה דלמפרע. וכמש"כ הרא"ש פסחים פ"א ס"י שכללו בלשון ברכת על בעור חמץ גם הבטול שא"א לברך עליו בפ"ע. ה"נ מהראוי היה לכלול גם מצות העשיה בנוסח הברכה שאח"כ. אלא ודאי אין שום מצוה בעשיית ציצית זולת הכנה למצות לבישה. והעיטור לא חש לקושיא זו לדעתו ז"ל בפשיטות דס"ל באמת לברך בשעת עשיה על עשית ציצית ע"ש. מיהו אינו מוכרח דדעת רבינו הכי ואפשר ליישב קושית בה"ג דעיקר הקו' אינו אלא לדעת הגאוני' דפי' להתעטף היינו כעטיפת הישמעאלים דוקא אבל בלבישה של ט"ק מברכים על מצות ציצית מש"ה שפיר קשה דגם על טלית גדול היה ראוי לברך הכי כדי לכלול העשיה. אבל לדעת הש"ע דאפי' על ט"ק שאינו מעוטף כלל יכול לברך להתעטף דנוס' הברכה כך הוא אע"ג שעתה אינו כן י"ל דה"נ על העשיה שייך לברך להתעטף. ויש להסביר יותר דלמש"כ הקו' אינה אלא על עיטוף ראשון. דבזה הברכה יהא כולל מצות העשיה וי"ל דס"ל לרבינו שלא חלקו בנוסח הברכה וע' מש"כ כיוב"ז בסי' נ"ד אות כ"ד. ולכאו' יש מקום להקשות עוד לשיטת רבינו וסיעתו בהא דקאמר ס"פ הקומץ מאי נ"מ אי ציצית ד' מצות הן או מצוה אחת. ולא קאמר דהנ"מ כגון שאין לו כל הד' ציצית ולמ"ד חובת טלית יש נ"מ למ"ד ד' מצות צריך להטיל כמה שיש לו וכמש"כ לעיל משא"כ אי מצוה אחת היא. ולק"מ דהש"ס מהדר לעשו' נ"מ לכ"ע גם למ"ד חובת גברא לגמרי דס"ל שאין שום מצוה להטיל בשעה שמונח בקופסא. דלכ"ע מכל מקום פליגי בהא רבר"ה עם רבה בר"נ בד' מ"א. אלא בהא דקיי"ל חובת גברא לענין ברכה הוא שאין הפי' אלא כמש"כ דמתלי תלי מצות הטלית עד שילבש.

ח

(ח) מי אמרינן מהקדש ילפינן להו. לפנינו בסנהדרין ד' מ"ז ב' בסוגי' דהאורג בגד למת ליתא דומיא דהקדש כלל. ופלוגתייהו דאביי ורבא הוא אי נ"ל מעגלה ערופה דאסור משעת הורדה לנחל איתן או מע"ג. וא"כ דברי רבינו תמוהין לכאורה. ותו ק' הא שלא הביא רבינו עיקר הוכחה לפסק הלכה מהא שפסק הש"ס שם כרבא דהזמנה ל"מ היא. אבל בסי' קל"ג הראינו לדעת שיטת רבינו הנפלאה. דמעולם לא עלה עה"ד לדון אי הזמנה מילתא מע"ע שאין בו קדושה רק איסורא בעלמא כמו בשר בחלב וכדומה. ועיקר הפלוגתא אי מהקדש ילפינן לה או מע"ג ושם באות ז' וח' מבואר בארוכה נוס' אחרת. מעתה אפי' מה שפוסק הגמ' כרבא לענין תכריכי המת אין ראיה לענין תשמישי קדוש' וכמו שהביא רבינו שם בקיצור אחר שהביא פסק דרבא לענין תשמישי המת כ' בזה"ל ואפי' תשמישי קדושה לא מיתסרי בהזמנה כו' הרי שאין הכרח עדיין בת"ק מהא דקיי"ל כרבא בתכריכי המת דמכ"מ במילי דקדושה אפשר דקיי"ל דיש ללמוד מהקדש עצמו מש"ה הביא כאן הפשיטות מדר"ח. וכ"ת א"כ מאי מקשה הש"ס לרבא מהא דתנן כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר כו'. לימא דשאני תשמישי קדושה דרבא מודה דנ"ל מהקדש דהזמנה מילתא היא. הל"ק דודאי הוי מצי ליישב לרבא הכי. אלא דהאמת קאמר דרבא חולק גם בת"ק וס"ל כדר"ח. אדרבה לשיטת רש"י ותוס' קשה מנלן בסוגיא דסנהדרין וברכות דכ"ג דאביי חולק על ר"ח. דילמא מודה אביי בכל דבר לר"ח ורק בתכריכי המת ס"ל הזמנה מילתא משום דיליף שם מע"ע. אלא כשיטת רבינו דאביי מהקדש גמר לה. וא"כ כש"כ בת"ק דס"ל הזמנה מילתא היא: והנה בסי' קל"ג אות ז' וט' העלינו דקיי"ל הזמנה ל"מ אפי' בגוף הקדושה. ועוד העלינו באות ט' דפליגי בבלי וירו' היכן דבעינן הזמנה ע"פ איזה דרשה. אי ממילא שם הזמנה זו מילתא היא ואסור לשנות לדבר חול. או אע"ג דבעינן הזמנה מכ"מ הזמנה ל"מ היא ומותר לשנות. וע"פ זה נתיישב לי סוגיא ר"פ הזורק דיליף הוצאה מלאכה היא מדכתיב ויעבירו קול במחנה וגו' אל יעשו עוד מלאכה לתרה"ק ומקשה הגמ' וממאי דבשבת קאי דילמא בחול משום דשלימא ליה מלאכה ומשני גמר העברה העברה וכ' התוס' דר"ח מחק כ"ז דאפי' מיירי קרא בחול נפקא לן שפיר דהוצאה מיקרי מלאכה מדכתיב ויכלא העם מהביא אלמא דהבאה מיקרי מלאכה וממילא אסור בשבת. והכי דריש בהדי' בירו'. איברא נוסח' עתיקא בגמרא לאו דבר ריק הוא. ונראה דודאי אי קאי אזהרת משה על חול ומשום דשלימא מלאכה לאו ראיה דהבאה מיקרי מלאכה. די"ל דבאמת לא הזהיר משה אלא שלא יעשו כמשמעו והיינו משום שהיו מוזהרים לעשות לשם קודש. וכשיתותר ולא ימסרו למשכן וישתמשו לחול אין בזה כבוד שמים. אבל אם כבר נעשה לתה"ק לא הזהיר משה כלל על ההבאה דמה לי אם יביאו ויתותר. יהא לבדק הבית וימכרו. אבל העם כלו מהביא ג"כ כי לא רצו להביא לבדה"ב כי אם לצורך המשכן. ולפי זה אין שום הוכחה דהבאה נקרא מלאכה. ושפיר מקשה הגמ' ממאי דבשבת קאי ומיירי גם בעוד שלא נשלם המלאכה והזהיר משה שלא יעשו בשבת וכיון דע"ז כתיב ויכלא העם מהביא אלמא דהבאה בכלל אזהרה דמשה על המלאכה. דילמא בחול קאי ומשום דשלימא מלאכה וכמש"כ. ומשני שפיר דהעברה העברה גמר דמיירי בשבת. כ"ז אי נימא הזמנה ל"מ. אבל אי נימא דהזמנה מילתא היא אאל"כ דאם כבר עשו לתרה"ק בע"כ היו צריכין להביא שהרי נתקדש ואסור לשנות לחול. וע"כ פי' אזהרת משה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש שלא יביאו עוד מכשירין לתרה"ק והבאה קורא מלאכה. מש"ה דייק שפיר הכי אפי' נימא דבחול הוי וזהו דעת הירו' לכ"ע כמש"כ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף