אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/פנחס

יום ב' - רבי חיים אברהם ארנשטיין

פנחס לא נטל שכר מצוה מצוה

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (במדבר כה יא)

על פסוק זה איתא במדרש (במדב"ר כא א): בדין הוא שיטול שכרו. וכבר עמדו המפרשים לבאר דבר זה, הלא כל מקיים מצוה בדין שיטול שכרו, ובמה התייחד מעשהו של פנחס.

ונראה לבאר דברי המדרש בדרך נוספת.. כידוע שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט:), ואמנם עכ"פ מקבל האדם שכר גם בעולם הזה, והוא כדברי המשנה באבות (פ"ד מ"ב): שכר מצוה מצוה - דהיינו שבזכות עשיית המצוה מזמין לו הקב"ה עוד מצוה כזו לעשותה, ובכך יגדל שכרו לעולם הבא.

ואמנם זה שייך בכל המצוות, אבל מצוה זו שקינא בה קנאת ה' צבקות להרוג בועל ארמית, בזה לא שייך לומר שיזמין לו השם יתברך עוד מצוה כזו לעשותה שוב - ועל כן אומר המדרש כי 'בדין הוא שיטול שכרו', שכן לא קיבל את השכר שמקבל כל אדם על קיום המצוה - שכר מצוה מצוה. (דברי אברהם).

שבת - רבי בן ציון אבא שאול

הצלת פנחס מקללת 'כלם' של בלעם

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי... ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה יא)

בגמרא בברכות (ז.) דרשו חז"ל את הפסוק "מה אקוב לא קבה קל ומה אזעום לא זעם ה'" שבלעם ידע לכוון את השעה שבה הקב"ה זועם, ורצה לקלל את ישראל באותה שעה, אלא שבכל אותם הימים לא היה כעס לפניו ית'.

ועוד מבואר בגמרא שם שזמן הכעס הוא רגע, וכמה רגע - כמימריה [דהיינו כזמן אמירת המילה 'רגע']. והקשו התוספות מה יכול היה בלעם לקלל באותו זמן קצר. ותירצו שהיה יכול לומר 'כלם' שהוא כמנין אותיות 'רגע'.

לפי זה יש לומר שעצת בלעם להחטיא את ישראל היתה כדי שיחזור הקב"ה לזעום עכ"פ רגע, ואז יוכל לשוב ולקללם בקללת 'כלם'.

על כך אמר הכתוב "פנחס בן אלעזר... השיב את חמתי" ועל ידי זה לא כעסתי "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" - 'כליתי' דייקא, שאילו היתה חמתי בתוקפה והייתי כועס באותו הזמן, אזי היה בלעם מקללם בקללת 'כלם', וגזרת 'כליה' היתה על ישראל. אך בהשיבו את חמתי, לא 'כליתי את בני ישראל בקנאתי'. (ברכת ציון חי"א).

יום ג' - רבי חיים בן עטר

ה' אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים

"ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא" וגו' (במדבר כה יד)

קשה ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים, היה לו להזכירם בשעת מעשה בפרשה הקודמת. ואם כיסתה התורה עליהם כדרך שכיסתה על המקושש ולא הזכירה את שמו, למה נמלך עתה להזכירם. ובפרט כשעל ידי זה הוצרך להוסיף אותיות יתירות בתורה לחזור ולומר 'ושם איש ישראל' וגו', ואילו היה אומר כן מיד אחרי הזכרת המעשה לא היה צריך להקדים תיבות אלו.

אכן, הביאור בזה, כי ה' אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים, ואינו רוצה לפרסם מי בעל דברים המתועבים. וכפי שכיסה שמו של המקושש. ולכן בשעת מעשה לא הזכירם, ורק אחר כך כשהזכיר שבח פנחס, אשר עשה המפעל הטוב הזה שקינא לה' וכיפר על בני ישראל, זכר הכתוב שלא קינא לה' באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב, עם האשה שאביה מלך. ואף שסוף סוף מעתה יש זלזול לאיש ישראל, שהרי התפרסם ממילא שמו של החוטא - לא יגרע הצדיק אינו.

ועל זה אמרו 'זכר צדיק לברכה' והגם שעל ידי זה 'ושם רשעים ירקב'. (אור החיים).

יום א' - רבי שלום צבי הכהן שפירא

בנות צלפחד מחבבות את הארץ

"ותקרבנה בנות צלפחד... ותעמדנה לפני משה... תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" (במדבר כז א-ד)

כתב רש"י (שם כו סד): שהן היו מחבבות את הארץ.

ויש לדעת שהאמת היא שלא כל מי שמבקש אחוזה בארץ ישראל הוא מחבב את הארץ, ובפרט בנות צלפחד שמבואר בגמרא במסכת בבא בתרא (קיט.) שהם קבלו ד' חלקים, ואם כן שמא כל בקשתם לא היתה אלא כדי להשיג רכוש לא מבוטל, ולא מפני חביבות ארץ ישראל, מעלתה וקדושתה.

אולם ההוכחה לכך שהן מחבבות את הארץ טמונה בזמן שבו ביקשו הם את אחוזתם בארץ ישראל. שכן רש"י מציב לנגד עינינו את הטעם שלא נגזרה הגזירה על הנשים אחר חטא המרגלים, משום שבזמן שהאנשים אמרו "נתנה ראש ונשובה למצרים" אמרו הנשים "תנה לנו אחוזה". בזמן שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, ובאו הכנענים להלחם בישראל, ונתנו ישראל לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות, וכמבואר ברש"י (שם כו יג) שחיל ופחד אחזם מפני המלחמה ותוצאותיה. באותה שעה עצמה, הנשים לא חושבות על כך שילכו בשבי, אלא הן תובעות 'תנה לנו אחוזה' - הוכחה היא זו כי לא מפני שאוהבות ממון ונחלה הן מקשות, אל שהן 'מחבבות את הארץ' עד מסירות נפש ממש. (המאור שבתורה).

יום ו' - רבי יעקב אריה גוטרמן

כל אחד נברא לעבודה אחרת לפי נשמתו

"יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (במדבר כז טז)

כתב רש"י: אלקי הרוחות למה נאמר, אמר לפניו, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

אין דעתם שוה זו לזו - לפי שכל אחד נברא לעבודה אחרת לפי נשמתו. והמנהיג שהוא הרבי, צריך להכיר נשמות של כל אחד ואחד, ויידע על כל אדם איזה עבודה שייכת לנשמה שלו ולקרבו לקשרו לשרשו. וזהו 'מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו' - פירוש לפי נשמתו, לקרבו ולקשרו לשורשו שלו, לכל אחד ואחד בידיעת נשמתו. (ביכורי אבי"ב).

יום ד' - רבי שמעון משה דיסקין

ברכת חכם הרזים על גדול בישראל

"קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" (במדבר כז יח)

וברש"י: כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

בגמרא בברכות (נח.) איתא: תנו רבנן, הרואה אוכלסי ישראל, אומר ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה. ופירש רש"י ענין ברכת 'חכם הרזים': היודע מה שבלב כל אלו.

ועוד איתא שם בגמרא (נח:) שרב חנינא בירך ברכה זו על רב פפא ורב הונא, לפי שהיו חשובים עליו כשישים ריבוא מישראל. ובפשוטו צריך ביאור, מה שייך ברכת חכם הרזים על אדם גדול מישראל, הלא לכאורה אין הברכה על חשיבות ריבויים של ישראל אלא על מה שיש כאן שישים ריבוא דעות ורזים ודבר זה לא שייך לכאורה באדם אחד.

אמנם עפ"ד רש"י בפרשתנו יתבאר הדבר. שכן ממה שפירש רש"י את ענין לקיחת יהושע בן נון 'אישר אשר רוח בו' - "שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", נמצינו למדים כי ישנו אדם היכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והיינו שיש בו מדעת כל רוח ורוח שיש בכל אחד ואחד מישראל - ולכן שפיר אפשר לברך עליו ברכת 'חכם הרזים', שהרי אף שהוא אדם אחד יש בו בחינת שישים ריבוא דעות ורזים שבישראל. (משאת המלך).

יום ה' - רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר

מנין שתי נרות שבת

"וביום השבת שני כבשים בני שנה" וגו' (במדבר כח ט)

הדרכי משה (או"ח סימן רסג סק"א) הביא דברי מהרי"ל (מנהגים שבת עמוד רא) שאשה ששכחה להדליק נר אחד, צריכה כפרה בתענית ותחנונים בוידוי, ותדליק נר אחד יותר כל ימיה. וכתב על זה הדרכי משה שזו חומרא רחוקה, דאדרבה בריבוי הנרות מעתה תפסיד הכוונה, שהרי שתי הנרות הם כנגד זכור ושמור כמבואר בפסיקתא ובגמרא בשבת (לג:) במעשה עם רשב"י, באדם שראוהו רץ בערב שבת ושני הדסים בידו.

וסיים הדרכי משה דמכל מקום הנשים מחמירות כדברי מהרי"ל, ואפשר שסמכו עצמם על דברי הרא"ש (ר"ה פ"ד סימן ג) והמרדכי (שם סימן תשכ) שריבוי המנין אינו מפסיד המכוון - שכן בכלל מאתים מנה.

ונראה להביא ראיה לקפידא על שתי נרות דוקא מדברי המדרש, אותם מביאים בעלי התוספות בפרשתנו על פסוק 'וביום השבת' וגו': איתא בשוחר טוב, לכל המוספים לא תמצא מוסף מועט כשבת, ועל דבר זה קראה שבת תיגר לפני הקב"ה. אמר לה הקב"ה, הנה שזהו קרבן מוסף הראוי לך, שכל מעשיך כפולים, שיר כפול שנאמר מזמור שיר ליום השבת, עונג כפול שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, עונשו כפול שנאמר מחלליה מות יומת, לחם כפול לחם משנה. לפיכך ראוי קרבן שלו להיות כפול. וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת 'להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי' מה שלא נאמר בכל המוספין.

לא ירחק, שכדרך שמצאנו בכל אלו שהקפידה התורה על מנין שנים דוקא, הוא הדין לענין הדלקת נרות יש ענין בשתי נרות דוקא ולא יותר. (לבושי מרדכי, או"ח תנינא סימנים מט וקט).

יום ג' - רבי אריה ליב גינצבורג

שכח לומר רצה והתחיל לומר יעלה ויבוא

"מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה" (במדבר כח כג).

מפסוק זה למדה המשנה בזבחים (פט.): כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש, מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה - שנאמר: מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה.

והקשו התוספות (ד"ה שנאמר): תימה, דבפרק תמיד נשחט (פסחים נח:) אמרינן, מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד, שנאמר העולה עולה ראשונה, ולמה לי תיפוק לי מהכא. דהיינו שכיון שתמיד הוא הקרב התדיר ביותר לכן עליו ליקרב בראשונה.

ויש להקשות, שלכאורה באופן ששכח ועבר והתחיל בדבר שאינו תדיר, הרי מצד דין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם יש מקום לומר שיגמור תחילה את הדבר שהתחיל בו, ואם כן יש לומר שלכן הוצרכה התורה ללמדנו מקרא ד'העולה' - עולה ראשונה, להורות שאפילו אם התחיל בקרבן אחר קודם התמיד פוסק ומקריב לתמיד קודם.

אלא ודאי, שהתוספות סוברים שגם דין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, הוא אפילו באופן שהתחיל בשאינו תדיר קודם, ולכן מקשים התוספות למה לי קרא ד'העולה', הלא בלאו הכי דינו להפסיק מעבודת כל קרבן אפילו התחיל בו קודם התמיד.

מכח זה יש להכריע בנידון חדש. בדין ר"ח או יו"ט שחל בשבת, ושכח והתחיל בברכת המזון לומר יעלה ויבוא קודם שאמר רצה והחליצנו, האם צריך להפסיק באמצע יעלה ויבוא ולומר רצה ואח"כ לשוב ולומר יעלה ויבוא, או שיסיים תחילה יעלה ויבוא ואח"כ ישלים רצה. ועל פי דברי התוספות יש לומר, כי מאחר והקדמת רצה ליעלה ויבוא הוא מדין תדיר ושאינו תדיר, הרי מבואר שאפילו אם התחיל להתעסק בשאינו תדיר - פוסק ועובר לתדיר. (שאגת אריה סימן כא).

שפתותיו דובבות

הנאת גוף בדיבוב שפתיים

בעירובין (נג.) בני יהודה דגלי מסכת נתקיים תלמודם בידם, בני גליל דלא גלי מסכת לא נתקיים תלמודם בידם. ופירש רש"י בלשון ראשון: גלי מסכת, למדו לאחרים. וסמוכים מצאנו לפירוש זה ממה שאמרו בעבודה זרה (לה:) למה ת"ח דומה לצלוחית של פלייטין, מכוסה, אין ריחו נודף, מגולה, ריחו נודף. הרי שלשון 'גילוי' בת"ח מורה על שלומד לאחרים וריחו נודף למרחוק.

והנה אמרו בירושלמי (שקלים פ"ב ה"ה) אמר רבי שמעון בן נזירא, כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעוה"ז שפתותיו רוחשות עמו בקבר, שנאמר "וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישנים".

מעתה נאמר כי זהו ההבדל בין בני יהודה לבני גליל, והוא כי בני יהודה דגלי מסכת ואומרים הלכה מפיהם גם אחר מיתת המלמדים, אז שפתותיהם דובבות בקבר. אבל בני גליל, דלא גלי מסכת, אין להם מי שיעורר שפתותיהם אחר מיתה, להיותם נהנים שם. והוא שאמרו בש"ס (שבת קנג.) בני גלילאי אמרו, עשה דברים לפני מטתך, כלומר למדו היטב בהתבודדות וביחידות בלי גילוי מסכת, ואז לא תהנו מזה רק לפני המיתה ולא לאחר מיתה. אבל בני יהודה אמרו, עדה דברים לאחר מטתך, כלומר עשה ברכה בעולם הזה ללמוד וללמוד, וזה יועיל לכם גם לאר מיתה. ומסיים הש"ס: מר כי אתריה ומר כי אתריה. כלומר, בני יהודה דגלי מסכת, אמרי עשה דברים לאחר המיטה. ובלי גליל דלא גלי מסכת, אמרי עשה דברים לפני המטה ולא זולת זה.

ועל הנאת שפתותיו הדובבות אמרו בירושלמי: מה הנאה יש לו, הר נזירא אמר כהדין דשתי קונדיטין, רבי יצחק אמר כהדין דשתי חמר עתיק, אע"ג דשתי ליה טעמיה בפומיה. ונראה שהם שואלים ודורשים האם באמירת ההלכה גם הגוף נהנה בקבר, או שהגוף לא הנה אלא רק הנפש. וזה ששאל 'מה הנאה יש לו', כלומר אם רוחנית לבד או גם גופנית.

והשיב בר נזירא, כמאן דשתי קונדיטין. כלומר ובקונדיטין יש ענין כולל, החיך הטועם יאמר לי לי, וגם יש בו בריאות הגוף שהוא רוחניי. ואף רחישת השפתיים אשר במת, יש בו נחת כולל לגוף וגם לנפש. ורבי יצחק אמר כהדין דשתי חמר עתיק, שאינו מוטעם כל כך לחיך, רק שותים אותו להיות בריא וחזק, ואע"ג דלית ליה טעמא בפומיה. וכך רחישת השפתיים יש בה נחת רק לנפש. (אפיקי יהודה לרבי יהודה ליב אדל, נלב"ע י"ח תמוז תקפ"ח, דרוש השלושים, ערבי נחל).