אברבנאל/במדבר/לא

אברבנאל במדבר לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וידבר ה' אל משה נקום נקמת בני ישר' וגומר עד ומקנה רב היה לבני ראובן. ויש לשאול בזה הספור שאלות:

השאלה הא' באמרו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ולא אמר מאת המואביים והכתוב אומר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולמה נתיחסה למדין בלבד הנקמה הזאת לא למואב:

השאלה הב' באמרו אחר תאסף אל עמך כי בידוע אם הוא יעשה הנקמה שתהיה מיתתו אחריה כי המת אחר שמת אינו עושה מלחמה וי"מ אחר כן מיד תאסף אל עמך ויהיה אם כן לפי זה הדבור הזה צווי על המית' ואינו נכון כי כבר צוה לו עלה אל הר העברים ועוד יצוהו עליו אחר כן:

השאלה הג' אם השם צוה למשה נקום נקמת בני ישראל וגומר איך הוא לא קיים את דבר השם ואמר לעם החלצו מאתכם אנשים לצבא ועשה הנקמה ע"י י"ב אלפים איש ולא בכל ישראל ועשאה ע"י פנחס ולא בידי משה עצמו כמו שצוה עליו:

השאלה הד' למה קצף משה על פקודי החיל באמרו החיית' כל נקבה ויותר היה ראוי שיקצוף על פנחס שהיה שר הצבא ההוא שלא צוה אותם עליו:

השאלה הה' למה לא ביאר להם משה ע"ה דיני טהרת הזהב והכסף והמתכו' והוצרך אלעזר לצותם עליו והנה משה ביאר להם דיני הבגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ ולמה לא ביאר גם כן כלי המתכות. וחכמים ז"ל אמרו (פסחים ד' ס"ו) שמפני הכעס נתעלמה ממנו הלכה ודרש הוא:

השאלה הו' למה צוה יתברך שתקח העדה חצי המלקוח והי"ב אלף איש שהלכו למלחמה יקחו החצי האחר והיה ראוי משום חלק היושב על הכלים וחלק היורד למלחמ' יחדו יחלוקו שכל אחד יקח חלק שוה לא שיקחו י"ב אלף איש כל כך כמו ששים רבוא שהוא דבר בלתי ראוי והגון:

השאלה הז' למה צוה שאנשי המלחמה שנטלו חלק מרובה כפי מספרם יתנו דבר מועט לה' שהוא אחד מחמש מאות והעדה שנטלו חלק מועט כפי מספר' יתנו דבר רב שהוא אחד מחמשים והיה ראוי שיהיה הדבר הזה בהפך:

השאלה הח' למה נתנו עדת ישראל תרומתם ללוים ואנשי המלחמה נתנו תרומתם לאלעזר הכהן והיה ראוי שיתנו הכל ללוים והם יתנו לכהנים המעשר מכל אשר ניתן להם כמו שהיו נותנים לכהנים מעשר מהמעשרו':

השאלה הט' למה היתה תרומת אנשי המלחמ' ומתנתם ביחוד לאלעזר הכהן ולא לכהנים בכלל כמו שהיתה תרומת העדה ללוים בכלל:

השאלה הי' למה זה קרא הכתוב מתנת הלוחמים בשם מכס ותרומת ה' אמנם מתנת העדה לא קרא כן אלא אחד אחוז מן החמשים והרי היא היתה באמת תרומה שהוא תרי ממאה ולמה נקראה כן אף כי זו וזו הרימו אותה בני ישראל בשם ה':

השאלה הי"א למה הקריבו שרי הצבא קרבן ה' כלי זהב אם בעבור שלא נפקד מהם איש היה ראוי שעל זה יקריבו קרבן תודה אנשי הצבא כלם לא השרים בלבד ופירש רש"י שהיה לכפר על הרהור הלב וקשה איך לא זכרו הכתוב ומה ענין אמרו עבדיך נשאו את ראש אנשי ועוד שאם הדבר כן למה אנשי הצב' בזזו איש לו כי גם היה ראוי שיקריבו מפני הרהור הלב:

השאלה הי"ב מה ענין אמרו שהביאו נדבת הבזה ההיא אל אהל מועד זכרון לבני ישראל כי מה היה הזכרון כי הנה בענין מחתות קרח ועדתו נאמר צפוי למזבח זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הכהן להקטיר קטורת וגו' וכן במטות השבטים אבל בנדבת הזהב הזאת לא שייך לומר זכרון לבני ישראל. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

וידבר ה' אל משה לאמר נקום נקמת וגו' עד ויאמר ה' אל משה שא את ראש המלקוח. חשש הראב"ע שהדבור הזה נקום נקמת בני ישראל וגו' הוא עצמו דבור צרור את המדינים והכיתם אותם שנאמר למעלה בתחלת סדר פנחס ואין הדבר כן כי איך יהיו ב' דבורים ממקומות מתחלפים על אמירה אחת אבל הוא כמו שפירשתי שמה שכאשר יעד האל יתברך על שכר פנחס הנני נותן לו את בריתי שלום ביאר למרע"ה עם מי יהיה השלום ההוא ואמר לו שהשלום יהיה לו עם שבט השמעוני. יען היה האיש המוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולכן יעדו שיהיה עמהם שלום ולא ירעו ולא ישחיתו לו אבל לא יהיה לו שלום עם המדינים קרובי האשה הנרצחה אלא בהפך שיצרו אותם בכל מיני צרה וצוקה וגם יבא עת שיכו אותם מכת חרב והרג ואבדן. והוא אמרו והכיתם אותם שהוא הודעת העתיד להיות. אמנם עתה במקום הזה צוה ית' להלחם במדינים ולהכותם בפעל וז"ש נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ואתה תראה שהמלחמה הזאת פעם יקראה הכתוב נקמת בני ישראל ופעם יקראה נקמת ה'. והיה זה לפי שהמדינים שתים רעות עשו עם בנותם לישראל האחת שהיו סבה שמתו מישראל כ"ד אלף איש. והשני שהסיחו אותם והביאום לעכו"ם בעבודת הפעור. והנה בבחינת המתים במגפה קראה הכתוב נקמת בני ישראל שנקמת העם היא ובבחינת העכו"ם שעבדו בעבורם קרא נקמת ה' כי עברו בריתו בסבתם. והנה אמר מאת המדינים ולא אמר מאת המואביים כי עם מה שביארתי ויזנו העם אל בנות מואב וכמה ראיות הבאתי לבאר שהרעה הזאת ממדין יצאה ולא ממואב ושבלק כאשר שמע שבלעם אמר כי שלום ואמת יהיה בימיו הלך לדרכו אך בלעם בשובו לארצו עבר בארץ מדין ושם יעץ את המדינים שלא יוכלו להסית את ישראל ולהורידם מקדושתם ומאהבת השם אותם כי אם באמצעות הנשים שהנה תהיינה סבה למפלתם כי אלהי ישראל שונא זמה הוא והמדינים נתרצו בזה לעשותו ולכך נתעכב שם בלעם לסדר הדבר ולדעת מה יהיה בהם. ובעבור שבעל פעור היה בגבול מואב הפקירו המדיני' את בנותיהם לזנות שם עם ישראל ותתנכרנה כאלו היו מואביות שהיו באות אל המחנה למכור להם מזונות ושאר הדברים כי המואביים השלימו עם ישראל לא המדינים וחשבו ישראל בתחלה שהיו מואביות ושבאות לזבוח לבעל פעור כמנהגם ועל כן אמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב כי היה דעתם שהן היו מואביות עם היותן באמת מדיניות. ואפשר לומר עוד בזה שהזנות בתחלה היה בבנות מואב בעצם ואמת כמו שאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ושאז התעוררו בנות מדין לבא גם כן לזנות עם ישראל כדי להביאם לעכו"ם. כי בראותם שהם היו נמשכים אחר המואביות עצרו כח המדיניות לבא לפתותם ולהסיתם לעכו"ם. הנה אם כן עצת בלעם למדיניות היה והם הכשילו ישראל לעכו"ם והיו סבת מפלתם. ולכן היתה הנקמה על מדין כמו שאמר צרור את המדיני' והכיתם אותם כי צוררי' הם לכם בנכליהם. כי המדיניות היו אשר נכליות. ולכך נאמר כאן נקום נקמת בני ישראל מאת המדיני' כי מה שעשו המואביות היה זנות מתוקף היצר אבל המדיניות עשו מה שעשו להכשיל את ישראל לעכו"ם והותרה בזה השאלה הא'. ואמרו אחר תאסף אל עמך. י"מ אל תחשוב שאני מתחרט ממה שגזרתי עליך שלא תבא אל הארץ כי הנה אחר כך מיד תאסף אל עמך. ואינו נכון כי לא היה לו לאמרו כאן אלא במלחמת סיחון ועוג. ולכן נראה לפרש שהקב"ה ראה שמרע"ה היה נותן מהירות גדול בעניניו בחשבו כי קרוב יום אידו ולכן הודיעו שאין המיתה כל כך קרובה לבא עליו שראשונה ינקום נקמת בני ישראל מאת המדיני' כי עדין יש שהות ביום ולא עת האסיף ואחר כך בזמנו הראוי יאסף אל עמיו והותרה השאלה הב'. ועם היות שצוה השם למשה שיעשה הוא מלחמת מדין עם ישראל הנה ראה משה שלא היה כבוד לישראל ולא כבוד עצמו שילך הוא וכל ישראל עמו לצבא על מדין כי חרפה הוא להם שיבואו כלם על עם לא עצום וגם למשה. כי מאחר שמלחמות הארץ כלם ניתנו ליהושע מה יהיה כבודו שיעשה הוא מלחמת מדין לבד לכן אמר הוא משה לישראל החלצו מאתכם אנשים לצבא רוצה לומר אל תלכו כלכם למלחמה הזאת אבל ברו לכם אנשי' חלוצי צבא שיחגרו חרבם על חלציהם ויהיו גבורי כח להלחם וילכו על מדין לשחתה ולא יהיה תכלית כונתכם לנקום נקמת בני ישראל המתים במגפה אלא לתת נקמת ה' במדין כי כבוד גבוה הוא העקר ולפי שלא יתפאר ע"ז שבט על שבט ילכו אלף למטה לכל מטות ישראל באופן שישראל כלו יהיה בזה עושה חיל כי שלוחו של אדם כמותו והנה לא הלך עמהם איש משבט לוי לפי שהם לא היו יוצאים בצבא ולא היו נוחלים בארץ וגם לא בשלל המלחמה. והנה שלח עמהם לשר הצבא את פנחס שהיה צורר את המדינים כי לא רצה משה לעשות את המלחמה הזאת בעצמו. וכן עשה במלחמת עמלק שלא עשאה בעצמו ולא עם כל ישראל אבל אמר ליהושע משרתו בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. והותרה בזה השאלה הג'. ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל להגיד שעם היות ההליכה למלחמות סכנה רבה הנה בחורי ישראל התנדבו בעצמם ולא באונס והכרח ולא על פי הגורל אבל ברצון נפשם הם עצמם נמסרו להיות מהאלף למטה ועמהם פנחס בן אלעזר לצבא לא להרוג ולא לנגוע בחלל אלא לפי שהיו כלי הקדש שהם האורים והתומים וחצוצרות התרועה בידו שהם היו פעולות מיוחדות לכהן ואמר ויצבאו על מדין להגיד שצרו על ערי מדין אחת לאחת וילכדום ויהרגו כל זכר רוצה לומר האנשים הזכרים אנשי המלחמה וכבר זכרו חז"ל (שם רש"י ל"ט ח') שהיו המדינים לועגים מישראל כשבאו להלחם והיו אומרי' כשהייתם ששים רבוא לא היה בכם כח להלחם עם עמון ומואב ואיך אתם באים עתה עם י"ב אלף להלחם בנו וזכר הכתוב שגם המלכים שעל המעט ימותו במלחמות מפני שיש אנשים רבים שומרים לראשם הרגו שמהחמשת מלכי מדין שהם חמשת נשיאיהם שאח' מהם היה צור אביה של כזבי ואמר על חלליהם להגיד שנשיאי מדין היו מגינים על אנשיהם להצילם כי המה לוחמים עליהם עד שמפני זה היו הם חללים על חלליהם שהמיתו אותם עליהם שמה. והמפרשים פירשו על חלליהם עם חלליהם וזכר שבלעם שיעצם גם הוא הרגו בחרב. והנשים והטף רוצה לומר זכרי' ונקבות והשלל בזזו וכל ערי המדינים וכל טירותם שהם היכלי המלכים והנשיאים שרפו כדי שלא יתישב שם עוד אדם. וזכר הכתוב משלמות אנשי הצבא ומעלת נפשם שבבזה לא שלחו את ידם אבל הביאו כל הביזה והשביה אל משה ואל אלעזר הכהן ואל כל העדה לאמר הרי לפניכם כל אשר לקחנו עשו בו כטוב בעיניכם. ואי' שלמות וחסידו' גדול מזה לאנשי המלחמה ואמר את השבי ואת המלקוח ואת השלל לפי ששבי יאמר על בני אדם ההולכים בשביה. ומלקוח הוא נאמר על הבהמות שיקחו שמה. ושלל הוא במטלטלים. והנה משה ואלעזר וכל נשיאי העדה יצאו לקראתם כדי לכבדם מפני נצחון המלחמה שנתן ה' להם. וכאשר ראה משה הנשים והטף זכרים ונקבות שהביאו בשביה קצף על פקודי החיל שהיו שרי אלפים ושרי המאות במלחמ' ההיא שהיו פקידים על עם הצבא באמרו החייתם כל נקבה רוצה לומר איכה היה הדבר הזה שהחייתם כל נקבה גדולה וקטנה. ומזה למדנו שכל סרחון הדור תלוי בגדולי' שיש בידם למחות ואינם מוחים כי כאן קצף משה על השרים לא על אנשי הצבא. וראוי לבאר בזה מה היה טעות שרי האלפים והמאות. ומה היתה טענת משה אליהם. והוא שהשרים ההם ידעו שדרך הלוחמים ומנהגם הוא שלא ימיתו במלחמה אלא הלוחמים עמהם כנגדם. ולכן היו הנשי' פטורות במלחמה כמו שיתבאר בספור שבע בן בכרי (מלכים ב' כ' י"ט) שאמרה האשה ליואב אנכי שלומי אמוני ישראל כמו שפירשתי שם. וראו עם כל זה שהתורה צותה כי תקרב אל עיר להלחם וגו'. ואם לא תשלים עמך וגו'. והרגת את כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף והבהמה תבוז לך. ובעבור זה הרגו השרים כל זכר במדין והנשים והטף בזזו להם. אבל מרע"ה טען עליהם הן הנה היו לבני ישראל רוצה לומר אמת מה שחשבתם בשאר המלחמות שלא ירעו לנשים לפי שהנה לא הרעו ולא נלחמו ולא הכו בהם אבל אין כן מלחמת מדין כי הנה הנשים המדיניות המה עשו את כל הרעה הזאת וסבבו המגפה בעם ה' והכשילו את ישראל להשתחוות לבעל פעור למעול מעל בה' ולכן הנשים הן יותר ראויות ליהרג מן האנשי' הזכרים הלוחמים. ובעבור זה החליט הגזרה באמרו ועתה הרגו כל זכר בטף וגו' כלומר כיון שטעיתם ולא עשיתם כראוי בשעת המלחמה עשו אותה עתה והוא להרוג כל זכר בטף והוא המוטל בעריסה כי אף על פי שהם עתה קטנים יש לחוש שאחר שיגדלו יהיו לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם אף כי ראוי להרגם משום פוקד עון אבות על בנים הנה אם כן הזכרים בטף תהרגו מפני העתיד וכן הרגו כל יודעת איש למשכ' זכר כי בצורת' וגדלה ותמונתה אם שדים נכונו ושערה צמח ראויה היא למשבב זכר. וחז"ל אמרו שהיו מעבירים אותן נגד הציץ ואותה שידעה איש פניה מוריקות. אבל כפי הפשט אין צורך לכל זה כי הכונה באמרו כל אשה יודעת איש היא הראויה להבעל. אמנם כל הטף בנשים כיון שהם לא הרעו בזנותם עם ישראל החיו לכם רוצה לומר שצריכים הם לכם לשפחות. ואמר לכל אנשי הצבא ואתם חנו מחוץ למחנה שכינה לכבוד גבוה וכבוד השכינה השוכן אתם. ולא יטמאו את מחניהם במגעם וכל הורג נפש רוצה לומר שנגע בו כשהרגו למעט הזורק חץ שאם נגע בו אינו טמא כיון שאינו נוגע בו. ובל נוגע בחלל אפילו שלא הרגו הוא תתחטאו ביום הג' וביום השביעי יטהר רוצה לומר שאותם הטמאים יהיה שבעת ימים מחוץ למחנה וביום השלישי מהם יתחטא במי הנדה כדרך הטמאים. וביום השביעי שכבר נשלמו כל שבעה אז יטהר ויבא אל המחנה. שאף על פי שהכותים אינם מטמאים באהל מטמאים הם במגע ובמשא. וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ שהם דברים שאפשר שיהיו על האדם המת או הטמא ראוי גם כן שיתחטא. ומעשה עזים הם הכלים שעושים מן הקרנים והטלפים והעצמות שכל אלה יהיו עמהם מחוץ למחנה עד שיטהרו. והנה לא זכר כלי חרש לפי שאין לו תקנת טהרה. ואמנם כלי המתכות לפי שהיתה טהרתם בדרכים שונים אם באש ובמים לא ראה מרע"ה לבארו והניח ביאורו לאלעזר הכהן. והיה זה מפני שמי הנדה ואפר הפרה שבהם יטהרו הדברים ההמה נעשו על ידו הנה אם כן משה אמר להם בדרך כלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם ובזה כלל כל אדם טמא וכל הכלים שצריכין טהרה. ופרט משה ענין הכלים וקצר ובא אלעזר והשלים ביאור הטהרה להיו' מי הנדה ואפר הפרה אשר בהם יתחטאו מונחים בידו. ומפני שלא יחשוב אדם שהיתה זו מצוה מחודשת נאמרה לאהרן הכהן זולת משה. הוצרך אלעזר לומר זאת חקת התורה אשר צוה ה' אל משה וביאר שכלי הזהב וכסף ושא' המתכות אף על פי שנטהרו מטומאת המת עדין הן צריכי' להטהר מגעולי כותים להגעיל ולהפליט את הכלים מבליעת נבלות שלהם ותהיה הגעלתו כדרך תשמישו. ועוד צריך שיטהר על ידי מים של פרה. והבדיל אינו העופרת אבל הוא הנקרא אשטאני"ו. ואמרו כל דבר אשר יבא באש רוצה לומר כל כלי שלא יוכל לתקנו אלא כשיבא באש תעבירו באש ללבנו להגעיל טומאתו הנבלעת בו ויחזרו חדשים ויטהרו. אך עכ"ז צריך שיתחטאו במי הנדה כמו שאמר והזה על האהל ועל כל הכלים וגו'. וכל אשר לא יבא באש מאותם שזכר כבדיל וכעופרת שימסו וישחתו באש וכן אותם שזכר משה וכל כלי עור זולת כלי חרש שאין לו טהרה תעבירו במים אם רותחין בלעו ברותחין תעבירו. ואם בצונן בצונן תעבירו כי כבולעו כן פולטו. ועם זה צריך טהרה במקוה. וחז"ל אמרו שכן כל כלי מתכות צריכין טהרה במקוה במי הנדה תטהר בהם והם ארבעים סאה וגם הזכוכית והכלים שעושים מאבן יקרה גם הם במים ועל כן אמר אך במי נדה יתחטא רוצה לומר במים שראוי שתטבול בהם הנדה בהם ובכיוצא בהם יתחטא וביאר להם גם כן שביום השביעי יכבסו בגדיהם ובזה הדרך יהיו טהורים. הנה התבאר למה לא קצף משה על פנחס כשקצף על שרי האלפים והמאות שהיה זה מפני שהם היו הלוחמים וההורגים את המדיני'. אמנם פנחס לא היה נוגע בחלל כי היו כלי הקדש וחצוצרו' התרועה בידו. והתבאר גם כן למה התחיל משה לצוות על טהרת אנשי הצבא ושבים ולא השלימה ובא אלעזר והשלימה במקומו. והותרה השאלה הד' והה'. ובזה לא זכר הכתוב כמה זמן צבאו על מדין. ומדרך הסברא יראה שפחות משנה היה שהרי בסוף הארבעים שנה שיצאו ממצרים אחרי שמתו כל הדור היה הצבא על מדין ונאמר אחר תאסף אל עמך ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו. האמנם נשאר בזה לבאר למה בכבוש ארצות סיחון ועוג לא הזהירם משה ולא אלעזר על טהרת הכלים כאשר עשה כאן במלחמת מדין והטעם בזה הוא שארץ סיחון ועוג היתה מנחלת ישראל והותר להם כל שללם אפילו הדברים האסורים כמו שאמר ובתים מלאים כל טוב. ואחז"ל אפילו כותלי דחזירי. אבל מדין לא היתה ארץ נחלתם ולא לקחו אותה אלא לתת נקמת ה' במדין ולכך נהג בהם האיסו' בכלים הנגעלים ונתלו מחוץ למחנה שבעת ימים. ועוד יש בדבר הזה טעם אחר והוא כי מפני שהיו הלוחמי' מתי מספר י"ב אלף איש הזהירם לשבת מחוץ למחנה ולטהר את הכלי' וכן לחלק את המלקוח והשלל. אבל במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל שם והטומאה הותרה שם ולכך לא הזהירם על דבר מהטומאה לא בהם ולא בכלים ולא גם כן ממלקוח השלל נתנו שם דבר ללוים ולכהנים. לפי שאין להם חלק ונחלה בארץ ולא בשלל המלחמות:

כה

ויאמר ה' אל משה שא את המלקוח עד ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. כבר ביארתי שאנשי הצבא בזזו במדין ג' סוגים מהדברי'. הא' הוא השבי מנפשות בני אדם ששבו. והב' הוא המלקות מהבהמות שלקחו שמה צאן ובקר סוסים וחמורי' ודומיהם. והג' הוא השלל מהמטלטלי' והם בתם לבבם ובנקיון כפם הביאו הכל לפני משה ואלעזר והנשיאי' והעדה לחלקם כרצונם והקב"ה צוה למשה שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה רוצה לומר הנה השלל אשר שללו אנשי הצבא מן המטלטלים יקחו להם ולא יבואו לחלוקה כי הם יבוזזו איש לו אבל בשבי הנפשות והמלקוח מהאד' והבהמה מאלה תהיה החלוקה כי שללו אותם בארץ לא להם אבל בארץ סיחון לא נתנו מהשלל לא לכהנים ולא לזולתם. וכן דרשו (במדבר י"ח ב') חז"ל וחלק לא יהיה לך בתוכם. אפי' בבזה. ולזה צוה כאן למשה שימנה בבזה ובמלקוח את ראשיהם כי לכל ב"ח יש ראש והראשים ימנו. וזהו שא את ראש מלקוח השבי שחסר וא"ו השמוש כמו המלאה הזרע רוצה לומר המלקוח והשבי. ואפשר לפרשו מבלי חסרון וא"ו והוא שהנה שם מלקוח נאמר בכלל ובפרט כי כאשר יהיה סמוך לשם שבי יהיה פרטי לנפשו' בני אדם מלקוח השבי. וכאשר יאמר מלקוח לבד הוא נאמר בכלל על האדם ועל הבהמה יחדו על כל חי ועל זה הדרך נאמר כאן וחצית את המלקוח רוצה לומר האדם והבהמה. והענין שצוה שיעשה מהשבי והמלקוח ההוא שני חלקים שוים. הא' יהיה לתופשי המלחמה הלוחמים שהחזיקו בה. והנה המפרשים חשבו שצוה יתברך בזה לפי שהיה חק במלחמות שחלק היוצא למלחמה יהיה כחלק היושב על הכלים ואין הפרש בין רב למעט. ואינו נכון כי ישראל לא היו יושבים על הכלים כי עמדו במחניהם כמו שזכרתי בשאלה. אבל ענינו הוא שישראל עם היות שעמדו במחניהם ולא היה להם דין שומרי הכלים אין ספק שהם שלחו במקומם את אנשי הצבא אלף למטה והם נמנעו מלכת שמה בדבר משה. ולכן כמו שהיה ראוי שאותם המסתככי' במלחמה יזכו בחצי האחר מהשבי והמלקוח ובכל שלל המטלטלים ככה היה ראוי שהעדה ששלחו אותם במקומם ושזכותם עמד להם בעת צרתם והתפללו בעדם שיזכו בחצי האחר מהשבי והמלקוח בלבד כי אם היותם עם רב ויגיע חלק מועט ממנו לכל אחד מהם והנה כל א' יניח ברכה אל ביתו ויהיה חלק למשלח וחלק לשליח. ולפי שישראל שלחו י"ב אלף איש למלחמה שהיו אחד בעד חמשים איש מהם כי הם היו שש מאות אלף רגלי ואחד מחמשים מהם יעלו לי"ב אלף. לכן צוה יתברך שישראל יתנו מהחצי שלהם אחד אחוז מהחמשים כי כמו ששלחו מהעדה אחד מחמשים איש כן יתנו לגבוה מחלקם מהמלקוח והשבי אחד מחמשים. אמנם אנשי הצבא צוה שיתנו אחד מחמש מאות לפי שמתנת אנשי המלחמה היתה לאלעזר הכהן מפני שהיתה ראויה לפנחס תחת אשר הלך עמהם ועל ידו ובאמצעותו עזרם השם ולפי שפנחס הלך ובידו כלי הקדש במקום אביו לכן הוא בענותנותו רצה שיקריבו המתנה לאבי ואמנם ישראל נתנו מחנתם ללוים לא להיותם מחוייבים בזה משום מעשר כי לא היו הלוים זוכים במעשר אלא מגורן ויקב ולא משלל וביזת המלחמות גם שמשבט לוי לא הלכו במלחמה הזאת. אבל מפני שהיו הלוים שומרי משכן ה' לכן לכבוד גבוה נתנו להם מתנתם במצות השם. וכמו שאמר ונתתם אותם ללוים שומרי משמרת משכן ה'. והנה בענין המעשרות היו הלוים נותנים לכהנים מעשר מן המעשר. ומפני זה בהיות שהכהנים על ידי אלעזר היו לוקחים מזה החצי של הלוחמים אחד מחמש מאות היה ראוי שיקחו הלוים עשר פעמים כזה והוא אחד מחמשים מהעדה והיה אם כן חלק הכהנים עשירית חלק הלוים. הנה התבאר למה צוה יתברך שיקחו כל העדה עם כל רבויים החצי מן השלל הזה שיקחו אנשי הצבא בהיותם מועטים החצי האחר. ולמה אנשי הצבא שנטלו חלק מרובה צוה שיתנו דבר מועט אחד מחמש מאות ואנשי העדה שנטלו חלק מעט יתנו מתנה מרובה אחד מן החמשים שהוא מפני ששלחו מהם אחד אחוז מהחמשים איש התבאר אם כן למה נתנו העדה תרומתם ללוים. ואנשי הצבא לאלעזר הכהן. והותרו בזה ד' שאלות ו' ז' ח' ט'. ואמנם למה נקראת מתנת העדה אחד אחוז מן החמשים ולא תרומה בהיותה תרי ממאה ומתנת אנשי הצבא קרא מכס ותרומת ה' לא אחד אחוז מן החמשים בהיות זו וזו תרומת ה' מיד העדה ומאנשי הצבא תשובתו מבוארת ממה שפירשתי שמתנת העדה נקראת אחד אחוז מן החמשים מפני שהיה זכר למעשה שעשו ששלחו לצבא על מדין י"ב אלף איש שהיו אחד מכל חמשי' שהיו בישראל ולזכרונם היתה מתנתם באותו אופן עצמו ונקראת אחד אחוז מן החמשי'. ומתנת אנשי הצבא לא נקראת כן לפי שלא היתה לזכר המעשי' ההוא אבל נקראת מכס ותרומ' ה' לפי שהיה מכס פנחס מלשון תכוסו על השה. ותרומת ה' כתרומה הנתנת לכהנים והותרה בזה השאלה הי'. וביאר הכתוב המנינים האלה מהחצאים להורות על רבוי השלל ההוא וקראו יתר הבז ואין פירוש יתר על הנשאר אבל הוא לשון עושר כמו והניחו יתרם לעולליהם יתרם עשה. וכבר תמה הראב"ע איך י"ב אלף מישראל לבדם לכדו כל ערי מדין והרגו אומה גדולה ושלל מופלג כזה ואין לתמוה ממנו כי אין מעצור ביד השם להושיע ברב או במעט ומלרדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואפשר לפרש יתר הבז מלשון השארות יתר הבזה ממה ששללו כל אנשי הצבא או הנשאר ממה שאנשי הצבא בזזו איש לו שהם המטלטלים והכסף וזהב. והנה זכר הכתוב שנקבצו הפקידים אשר לאנשי הצבא ואמרו למשה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה. וי"מ שאלו השרים באו לפני משה בדברי רצוים להודיע שלא קצף עמה' הקב"ה כמו שקצף משה על שגגתם בהחיותם כל נקבה. אבל היה בעזרתם ויפלטם שבכל המלחמה הזאת לא נפקד מהם איש והוא נס גדול ולכך אמרו ונקרב את קרבן העם שהוא הקרבן שצותה התורה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה. שהקריבו אז על אותה שגגה ואמרו ועוד הרימונו מלבד זה תרומת נדבה לכבוד ה' איש אשר מצא רוצה לומר כל איש ממנו שמצא כלי זהב ואצעדה שהוא התכשיט שעל הזרוע וצמיד הוא אשר על היד ועגול היא אשר על הצואר וסביבו וכומז הוא על האזן ואחרים פירשו אצעדה האלף נוספת והוא תכשיט הרגל שצועדין בו וצמיד בזרוע טבעת באצבע עגיל באזן וכומז באף. כל כלי מעשה מתוקן ושלם. ויהיה הקרבן הזה שיקריבו על שגגתם בהחיותם כל נקבה וזכרי הטף. והיותר נכון אצלי הוא ששרי האלפים והמאות באו להודיע למרע"ה נס שנעשה עמהם במלחמה והוא שהם לא נתנו לב למה שאמרה תורה בענין מנין העם כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולכן הם נשאו את ראש אנשי המלחמה רוצה לומר לגולגלותם עם היות שהיה ראוי שישלוט בהם עין הרע מפני המנין וינתנו ביד אויב ולא נעשה כי בחמלת ה' עליהם לא נפרד ולא חסר מהם איש במלחמה ויעזרם אלהי' ויפלטם ובעבור זה משום יודו לה' חסדו אמרו השרים אנחנו חטאנו במנין ההוא כי אלה הפקודים מה עשו ומפני זה נקריב את קרבן ה' לא צאן ובקר כי יש לעדה וללוחמים להקריב כמה קרבנות נדבה אבל שכל איש אשר מצא במלחמה אצעדה וצמיד וגו' כל כלי שימצ' בית אחד מהשרים יהיה קרבן ה' ובאוצר בית המקדש יבא לעשות ממנו כלי שרת ויהיה זה לכפר על נפשותינו ממה שחטאנו ושגינו במנין ההוא ולכן לא היה זה כולל לכל אנשי המלחמה כי אנשי הצבא בזזו איש לו ר"ל לקח לעצמו מה שמצא לא הקרבן. וספר הכתוב שהיה הזהב הנקרב מהשרי' ט"ז אלף ותש"נ שקלים. ומכאן תדע שאם יהיו מקריבים כל אנשי המלחמה כל הזהב אשר מצאו כמה עולה החשבון. ואמר שהניחו זהב הקרבן באהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה' להגיד שיזהרו מכאן והלאה כל שרי הפקודים שבהיות הולכים במלחמה לא ימנו את אנשיהם לגלגלותם כי מפני זה הוצרכו השרים האלה להקריב לה' כל הזהב הנמצא אתם לכפר על נפשותם ולא יחטאו עוד בזה כי לאו בכל שעתא איתרחיש ניסא. והותרו בזה השאלה הי"א והי"ב:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.