אבן האזל/תמידין ומוספין/ג

אבן האזל ‏ תמידין ומוספין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יב

מהו דישון המנורה כל נר שכבה יסיר הפתילה. וכל השמן שבנר, ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במדה והוא חצי לוג, וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח והחיצון ומדליק נר שכבה. והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו.

הלח"מ הביא מה שהקשה הרשב"א בתשובה סי' ש"ט על מה שכתב הרמב"ם והדלקת הנרות היא הטבתם מהא דאמר אביי במנחות דף נ' דע"כ אין מחנכים את המזבח אלא בקטרת של בין הערבים, דהא כתיב בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ואי לאו דעביד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכא, ולדעת הרמב"ם דהדלקה היא הטבה, א"כ שפיר אפשר הטבה בצפרא בלא הדלקה מאורתא, וכתב בזה הלח"מ דהטבה נקראת מה שהיה דולק מקודם ומיטיבו שיהיה באיתנו הראשון, אבל להדליק מחדש אין זה הטבה, ובמה שהקשה עוד הרשב"א מהא דאמר במנחות דף פ"ח מיטיבה ונותן שמן ומדליקה כתב הלח"מ דתנא והדר מפרש מיטיבה בזה שנותן שמן ומדליקה, ומדברי הלח"מ מבואר שהוא מפרש ד' הרמב"ם שכתב דהדלקת הנרות היא הטבתם היינו דהטבת הנרות דהוי מצות עשה מקרא דכתיב יערוך אותו אהרן ובניו כמו שכתב בהל' י' קאי על ההדלקה אלא דאינו על הדלקת הנרות מחדש אלא על ההדלקה שתהיה אחר שכבר היה דולק מקודם וכבה וצריך לתקן ולהיטיב ולהדליק, וקשה דהא הדלקת הנרות כשירה בזרים כמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת מקדש הל' ז' והטבת הנרות פסולה בזר, אלא שאינו חייב עליה מיתה משום שאינה גמר עבודה שצריך עוד הדלקה, ואע"ג דהדלקה לא הוי עבודה וכדאמר הגמ' ביומא דף כ"ד ע"ב, וכתב הרמב"ם שם בהל' ה' אבל היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש ומסדר את לחם הפנים או את הבזיכין על השולחן, והמיטיב את הנרות וכו' אע"פ שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה אינו חייב מיתה מפני שכל אחת מהם עבודה שאחריה עבודה ואינה גמר עבודה. ומבואר דאם היטיב זר נפסל, וכבר בארתי זה בפי"ב מהל' מעה"ק הל' כ"ג דבדברים שאין הקרבן נפסל בעשיית זר, שייך שנפסלו היכי שאפשר לתקן שיעשה זה מחדש כהן, אכן צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם מפני שכל אחת מהם עבודה שאחריה עבודה אין כונתו עבודה גמורה, דהא להדיא אמר שם הגמ' הדלקה לאו עבודה היא, אלא כונתו על סוף דבריו ואינה גמר עבודה, והיינו שעכ"פ בלא הדלקה לא נגמרה מצות הטבת הנרות.

איברא שאדמו"ר בספרו שם כתב מקודם על הרמב"ם שכתב דהדלקת הנרות כשרה בזרים דגם הרמב"ם סובר דעיקר מצות הדלקה לכתחלה היא בכהן, אך זהו במדליק בפנים משא"כ בהוציאם לחוץ דעצם מעשה ההדלקה בשעתה לא הוי עוד מעשה המצוה כלל, דמצותה דוקא בהיכל, וכיון דרק אח"כ כשעומדת דלוקה בהיכל אז הוא דהוי קיום המצוה, ע"כ ממילא דלא שייך מצות כהונה האמור בהדלקה רק כשמדליקה במקומה עכ"ד, אך פשטות ד' הרמב"ם לא משמע כן דדוקא בשביל שמדליקה בחוץ מותר דהא התחיל דבריו בסתם הדלקת הנרות כשרה בזרים, וכתב על זה לפיכך אם היטיב הכהן את הנרות והוציאם לחוץ מותר לזר להדליקם, וזהו משום דאין זר מותר ליכנס בהיכל, ואף דאפשר כשבא לתקן מ"מ אסור לו לעשות עבודה אחרת שאינה עבודת תיקון, וכיון דאף שמותר לזר להדליק אין זה מצוה המוטלת עליו וכבר יש כהן שהיטיב את הנרות, לכן אין היתר לזר ליכנס בהיכל, ושם במקומו כתבתי דזהו משום מעלות דריש כלים דאסור לזר ליכנס אפי' לעזרת כהנים, והארכתי שם בזה דתליא אם מעלות דאורייתא ע"ע.

אכן באמת לפי"מ שביאר אדמו"ר אח"כ ברחבה דעיקר מצות הדלקה אינו אלא שיהיו הנרות דולקים, ועיקר המצוה בפועל הוא רק הטבת הנרות ולזה צריך כהן וביאר מה שכתב הרמב"ם והדלקת הנרות היא הטבתם, ר"ל דבמה שהנרות דולקים כהלכתם בהכי הוא דמקיים מצוה זו דהטבה, לפי זה ודאי אין דעתו כמו שכתב מתחלה ליישב ד' הרמב"ם דדוקא משום שהוציאם לחוץ, אלא דעיקר מצות הדלקה כשרה בזרים, וזהו כונתו במה שכתב בסוף דבריו דניחא הא דכשר בהדליקם זר ובחוץ, דכיון דעצם מעשה ההדלקה אינה מעיקר קיום דינה והכשרה של הדלקת הנרות, ע"כ ממילא דלא שייך בה פסול זרות וחוץ, והיינו דלא שייך כלל פסול זרות אפי' אם היה אפשר שידליק זר בפנים וכבר כתבתי שם דעיקר טעמו של הרמב"ם הוא ע"פ ד' הריטב"א שהביא שם הכ"מ דמשום דכתיב בהעלותך את הנרות ולא כתיב ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא, אלא שהריטב"א כתב רק דלאו עבודה היא שיהיה זר חייב עליה מיתה, אבל הרמב"ם סובר דאין זה מצוה מיוחדה על הכהן אלא משום דהטבת הנרות היא מצוה בכהן, לכן כתבה תורה על ההדלקה בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות דזה כבר מצוה המוטלת על הכהן איך לקבוע ולסדר את המנורה שאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.

ובבאור ד' הרמב"ם שכתב כאן והדלקת הנרות היא הטבתם שהבאתי דברי אדמו"ר בזה כתבתי שם לפרש כונתו שבא לבאר מה שכתב בתחלת מנין המצות שלפני הלכות אלו שכתב להדליק נרות בכל יום, וביאר בזה שהכונה שמה שמנה במצות עשה על הדלקת הנרות הוא הטבתם, וכן מבואר בלשון הרמב"ם בס' המצות וז"ל מ"ע כ"ה הוא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה' והוא אמרו ית"ש יערוך אותו אהרן ובניו וזאת היא מצות הטבת הנרות עכ"ל, הנה פתח בהדלקה וסיים בהטבה אלא דכונתו שתכלית הציווי הוא להדליק הנרות אבל המצוה היא ההטבה, וממילא מבואר שאם היטיב כהן את הנרות והדליק אח"כ זר כשר דעיקר המצוה היא סדור הנרות בהמנורה שיהיו ראויים לדלוק ושיהיו דלוקים וכמש"כ אדמו"ר.

והנה בהל' י' כתב הרמב"ם דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, והנה בהאי קרא כתיב מערב עד בקר א"כ לא למדנו מהך קרא מ"ע אלא על הטבת הנרות בין הערבים, אלא דאיכא עוד קרא בפרשת קטרת והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ובהאי קרא ליכא מ"ע אלא דגלי קרא דיעשה הטבה בבקר, ומוכח דמפרש הרמב"ם דהאי קרא דבהיטיבו הוא המשך לעיקר המצוה דיערוך אותו אהרן ובניו, ומה דכתיב מערב עד בקר הא מפורש בגמ' שזהו ליתן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, וכיון דכתיב הטבה גם בבקר בפרשת קטרת סובר הרמב"ם שהמצוה דיערוך אותו נמשכת גם על הטבת הבקר.

עתה נבאר מה דסובר הרמב"ם דגם בבקר מדליקים אחר ההטבה משום דסובר דאין לפרש כפי' הרמב"ן והרשב"א שיעשה הטבה ויניח הנרות כבויים דלאיזה תכלית יעשה בבקר הטבה כיון שידליק בערב וגם נאמרה מצות הטבה בערב לסדר ליתן שמן בנרות שידלקו מערב עד בקר, א"כ למה הצריכה תורה לעשות הטבה בבקר, ועוד דלפי שיטתם תהיה ההטבה בערב שזהו עיקר מצות הטבה הנאמר בקרא דיערוך אותו לא על כל הנרות, דסתם כל הנרות כבר היו כבויים בבקר דהא נתנו בערב מדתם שיהיו דולקים מערב עד בקר, וא"כ כבר עשו להם ההטבה בבקר ועתה בערב צריך רק להדליקם מקרא דובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, וא"כ עיקר קרא דיערוך אותו אינו אלא על נרות שדלקו יותר מכפי שיעורם או על נר המערבי שלא עשו בו הטבה בבקר, ופשטיה דקרא הוא דעיקר עריכת הנרות מתחיל בערב, לכן סובר הרמב"ם דבין בבקר בין בערב כשעושים ההטבה מדליק אותם, ושפיר צריך הטבה על כל הנרות חוץ מנר מערבי כשהיה הנס שאין עושים בו הטבה כי אם בערב, וכמו דבערב דכתיב יערוך אותו אהרן על סדור הנרות והטבתם כתיב עוד קרא ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ובהעלות זהו הדלקה, ומשום דתכלית הסדור וההטבה הוא ההדלקה ה"נ בבקר דכתיב בהיטיבו את הנרות איכא נמי הדלקה דזהו תכלית ההטבה.

והנה הרשב"א בתשובה אחר שהביא ד' הגמ' דשיעור נתינת שמן בין הערבים הוא שיעור חצי לוג כשיעורו לידלק מערב עד בקר כתב שם ומכאן אנו למדים שאם מצאם שכבו אינו זקוק להדליקן עד הערב שאילו כן היה נותן בהם שמן כדי מדת יום ומדת לילה שהתורה לא תסמוך על הנס, ובנר מערבי בלבד הוא שהקפידה תורה להיות דולק והולך תמיד דכתיב לפני ד' תמיד אותו שלפני ד' יהיה תמיד כדתניא בספרי לפני ד' תמיד שיהא נר מערב תדיר שממנו ידליק את המנורה בין הערביים, ואעפ"כ לא היו נותנים בה שמן יותר מחברותיה מפני שזהו עדותה וכו', ומ"מ אם מצאו שכבה מדשנו ומדליקו דבעינן לפני ד' תמיד וכו', ותניא בספרי בריש בהעלותך יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהיו דולקים לעולם ת"ל מערב עד בוקר, אי מערב עד בקר יכול יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות, הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר לפני ד' תמיד שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליק את המנורה בין הערביים, ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב בכל הנרות שאם מצאם שכבו בבקר מיטיבם ומדליקם עכ"ל, הבאתי כל דבריו כדי לדון בהם.

והנה מה שכתב הרשב"א שמזה שנתנה תורה מדה מערב עד בקר אנו למדין שאם מצאם שכבו אינו זקוק להם להדליקם עד הערב, שאילו כן היה נותן בהם שמן כדי מדת יום ומדת לילה שהתורה לא תסמוך על הנס, הנה לפי"מ שמפרש הרשב"א בדעת הרמב"ם דהמצוה הוא שיהיה כל הנרות דולקים תמיד אין הוכחה מזה שנתנה התורה שיעור מערב עד בקר, דהא סובר הרמב"ם שדישון המנורה והטבת הנרות בבקר ובין הערבים מצות עשה וסובר דבשעת הטבת הנרות הדלקתם, וא"כ היכן מצינו שתסמוך התורה על הנס, ומה שנתנה תורה שיעור לשמן מדת מערב עד בקר ולא כדי מדת יום ומדת לילה הוא פשוט שהנרות דולקים בטוב יותר כשעושים הטבה באמצע ונותנים בבקר שמן חדש ופתילה חדשה, ובאמת דברי הרשב"א אינם מובנים במה שכתב שהתורה לא תסמוך על הנס, דהא הנס לא היה אלא בנר מערבי, ואדרבא על נר מערבי קשה דכיון שמפרש וכמו שמביא מדברי הספרי שעל זה כתיב לפני ד' תמיד שיהיה נר מערבי דולק תדיר, וקשה איך סמכה תורה על הנס וע"כ משום זה שאם מצאו שכבה מדליקו, א"כ מה מקשה מכל שבעת הנרות לשיטת הרמב"ם.

אכן דעת הרשב"א דסובר דהספרי דדריש לפני ד' תמיד שיהי' נר מערבי דולק תדיר הוא מעיקר ההלכה בלא זה קשה טובא מגמ' מפורשת בחגיגה דף כ"ו ע"ב בהא דתנן הזהרו שלא תגעו בשולחן ותניא הזהרו שלא תגעו בשולחן ומנורה, ואמר הגמ' ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה שולחן כתיב ביה תמיד, מנורה לא כתיב בה תמיד, ופירש"י כלומר תמידים האמורים במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר אלא תמיד מלילה ללילה כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כ"ג, אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בקר כתיב תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בקר, לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה, והתוס' שם הקשו דהא נר מערבי היה דולק כל היום, ומסתמא מתמיד נפקא, ותירצו דזה היה מחמת הנס ובשעה שלא היה הנס היו דולקים אותה בבקר כדי להדליק ממנה האחרות, וביאר הר"א מזרחי בפ' תצוה הביאו המהרש"א דכיון דלא מצי קאי תמיד על כל הנרות, ע"כ פשטיה דקרא דתמיד אינו שיהיו דולקים כל היום וכל הלילה, אלא שיהיו מדליקים אותם בכל ערב וכמו תמיד האמור בעולת תמיד, ומה דדריש בספרי דנר מערבי צריך שיהיה דולק תמיד אינו אלא דרשא שיהיה הנס בנר מערבי וידליקו ממנו הנרות בערב, וכשלא יהיה הנס צריך להדליק אותו בבקר כדי שידליקו ממנו הנרות בערב, אבל מ"מ עיקר דין תמיד אינו שיהיה דולק תמיד אפי' נר מערבי, ואפשר לסלק המנורה ולהטבילה ולהדליקו אח"כ, והרא"מ כתב זה לבאר דעת רש"י בחומש שכתב ג"כ פי' תמיד כל לילה ולילה קרויים תמיד כמו שאתה אומר עולת תמיד, והקשה הרמב"ן עליו מהך דרשא דספרי שנר מערבי צריך שיהיה דולק תמיד, וגם הביא דרשא דתו"כ פ' אמור על קרא דלהעלות נר תמיד שתהא נר המערבי דולק תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים, והאריך שם וסיים דבריו וז"ל ועל הכלל לפני ה' תמיד בנר מערבי שהוא דולק תדיר ביום ובלילה, והוכיח הרא"מ מהגמ' דחגיגה שהנכון כדברי רש"י דעיקר פשטיה דקרא דתמיד הוא שיהיו מדליקים אותה בכל לילה, וכמו שנתבאר.

ונראה לבאר שלא יהיה קשה על הרמב"ן והרשב"א מהגמ' דחגיגה דזה ודאי דעיקר מצות נר מערבי נמי אינו שיהיה דולק כל היום וכל הלילה, אלא דעיקר דרשא הוא שיהי' הנס ויהיה דולק כל המעל"ע ושממנו יהיה מדליק ובו יסיים, ורק דממילא כיון דסדר הדלקת הנרות כן גם כשלא היה הנס צריך להדליקו בבקר כדי שידליקו ממנו בערב לכל הנרות, אבל מ"מ כשנטמאה המנורה אפשר להטבילה ולהדליקו אח"כ, והרמב"ן כתב על פירש"י דמדרש רבותינו אינו כן, והיינו דע"פ דרשת חז"ל נמצא דבסתמא מתקיים לפני ד' תמיד שיהיה דולק נר מערבי תמיד, והרשב"א כאן בתשובה כתב ג"כ כל דברי הרמב"ן דעכ"פ סדר הדלקת הנרות הוא כן.

ובזה נוכל לבאר מה שהקשה הרשב"א על הרמב"ם וכתב והתורה לא תסמוך על הנס והקשיתי דהא גם לדבריו סמכה תורה על הנס, אבל לפי"ז מבואר דהרשב"א מקשה על הרמב"ם שסובר דכל הנרות מדליקים בבקר ובערב ומפרש בדעתו דסובר דעיקר מצות הדלקת הנרות הוא שיהיו דולקים תמיד, וע"ז הקשה דלמה נתנה תורה שיעור מערב עד בקר, וכתב על זה ולא תסמוך תורה על הנס, והיינו דאפי' נימא שמתקיימת המצוה בנר מערבי הא לא תסמוך תורה על הנס, ולזה מוכיח דעיקר מצות הדלקת הנרות אינו אלא מערב עד בקר, רק בנר מערבי יש דרשא שכשיהיה הנס ידלק כל המעל"ע וממנו הי' מדליק ובו היה מסיים, ולכן גם כשלא היה הנס צריך להדליקו כדי להדליק ממנו הנרות, וממילא מבואר שאין מקום להצריך להדליק כל הנרות בבקר ובערב.

ובדעת הרמב"ם נראה דאין כונתו כמו שמפרש הרשב"א בדעתו דצריך שיהיו הנרות דולקים תמיד דבזה ודאי מודה גם הרמב"ם דעיקר מצות הדלקה הוא שיהיו דולקים מערב עד בקר, ועל זה כתיב מערב עד בקר, וכמו שהביא הרשב"א הדרשא דספרי יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר ולפני ד' תמיד הוא על נר מערבי שיהא דולק תדיר שממנו מדליק את המנורה בין הערבים, ומה דסובר הרמב"ם שמדליק את כל הנרות גם בבקר זהו משום דמפרש כן עיקר מצות הטבת הנרות שהתכלית הוא שידליקם, וכמו שכתבתי למעלה דאין סברא שיטיבם בבקר ושידליקם בערב, דהא בערב יש מצוה מיוחדת על הטבת הנרות, נמצא דבאמת לא דמי מצות הדלקת הנרות בבקר להמצוה בערב, ובזה מבואר מה דאין מחנכים את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים כדתנן במנחות דף מ"ט, וכתב זה הרמב"ם בהל' י"א וזהו משום דעיקר מצות הדלקת הנרות ושנתנה התורה שיעור הוא מערב עד בקר, ומה שצריך גם בבקר הוא בשביל מצות הטבה דכתיב בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, וסובר דלא שייך מצות הטבה אלא שתהיה אח"כ דלוקה וכמו שנתבאר, אבל אין דין שתהיה דולקת כל היום דלא כתיב תמיד שתהיה דולקת תמיד, וכדאמר הגמ' בחגיגה וכדדריש בספרי יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקים לעולם ת"ל מערב עד בקר, ולשיטת הרמב"ם קשה דהא הך מערב עד בקר כתיב בהטבה ובהדלקה של בין הערבים, אבל הא כתיב נמי בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וע"כ כונת הספרי דעיקר המצוה נלמד מקרא דיערוך אותו כמו שכתב הרמב"ם, ולכן א"א לומר דעיקר המצוה היא שיהו דולקים לעולם דהו"ל למיכתב בהך קרא מערב עד בקר ומבקר עד ערב אם צריך דוקא שני הטבות ושני הדלקות, ולא לכתוב דין הטבת הבקר אגב גררא בקרא דקטרת וע"כ דעיקר המצוה שתהיה המנורה דלוקה הוא רק מערב עד בקר ונתנה התורה שיעור בהדלקת הערב ובהדלקת הבקר לא נתנה שיעור, אף דלהלכה גם בבקר נותנים חצי לוג, ולכן דריש הספרי דיאירו שבעת הנרות שיהיו בפועל דלוקים הוא רק מערב עד בקר, אבל בבקר איכא רק מצות הטבה וממילא צריך להדליק לקיים מצות הטבה, אבל אין קפידא אם יכבו אחר ההדלקה, ורק נר מערבי צריך שיהיה דלוק כדי להדליק ממנו הנרות בין הערבים.

והנה עוד כתב הרשב"א הביאו הלח"מ אחר שכתב ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב בכל הנרות שאם מצאם שכבו בבקר מטיבם ומדליקם כתב וז"ל ונראה שסמך לו הרב על מה שאמרו בריש פ' שתי מדות אמר ר' יוחנן ואמרי לה א"ר חנינא אמר רבי נר שכבתה נידשן השמן נידשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן כמדתה ראשונה ומדליקה, דאלמא בשעה שמטיבה מדליקה ולא מדליקה בשעת העלאה בין הערבים קאמר חדא דלא משמע הכין ועוד דאמרינן התם יתיב ר' זריקא וקא מיבעיא ליה כשהוא נותן בה כמדה ראשונה או כמדה שחסרה ואי מדליקה לערב קאמר פשיטא כמדה ראשונה הוא נותן בה אלא שמדליקה לאלתר קאמר, ולפיכך שאל ר' זריקא כיון שאינו מדליקו אלא (שלא יהא) [שיהא] דולק באותו שמן עד שעת העלאה דבין הערבים, לא יהא זקוק ליתן בו שמן אלא כמה שחסר להיות דולק עד בין הערבים שצריך הוא להיטיבו ולהדליקו ומדקאמר נר שכבתה סתם משמע דבאיזה נר שבכל שבעת הנרות קאמר ולא בנר מערבי או בשני נרות מזרחיים בלבד, ולי נראה דההיא בשני מזרחיים מיירי שצריכים לידלק לעולם וכו' והאריך שם הרשב"א בסדר הטבת והדלקת הנרות.

והנה רש"י פי' מה דאמר נר שכבתה שהוא נר שכבתה בחצי הלילה או קודם אור היום, וכן הוא בפי' רבינו גרשום ומדברי הרשב"א מוכח דמפרש שמצאה בשחרית שכבתה, וכן הרמב"ן בשבת דף כ"ב ע"ב כתב וז"ל פי' מטיבה בשחר ונותן בה שמן אחר ולערב מדליקה, והרשב"א כאן בא להוציא מדברי הרמב"ן שא"א לפרש שלערב מדליקה, עכ"פ לפי' רש"י אין שום ראיה מדברי הגמ' לשיטת הרמב"ם שבשעת ההטבה בשחרית מדליקה כיון שמפרש שכבתה בחצי הלילה. וזה ודאי שצריך לידלק מערב עד בקר לכן מטיבה ומדליקה, ולכאורה תמהתי על הרשב"א שאינו מביא כלל פירש"י אכן ראיתי שבפירש"י כת"י בש"ס ווילנא לא נמצא פי' על נר שכבתה, אבל על הלח"מ הוא תימה שבודאי היה לפניו פי' רש"י שלנו, ובאמת קשה טובא איך אפשר לפרש הגמ' דלא כפירש"י שאם ההלכה הוא בשחרית דאשמעינן שמטיבה ונותן בה שמן אחר ופתילה אחרת, א"כ בא ר' יוחנן ללמדנו עיקר הלכות הטבת הנרות שצריך להוציא הפתילה והשמן ולהניח חדשים, א"כ מה שייך על זה לשון נר שכבתה דהא ע"פ רוב כל הנרות נכבו בשחרית חוץ מנר מערבי כיון שאינו נותן בהם שמן אלא מערב עד בקר, ועוד דהרשב"א מוכיח דא"א לפרש מדליקה בערב דא"כ מה בעי ר' זריקא כמה שמן נותן לה דהא גם לפירושו קשה שאם על ההטבה בשחרית קאי מה שייך לשון או כמו שחסרה, דהא בשחרית צריך ליתן בערך כמו מערב עד בקר, ואף שהוא פחות קצת משום דהטבת הערב הוא קודם השקיעה וגם הטבת הבקר הוא ג"כ קצת אחר תחלת היום, אבל עכ"פ אינו מבואר לשון כמה שחסרה, ועוד אינו מבואר מה דאמר ר' ירמיה פשיטא דכמדה ראשונה דאי כמה שחסרה מנא ידעינן מאי חיסר, וכל זה מבואר רק לפירש"י שכבתה בחצי הלילה שצריך ליתן שמן על הנשאר מהלילה עד הבקר.

והנה אפשר לפרש לדעת הרשב"א נר שכבתה שהוא באמצע היום ומשום דקשה לפרש כפירש"י דהוא בחצי הלילה או קודם אור היום, דהא בתחלת הלילה ננעלו דלתות ההיכל ואף דאפשר שראו דרך פשפש הוא דחוק, וגם לא מצינו שפתחו דלתות ההיכל בלילה כדי לתקן המנורה, לכן מפרש הרשב"א נר שכבתה באמצע היום ולא בא ר' יוחנן ללמד עיקר דין הטבת הנרות דודאי צריך שמן חדש ופתילה חדשה, והשיעור הוא כמו מערב עד בקר ואף שהוא פחות מעט הא גם בערב אין כל הלילות שוים ונותנים שמן כדי שיעור לילי טבת הארוכים ואף דבירושל' דיומא פ"ב איתא שמסדרים פתילות עבות ודקות גם בבקר אפשר כן, ונר שכבתה נפרש דהוא באמצע היום ומשמיענו דגם בזה נידשן השמן ונידשנה הפתילה, ויהיה מוכח מזה כדעת הרמב"ם דגם ביום צריך להדליק הנרות ולכן כשבא לדחות ההוכחה לשיטת הרמב"ם מפרש דקאי על שתי נרות מזרחיים שצריך להדליקם בבקר בשביל נר מערבי, ועל זה קאי נר שכבתה דאם כבתה אחת מן הנרות באמצע היום גם בזה צריך שמן חדש ופתילה חדשה, ומיושב הא דכמו שחסרה, וכן מה דאמר מנא ידעינן כמה חיסר כמו לפירש"י, אכן ד' הרמב"ן בפ"ב דשבת שכתב פי' מטיבה בשחר ונותן בה שמן אחר ולערב מדליקה, קשה דאם מטיבה בשחר הרי זה עיקר דין הטבת הנרות ולא שייך לשון נר שכבתה, וגם לא שייך לומר כמו שחסרה, וגם מנא ידעינן מאי חיסר וכנ"ל, ובמה שכתב ולערב מדליקה כבר כתב הרשב"א דא"א לומר כן וכנ"ל, ורש"י לא רצה לפרש כן דקאי על נר מערבי, וסובר דלא כשיטת הרמב"ם שבבקר צריך להדליק כמו שכתב בסוף חגיגה לכן פירש שהוא אם כבתה בחצי הלילה.

עוד יש לומר דרש"י אינו סובר דבזמן שלא היה הנס היה מדליק בבקר נר מערבי כדמוכח מדבריו בסוף חגיגה, וכן מפירושו בחומש בפ' תצוה בפי' תמיד, וכן מוכח מפירושו על בהיטיבו את הנרות יקטירנה שכתב בהיטיבו לשון נקוי הבזיכים של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה והיה מטיבם בכל בקר ובקר, הנרות לוצי"ש בלעז, וכן כל נרות האמורות במנורה חוץ ממקום שנאמר שם העלאה שהוא לשון הדלקה, ומבואר שמפרש שבמקום שנאמרה הטבה אין הכונה בהנרות על הפתילות ועל הדלקתם, ומדרש רבותינו שהביא הרמב"ן מפרש דהוא רק על זמן שהיה הנס אבל לא היה הדלקה בבקר ולא היו דולקים כל היום.

אכן דעת הרמב"ם קשה דבין שנאמר שמפרש כפירש"י דקאי על כבתה בחצי הלילה בין שנאמר שמפרש שכבתה באמצע היום הרי הוא חדוש הלכה שהשמיענו ר' יוחנן שלבד דין הטבה בבקר ובין הערבים יש דין הטבה והדלקה באמצע הלילה או באמצע היום, והיה צריך להביא הלכה זו וכיון שלא הביא זה כלל וכתב רק דין הטבה והדלקה בבקר ובין הערבים מוכח דמפרש כן הא דר' יוחנן שהוא דין בעיקר ההלכה של הטבת הנרות, וכבר כתבנו שזהו תימה ולא שייך על זה לשון כמה שחסרה, וכן מנא ידעינן כמה חיסר, ולכאורה חשבתי עפ"מ דקיי"ל גבי נר חנוכה, כבתה אין זקוק לה, ויסבור דתליא זה במחלוקת, ור' יוחנן יסבור כבתה זקוק לה, אבל ודאי לא ניתן זה ליאמר ואין לדמות דין הדלקת מנורה לדין הדלקת נר חנוכה, ואף שהרמב"ן בפ' בהעלותך הביא מד' המדרש לעשות סמוכים נר חנוכה להדלקת המנורה, אבל ודאי אין לבנות ע"ז הלכה.

ונראה בדעת הרמב"ם שהוא מפרש הא דנר שכבתה כמש"כ דקאי על כבתה באמצע היום ומשום דקשה לפרש באמצע הלילה, כיון שבלילה ננעלו דלתות ההיכל וקשה לפרש שראו דרך פשפש, וכיון שהוא סובר שכל הנרות הדליקו בשעת הטבה בין בערב בין בבקר, א"כ פירושא דנר שכבתה הוא אחת הנרות, וכמו שהביא הרשב"א סמך מזה לשיטת הרמב"ם, ועוד שהרשב"א כשדחה דאין ראיה מכאן לשיטת הרמב"ם כתב ולי נראה דההיא בשני מזרחיים מיירי שצריכים לידלק לעולם, למאן דאית ליה מזרח ומערב היו עומדים או בנר מערבי, למ"ד צפון ודרום היו עומדים לפי שנר מערבי צריך לידלק תמיד והנה מה שמעמיד בנר מערבי לבד, למאן דאית ליה צפון ודרום היו עומדים ודאי אינו מיושב לשון נר שכבתה דמשמע אחת מהנרות דלפי"ז הו"ל לומר נר מערבי שכבתה, וע"כ דלפירושו צ"ל דהוא על שני מזרחיים, ולפי שהשאר לא היו דולקים ביום שייך לומר בסתם נר שכבתה והיינו אחת מן הנרות הדולקים ביום, וא"כ לפי"ז אינו להלכה דקיי"ל צפון ודרום היו עומדים, לכן מפרש הרמב"ם דע"כ הכונה על כל הנרות, וכשיטתו שכל הנרות מדליקם ביום בשעת הטבה אך קשה ע"ז מד' הספרי שהביאו הרמב"ן והרשב"א שמפורש דכל הנרות אין צריכים לידלק תמיד.

לכן סובר הרמב"ם שזהו מחלוקת ור' יוחנן אמר רבי סובר דפירושא דתמיד הוא כפשוטו שכל הנרות צריכים לידלק תמיד וגם כל היום צריכים לידלק, ואם כבתה אחת הנרות צריך להיטיבה ולהדליקה אפי' באמצע היום, ונמצא שהספרי פ' בהעלותך והתו"כ פ' אמור דדריש להעלות נר תמיד שתהא נר המערבי דולק תדיר חולקים על מימרא זו, ואף דלכאורה מימרא דר' יוחנן אמר רבי שהיא בגמ' אלים מברייתא דספרי ותו"כ, אבל באמת הא איכא סתמא דגמ' דסוף חגיגה דמנורה לא כתיב בה תמיד, ומבואר עכשיו מה דהברייתא שם תנא הזהרו שלא תגעו בשולחן ובמנורה, ואמר שם הגמ' אמתני' דלא תנן אלא הזהרו שלא תגעו בשולחן משום דמנורה לא כתיב בה תמיד, וע"כ דהברייתא דתנא שולחן ומנורה סברה דמנורה נמי כתיב בה תמיד ולא כהספרי והתו"כ, ורבי דאמר ר' יוחנן בשמו סובר כהך ברייתא והוא מחלוקת בין סתם משנה וברייתא דסובר כן רבי, ואף שרבי סתם המשניות מ"מ לא קשה לומר שהוא בעצמו אינו סובר כן, אלא שהיה לו הכרעה מתנאים לסתום המשנה כהתו"כ, ואף דר' יוחנן שהוא אמורא כיון דסבר כרבי וכברייתא לכאורה אלים לחלוק על מתני' מ"מ בזה מכרעת סתמא דגמ' דחגיגה דאמרה בפשיטות דמנורה לא כתיב בה תמיד כהספרי והתו"כ, לכן פסק הרמב"ם כסתמא דגמ' והנרות אין צריכים שיהיו דולקים כל היום, ולכן לא הביא מימרא זו להלכה, וכמו שבארנו דהדלקה ביום הוא רק מדין הטבה.

והנה מה שכתבתי לפרש לדעת הרשב"א דנר שכבתה הוא באמצע היום וכונתי היתה שכבתה אחר שכבר נעשה הטבה בשחרית, ראיתי אח"כ בתשובת הרשב"א הב' בד"ה חזר עוד החכם השואל שהביא שהחכם כתב לו דנר שכבתה הוא בשכבתה בלילה, וקמ"ל דכבתה זקוק לה כל הלילה, כתב על זה הרשב"א מה שפרשת נר שכבתה בלילה אפשר לך לפרש כן, אלא שאני דחיתיו מפני שלא מצאתי הטבה בלילה, ואם כבתה בלילה סבור אני שאינו מדשן לא שמן ולא פתילה אלא מדליקה ודיו, ועל זה ישר בעיני יותר להעמידה בשתי נרות מזרחיים, ובשכבו ביום וכן כתב בסי' ע"ט שאין נראה שיהא צריך להיטיב ולדשן בלילה נר שכבה, ולמה, אלא חוזר ומדליקו באותו שמן ובאותו פתילה כשאר הנרות, וכי מפני שכבתה תוך זמנה מחליף שמן ופתילה יתר על חברותיה עכ"ל, ולפי דבריו גם אם עשו הטבה שחרית אם כבתה אח"כ א"צ להיטיבה אלא מדליקה באותו שמן ובאותה פתילה אם צריך הדלקה.

והנה מלשון הרשב"א שכתב ובשכבו ביום משמע דכונתו דבשחרית בשעת הטבה לא כבתה ולא הטיב אותה וקמ"ל דאף שאין עכשיו זמן הטבה מ"מ אם כבתה ביום נדשן השמן ונידשנה הפתילה וצריך ליתן שמן אחר ופתילה חדשה, ולפי"ז נוכל לפרש מה דאמר כמו שחסרה, וכן מנא ידעינן מאי חוסר, על מדת היום, דכיון שכבתה באמצע היום היה סברא שא"צ ליתן כל מדת השמן שנותן בשעת הטבה בבקר, וכן זה שאמר מנא ידעינן מאי חיסר שאינו מבורר בפשיטות כמה חסר עתה מצורך מדת השמן שצריך ליתן בבקר, וזה שאמר וכ"ת שעורי משער לה וכו'.

אכן דעת הרמב"ם לא יתיישב לפי"ז דכיון שעכ"פ ר' יוחנן אמר רבי הוצרך לחדש דין זה שאף שלא נעשה הטבה בבקר אם כבתה באמצע היום צריך לעשות הטבה ונידשן השמן ונדשנה הפתילה וצריך ליתן שמן חדש חצי לוג כמו בבקר, א"כ היה להרמב"ם להביא דין זה, לכן נראה דבדעת הרמב"ם צריך לומר כמו שכתבתי דר' יוחנן אמר רבי מיירי כשעשה הטבה בבקר וכבתה באמצע היום, ומשום דסברי דצריכים הנרות לידלק כל היום וכמו שבארתי, ובעיקר מה דסובר הרשב"א דאין סברא שבאמצע הלילה יהיה צריך ליתן שמן חדש ופתילה חדשה, הנה הלא נראה שרש"י מפרש כן ואפי' אם אינו פירש"י עכ"פ הוא אחד מהראשונים, וכן רבינו גרשום מפרש כן, ובסברא שפיר יש לומר דעי"ז שהנר כבתה נעשה קצת אפר, ובין הפתילה בין השמן אינם יפים כבתחלה וזהו דאשמעינן ר' יוחנן שנדשן השמן ונידשנה הפתילה וצריך ליתן שמן אחר ופתילה חדשה, אלא שהרמב"ם אינו פוסק כן דסובר דא"צ שידליקו הנרות תמיד וממילא א"צ לעשות הטבה והדלקה באמצע היום ולכן לא הביא הא דר' יוחנן אמר רבי וכנ"ל.

נמצא מבואר מדברינו דשיטת הרמב"ם דמה דצריך להדליק בבקר אינו אלא מדין הטבה דפי' הטבה הוא הטבה והדלקה, וכמו שכתב והדלקת הנרות זהו הטבתם אבל אין דין שידלקו כל היום, ודוקא בין הערבים שנתנה תורה שיעור מערב עד בקר, ומפרש בספרי דעל זה כתיב יאירו שבעת הנרות, בזה מה שדולקים כל הלילה הוא מעיקר המצוה אלא דמ"מ לא מצינו שיהיה דין להדליקם אם כבו בלילה, משום דבלילה אין דין כלל ליכנס בהיכל ולא שייך דין שיתקן הדלקתם, ולכאורה אין נ"מ למעשה בין הטבתם והדלקתם בבקר, ובין הטבתם והדלקתם בין הערבים ומ"מ חזינן דעיקר יסוד מצות הדלקתם הוא בין הערבים מהך דינא שכתב הרמב"ם בהל' י"א דאין מחנכים המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים.

ובמה שכתבתי דשפיר יש לומר דעי"ז שהנר כבתה נעשה קצת אפר ונדשן השמן ונידשן הפתילה יש לסייע זה משיטת הרמב"ם שבשעת ההטבה אינו מטיב אלא נרות שכבו, אבל הדולקים אינו מכבה אלא מתקן הפתילה, וע"כ דמוסיף בהנר שמן שידלק מערב עד בקר, ומוכח דרק עי"ז שכבה נידשן השמן והפתילה ולא כשלא כבה, ולהוכחה זו נתעוררתי מדברי הגאון הגריז"ס שליט"א שכתב ענין זה בהרחבה שאביא דבריו לפנינו אלא שכתב זה באופן אחר.

והנה אח"כ העירני חביבי הרב הג' מר צבי ברוידא נ"י מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש במנחות דף פ"ח שכתב וז"ל ודע שאם נתכבה א' מהנרות שהפתילה והשמן שיש באותו הנר יחשב כולו כאילו הוא ישן, ומסיר הפתילה והשמן ונותן שמן אחר חצי לוג ופתילה שלמה חדשה, והוא מה שאמרו נר שכבתה נתישן השמן ונתישנה הפתילה, כיצד הוא עושה מטיבה ונותן בה שמן כמדה ראשונה ומדליקה, ומוכח מדבריו שאינו גורס נידשן השמן נידשן הפתילה אלא נתיישן השמן נתיישנה הפתילה, וצ"ל דסובר דכשהנר דלק כל זמנו ונשאר רק מעט למטה וסביב הנר זה נקרא דשן, אבל אם כבתה באמצע ונשאר הרבה שמן וגם הפתילה שלימה הו"א שמותר להדליק הנר באותו פתילה ובאותו שמן ולזה אמר נתיישן השמן וכו' והיינו דעכ"פ נכנס בכלל בהיטיבו את הנרות שלא חלקה תורה כמה דלק הנר אלא כל נר שכבה צריך להטיבו וליתן בה שמן חדש ופתילה חדשה, וזהו שכתב הרמב"ם יחשב כולו כאילו הוא ישן, ולפי"ז אין אנו צריכים לומר טעם משום אפר אלא דעכ"פ נכנס בכלל הטבה, דמתחילה כשמסדר הנרות כדכתיב יערוך אותו ודאי צריך ליתן שמן חדש ופתילה חדשה, וקמ"ל דגם אם כבה באמצע היום או באמצע הלילה ג"כ פסולים השמן והפתילה וצריך ליתן חדשים.

אכן גם לפי דבריו בפירושו נצטרך לומר כמו שכתבנו דאם כונתו רק שנתיישן השמן והפתילה וצריך ליתן חדשים, אבל ההטבה היא בזמנה בשחרית, כבר כתבנו שזה קשה דמה בעי כמה שמן הוא נותן דהא ודאי צריך ליתן כמדתו, כיון שנפסל השמן הקודם ואם כונתו שצריך להטיבה תיכף כשכבתה ולזה בעי כיון שהוא באמצע היום כמה שמן צריך ליתן, דא"כ קשה למה אינו פוסק הרמב"ם הלכה זו, לכן צריך לומר דודאי מפרש בד' ר' יוחנן שצריך להיטיבה ולהדליקה אפי' באמצע היום, אלא שהרמב"ם אינו פוסק כן וכמו שכתבתי ובפירושו כתב רק זה שאפי' נשאר שמן ופתילה אחר שנכבה צריך ליתן חדשים בזמן הטבה, והרמב"ם לא הוצרך זה להשמיענו בהלכה ביחוד שזה כבר מבואר בדבריו בהל' י"ב שכתב מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במדה והוא חצי לוג ובמה שכתב כל נר שכבה מבואר דאין נ"מ באיזה עת כבה ותמיד מסיר השמן.

והנה כאשר ידידי הגאון הגדול מו"ה יצחק זאב הלוי סאלאווייציק שליט"א בנו של אדמו"ר והולך בדרכו בחדושיו הרחיב בענין זה בדברים עמוקים מצאתי לנכון להביא דבריו בשלימותם והמעיינים יהנו מאוד מדבריו.

מנחות דף פ"ח א"ר יוחנן אמר רבי נר שכבתה נידשן השמן נידשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה, עיי"ש בפירש"י דמיירי בנר שכבתה בחצי הלילה, והרשב"א בתשובה סימן ע"ט וסי' ש"ט חולק ע"ז וסובר דאם כבתה באמצע הלילה אינה צריכה לא דישון ולא הטבה אלא חוזר ומדליקה באותו שמן ובאותה פתילה ודיו שלא מצינו הטבה בלילה, וכי מפני שכבתה תוך זמנה מחליף שמן ופתילה יתר על חברותיה עכ"ד.

והנראה לומר בביאור דעת רש"י דהנה במעילה דף י"א תנן דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין, ובגמ' שם בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אצל המזבח מזבח הפנימי מנלן אר"א דא"ק והסיר את מוראתו בנוצתה וגו' אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי וכו' מנורה מנלן דשן הדשן ע"כ, ובתוס' שם ובזבחים דף מ"ו וביומא דף נ"ט הביאו פי' ר"י דהגמ' קבעי דמנלן דמצוה כלל לדשן מזבח הפנימי, דמדתנן דישון מזבח הפנימי לא נהנים ולא מועלים, משמע דוקא בתר דישון לפי שהדישון מוציאו מידי מעילה, לפי שנעשה מצותו אבל קודם דישון מועלים אלמא מצוה לדשנו וע"ז הוא דקבעי בשלמא מזבח החיצון מצוה לדשנו דכתיב ושמו אצל המזבח אבל מזבח הפנימי מנלן שמצוה לדשנו שאתה אומר שהדישון מוציאו מידי מעילה, ויעו"ש בתוס' זבחים שהביאו דהכי משמע בפי' זה מהירוש' פ"ב דיומא דקבעי מנין לדישון מזבח הפנימי וקמייתי להך קרא דקמייתי הכא במעילה, וא"כ גם ד' הגמ' דהכא קיימי לענין עיקר מצות הדישון מנלן דעבדינן בפנימי אולם בתוס' מעילה שם הקשו על פי' זה דא"כ מאי קבעי הגמ' מנורה מנלן והרי במנורה דישון להדיא כתיב בה בהטיבו את הנרות ולמה לנו קרא דדשן הדשן ומשום זה הוכיחו דהא דקבעי הגמ' על דישון מזבח הפנימי ומנורה מנלן לא על עיקר הדישון הוא דקבעי רק על קביעות מקום הדשן עיי"ש בדבריהם ועיין בפי' רגמ"ה במעילה שם דמפרש ג"כ כפי' הר"י דהגמ' קבעי מנלן דהוה עביד דישון כלל בפנימי וקשה מדישון המנורה כנ"ל.

והנראה לומר בזה בדעת ר"י ורגמ"ה דבאמת שני דינים איכא בדישון המנורה ותרווייהו צריכים קרא דבהיטיבו את הנרות וקרא דדשן הדשן דאי משום קרא דבהיטיבו א"כ עיקר מצוה זו היא בהמנורה שצריך לדשנה ולנקותה מהשמן והפתילות וכלשון הכתוב בהיטיבו את הנרות הרי דעיקר קיום המצוה היא בהנרות שיטיבם וידשנם אבל אכתי אין לנו מצות דישון בהדשן עצמו של המנורה שהדשן בעצמו יחול עליו מצות דישון, כמו מזבח החיצון דאיכא חלות מצוה של הרמה והוצאה בהדשן עצמו ולא בהמזבח וזה לא מצינו במנורה דקרא דבהיטיבו את הנרות על הנרות נאמר ולא על הדשן וע"ז אתי קרא דדשן הדשן דגם הדשן עצמו של המנורה יש עליו מצות דישון והנחה אצל המזבח והוי מצוה בגוף הדשן ולא רק בהנרות לחוד, והשתא ד' הגמ' מתפרשים היטב דמדתנן במתני' דישון המנורה לא נהנים ולא מועלים דמבואר מזה דהדישון מוציאו מידי מעילה ומשוי לי' שנעשה מצותו וקודם הדישון יש בו מעילה וכשיטת התוס' בזבחים דמ"ו לגבי מזבח הפנימי הרי שמעינן מזה דנאמר מצות דישון במנורה על גוף הדשן ולא רק על הנרות דפשיטא דמשום מצות הנרות שצריך לדשנם ולנקותם לא יחול מעילה בהדשן כיון דגוף הדשן אין בו שום מצוה כלל, וגם לא יחשב בשביל זה לנעשה מצותו כיון שאין קיום המצוה בהדשן רק בהנרות, אלא ודאי מבואר במתני' דגם דשן המנורה כדשן המזבח דגם הדשן בעצמו יש עליו מצות דישון ומשו"ה הוא דיש בו מעילה וחשוב נעשה מצותו ע"י הדישון וע"ז הוא דקבעי מנלן בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו א"כ הוא מצוה בגוף הדשן אבל מנורה מנלן מצוה על גוף הדשן עצמו דהלא קרא דבהיטיבו על הנרות נאמר ולא על הדשן, וע"ז הוא דמשני דגם דשן של מנורה איתרבי לדישון כמו דשן המזבח מקרא דדשן הדשן והוי מצוה בגוף הדשן עצמו ומכח דין זה הוא דיש בו מעילה, ואתיין היטב דברי הגמ' ונמצא דהקרא דבהיטיבו את הנרות והקרא דדשן הדשן שני ענינים נפרדים הם דהקרא דבהיטיבו נאמר על המנורה דאיכא עלה חובת דישון והטבה וקרא דדשן הדשן נאמר על הדשן עצמו דאיכא עליה חובת דישון והנחה אצל המזבח אף בלא הטבת הנרות וכמש"כ.

והנה ברמב"ם פ"ג מהל' תמידים ומוספים הל' ז' כתב דישון המנורה והטבת הנרות בבקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו עכ"ל, ומבואר מדברי הרמב"ם דהדישון וההטבה תרווייהו חדא מצוה נינהו, דתרווייהו בכלל עריכת הנרות נינהו, ובשניהם מתקיימת המצוה דיערוך אותו אהרן ובניו, ולכאורה צ"ע מהא דכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת מקדש הל' ה' אבל היוצק והבולל וכו' והמטיב את הנרות וכו' אינו חייב מיתה מפני שכל אחת מהם עבודה שיש אחריה עבודה ואינה גמר עבודה עכ"ל, ולהלן בהל' ח' שם כתב וז"ל הרמת הדשן צריכה כהן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה אע"פ שאין אחריה עבודה שנאמר עבודת מתנה וכו' אבל עבודת סילוק אין חייבים עליה מיתה וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה עכ"ל הרי דחשבינהו לתרתי דעל הטבה כתב טעם הפטור משום דאינה עבודה תמה ועל הדישון משום דהוי עבודת סילוק, וצ"ע דמאחר דהדישון וההטבה תרווייהו בכלל עריכת הנרות הם ונפקי מקרא דיערוך א"כ כמו דההטבה אינה עבודה תמה מפני שיש אחריה הדלקה כמבואר ביומא דף כ"ד, כמו כן הדישון לא יחשב מטעם זה עבודה תמה ומה בין דישון להטבה כיון דתרווייהו חדא מילתא נינהו בעיקר המצוה דעיקר מצותן הוא עריכת הנרות להדלקה ולמה הוצרך הרמב"ם בדישון לטעמא דעבודת סילוק, אכן לפי מש"כ הדבר מבואר היטב דבאמת בדישון המנורה תרתי איתנהו ביה דין עריכת הנרות שהיא מצוה המתקיימת בהנרות כמו הטבה ונפקא מקרא דיערוך ומלבד זה היא מצוה המתקיימת בהדשן עצמו דהדשן עצמו יש בו מצות דישון כמו דשן מזבח החיצון וכדהבאנו מהסוגיא דמעילה דע"י הדישון חשוב הדשן נעשה מצותו וא"כ נהי דמצד עבודת הנרות הדישון לא הוי עבודה תמה כמו הטבה משום שיש אחריה נתינת שמן והדלקה, אבל בהדשן עצמו שפיר חשוב הדישון עבודה תמה דלענין הדשן כבר נגמרה מצותו בדישון לבד ואף אם לא תהיה הטבה והדלקה ג"כ איכא על הדשן בעצמו חובת דישון כמו בדשן המזבח וא"כ שפיר חשוב הדישון משום זה עבודה תמה, כיון שהיא עבודה המתקיימת בהדשן לבד שאינו שייך כלל לעריכת הנרות והדלקתם, ומשו"ה הוא שהוצרך הרמב"ם לטעמא דעבודת סילוק ועיין בפירש"י בזבחים דף קי"ב על הא דתנן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין חייבים עליו לא משום זרות וכו', ופירש"י שם המטיב את הנרות מדשן את המנורה בבקר עכ"ל הרי דקחשיב להדישון בכלל עבודה שאינה תמה דהרי לענין חיוב חוץ לא קפדינן רק על עבודה תמה וכמבואר בברייתא שם מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה וא"כ הרי מבואר מזה דגם הדישון לא הוי גמר עבודה וכן הוא להדיא בפרש"י בסנהדרין דף פ"ג ועיי"ש וביומא דף כ"ד בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו ופירש"י שם עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה עכ"ל הרי להדיא מדברי רש"י דדישון המנורה הוי עבודה תמה אלא דפטור משום עבודת סילוק, ולכאורה דברי רש"י סתרי אהדדי ולפי מש"כ הכל אתי שפיר דדברי רש"י בזבחים קיימי לענין עבודת הדישון שבהנרות שהיא מכלל ההטבה וכדתנן והמטיב את הנרות ובזה הדישון לא חשיב עבודה תמה משום ש

יג

נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון, אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן מדליקו מנר חבירו.

השגת הראב"ד נר מערבי א"א נראה מדבריו שהוא עכוב לנר מערבי שלא להדליקו אלא ממזבח העולה. ואני אומר כשאמרו מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה מפני שלא היה במנורה נר דולק שכבר הטיב את כולה. והתורה אמרה אש תמיד תוקד על המזבח אש שיש לו תמיד לא יהא אלא ממזבח העולה שלא יביא ממזבח הפנימי ולא מבית הכירים. אבל בזמן שיש נר דולק במנורה ומצא המערבי כבה מדליקו מן הדולק ומשנה שלימה היא נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח אלו דולקים במקומם שממנו מדליק המנורה בין הערבים מצאם שכבו מדשנן ומדליקם מן הדולקים ואח"כ מדשן את השאר. אלמא כל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף.

הכ"מ כתב שיש לדחוק לדעת רבינו דהא דקתני שכבו לאו דוקא דלא קאי אלא אחד מינייהו דהיינו נר מזרחי שכל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא ממזבח העולה. וכתב הלח"מ שא"צ לדחוק שכבר כתב רבינו בפי' המשנה דמה דתנן בפ"ו נכנס ומצא שתי נרות לאו היינו שתי נרות מזרחיים דתנן בפ"ג אלא השתי נרות שהניח שהם המערבים. וכמו שכתב שם בפיהמ"ש עיין בלח"מ והנה אף שהביא דברי הרמב"ם בפיהמ"ש החסיר לבאר העיקר. דהרמב"ם והראב"ד חולקים בעיקר מקום נר מערבי למ"ד מזרח ומערב היו עומדים. דהראב"ד סובר דנר מערבי הוא השני מצד מזרח ונקרא נר מערבי משום שהוא השני לצד מערב. וכן פירש"י בשבת דף כ"ב ע"ב על הא דאמר רב זו נר מערבי. והרמב"ן שם כתב דרש"י במס' מנחות פי' דלמ"ד מזרח ומערב היו עומדים קרי נר מערבי האחרון שהוא סמוך למערב וכאן חזר בו ופי' שהוא השני של מזרח כדתניא בספרא. וכן הוא האמת עכ"ל וכן כתב הרשב"א בתשובה הנ"ל ומה שכתב הרמב"ן דרש"י במנחות פי' דנר מערבי הוא החיצון לצד מערב כן פירש"י שם בדף צ"ח אבל בדף פ"ו פי' כמו שפי' בשבת דהב' מצד מזרח נקרא נר מערבי.

עכ"פ דעת כולם דמשני מזרחיים הב' שלצד מערב נקרא נר מערבי. וזהו שהוכיח הראב"ד כאן בהשגות מהמשנה דפ"ג דתנן נכנס ומצא ב' מזרחיות דולקים מדשן את השאר ומניח אלו דולקים במקומם. מצאם שכבו מדשנם ומדליקם מן הדולקים ואח"כ מדשן את השאר. וכיון שהראב"ד מפרש דבהשני מזרחיות הב' הוא נר מערבי מפורש במשנה שמדליק נר מערבי מן הדולקים ולא ממזבח העולה. אבל הרמב"ם בפיהמ"ש מפרש להדיא כפירש"י במנחות דף צ"ח דנר מערבי הוא החיצון שלצד מערב וממילא אין שום ראיה מהך מתני' דכיון דתנן שני מזרחיות אין בהם נר מערבי.

ומה שכתב הרמב"ן בשבת על פירש"י שהשני מצד מזרח הוא נר מערבי כדתניא בספרא כונתו דבספרא פ' אמור בקרא דלהעלות נר תמיד תניא כיצד נכנס ומצא ב' מזרחיות דולקים. מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים. וכבר הקשה עליו הרשב"א בתשובה סי' ש"ט במה שעשה מחלוקת בין הספרא והמשנה פ"ג דתמיד דהא כלשון הך ברייתא תנן פ"ו דתמיד ויישב זה הרשב"א וגם הרמב"ם בפיהמ"ש יישב זה כמו שהביא הלח"מ דבפ"ג דתמיד קאי על ב' מזרחיים שלדעת הרמב"ם אין בהם נר מערבי, ובפ"ו דתמיד הוא בב' מערביים, ובודאי גורס כן במתני' וכן הוא גירסתנו וכן כתב הלח"מ מתחלה אלא שאח"כ דחק להעמיד הגירסא מזרחיים, ודבריו מחוסרים באור דמה שייך לקרות מזרחיים לב' האחרונים מצד מערב שהאחרון הוא נר מערבי בשביל שהקודם קורים לו מזרחי וכיון שבודאי הרמב"ם גורס במתני' ב' מערביים לכן ודאי גורס כן בספרא ואין סתירה לשיטתו.

והנה מה שכתב הראב"ד כשאמרו מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה מפני שלא היה במנורה נר דולק שכבר היטיב את כולה, זהו לשיטתו דאינו סובר כשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' עבודת יוהכ"פ הל' ב' שכתב ומטיב את הנרות בין הערבים, וכתב על זה אמת כך הוא לשון המשנה אבל לא היה בין הערבים הטבה אלא לנר המערבי בלבד שהיה דולק מערב לערב, והיינו ששאר הנרות הטיבו אותם בבקר ולא הדליקו אותם וכבר הביא הכ"מ כאן שיטתו בהל' י"ב ולכן כתב דהך מתני' דתמיד דתנן מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה מפני שלא היה במנורה נר דולק שכבר היטיב את כולה, אבל להרמב"ם לשיטתו דסובר דאחר הטבה מדליקים את הנרות בין בערב בין בבקר, א"כ כבר היו שאר הנרות דלוקים, וכן כתב בפי' המשנה במשנה זו ומדליק אותו ממזבח העולה ולא מן הנרות דלשיטתו היו הנרות דלוקים.

והנה הך דינא דדוקא נר מערבי מדליקים ממזבח העולה נלמד מקרא דאש תמיד כמו שכ' הראב"ד והוא ביומא דף מ"ה ע"ב דדריש אש תמיד שאמרתי לך לא תהא אלא בראשו של מזבח ופירש"י אש שאמרתי לך בה תמיד והוא אש של מנורה שנאמר בה להעלות נר תמיד, והנה לפי"מ שפירש"י בחגיגה ובחומש דהך תמיד לא קאי על נר מערבי שדולק תמיד אלא מה שמדליקים המנורה בכל ערב נקרא תמיד כמו עולת תמיד, א"כ קאי תמיד על כל הנרות, וקשה דאמאי א"צ להדליק כל הנרות ממזבח העולה, וצריך לומר דכמו דדריש בספרי מקרא דלפני ד' תמיד דזה קאי על נר מערבי, כן גם בתו"כ פ' אמור דריש קרא דלהעלות נר תמיד שתהא נר מערבי דולק תדיר שממנו יהא מתחיל ובו מסיים, וכבר כתבתי מדברי הרא"מ דזה דמפרש רש"י בחומש זהו רק פשטיה דקרא, ולכן הא דדרשינן מקרא דאש תמיד דאש של מנורה לא ידליקו אלא ממזבח החיצון לא ילפינן אלא על נר מערבי, אכן לפי"מ שבארתי בהל' ב' לבאר דעת הרמב"ם שלא הביא דר' יוחנן אמר רבי משום דזהו מחלוקת בין מתני' וברייתא בסוף חגיגה, ומתני' סברה דמנורה לא כתיב בה תמיד והיינו דתמיד דכתיב על נר מערבי היינו על עיקר הנס שיהיה נר מערבי דולק תמיד אבל אינו חיוב ביום ובלילה, כדדרש בספרי דקרא דיאירו שבעת הנרות הוא רק מערב עד בקר, ולכן אפשר להטביל המנורה ביום, והברייתא סברה דגם במנורה כתיב בה תמיד ותמיד צריך שתהיה דולקת, וא"כ לפי"ז כל הנרות צריך להדליקם ממזבח העולה ולכן מתני' דתמיד דסברה דרק נר מערבי צריך להדליק ממזבח העולה זהו משום דסברה נמי כמתני' דחגיגה דמנורה לא כתיב בה תמיד רק דדרשינן מקרא דתמיד שתהא נר מערבי דולק תדיר.

טז

לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת אלא מטיב חמשה נרות ומפסיק ועושין עבודה אחרת ואח"כ נכנס ומטיב השנים כדי להרגיש את כל העזרה.

כדי להרגיש את כל העזרה הכ"מ הקשה דבגמ' דיומא דף ל"ג מבואר דלר"ל דאמר כדי להרגיש א"צ להפסיק בעבודה אחרת, ורק לר' יוחנן צריך להפסיק וכיון שכתב הרמב"ם טעמא דר"ל למה כתב שצריך להרגיש, וכתב הכ"מ דלר"ל נמי אם רצה להפסיק מפסיק ואינו מיושב דודאי משמע דסובר הרמב"ם דצריך להפסיק, והלח"מ כתב דהרמב"ם מפרש הניחא לר"ל דאמר כדי להרגיש צריך הפסקה ולא לר' יוחנן, וגם זה אינו מיושב דמנ"ל דבטעם כדי להרגיש יותר צריך להפסקה בעבודה. הא עיקר כדי להרגיש הוא שיעשה בב' פעמים וכדאמר ר' יוחנן בדף כ"ד על למה מפיסים וחוזרים ומפיסים, ואם מסברא נאמר דבזה ניכר יותר שהוא בב' פעמים ולא יעשה תיכף זה אחר זה ואין שיעור להמתנה בינתים א"כ גם אם נלמוד מקרא דבבקר בבקר כן.

אכן בתוס' ישנים הביאו בשם ר"ח שהביא בשם גאון פי' אחר דלא כפירש"י דלא שייך להא דר"פ ואביי, ומילתא באפי נפשה היא הניחא לר"ל דמצינן לאוקמי בבקר בבקר דנרות לאקדומי לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי כדאמרן, אבל לר' יוחנן דאמר חלקהו כו', א"כ לא כתיב בהם בבקר בבקר בהטבת ה' נרות ועלתה בקושיא והיינו דכיון דמחלקינן בבקר בבקר דנרות חד להטבת ה' נרות וחד להטבת ב' נרות, א"כ בהטבת ה' ליכא בבקר אלא תרי חד דידיה וחד דשני גזרי עצים, וא"כ בדם התמיד תרי ובהטבת ה' נרות תרי ומכפר עדיף, ואף דא"כ במאי מפסקינן להו יש לומר דזהו טעמא דוקא איך נדרוש תרי בבקר דשני גזרי עצים, אבל אם באמת ליכא אלא תרי ותרי טעמא דמכפר עדיף, וראיתי שכ' כן בס' שיח יצחק על תו"י והראה שכן כ' בתו"י בד"ה שדינהו.

ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם דסובר כפי' הגאון ודר' יוחנן סלקא בקושיא, לכן פסק כר"ל וגם לר"ל צריך להפסיק בעבודה.

כב

מת כהן גדול בשחרית אחרי שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו ועושין אותו חביתין ושלימה היתה קריבה.

מביאין היורשים הכ"מ כתב ע"ז בפ"ז דשקלים ובס"פ התכלת במשנה פלוגתא דר"ש ור' יהודה ופסק כר' יהודה והיינו דר"ש סבר משל צבור, והקשה הלח"מ דהרמב"ם פסק בפ"ד מהל' שקלים שמקריבים את החביתין של כ"ג שמת מתרומת הלשכה. והכ"מ עמד שם ע"ז וכתב דאגב גררא נקטיה ובודאי אינו מיושב שיכתוב הרמב"ם שם שלא כהלכה, ועוד הקשה דבפיהמ"ש פסק במנחות כר' יהודה ובשקלים כר"ש, לכן כתב שהם שני מחלוקות, דבמנחות פליגי בעיקר דינא מה"ת אם קריבה משל יורשים או משל צבור, ובשקלים פליגי בדין תנאי ב"ד, ואף דכיון דסבר ר"ש דמן התורה משל צבור למה הוצרכו לתקנה כבר הקשו זה בגמ' במנחות ואמר ר' אבהו דשתי תקנות הוו, ופסק הרמב"ם בהא דמנחות דפליגי בעיקר דינא כר' יהודה ובהא דשקלים דפליגי אם איכא תנאי ב"ד פסק כר"ש משום דר' יוסי משמע דאית ליה כוותיה מדפליג ר' יוסי בסיפא גבי קינים פסולים ולא פליג עליה ברישא. משמע דמודה ליה וקיי"ל הל' כר' יוסי לגבי ר' יהודה עכ"ד הלח"מ.

והנה בעיקר מה שכתב שהם ב' מחלוקות ודאי הוא ברור אבל מה שכתב שפסק בזה כר"ש משום דכיון דפליג ר' יוסי בסיפא ולא פליג ברישא מוכח דמודה בזה לר"ש אינו מבורר דאפשר להוכיח כן להלכה. ועוד דא"כ נימא דמדפליג ר' יהודה על ר"ש בהא דכה"ג. ולא פליג בהא דקינים פסולות מוכח דמודה ליה. וא"כ הוי ר"ש ור' יהודה תרי לגבי ר' יוסי ולא מצינו דקיי"ל כר' יוסי לגבי חבריו. אלא היכי דהוא חד אבל לגבי תרי קיי"ל יחיד ורבים הל' כרבים. והרמב"ם פסק בהא דקינים פסולות כר' יוסי ואין לחלק דהא דכה"ג הוא רישא ובזה כתב הלח"מ דמדפליג בסיפא ולא ברישא משמע דמודה ליה. אבל מדלא פליג ר' יהודה בסיפא אין ראיה. אבל באמת זה אינו דלא דמי כאן לכל רישא וסיפא. דהא ר"ש אמר שבעה דברים התקינו ב"ד וחשיב כולהו ובהם כה"ג וקינים פסולות.

עוד קשה דבמנחות כדמשני ר' אבהו דשני תקנות הוו אמר הכי מדאורייתא בצבור כיון דחזו דקא מידחקא לישכה תקינו דליגבי מיורשים כיון דחזו דקא פשעי בה אוקמוה אדאורייתא. ונמצא דלדברי ר"ש ליכא חידוש בתנאי ב"ד שיקריבו מתרומת הלישכה שלא מן הדין. אלא שחזרו והעמידו על דין תורה. וכיון דבזה לא פסקינן כר"ש ומדין תורה מקריבים היורשים מנ"ל דגם לדידן נאמר שהיה תנאי ב"ד לחדש דין שלא מד"ת ושיקריבו מתרומת הלשכה. ואפשר לומר דהא דאמר ר"ש דתנאי ב"ד התקינו הא ודאי קבלה בידו שכן היה תנאי ב"ד. אלא דלשיטתו דמד"ת מקריבים משל צבור ע"כ צריך לפרש דשתי תקנות הוו והתנאי ב"ד שיקריבו משל צבור היה רק לאוקמי על ד"ת אבל לדידן דס"ל כר' יהודה ומד"ת מקריבים משל יורשים אי קיי"ל כקבלת ר"ש שהיה תנאי ב"ד. ע"כ היה התנאי ב"ד לחדש על דין תורה שאף שמד"ת מקריבים משל יורשים מתנאי ב"ד מקריבים משל צבור והיינו מתרומת הלשכה.

והנה בירושלמי פ"ז דשקלים איתא ר' בא בר ממל בעי מחלפא שיטתיה דר"ש תמן הוא אומר משל צבור דבר תורה והכא אמר מתנאי ב"ד. א"ר חייא בר אבא יאות הוא מקשה אתא ר' יעקב בר אחא ר' אבהו בשם ר' יוחנן דבר תורה הוא שתהא באה משל צבור הייתי אומר יגבו לה התקינו שתהא באה מתרומת הלשכה. ופי' הגר"א דבר תורה משל צבור הייתי אומר יגבו לה כלומר הא ודאי פשיטא דמשל צבור דבר תורה מקרא דחק עולם. אבל הייתי אומר שלא ליקח אותה מתרומת הלשכה אלא לגבות מכל יחיד ויחיד דהכי משמע קרא דחק עולם משל עולם. והתנו ב"ד שיהא בא מתרומת הלשכה זהו גירסת הגר"א ופירושו. והוסיף וכתב על הגירסא שנמצא בירושל' שלנו ואיזה תלמיד טועה נסתבך בתירוצא דבבלי והרכיב לה בתירוצא דירושלמי ולא נהיר ולא בהיר דסוגיא דירוש' ס"ל דלא הוה אלא חדא תקנה ובבבלי משני ב' תקנות הוו עכ"ד הגר"א.

ונראה דשיטת הרמב"ם דפסק כר"ש בזה שהיה תנאי ב"ד שיקריבו מתרומת הלשכה הוא ע"פ דברי הירושלמי דכיון דר' יוחנן אמר לתרוצי הא דר' שמעון ואמר דמעיקר דינא היו גובים לה מכל יחיד והתקינו שתהא באה מתרומת הלשכה. ומדאמר ר' יוחנן הכי מוכח דסבר כן שהיה תנאי ב"ד על זה. אלא דמ"מ לא פסקינן כר"ש אלא בהך דינא שהיה תנאי ב"ד. אבל בעיקר דינא איך היה מדין תורה אם משל צבור או משל יורשים. לא מוכח דסבר ר' יוחנן כר"ש כיון דבאמת בא לתרץ הקושיא דר"ש אדר"ש. אלא דמדאמר בסתמא שהיה תנאי ב"ד שתהא באה מתרומת הלשכה. וזה נוגע להלכה משל מי להקריב מנחת חביתין של כה"ג שמת. לכן בזה אמרינן דסבר כר"ש ושהיה תנאי ב"ד על זה ולפי"ז מיושב מה שהקשיתי דהא לפי"מ דמשני ר' אבהו ליכא חידוש לר"ש בתנאי ב"ד שיקריבו מתרומת הלשכה שלא מן הדין אלא שחזרו והעמידו על ד"ת, אבל לדברי הירושל' מיושב דהא גם לר"ש לא היה מדין תורה שיקריבו מתרומת הלשכה אלא שיהיו גובים מכל יחיד, ותנאי ב"ד היה שתהא קריבה מתרומת הלשכה, וזה אין נ"מ דגם לדידן שפסקינן לגבי ד"ת כר' יהודה שהיא באה משל יורשים ג"כ איכא למיחש דילמא פשעי, וכמו דאמר בבבלי וכמו דהתקינו לד' ר"ש לפי הירושל' שלא יהיו גובים מכל יחיד, ולכן בזה קיי"ל כר"ש שהי' תנאי ב"ד שתהא באה מתרומת הלשכה, וזה מצוי שהרמב"ם יפסוק כהירושל' היכי שיש טעם לזה, וכאן ודאי יש טעם שכיון דבירוש' איתא דר' אבהו אמר זה בשם ר' יוחנן ובתירוץ אחר, ובבבלי לא הוזכר ר' יוחנן ודאי בירושל' בקיאי טפי בדברי ר' אבהו ור' יוחנן לכן פסק הרמב"ם בזה כר"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.