הר המוריה/תמידין ומוספין/ג

הר המוריה ‏ תמידין ומוספין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

יקטירנו

בין וכו'. בזה כו"ע מודו אפילו ר"ש כמבואר במנחות מ"ט א' נ' א' ודלא כמרן ועיין בלח"מ ועיין לעיל פ"א הי"ב. ואולי יש לצדד בזכות מרן מדלא כתב רבינו וכולה היתה קריבה משמע שדעתו ז"ל דדווקא מקטירין פרס של בין הערבים ולא הפרס של שחרית והיינו כת"ק דר"ש וכמש"כ הלח"מ בעצמו וע"ז כתב מרן דהיינו כת"ק דר"ש ודחוק (ולפ"ז יש להגיה שכצ"ל במרן יקטירנו בין הערבים משנה בפ' התכלת כת"ק דר"ש ומש"כ ואפילו מזידין שם. והבן) ק"ל ועיין בתוספתא דמנחות פ"ז ויש שם ט"ס וכמש"כ המפרש.

אלא

בקטרת וכו'. שם ושם ומשמע שם ברש"י דבזה לכו"ע היה בעינן מנה שלימה לחינוך יעו"ש היטיב ועיין ספרי פינחס פיסקא קמ"ג.

ב

חמשים

בבקר וכו'. יומא מ"ג ב' זבחים ק"ט ב' כריתות ו' א' ועיין מל"מ מש"כ בזה והביא מהפסקי תוס' דפרס הוא הלכה למשה מסיני יעו"ש ועי' תוס' כריתות ו' ב' בד"ה המפטם וכו' יעו"ש היטיב שנראה מדבריהם שכוונו להראיה שהכריח המל"מ מהש"ס יעו"ש היטיב.

מזבח

שנעקר וכו'. זבחים נ"ט א'.

אפילו

קרטין וכו'. מנחות כ"ו ב' ועיין מש"כ לעיל פ"ב ה"ה ד"ה נותנין אותן יעו"ש.

ג

פורשין

כל וכו'. עיין ספ"ו דתמיד ועיין יומא מ"ד א' ועיין תוספתא דכלים פ"א ועיין ת"כ אחרי פ"ד פרשה ג' ועיין לקמן פ"ד מהל' עבודת יוה"כ ה"ב יעו"ש.

בנין

אב וכו'. עיין בלח"מ ועיי"ש בתמיד בפי' רבינו.

ד

וטני

היה וכו'. תמיד פ"ג מ"ו.

מניח

הטני וכו'. עיי"ש מ"ט ועיי"ש ברע"ב.

נוטל

כלי וכו'. כ"ז מבואר בפ"ה דתמיד מ"ד יעו"ש.

ובזך

היה וכו'. מכאן מבואר דהכיסוי היה על הבזך וכ"כ רבינו בפי' המשניות וכתב שם התוס' יו"ט וז"ל וקשה לי מדתנן בפ' בתרא וכף וכיסויו וי"ל שכשנתן הכף לחבירו כדתנן בפ"ו מ"ג שהיה נותן לו ג"כ כיסוי הבזך אבל ראיתי בפ"ג מהל' תמידין שכתב ומכסה את הכף עכ"ל ור"ל ולכן קאמר כף וכסויה היינו מכסה הבגד ולפ"ז אתי שפיר דברי רבינו כפשוטו.

הכף

בבגד וכו'. עיין לח"מ מה שהעיר בזה. וממה שכתבתי בד"ה שלפני זה תבין מה שהכריחו לרבינו ליתן המטוטלת על הכף ועוד מדתני במשנה וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן לשון רבים אלמא דהיה למעלה מהכף ג"כ וק"ל.

ונכנס

עמו וכו'. כ"ה מהמבואר בהלכה ה' לקמן בפ"ד.

ה

ומפנה

את וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א אין זה בנוסחא המדוייקת לענין קטורת אלא בענין תרוה"ד עכ"ל וכתב מרן ע"ז וז"ל ואני אומר פשטא דמתניתין שבפ' הנזכר משמע דלענין קטורת מיתניא ואיני יודע נוסחא אחרת עכ"ל ועיין לח"מ שכתב דהשיג על מש"כ דבעינן מהמאוכלות וגם על מש"כ דיפנה אילך ואילך יעו"ש והאמת אתו בזה שכ"כ התוס' בזבחים ס"ד א' ד"ה מן וכו' וכ"כ המפרש לתמיד פ"א כ"ח ב' וכ"כ הרע"ב בתמיד פ"ה מ"ה יעו"ש ועיין בתוס' יו"ט בפ"ד דיומא מש"כ מזה אמנם מש"כ הלח"מ דגם בפינה גחלים אילך ואילך וכו' לא נזכר זה בקטורת יעו"ש צע"ק ועיין בשינוי הגירסות שבמשניות ובגמרא.

ויורד

ומערן וכו'. העירוי היה אחר שירד ולא בעודו על המזבח כמו שמבואר שם במשנה דתמיד ועיין הטעם ברע"ב שם.

קב

או וכו'. זה וודאי דהיה מוכרח עכ"פ להתפזר קב כדאיתא במשנה שם ועיין יומא מ"ד ב' ובירושלמי שם פ"ד ה"ד ועיי"ש בפי' רבינו בתמיד. רק דרבינו מיירי הכא מהדין דאם נתפזר קב וכ"ש פחות (שנתפזר בעלמא) מכבדן לאמה אבל ביותר לא.

חוזר

וחותה. זה יצא לו מהסוגיא דיומא מ"ו ב' ומירושלמי חגיגה פ"ג ה"ב ועיי"ש בתוס' יומא ד"ה כי וכו'. ותוס' חגיגה כ"ג ב' ד"ה שאם וכו' יעו"ש היטיב ודו"ק היטיב.

ו

הי'

הפסכתר וכו'. כ"ה בתמיד פ"ה מ"ה.

ועל

השרץ וכו'. עיין לעיל פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"כ.

ומורידין

בו וכו'. לעיל פ"א הי"ג.

ז

זה

שדשן וכו'. פ"ו דתמיד מ"א. ומהמדשן המנורה לא הזכיר כאן כלל (ועיין בלח"מ לעיל הלכה ד') ועיין מש"כ לקמן פ"ו ה"ד.

שבידו

המחתה וכו'. פ"ו דתמיד מ"ב.

נוטל

את וכו'. שם מ"ג.

ומשתחוה

ויוצא. זה פשוט לפי שכל אדם אסור להיות שם בשעת הקטרה לכן כשגמר מעשהו השתחוה ויצא ועיין בחינוך פרשת תצוה בענין הקטרת הקטורת דברים זרים ותמוהים יעו"ש היטיב.

ח

הזהר

שלא וכו'. שם במשנה וביומא נ"ב ב'.

כמי

שמרקד וכו'. עיין ברע"ב שם ששוב היה צוברו לצד מערב יעו"ש היטיב.

ט

אומר לו וכו'. שם במשנה יעו"ש היטיב.

י

והטבת

הנרות וכו'. אזיל לטעמיה שמפרש דהטבה היינו הדלקה כמש"כ בהלכה י"ב ושם יבואר אי"ה דהרבה מרבוותא חולקין עליה בזה.

דוחה

את וכו'. עיין תו"כ אמור סוף פי"ז יעו"ש וירושלמי יומא פ"ד ה"ו יעו"ש.

להעלות

נר וכו'. בת"כ שם מפיק ליה מדכתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר תמיד יעו"ש היטיב אבל מתחלה שם בתו"כ גופיה יליף לה כן מדכתיב להעלות נר תמיד יעו"ש.

יא

חצי

לוג וכו'. עיין לעיל פ"א מהל' כלי המקדש הי"ז.

מערב

עד וכו'. פסחים נ"ט א' יומא ט"ו א' זבחים י"א ב' מנחות פ"ט א' ובתו"כ שם.

אלא

בהדלקת וכו'. מנחות מ"ט א' ובתוספתא שם פ"ז וספרי פינחס פיסקא קמ"ג.

יב

כל

נר וכו'. דע שבהלכה זו ובזו שאחריה כבר הארכתי בזה בחי' בפ"ב דמס' שבת ואמרתי יען כי כעת זיכני ה' לספרים יקרים מה שלא ראו עיני אז לכן אמרתי אעבור פרשתא דא ואתנייה. בתמיד פ"ג איתא במ"ט וז"ל מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיות (ובמשניות שבש"ס שם ב' איתא נרות (מזרחיות) [מערביות] דולקין מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ מדשן את השאר עכ"ל ושם בפ"ו מ"א איתא וז"ל מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיים (ושם בש"ס ל"ג א' איתא מערביים והגיה הגאון ר"י ברלין על הגליון שצ"ל מזרחיים כמו שהוא במשניות) דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדליקו ממזבח העולה עכ"ל וכן הוא בתו"כ אמור פי"ז יעו"ש היטיב והנה שתי המשניות הללו לכאורה סותרין זה את זה. ועיין בחי' רמב"ן לשבת פ"ב כ"ב ב' שהרגיש בזה וכתב כי התו"כ באמת פליג על המשנה דפ"ג דתמיד וסמי ברייתא מקמי משנה והלכה כמתניתין ומפרש לה למתניתין כך דהדין הוא כ"ז שהנרות לא כבו אסור לכבותן בבקר רק מוחט את הפתילות ומניחן כמות שהן דלוקין אבל אם כבו מדשנן את השמן והפתילות ונותן בהן פתילה חדשה ושמן חצי לוג ומניחן כך עד לפנות ערב ואז מדליקן ומפרש מאי דאיתא במנחות פ"ח ב' וז"ל נר שכבתה נידשן השמן נידשן הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה עכ"ל היינו שכבתה בשחרית אז נותן בה שמן אחר ופתילה אחרת ומדליקה לערב אבל נר המערבי והמזרחי לו (היינו שני הראשונים ממזרח למערב) אם מצאן דלוקים בוודאי שמניחן דלוקים כך אבל אם מצאן כבויים צריך להדליקן ואח"כ מדשן את השאר. והטעם בזה דהנר המערבי צריך שיהא דולק לעולם דכתיב לפני ה' תמיד ואם אין עוד נר מזרחי לו אינו מוכח שזה הוא מערבי לכן צריך להדליק שתים במזרחיים היינו נר המערבי והסמוך לו שהוא המזרחי. ויצא לו כן מהא דספרי בהעלותך פיסקא נ"ט וז"ל יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקין לעולם ת"ל מערב עד בקר אי מערב ועד בקר יכבה ת"ל לפני ה' תמיד הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר לפני ה' תמיד שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליקין את המנורה בין הערביים אלמא בבקר אינו מכבה ומדשן אלא אותן שכבו אבל בערב מפנה ומדשן ומדליק שאם לא תאמר כן נר מערבי לא הודלק אלא פעם אחת מעולם ונמצא שהטבה היתה בבקר לאותן שכבו והטבה היתה בערב לאותן שלא כבו בבקר או לאותן שני המזרחיות שהם לעולם היו דולקין כל היום ומטיבו בערב וזהו הטבת הנרות הנזכרות ביומא ע' א' זהו תורף דבריו ומה שנקרא בבקר הטבה והלא גם הדלקה היה שם שתי המזרחיות רק שלפי שלא היתה הדלקה לכל הנרות לא מיקרי הדלקה יעו"ש היטיב.

והנה יפה תפס עליו הרשב"א בתשובה סי' ש"ט במה שדחה הברייתא דתו"כ מהלכה ואמר כי חולקת היא על המשנה דפ"ג דתמיד והא בפ"ו דתמיד מבואר כהתו"כ וא"כ יהיה מחלוקת בין שני הסתמות יחד ולכן יצא להשוות השני המשניות והנה בזה הסכים להרמב"ן דאותן המודלקין אינו יכול לכבותם רק מדשנן ורק שני המזרחיות אף שמצאן שכבו מדליקן בבקר וכדעת הרמב"ן ומפרש הסוגיא דמנחות פ"ח ב' דלהדליקן תיכף קאמר דאל"כ אלא מדליקה בערב וכפי' הרמב"ן א"כ מאי קמיבעיא ליה אי כמדה ראשונה או כמו שחסרה הא פשיטא דכמדה ראשונה היא אלא ודאי דמדליקו תיכף שיהא דולק עד בין הערבים ולכן נסתפק לו אולי שא"צ ליתן רק עד שיעור שידלק עד בין הערבים ורק הרשב"א מפרש דקאי על שנים המזרחיים ולא על השאר ומפרש למשנה דפ"ג כך אם מצא שני מזרחיים דולקין וה"ה לאינך אם מצא דולקין מדשן את השאר ואסור לכבות את הדולקין (והא דנקט שני מזרחיים משום סיפא הוא דנקט) מצאן שכבו ר"ל המזרחיים כבו ויתר הנרות מקצתן כבו ומקצתן לא כבו ה"ז מדליק את המזרחיים מאותן שלא כבו ומדשן השאר שכבו אבל אם כבו כל השאר אזי מדשן כל השאר ומדליק המזרחיים מאש שעל מזבח החיצון והא דנקט דתחילה מדליק השנים המזרחיים ואח"כ מדשן את השאר ס"ל דלא כאבא שאול ורבנן ביומא דמפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות דלא ס"ל דרשא דבבקר בבקר (יומא ל"ג ב') וס"ל דהטעם דמטיבין וחוזרין ומטיבין הוא מטעם כדי להרגיש כל העזרה ולכן טפי עדיף לקיומי לפני ה' תמיד ודחי לטעם כדי להרגיש העזרה א"נ אף דס"ל טעמא דבבקר בבקר להפסיק בין ההטבות מ"מ כל שכבו השנים המזרחיים עדיף להקדים הטבת שתי נרות לחמשה וכן מצינו שתנא דתמיד חולק אתנא דסדר יומא כמבואר ביומא י"ד ב' יעו"ש היטיב. כ"ז הוא פי' דפ"ג דתמיד. אבל המשנה פ"ו דתמיד מיירי בתמיד של בין הערבים ולכו"ע מפסיק בין הדלקה והטבה בקטורת של ערב דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וע"כ בעידן העלאה יקטיר קאמר רחמנא דאי ידליק ואח"כ יקטיר הא אין עבודה לאחר העלאה כדאיתא בפסחים נ"ט א' יומא ט"ו א' זבחים י"א ב' מנחות פ"ט ב'.

ותדע לך שמיירי בתמיד של בין הערבים מדקתני ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים ובפ"ג לא קתני כן אלא מדשן את השאר ומניח אלו במקומן ולא קיהיב טעמא שממנו מדליק משום דהשתא לאו זמן הדלקה דשאר היא ואינו מניחן רק כדי לקיים מצות לפני ה' תמיד והא דנקט כאן מי שזכה בדשון המנורה ולא נקט מי שזכה בהדלקה שהיא עיקר המצוה של בין הערבים י"ל מפני שהדישון הוא ההתחלה ועוד שהדישון הוא העבודה ועליו מפיסין אבל ההדלקה אינה עבודה כדאיתא ביומא כ"ד ב' וה"פ המשנה מי שזכה בדישון המנורה בערב נכנס ומצא שני מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי קודם שידשן את המערבי שבו מסיים לעולם וממנו מדליק בין הערבים ולא הזכיר כאן הטבת חמש נרות לפי שלא בא עכשו אלא ללמד איזה מאלו המזרחיים מדשן תחלה והיינו דלא איצטריך למיתני מדשן את השאר דזה פשוט שהוא מדשנן ומדליקן מן המערבי ולא שהוא מדשן את המזרחי ומניחו כך זמן מרובה קאמר אלא להקדים ולומר שאותו מדשן תחלה ומניח את המערבי כדי לסיים בו ולהדליק ממנו את המנורה יעו"ש היטיב (והתימה עליו דעיין בירושלמי יומא פ"ב סוף ה"א וז"ל תמן תנינן הניח הכוז על מעלה שניה ויצא ונטל את הכוז ממעלה שניה ויצא אר"י ולמה היה נכנס לקטורת (וגי' היפ"מ להטבת הנרות וכו') יעו"ש היטיב וזה שלא כהרשב"א ודו"ק היטיב.

ועיין בתשובה הסמוכה לה שהקשה לו אחד והא במשנה איתא שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים ואי כהרשב"א הא המשנה מיירי רק בין הערביים ומינה איירי ולמה ליה למימר בין הערבים ולא הו"ל לומר רק שממנו היה מדליק את המנורה והשיב לו הרשב"א וז"ל דבין הערבים כאן משמש שני ענינים שממנו מדליק בין הערבים ומה שאמרנו היינו בין הערבים וכאלו אמר שממנו מדליק את המנורה וזה בין הערבים ותדע לך שאלו היתה משנה זו בשל בקר האיך היה תולה הנחת נר מערבי דולק בטענה זו שממנה מדליק את המנורה בין הערבים והלא אינו אלא לקיים לפני ה' תמיד עכ"ל ודע כי לגי' הש"ס שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים לכאורה אין הלשון מיושב כ"כ להרשב"א אבל גירסתו היתה כדאיתא במשניות דלא גריס תיבת של.

וע"ע שם בסי' ע"ט מה שהאריך ליישב דבריו ממי שהשיג על זה יעו"ש היטיב. והנה האריך שם ליישב על מה שהשיג המשיג על מש"כ דבנרות של בין הערבים נמי היה הפסק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות ויישב הרשב"א דעתו דהכי מבואר ביומא ט"ו א' דקאמר בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת יעו"ש היטיב והיינו על כרחך באמצע הדלקה יעו"ש היטיב. לכאורה יש לדקדק ע"ז דבשלמא בשחר מדכתיב בבקר בבקר לחלק בין ההטבות וקאמר בהטיבו את הנרות והיינו על כרחך שתי נרות וקאמר דבהטיבו את שתי נרות תהא הקטורת מוקטרת והיינו על כרחך בין הטבה להטבה וכמש"כ תוס' בד"ה בעידן וכו' אמנם בערב דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בן הערבים יקטירנה וע"כ קאמר דבשעה שמדליק את הנרות תהא מיקטר קטורת כבר (ועי' בפסחים נ"ט א' יעו"ש) ואכתי אין לנו שום הוכחה ע"ז שיהא ההדלקה מופסקת. ועיין ברשב"א שם שהרגיש בזה וכתב דגילוי מילתא בעלמא היא דבערב נמי כן יעו"ש היטיב. ודע דבירושלמי יומא פ"ב ה"ב איתא וז"ל הכא את אמר מיטב ואח"כ מקטיר והכא את אמר מקטיר ואח"כ מיטב א"ר יוחנן תמיד דר"ש איש המצפה היא וכו' מ"ט דר"ש איש המצפה בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ר' אחא ר' חיננא בשם ר"ש בר ר' טעמון דרבנן מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר שלא יהא שם אלא הטבת נרות בלבד עכ"ל ומוכח לכאורה מזה כהרשב"א דבערב ובקר חד דינא אית להו דפליגי בשל ערב נמי דאל"כ מאי ראיה מערב לשל בקר אמנם כד דייקת אין משם שום ראיה דלכאורה קשה דהא בירושלמי לא מפליג בין הטבת חמש להטבת שתים וס"ל כתירוצא קמא דש"ס יומא י"ד ב' יעו"ש היטיב וא"כ יקשה מי איכא למאן דס"ל דבערב יקדם הדלקה להקטרה והא אין לך כשר מערב עד בקר אלא נרות בלבד אלא קאי הכל אשל בקר וה"פ דר"ש איש המצפה ס"ל מדכתיב בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה אלמא דהטבה קודם להקטרה אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דה"פ דקרא בעידן הטבה כבר תהא הקטורת נקטרת דהא בערב נמי כתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וע"כ התם הפי' דבעידן הדלקה תהא כבר מוקטרת הקטורת דהא כתיב מערב עד בקר וה"נ בבקר ומסכים למה דאיתא ביומא ט"ו א' והבן אבל בשל ערב כו"ע לא פליגי דברישא הקטרה והדר הדלקה.

ודע דמאד תמוה לי מש"כ הרא"ש ביומא בסדר עבודה דיוה"כ וז"ל ואח"כ מקדש ידיו ורגליו וטובל ומקדש ולבש בגדי זהב ועושה כל המוספין ותמיד הערב והדלקת הנרות וחביתין כסדר כל הימים עכ"ל ותמוה למה איחר את החביתין אחר הדלקת הנרות ומשמע דנרות היה מאוחר לכל וראיתי ברבינו ירוחם נתיב ז' ח"ג וז"ל ואח"כ קדש ידיו ורגליו ופשט בגדי לבן וירד וטבל ועלה ונסתפג ולבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו בא להיכל להקטיר הקטורת של בין הערבים ומקטיר עשירית האיפה סלת למנחה ומקטיר חביתין ועושה ניסוך היין ומעלה הנרות עכ"ל וכן הוא בנוסח אתה כוננת וכ"ה בסמ"ג יעו"ש היטיב וזה שלא כדברי הרשב"א שכתב דהנסכים בערב היה אחר הנרות יעו"ש היטיב וע"ע בסמ"ג עשין קצ"ב בהלכות תמידין שכתב בהדיא דהנסכים היו קודם הנרות יעו"ש היטיב והנה בהא דנסכים שאיחר הרשב"א אחר נרות משום שהיא כשרה גם בלילה יעו"ש לכאורה נראה כן מרש"י יומא ט"ו א' ד"ה אין וכו' כלומר אין לך עבודת יום כשרה אחר הדלקתן וכו' משמע קצת דהנסכים שהיו עבודת לילה אה"נ דכשרה אחר נרות ועיין בתוס' מנחות פ"ט א' ד"ה אין וכו' וז"ל צריך ליישב הקטרת איברין ותרומת הדשן ויש לפרש דלא דמי דהקטרת איברין מתחלת מבעו"י כדאמר לעיל ע"ב א' דחביבה מצוה בשעתה ותרוה"ד לא מתחלת משקיעת החמה עכ"ל וכוונתם דלא דמי תרווייהו לנרות ובדבר שמתחיל מביום ונמשך לערב אין לך מאוחר מנרות דהקטרת איברים מתחיל מקודם לנרות ותרוה"ד עיקר זמנה בלילה ואין זמנה כלל ביום. וא"כ נסכים באמת קדמי לנרות אבל לרש"י ביומא שם אה"נ דלק"מ מהא דאיברים ופדרים ותרוה"ד כלל דלאו עבודת יום הוא הן אמת דבפ"ב דיומא כ"ז ב' איתא דאברים ופדרים מיקרי סוף עבודה דיממא ותרוה"ד מיקרי תחלת עבודה דיממא מ"מ כשרים להתחיל בלילה ונגמרים בלילה וה"ה נסכים אבל שאר עבודות דתחלתן דווקא ביום ונגמר עבודתן ביום אה"נ דנרות מאוחר להם.

ועיין בתוס' ישנים ביומא שם שכתבו וז"ל אין לך וכו' ובמנחות פריך הרי אברים ופדרים שכשרין כל הלילה ומשני ליה ובתמיד נשחט נ"ט א' איכא מ"ד דלא איירי אלא בעבודת פנים כגון קטורת אבל פסח מאוחר הוא אחר נרות ולדידיה איכא למימר ה"נ באברים ופדרים עכ"ל והנה מש"כ דבמנחות פריך וכו' בפנינו במנחות ליתא לא שום קושיא ולא שום תירוץ ואולי כוונתו על מש"כ התוס' אמנם מש"כ בתירוץ השני דדווקא בעבודת פנים איכא קפידא יעו"ש כ"ה שם בפסחים וכן פסק רבינו פ"א מהל' קרבן פסח ה"ד יעו"ש היטיב ולפ"ז אפ"ל דה"נ בנסכים דעבודת חוץ הוא ולכן הוא מאוחר לנרות וה"נ נוכל ליישב דעת הרא"ש ביומא שם דלהכי חביתין מאוחרין לנרות דעבודת חוץ הוא אמנם משמע שם לכאורה דדווקא בע"פ הדין כן משום דפסח מאוחר לכלם משום יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים לבד אבל לשאר מילי י"ל דנרות מאוחר לכל וצ"ע בזה.

והדרינא לכללין דהרשב"א ז"ל קאי בשיטת הרמב"ן דבבקר אסור לכבות שום נר ואם כבו מעצמן אזי מדליק את שני המזרחיים והשאר מטיבן ודע שעל מה דאיתא במשנה ומדליקן מן הדולקים ונדחק הרשב"א ז"ל בזה דלצדדין קתני וכמש"כ למעלה והנה ברמב"ן ז"ל איתא ומדליקן את הדולקין ואם לא ט"ס הוא י"ל דה"ק דמדשן ומדליק את שני המזרחיים שצריך להיותם דולקין תמיד וק"ל אך אולי ט"ס הוא וצ"ל מן הדולקין.

והרע"ב יש לו שיטה אחרת בזה משום רבינו ברוך בר יצחק. והוא דהפירוש דמשנה ט' פ"ג דתמיד ה"פ דכל החמש נרות המערביים אף שמצאן בשחר דלוקות מכבן ומדשנן ומטיבן אבל השני נרות המזרחיים כשמצאן בשחר דלוקות מניחן דולקות עד אחר זריקת דם התמיד לאבא שאול ועד לאחר הקטרת הקטורת לרבנן ואם מצאן שכבו מדליקין שיהיו דולקות עד זמן הנ"ל ומדליקן מן הדולקים שיהיו דלוקות עד זמן הנ"ל אבל החמש נרות המערביים מכבן תיכף ומדשנן ומטיבן והא דקאמר מדשנן ומדליקן מן הדולקים אין הכוונה שמסיר דשן ופתילה ושמן שלהם כמו שאמר מתחלה ומדשן את השאר אלא ה"ק שמסיר הדשן שבראשי הפתילות הכבויים ומוחטן כדי שידלקו יפה עד זמן שיגיע הטבת שתי נרות הללו. ונמצא במשנה זו לא מיירי רק מהטבת החמש נרות אבל מהטבת שתי נרות הללו לא מיירי כלל. והטעם שהשאר מכבן תיכף ואלו השתים מניח דלוקות ואף כשכבו מדליקן עד זמן הנ"ל היינו טעמא כדי שיהיה ניכר ההפסק בין הטבת חמש נרות המערביים לאלו השנים. והא דפ"ו מיירי בהטבת השני נרות המזרחיים וה"ק כשבא אח"כ ומצא שנים אלו דולקים מדשן את המזרחי ומטיבו ומניח שיהא המערבי דולק ואינו מדשנו כלל ואע"ג דכתיב בהטיבו את הנרות ואין פחות משנים מ"מ הכי עדיף טפי כדי שיהיה ניכר הנס שאינו כבה כל הלילה וכל היום אע"פ שנותן בו שמן כמדת חברותיה. והדר קאמר מצאו שכבה והיינו לאחר שמת שמעון הצדיק בין שכבה עכשו בעת ההטבה ובין שכבה מתחלה בעת ההטבת חמש נרות והדליקו אז מדשנו ומטיבו ומדליקו ממזבח העולה שאין מדליקין נר המערבי אלא ממזבח העולה והא דאיתא בפ"ג דהיו מדליקין מן הדולקים י"ל דיש חילוק בין הדלקה להדלקה דבפ"ג דהדלקת הנרות אינן אלא לעשות היכר בין הטבה להטבה לכן די דמדליקין מן הדולקים לפי שהדלקה הזאת אינה אלא לזמן מועט אבל הדלקת הערב שהיא על כל הלילה וכן הדלקה זו שהיא על כל היום שממנה מדליק את המנורה בין הערבים י"ל דבעינן דווקא ממזבח העולה כדכתיב אש תמיד תוקד על המזבח וכדאיתא ביומא מ"ה ב'.

והנה לפירושו ג"כ לא היתה הדלקה בבקר כלל רק לשל מערבי בלחוד ואדרבה כשמצאן דלוקות מכבן והא דכתב במ"א בפ"ג שם וז"ל והרביעי מדשן את המנורה ומדליק את הנרות י"ל דקאי על הדלקת השנים המזרחיים כשמצאן שכבו קודם הטבת החמש נרות וכן מצאתי בתשובות נוב"י מהדורא תניינא חאו"ח סי' קכ"ג יעו"ש היטיב. א"נ והוא העיקר בעיני דהא לתמיד הערב לא היו מפיסין כלל רק מי שזכה בבקר הוא זוכה נמי בין הערבים כמו דאיתא לקמן פ"ד ה"ח יעו"ש היטיב וה"ק והרביעי מדשן את המנורה בבקר ומדליק את הנרות בין הערבים ודו"ק היטיב.

והנה הפי' הזה הובא ג"כ בתשובות הרשב"א סי' ע"ט והוא ז"ל השיב ידו ע"ז לבלע ולהשחית עד שלא ימצאו לו שרש וענף ואמרתי להציע השגותיו אחת לאחת ואשיב ידי ע"ז כיד ה' הטובה עלי. בראשונה כתב וז"ל ועתה ראה כמה מן התמיהות יש בפי' הזה אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי כלומר שמכבהו ומדשנו ומניח את המערבי עד הערב א"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש בכתוב והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך היה לו לומר ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד עכ"ל ואני אומר במחילת כת"ר ועפר אני תחת כפות רגלי אחד מתלמידי תלמידיו הקטנים כי השיטה הזו סוברת שאין מן הדין כלל שיהא דולק בבקר ג"כ ובכל היום ותמיד שנקרא על שם דבכל לילה היא דולקת ועיין חגיגה כ"ו ב' ברש"י ובתוס' שם (ולקמן אי"ה יבואר עוד מזה) וכל עיקר הטעם שמניח ואינו מדשן לנר המערבי הוא מפני מעלת הנס שבו היה נותן שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק (ויבואר אי"ה לקמן) לכן תלה המשנה היטיב הטעם בזה והבן.

שוב הוסיף שנית ידו וכתב וז"ל ועוד כשמצא את המזרחי שכבה למה מדשנו ומדליקו אחר שאין אנו צריכים עכשיו להדלקתו שהרי השני לו קרוי מערבי בין שיהא המזרחי דולק בין שאינו דולק כדעת בעל הפי' הזה ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת אין אלו אלא דברי תימה וכי עמידת הנר דולק מגלה אהפסקה אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה (כצ"ל) ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמש האחרים ועם כל זה מסלק ידו ממנו ואינו מדשנו כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק כסבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשו אלא מפני שהוא דולק אבל כשהוא כבה ואפ"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מחמת חיוב בהפסקה עכ"ל והנה מה אני להכריע בין הסברות הללו ולהכניס ראשי בין הרים גדולים כאלו. אך לסברת בעל הפי' הזה אזדא הקושיא אמאי מדליק נר המזרחי שהוא בקצה המזרח כיון שיש לעשות היכר בין הטבת שתי נרות להטבת חמש נרות וההיכר הוא שאלו השתי נרות דולקות כשמטיב את החמש נרות לכן מן ההכרח הוא שידליק שתי הנרות המזרחיים. וברור ופשוט זה מאד וק"ל.

ועל השלישית שכתב וז"ל ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת היכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה ויחזור ויכבה לאחר זריקת דמים וידשן פתילה עכ"ל והנה בזה מבואר התשובה היטיב כי בהדיא כתב הרע"ב וז"ל מדשנן ומדליקן מן הדולקים לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות שהרי לעולם אין מטיבין שתי נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד כדי להפסיק הטבת חמש להטבת שתים אלא מדשנן היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה ומגביה ומדליקן וכו' יעו"ש היטיב והנה עכשו יצא כנוגה צדקת שיטה זו.

ועל הרבעים שכתב וז"ל ועוד אם אתה אומר כן נמצא מדליק את המזרחי בערב בשמן ופתילה ישנים עכ"ל אזיל לשיטתו שכתב בהשגה השלישית שמדשן ונותן שמן חדש ופתילה חדשה ושוב מכבן בעת ההטבת שתי נרות ומדליקן לערב אבל לפי המתבאר שם שבשעת ההדלקה בבקר אינו נותן שם שמן ופתילה חדשים רק הפתילה הישנה היה מוחט ראשה ומדליקה ושוב בעת הטבת שתי נרות מכבה ומדשנה ונותן שם פתילה חדשה ושמן חדש ושוב מדליקין בערב א"כ היה מדליק בערב בשמן ופתילות חדשים.

ועל החמישית שכתב וז"ל ועוד הרי שחסרה המדה לערב ממדת חברותיה כשעור מה שדלק בבקר משעה שמדשנו והדליקו עד גמר שחיטת התמיד וקבלת דמים והולכה וזריקה והעלאת איברים לכבש וזה שיעור גדול ומשמן מתחסר הרבה בשיעור גדול כזה וא"ת שידשן פעם שניה אחר שיכבנו זה לא נשמע לעולם ולא נזכר בשום מקום שידשן את המזרחי פעמיים ואין אלו אלא דברים המתמיהים עכ"ל וזהו לפי הבנתו שבשעה שנכנס להטיב את החמש נרות ומצא שכבו השתי נרות ג"כ מדשנן ומטיבן כדרך שאר הנרות ומדליקן ולכן שפיר הקשה קושיא זו אמנם לפי מש"כ ביישוב השגה ג' וד' גם זו מיושבת היטיב כי כל זמן הזה לא נדלק כלל רק משמן והפתילה הישנים ולא ניתן עדיין באלו השתי נרות שמן חדש ופתילה חדשה רק אח"כ מכבה הישנה ומטיבן ונותן בהן שמן ופתילה חדשים ומניחן כך עד הערב ואז מדליקן וכנ"ל.

והששית כתב וז"ל ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השתים בתחלה ואנו דישון החמש צריכין לעשות תחלה דכיון דאתחיל עביד ליה רובא כדאיתא התם ביומא (ל"ג ב') וזו היא שדחקתני בתשובתי הראשונה (סי' ש"ט) לומר מה שאמרתי עכ"ל ואני אומר כי גם זו אינה קשיא כלל דבשלמא לפי' שפירש שזה היה דישון גמור והטבה גמורה לכן הוכרח לפרש שם כי תנא דידן לא ס"ל דהיה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות וכמו שהבאתי לעיל באורך אמנם לפי' זה האי דישון דהכא לא הוי דישון גמור רק היה מחיטת הפתילות כדי להדליקן ולהפסיק בין הטבת חמש נרות שקודמת להטבת שני נרות שהיו מאוחרות והוא אזיל לשיטתו הקודמת אבל בעל הפי' הזה מפרש כנ"ל ולק"מ עליו.

ובשביעית כתב וז"ל ועוד שיש תימה במה שאמר בעל הפי' הזה שאף כשהיו הנרות דולקות מכבן ומדשנן שהרי בספרי (בהעלותך פיסקא) תניא אי מערב ועד בקר יכול יכבה ת"ל יאירו שבעת הנרות והגי' שכתבת ת"ל לפני ה' תמיד אינה כן בספרים אלא כמש"כ ואפי' לאותה גי' שכתבת ופירשת דה"ק יכול יכבה כולם ת"ל לפני ה' תמיד כיצד הששה מערב עד בקר ואשר לפני ה' דהיינו נר המערבי תמיד אפ"ה אין הדברים מחוורים כי מאחר שמשמעו של מקרא דלפני ה' אותו שלפני ה' דהיינו נר מערבי כך היה לומר יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקין לעולם ת"ל לפני ה' תמיד כלומר שאינו מזהיר שיהיה דולק תמיד אלא אותו שלפני ה' ועוד מאין שחייב לכבות את השאר ואם לא חייב בעמידתן דולקין תמיד מ"מ לא חייב בכיבויין בבקר בבקר וגם אתה מצאת קושיא זו ומה שתרצת כדי שלא תהא המנורה מלאה שמן שריפה ופתילות מקולקלות זה זר מאד וכי לאותו שלפני ה' וחביב מכולן לא חששה התורה לדשנו משמן ופתילה ישנים ומדשן שבתוכו ולשאר חששה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואינו בדין שיהו השאר מיופין ומתוקנין וזה שלפני ה' מלא דשן ומוטב שישארו כלם דולקין והולכין כדרך שנר מערבי דולק והולך שא"א לדשנו משום עדותו ואם באנו לתלות בגזיה"כ שיהו השאר מתדשנין וזה עומד ודולק לא מצאנו מקום שחייב הכתוב כן ולא נתפרש בברייתא כן שיהא צריך לכבותה שכך אמרו יאירו שבעת הנרות יכול יהו דולקין לעולם כלומר שצריך שיהו דולקין ואפילו כבו חוזר ומדליקן ת"ל מערב עד בקר יכול יכבם כלומר אם רצה לכבות יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות כלומר שיהו מאירין והולכין עד שיכבו מעצמם הא כיצד יאירו שבעת הנרות בחיוב מערב ועד בקר ואפילו כבו מדליקן עד הבקר מכאן ואילך אם יאירו יאירו ואם כבו כבו ומדשנן שלא חייב הכתוב להיות דולק והולך תמיד אלא אותו אשר לפני ה' עכ"ל.

והנה בהא דהתיר המפרש הזה לכבות אינו יחיד בזה ורבים אשר אתו בשיטה זו וע"כ מפרשים או דהספרי מיירי מהנר המערבי לבד או באופן אחר ולקמן נדבר עוד מזה אי"ה וס"ל לשיטה זו כיון דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אלמא דהוא מ"ע להטיב את הנרות דהיינו לדשנן וליתן בתוכם שמן חדש ופתילה חדשה וכיון שכן א"כ על כרחך אתה זקוק לכבותן כדי להטיבן ולהניחן כן דולקות א"א כיון שעל כרחך יכבו ביום דלא היה נס כי אם בנר המערבי וא"כ מוכרח הוא להטיבן וקבע הכתוב זמן ההטבה בבקר בבקר משא"כ בנר המערבי שדולק והולך אין זה מיאוס ואדרבה הוא הודו והוא הדרו שהיה עדות לכל באי עולם ושוב אחר הנס באמת היה מכבהו והיה מדשנו ומטיבו ומדליקו שיהא דולק כדי להדליק ממנו בין הערבים או משום לקיים מצות נר תמיד או מטעם שיבואר לקמן אי"ה ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה.

כתב עוד וז"ל ומה שאמרו במנחות (פ"ח ב') נר שכבתה נדשן השמן ונדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה ופרשת אותם בנרות של לילה כבר ראית בתשובתי הראשונה שאני דחיתי אותו פי' מפני שאינו נראה שיהא צריך להטיב ולדשן בלילה נר שכבה אלא חוזר ומדליקה באותה שמן ובאותה פתילה כשאר הנרות וכי מפני שכבתה תוך זמנה מחליף שמן ופתילה יתר על חברותיו ואני כבר פירשתי בשני המזרחיים כפי פי' ששניהם דולקין והולכין כל היום וכמ"ד מזרח ומערב היו מונחין א"נ שנר מערבי לבד למ"ד צפון ודרום הי' עומדין עכ"ל וכ"כ בסי' ש"ט ומבואר שם בארוכה. ותמוה מאד למה לא הביא דעת רש"י ז"ל שפי' שם בהדיא דכבתה בלילה באמצעה או קודם אור היום מחוייב לדשנה וליתן שמה שמן חדש ופתילה חדשה יעו"ש היטיב ואם באמת כי רב גובריה לחלוק על רש"י ז"ל אולם מהפלא מה שלא הביאו כלל.

ועל התשיעית שכתב וז"ל עוד דבר מתמיה ראיתי מה שכתבת בשם בעל הפי' הזה וזה לשונך כשמצא שתי נרות מזרחיות דולקין מדשן את השאר היינו חמש הנרות שלצד מערב דכיון דאתחיל עביד רובא ומניח שתים אלו כשהן דולקין עד שישחטו את התמיד ויזרקו את דמו ואחר דם התמיד מדשן שתי נרות מזרחיים שהניחם דולקין שאין לו להניח להטיב באחרונה פחות משתים ע"כ וזה אי איפשר שהמערבי דולק הוא והולך לפני ה' תמיד וכל שאינו כבה מאליו אינו מכבה אותו כל היום עד הערב שמטיבו ולא שיכבנו עד שמדליקין ממנו הפתילה החדשה בערב ואח"כ כתבת מיד בהפך זה וזה לשונך וכיצד מטיבן מדשן את המזרחי כלומר מכבה ומדשן את המזרחי כדרך שעושה לחמש הנרות שהטיב בראשונה ומניח את המערבי שהוא השני דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים ע"כ פתחת בתרתי וסיימת בחדא אמרת חוזר ומדשן שני נרות מזרחיים שהניח דולקין ועוד אמרת כיצד מטיבן וחזרת ואמרת מדשן את המזרחי ומניח את המערבי והנה זה מעורבב עכ"ל והנה כל הרואה יראה שאין זו השגה לפי' הרע"ב ואם הכותב ערבב בלשונו מה לו לבעל הפי' בזה ובשגם שיש ליישב ג"כ לשון הכותב שמתחלה מיירי לאחר שכלה הנס דאז היה מטיב את שני המזרחיים לאח"כ ומש"כ שהיה מדשן את המזרחי והיה מניח את המערבי דולק מיירי בזמן שהיה הנס ויבואר עוד לפנינו אי"ה מזה.

ובעשור כתב וז"ל עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפי' הזה מה ששנינו מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק ואנן שתי נרות בעינן באחרונה דכתיב בהטיבו את הנרות ואין נרות פחות משתים כדאיתא ביומא ל"ג ב' ותירצת שהמשנה נאמרה כל זמן שהיה הנר המערבי קיים שהיה דולק כל היום אבל בשאין הנס (כצ"ל) קיים היה מדשן את שניהם וזהו ששנינו מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ואפילו לא כבה כיון שאין הנר מתקיים מדשנו ומדליקו ע"כ ואין אלו אלא דברי נביאות חדא דאי מתניתין דפ"ו בשעת הנס האיך שנה בפ"ג מצאן שכבו וא"ת דפ"ג מיירי שלא בשעת הנס והא באותה משנה עצמה שבפ"ו שהיא בשעת הנס לפי דברי בעל הפי' קתני מצאו שכבה והיא שלא בשעת הנס נימא רישא וסיפא שלא בשעת הנס ומציעתא בשעת הנס ומי אמרינן להו למתניתין על כרחינו לצדדין כתביתו ולומר מניח את המערבי דולק בשעת הנס מצאו שכבה שלא בשעת הנס מדשנו ומדליקו זה דבר שאין השכל מודה לו ולא הדעת מקבלו ועוד מאי מצאו שכבה מדשנו ואי לצדדין היה לו לומר מצאן שכבו כמו ששנינו בפ"ג עכ"ל ואני בעניי לא ידעתי מה כל החרדה הזאת אשר חרד על הפי' הזה הלא לפי' זה מיירו אלו השתי משניות מדברים נפרדים ומה רישא וסיפא ומציעתא איכא כאן בפ"ג מיירי מהטבת חמש נרות וקאמר כשמצא שני המזרחיים דולקין וזה מיירי בין בשעת הנס ובין שלא בשעת הנס וקאמר דכשמצאן דולקים מניחן כך דלוקים ומדשן החמש נרות ואם מצאן כבויים מדליקן וע"כ מיירי בשעה שאין הנס קיים. ושוב קאמר בפ"ו דכשבא להטיב שתי נרות ובזמן שהיה הנס קיים היה מדשן המזרחי ומניח המערבי דולק אבל מצאו לנר המערבי שכבה היה מדשנו ומדליקו אבל ממזרחי לא מיירי כאן כלל כי ע"כ מכבו ומדשנו לעולם אף בזמן שהיה הנס קיים כי בו לא היה נס מעולם ולמאי נפק"מ ליתני כאן מצאן שכבו כיון דבמזרחי לא איכפת לן כלל וכתב ברישא דמצאן דלוקים מדשן את המזרחי אלמא שהמזרחי מדשן אפילו כשמצאו דלוק ולכן לא כתב רק בסיפא מצאו שכבה וקאי על נר המערבי בלבד דבו יש חילוק בין זמן הנס או לא.

ואני מתעשת על השגה העשתי עשרה שכתב וז"ל ועוד מאי מצאו שכבה והלא מצאו דולק מכבה ומדשן ומדליק לפי פי' הזה ובהדיא הו"ל למיתני שלא בזמן הנס אפילו נכנס ומצא שני מזרחיים דולקין מכבן ומדשנן ומדליק את המערבי עכ"ל הנה גם בזה שיכל הרע"ב את ידיו לפרש וז"ל מצאו שכבה כגון לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס בין שכבה עכשו לאחר שחיטת התמיד בין שמצאו שכבה קודם שחיטת התמיד והדליקו כדאמרן לעיל בפ"ג אע"פ שעכשו מצאו דולק כיון שלא היה הנס קיים מכבהו ומדשנו כדי לגמור הטבת שתי נרות יחד עכ"ל והנה לפי זה ה"פ כל שמצאו שכבה בין שמצא מתחלה כשבא להטבת חמש נרות ובין כשבא להטבת שתי נרות לכל האופנים מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ולפי"ז אם בא בבקר ומצא כשהן דולקים וכן כשבא אח"כ ומצאוהו ג"כ דולק אע"פ שהיה לאחר מיתת שמעון הצדיק שוב לא היה מדשנו כלל שמא חזר הנס למקומו ולפי"ז מיושב שפיר היטיב מה שהקשה הרשב"א.

בהשגה השנים עשר וז"ל ועוד מי דחקו לבעל הפי' הזה לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דילמא חזר הנס למקומו שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהיה עד לשאר עמו והמכבה הזה כובש עדותו עכ"ל ולפי מש"כ אתי שפיר דאימת מכבהו כשימצאהו כבוי בראשונה או בשניה וא"כ הרי עדותו עמו שלא חזר הנס למקומו דאם היה חוזר הנס למקומו לא היה כבה לא בראשונה ולא בשניה. ובאמת מה שחדשתי בפי' הרע"ב דאם לא היה כבה לא בראשונה ולא בשניה לא היה מדשנו אינו ברור לי כ"כ שכן דעתו ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה מ"מ לפי שיטת הרשב"א שכל זמן שאין הוכחה קיימת שלא חזר הנס למקומו אסור לכבותו השבתי כן ומדויל ידיו משתלם. ובאמת מוכרח כן לכאורה דהא ביומא ל"ט א' איתא דלא תמיד היה כבה רק לפעמים יעו"ש היטיב לכן לא יוכל לכבותו רק כשמצאו כבוי ופשוט.

ועל השלשה עשר שכתב וז"ל ועוד האיך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד אלמא אשר לפני ה' לא יכבנו כלל עכ"ל י"ל כי מה שאסור לכבות היינו שיהיה כבוי כל היום עד לערב אסור אבל לכבותו ולדשנו ולהדליקו שידלק בטוב עד הערב י"ל דשפיר דמי ועלה קאי בהטיבו את הנרות שיטיב שתי נרות אחר הטבת חמש נרות וע"כ היינו בזמן שאין הנס קיים ועיין מש"כ ביישוב השגה הז'.

אלה השלשה עשר מדות אשר מדדה ידי יד כהה להציל את הפי' הזה והצלתי ארי מפי ארי כיד ה' הטובה עלי ושוב ראיתי בס' באר שבע בפ"ג דתמיד הרבה דברים ממש"כ וכמה דברים אשר נטיתי ממנו והמעיין הישר יראה ויקריב את אשר יבחר ובפרט שמדברי הירושלמי מוכח (ביומא פ"ב סוף ה"א) כפי' זה דבפ"ג מיירי מהטבת חמש נרות והא דפ"ו מיירי בהטבת שני נרות יעו"ש.

ומעתה אשים פני לדברי רש"י ותוס' לאין ולהיכן דבריהם נוטים. בשבת כ"ב ב' מבואר ממנו שדבריו מסכימים לפי' הרע"ב שנר המערבי בזמן שהנס קיים היה דולק כל הלילה וכל היום של מחרת עד הערב והא דמטיב שתי נרות המזרחיים היינו דווקא בזמן שלא היה הנס קיים אבל בזמן שהנס היה קיים לא היה מטיב רק את הנר המזרחי והנר המערבי נשאר דלוק עד הערב ומשמע שם שמותר לכבות את הנשארות אפילו במצאן דלוקות מדהביא המשנה אם מצאן כשהן דלוקין מדשן את המזרחי וכו' אלמא שמותר לכבות כשהוא דולק רק נר המערבי לבד אסור לכבות כשהוא דולק בזמן שהנס קיים אבל י"ל כי שם מיירי במצא תחלה כבויות והדליקן להשתי נרות וכשיטת הרע"ב ואז יוכל לכבות המזרחי אבל מצא מתחלה דלוקות ולא הדליקן הוא רק מצאן דלוקות מבערב י"ל דמודה דאסור לכבות וכשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל אמנם מ"מ מבואר מדבריו דמפרש לה למשנתינו דפ"ו בבקר וכהרע"ב ולא בערב וכהרשב"א ומ"מ במנחות פ"ח ב' בד"ה נפישי להו וכו' משמע שיוכל לכבותן יעו"ש היטיב (אף שיש לדחוק בזה) ומבואר שם ג"כ דכל היום לא היה דלוק רק הנר המערבי לבד ולא המזרחי עמו יעו"ש היטיב אמנם ביומא ל"ט א' מפרש דגם בשעת הנס לא היה דולק כל היום רק שהיה דולק כל הלילה והנס היה שאותו מדליק מבערב תחלה לכל הנרות וממנו היה מדליק לשאר הנרות ובו היה מסיים ההטבה בשחרית לפי שהיה מתאחר לכבות יותר משל אחרים יעו"ש היטיב ומכאן משמע קצת דכ"ז שהיו דלוקין אסור לכבותן ולהטיבן דאל"כ דאף כשהיו דולקין היה מכבן א"כ יקשה מאי היכרא לנס איכא במה שמאחר הטבתו דהא י"ל אם לא היה מטיב לשאר הנרות היו דולקין יותר מזה אבל י"ל דבלילות הארוכים שלא היו דולקים רק עד אור היום ומשם ואילך היה תמיד כבויות והוא היה דלוק תמיד בזמן שהיה מטיב לשאר הנרות אף דמדינא היה מותר לכבות מ"מ לא אירע מעולם שיצטרך לכבותם דתמיד מצאם כבויות רק נר המערבי לבד היה מוצא דלוק.

ובפי' המשנה צ"ל שמפרש כהרע"ב דמה דאיתא שם בפ"ג מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים ואח"כ מדשן את השאר היינו שהיה מדשנן ומדליקן שיהיו דלוקים עד שעת הטבת שתי נרות הללו. אך איני יודע איך יפרנס לנו את המשנה דפ"ו כיון שלא היה דולק כל היום ועוד יש כמה עיקולי ופשורי בזה לכן נראה לענ"ד העיקר כמש"כ הרש"א שם דט"ס הוא וצ"ל בו היה מסיים הטבת נרות ערבית (ומתאימים דבריו למש"כ בשבת שם) יעו"ש היטיב. וע"ע חגיגה כ"ו ב' תוס' ד"ה מנורה וכו'. ובמנחות פ"ו ב' כתב וז"ל וממנה היה מדליק האחרות ובה היה מסיים כדתנן בפ"ו דתמיד בא ומצא שני מזרחיות דולקים שמנורה היתה עומדת מזרח ומערב מכבה הראשונה שמצד מזרח ומדשנו ומניח הראשונה שבצד אותה שבמזרח הוא נר מערבי ומניחה דולקת עד לערב ומדליק האחרות שכבו בשחר מטיבו וזורק מה שנשאר מן השמן ומן הפתילה לחוץ ונותן בה שמן ופתילה ומדליקה כדי לקיים בה מצות הדלקה ומסיים בה הדלקה שהיה מדליקה בתר כל הנרות עכ"ל כוונת דבריו למש"כ בשבת וה"ק דמניח נר המערבי דולק עד לערב ואז מדליק ממנה שאר הנרות שכבו בשחרית והטיבן בשחרית ואח"כ כשמדליק ממנה האחרות בין הערבים מטיב לנר המערבי וזורק שמן ופתילה ישנה וניתן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה (וצ"ל ומטיבו וזורק וכו' שוב ראיתי כן בש"ס החדשים דפוס זיטאמיר) והכל כמש"כ בשבת רק בזה סתר דעתו דאילו התם כתב דמטיבה תחלה ונוטל השמן והפתילה הישנה בידו או בכלי ומדליק ממנו את נר המערבי החדש ומהחדש מדליק שאר הנרות ואילו הכא כתב דמדליק האחרות מהנר המערבי הישן כשעודו בנר ואח"כ כשהדליק האחרות מטיבו לנר המערבי ונותן לתוכו שמן ופתילה חדשה ומדליקו וכשיטת התוס' שם בשבת ד"ה ובה היה וכו' יעו"ש היטיב וביומא מבואר שם כרש"י שבשבת שכתב וז"ל ואע"פ שממנו מתחיל להדליק ערבית בו היה מסיים הטבת נרות וכו' והבן היטיב ובתשובות הרשב"א סי' ש"ט מפרש ג"כ כמש"כ רש"י בשבת יעו"ש היטיב ועיי"ש בתוס' מנחות ד"ה ממנה וכו' יעו"ש היטיב.

וע"ע שם בתוס' שכתבו וז"ל והכי תנן בתמיד פ"ג נכנס ומצא שני מזרחיות דולקות מדשן את השאר ומניח את אלו פי' שני נרות מזרחיות מניח עד לאחר דם התמיד כדנפקא לן ביומא ל"ג א' סידור מערכה משמיה דגמרא וכו' והדר קתני מצאו שכבה פי' דהיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס רגיל מדשנו ומדליקו מן הדולקין פי' ומשים חצי לוג שמן שתהא דולקת עד הערב להדליק ממנה את השאר ואח"כ מדשן את השאר דהיינו הטבת חמש נרות ובפ"ו קתני נכנס ומצא שני מזרחיות (ובגליון כתוב מערביים צ"ל והיא הגהת הצאן קדשים) דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עכ"ל והנה על גירסתם ופירושם יש להקשות קושיית הרשב"א הששית שהבאתי למעלה במצאו שכבה למה מדשנו ומדליקו תחלה ואח"כ מדשן את השאר אדרבה הו"ל להקדים הטבת חמש נרות לאלו השנים וצ"ל דס"ל להתוס' דהאי תנא לא ס"ל דיש לחלק בין הטבת חמש להטבת שתים רק בין הטבת חמש לאחד וס"ל דיותר יש לקיים הדלקת הנר המערבי משום דכתיב לפני ה' תמיד או משום לעשות זכר לנס וכמש"כ בסה"ד יותר מלחלק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות ומכאן מבואר שס"ל שמותר לכבות כשמצאן דולקים מדכ' מצאו שכבה מדליקו מן הדולקים אלמא שעדיין השאר דולקים מדשנו ומדליקו ואח"כ מדשן את השאר. ובפי' המשנה משמע שמפרשים בזה כהרע"ב בפי' פ"ו ולכן לא נקט שם מדליקו מן הדולקין משום שאז ליכא שום אחר דולק כיון שכבר הטיב כל הה' נרות ומיירי שבפעם הראשון מצא לאלו ב' שדלקו דאז לא היה מכבן ומדליקן רק היה מטיב לחמש נרות ומניח לאלו השנים עד לאחר דם התמיד ואמר כשמצא שני אלו דולקין אחר דם התמיד אז מדשן המזרחי ומניח להמערבי דולק אבל מצאו שכבה ר"ל מצא שכבה נר המערבי ושוב אין לו להדליקו מהדולקין לכן מדליקו ממזבח העולה שידלק עד הערב.

אבל יש לעיין דאכתי הו"ל למינקט מצאן שכבו לשון רבים דלישנא שכבה משמע אף דהמזרחי דלוק מ"מ כל שהמערבי כבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ואמאי והא יכול להדליקו מנר המזרחי ואולי י"ל זה א"צ להשמיענו דאם כשבא להטיב המזרחי מצא את המערבי שכבה שצריך להטיבו ולדולקו מנר המזרחי שזה פשיטא דאם כשמצאו כבה מתחלה מדשנו ומדליקו קודם הטבת חמש נרות וכמש"כ בפ"ג כ"ש כשבא ומצא לאחר הטבת שתי נרות ומצא המערבי כבוי והמזרחי דולק שבוודאי מדשן תחלה ומטיבו להמערבי ומדליקו ממזרחי קודם הטבת המזרחי ואח"כ מדשן המזרחי ומטיבו רק הכא מיירי שמתחלה מצא אלו שני המזרחיים דולקין והטיב אז החמש נרות והניח לאלו השתים עד אחר דם התמיד ושוב מצא לאלו השנים דולקין ולא היה יכול לכבות המערבי דילמא חזר הנס למקומו ודישן והיטיב המזרחי ושוב כבה המערבי אז מדשנו ומטיבו ומדליקו ממזבח העולה שיהיה דולק עד הערב ונמצא פי' זה הולך ע"ד פי' הרע"ב אבל לא כפי' לגמרי שאילו לפי' הרע"ב שם בפ"ג אם מצאן שכבו מוחט את ראשן ומדליקן לאלו שני המזרחיים ומדליקן שידלקו עד אחר דם התמיד משא"כ לפי' תוס' שם אם מצאן שכבו מדשן את המערבי לגמרי ומטיבו ונותן לתוכו שמן ופתילה חדשה שידלק עד הערב ושוב מטיב החמש נרות ומפסיק בדם התמיד ואח"כ מטיב למזרחי משא"כ לפי' הרע"ב וכמו שהארכתי למעלה. הרי כתבתי לך שלישים והמה פי' הרשב"א. ופי' רבינו יצחק בר ברוך שהובא ברע"ב. ופי' התוס'.

ועתה אכתוב לך רבעים לבאר פי' רבינו בשתי אלו המשניות איך דעתו נוטה. בספ"ג דתמיד כתב וז"ל כבר נתבאר בגמרא יומא שהטבת נרות הוא נקוי הנרות והדלקתם מה

יג

נר

מערבי וכו'. והראב"ד השיג ע"ז וכבר כתבתי בס"ק דלעיל שגם דעת תוס' והרשב"א כהראב"ד וכבר הארכתי שמה בזה ודע כי התוס' יו"ט פ"ו דתמיד מ"א ד"ה ומדליקו וכו' כתב וז"ל נדחק הכ"מ ליישב דלשון רבינו לאו דוקא עכ"ל הוא ט"ס וצ"ל דלשון רבים לאו דוקא. ופשוט.

יד

מושך

הפתילה וכו'. שבת כ"ב ב' ועיין לעיל פ"ג מהל' בית הבחירה ה"ו וה"ז ומעתה מבואר למה פסק כן התם משום דהך סוגייא אזלא אליבא דמ"ד דשל פרקים היה וכמש"כ התוס' בשבת ובמנחות פ"ח ב' ד"ה נר וכו' יעו"ש היטיב ועיין יומא כ"ד ב' משמע קצת דלא היו הנרות קבועין והיה מסלקן בכל יום יעו"ש ויש לדחות והבן.

בזיון. דהוי כמו קינסא דאסור ועיין לח"מ מש"כ בזה וכבר דברתי מזה בחי' לשבת שם.

טו

הפתילות

שאסור וכו'. שבת כ"א א' ושם איתא כל פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש והנה בגליון הש"ס שם הקשה הא אין מדליקין במקדש אלא שמן זית בלבד יעו"ש שנשאר בתימה ולכן לא העתיק רבינו תיבת שמנים וראיתי בילקוט פרשת תצוה שהעתיק לשון הש"ס דשבת ולא העתיק תיבת שמנים רק כמש"כ רבינו ובלתי ספק שט"ס הוא בש"ס והעיקר כגי' הילקוט ורבינו. ועיין מל"מ שכתב בשם התוס' דשבת דאם כרך דבר שמדליקין על דבר שאין מדליקין מותר להדליק יעו"ש וכבר העירותי בחי' לשבת די"ל דרבינו לא ס"ל כן וז"ל שם לכאורה נראה דהתוס' כתבו כן לשיטתם דס"ל כרש"י שנמשך היטיב רק מטעם גזירה שמא ידליק בעיניה אסרוהו אמנם לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל משמע קצת דלא מטעם גזירה רק לפי שאין נמשך אחר הפתילה וה"ה בכרך דבר שמדליקין ע"ג דבר שאין מדליקין לא מטעם גזירה אסרוהו וכן מוכח דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי ודו"ק וכ"כ הלח"מ בהדיא בפ"ה מהל' שבת ה"ו יעו"ש א"כ גם במקדש אסרו ובמקדש י"ל מן התורה אסור וא"כ צ"ע לכאורה על המל"מ שהעתיק דברי התוס' על הרמב"ם פ"ג מהל' תו"מ הט"ו יעו"ש היטיב וצ"ע עכ"ל.

טז

כל

הנרות וכו'. יומא י"ד ב' ט"ו א' ושם ל"ג א' ב'.

כדי

להרגיש וכו'. והיינו כר"ל שם ל"ג ב' ועיין מרן ועיין בלח"מ מש"כ בזה ואני מצאתי בתוס' ישנים ביומא שם ד"ה הניחא וכו' וז"ל ור"ח פי' בשם הגאון דמילתא באנפי נפשה הוא הניחא לר"ל דמצינן לאוקמי בבקר בבקר דנרות לאקדומי לדם התמיד דהכא שלש והכא שתים כדאמרן אלא לר"י דאמר חלקהו וכו' א"כ לא כתוב בהן בבקר בהטבת חמש נרות ועלתה בקושיא עכ"ל ובלי ספק שזו היא שיטת רבינו ואע"ג דהך סוגיא אזלא אליבא דאבא שאול ורבינו לקמן פ"ו ה"ד לא פסק כאבא שאול יעו"ש היטיב וא"כ לא אמרינן דבבקר בבקר קאי על הטבת החמש נרות דליקדמו לדם התמיד מ"מ י"ל דאכתי בעי בבקר בבקר לנרות דליקדמו לאיברים ואף דלענין קטרת לא בעי בבקר בבקר דידעינן זה מדכתיב יקטירנה היינו קודם הטבת חמש נרות יקטיר מ"מ הו"א דגם איברים יוקדם לנרות לכן בעי בבקר בבקר להקדים הטבת נרות קודם לאברים והבן היטיב ועיין ירושלמי יומא פ"ב סוף ה"א יעו"ש היטיב דר"י ס"ל משום להרגיש עזרה ור"ל ס"ל משום בבקר בבקר יעו"ש היטיב ואולי היה כן גירסת רבינו ג"כ בש"ס דידן והוא לפי גי' היפ"מ המובא בקרבן העדה שם והבן היטיב.

יז

כמו

שביארנו. לעיל הלכה י"ג.

נכנס

וכלי וכו'. בפ"ג דתמיד מ"ו.

את

הפתילות וכו'. מנחות פ"ח ב' ובירושלמי יומא פ"ב ה"ב.

ומניח

הכוז וכו'. שם בתמיד פ"ג מ"ט.

ואח"כ

נכנס וכו'. כ"ה בפ"ו דתמיד מ"א והיינו לשיטתו ולשיטת רבינו ברוך בר יצחק כמו שהארכתי לעיל ס"ק ל"ד אולם לשיטת הרשב"א בבקר בהטבת שתי נרות היה מניח הכוז במעלה שניה שלפני המנורה אמנם לאחר הטבת הנרות של בין הערבים היה נוטל את הכוז והשתחוה ויצא.

יח

מחצה

בבקר וכו'. עיין לעיל פי"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ד וה"ה יעו"ש.

דוחין

את וכו'. מנחות נ' ב' נ"א א' צ"ז א' יומא נ' א' תמורה י"ד א' תו"כ צו פ"ג פרשה ג' ופ"ד באותו פרשה יעו"ש ואיתא שם דווקא מנחת חביתין של כה"ג דוחה את השבת ואת הטומאה משא"כ מנחת חביתין של חינוך כהן הדיוט אין דוחה השבת וטומאה יעו"ש היטיב ועיין לעיל פ"ה מהל' כלי המקדש הי"ז בד"ה ומעשה שלשתן. ועיין תוספתא דמנחות פ"ז ופי"א.

תופיני

שתהא וכו'. עיין לח"מ שהקשה הא טעם זה איתותב שם יעו"ש היטיב. ואולי אפ"ל בדוחק דהירקא הוא מחוץ לעזרה וא"כ כיון דנתקדש בכלי א"כ אין להוציאו לחוץ דנפסל ביוצא וכמש"כ התוס' בזבחים כ' ב' בד"ה יציאה וכו' מנחות ט' א' ד"ה ר"ל וכו' ועיין תוס' סוכה נ' א' ד"ה ואי וכו' יעו"ש היטיב ורב יוסף דאכתי לא ידע מזה דטעון כלי והיה סבור שאין טעון כלי וא"כ שפיר הקשה דהא יכול להוציאו לחוץ ולטומנו בירק אמנם למסקנא אה"נ דא"א להוציאו לחוץ והא דלא מייתי ירקא בעזרה ולטומנו שם דבזה מותר להכניסו בעזרה עיין לעיל פ"י מהל' מעשה הקרבנות הי"א אולי י"ל דלא מהני רק כשהירק מחובר ולא כשהוא בתלוש א"נ י"ל דרבינו ס"ל כדעת רש"י שם. ויש לעיין בזה ועיין תוס' מנחות ח' א' ד"ה ולר"ח וכו' דגנאי היה להוציא מכלי שרת לחול וכו' יעו"ש היטיב ובזה ניחא טפי ועיין לעיל פי"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ה ד"ה נותנת בכלי שרת יעו"ש היטיב.

תפסל

בלינה וכו'. וכרבא ותניא כוותיה התם נ"א א' ועיין תו"כ צו פ"ד פרשה ג' ועיי"ש תוס' ד"ה תניא כוותיה וכו' ושם ד"ה אפי לה וכו'.

שהמרחשת

מכלי וכו'. עיין לח"מ ואולי ט"ס הוא וצ"ל שהמחבת וכו' וק"ל.

כמו

שביארנו. לעיל פי"ב מהל' מעשה הקרבנות הכ"ג יעו"ש.

יט

בחוץ

ואינן וכו'. מנחות צ"ז א' ותוספתא פי"א ועיין לעיל פי"ב ממעה"ק הכ"ג.

כ

ומת

או וכו'. שם במנחות נ' ב' ותוספתא שם פ"ז ותו"כ צו פ"ג פרשה ג' ואע"ג דשם נאמר במת מ"מ ה"ה בנטמא או בנולד לו מום דמאי שנא ומשו"ה בתו"כ שם ליתא תיבת ומת רק הכי איתא שם כהן שהקריב מחצה שחרית ומינו כהן אחר תחתיו. וכן הוא בהדיא בירושלמי שקלים פ"ז ה"ג וז"ל לא סוף דבר שמת אלא אפילו נטמא ואפילו נדחה ממום יעו"ש היטיב. ועיין בהגהת הגר"א שם דמפרש לה בלשון איבעיא ומחק תיבת אלא וה"פ דבעי אם אפילו נטמא ואפילו נדחה ממום דינו כמת וע"ז מסיק ר' יוסי בן עזי דבר דיליה דאפילו נדחה ממום ג"כ כך דינו אבל בנטמא לא איפשיט הבעיא ורבינו פסק לחומרא יעו"ש.

אבד. עיי"ש בתוס' ד"ה ומחצה אבד וכו'. ויש לעיין שם בהבנת דבריהם ועיי"ש בירושלמי ובביאור מהר"א וק"ע שם ובהגהת הגר"א יעו"ש היטיב וא"כ צ"ע על תירוצם יעו"ש היטיב וקצרתי והעיקר שצ"ל שם בתוס' מחצה משלם להבאה ומה דאיתא שם על הגליון למצוה הוא ט"ס דא"כ לק"מ והג"ה זו היא מהצ"ק אבל לא צדקה ועיי"ש ח' א' במסקנא לא נצרכא אלא להביא מתוך ביתו וברש"י שם וכ"ה בתוס' שם ח' ב' בד"ה ולר' חנינא וכו' ושם צ"ה ב' ד"ה ומאי וכו' יעו"ש היטיב.

כא

שתעבור

צורתן וכו'. שם בש"ס תני תנא קמיה דר"נ וכ"ה בתוספתא שם ובירושלמי שקלים שם.

אבד

או וכו'. עיי"ש ברייתא בש"ס ובתו"כ שם ובתוספתא שם.

בעזרה. עיין לעיל פ"ז מהל' מעשה הקרבנות ה"ג יעו"ש היטיב.

כב

מביאין

היורשים וכו'. מנחות נ"א ב' ושם בתוספתא פ"ז תו"כ שם פ"ה ועיין בירושלמי שקלים פ"ז ה"ג. ועיין לח"מ מש"כ בזה דהכא מיירי מה"ת ובהל' שקלים פ"ד מיירי מתקנת בי"ד יעו"ש היטיב ונמצא דר' יהודה פליג נמי אתקנות דבשקלים שם במשנה פליג אתקנה וס"ל דלא תיקנו דלייתי מציבור וא"כ יש לתרץ לכאורה קושיית התוס' במנחות נ"ב א' ד"ה דשמעינן וכו' יעו"ש היטיב אף די"ל דהכי כוונתם דהא לא פליג על הא דאין מועלין באפר פרה אדומה והא מדאורייתא היא אלא ודאי מעיקרא תיקנו משום דפשעי ונותנין ע"ג מכתן ותיקנו מעילה וא"כ אמאי פליג שם איורשים וס"ל דלא תיקנו להביא מלשכה משום דילמא פשעי אבל צ"ע דילמא ה"נ ס"ל דהוי שתי תקנות ומעיקרא תיקנו דלייתי מתרומת הלשכה והדר נגדרו וחזרו הדבר לד"ת כמו דמשני בירושלמי שם אאפר פרה ואף שיש לדחוק בזה דהתוס' מקשו אשיטת ש"ס דידן מ"מ יש להקשות דילמא ס"ל לר' יהודה באמת דגבי יורשים לא תקינו כלל משום דידוע מי הם היורשין ויכולין בי"ד לכופן או דילמא לא הי' בני כהנים גדולים פושעין בזה משא"כ באפר פרה דהוא כולל כל ישראל ובי"ד לא היו יכולין למחות בידם וצ"ע על קושייתם והבן היטיב.

עשרון

שלם וכו'. שם במנחות נ"ב א' ובירושלמי דשקלים שם ובתוספתא מנחות פ"ז יעו"ש היטיב.

שמנה

ולבונתה וכו'. עיי"ש היטיב בש"ס דלרבנן הכי הלכתא ופסק רבינו כרבנן וכן פסק לעיל פי"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ד יעו"ש היטיב והטעם דסתם משנה שם ק"ו ב' והובא שם בש"ס מסייע לרבנן והלכה כסתם משנה ועיין בספ"ז דשקלים בירושלמי דמשמע שם דצריך לכפול לבונתו ושמנו ואף לר"י בן דוסתאי דס"ל דבעי לכ"ג בחייו קומץ בשחרית וקומץ בין הערבים א"כ י"ל הכא דבעי שתי קומצים בשחרית ושתי קומצים בין הערבים וזה דלא כרש"י ותוס' במנחות שם. אולם עיי"ש בגירסת הגר"א דלא איבעיא ליה התם רק אליבא דרבנן יעו"ש היטיב גם בפשיטות הבעיא שם יש חילוק בין גי' הגר"א לגי' המפרשים ומשמע שם דלכו"ע איפשיט הבעיא דנכפלה שמנה בין לגי' הגר"א ובין לגי' המפרשים. אבל לית הלכתא כוותיה דהירושלמי במקום ש"ס דידן ופשוט.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.