אבן האזל/תמידין ומוספין/ד

אבן האזל ‏ תמידין ומוספין ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יב

כיצד חולקין לחם הפנים בכל שבתות השנה משמר הנכנס נוטל שש חלות וכו', וכן אם חל יו"ט הראשון של חג (בשבת) [באחד בשבת] (כצ"ל פשוט וכן הוא בדפוס שונצינו,) חולקין כל המשמרות בשוה מערב יו"ט שהוא שבת בלחם הפנים, מפני שהקדימו לעבודה וכן אם חל יו"ט האחרון להיות בערב שבת חולקין כל המשמרות בשוה בלחם הפנים באותה שבת שהיא מוצאי החג. ודבר זה תקנה כדי שיתאחרו הכהנים בשביל חילוק לחם הפנים, ואם נתאחר אחד מבעלי משמר ולא בא ימצא אחר.

השגת הראב"ד וכן אם חל יו"ט וכו' עד ודבר זה תקנה, א"א איני יודע מה שאמר כדי שיתאחרו והלא ע"כ הם מתאחרים, ולפיכך הם חולקים ומ"ש ואם נתאחר אחד מבעלי משמר וכו' הכל הבל.

כתב הכ"מ על השגת הראב"ד וז"ל ויש לומר לדעת רבינו דמאי כדי שיתאחרו דקאמר כדי שיתאחרו במקדש ולא ימנעו מלבא למקדש, וכ"ת מה תועלת יש לנו כשיבואו למקדש שאם יתאחר אחד מבעלי משמר מלבא למקדש ימצא אחר שיבא במקומו וטעם מתיישב הוא עכ"ל, ומה שכתב ולא ימנעו מלבא למקדש זה הוא ארישא אם חל יו"ט הראשון של חג באחד בשבת והקדימו לעבודה, ולכאורה אינו מבואר לשון שהקדימו לעבודה דהא בשבת אין עובדים כל המשמרות שבאו בשביל יו"ט שחל באחד בשבת, דהא בשבת עובדים המשמר של השבת, אך גם בזה כונתו כמו שכתב אח"כ שאם נתאחר אחד מבעלי משמר ולא בא ימצא אחר, אלא דיש להוסיף עפ"מ שכתב הרמב"ם בהל' י"ג שהרי לא נשאר להם לעבודה הם לבדם אלא יום אחד שהוא ערב שבת או אחד בשבת ומתעצלים ואין באים מהם אלא מעט, וא"כ גם כאן כיון דבאחד בשבת חל יו"ט שבו חלוף המשמרות, המשמר שצריך לבוא על שבת זה אין להם לעבודה הם לבדם אלא שבת זה ומתעצלים ואין באים מהם אלא מעט, וא"כ בזה פשוט שהוא תועלת בזה שהקדימו לבא למקדש מערב יו"ט שהוא שבת מכל המשמרות הבאים על יו"ט, אבל בסיפא אם חל יו"ט האחרון להיות בערב שבת שבשבת זה יש לבני המשמר של השבוע כל השבוע לעבודה, וא"כ שפיר צריך טעם איזה תועלת יש מן המתאחרים ונשארים במקדש בשבת מכל המשמרות שהיו בחג, ולכן כתב הרמב"ם שאם נתאחר אחד מבעלי משמר ולא בא ימצא אחר ומבואר שעירב הכ"מ הטעמים דשלא ימנעו לבוא הוא ארישא וכדי שיתאחרו אסיפא.

ובעיקר השגת הראב"ד דהא ע"כ הם מתאחרים כתב הכ"מ כדי שיתאחרו במקדש והיינו שלא יצאו מן המקדש לירושלים שזה יכולים גם בשבת, וכן ביאר בלקוטים במשניות והוא פשוט, ובתוס' יו"ט שם כתב ויש הוכחה לדברי הרמב"ם מדאמרינן בגמ' תיקנו רבנן מילתא וכל תיקון מפני התועלת הוא, והיינו דלפירש"י והראב"ד שהם ע"כ מקדימים כשחל בא' בשבת ומתאחרים כשחל בערב שבת, א"כ אין זה משום תועלת אלא שהוא טעם לחלק בין בני משמרות אלו ובין שאר כהנים שבאים למקדש שלא בזמן משמר שלהם שאלו מוכרחים להיות במקדש, וא"כ צ"ל שטעם זה מספיק מן הדין, ובאמת א"א לומר כן דהא דין משמרות כתיב בקרא כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' כלי המקדש הל' ה' מקרא דחלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות דזה נלמד על הרגלים דבזה שוים כל המשמרות בקרבנות הרגלים, ואין שוים בנדרים ונדבות ותמידים, וכתב הרמב"ם בזה כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות צבור, ואין חלק כחלק בשאר הדברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו וא"כ שבת שלפני הרגל זה נכנס בדין ממכריו על האבות, ולכן זה ודאי דגם לפירש"י והראב"ד הוא תקנת חכמים ואולי הטעם כי היכי דלא ליתי לאנצויי שיטענו כהני המשמרות כיון שאנחנו מוכרחים להיות במקדש יש לנו זכות כמו כהני המשמר. ולכן מפרש הרמב"ם שהתקנה הוא בשביל תועלת המקדש, אכן לשון הגמ' תיקנו רבנן מילתא כי היכי דניכלו בהדי הדדי אינו מבואר לפי' הרמב"ם, ואולי הרמב"ם אינו גורס "כי היכי" וכבר העיר המגיה בדקדוקי סופרים דלשון מילתא כי היכי אינו מיושב, ולכן גירסתו תקינו רבנן דניכלו בהדי הדדי, אך לפימש"כ לדעת רש"י והראב"ד שע"כ הוא תקנה שלא יהיה מחלוקת בין הכהנים נוכל לפרש כי היכי דניכלו בהדי הדדי היינו שגם האוכלים שמביאים משל עצמם אוכלי חולין יאכלו ביחד ולא יהיה מחלוקת ביניהם, ועיין במנחות דף כ"א ע"ב בהא דאמר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה ובמחלוקת רש"י ותוס' שם.

יג

חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יו"ט כגון שהיה יו"ט הראשון של חג בשני או יו"ט האחרון בחמישי, משמר שזמנו קבוע באותה שבת נוטל עשר חלות, וזה הנכנס נוטל שתים, שהרי לא נשאר להם לעבודה אלא יום אחד שהוא ערב שבת או אחד בשבת, ומתעצלין ואין באין מהן אלא מעט.

השגת הראב"ד חל יום אחד וכו' עד וזה הנכנס נוטל שתים א"א כל מה שכתב בכאן הבל ורעיון רוח, שהמשמר שזמנו קבוע הם שני משמרות בכל אותה שבת והם נוטלים י' חלות והמשמר שהוא רחוק ולא יגיע לביתו ביום אחד מתעכב שם ונוטל שתי חלות.

כתב הכ"מ דהראב"ד מפרש כפירש"י שהמתעכב הוא הכהנים שנשארו מהבאים על החג, ומשמר שזמנו קבוע שנוטל עשר חלות הוא ב' המשמרות המתחלפים, והרמב"ם מפרש בפיהמ"ש שהמתעכב הוא המתעצל, והביאו הכ"מ וכתב נמצא לפירוש זה כשחל יו"ט בשני בשבת שקודם יו"ט משמר היוצא נוטל עשר והנכנס נוטל שתים, וכשחל יו"ט האחרון להיות בחמישי בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים עכ"ד, ולפי דבריו צריך לומר דמה דתנן הנכנס הוא רק על כשחל יו"ט האחרון להיות בחמישי והוא דחוק, ובדברי הרמב"ם קשה לומר כן דהא חשב בפירוש כשחל יו"ט הראשון בשני, או יו"ט האחרון בחמישי או יום של עצרת בשני או בחמישי, וכבר עמד על זה הלח"מ אך עמד רק על זה שאחר שכתב הרמב"ם וזה הנכנס נוטל שתים כתב שהרי לא נשאר להם לעבודה הם לבדם אלא יום אחד שהוא ע"ש או א' בשבת, וכתב ע"ז הלח"מ וז"ל וי"ל דמשום עצרת נקט ליה דבשבת שלפני עצרת בין כשחל עצרת ביום ב' בין כשחל ביום ה' משמר הנכנס דהיינו של שבוע של עצרת נוטל שתי חלות והיוצא דהיינו של שבוע שלפני עצרת נוטל עשר, וטעמו שאותו של שבוע של עצרת הוא מתעצל ביום ראשון או ביום שני, ומפני אותו העצלות אין נותנים אלא שתי חלות עכ"ל, ודבריו אין להם שום ביאור דכשחל עצרת בחמישי למה מתעצל ביום ראשון או ביום שני שלפני עצרת הלא יש ארבעה ימים לעבוד עד עצרת, ועוד דא"כ למה תנן חל יום אחד להפסיק בינתים דא"כ ה"נ כשחל עצרת בשלישי או ברביעי.

עוד הקשה הלח"מ בתחלת דבריו וז"ל במה שכתב בעצרת שחל ביום שני או חמישי דהא עצרת לא הוי אלא יום אחד בשבוע ונשארו כל החמשה ימים להם לעבודה ואינם מתעצלים, וי"ל דמכ"מ כיון דביום עצרת הם מתעצלים ואינם באים מפני שיש אחרים, אח"כ אינם באים בשביל יום אחד שנשאר כשחל עצרת בחמישי דכיון שהתחילו שלא לבוא בעצרת מתעצלים הם אח"כ, וכן כשחל בשני מתעצלים הם ביום ראשון מפני שאין להם אלא אותו היום לבד ותיכף בא עצרת, ואע"ג דאחר עצרת לא יתעצלו שנשארים ארבעה ימים מכ"מ בשביל יום ראשון מתעצלים הם וכל זה דוחק עכ"ל, הנה הרגיש בעצמו בקושי דבריו אבל כל זה הוא בשביל שלא העלה לנכון באור ד' הרמב"ם ועיקר הפי' בטעמא דמתעצלים.

והנראה בזה דעיקר ההלכה הוא בין כשחל יום ראשון של יו"ט ביום ב' בין כשחל יו"ט האחרון ביום ה', וכן כשחל עצרת ביום ב' או ביום ה' שזה המשמר שעובד כל השבוע בין אם הוא אותו המשמר שהוא לפני השבת, בין אם הוא המשמר שלאחר השבת אותו המשמר נוטל עשר חלות, והמשמר הב' כיון שאין לו לפני השבת אלא יום אחד לעבוד מתעצל ואינם באים אלא מעט ואין הטעם בשביל עונש להמתעצל דזה א"א דבשביל מה יענישו הבאים בשביל אלו שלא באו, אלא דכיון שבאים רק מעט מזה המשמר מספיק עבורם שתי חלות כיון שמהמשמר השני שיעבוד כל השבוע באו כל בני המשמר. וכן פי' בתוס' יו"ט ולכן אפי' בעצרת שחל ביום ה' אף שהיה כבר להמשמר שלפני השבת ארבעה ימים לעבודה. מ"מ כיון שהגיע עצרת שאז באים מכל המשמרות ולכולם יש זכות לעבודה בשוה לכן מזה המשמר שכבר עבדו ארבעה ימים הולכים לביתם ביום ד' שהוא ערב עצרת אחר שכבר עבדו כיון שבעצרת אין להם זכות מיוחד. ויש הרבה כהנים לעבודה ולכן אף שלמחר ביום ע"ש כבר חזר הזכות להמשמר הזה לעבוד מ"מ מתעצלים לבוא בשביל יום אחד ויש להוסיף דהוא משום שמבני כל המשמרות שבאו להחג נמצאים מתאחרים כדתנן ברישא ולא יחסרו כהנים לעבודה. לכן אין באים מבני המשמר רק מעט שסומכים על אלה שירצו להתאחר דמכל הכ"ד משמרות ימצאו הרבה מתאחרים.

והנה מה שכתב הרמב"ם משמר שזמנו קבוע באותה שבת תיבת שבת הכונה שבוע דהא שבת הוא לשון זכר כדכתיב בריש פ' ויקהל כל העושה בו מלאכה וכן הוא בלשון הרמב"ם ריש הל' שבת, ולכן ע"כ כונת הרמב"ם שכתב באותה שבת היינו באותו השבוע, ואף דשבוע ג"כ לשון זכר כמש"כ המג"א בסי' תפ"ט סק"ה כדכתיב שבעה שבועות, אבל שבת שהוא לשון שבוע הוא בלשון נקבה כדכתיב בפ' אמור שבע שבתות תמימות, ולכן עיקר ההלכה הוא שמהב' משמרות המתחלפות אם חל יום אחד להפסיק בין יו"ט לשבת בין אם הוא יו"ט של חג בין אם הוא יו"ט של עצרת, נוטל עשר חלות זה המשמר שיום השבת מצטרף לשבוע שעובדים בה. אלא דדין זה אינו אלא אם חל רק יום אחד להפסיק דאז בשביל יום אחד מתעצלים ולא באים אבל כשחל ב' ימים להפסיק אז כבר באים כולם ושתי המשמרות שוות וחולקים ביניהם.

ועכשיו נבאר לשון הנכנס שהוא כנגד משמר שזמנו קבוע והיינו שעובד כל השבוע ויום השבת בכלל. ולזה קראה המשנה הנכנס שהוא רק נכנס לעבודה של יום השבת ועוד יום אחד. או לפניו או לאחריו ונמצא דבין כשחל יו"ט הראשון ביום ב' או יו"ט האחרון ביום ה' בכולם נקרא הנכנס אותו המשמר שאינו עובד כל השבוע.

ומבואר בזה דלא קשה כלל מה שהקשה הלח"מ דכשחל עצרת בשני בשבת הא נשארים אח"כ ארבעה ימים ואין מתעצלים. דמה איכפת לן בארבעה ימים האחרונים שאחר עצרת שלא יתעצלו ויבואו לעבודה הא העיקר אנו רואים ביום שבת אם הם באים או לא. וכיון שבשני בשבת חל עצרת אין באים בשביל יום אחד שהוא ערב עצרת וביום השבת נשארו בני המשמר מן השבוע הקודם שמקריבים התמיד.

יד

כהן גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואין כהן גדול נוטל פרס שאין זה כבודו.

ואין כהן גדול נוטל פרס. ביומא דף י"ז ת"ר כיצד נוטל חלק בראש. אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל ונוטל חלה משתי חלות ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים. רבי אומר לעולם חמש וכו'. ופריך דאמר ברישא אחת משתי חלות והוא כרבי והדר קתני ארבע או חמש. ואמר אביי לעולם רבנן ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא למיתבה לכה"ג. רבא אמר כולה רבי היא ולא קשיא הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא משמר המתעכב. והקשה הלח"מ דכמאן פסק הרמב"ם דאי כרבא הא לרבא ליכא הוכחה דאינו נוטל פרס. ועוד שהיה לו לחלק דבדאיכא משמר המתעכב אינו נוטל מחצה מזה המשמר. וכמו שפי' הלח"מ בהל' י"ג משום דאינו נוטל אלא שתים. ואי פסק כאביי אמאי פסק כרבי כיון דסתמא דברייתא כרבנן. וכתב משום דבב"ב דף קמ"ג מוכיח רב יוסף מהא דרבי ומה דפסק כאביי משום דבגמ' מסיק דרבא קשיא עכ"ד הלח"מ.

והנה בירושלמי ביומא פ"א הל' ב' איתא על מתני' דתנן שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש. היך עבידא עור זה שלי חלה אחת משתי הלחם. שש חלות מלחם הפנים. ופריך הכא הוא נסב כולה והא הוא נסיב פלגא. א"ר זעירא כאן לקרבן יחיד כאן לקרבן צבור - פי' לקרבן יחיד יכול ליטול כולו - תני רבי אומר אומר אני שלא יטול אלא מחצה, אית תניי תני רבי אומר שיטול מחצה היך עבידא היה שם עור אחד רבנן אמרי נוטל את כולו רבי אומר שלא יטול אלא מחצה. היו שם ארבעה וחמשה עורות רבנן אמרי נוטל אחד רבי אומר נוטל מחצה. והקשה שם בשירי קרבן דהרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"ה הל' י"ב כתב ונוטל חלק בראש כיצד כשירצה אומר זו החטאת שלי וזה האשם שלי, ונראה שזה דעת רבנן שלעולם אינו נוטל אלא אחת, ובפ"ד מהל' תמידים כתב כה"ג נוטל לעולם מכל משמר חצי החלות שזכה בהם שנאמר והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו וזה כרבי דלעולם נוטל מחצה וא"כ תימה שדבריו סותרים זא"ז עוד הקשה במה דפסק דאינו נוטל פרס דזה כרבנן דהא לרבי נוטל חצי עור.

והנה בפשוטו היה אפשר לומר דכיון דפסק דאינו נוטל חצי וכאביי דמודו רבנן בפרוסה, לכן פסק בהל' כלי המקדש דנוטל כולו וכאן גבי לחם הפנים שפיר פסק דנוטל חצי החלות וכרבי, אלא דקשה מה שהקשה השירי קרבן דהא לרבי אמר בירושלמי דנוטל חצי ואפשר דיש לחלק בין חצי חלה או חצי קרבן ובין חצי עור, דעור אין לו חשיבות שנאמר אין דרכו ליטול פרס וחצי עור יש לו חשיבות כמו עור שלם, רק שהוא חצי בכמות ולא בחשיבות, ובאופן אחר נראה דבירושלמי מייתי קרא דוהנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, וכן הוא בתוספתא פ"א דיומא הל' ה' איברא דהגר"א הגיה שם מקרא דוהיתה כמו בבבלי יומא ובב"ב דף קמ"ג, אבל מד' הירושלמי דלמד מקרא דוהנותרת יש לומר שהם שתי מחלוקות, דהפלוגתא דברייתא דבבלי הוא בקרבן צבור דבזה הוא קרא דוהיתה בלחם הפנים והברייתא דירושלמי קאי בקרבן יחיד דעל זה אמר רבי אומר אני שלא יטול אלא מחצה, ומוכח דקאי על רבנן דאמרי דנוטל כולו ובזה הא אמר הירושל' דהוא בקרבן יחיד, וכדכתיב שם ונפש כי תקריב והרמב"ם פוסק בקרבן יחיד כרבנן ובקרבן צבור כרבי וטעמא משום דרב יוסף בב"ב דף קמ"ג מייתי מקרא דוהיתה דהוא בקרבן צבור ובטעמא יש לומר דבאמת קשה למה מייתי הברייתא דבבבלי קרא דוהיתה דכתיב בפ' אמור כיון דאיכא קרא דוהנותרת דכתיב בפ' צו וצ"ל דקרא דוהיתה אלים טפי דכתיב והיתה שיהיה כן, ולכן כיון דרב יוסף בדינא דבולי ואיסטרטיגי מביא קרא דוהיתה מוכח דרק בקרבן צבור פסקינן כרבי ולכן בקרבן יחיד פסק הרמב"ם כרבנן דיכול ליטול כולו.

ולפי אופן זה ג"כ נצטרך לחלק בין חצי חלה בלחם הפנים לחצי עור אלא דלא נצטרך לומר דטעמא דנוטל קרבן שלם הוא משום שאין דרכו ליטול פרס, דפרס שייך יותר בחצי חלה וכדאמר אביי מודו רבנן בפרוסה, אבל חצי כבש או חצי איל אין זה פרוסה לכן בזה ניישב לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור.

אח"כ ראיתי בתו"כ פ' צו פרק ב' פרשה ב' על קרא דוהנותרת דתניא שם על קרא דלאהרן ולבניו לאהרן תחלה ואח"כ לבניו, לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת, וכתב הראב"ד פי' בחלוקה כדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו וכאן הוציא אהרן מכלל בניו לומר שהוא [אינו כצ"ל] בחלוקה אלא כל מה שירצה יטול אומר מנחה זו אני אוכל חטאת זו אני אוכל מיהו הראוי לחלוקה, כגון חלות של עצרת וחלות של לחם הפנים וכן בשאר החלות של מנחות אינו נוטל הכל לעצמו (ואם) [וגם] מחצה אינו נוטל אלא פחות מן המחצה, שהרי אמרנו למעלה נוטל ארבעה וחמשה מלחם הפנים, ורבי חולק בברייתא על זו המימרא ואומר מחצה לאהרן ומחצה לבניו ומפיק טעמא מדכתיב בלחם הפנים והיתה לאהרן ולבניו. ומ"מ בדבר שאינו ראוי לחלוקה כגון מנחה אחת או חטאת אחת ואשם אחד הוא נוטל כרצונו דלאו אורח ארעא למיתן לו פלגא דמנחה או פלגא דחטאת וכי הא מילתא איתא ביומא י"ז ובירושל' שם מקשי מנחה זו אני אוכל כאן נוטל הכל וכאן נוטל מחצה. אמר ר' זעירא כאן ליחיד כאן לצבור עכ"ל.

ומבואר בד' הראב"ד כמש"כ מקודם מ"מ לא נמנעתי מלהביא התי' הב' כיון שגם הראב"ד הביא ד' הירושל' שמתרץ כאן ליחיד כאן לצבור. ומוכח דהירושל' לא סבר לתרץ ולחלק בין חטאת אחת לדבר שיש בו כדי חלוקה משלימות וצריך לעשות מחלוקת בין הבבלי להירושל' אבל אם נאמר דגם אביי בבבלי אינו אומר זה אלא בפרוסה ולא בחצי קרבן נוכל להשוות דעת הבבלי והירושל'.

אכן אף אם נאמר כתי' הב' ארווחנא בדברי הראב"ד ובעיקר הברייתא דתו"כ שיתבאר לנו מה שכתבנו דהרמב"ם פסק בקרבן יחיד כרבנן ובקרבן צבור כרבי. משום דרב יוסף בב"ב מביא קרא דוהיתה וכתבנו דע"כ צ"ל דוהיתה אלים מקרא דוהנותרת דאל"כ למה מייתי הברייתא דבבלי קרא דוהיתה. כיון דקרא דוהנותרת קדים וכתבנו רק מסברא דוהיתה משמע יותר שיהי' כן אבל עכשיו מבואר בפשיטות דהברייתא בתו"כ דריש קרא דוהנותרת דלאהרן תחלה ואח"כ לבניו. ופי' הראב"ד שהוציא אהרן מכלל בניו א"כ יש לומר דמשו"ה מייתי בבבלי יומא קרא דוהיתה משום דהך דרשא דאהרן תחלה ויכול הכה"ג לומר חטאת זו אני אוכל כבר ילפינן מקרא דוהנותרת לכן אתא קרא דוהיתה ללמד דבקרבן צבור אינו יכול ליקח כולו לעצמו. כדאמר בירושל' דבזה גם חכמים מודו. וטעמא משום דעל זה יש זכות משמר שיטלו לפחות חלק דבזה חולקים בשוה אהרן ובניו. ומה דמייתי רב יוסף בב"ב קרא דוהיתה דהוא בקרבן צבור משום דשם לא שייך ללמוד מקרא דוהנותרת דהתם מיירי בשכ"מ שאמר לאשתו נכסי לך ולבניך ולא שייך שתהיה לאשתו זכות שתהיה תחלה לכן אנו למדין מקרא דוהיתה דאף דבניו הם רבים לגבי אהרן מ"מ כונת הקרא שיטלו בשוה אהרן מחצה ובניו מחצה וה"נ אשתו ובניה נוטלת אשתו מחצה ובניה מחצה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.