אבן האזל/שבת/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני בנימין
יד דוד
יצחק ירנן
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
סדר משנה
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שרשי הים


מראי מקומות


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ד[עריכה]

אחד נותן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל, אבל אם שפת אחד את הקדרה תחילה ובא אחר ונתן את המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים בלבד חייבין משום מבשל.

בכ"מ הביא בשם מהר"י בי רב שהקשה אמאי כתב הרמב"ם בסיפא דשנים האחרונים בלבד חייבים ולמה לא יהיה חייב גם מי שנתן את האור ואם נימא דפטור מפני שלא עשה דבר כיון שאם לא היה נותן האחר אח"כ את העצים היה נכבה האור והתבשיל לא היה מתבשל א"כ קשה רישא אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים כולם חייבים ואמאי חייב נותן את האור הא לא עשה דבר, וכתב לתרץ דברישא מיירי שנתנו האור והעצים בבת אחת ולכן חייבים שניהם אבל בסיפא איירי שנתן האור תחלה ואח"כ נתן האחר את העצים דפטור כיון דלא היה מתבשל בלא עצים, וכתב מהר"י דכן מדוקדק בד' הרמב"ם דברישא כתב אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכן בכולם לבד בהגיס שכתב ובא אחר והגיס ובסיפא כתב ובא אחר ונתן בכולם, והיינו משום דברישא איירי דנתנו בב"א ובסיפא מיירי בנתנו זא"ז עכ"ד, והנה גם בזה לא ניחא דהא הוי שנים שעשו דפטורים ולא מהני מה דזה אינו יכול וזה אינו יכול דזה מהני דוקא במלאכה אחת דנקרא על שם כל אחד וכמו דלא מהני בזה עוקר וזה מניח, ולכן צריך לומר דסובר הרמב"ם דבאמת חייב גם אם אינו נותן בב"א ממש דבאמת דוחק גדול שיהיה אפשר להיות בב"א ממש, וחייבין כיון דכולם עושים צרכי הבישול כאחד ואף דאינו בב"א ממש כיון דכולם עושים במלאכה כאחד יש בזה משום מבשל גם לנותן את האור, ומה שדקדק הרמב"ם לכתוב ברישא אחד ובסיפא אחר משום דעכ"פ צריך להיות בב"א זה בפני זה דאי לא"ה פשיטא דפטור ואח"כ דייק לכתוב אחר דאי בב"א ממש חייב.

יא[עריכה]

המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבישול, ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו.

וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו, בגמ' זבחים דף צ"ד אמתני' דאחד הבגד ואחד העור טעון כיבוס פריך מהא דתנן בשבת דף קמ"ב היתה עליה לשלשלת מקנחה בסמרטוט, של עור נותן עליה מים עד שתכלה, ומשני אביי הא רבנן הא אחרים דתניא הבגד והשק מכבסו והעור מגרדו אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגרדו ופריך רבא מי איכא למ"ד עור לאו בר כיבוס הוא והא כתיב גבי נגעים כל כלי העור אשר תכובס, אלא קרא ומתני' ברכין וכי פליגי בקשין ופריך והא כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן נותן עלי' מים עד שתכלה אלא אמר רבא כל כיבוס דלית לי' כיסכוס לא שמיה כיבוס והא דא"ר חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאני במיא שיכשוך אין אבל כיבוס לא אי ברכין וכדברי הכל אי בקשין וכאחרים, דרש רבא מנעל מותר לכבסו בשבת ופריך ר"פ מדר' חייא בר אשי ומסיק כך אמרו שיכשוך מותר כיבוס אסור.

והנה כפי העולה מהך סוגיא מבואר דלדין שבת ברכין הוי איסור דאורייתא וחיוב חטאת בכיבוס גמור של כיסכוס, ובקשין לאחרים אסור ולרבנן מותר דהא אמר מעיקרא דהא דא"ר חייא בר אשי דכיבוס אסור הוא ברכין לרבנן, וא"כ ה"נ כן הוא במאי דמסיק במסקנא דהדר ביה רבא משום דרחב"א, והנה הרמב"ם בפכ"ב הל' י"ח כתב מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור, וקשה למה לא חילק גבי איסור כיבוס בין רך לקשה, ועוד קשה מש"כ כאן וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו ולא חילק גם כן בין עור רך לקשה, וזה הקשה המנחת חנוך בכללי ל"ט מלאכות, אלא שכתב להקשות רק מזה שכתב הרמב"ם דבעור אין חייבין על סחיטתו, וכתב על זה שנראה ג"כ דלא שייך כיבוס בעור, אבל באמת הוא מפורש דהא כתב המכבס בגדים ומוכח להדיא דבעור אין חייבין על כיבוסו, וכתב המנ"ח על קושיא א' דכיון דע"כ רבא דאמר מעיקרא מנעל מותר לכבסו בשבת איירי בקשין דברכין הא גם לרבנן אסור דהא מחייבי בכיבוס בדם חטאת, וכיון דהלכה כרבנן ומ"מ הדר ביה רבא ואמר דכיבוס אסור ע"כ צריך לומר דהדר ממאי דאמר מעיקרא דר' חייא בר אשי דאסר בכיבוס איירי ברכין לרבנן אלא דגם בקשין לרבנן אסור בשבת, אבל במה דמוכח מד' הרמב"ם דגם ברכין ליכא חיוב חטאת נשאר המנ"ח בקושיא.

ויש להוסיף על ד' המנ"ח דאפי' נחלק בין כיבוס דדם חטאת ובין איסור כיבוס בשבת כמו שבאמת אנו מוכרחין לומר בדעת הרמב"ם וכמו שנבאר מ"מ א"א לומר דמעיקרא דדרש רבא דמנעל מותר לכבסו בשבת איירי ברכין דהא תנן להדיא בשבת דף קמ"ב של עור נותן עליה מים עד שתכלה ומוכח דלכבס אסור, וע"כ דמעיקרא מיירי בקשין ור"פ דפריך מהא דר' חייא בר אשי ע"כ סבר דר' חייא בר אשי מיירי בקשין ומ"מ אסר גם לרבנן ורבא דהדר ביה סבר נמי הכי דאפי' בקשין אסור בשבת, אכן צריך לבאר מה דסובר הרמב"ם דגם ברכין ליכא חיוב חטאת.

עוד צריך ליישב הא דפסק הרמב"ם בפ"ח ממעה"ק גבי דם חטאת דבעור הרך טעון כיבוס אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו, הרי דפסק כרבנן וחילק בין רכין לקשין, וכבר הקשה כן הלח"מ שם.

והנראה בזה דסובר הרמב"ם דע"כ צריך לחלק בין כיבוס דדם חטאת ובין חיוב מכבס בשבת דחיובו משום מלבן, דהנה בהא דמשני רבא במה דתנן נותן עליה מים עד שתכלה משום דכל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא שמיה כיבוס קשה דעכ"פ לא גרע נתינת מים מצרכי כיבוס וכמו דחייב על סחיטה דאף דכשסוחט מעט מים עוד לא גמר מלאכת הכיבוס ולא גמר הליבון ומ"מ חייב כיון שזהו מקצת הכיבוס ומצרכי הכיבוס וא"כ נתינת מים עד שתכלה הרי עשה עכ"פ קצת ליבון, ומכ"ש ר' חייא בר אשי שהתיר בשכשוך הא זהו בודאי מקצת כיבוס ולמה מותר והיה ראוי לחייב גם בזה, ומזה מוכח דעיקר מלאכת כיבוס דחיובו משום מלבן הוא דוקא היכי דצריך ואפשר להוציא הבלוע כמו בבגד, וזהו דאמר רבא שכל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא שמיה כיבוס והיינו דבכיסכוס שהוא שפשוף צד זה בזה יש בזה כיבוס גמור להוציא גם הבלוע, אבל בנתינת מים עד שתכלה דזהו רק מבחוץ לא שמיה כיבוס וזהו לענין שבת דחיובו משום מלבן דאם היה אפשר בזה חיוב משום מלבן לא היה צריך להתיר נתינת מים שזהו תחלת הכיבוס וכמו דאסר גבי בגד אפי' נתינת מים, ואף שהרמב"ם לא פסק דשריית בגד זהו כיבוסו לדין חיוב חטאת מ"מ הרי אסור מדרבנן כדמוכח במתני' דבבגד מקנחה בסמרטוט ובעור נותן עליה מים וע"כ מוכח דבעור א"א לבוא כלל לידי מלבן, ומשום דאין סחיטה בעור לכן לא אסרו חכמים בנתינת מים ודוקא בדרך כיבוס אף שאין בעור משום מלבן מ"מ אסרו בשביל שהוא דומה לכיבוס.

ולפי דברינו הי' צריך לומר דגבי כיבוס דדם חטאת חייב בכיבוס אף דאי אפשר אלא לכבס מבחוץ ושלא להוציא הבלוע מבפנים ומשום זה חייב בכיבוס בעור, ומה דאינו חייב בכיבוס בעור קשה י"ל דעור קשה אינו צריך בכיבוס דאפשר לנקותו בקל ע"י גירוד וכמו שמגרדין עץ, אבל באמת א"א לומר כן דהא בדף צ"ח ע"ב בעי רבא דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו משום נוגע הוא והא נגע או דלמא משום בלוע הוא והא לא בלע ומסיק דאינו טעון כיבוס, ומוכח דבדם חטאת עיקר הכיבוס הוא להוציא הבלוע, וכיון דמחייבינן בעור רך מוכח דאפשר להוציא ע"י כיבוס הדם הבלוע, וא"כ שוב יקשה אמאי לא חילק הרמב"ם גבי חיוב חטאת בשבת בין רך לקשה, ולכן צריך לומר דאף דמהני כיבוס בעור רך להוציא הדם הניכר, אבל מ"מ ליבון גמור כמו גבי בגד ליכא בעור אפי' רך ולא ילפינן בעור מאב מלאכה מלבן דשבת דעיקרו במשכן בליבון הצמר שבזה שייך ליבון גמור, ומשום זה מחלקינן דגבי בגד אפי' מקצת ליבון חייב כמו סחיטת מים, אבל בעור כיון דלא שייך גביה ליבון גמור אינו חייב על ליבונו וסחיטתו, ועכשיו מבואר מה דאינו חייב בעור קשה בכיבוס דיש לומר דבעור קשה לא שייך לא בליעה ולא הוצאת בלוע ולכן א"צ אלא לגרדו.


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.