אבן האזל/שבת/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ג[עריכה]
וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות.
ואיסורו מדברי סופרים, יש לעיין מחצי שיעור דאיסורו מן התורה, והנה בשבת דף ע"ד ע"א ופריך בגמ' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י דחצי שיעור אסור מן התורה, אך עיין בד' הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ ומצה הל' ז' שכתב דהאוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל, ובכ"מ שם הקשה דלמה לן קרא דלא יאכל הא בכל איסורין שבתורה קיי"ל דחצי שיעור אסור ועיי"ש במל"מ, ומוכח דהרמב"ם סובר דמה שאינו דומה לאיסור חלב לא ילפינן מקרא דכל חלב, וא"כ באיסור שבת לא ילפינן דאסור מן התורה, וע"כ דכונת הגמ' שם מדרבנן, ובחידושנו בפ"א מחו"מ הארכנו שם לענין חמץ, ומבואר מזה לעניני איסורי שבת בין למה שלמדו ביומא דף ע"ד מדין כל חלב בין מטעם חזי לאיצטרופי, ועוד נראה דלענין מלאכת שבת לא שייך איסור מן התורה אף משום חזי לאיצטרפו דבפחות מכשיעור אין חשיבות מלאכה כלל.
ומש"כ מכין אותו מכת מרדות, יש לעיין אי צריך התראה למכת מרדות, ועיין בסמ"ע וש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק ט"ז שכתבו דלא צריך התראה, ויש להעיר בזה מהא דתני בסנהדרין דף פ"ט ע"א הכובש נבואתו, ואמר ע"ז מאן מתרי ביה, ועיין בספר קהלת יעקב להגאונים מהר"י ובנו מהרי"ט אלגאזי סי' קע"א מש"כ בזה.
ד[עריכה]
וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחלה, וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום אין מכין אותו כלל.
וכתב בכ"מ נראה מדברי רבינו דכשאומר אינו חייב כלום אינו מותר לכתחלה אבל יש צד איסור בעשייתו אלא שאין מכין אותו, והנה בהלכה ח' כתב הרמב"ם נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום, ובלח"מ שם כתב תימה דהא כלל רבינו בריש הפ' דכל מקום שאמרנו פטור פטור אבל אסור ובגמ' דף ע"ב אמרו ע"ז פטור וראוי להיות פטור אבל אסור ודחק בזה ונשאר בקושיא, אך באמת לא קשה כלל דהכא לא שייך כלל לכתוב פטור אבל אסור דהא הוא בדבר שכבר נעשה ולא שייך ע"ז אסור לכתחלה דהא נתכוין לחתוך המותר וכתב כאן אינו חייב כלום היינו דאין מכין אותו כלל בדיעבד מכיון שלא עבר בזדון וכמש"כ בהל' ג'.
ה[עריכה]
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, וכן פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אע"פ שמשיר צרורות וכן כל דבר שאין מתכוין כגון זה הרי זה מותר. אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה, כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה. כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה.
פסק רבינו בדבר שאין מתכוין כר"ש דמותר ובמלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב כר"י, ובדבר שא"מ מותר דוקא כשאינו בהכרח שתעשה המלאכה, אבל בפסיק רישא מודה ר"ש דחייב.
והנה ידוע שיטת הערוך מובא בתוס' וברא"ש פ' הבונה דהא דפסיק רישא חייב היינו כשניחא ליה באותה המלאכה שתעשה, אבל כשלא ניחא ליה במלאכה מותר לכתחילה, עיי"ש ברא"ש דהביא כמה ראיות לזה הדין, הלכך סובר הערוך דמותר להסיר פקק של פשתן מעל חבית יין בשבת אע"פ שא"א שלא יסחט, כיון שאינו נהנה מזה דהולך לאיבוד הוי פס"ר דלא ניחא ליה ומותר, והרא"ש שם סתר ראיותיו של הערוך ומסיק דאין לנו ראיה, אלא דפס"ר דלא ניחא ליה פטור מדאורייתא אבל לעולם אסור מדרבנן אפילו לר"ש בפס"ר דלנ"ל.
ולכאורה דברי הערוך נכונים דכיון דעכ"פ שמעינן דהיכא דלא ניחא ליה לא הוי כדין פס"ר, דהא בפס"ר מחייב ר"ש, משא"כ היכא דלא ניחא ליה כדחזינן מכל הני ראיות שהביא הערוך וא"כ צריך להיות כמו כל אינו מתכוין דמותר לר"ש, ובשלמא גבי הא דמזרד זרדין דקאמר בגמ' שבת ק"ג ע"א אם לאכילה כגרוגרת אם ליפות את הקרקע בכל שהוא וקמקשי שם בגמ' והא הוי פס"ר לגבי יפוי הקרקע וגם ר"ש מודה, וקמוקי אביי דעביד בארעא דחבריה, והערוך פירש דהוי פס"ר דלנ"ל בארעא דחבריה, אפשר לומר דהרא"ש יפרש כתוס' דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן פטור אבל אסור, אבל בהא דקוצץ בהרת משום מילה, לא שייך למימר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא משאצל"ג הוא פטור רק במלאכת שבת ולא באיסורין דכל התורה, וע"כ דהוי דבר שאינו מתכוין ולא חשיב פס"ר דמודה ר"ש, כיון דקץ לה אחר דלא ניחא ליה בקציצת הבהרת, וא"כ מהיכי תיתי לאסור ומ"ש מכל דשא"מ דמותר לכתחילה.
וצריך לומר בכוונת הרא"ש דעצם החילוק בין דבר שא"מ דמותר לכתחלה לר"ש, למשאצל"ג דפטור אבל אסור לר"ש, הוא בזה, דבדבר שאינו מתכוין כיון דאינו עושה את המלאכה להדיא ואפשר שגם לא תעשה לכן מותר, אבל במלאכה שאצל"ג דעושה את המלאכה להדיא אסור עכ"פ מדרבנן, ומש"ה סובר הרא"ש דאף דפס"ר דלא ניחא ליה מיקרי דשא"מ, דאם לא ניחא ליה הוי כמו שאינו פס"ר, מ"מ אסור כיון דהמלאכה תעשה בהחלט וכמו מלאכה שאצל"ג אסור גם זה אסור, ולפי"ז נאמר דהא דדבר שא"מ מותר בשבת הוא מטעם מלאכת מחשבת וכמו מלאכה שאצל"ג כיון דאנו לומדים זה מדין משאצל"ג, ועפי"ז צריך לחלק הא דמשאצל"ג פטור אבל אסור ודבר שא"מ מותר לכתחילה, דבמלאכה שאצל"ג עושה המלאכה להדיא אבל באינו מתכוין אפשר שלא תעשה, ובפס"ר אף דלא ניחא ליה עכ"פ עושה המלאכה להדיא ואסור.
אמנם באמת יש לומר דדבר שא"מ דמותר בשבת לא הותר כלל מדין מלאכת מחשבת וכן איתא בתוס' כתובות דף ו' ד"ה את"ל, דפטור משום דשא"מ אפילו בחבורה לר"ש, דאף דסבירא ליה מקלקל בחבורה חייב משום דלא בעינן שם מלאכת מחשבת, ומ"מ בשאינו מתכוין מותר אפילו היכי דלא מיפטר מדין מלאכת מחשבת עיין שם בתוס', וצריך לומר דדבר שא"מ יש בו היתר בפ"ע והוי חסרון בעצם המלאכה דכשאינו מתכוין חשוב כלא עשאה והוי כמו כל פעולה שנעשית בלא רצונו של העושה שאין לה חשיבות מעשה כלל, ואין לזה שייכות עם מלאכת מחשבת דשבת כ"א זהו היתר דכל התורה כולה, ולפי"ז אף אי הוי עשייה להדיא לגבי אותה המלאכה מותר משום האי טעמא, כיון דלא חשיבא מלאכה כשאינו מתכוין אליה, אך זה תלוי אי דינא דהערוך שייך גם בשאר איסורין דלא גבי שבת, דאם לא נסבור סברת הערוך אלא גבי שבת, א"כ מוכח דדין דשא"מ בשבת הוא היתר בפ"ע, ולא משום דהוי חסרון בעצם העשיה כשאינו מתכוין ובהכרח דהוא רק היתר בשבת מדין מלאכת מחשבת, וממילא נוכל שפיר לומר דהרא"ש סובר דזה דמותר דשא"מ הוא רק כשאינו עושה בהחלט וספק אם תעשה בכלל המלאכה, אבל בפסיק רישא אסור כמו משאצל"ג וכש"נ, וכן כתב להדיא הרא"ש בפ' שמונה שרצים דדינא דהערוך הוא רק לגבי שבת.
וכל זה תלוי אי דין דשא"מ דשבת הוי כמו דשא"מ דשאר איסורים ותלוי זה בזה, דלהשאילתות בסימן ק"ה, דפסק כר"ש דדשא"מ מותר, רק גבי שבת ולא בשאר איסורין דכל התורה, דהתם קיימ"ל כר"י דאסור, מוכח דדשא"מ בשבת הוא היתר בפ"ע שאין לו שייכות עם שאר איסורין ומ"מ מותר לכתחילה כשאין ודאי שתעשה המלאכה, וגם מדינא דמלאכת מחשבת בשבת אפשר להיות מותר לכתחילה ומוכרחינן לחלק בין משאצל"ג לדשא"מ, דבמשאצל"ג כיון שעושה המלאכה להדיא אסור, ומ"מ מוכח דגם משום מלאכת מחשבת יש היתר לכתחילה, אבל אם נימא דלא כהשאלתות, דאין חילוק בדבר שא"מ בין שבת לשאר איסורין, לא מוכח דמותר לכתחילה היכי דפטור מדין ממלאכת מחשבת, ולעולם משום מלאכת מחשבת פטור אבל אסור כמו במשאצל"ג, והא דמותר בדבר שא"מ הוא מפני שחסרון הוא בעצם המלאכה וכמו בשאר איסורין דכל התורה, ואין בזה חילוק בין עושה להדיא או אינו עושה, דכשעושה מעשה בלא כוונה לאותו דבר לא הוה מעשה כלל.
נמצא לפי"ז דלהשאלתות דסובר דרק בשבת קיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, אף דבשאר איסורין לא הוי בזה א"מ וחייב, הרי דבעצם המעשה כשהוא לעצמו לא חסר כלום, אלא דהוה היתר מיוחד בשבת מדין מלאכת מחשבת ומ"מ מותר גם לכתחילה, אמנם אף אליבא דהרא"ש דחולק בזה על השאילתות וסובר דאף בשאר איסורים קיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, מ"מ לפי סברתו, דדינא דהערוך לא שייכא אלא בשבת אבל בשאר איסורין אפילו פס"ר דלא ניחא ליה אסור, א"כ ע"כ דיש בשבת היתר לבד ההיתר דגבי שאר איסורין וצריך לחלק בין מלאכה שאצל"ג לדבר שא"מ כנ"ל (ומצאתי שגם הגרעק"א חילק כן במערכה אליבא דר' יהודה בספק דרבנן) ונצטרך לומר לדידיה דאפילו ההיתר דדשא"מ בכה"ת אינו אלא כשלא ברור שתעשה האיסור דהא לית ליה סברת הערוך בשאר איסורין וא"כ גם בכה"ת כשהדבר יעשה בהכרח אסור, ואינו מותר לעולם אלא כשאין התהוות אותו האיסור הכרחי ומוטל בספק, רק דבשבת יש גם היתר מדין מלאכת מחשבת שזה באמת אינו מתיר רק פוטר ואסור מדרבנן. אבל להערוך דסובר דגם בשאר איסורין מותר פס"ר דלנ"ל א"כ אפשר לומר כדפירשנו דההיתר דדשא"מ הוא היתר בכה"ת כולה ומשום דהוה חסרון בעצם המעשה, ומטעם זה מותר לכתחילה אף היכי דודאי לן שתעשה המלאכה, ומשאצל"ג דאסור לכתחילה הוא משום דאין שם חסרון בעשיית המלאכה וההיתר רק בשבת מדין מלאכת מחשבת ולכן פטור אבל אסור, וזהו כתוס' כתובות דף ו' ע"א.
איברא דמש"כ אליבא דהרא"ש אינו מבורר כל הצורך, דהא הרא"ש באמת אינו מסכים לשיטת הערוך גם גבי שבת אלא על הפטור מדאורייתא אבל מדרבנן אסור בפס"ר דלנ"ל אפילו בשבת, וא"כ אין אליבא דהרא"ש שום הוכחה דדין מלאכת מחשבת מהני אף להתיר לכתחילה, והיכי דבאמת יש עשייה להדיא מטעם מלאכת מחשבת אינו אלא פטור אבל אסור, אמנם יש לומר דכיון דהרא"ש אינו סובר שיטת הערוך בשאר איסורין, וא"כ אם עכ"פ יהיה שייך דין הערוך גבי שבת ע"כ צריך להיות מותר גם מדרבנן, וע"ז גופא חולק הרא"ש וסובר דאין נ"מ מזה לדין משאצל"ג, היינו דבעצם היסוד סובר הרא"ש דינא דהערוך ודשא"מ הוא היתר עצמי בגוף המלאכה ואין לזה שייכות עם דין מלאכת מחשבת בשבת רק דחולק על זה שמותר פס"ר דלנ"ל לכתחלה וסובר דעכ"פ מדרבנן צריך להיות אסור, אבל לגבי דאורייתא סבירא ליה כהערוך דפס"ר דלא ניחא ליה הוה כדשא"מ ולא כמשאצל"ג, וכן מוכח מדברי המ"מ שכתב בפ"א משבת על דינא דהערוך ואחרים אומרים דפטור אבל אסור, והמ"מ הא כתב דינו על הרמב"ם דסובר דמשאצל"ג חייב, וע"כ דפס"ר דלא ניחא ליה אף שאסור להרא"ש מדרבנן אין לזה ענין עם משאצל"ג ואף דהתם להלכה חייב ומשום דפסק הרמב"ם כר' יהודה, מ"מ בפס"ר דלנ"ל פטור מדאורייתא כר"ש בדשא"מ ואפילו ר"ש דמתיר בדשא"מ זהו בלא פס"ר אבל בפס"ר אסור.
וממילא מוסבר דברי הר"א בנו של הרמב"ם שהביא הכ"מ לחלק בין פס"ר למשאצל"ג דלכאורה מה איצטריך לחלק כיון דבין פס"ר בין משאצל"ג חייב לרבינו, אבל לפי דברינו החילוק הוא בין פס"ר דלנ"ל דהתם באמת פטור, ולכן חילק בין הכא למשאצל"ג דחייב אף שבשניהם תעשה המלאכה, ומשום דבפס"ר דלא ניחא ליה חסרה הכונה, ודומה לשאר דשא"מ.
ולפי"ז דהרא"ש סובר בעצם דינא דהערוך לגבי דאורייתא דפס"ר דלנ"ל הוה כדשא"מ שפיר מיושב הא דלא הזכיר כלל גבי עביד בארעא דחבריה דפטור משום משאצל"ג, אלא דכתב רק לדחות ראית הערוך משם, דמותר לכתחילה, וכתב דאין משם ראיה רק דפטור מדאורייתא, אבל לעולם הפטור הוא משום דהוה כמו דשא"מ לגבי דינא דאורייתא, ולא כתוס' דכתבו בשבת ק"ג ע"א דפטור משום משאצל"ג, ונ"מ פשוט דלא צריך לאוקמיה ההיא סוגיא דעביד בארעא דחבריה כר"ש דפטר במשאצל"ג, אלא אפילו לר"י דמחייב, הכא פטור משום דשא"מ, והיות דסבר דינא דהערוך, שפיר דחידש דמ"מ חולק עליו בדרבנן וסובר דאסור.
והנה הרא"ש בפ' שמונה שרצים כתב דל"ש דינא דהערוך רק במלאכות שבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורי תורה לא, וחייב בכל אופן דהוה פסיק רישא כגון בשתית סמא דעקרתא אף ששותה לרפואה, והביא לזה ראיה ממה דפריך הגמ' בזבחים צ"א ע"ב על הא דמזלפין יין על גבי האישים, והא קא מכבה ואף דהוה התם פס"ר דלנ"ל קפריך הש"ס דלחייב לר"ש, הרי דבשאר איסורין דלאו דשבת לית לן דינא דהערוך וחייב בפס"ר אף דלנ"ל.
ודברי הרא"ש תמוהים בזה מאוד, חדא מה שהקשה המהר"ל מפראג דהא מסיק שם הגמ' דלר"ש מותר לזלף יין ע"ג האישים משום דדשא"מ מותר, ומאי מביא ראיה מסלקא דעתין דהגמ', ועוד דהא הרא"ש בעצמו הביא בפ' הבונה האי דינא דמזלף לראיה לדין הערוך, אלא דדחה ראייתו דלא הוי התם פס"ר דאפשר לזלף באופן שלא יהא כיבוי, ועוד דהערוך בעצמו ודאי דסבר דשייך דיניה אף בשאר איסורים דהא הביא ראיה ממילה בצרעת.
והאחרונים כתבו דאין לומר דהרא"ש כתב כן אליבא דשיטתו, דהא הרא"ש בעצמו חולק על הערוך גם לענין שבת דהא דחה כל ראיותיו של הערוך, בהבונה שם, אכן לפימ"ש דהרא"ש באמת אינו חולק על הערוך אלא בהא דמתיר גם מדרבנן לכתחילה, אבל בעצם היסוד דפס"ר דלא ניחא ליה לא הוי כמכוין גם הרא"ש מודה דמטעם זה פטור מדאורייתא ולא הוי כפס"ר, ממילא יש לומר דהרא"ש לא כתב כן אליבא דהערוך דהא ודאי סובר דינו בכל איסורין דהא הביא ראיה ממילה בצרעת, כ"א אליבא דנפשיה וכאן מוסיף לחלוק דדוקא במלאכת שבת פס"ר דלנ"ל פטור אבל לא בשאר איסורין, עכ"פ קשה דהא סותר דברי עצמו.
והנה ביו"ד בסי' פ"ז במה שכתב הרמ"א דאסור לחתות תחת קדרה של עכו"ם שמא יש שם בשר וחלב, תמה שם הגרעק"א בחידושיו דהא הוי אינו מתכוין, וכתב דאף דהוה ספק בלעבר שאין אנו יודעים מה נמצא בקדרה, וכל דין דאינו מתכוין הוי ספק בלהבא דהיינו אם תעשה המלאכה והאיסור או לא, מ"מ הוי נמי כדין אינו מתכוין והביא ראיה מדברי הט"ז דהתיר לכסות תיבה בשבת כשספק אם יש שם זבובים והוי איסור צודה, משום דהוי דבר שאינו מתכוין, הרי דגם ספק בלעבר שייך לדשא"מ.
ואמרתי בזה דיש לחלק מדינא דהט"ז דגבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת מהני גם ספק בלעבר דלא ליהוי מ"מ, דהא עכ"פ בשעת עשייתו חסר לו הידיעה אם הוא עושה המלאכה או לא ולכן א"א לחייבו מטעם מלאכת מחשבת, אבל בהך דינא דהרמ"א דאינו באיסור שבת שפיר חייב היכי דהספק בלעבר, ורק בספק בלהבא שהספק אם בכלל יעשה איסור מותר משום דשא"מ אבל בספק בלעבר דודאי עושה את האיסור באם יש שם בו"ח, לא מיפטר משום אינו מתכוין וחשיב רק שוגג לכל היותר.
ואיברא אם נימא דגם בשבת לא מטעם מלאכת מחשבת הותר אינו מתכוין, דגם היכא דלא צריך מלאכת מחשבת כגון בחבורה ג"כ פטור אינו מתכוין וכדהוכיחו התוס' בכתובות ו' ע"א, דא"מ למלאכה הוי היתר בכל התורה כולה ואין לזה שום שייכות עם מ"מ דשבת, לא יעלה כלל תירוצינו לחלק בין שבת לשאר איסורים, אבל אם נימא דמטעם מ"מ ג"כ יש היתר לכתחילה כשספק אם יעשה האיסור ואינו אסור היכי דלא הוי מ"מ אלא כשעושה את האיסור להדיא, שפיר אפשר לומר כנ"ל דספק בלעבר אינו מתיר רק בשבת, (ובקושית התוס' בכתובות עוד נכתוב בעזה"י).
ובמש"כ יתבארו דברי הרא"ש בפ' הבונה בהא דפתח לדחות ראית הערוך מהא דאין ממעטין ביו"ט דהאריך שם, ולכאורה כל אריכות דבריו שלא לצורך, אבל לפימ"ש מיושב שפיר, דבאמת הוי שם כמו ספק בשלעבר, דבשעת עשייתו הוא עושה להדיא דבר האסור, רק כשיתברר אח"כ שלא היה צריך לזה לא יהיה בזה תיקון, ואין זה בגדר דשא"מ דכל התורה, ורק דגבי שבת מיהא מהני אפילו בספק דלעבר למיפטריה, משום דבעינן מ"מ וליכא, וזהו שכתב כיון דר"ש סבר דשא"מ מותר מן התורה הכא אע"ג דפסיק רישא הוא הואיל ואית ליה אחריני שרי לר"ש דשמא לא יהא צריך לזה ואיגלאי מילתא דלא תיקן כלי, והיינו דבאמת יש פה עשייה והוי כפסיק רישא רק שחסרה לנו הידיעה אם הוי תיקון בזאת העשייה וזה יתברר אח"כ, והוי כספק בלעבר, מ"מ מותר בשבת.
ולפי"ז אפשר דאף דר"י סובר דדשא"מ גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, מ"מ כיון דסובר דמשאצל"ג חייב, הרי דלא מצריך מלאכת מחשבת גמורה, במילא פס"ר בלעבר ג"כ חייב לדידיה והוי כמכוין דלא גרע בדין מלאכת מחשבת ממשאצל"ג אבל ר"ש דפטר משאצל"ג משום דלא חשיב מלאכת מחשבת אע"פ שעשה להדיא, ה"נ לדידיה גם פס"ר בלעבר לא חשיב פס"ר דלא הוי מ"מ, (ואף דגם פס"ר גמור דלנ"ל ג"כ דומה למשאצל"ג, מ"מ נ"מ היכא דמטעם משאצל"ג לא יהיה חסרון כגון שצריך לזה).
ועכשיו מיושבים שפיר דברי הרא"ש בהא דהביא ראיה מהגמ' בזבחים דאמר והא קמכבי, דפס"ר דלנ"ל חייב בשאר איסורים, אף דבעצמו כ' לעיל דלא הוי פס"ר, משום דלא מוכח כלל דלאחר שכיון ידו לזלף את היין דלא הוי פס"ר בלהבא דבאמת אפשר מאד דאח"כ כבר מוכרח לכבות את האש לפי האופן שהוא מזלף את היין. אלא דלא ידוע לנו איך עשה מעשה הזליפה האם במצב כזה שכבר היה בהכרח שיכבה את האש או דילמא באופן שהיין היה יכול להשפך על האיברים או עצי המערכה ולא ליגרום לכיבוי האש בעת נפילתן ולפימש"כ הוי זה ספק בלעבר דהיינו חסרה לנו הידיעה באיזה אופן ומצב שפך את היין אבל אחרי שיברר לנו אופן הזליפה כבר לא נסתפק בזה אם יגרום כיבוי או לא וגם יהיה אז ברור אצלנו דגרם כיבוי בהכרח והיה פס"ר וא"א היה שלא יכבה את האש, אלא דזה בעצם לא ידוע לנו והוה ספק בלעבר, ואם נימא דגם בשאר איסורין מהני פס"ר דלא ניחא ליה דלא ליהוי פס"ר, א"כ מוכח דגם בשאר איסורין בעינן כונה ודאית וגם אם תעשה המלאכה או האיסור בהכרח, לא מהני לחייבו כל זמן שלא נתכוין לזה להדיא, ולכן לא ניחא ליה הוי פטור אף שברור לנו שהמעשה יעשה, ולפי"ז גם ספק בלעבר אף שיתכן שעושה האיסור להדיא והוי פס"ר גמור מ"מ כיון שבשעת העשייה לא ידוע לנו אם עושה את האיסור ואינו מתכוין לאיסור גם כן מהני דלא ליהוי פס"ר ופטור, והנה הרא"ש בהבונה, דבאמת אית ליה סברת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה פטור עכ"פ מדאורייתא וכדביארנו ואחרי שלא חילק שם בין שבת לשאר איסורין והולך לפי שיטת הערוך דמתיר גם בשאר איסורין פס"ר דלא ניחא ליה א"כ גם בספק בלעבר לא הוי פס"ר, ושפיר דחה ראית הערוך מהא דמזלפין יין על גבי האישים, דהתם לא הוי פס"ר דהוה ספק בלעבר, ולכן מותר ואזלינן השתא דדשא"מ הוי היתר דכל התורה ולא היתר משום מלאכת מחשבת דשבת, ומשום שעצם המלאכה והאיסור כשהוא נעשית בלא כוונה אינה מעשה איסור, וכמ"כ ספק בלעבר שאין שום כונה להאיסור מותר, משא"כ פס"ר דלא ניחא ליה, דהא הפעולה נעשית בהכרח ולהדיא, אין ראיה שמותר לכתחילה וצריך להיות עכ"פ אסור מדרבנן וכמו משאצל"ג בשבת דגם כן אסור מדרבנן, אף דלא דמי למשאצל"ג דהוי היתר מדין מלאכת מחשבת והכי אתינן מדין דשא"מ דכל הש"ס, מ"מ סובר הרא"ש דגבי היתר לכתחילה פס"ר דלא ניחא אף דאינו מתכוין לא צריך להיות עדיף ממשאצל"ג בשבת, ומהא דמזלפין יין אין ראיה להיתר לכתחילה כדביארנו דהוא מטעם ספק בלעבר, אבל בפ' שמונה שרצים דהרא"ש חולק על הערוך וסובר דלא שייך דין הערוך לגבי שאר איסורים אלא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת, הרי דהיכא שהדבר ודאי יעשה חשיב כמתכוין, ואף דלא ניחא ליה לא פטרינן בזה בכל התורה מדין אינו מתכוין א"כ גם בספק בלעבר צריך להיות דחייב וחשיב פס"ר גמור אחרי שעושה הדבר להדיא ובהכרח יעשה וחשיב מתכוין אלא דהוי רק חסרון ידיעה אצלינו, ולכן גם בהא דמזלפין יין חשיב פס"ר וחייב, והביא הרא"ש ראיה מקושית הגמ' והא קמכבי, דבשאר איסורין חייב בפס"ר דלא ניחא ליה ונאמר כדברי המג"א בסי' ש"ך דסובר הרא"ש דבאמת הכי קיי"ל להלכה ודלא כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפט"ז ממעה"ק הל' י"ד דהמתנדב יין מביא ומזלפו על גבי השיתין, ולא כשמואל דאמר דמזלפו ע"ג האישים ועיין שם בכ"מ.
ונמצא דבזה גופא חולק שמואל עם מסקנת הגמ' דשמואל מוקים הברייתא דקתני לאישים כר' יהודה דדשא"מ אסור, והערוך מוכיח מזה דפס"ר דלא ניחא ליה מותר, והרא"ש בפ' הבונה כתב דאף דפטור אבל אסור מ"מ כאן מותר משום דלא הוי פס"ר והיינו משום דהוי ספק דלעבר, וזה אינו אלא לשמואל אבל לפי המסקנא דקיי"ל דלא כשמואל ע"כ נימא דהברייתא ניחא גם לר"ש ומשום דהוי פס"ר דבשאר איסורין לא מפטר דלא ניחא ליה ורק בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת, וממילא ספק דלעבר הוי נמי פס"ר וכמו שבארנו ונמצא דבהך דינא אם בפס"ר דלא ניחא ליה פטור בשאר איסורין פליגי שמואל ומסקנת הגמ' וקיי"ל דלא כשמואל וכדברי המג"א כנ"ל.
ובזה נוכל לבאר דברי רש"י בזבחים דף צ"א במה דאמר הגמ' דשמואל כר"ש דדשא"מ מותר כתב וא"ת פס"ר ולא ימות הוא אפשר דמזלוף ליה בטיפין דקות הלכך א"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאינו מתכוין הוא, וצריך ביאור דמה מהני מה שיכול לזלף בטיפין דקות כיון דעכשיו הוא מזלף בטיפין גסות, והמרכה"מ בפ"א מהל' שבת ביאר ד' רש"י ע"פ ד' השלטי גבורים בפ' האורג שהביא מד' הרשב"א שהנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי נצוד בתוכו דאף שיודע שיש שם צבי מותר והרמב"ן והר"ן סוברים בזה דהוי פס"ר, ולמד הש"ג מד' הרשב"א דהיכי שעושה דבר היתר עם דבר איסור ואינו מתכוין להאיסור אף דהוי פס"ר מותר, וכתב הש"ג עוד דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפס"ר אז אפי' עביד אותו מעשה אפי' בפס"ר שרי כי לא מתכוין לעשות הפס"ר, וכתב שמדברי הרשב"א סיוע גדול לזה וק"ו הוא מדבריו, ואפשר שבאמת יסוד הש"ג הוא מד' רש"י וכתב שם שהאריך במקום אחר בזה, אבל אין זה מובן אלא ע"פ ד' הערוך דפס"ר דאסור דוקא בדניחא ליה שיהי' נחשב כמו כונה, ולפ"ז יש לומר דהיכי שהי' אפשר לו לעשות הדבר ע"פ אופן דלא הוי פס"ר גם אם עושה בפס"ר מותר, ואף דרש"י ע"כ אינו סובר כהערוך דאם היה סובר כן לא היה צריך לתירוצו משום דאפשר אלא משום דלא ניחא ליה בהכיבוי צ"ל לפי"ז דרש"י סובר כהערוך בעיקר הדין דפס"ר דאסור הוא משום דהוי כונה ומ"מ אפי' לא ניחא ליה במעשה האיסור כיון דע"כ צריך לעיקר המעשה הוי כמו מכוין, אבל היכי שאפשר לו לעשות עיקר המעשה באופן אחר אז אף שעשאו באופן דהוי פס"ר מותר, ומ"מ הוא חידוש גדול לומר כן להחולקים על הערוך.
[ובעיקר היסוד שהביא הש"ג מדברי הרשב"א והוכיח מדבריו חדוש גדול דהיכי שעושה בהמעשה שני דברים דבר היתר ודבר איסור ואינו מתכוין להאיסור אפי' הוי פס"ר מותר נראה דאין שום מקום להוכיח מדברי הרשב"א כדבריו, דזה ודאי דצידה לא שייך אלא אם רוצה לצוד הבע"ח דזה עיקר דין צידה וכמו שכתבו התוס' בשבת ע"ג ע"ב גבי זומר וצריך לעצים דהיכי דאין צריך לעצים אינו חייב משום קוצר אפי' לר' יהודה דמחייב במשאצל"ג וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ח הל' ד' שכותב זומר וצריך לעצים אף דסובר דמשאצל"ג חייב, וא"כ זה פשוט דאם אינו צריך להצבי וכשיפתח אח"כ הבית יניחו לצאת דאינו שייך בזה גדר צידה ומסתבר שגם הרמב"ן והר"ן יודו בזה ורק דכאן הוא שבאמת שאף שעכשיו אינו מכוין לצידת הצבי מ"מ בדיעבד שניצוד הצבי לא יניחו אח"כ לצאת מן הבית ובזה הוא שחולקים הרמב"ן והר"ן עם הרשב"א דהרשב"א סובר דעכ"פ עכשיו דאינו מכוין כלל לצידת הצבי לא מיקרי צידה דצידה לא מיקרי אלא היכי שצריך להבע"ח ורוצה בצידתו והרמב"ן והר"ן סוברים כיון דבאמת ניחא ליה בדיעבד מה שהצבי ניצוד הוי פס"ר, אבל כל זה הוא בצידה דלא שייך צידה אלא כשהוא צריך להבע"ח וכמו קוצר דאינו חייב אלא כשהוא צריך לעצים, אבל בשאר מלאכות כמו מבעיר ומבשל וכה"ג ודאי אין כאן פטור במה שעושה עוד דבר אחר היתר כיון דעכ"פ עושה מלאכה בפס"ר, ממילא אין כאן שום יסוד לדברי הש"ג דהיכי שיכול לעשות באופן המותר אינו חייב משום פס"ר אפילו כשעושה באופן האיסור].
אכן לפי"מ שבארנו נוכל לפרש דברי רש"י באופן אחר וא"צ כלל לחדושו של הש"ג אלא דכונתו הוא שבאופן שמזלף אינו יודע בעצמו איך יפלו הטיפין והנ"מ איך יוצא מתחת ידן דכשזורק מרחוק קצת ובחוזק אז יתפזרו הטיפין ונעשות טיפין דקות שאין בכחם לכבות אש, אבל אם הזילוף אינו בחוזק אז יפלו גם טיפין גסות שיש בכחן לכבות קצת גחלים, וזהו שכתב רש"י דאפי' אם בשעה שזולף הוא באופן זה אבל הוא לא היה לו כונה ע"ז וגם לא ידע איך יפלו, וכיון דהיה אפשר שיפלו בטיפין דקות הוי ספק דלעבר וסובר שמואל דבכה"ג פטור וכמו שכתבנו בדעת הרא"ש.
ב) והנה בגמ' שבת ע"ה ע"א פריך שם גבי חלזון והא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה, ופירש"י דכי מודה ר"ש היכא דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכווין, והתוס' פירשו וכי מודה ר"ש בפס"ר היינו במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכא לגופא אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודה, והקשו לפירש"י מהא דמזרד זרדין בארעא דחבריה דפטר ר"ש בפ' הבונה והתם הא לא איכפת ליה אי מתרמי ומ"מ לא חשבינן לזה פס"ר ופטר ר"ש, והטעם דפטור לדעת התוס' היכי דלא ניחא ליה הוא משום דהוי מלאכה שאצל"ג וגם בחובל פטור משאצל"ג כדמוכח בסנהדרין פ"ד ע"ב גבי מחט ליטול בו את הקוץ בשבת דקא מקשי והא חובל הוא, ומשני ר"ש הוא דאמר משאצל"ג פטור, ובאמת כבר הקשו התוס' שם, דהא כל הפטור דמשאצל"ג הוא מדין מלאכת מחשבת ובחובל דלא בעינן מ"מ ליחייב נמי במשאצל"ג ונשארו בקושיא, וזה דלא בעי בחובל מ"מ הוא מגמ' כריתות כ' דאמר הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ופטור דמתעסק הוא משום מלאכת מחשבת, ובפסחים ע"ג ע"א קמקשי בתוס' בד"ה לדברי האומר, להס"ד דלא איירי בתיקון כלל הא פטור לכ"ע, ואפילו לר"ש דמחייב במקלקל הא פוטר במשאצל"ג וכשאין תיקון כלל הא הוי משאצל"ג דגם בחובל פטור וכדמוכח בהא דסנהדרין פ"ד ע"ב.
אבל באמת לא קשה מידי, דזה פשוט דגם בחובל ומבעיר בעינן כונה ומחשבה להמלאכה רק דלא צריכינן תכלית ותועלת להמלאכה, היינו דבכל מלאכה צריך שיעשה התיקון שיש בדעתו לעשות, ובאם אינו נעשה זה התיקון שבשבילו עשה המלאכה אין כאן מלאכת מחשבת, כיון דכל עיקר המלאכה הוא התכלית, אבל במקלקל לר"ש דסבר דחייב הרי דלא בעינן תיקון ותכלית של פעולתו, מ"מ כונה להקלקול ודאי דבעינן וא"כ ממילא שפיר דחייב מתעסק בתינוקות בהא דכריתות כשהיה לו למול אחד בשבת ואחד אחרי השבת ומל את של אחרי השבת בשבת, דהא התם מיתכוין למול את התינוק שהוא מל אלא שטעה וע"י הטעות נתבטלה התועלת ותכלית המילה ולכן בחובל לר"ש דמקלקל חייב ולא בעינן תועלת המלאכה גם מתעסק חייב דהא הוי חובל ודי בכונתו למלאכה בלבד בלי תיקון הדבר הנעשה, אבל בסנהדרין פ"ד ע"ב בהא דמחט ליטול את הקוץ פטור אף לר"ש דסובר מקלקל חייב, משום משאצל"ג, דהא התם לא מכוין כלל ואינו רוצה לחבול ולכן לא הוי מלאכת מחשבת ופטור אף בחובל, וכמו"כ ליתא לקושית התוס' בפסחים ע"ג ע"א בהא דשוחט את הפסח שלא לאוכליו דהקשו למאי דס"ד דלא הוי תיקון כלל הא הוי משאצל"ג ופטור לכולי עלמא, אכן לפי דברינו הפטור דמשאצל"ג היינו כשחסרה הכונה לתיקון הדבר או להדבר בעצם כמו בהא דסנהדרין, (והחילוק בין מלאכה שאצל"ג ובין פס"ר, הוא בזה, דפס"ר אינו מכוין רק דהוי מלאכה בהכרח אבל במשאצל"ג הוא מכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה וכמו שביאר הכ"מ בשם הרר"א בנו של הרמב"ם), אבל בהא דפסחים הלא הוא מכוין בשחיטת הפסח ולא חסר רק תועלת הפסח כיון ששחטו שלא לאוכליו אבל כונה ורצון הוי התם ולכן בחובל דלא בעי מתקן וחייב גם כשאין תועלת ממלאכתו ולא נעשה תכליתה גם שוחט שלא לאוכליו חייב ולא דמי להא דסנהדרין דהתם אין כלל כונה ורצון להמעשה של חבלה ולכן פטור אפילו לר"ש דסובר דמקלקל חייב אלא דהש"ס קרי לזה משאצל"ג ולא דבר שאינו מתכוין משום דמיירי באופן כזה דאחר שהפך את המחט כבר הוי פס"ר לענין החבלה ולכן לא פטור מטעם דשא"מ דהא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות, אלא מטעם משאצל"ג וכדפירשו התוס' בסנהדרין פ"ה ע"א.
וגם ממה שהביאו התוס' שם בפסחים מהא דשבת קכ"א ע"ב דפטור לר"ש הורג נחשים ועקרבים משום משאצל"ג אין ראיה כלל, דהנה הרמב"ם בשבת פ"ח הל' ז' פסק דחובל חייב משום מפרק ולא משום נטילת נשמה, ולפי דבריו באמת ניחא מה שאמרו בשבת ק"ו ע"א דחובל חייב דוקא בחובל וצריך לכלבו, דהא אי נימא דהחיוב דחובל הוא משום נטילת נשמה וכמו שכתבו בתוס', יקשה דמה בכך שצריך לכלבו הא עכ"פ אין בזה תיקון כלל לגבי נטילת נשמה מה שצריך את הדם והוה משאצל"ג לענין נטילת נשמה וצריך להיות פטור גם לר"ש אבל להרמב"ם דחיוב חובל הוא משום מפרק שפיר ניחא דכיון דחובל להוציא את הדם זה גופא הוי איסור מפרק, ונמצא דלפי דברי הרמב"ם שוב אין לומר כדברינו דבחובל ומבעיר דהיינו במקלקל, אין צריך לתיקון ותועלת המלאכה, אלא שתהיה רק כונה לעשייה, דהא חובל הוי תולדה דמפרק ומפרק הלא בעי תיקון דהא תולדה דדש היא ואיך אפשר לומר דבחובל לא בעינן תיקון, אלא ע"כ צריכינן לומר דהחידוש דחובל ומבעיר הוא זה גופא דהקלקול שלהם חשיב תיקון וכמו בכל מלאכות שבת בעינן תיקון ה"נ בחובל ומבעיר, אלא שהקלקול שלהם חשיב תיקון, דכמו שהאב דהוא מלאכת דש צריך תיקון ה"נ התולדה, אלא שהתורה חידשה דהחבלה וההבערה חשיבא כתיקון, ולפי"ז באמת יוצא לנו עוד יותר דלא רק דבמקלקל בחבורה לא צריך לתיקון ותועלת להמלאכה, והמלאכת מחשבת הוי בזה שרוצה לעשות הדבר כ"א באמת הוי מלאכת מחשבת כמו בשאר מלאכות ובעינן שיעשה לשם תיקון המלאכה ותכליתה, אלא דבחובל ומבעיר בניגוד לשאר כל המקלקלין, הוי הקלקול כמו תיקון והשלמת המלאכה, וצריך לזה הקלקול מלאכת מחשבת כמו לכל מלאכות שבת, ובמילא בהא דהורג מזיקין אף שנימא שיש לו כונה ורצון לעצם ההריגה, אבל היות ואינו צריך אלא לסלק המזיקין מעליו שלא יוזק על ידם ואין לו שום צורך במיתתם כ"א בהרחקתם מעליו ואין בזה חילוק באיזה אופן יורחקו אם ע"י הריגתם או ע"י דבר אחר, ממילא פשוט דלא הוי מלאכת מחשבת להריגה וחשיב שפיר משאצל"ג, משא"כ במתעסק בתינוקות ובשחיטת הפסח שרוצה לעשות את הדבר ויש לו כונה גמורה אלא דע"י גורמים צדדיים כמו הטעות בתינוק או שחיטה שלא לאוכליו בפסח לא נתקן הדבר כ"א נתקלקל, לית לן בה כיון דגם קילקול כמו חובל חשיב תיקון ולכן חייב לר"ש דחובל ומבעיר חייב גבי שבת והוי מלאכת מחשבת כדביארנו.
היוצא לנו מדברינו דרק במקלקל בחבורה סגי לן בכונה ורצון לעשיית הדבר לחוד, ומשום דכבר הוי בזה מלאכת מחשבת, משא"כ בשאר מלאכות דבעי תיקון ודאי בעינן שיכוין להתיקון ולא סגי בכונה לעשיית המלאכה לבד, ובזה יתיישב שפיר מה שפירש"י גבי חלזון ע"ה ע"א וכי מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי, דהא התם מיירי במקלקל בחבורה ולא בעינן תו לתכלית ולתועלת להמלאכה כ"א לעצם העשייה, ולכן פירש"י דדוקא גבי חלזון פטור משום דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ואינו רוצה כלל במיתתו אבל אם לא היה איכפת ליה במיתתו היה חייב אף שאינו מתכוין ואינו צריך לתיקון של המיתה ואין לו בזה ניחותא, כיון דעכ"פ רוצה להמיתו ודי בכוונתו לעשיית הדבר בלבד מבלי שיהא צריך להתיקון דהא התם חובל הוא וזהו תיקונו, אבל בהא דמזרד זרדין בארעא דחבריה אף שעושה את מלאכת היפוי של הקרקע כיון דאין לו בזה ניחותא דהא הקרקע אינו שלו ואינו מכוין לתכלית ותיקון המלאכה חשיב משאצל"ג ופטור לר"ש אף שיש לו כונה לעצם המלאכה, כיון דצריך גם שיכוין לתיקונה ואף שלא איכפת ליה, כל זמן שאין כונה וניחותא להתיקון לא מהני לאיחיובי, ורש"י לא אמר זה אלא במקלקל בחבורה וכנ"ל ולא פטר ר"ש התם במקלקל אלא היכא דלא ניחא ליה כלל ואינו רוצה בעשיית הדבר דהיינו במיתת החלזון, דאדרבא טפי ניחא ליה בשביל הצורך שלו שיהא חי, ולכך הוי משאצל"ג ופטור כמו בהא דסנהדרין גבי מחט של יד וכמו בהא דהורג מזיקין דפטור לר"ש משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ג) והנה לכאורה קשה על שיטת הערוך מגמ' ערוכה דסנהדרין פ"ד ע"ב דאמרינן שם גבי מחט של יד ליטול בה את הקוץ דזה תלוי במשאצל"ג ולר"ש דסבר משאצל"ג פטור גם התם פטור, הרי דפס"ר אף דלא ניחא ליה (דהא התם הוי פס"ר וכמו שפירשו התוס' שם) תלוי במשאצל"ג ואינו היתר אלא בדין מלאכת מחשבת בשבת ואילו לפי שיטת הערוך פס"ר דלא ניחא ליה הוי היתר בכל האיסורין ואין זה תלוי במשאצל"ג כ"א הוי היתר מדין דבר שאינו מתכוין, וזה הקשו הרא"ש בהבונה והתוס' שם, והקשו עוד מדין מפיס מורסא דמותר רק משום צערא ומדין משאצל"ג.
אמנם לפימש"כ ליישב אליבא דהרא"ש לפי המג"א סימן ש"ך, דההו"א והמסקנא בזבחים צ"א ע"ב פליגי בזה אי פס"ר דלא ניחא ליה מותר גם בשאר איסורין או אינו היתר אלא בשבת (ולפי"מ דתלינן זה בדין ספק בלעבר, דאי נימא דפס"ר דלא ניחא ליה מותר גם בשאר איסורין א"כ חזינן דזהו חסרון מצד עצם המלאכה ואף שתעשה בהכרח מותר, וכמ"כ ספק בלעבר אף שעושה להדיא אבל כיון דלא ידעינן אם הוא עושה איסור בפעולה זאת מותר) וממילא יוצא לנו לפי המסקנא דשמואל כר"ש ס"ל ולכן מותר ע"ג האישים דפס"ר דלא ניחא ליה הוא וכמו כן גם ספק בלעבר, לא מיקרי פס"ר ומותר, אבל ההו"א דקא פריך והא קמכבי סבר דאף דהוה פס"ר דלא ניחא ליה הוי כפס"ר ואסור הואיל והדבר יעשה בהכרח ולא הוי פטור כגון זה אלא בשבת מדין מלאכת מחשבת ולכן סבר הערוך דהסוגיא בסנהדרין אזלא לפי ההו"א בזבחים דפס"ר דלא ניחא אינו חסרון בעצם המלאכה משום דאינו מתכוין כ"א החסרון הוא דחסרה הכונה לתיקון הדבר ולכן אינו אלא פטור מדין משאצל"ג, (והנה לפי מה שהעלה הגרעק"א במערכה במס' יומא רב באמת לא סבר להא דהערוך דפס"ר דלא ניחא ליה מותר וממילא שפיר מיושב דההיא דסנהדרין קאי אליבא דרב,) אבל עדיין יקשה מדין מפיס מורסא דמתיר שמואל רק משום צערא, ושמואל הא ס"ל בזבחים דפס"ר דלנ"ל מותר.
אבל באמת יש לומר דכי שייך ההיתר דדבר שאינו מתכוין ומשום דהוה חסרון בעצם הפעולה והמלאכה אלא היכי דלא הוי זו הפעולה ממש, אבל במפיס מורסא ומחט של יד הא הוי זו הפעולה ממש לא שייך כלל היתר דבר שאינו מתכוין, והא דמזרד זרדין בארעא דחבריה סובר הערוך דהוה פס"ר דלא ניחא ליה ומיקרי דבר שאינו מתכוין היינו משום דאם לא יזרע לבסוף לא הוי כלל תיקון השדה ולא הוי חורש, ורק אם יזרע לבסוף הוי חורש והוי כספק דלעבר וזהו שייך לדין פס"ר וכש"נ, אח"כ מצאתי יסוד זה כתוב בשם ר"א בנו של הרמב"ם בשם הרמב"ם שהבאתי למעלה, ומצאתי עוד יסוד זה ברשב"א פ' ר' אליעזר דמילה דהק' דמה שייך גבי מילה בצרעת דין דדבר שאינו מתכוין וזה שייך רק למשאצל"ג עיי"ש מה שתירץ, והנה המ"מ בפי' הל' י"ז גבי מפיס מורסא כתב דהוה דבר שאינו מתכוין אבל אינו מוכרח ושפיר י"ל דהערוך סובר דלא שייך לדין דשא"מ, וכנ"ל.
אח"כ מצאתי דהגרעק"א במערכה ביומא תירץ כן דמפיס מורסא לא שייך לדין דשא"מ, ועוד הביא שם להוכיח דרב סובר דפס"ר דלנ"ל הוי מתכוין, ועפי"ז מתורץ הסוגיא בסנהדרין דקיימי התם אליבא דרב, והביא שם ראיה לדעת הערוך במה דדחו התוס' והרא"ש ראית הערוך מדין מזלפין יין ע"ג האישים דשם לא הוי פסיק רישא, והביא הגרעק"א שם ראיה מזה, דלפי"מ שכתב דרב ע"כ סבר דלר' יהודה גם בשאר איסורין אינו מתכוין אסור מדרבנן, א"כ יקשה הברייתא דמזלף דוקא לספלים משום לא יכבה, וע"כ דהוי פס"ר, ומ"מ לשמואל אליבא דר' שמעון מותר לזלף ע"ג האישים, וע"כ משום דפס"ר דלא ניחא ליה מותר כהערוך, אמנם לפי מה שכתבתי דדין פס"ר דלא ניחא ליה תלוי נמי בדין ספק דלעבר, א"כ אפשר לומר דרב ושמואל דפליגי בדין פס"ר דלא ניחא ליה פליגי נמי בספק דלעבר, דלשמואל בספק דלעבר נמי לא חשיב פס"ר ומכוין, לכן מותר לר"ש לזלף ע"ג האישים דהא ביארנו לעיל דגבי זילוף יין הוה רק ספק בלעבר דלאחר שכבר כיון ידו אפשר דהוה פס"ר לענין כיבוי, אבל אי ספק דלעבר לא חשיב כפס"ר דהא עכ"פ לא ידוע עכשיו, מותר, ולר"י אף דלא חשיב כפס"ר סובר שמואל דלר"י בשאר איסורין אינו מתכוין אסור מדאורייתא, ורב סבר דספק בלעבר הוי פס"ר ולכן אסור, וכל זה דמותר דוקא לשמואל אליבא דר"ש משום דספק דלעבר לא חשיב מתכוין, דלהערוך דגם גבי שאר איסורין פס"ר דלא ניחא ליה מותר ובעינן כונה ודאית להאיסור בשעת עשייתו, ואף שהדבר בהכרח יעשה מ"מ כל זמן שאינו רוצה בזה מותר וע"כ דגם ספק בלעבר לא חשיב כפס"ר ומכוין, א"כ גם בשאר איסורין כן, ולכן סובר שמואל דמותר לזלף, אבל לעולם אי פס"ר דלא ניחא ליה חשיב מכוין אינו מותר וליכא הוכחה מההיא דמזלפין יין דהתם כדביארנו מספקינן באמת אם נעשה מלאכת הכיבוי או לא והמחלוקת בין רב ושמואל תלויה בזה אי ספק כזה בלעבר חשיב אינו מכוין או לא.
והנה בכריתות דף כ' ע"ב מוקי שם הא דנתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן אי חייב שתיים או לא בפלוגתא דר"י ור"ש, דלר"י דדבר שאינו מתכוין אסור חייב שתיים ולר"ש דדשא"מ מותר אינו חייב אלא אחת, והקשו התוס' דהא אמרינן דגם לר"י אינו מתכוין בשבת אינו אסור אלא מדרבנן והתם בכריתות המחלוקת אי חייב שתי חטאות, ותירצו דהתם בכריתות הוה פס"ר לענין הבערת התחתונות, והא דפטר ר"ש הוא משום משאצל"ג, ודחקו שם בתוס' אמאי קרי ליה דשא"מ, וחילקו בין זה ובין הברייתא דחותה גחלים להתחמם דקרי ליה משאצל"ג, אכן לפימש"כ אפשר לומר בשני אופנים א. דהוי כאן פס"ר דלא ניחא ליה וכמו דאמר התם בנפח שנו שהוא צריך להגחלים ולא ניחא ליה כלל בההבערה, וס"ל לרב אשי דאוקמה הכי, דלר' יהודה אפילו פס"ר דלא ניחא ליה חשיב כמתכוין, ולר' שמעון פס"ר דלא ניחא ליה לא הוי כמתכוין, ורק בסנהדרין פ"ד ע"ב קרי לה הגמ' משאצל"ג משום דתליא בהא דמשאצל"ג וכדביארנו לעיל דאיירי במקלקל וכו' עיי"ש, ובמילא כבר ליתא לקושית התוס', ובאופן ב' אפשר לומר דהכא הוה ספק בלעבר שאינו יודע אם יש שם ניצוצות בתחתונות שיכולין להתבער, וזה תליא בהך פלוגתא כדביארנו, ור"י סבר אליבא דרב אשי דספק בלעבר הוי כפס"ר וחייב חטאת, דהא אפשר דבשעה שנטל את העליונות היו שם ניצוצות והיה בהכרח שיתבערו וחשיב כמכוין ממש ואין זה אלא ספק ידיעה, ור"ש סבר דגם ספק בלעבר חשיב אינו מתכוין ופטור, ומיושב נמי קושית התוס'.
והנה הרמב"ם בפ"ז משגגות הל' י"ב כתב לחלק בין ברייתא ראשונה דחותה גחלים סתם לשנייה דחותה על מנת להתחמם וז"ל החותה גחלים בשבת שהוא מכבה את העליונות ומדליק את התחתונות, אם נתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתיים, חתה גחלים להתחמם מהם והובערו מאליהן חייב שתיים מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמו שביארנו בהלכות שבת, והק' הכ"מ הא ברישא כתב דדוקא בנתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתים הא לא נתכוין לא והיאך כתב בסיפא גבי חתה גחלים להתחמם דחייב שתיים, וכתב ע"ז ואפשר מאחר שיודע שודאי יתבערו הוי כפסיק רישא, ותירוצו אינו מובן דא"כ ברישא בחותה סתם, נמי הוי פס"ר ולמה לי דוקא נתכוין לחייבו שתיים, והלח"מ שם תירץ דגם בסיפא איירי במתכוין, ודבריו תמוהים דהא כתב הרמב"ם להדיא בפ"א משבת דפס"ר חייב בלא נתכוין,
ו[עריכה]
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, וכן פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אע"פ שמשיר צרורות וכן כל דבר שאין מתכוין כגון זה הרי זה מותר. אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה, כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה. כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה.
פסק רבינו בדבר שאין מתכוין כר"ש דמותר ובמלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב כר"י, ובדבר שא"מ מותר דוקא כשאינו בהכרח שתעשה המלאכה, אבל בפסיק רישא מודה ר"ש דחייב.
והנה ידוע שיטת הערוך מובא בתוס' וברא"ש פ' הבונה דהא דפסיק רישא חייב היינו כשניחא ליה באותה המלאכה שתעשה, אבל כשלא ניחא ליה במלאכה מותר לכתחילה, עיי"ש ברא"ש דהביא כמה ראיות לזה הדין, הלכך סובר הערוך דמותר להסיר פקק של פשתן מעל חבית יין בשבת אע"פ שא"א שלא יסחט, כיון שאינו נהנה מזה דהולך לאיבוד הוי פס"ר דלא ניחא ליה ומותר, והרא"ש שם סתר ראיותיו של הערוך ומסיק דאין לנו ראיה, אלא דפס"ר דלא ניחא ליה פטור מדאורייתא אבל לעולם אסור מדרבנן אפילו לר"ש בפס"ר דלנ"ל.
ולכאורה דברי הערוך נכונים דכיון דעכ"פ שמעינן דהיכא דלא ניחא ליה לא הוי כדין פס"ר, דהא בפס"ר מחייב ר"ש, משא"כ היכא דלא ניחא ליה כדחזינן מכל הני ראיות שהביא הערוך וא"כ צריך להיות כמו כל אינו מתכוין דמותר לר"ש, ובשלמא גבי הא דמזרד זרדין דקאמר בגמ' שבת ק"ג ע"א אם לאכילה כגרוגרת אם ליפות את הקרקע בכל שהוא וקמקשי שם בגמ' והא הוי פס"ר לגבי יפוי הקרקע וגם ר"ש מודה, וקמוקי אביי דעביד בארעא דחבריה, והערוך פירש דהוי פס"ר דלנ"ל בארעא דחבריה, אפשר לומר דהרא"ש יפרש כתוס' דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן פטור אבל אסור, אבל בהא דקוצץ בהרת משום מילה, לא שייך למימר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא משאצל"ג הוא פטור רק במלאכת שבת ולא באיסורין דכל התורה, וע"כ דהוי דבר שאינו מתכוין ולא חשיב פס"ר דמודה ר"ש, כיון דקץ לה אחר דלא ניחא ליה בקציצת הבהרת, וא"כ מהיכי תיתי לאסור ומ"ש מכל דשא"מ דמותר לכתחילה.
וצריך לומר בכוונת הרא"ש דעצם החילוק בין דבר שא"מ דמותר לכתחלה לר"ש, למשאצל"ג דפטור אבל אסור לר"ש, הוא בזה, דבדבר שאינו מתכוין כיון דאינו עושה את המלאכה להדיא ואפשר שגם לא תעשה לכן מותר, אבל במלאכה שאצל"ג דעושה את המלאכה להדיא אסור עכ"פ מדרבנן, ומש"ה סובר הרא"ש דאף דפס"ר דלא ניחא ליה מיקרי דשא"מ, דאם לא ניחא ליה הוי כמו שאינו פס"ר, מ"מ אסור כיון דהמלאכה תעשה בהחלט וכמו מלאכה שאצל"ג אסור גם זה אסור, ולפי"ז נאמר דהא דדבר שא"מ מותר בשבת הוא מטעם מלאכת מחשבת וכמו מלאכה שאצל"ג כיון דאנו לומדים זה מדין משאצל"ג, ועפי"ז צריך לחלק הא דמשאצל"ג פטור אבל אסור ודבר שא"מ מותר לכתחילה, דבמלאכה שאצל"ג עושה המלאכה להדיא אבל באינו מתכוין אפשר שלא תעשה, ובפס"ר אף דלא ניחא ליה עכ"פ עושה המלאכה להדיא ואסור.
אמנם באמת יש לומר דדבר שא"מ דמותר בשבת לא הותר כלל מדין מלאכת מחשבת וכן איתא בתוס' כתובות דף ו' ד"ה את"ל, דפטור משום דשא"מ אפילו בחבורה לר"ש, דאף דסבירא ליה מקלקל בחבורה חייב משום דלא בעינן שם מלאכת מחשבת, ומ"מ בשאינו מתכוין מותר אפילו היכי דלא מיפטר מדין מלאכת מחשבת עיין שם בתוס', וצריך לומר דדבר שא"מ יש בו היתר בפ"ע והוי חסרון בעצם המלאכה דכשאינו מתכוין חשוב כלא עשאה והוי כמו כל פעולה שנעשית בלא רצונו של העושה שאין לה חשיבות מעשה כלל, ואין לזה שייכות עם מלאכת מחשבת דשבת כ"א זהו היתר דכל התורה כולה, ולפי"ז אף אי הוי עשייה להדיא לגבי אותה המלאכה מותר משום האי טעמא, כיון דלא חשיבא מלאכה כשאינו מתכוין אליה, אך זה תלוי אי דינא דהערוך שייך גם בשאר איסורין דלא גבי שבת, דאם לא נסבור סברת הערוך אלא גבי שבת, א"כ מוכח דדין דשא"מ בשבת הוא היתר בפ"ע, ולא משום דהוי חסרון בעצם העשיה כשאינו מתכוין ובהכרח דהוא רק היתר בשבת מדין מלאכת מחשבת, וממילא נוכל שפיר לומר דהרא"ש סובר דזה דמותר דשא"מ הוא רק כשאינו עושה בהחלט וספק אם תעשה בכלל המלאכה, אבל בפסיק רישא אסור כמו משאצל"ג וכש"נ, וכן כתב להדיא הרא"ש בפ' שמונה שרצים דדינא דהערוך הוא רק לגבי שבת.
וכל זה תלוי אי דין דשא"מ דשבת הוי כמו דשא"מ דשאר איסורים ותלוי זה בזה, דלהשאילתות בסימן ק"ה, דפסק כר"ש דדשא"מ מותר, רק גבי שבת ולא בשאר איסורין דכל התורה, דהתם קיימ"ל כר"י דאסור, מוכח דדשא"מ בשבת הוא היתר בפ"ע שאין לו שייכות עם שאר איסורין ומ"מ מותר לכתחילה כשאין ודאי שתעשה המלאכה, וגם מדינא דמלאכת מחשבת בשבת אפשר להיות מותר לכתחילה ומוכרחינן לחלק בין משאצל"ג לדשא"מ, דבמשאצל"ג כיון שעושה המלאכה להדיא אסור, ומ"מ מוכח דגם משום מלאכת מחשבת יש היתר לכתחילה, אבל אם נימא דלא כהשאלתות, דאין חילוק בדבר שא"מ בין שבת לשאר איסורין, לא מוכח דמותר לכתחילה היכי דפטור מדין ממלאכת מחשבת, ולעולם משום מלאכת מחשבת פטור אבל אסור כמו במשאצל"ג, והא דמותר בדבר שא"מ הוא מפני שחסרון הוא בעצם המלאכה וכמו בשאר איסורין דכל התורה, ואין בזה חילוק בין עושה להדיא או אינו עושה, דכשעושה מעשה בלא כוונה לאותו דבר לא הוה מעשה כלל.
נמצא לפי"ז דלהשאלתות דסובר דרק בשבת קיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, אף דבשאר איסורין לא הוי בזה א"מ וחייב, הרי דבעצם המעשה כשהוא לעצמו לא חסר כלום, אלא דהוה היתר מיוחד בשבת מדין מלאכת מחשבת ומ"מ מותר גם לכתחילה, אמנם אף אליבא דהרא"ש דחולק בזה על השאילתות וסובר דאף בשאר איסורים קיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, מ"מ לפי סברתו, דדינא דהערוך לא שייכא אלא בשבת אבל בשאר איסורין אפילו פס"ר דלא ניחא ליה אסור, א"כ ע"כ דיש בשבת היתר לבד ההיתר דגבי שאר איסורין וצריך לחלק בין מלאכה שאצל"ג לדבר שא"מ כנ"ל (ומצאתי שגם הגרעק"א חילק כן במערכה אליבא דר' יהודה בספק דרבנן) ונצטרך לומר לדידיה דאפילו ההיתר דדשא"מ בכה"ת אינו אלא כשלא ברור שתעשה האיסור דהא לית ליה סברת הערוך בשאר איסורין וא"כ גם בכה"ת כשהדבר יעשה בהכרח אסור, ואינו מותר לעולם אלא כשאין התהוות אותו האיסור הכרחי ומוטל בספק, רק דבשבת יש גם היתר מדין מלאכת מחשבת שזה באמת אינו מתיר רק פוטר ואסור מדרבנן. אבל להערוך דסובר דגם בשאר איסורין מותר פס"ר דלנ"ל א"כ אפשר לומר כדפירשנו דההיתר דדשא"מ הוא היתר בכה"ת כולה ומשום דהוה חסרון בעצם המעשה, ומטעם זה מותר לכתחילה אף היכי דודאי לן שתעשה המלאכה, ומשאצל"ג דאסור לכתחילה הוא משום דאין שם חסרון בעשיית המלאכה וההיתר רק בשבת מדין מלאכת מחשבת ולכן פטור אבל אסור, וזהו כתוס' כתובות דף ו' ע"א.
איברא דמש"כ אליבא דהרא"ש אינו מבורר כל הצורך, דהא הרא"ש באמת אינו מסכים לשיטת הערוך גם גבי שבת אלא על הפטור מדאורייתא אבל מדרבנן אסור בפס"ר דלנ"ל אפילו בשבת, וא"כ אין אליבא דהרא"ש שום הוכחה דדין מלאכת מחשבת מהני אף להתיר לכתחילה, והיכי דבאמת יש עשייה להדיא מטעם מלאכת מחשבת אינו אלא פטור אבל אסור, אמנם יש לומר דכיון דהרא"ש אינו סובר שיטת הערוך בשאר איסורין, וא"כ אם עכ"פ יהיה שייך דין הערוך גבי שבת ע"כ צריך להיות מותר גם מדרבנן, וע"ז גופא חולק הרא"ש וסובר דאין נ"מ מזה לדין משאצל"ג, היינו דבעצם היסוד סובר הרא"ש דינא דהערוך ודשא"מ הוא היתר עצמי בגוף המלאכה ואין לזה שייכות עם דין מלאכת מחשבת בשבת רק דחולק על זה שמותר פס"ר דלנ"ל לכתחלה וסובר דעכ"פ מדרבנן צריך להיות אסור, אבל לגבי דאורייתא סבירא ליה כהערוך דפס"ר דלא ניחא ליה הוה כדשא"מ ולא כמשאצל"ג, וכן מוכח מדברי המ"מ שכתב בפ"א משבת על דינא דהערוך ואחרים אומרים דפטור אבל אסור, והמ"מ הא כתב דינו על הרמב"ם דסובר דמשאצל"ג חייב, וע"כ דפס"ר דלא ניחא ליה אף שאסור להרא"ש מדרבנן אין לזה ענין עם משאצל"ג ואף דהתם להלכה חייב ומשום דפסק הרמב"ם כר' יהודה, מ"מ בפס"ר דלנ"ל פטור מדאורייתא כר"ש בדשא"מ ואפילו ר"ש דמתיר בדשא"מ זהו בלא פס"ר אבל בפס"ר אסור.
וממילא מוסבר דברי הר"א בנו של הרמב"ם שהביא הכ"מ לחלק בין פס"ר למשאצל"ג דלכאורה מה איצטריך לחלק כיון דבין פס"ר בין משאצל"ג חייב לרבינו, אבל לפי דברינו החילוק הוא בין פס"ר דלנ"ל דהתם באמת פטור, ולכן חילק בין הכא למשאצל"ג דחייב אף שבשניהם תעשה המלאכה, ומשום דבפס"ר דלא ניחא ליה חסרה הכונה, ודומה לשאר דשא"מ.
ולפי"ז דהרא"ש סובר בעצם דינא דהערוך לגבי דאורייתא דפס"ר דלנ"ל הוה כדשא"מ שפיר מיושב הא דלא הזכיר כלל גבי עביד בארעא דחבריה דפטור משום משאצל"ג, אלא דכתב רק לדחות ראית הערוך משם, דמותר לכתחילה, וכתב דאין משם ראיה רק דפטור מדאורייתא, אבל לעולם הפטור הוא משום דהוה כמו דשא"מ לגבי דינא דאורייתא, ולא כתוס' דכתבו בשבת ק"ג ע"א דפטור משום משאצל"ג, ונ"מ פשוט דלא צריך לאוקמיה ההיא סוגיא דעביד בארעא דחבריה כר"ש דפטר במשאצל"ג, אלא אפילו לר"י דמחייב, הכא פטור משום דשא"מ, והיות דסבר דינא דהערוך, שפיר דחידש דמ"מ חולק עליו בדרבנן וסובר דאסור.
והנה הרא"ש בפ' שמונה שרצים כתב דל"ש דינא דהערוך רק במלאכות שבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורי תורה לא, וחייב בכל אופן דהוה פסיק רישא כגון בשתית סמא דעקרתא אף ששותה לרפואה, והביא לזה ראיה ממה דפריך הגמ' בזבחים צ"א ע"ב על הא דמזלפין יין על גבי האישים, והא קא מכבה ואף דהוה התם פס"ר דלנ"ל קפריך הש"ס דלחייב לר"ש, הרי דבשאר איסורין דלאו דשבת לית לן דינא דהערוך וחייב בפס"ר אף דלנ"ל.
ודברי הרא"ש תמוהים בזה מאוד, חדא מה שהקשה המהר"ל מפראג דהא מסיק שם הגמ' דלר"ש מותר לזלף יין ע"ג האישים משום דדשא"מ מותר, ומאי מביא ראיה מסלקא דעתין דהגמ', ועוד דהא הרא"ש בעצמו הביא בפ' הבונה האי דינא דמזלף לראיה לדין הערוך, אלא דדחה ראייתו דלא הוי התם פס"ר דאפשר לזלף באופן שלא יהא כיבוי, ועוד דהערוך בעצמו ודאי דסבר דשייך דיניה אף בשאר איסורים דהא הביא ראיה ממילה בצרעת.
והאחרונים כתבו דאין לומר דהרא"ש כתב כן אליבא דשיטתו, דהא הרא"ש בעצמו חולק על הערוך גם לענין שבת דהא דחה כל ראיותיו של הערוך, בהבונה שם, אכן לפימ"ש דהרא"ש באמת אינו חולק על הערוך אלא בהא דמתיר גם מדרבנן לכתחילה, אבל בעצם היסוד דפס"ר דלא ניחא ליה לא הוי כמכוין גם הרא"ש מודה דמטעם זה פטור מדאורייתא ולא הוי כפס"ר, ממילא יש לומר דהרא"ש לא כתב כן אליבא דהערוך דהא ודאי סובר דינו בכל איסורין דהא הביא ראיה ממילה בצרעת, כ"א אליבא דנפשיה וכאן מוסיף לחלוק דדוקא במלאכת שבת פס"ר דלנ"ל פטור אבל לא בשאר איסורין, עכ"פ קשה דהא סותר דברי עצמו.
והנה ביו"ד בסי' פ"ז במה שכתב הרמ"א דאסור לחתות תחת קדרה של עכו"ם שמא יש שם בשר וחלב, תמה שם הגרעק"א בחידושיו דהא הוי אינו מתכוין, וכתב דאף דהוה ספק בלעבר שאין אנו יודעים מה נמצא בקדרה, וכל דין דאינו מתכוין הוי ספק בלהבא דהיינו אם תעשה המלאכה והאיסור או לא, מ"מ הוי נמי כדין אינו מתכוין והביא ראיה מדברי הט"ז דהתיר לכסות תיבה בשבת כשספק אם יש שם זבובים והוי איסור צודה, משום דהוי דבר שאינו מתכוין, הרי דגם ספק בלעבר שייך לדשא"מ.
ואמרתי בזה דיש לחלק מדינא דהט"ז דגבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת מהני גם ספק בלעבר דלא ליהוי מ"מ, דהא עכ"פ בשעת עשייתו חסר לו הידיעה אם הוא עושה המלאכה או לא ולכן א"א לחייבו מטעם מלאכת מחשבת, אבל בהך דינא דהרמ"א דאינו באיסור שבת שפיר חייב היכי דהספק בלעבר, ורק בספק בלהבא שהספק אם בכלל יעשה איסור מותר משום דשא"מ אבל בספק בלעבר דודאי עושה את האיסור באם יש שם בו"ח, לא מיפטר משום אינו מתכוין וחשיב רק שוגג לכל היותר.
ואיברא אם נימא דגם בשבת לא מטעם מלאכת מחשבת הותר אינו מתכוין, דגם היכא דלא צריך מלאכת מחשבת כגון בחבורה ג"כ פטור אינו מתכוין וכדהוכיחו התוס' בכתובות ו' ע"א, דא"מ למלאכה הוי היתר בכל התורה כולה ואין לזה שום שייכות עם מ"מ דשבת, לא יעלה כלל תירוצינו לחלק בין שבת לשאר איסורים, אבל אם נימא דמטעם מ"מ ג"כ יש היתר לכתחילה כשספק אם יעשה האיסור ואינו אסור היכי דלא הוי מ"מ אלא כשעושה את האיסור להדיא, שפיר אפשר לומר כנ"ל דספק בלעבר אינו מתיר רק בשבת, (ובקושית התוס' בכתובות עוד נכתוב בעזה"י).
ובמש"כ יתבארו דברי הרא"ש בפ' הבונה בהא דפתח לדחות ראית הערוך מהא דאין ממעטין ביו"ט דהאריך שם, ולכאורה כל אריכות דבריו שלא לצורך, אבל לפימ"ש מיושב שפיר, דבאמת הוי שם כמו ספק בשלעבר, דבשעת עשייתו הוא עושה להדיא דבר האסור, רק כשיתברר אח"כ שלא היה צריך לזה לא יהיה בזה תיקון, ואין זה בגדר דשא"מ דכל התורה, ורק דגבי שבת מיהא מהני אפילו בספק דלעבר למיפטריה, משום דבעינן מ"מ וליכא, וזהו שכתב כיון דר"ש סבר דשא"מ מותר מן התורה הכא אע"ג דפסיק רישא הוא הואיל ואית ליה אחריני שרי לר"ש דשמא לא יהא צריך לזה ואיגלאי מילתא דלא תיקן כלי, והיינו דבאמת יש פה עשייה והוי כפסיק רישא רק שחסרה לנו הידיעה אם הוי תיקון בזאת העשייה וזה יתברר אח"כ, והוי כספק בלעבר, מ"מ מותר בשבת.
ולפי"ז אפשר דאף דר"י סובר דדשא"מ גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, מ"מ כיון דסובר דמשאצל"ג חייב, הרי דלא מצריך מלאכת מחשבת גמורה, במילא פס"ר בלעבר ג"כ חייב לדידיה והוי כמכוין דלא גרע בדין מלאכת מחשבת ממשאצל"ג אבל ר"ש דפטר משאצל"ג משום דלא חשיב מלאכת מחשבת אע"פ שעשה להדיא, ה"נ לדידיה גם פס"ר בלעבר לא חשיב פס"ר דלא הוי מ"מ, (ואף דגם פס"ר גמור דלנ"ל ג"כ דומה למשאצל"ג, מ"מ נ"מ היכא דמטעם משאצל"ג לא יהיה חסרון כגון שצריך לזה).
ועכשיו מיושבים שפיר דברי הרא"ש בהא דהביא ראיה מהגמ' בזבחים דאמר והא קמכבי, דפס"ר דלנ"ל חייב בשאר איסורים, אף דבעצמו כ' לעיל דלא הוי פס"ר, משום דלא מוכח כלל דלאחר שכיון ידו לזלף את היין דלא הוי פס"ר בלהבא דבאמת אפשר מאד דאח"כ כבר מוכרח לכבות את האש לפי האופן שהוא מזלף את היין. אלא דלא ידוע לנו איך עשה מעשה הזליפה האם במצב כזה שכבר היה בהכרח שיכבה את האש או דילמא באופן שהיין היה יכול להשפך על האיברים או עצי המערכה ולא ליגרום לכיבוי האש בעת נפילתן ולפימש"כ הוי זה ספק בלעבר דהיינו חסרה לנו הידיעה באיזה אופן ומצב שפך את היין אבל אחרי שיברר לנו אופן הזליפה כבר לא נסתפק בזה אם יגרום כיבוי או לא וגם יהיה אז ברור אצלנו דגרם כיבוי בהכרח והיה פס"ר וא"א היה שלא יכבה את האש, אלא דזה בעצם לא ידוע לנו והוה ספק בלעבר, ואם נימא דגם בשאר איסורין מהני פס"ר דלא ניחא ליה דלא ליהוי פס"ר, א"כ מוכח דגם בשאר איסורין בעינן כונה ודאית וגם אם תעשה המלאכה או האיסור בהכרח, לא מהני לחייבו כל זמן שלא נתכוין לזה להדיא, ולכן לא ניחא ליה הוי פטור אף שברור לנו שהמעשה יעשה, ולפי"ז גם ספק בלעבר אף שיתכן שעושה האיסור להדיא והוי פס"ר גמור מ"מ כיון שבשעת העשייה לא ידוע לנו אם עושה את האיסור ואינו מתכוין לאיסור גם כן מהני דלא ליהוי פס"ר ופטור, והנה הרא"ש בהבונה, דבאמת אית ליה סברת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה פטור עכ"פ מדאורייתא וכדביארנו ואחרי שלא חילק שם בין שבת לשאר איסורין והולך לפי שיטת הערוך דמתיר גם בשאר איסורין פס"ר דלא ניחא ליה א"כ גם בספק בלעבר לא הוי פס"ר, ושפיר דחה ראית הערוך מהא דמזלפין יין על גבי האישים, דהתם לא הוי פס"ר דהוה ספק בלעבר, ולכן מותר ואזלינן השתא דדשא"מ הוי היתר דכל התורה ולא היתר משום מלאכת מחשבת דשבת, ומשום שעצם המלאכה והאיסור כשהוא נעשית בלא כוונה אינה מעשה איסור, וכמ"כ ספק בלעבר שאין שום כונה להאיסור מותר, משא"כ פס"ר דלא ניחא ליה, דהא הפעולה נעשית בהכרח ולהדיא, אין ראיה שמותר לכתחילה וצריך להיות עכ"פ אסור מדרבנן וכמו משאצל"ג בשבת דגם כן אסור מדרבנן, אף דלא דמי למשאצל"ג דהוי היתר מדין מלאכת מחשבת והכי אתינן מדין דשא"מ דכל הש"ס, מ"מ סובר הרא"ש דגבי היתר לכתחילה פס"ר דלא ניחא אף דאינו מתכוין לא צריך להיות עדיף ממשאצל"ג בשבת, ומהא דמזלפין יין אין ראיה להיתר לכתחילה כדביארנו דהוא מטעם ספק בלעבר, אבל בפ' שמונה שרצים דהרא"ש חולק על הערוך וסובר דלא שייך דין הערוך לגבי שאר איסורים אלא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת, הרי דהיכא שהדבר ודאי יעשה חשיב כמתכוין, ואף דלא ניחא ליה לא פטרינן בזה בכל התורה מדין אינו מתכוין א"כ גם בספק בלעבר צריך להיות דחייב וחשיב פס"ר גמור אחרי שעושה הדבר להדיא ובהכרח יעשה וחשיב מתכוין אלא דהוי רק חסרון ידיעה אצלינו, ולכן גם בהא דמזלפין יין חשיב פס"ר וחייב, והביא הרא"ש ראיה מקושית הגמ' והא קמכבי, דבשאר איסורין חייב בפס"ר דלא ניחא ליה ונאמר כדברי המג"א בסי' ש"ך דסובר הרא"ש דבאמת הכי קיי"ל להלכה ודלא כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפט"ז ממעה"ק הל' י"ד דהמתנדב יין מביא ומזלפו על גבי השיתין, ולא כשמואל דאמר דמזלפו ע"ג האישים ועיין שם בכ"מ.
ונמצא דבזה גופא חולק שמואל עם מסקנת הגמ' דשמואל מוקים הברייתא דקתני לאישים כר' יהודה דדשא"מ אסור, והערוך מוכיח מזה דפס"ר דלא ניחא ליה מותר, והרא"ש בפ' הבונה כתב דאף דפטור אבל אסור מ"מ כאן מותר משום דלא הוי פס"ר והיינו משום דהוי ספק דלעבר, וזה אינו אלא לשמואל אבל לפי המסקנא דקיי"ל דלא כשמואל ע"כ נימא דהברייתא ניחא גם לר"ש ומשום דהוי פס"ר דבשאר איסורין לא מפטר דלא ניחא ליה ורק בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת, וממילא ספק דלעבר הוי נמי פס"ר וכמו שבארנו ונמצא דבהך דינא אם בפס"ר דלא ניחא ליה פטור בשאר איסורין פליגי שמואל ומסקנת הגמ' וקיי"ל דלא כשמואל וכדברי המג"א כנ"ל.
ובזה נוכל לבאר דברי רש"י בזבחים דף צ"א במה דאמר הגמ' דשמואל כר"ש דדשא"מ מותר כתב וא"ת פס"ר ולא ימות הוא אפשר דמזלוף ליה בטיפין דקות הלכך א"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאינו מתכוין הוא, וצריך ביאור דמה מהני מה שיכול לזלף בטיפין דקות כיון דעכשיו הוא מזלף בטיפין גסות, והמרכה"מ בפ"א מהל' שבת ביאר ד' רש"י ע"פ ד' השלטי גבורים בפ' האורג שהביא מד' הרשב"א שהנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי נצוד בתוכו דאף שיודע שיש שם צבי מותר והרמב"ן והר"ן סוברים בזה דהוי פס"ר, ולמד הש"ג מד' הרשב"א דהיכי שעושה דבר היתר עם דבר איסור ואינו מתכוין להאיסור אף דהוי פס"ר מותר, וכתב הש"ג עוד דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפס"ר אז אפי' עביד אותו מעשה אפי' בפס"ר שרי כי לא מתכוין לעשות הפס"ר, וכתב שמדברי הרשב"א סיוע גדול לזה וק"ו הוא מדבריו, ואפשר שבאמת יסוד הש"ג הוא מד' רש"י וכתב שם שהאריך במקום אחר בזה, אבל אין זה מובן אלא ע"פ ד' הערוך דפס"ר דאסור דוקא בדניחא ליה שיהי' נחשב כמו כונה, ולפ"ז יש לומר דהיכי שהי' אפשר לו לעשות הדבר ע"פ אופן דלא הוי פס"ר גם אם עושה בפס"ר מותר, ואף דרש"י ע"כ אינו סובר כהערוך דאם היה סובר כן לא היה צריך לתירוצו משום דאפשר אלא משום דלא ניחא ליה בהכיבוי צ"ל לפי"ז דרש"י סובר כהערוך בעיקר הדין דפס"ר דאסור הוא משום דהוי כונה ומ"מ אפי' לא ניחא ליה במעשה האיסור כיון דע"כ צריך לעיקר המעשה הוי כמו מכוין, אבל היכי שאפשר לו לעשות עיקר המעשה באופן אחר אז אף שעשאו באופן דהוי פס"ר מותר, ומ"מ הוא חידוש גדול לומר כן להחולקים על הערוך.
[ובעיקר היסוד שהביא הש"ג מדברי הרשב"א והוכיח מדבריו חדוש גדול דהיכי שעושה בהמעשה שני דברים דבר היתר ודבר איסור ואינו מתכוין להאיסור אפי' הוי פס"ר מותר נראה דאין שום מקום להוכיח מדברי הרשב"א כדבריו, דזה ודאי דצידה לא שייך אלא אם רוצה לצוד הבע"ח דזה עיקר דין צידה וכמו שכתבו התוס' בשבת ע"ג ע"ב גבי זומר וצריך לעצים דהיכי דאין צריך לעצים אינו חייב משום קוצר אפי' לר' יהודה דמחייב במשאצל"ג וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ח הל' ד' שכותב זומר וצריך לעצים אף דסובר דמשאצל"ג חייב, וא"כ זה פשוט דאם אינו צריך להצבי וכשיפתח אח"כ הבית יניחו לצאת דאינו שייך בזה גדר צידה ומסתבר שגם הרמב"ן והר"ן יודו בזה ורק דכאן הוא שבאמת שאף שעכשיו אינו מכוין לצידת הצבי מ"מ בדיעבד שניצוד הצבי לא יניחו אח"כ לצאת מן הבית ובזה הוא שחולקים הרמב"ן והר"ן עם הרשב"א דהרשב"א סובר דעכ"פ עכשיו דאינו מכוין כלל לצידת הצבי לא מיקרי צידה דצידה לא מיקרי אלא היכי שצריך להבע"ח ורוצה בצידתו והרמב"ן והר"ן סוברים כיון דבאמת ניחא ליה בדיעבד מה שהצבי ניצוד הוי פס"ר, אבל כל זה הוא בצידה דלא שייך צידה אלא כשהוא צריך להבע"ח וכמו קוצר דאינו חייב אלא כשהוא צריך לעצים, אבל בשאר מלאכות כמו מבעיר ומבשל וכה"ג ודאי אין כאן פטור במה שעושה עוד דבר אחר היתר כיון דעכ"פ עושה מלאכה בפס"ר, ממילא אין כאן שום יסוד לדברי הש"ג דהיכי שיכול לעשות באופן המותר אינו חייב משום פס"ר אפילו כשעושה באופן האיסור].
אכן לפי"מ שבארנו נוכל לפרש דברי רש"י באופן אחר וא"צ כלל לחדושו של הש"ג אלא דכונתו הוא שבאופן שמזלף אינו יודע בעצמו איך יפלו הטיפין והנ"מ איך יוצא מתחת ידן דכשזורק מרחוק קצת ובחוזק אז יתפזרו הטיפין ונעשות טיפין דקות שאין בכחם לכבות אש, אבל אם הזילוף אינו בחוזק אז יפלו גם טיפין גסות שיש בכחן לכבות קצת גחלים, וזהו שכתב רש"י דאפי' אם בשעה שזולף הוא באופן זה אבל הוא לא היה לו כונה ע"ז וגם לא ידע איך יפלו, וכיון דהיה אפשר שיפלו בטיפין דקות הוי ספק דלעבר וסובר שמואל דבכה"ג פטור וכמו שכתבנו בדעת הרא"ש.
ב) והנה בגמ' שבת ע"ה ע"א פריך שם גבי חלזון והא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה, ופירש"י דכי מודה ר"ש היכא דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכווין, והתוס' פירשו וכי מודה ר"ש בפס"ר היינו במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכא לגופא אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודה, והקשו לפירש"י מהא דמזרד זרדין בארעא דחבריה דפטר ר"ש בפ' הבונה והתם הא לא איכפת ליה אי מתרמי ומ"מ לא חשבינן לזה פס"ר ופטר ר"ש, והטעם דפטור לדעת התוס' היכי דלא ניחא ליה הוא משום דהוי מלאכה שאצל"ג וגם בחובל פטור משאצל"ג כדמוכח בסנהדרין פ"ד ע"ב גבי מחט ליטול בו את הקוץ בשבת דקא מקשי והא חובל הוא, ומשני ר"ש הוא דאמר משאצל"ג פטור, ובאמת כבר הקשו התוס' שם, דהא כל הפטור דמשאצל"ג הוא מדין מלאכת מחשבת ובחובל דלא בעינן מ"מ ליחייב נמי במשאצל"ג ונשארו בקושיא, וזה דלא בעי בחובל מ"מ הוא מגמ' כריתות כ' דאמר הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ופטור דמתעסק הוא משום מלאכת מחשבת, ובפסחים ע"ג ע"א קמקשי בתוס' בד"ה לדברי האומר, להס"ד דלא איירי בתיקון כלל הא פטור לכ"ע, ואפילו לר"ש דמחייב במקלקל הא פוטר במשאצל"ג וכשאין תיקון כלל הא הוי משאצל"ג דגם בחובל פטור וכדמוכח בהא דסנהדרין פ"ד ע"ב.
אבל באמת לא קשה מידי, דזה פשוט דגם בחובל ומבעיר בעינן כונה ומחשבה להמלאכה רק דלא צריכינן תכלית ותועלת להמלאכה, היינו דבכל מלאכה צריך שיעשה התיקון שיש בדעתו לעשות, ובאם אינו נעשה זה התיקון שבשבילו עשה המלאכה אין כאן מלאכת מחשבת, כיון דכל עיקר המלאכה הוא התכלית, אבל במקלקל לר"ש דסבר דחייב הרי דלא בעינן תיקון ותכלית של פעולתו, מ"מ כונה להקלקול ודאי דבעינן וא"כ ממילא שפיר דחייב מתעסק בתינוקות בהא דכריתות כשהיה לו למול אחד בשבת ואחד אחרי השבת ומל את של אחרי השבת בשבת, דהא התם מיתכוין למול את התינוק שהוא מל אלא שטעה וע"י הטעות נתבטלה התועלת ותכלית המילה ולכן בחובל לר"ש דמקלקל חייב ולא בעינן תועלת המלאכה גם מתעסק חייב דהא הוי חובל ודי בכונתו למלאכה בלבד בלי תיקון הדבר הנעשה, אבל בסנהדרין פ"ד ע"ב בהא דמחט ליטול את הקוץ פטור אף לר"ש דסובר מקלקל חייב, משום משאצל"ג, דהא התם לא מכוין כלל ואינו רוצה לחבול ולכן לא הוי מלאכת מחשבת ופטור אף בחובל, וכמו"כ ליתא לקושית התוס' בפסחים ע"ג ע"א בהא דשוחט את הפסח שלא לאוכליו דהקשו למאי דס"ד דלא הוי תיקון כלל הא הוי משאצל"ג ופטור לכולי עלמא, אכן לפי דברינו הפטור דמשאצל"ג היינו כשחסרה הכונה לתיקון הדבר או להדבר בעצם כמו בהא דסנהדרין, (והחילוק בין מלאכה שאצל"ג ובין פס"ר, הוא בזה, דפס"ר אינו מכוין רק דהוי מלאכה בהכרח אבל במשאצל"ג הוא מכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה וכמו שביאר הכ"מ בשם הרר"א בנו של הרמב"ם), אבל בהא דפסחים הלא הוא מכוין בשחיטת הפסח ולא חסר רק תועלת הפסח כיון ששחטו שלא לאוכליו אבל כונה ורצון הוי התם ולכן בחובל דלא בעי מתקן וחייב גם כשאין תועלת ממלאכתו ולא נעשה תכליתה גם שוחט שלא לאוכליו חייב ולא דמי להא דסנהדרין דהתם אין כלל כונה ורצון להמעשה של חבלה ולכן פטור אפילו לר"ש דסובר דמקלקל חייב אלא דהש"ס קרי לזה משאצל"ג ולא דבר שאינו מתכוין משום דמיירי באופן כזה דאחר שהפך את המחט כבר הוי פס"ר לענין החבלה ולכן לא פטור מטעם דשא"מ דהא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות, אלא מטעם משאצל"ג וכדפירשו התוס' בסנהדרין פ"ה ע"א.
וגם ממה שהביאו התוס' שם בפסחים מהא דשבת קכ"א ע"ב דפטור לר"ש הורג נחשים ועקרבים משום משאצל"ג אין ראיה כלל, דהנה הרמב"ם בשבת פ"ח הל' ז' פסק דחובל חייב משום מפרק ולא משום נטילת נשמה, ולפי דבריו באמת ניחא מה שאמרו בשבת ק"ו ע"א דחובל חייב דוקא בחובל וצריך לכלבו, דהא אי נימא דהחיוב דחובל הוא משום נטילת נשמה וכמו שכתבו בתוס', יקשה דמה בכך שצריך לכלבו הא עכ"פ אין בזה תיקון כלל לגבי נטילת נשמה מה שצריך את הדם והוה משאצל"ג לענין נטילת נשמה וצריך להיות פטור גם לר"ש אבל להרמב"ם דחיוב חובל הוא משום מפרק שפיר ניחא דכיון דחובל להוציא את הדם זה גופא הוי איסור מפרק, ונמצא דלפי דברי הרמב"ם שוב אין לומר כדברינו דבחובל ומבעיר דהיינו במקלקל, אין צריך לתיקון ותועלת המלאכה, אלא שתהיה רק כונה לעשייה, דהא חובל הוי תולדה דמפרק ומפרק הלא בעי תיקון דהא תולדה דדש היא ואיך אפשר לומר דבחובל לא בעינן תיקון, אלא ע"כ צריכינן לומר דהחידוש דחובל ומבעיר הוא זה גופא דהקלקול שלהם חשיב תיקון וכמו בכל מלאכות שבת בעינן תיקון ה"נ בחובל ומבעיר, אלא שהקלקול שלהם חשיב תיקון, דכמו שהאב דהוא מלאכת דש צריך תיקון ה"נ התולדה, אלא שהתורה חידשה דהחבלה וההבערה חשיבא כתיקון, ולפי"ז באמת יוצא לנו עוד יותר דלא רק דבמקלקל בחבורה לא צריך לתיקון ותועלת להמלאכה, והמלאכת מחשבת הוי בזה שרוצה לעשות הדבר כ"א באמת הוי מלאכת מחשבת כמו בשאר מלאכות ובעינן שיעשה לשם תיקון המלאכה ותכליתה, אלא דבחובל ומבעיר בניגוד לשאר כל המקלקלין, הוי הקלקול כמו תיקון והשלמת המלאכה, וצריך לזה הקלקול מלאכת מחשבת כמו לכל מלאכות שבת, ובמילא בהא דהורג מזיקין אף שנימא שיש לו כונה ורצון לעצם ההריגה, אבל היות ואינו צריך אלא לסלק המזיקין מעליו שלא יוזק על ידם ואין לו שום צורך במיתתם כ"א בהרחקתם מעליו ואין בזה חילוק באיזה אופן יורחקו אם ע"י הריגתם או ע"י דבר אחר, ממילא פשוט דלא הוי מלאכת מחשבת להריגה וחשיב שפיר משאצל"ג, משא"כ במתעסק בתינוקות ובשחיטת הפסח שרוצה לעשות את הדבר ויש לו כונה גמורה אלא דע"י גורמים צדדיים כמו הטעות בתינוק או שחיטה שלא לאוכליו בפסח לא נתקן הדבר כ"א נתקלקל, לית לן בה כיון דגם קילקול כמו חובל חשיב תיקון ולכן חייב לר"ש דחובל ומבעיר חייב גבי שבת והוי מלאכת מחשבת כדביארנו.
היוצא לנו מדברינו דרק במקלקל בחבורה סגי לן בכונה ורצון לעשיית הדבר לחוד, ומשום דכבר הוי בזה מלאכת מחשבת, משא"כ בשאר מלאכות דבעי תיקון ודאי בעינן שיכוין להתיקון ולא סגי בכונה לעשיית המלאכה לבד, ובזה יתיישב שפיר מה שפירש"י גבי חלזון ע"ה ע"א וכי מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי, דהא התם מיירי במקלקל בחבורה ולא בעינן תו לתכלית ולתועלת להמלאכה כ"א לעצם העשייה, ולכן פירש"י דדוקא גבי חלזון פטור משום דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ואינו רוצה כלל במיתתו אבל אם לא היה איכפת ליה במיתתו היה חייב אף שאינו מתכוין ואינו צריך לתיקון של המיתה ואין לו בזה ניחותא, כיון דעכ"פ רוצה להמיתו ודי בכוונתו לעשיית הדבר בלבד מבלי שיהא צריך להתיקון דהא התם חובל הוא וזהו תיקונו, אבל בהא דמזרד זרדין בארעא דחבריה אף שעושה את מלאכת היפוי של הקרקע כיון דאין לו בזה ניחותא דהא הקרקע אינו שלו ואינו מכוין לתכלית ותיקון המלאכה חשיב משאצל"ג ופטור לר"ש אף שיש לו כונה לעצם המלאכה, כיון דצריך גם שיכוין לתיקונה ואף שלא איכפת ליה, כל זמן שאין כונה וניחותא להתיקון לא מהני לאיחיובי, ורש"י לא אמר זה אלא במקלקל בחבורה וכנ"ל ולא פטר ר"ש התם במקלקל אלא היכא דלא ניחא ליה כלל ואינו רוצה בעשיית הדבר דהיינו במיתת החלזון, דאדרבא טפי ניחא ליה בשביל הצורך שלו שיהא חי, ולכך הוי משאצל"ג ופטור כמו בהא דסנהדרין גבי מחט של יד וכמו בהא דהורג מזיקין דפטור לר"ש משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ג) והנה לכאורה קשה על שיטת הערוך מגמ' ערוכה דסנהדרין פ"ד ע"ב דאמרינן שם גבי מחט של יד ליטול בה את הקוץ דזה תלוי במשאצל"ג ולר"ש דסבר משאצל"ג פטור גם התם פטור, הרי דפס"ר אף דלא ניחא ליה (דהא התם הוי פס"ר וכמו שפירשו התוס' שם) תלוי במשאצל"ג ואינו היתר אלא בדין מלאכת מחשבת בשבת ואילו לפי שיטת הערוך פס"ר דלא ניחא ליה הוי היתר בכל האיסורין ואין זה תלוי במשאצל"ג כ"א הוי היתר מדין דבר שאינו מתכוין, וזה הקשו הרא"ש בהבונה והתוס' שם, והקשו עוד מדין מפיס מורסא דמותר רק משום צערא ומדין משאצל"ג.
אמנם לפימש"כ ליישב אליבא דהרא"ש לפי המג"א סימן ש"ך, דההו"א והמסקנא בזבחים צ"א ע"ב פליגי בזה אי פס"ר דלא ניחא ליה מותר גם בשאר איסורין או אינו היתר אלא בשבת (ולפי"מ דתלינן זה בדין ספק בלעבר, דאי נימא דפס"ר דלא ניחא ליה מותר גם בשאר איסורין א"כ חזינן דזהו חסרון מצד עצם המלאכה ואף שתעשה בהכרח מותר, וכמ"כ ספק בלעבר אף שעושה להדיא אבל כיון דלא ידעינן אם הוא עושה איסור בפעולה זאת מותר) וממילא יוצא לנו לפי המסקנא דשמואל כר"ש ס"ל ולכן מותר ע"ג האישים דפס"ר דלא ניחא ליה הוא וכמו כן גם ספק בלעבר, לא מיקרי פס"ר ומותר, אבל ההו"א דקא פריך והא קמכבי סבר דאף דהוה פס"ר דלא ניחא ליה הוי כפס"ר ואסור הואיל והדבר יעשה בהכרח ולא הוי פטור כגון זה אלא בשבת מדין מלאכת מחשבת ולכן סבר הערוך דהסוגיא בסנהדרין אזלא לפי ההו"א בזבחים דפס"ר דלא ניחא אינו חסרון בעצם המלאכה משום דאינו מתכוין כ"א החסרון הוא דחסרה הכונה לתיקון הדבר ולכן אינו אלא פטור מדין משאצל"ג, (והנה לפי מה שהעלה הגרעק"א במערכה במס' יומא רב באמת לא סבר להא דהערוך דפס"ר דלא ניחא ליה מותר וממילא שפיר מיושב דההיא דסנהדרין קאי אליבא דרב,) אבל עדיין יקשה מדין מפיס מורסא דמתיר שמואל רק משום צערא, ושמואל הא ס"ל בזבחים דפס"ר דלנ"ל מותר.
אבל באמת יש לומר דכי שייך ההיתר דדבר שאינו מתכוין ומשום דהוה חסרון בעצם הפעולה והמלאכה אלא היכי דלא הוי זו הפעולה ממש, אבל במפיס מורסא ומחט של יד הא הוי זו הפעולה ממש לא שייך כלל היתר דבר שאינו מתכוין, והא דמזרד זרדין בארעא דחבריה סובר הערוך דהוה פס"ר דלא ניחא ליה ומיקרי דבר שאינו מתכוין היינו משום דאם לא יזרע לבסוף לא הוי כלל תיקון השדה ולא הוי חורש, ורק אם יזרע לבסוף הוי חורש והוי כספק דלעבר וזהו שייך לדין פס"ר וכש"נ, אח"כ מצאתי יסוד זה כתוב בשם ר"א בנו של הרמב"ם בשם הרמב"ם שהבאתי למעלה, ומצאתי עוד יסוד זה ברשב"א פ' ר' אליעזר דמילה דהק' דמה שייך גבי מילה בצרעת דין דדבר שאינו מתכוין וזה שייך רק למשאצל"ג עיי"ש מה שתירץ, והנה המ"מ בפי' הל' י"ז גבי מפיס מורסא כתב דהוה דבר שאינו מתכוין אבל אינו מוכרח ושפיר י"ל דהערוך סובר דלא שייך לדין דשא"מ, וכנ"ל.
אח"כ מצאתי דהגרעק"א במערכה ביומא תירץ כן דמפיס מורסא לא שייך לדין דשא"מ, ועוד הביא שם להוכיח דרב סובר דפס"ר דלנ"ל הוי מתכוין, ועפי"ז מתורץ הסוגיא בסנהדרין דקיימי התם אליבא דרב, והביא שם ראיה לדעת הערוך במה דדחו התוס' והרא"ש ראית הערוך מדין מזלפין יין ע"ג האישים דשם לא הוי פסיק רישא, והביא הגרעק"א שם ראיה מזה, דלפי"מ שכתב דרב ע"כ סבר דלר' יהודה גם בשאר איסורין אינו מתכוין אסור מדרבנן, א"כ יקשה הברייתא דמזלף דוקא לספלים משום לא יכבה, וע"כ דהוי פס"ר, ומ"מ לשמואל אליבא דר' שמעון מותר לזלף ע"ג האישים, וע"כ משום דפס"ר דלא ניחא ליה מותר כהערוך, אמנם לפי מה שכתבתי דדין פס"ר דלא ניחא ליה תלוי נמי בדין ספק דלעבר, א"כ אפשר לומר דרב ושמואל דפליגי בדין פס"ר דלא ניחא ליה פליגי נמי בספק דלעבר, דלשמואל בספק דלעבר נמי לא חשיב פס"ר ומכוין, לכן מותר לר"ש לזלף ע"ג האישים דהא ביארנו לעיל דגבי זילוף יין הוה רק ספק בלעבר דלאחר שכבר כיון ידו אפשר דהוה פס"ר לענין כיבוי, אבל אי ספק דלעבר לא חשיב כפס"ר דהא עכ"פ לא ידוע עכשיו, מותר, ולר"י אף דלא חשיב כפס"ר סובר שמואל דלר"י בשאר איסורין אינו מתכוין אסור מדאורייתא, ורב סבר דספק בלעבר הוי פס"ר ולכן אסור, וכל זה דמותר דוקא לשמואל אליבא דר"ש משום דספק דלעבר לא חשיב מתכוין, דלהערוך דגם גבי שאר איסורין פס"ר דלא ניחא ליה מותר ובעינן כונה ודאית להאיסור בשעת עשייתו, ואף שהדבר בהכרח יעשה מ"מ כל זמן שאינו רוצה בזה מותר וע"כ דגם ספק בלעבר לא חשיב כפס"ר ומכוין, א"כ גם בשאר איסורין כן, ולכן סובר שמואל דמותר לזלף, אבל לעולם אי פס"ר דלא ניחא ליה חשיב מכוין אינו מותר וליכא הוכחה מההיא דמזלפין יין דהתם כדביארנו מספקינן באמת אם נעשה מלאכת הכיבוי או לא והמחלוקת בין רב ושמואל תלויה בזה אי ספק כזה בלעבר חשיב אינו מכוין או לא.
והנה בכריתות דף כ' ע"ב מוקי שם הא דנתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן אי חייב שתיים או לא בפלוגתא דר"י ור"ש, דלר"י דדבר שאינו מתכוין אסור חייב שתיים ולר"ש דדשא"מ מותר אינו חייב אלא אחת, והקשו התוס' דהא אמרינן דגם לר"י אינו מתכוין בשבת אינו אסור אלא מדרבנן והתם בכריתות המחלוקת אי חייב שתי חטאות, ותירצו דהתם בכריתות הוה פס"ר לענין הבערת התחתונות, והא דפטר ר"ש הוא משום משאצל"ג, ודחקו שם בתוס' אמאי קרי ליה דשא"מ, וחילקו בין זה ובין הברייתא דחותה גחלים להתחמם דקרי ליה משאצל"ג, אכן לפימש"כ אפשר לומר בשני אופנים א. דהוי כאן פס"ר דלא ניחא ליה וכמו דאמר התם בנפח שנו שהוא צריך להגחלים ולא ניחא ליה כלל בההבערה, וס"ל לרב אשי דאוקמה הכי, דלר' יהודה אפילו פס"ר דלא ניחא ליה חשיב כמתכוין, ולר' שמעון פס"ר דלא ניחא ליה לא הוי כמתכוין, ורק בסנהדרין פ"ד ע"ב קרי לה הגמ' משאצל"ג משום דתליא בהא דמשאצל"ג וכדביארנו לעיל דאיירי במקלקל וכו' עיי"ש, ובמילא כבר ליתא לקושית התוס', ובאופן ב' אפשר לומר דהכא הוה ספק בלעבר שאינו יודע אם יש שם ניצוצות בתחתונות שיכולין להתבער, וזה תליא בהך פלוגתא כדביארנו, ור"י סבר אליבא דרב אשי דספק בלעבר הוי כפס"ר וחייב חטאת, דהא אפשר דבשעה שנטל את העליונות היו שם ניצוצות והיה בהכרח שיתבערו וחשיב כמכוין ממש ואין זה אלא ספק ידיעה, ור"ש סבר דגם ספק בלעבר חשיב אינו מתכוין ופטור, ומיושב נמי קושית התוס'.
והנה הרמב"ם בפ"ז משגגות הל' י"ב כתב לחלק בין ברייתא ראשונה דחותה גחלים סתם לשנייה דחותה על מנת להתחמם וז"ל החותה גחלים בשבת שהוא מכבה את העליונות ומדליק את התחתונות, אם נתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתיים, חתה גחלים להתחמם מהם והובערו מאליהן חייב שתיים מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמו שביארנו בהלכות שבת, והק' הכ"מ הא ברישא כתב דדוקא בנתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתים הא לא נתכוין לא והיאך כתב בסיפא גבי חתה גחלים להתחמם דחייב שתיים, וכתב ע"ז ואפשר מאחר שיודע שודאי יתבערו הוי כפסיק רישא, ותירוצו אינו מובן דא"כ ברישא בחותה סתם, נמי הוי פס"ר ולמה לי דוקא נתכוין לחייבו שתיים, והלח"מ שם תירץ דגם בסיפא איירי במתכוין, ודבריו תמוהים דהא כתב הרמב"ם להדיא בפ"א משבת דפס"ר חייב בלא נתכוין,
ז[עריכה]
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, וכן פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אע"פ שמשיר צרורות וכן כל דבר שאין מתכוין כגון זה הרי זה מותר. אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה, כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה. כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה.
פסק רבינו בדבר שאין מתכוין כר"ש דמותר ובמלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב כר"י, ובדבר שא"מ מותר דוקא כשאינו בהכרח שתעשה המלאכה, אבל בפסיק רישא מודה ר"ש דחייב.
והנה ידוע שיטת הערוך מובא בתוס' וברא"ש פ' הבונה דהא דפסיק רישא חייב היינו כשניחא ליה באותה המלאכה שתעשה, אבל כשלא ניחא ליה במלאכה מותר לכתחילה, עיי"ש ברא"ש דהביא כמה ראיות לזה הדין, הלכך סובר הערוך דמותר להסיר פקק של פשתן מעל חבית יין בשבת אע"פ שא"א שלא יסחט, כיון שאינו נהנה מזה דהולך לאיבוד הוי פס"ר דלא ניחא ליה ומותר, והרא"ש שם סתר ראיותיו של הערוך ומסיק דאין לנו ראיה, אלא דפס"ר דלא ניחא ליה פטור מדאורייתא אבל לעולם אסור מדרבנן אפילו לר"ש בפס"ר דלנ"ל.
ולכאורה דברי הערוך נכונים דכיון דעכ"פ שמעינן דהיכא דלא ניחא ליה לא הוי כדין פס"ר, דהא בפס"ר מחייב ר"ש, משא"כ היכא דלא ניחא ליה כדחזינן מכל הני ראיות שהביא הערוך וא"כ צריך להיות כמו כל אינו מתכוין דמותר לר"ש, ובשלמא גבי הא דמזרד זרדין דקאמר בגמ' שבת ק"ג ע"א אם לאכילה כגרוגרת אם ליפות את הקרקע בכל שהוא וקמקשי שם בגמ' והא הוי פס"ר לגבי יפוי הקרקע וגם ר"ש מודה, וקמוקי אביי דעביד בארעא דחבריה, והערוך פירש דהוי פס"ר דלנ"ל בארעא דחבריה, אפשר לומר דהרא"ש יפרש כתוס' דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן פטור אבל אסור, אבל בהא דקוצץ בהרת משום מילה, לא שייך למימר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא משאצל"ג הוא פטור רק במלאכת שבת ולא באיסורין דכל התורה, וע"כ דהוי דבר שאינו מתכוין ולא חשיב פס"ר דמודה ר"ש, כיון דקץ לה אחר דלא ניחא ליה בקציצת הבהרת, וא"כ מהיכי תיתי לאסור ומ"ש מכל דשא"מ דמותר לכתחילה.
וצריך לומר בכוונת הרא"ש דעצם החילוק בין דבר שא"מ דמותר לכתחלה לר"ש, למשאצל"ג דפטור אבל אסור לר"ש, הוא בזה, דבדבר שאינו מתכוין כיון דאינו עושה את המלאכה להדיא ואפשר שגם לא תעשה לכן מותר, אבל במלאכה שאצל"ג דעושה את המלאכה להדיא אסור עכ"פ מדרבנן, ומש"ה סובר הרא"ש דאף דפס"ר דלא ניחא ליה מיקרי דשא"מ, דאם לא ניחא ליה הוי כמו שאינו פס"ר, מ"מ אסור כיון דהמלאכה תעשה בהחלט וכמו מלאכה שאצל"ג אסור גם זה אסור, ולפי"ז נאמר דהא דדבר שא"מ מותר בשבת הוא מטעם מלאכת מחשבת וכמו מלאכה שאצל"ג כיון דאנו לומדים זה מדין משאצל"ג, ועפי"ז צריך לחלק הא דמשאצל"ג פטור אבל אסור ודבר שא"מ מותר לכתחילה, דבמלאכה שאצל"ג עושה המלאכה להדיא אבל באינו מתכוין אפשר שלא תעשה, ובפס"ר אף דלא ניחא ליה עכ"פ עושה המלאכה להדיא ואסור.
אמנם באמת יש לומר דדבר שא"מ דמותר בשבת לא הותר כלל מדין מלאכת מחשבת וכן איתא בתוס' כתובות דף ו' ד"ה את"ל, דפטור משום דשא"מ אפילו בחבורה לר"ש, דאף דסבירא ליה מקלקל בחבורה חייב משום דלא בעינן שם מלאכת מחשבת, ומ"מ בשאינו מתכוין מותר אפילו היכי דלא מיפטר מדין מלאכת מחשבת עיין שם בתוס', וצריך לומר דדבר שא"מ יש בו היתר בפ"ע והוי חסרון בעצם המלאכה דכשאינו מתכוין חשוב כלא עשאה והוי כמו כל פעולה שנעשית בלא רצונו של העושה שאין לה חשיבות מעשה כלל, ואין לזה שייכות עם מלאכת מחשבת דשבת כ"א זהו היתר דכל התורה כולה, ולפי"ז אף אי הוי עשייה להדיא לגבי אותה המלאכה מותר משום האי טעמא, כיון דלא חשיבא מלאכה כשאינו מתכוין אליה, אך זה תלוי אי דינא דהערוך שייך גם בשאר איסורין דלא גבי שבת, דאם לא נסבור סברת הערוך אלא גבי שבת, א"כ מוכח דדין דשא"מ בשבת הוא היתר בפ"ע, ולא משום דהוי חסרון בעצם העשיה כשאינו מתכוין ובהכרח דהוא רק היתר בשבת מדין מלאכת מחשבת, וממילא נוכל שפיר לומר דהרא"ש סובר דזה דמותר דשא"מ הוא רק כשאינו עושה בהחלט וספק אם תעשה בכלל המלאכה, אבל בפסיק רישא אסור כמו משאצל"ג וכש"נ, וכן כתב להדיא הרא"ש בפ' שמונה שרצים דדינא דהערוך הוא רק לגבי שבת.
וכל זה תלוי אי דין דשא"מ דשבת הוי כמו דשא"מ דשאר איסורים ותלוי זה בזה, דלהשאילתות בסימן ק"ה, דפסק כר"ש דדשא"מ מותר, רק גבי שבת ולא בשאר איסורין דכל התורה, דהתם קיימ"ל כר"י דאסור, מוכח דדשא"מ בשבת הוא היתר בפ"ע שאין לו שייכות עם שאר איסורין ומ"מ מותר לכתחילה כשאין ודאי שתעשה המלאכה, וגם מדינא דמלאכת מחשבת בשבת אפשר להיות מותר לכתחילה ומוכרחינן לחלק בין משאצל"ג לדשא"מ, דבמשאצל"ג כיון שעושה המלאכה להדיא אסור, ומ"מ מוכח דגם משום מלאכת מחשבת יש היתר לכתחילה, אבל אם נימא דלא כהשאלתות, דאין חילוק בדבר שא"מ בין שבת לשאר איסורין, לא מוכח דמותר לכתחילה היכי דפטור מדין ממלאכת מחשבת, ולעולם משום מלאכת מחשבת פטור אבל אסור כמו במשאצל"ג, והא דמותר בדבר שא"מ הוא מפני שחסרון הוא בעצם המלאכה וכמו בשאר איסורין דכל התורה, ואין בזה חילוק בין עושה להדיא או אינו עושה, דכשעושה מעשה בלא כוונה לאותו דבר לא הוה מעשה כלל.
נמצא לפי"ז דלהשאלתות דסובר דרק בשבת קיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, אף דבשאר איסורין לא הוי בזה א"מ וחייב, הרי דבעצם המעשה כשהוא לעצמו לא חסר כלום, אלא דהוה היתר מיוחד בשבת מדין מלאכת מחשבת ומ"מ מותר גם לכתחילה, אמנם אף אליבא דהרא"ש דחולק בזה על השאילתות וסובר דאף בשאר איסורים קיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, מ"מ לפי סברתו, דדינא דהערוך לא שייכא אלא בשבת אבל בשאר איסורין אפילו פס"ר דלא ניחא ליה אסור, א"כ ע"כ דיש בשבת היתר לבד ההיתר דגבי שאר איסורין וצריך לחלק בין מלאכה שאצל"ג לדבר שא"מ כנ"ל (ומצאתי שגם הגרעק"א חילק כן במערכה אליבא דר' יהודה בספק דרבנן) ונצטרך לומר לדידיה דאפילו ההיתר דדשא"מ בכה"ת אינו אלא כשלא ברור שתעשה האיסור דהא לית ליה סברת הערוך בשאר איסורין וא"כ גם בכה"ת כשהדבר יעשה בהכרח אסור, ואינו מותר לעולם אלא כשאין התהוות אותו האיסור הכרחי ומוטל בספק, רק דבשבת יש גם היתר מדין מלאכת מחשבת שזה באמת אינו מתיר רק פוטר ואסור מדרבנן. אבל להערוך דסובר דגם בשאר איסורין מותר פס"ר דלנ"ל א"כ אפשר לומר כדפירשנו דההיתר דדשא"מ הוא היתר בכה"ת כולה ומשום דהוה חסרון בעצם המעשה, ומטעם זה מותר לכתחילה אף היכי דודאי לן שתעשה המלאכה, ומשאצל"ג דאסור לכתחילה הוא משום דאין שם חסרון בעשיית המלאכה וההיתר רק בשבת מדין מלאכת מחשבת ולכן פטור אבל אסור, וזהו כתוס' כתובות דף ו' ע"א.
איברא דמש"כ אליבא דהרא"ש אינו מבורר כל הצורך, דהא הרא"ש באמת אינו מסכים לשיטת הערוך גם גבי שבת אלא על הפטור מדאורייתא אבל מדרבנן אסור בפס"ר דלנ"ל אפילו בשבת, וא"כ אין אליבא דהרא"ש שום הוכחה דדין מלאכת מחשבת מהני אף להתיר לכתחילה, והיכי דבאמת יש עשייה להדיא מטעם מלאכת מחשבת אינו אלא פטור אבל אסור, אמנם יש לומר דכיון דהרא"ש אינו סובר שיטת הערוך בשאר איסורין, וא"כ אם עכ"פ יהיה שייך דין הערוך גבי שבת ע"כ צריך להיות מותר גם מדרבנן, וע"ז גופא חולק הרא"ש וסובר דאין נ"מ מזה לדין משאצל"ג, היינו דבעצם היסוד סובר הרא"ש דינא דהערוך ודשא"מ הוא היתר עצמי בגוף המלאכה ואין לזה שייכות עם דין מלאכת מחשבת בשבת רק דחולק על זה שמותר פס"ר דלנ"ל לכתחלה וסובר דעכ"פ מדרבנן צריך להיות אסור, אבל לגבי דאורייתא סבירא ליה כהערוך דפס"ר דלא ניחא ליה הוה כדשא"מ ולא כמשאצל"ג, וכן מוכח מדברי המ"מ שכתב בפ"א משבת על דינא דהערוך ואחרים אומרים דפטור אבל אסור, והמ"מ הא כתב דינו על הרמב"ם דסובר דמשאצל"ג חייב, וע"כ דפס"ר דלא ניחא ליה אף שאסור להרא"ש מדרבנן אין לזה ענין עם משאצל"ג ואף דהתם להלכה חייב ומשום דפסק הרמב"ם כר' יהודה, מ"מ בפס"ר דלנ"ל פטור מדאורייתא כר"ש בדשא"מ ואפילו ר"ש דמתיר בדשא"מ זהו בלא פס"ר אבל בפס"ר אסור.
וממילא מוסבר דברי הר"א בנו של הרמב"ם שהביא הכ"מ לחלק בין פס"ר למשאצל"ג דלכאורה מה איצטריך לחלק כיון דבין פס"ר בין משאצל"ג חייב לרבינו, אבל לפי דברינו החילוק הוא בין פס"ר דלנ"ל דהתם באמת פטור, ולכן חילק בין הכא למשאצל"ג דחייב אף שבשניהם תעשה המלאכה, ומשום דבפס"ר דלא ניחא ליה חסרה הכונה, ודומה לשאר דשא"מ.
ולפי"ז דהרא"ש סובר בעצם דינא דהערוך לגבי דאורייתא דפס"ר דלנ"ל הוה כדשא"מ שפיר מיושב הא דלא הזכיר כלל גבי עביד בארעא דחבריה דפטור משום משאצל"ג, אלא דכתב רק לדחות ראית הערוך משם, דמותר לכתחילה, וכתב דאין משם ראיה רק דפטור מדאורייתא, אבל לעולם הפטור הוא משום דהוה כמו דשא"מ לגבי דינא דאורייתא, ולא כתוס' דכתבו בשבת ק"ג ע"א דפטור משום משאצל"ג, ונ"מ פשוט דלא צריך לאוקמיה ההיא סוגיא דעביד בארעא דחבריה כר"ש דפטר במשאצל"ג, אלא אפילו לר"י דמחייב, הכא פטור משום דשא"מ, והיות דסבר דינא דהערוך, שפיר דחידש דמ"מ חולק עליו בדרבנן וסובר דאסור.
והנה הרא"ש בפ' שמונה שרצים כתב דל"ש דינא דהערוך רק במלאכות שבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורי תורה לא, וחייב בכל אופן דהוה פסיק רישא כגון בשתית סמא דעקרתא אף ששותה לרפואה, והביא לזה ראיה ממה דפריך הגמ' בזבחים צ"א ע"ב על הא דמזלפין יין על גבי האישים, והא קא מכבה ואף דהוה התם פס"ר דלנ"ל קפריך הש"ס דלחייב לר"ש, הרי דבשאר איסורין דלאו דשבת לית לן דינא דהערוך וחייב בפס"ר אף דלנ"ל.
ודברי הרא"ש תמוהים בזה מאוד, חדא מה שהקשה המהר"ל מפראג דהא מסיק שם הגמ' דלר"ש מותר לזלף יין ע"ג האישים משום דדשא"מ מותר, ומאי מביא ראיה מסלקא דעתין דהגמ', ועוד דהא הרא"ש בעצמו הביא בפ' הבונה האי דינא דמזלף לראיה לדין הערוך, אלא דדחה ראייתו דלא הוי התם פס"ר דאפשר לזלף באופן שלא יהא כיבוי, ועוד דהערוך בעצמו ודאי דסבר דשייך דיניה אף בשאר איסורים דהא הביא ראיה ממילה בצרעת.
והאחרונים כתבו דאין לומר דהרא"ש כתב כן אליבא דשיטתו, דהא הרא"ש בעצמו חולק על הערוך גם לענין שבת דהא דחה כל ראיותיו של הערוך, בהבונה שם, אכן לפימ"ש דהרא"ש באמת אינו חולק על הערוך אלא בהא דמתיר גם מדרבנן לכתחילה, אבל בעצם היסוד דפס"ר דלא ניחא ליה לא הוי כמכוין גם הרא"ש מודה דמטעם זה פטור מדאורייתא ולא הוי כפס"ר, ממילא יש לומר דהרא"ש לא כתב כן אליבא דהערוך דהא ודאי סובר דינו בכל איסורין דהא הביא ראיה ממילה בצרעת, כ"א אליבא דנפשיה וכאן מוסיף לחלוק דדוקא במלאכת שבת פס"ר דלנ"ל פטור אבל לא בשאר איסורין, עכ"פ קשה דהא סותר דברי עצמו.
והנה ביו"ד בסי' פ"ז במה שכתב הרמ"א דאסור לחתות תחת קדרה של עכו"ם שמא יש שם בשר וחלב, תמה שם הגרעק"א בחידושיו דהא הוי אינו מתכוין, וכתב דאף דהוה ספק בלעבר שאין אנו יודעים מה נמצא בקדרה, וכל דין דאינו מתכוין הוי ספק בלהבא דהיינו אם תעשה המלאכה והאיסור או לא, מ"מ הוי נמי כדין אינו מתכוין והביא ראיה מדברי הט"ז דהתיר לכסות תיבה בשבת כשספק אם יש שם זבובים והוי איסור צודה, משום דהוי דבר שאינו מתכוין, הרי דגם ספק בלעבר שייך לדשא"מ.
ואמרתי בזה דיש לחלק מדינא דהט"ז דגבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת מהני גם ספק בלעבר דלא ליהוי מ"מ, דהא עכ"פ בשעת עשייתו חסר לו הידיעה אם הוא עושה המלאכה או לא ולכן א"א לחייבו מטעם מלאכת מחשבת, אבל בהך דינא דהרמ"א דאינו באיסור שבת שפיר חייב היכי דהספק בלעבר, ורק בספק בלהבא שהספק אם בכלל יעשה איסור מותר משום דשא"מ אבל בספק בלעבר דודאי עושה את האיסור באם יש שם בו"ח, לא מיפטר משום אינו מתכוין וחשיב רק שוגג לכל היותר.
ואיברא אם נימא דגם בשבת לא מטעם מלאכת מחשבת הותר אינו מתכוין, דגם היכא דלא צריך מלאכת מחשבת כגון בחבורה ג"כ פטור אינו מתכוין וכדהוכיחו התוס' בכתובות ו' ע"א, דא"מ למלאכה הוי היתר בכל התורה כולה ואין לזה שום שייכות עם מ"מ דשבת, לא יעלה כלל תירוצינו לחלק בין שבת לשאר איסורים, אבל אם נימא דמטעם מ"מ ג"כ יש היתר לכתחילה כשספק אם יעשה האיסור ואינו אסור היכי דלא הוי מ"מ אלא כשעושה את האיסור להדיא, שפיר אפשר לומר כנ"ל דספק בלעבר אינו מתיר רק בשבת, (ובקושית התוס' בכתובות עוד נכתוב בעזה"י).
ובמש"כ יתבארו דברי הרא"ש בפ' הבונה בהא דפתח לדחות ראית הערוך מהא דאין ממעטין ביו"ט דהאריך שם, ולכאורה כל אריכות דבריו שלא לצורך, אבל לפימ"ש מיושב שפיר, דבאמת הוי שם כמו ספק בשלעבר, דבשעת עשייתו הוא עושה להדיא דבר האסור, רק כשיתברר אח"כ שלא היה צריך לזה לא יהיה בזה תיקון, ואין זה בגדר דשא"מ דכל התורה, ורק דגבי שבת מיהא מהני אפילו בספק דלעבר למיפטריה, משום דבעינן מ"מ וליכא, וזהו שכתב כיון דר"ש סבר דשא"מ מותר מן התורה הכא אע"ג דפסיק רישא הוא הואיל ואית ליה אחריני שרי לר"ש דשמא לא יהא צריך לזה ואיגלאי מילתא דלא תיקן כלי, והיינו דבאמת יש פה עשייה והוי כפסיק רישא רק שחסרה לנו הידיעה אם הוי תיקון בזאת העשייה וזה יתברר אח"כ, והוי כספק בלעבר, מ"מ מותר בשבת.
ולפי"ז אפשר דאף דר"י סובר דדשא"מ גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, מ"מ כיון דסובר דמשאצל"ג חייב, הרי דלא מצריך מלאכת מחשבת גמורה, במילא פס"ר בלעבר ג"כ חייב לדידיה והוי כמכוין דלא גרע בדין מלאכת מחשבת ממשאצל"ג אבל ר"ש דפטר משאצל"ג משום דלא חשיב מלאכת מחשבת אע"פ שעשה להדיא, ה"נ לדידיה גם פס"ר בלעבר לא חשיב פס"ר דלא הוי מ"מ, (ואף דגם פס"ר גמור דלנ"ל ג"כ דומה למשאצל"ג, מ"מ נ"מ היכא דמטעם משאצל"ג לא יהיה חסרון כגון שצריך לזה).
ועכשיו מיושבים שפיר דברי הרא"ש בהא דהביא ראיה מהגמ' בזבחים דאמר והא קמכבי, דפס"ר דלנ"ל חייב בשאר איסורים, אף דבעצמו כ' לעיל דלא הוי פס"ר, משום דלא מוכח כלל דלאחר שכיון ידו לזלף את היין דלא הוי פס"ר בלהבא דבאמת אפשר מאד דאח"כ כבר מוכרח לכבות את האש לפי האופן שהוא מזלף את היין. אלא דלא ידוע לנו איך עשה מעשה הזליפה האם במצב כזה שכבר היה בהכרח שיכבה את האש או דילמא באופן שהיין היה יכול להשפך על האיברים או עצי המערכה ולא ליגרום לכיבוי האש בעת נפילתן ולפימש"כ הוי זה ספק בלעבר דהיינו חסרה לנו הידיעה באיזה אופן ומצב שפך את היין אבל אחרי שיברר לנו אופן הזליפה כבר לא נסתפק בזה אם יגרום כיבוי או לא וגם יהיה אז ברור אצלנו דגרם כיבוי בהכרח והיה פס"ר וא"א היה שלא יכבה את האש, אלא דזה בעצם לא ידוע לנו והוה ספק בלעבר, ואם נימא דגם בשאר איסורין מהני פס"ר דלא ניחא ליה דלא ליהוי פס"ר, א"כ מוכח דגם בשאר איסורין בעינן כונה ודאית וגם אם תעשה המלאכה או האיסור בהכרח, לא מהני לחייבו כל זמן שלא נתכוין לזה להדיא, ולכן לא ניחא ליה הוי פטור אף שברור לנו שהמעשה יעשה, ולפי"ז גם ספק בלעבר אף שיתכן שעושה האיסור להדיא והוי פס"ר גמור מ"מ כיון שבשעת העשייה לא ידוע לנו אם עושה את האיסור ואינו מתכוין לאיסור גם כן מהני דלא ליהוי פס"ר ופטור, והנה הרא"ש בהבונה, דבאמת אית ליה סברת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה פטור עכ"פ מדאורייתא וכדביארנו ואחרי שלא חילק שם בין שבת לשאר איסורין והולך לפי שיטת הערוך דמתיר גם בשאר איסורין פס"ר דלא ניחא ליה א"כ גם בספק בלעבר לא הוי פס"ר, ושפיר דחה ראית הערוך מהא דמזלפין יין על גבי האישים, דהתם לא הוי פס"ר דהוה ספק בלעבר, ולכן מותר ואזלינן השתא דדשא"מ הוי היתר דכל התורה ולא היתר משום מלאכת מחשבת דשבת, ומשום שעצם המלאכה והאיסור כשהוא נעשית בלא כוונה אינה מעשה איסור, וכמ"כ ספק בלעבר שאין שום כונה להאיסור מותר, משא"כ פס"ר דלא ניחא ליה, דהא הפעולה נעשית בהכרח ולהדיא, אין ראיה שמותר לכתחילה וצריך להיות עכ"פ אסור מדרבנן וכמו משאצל"ג בשבת דגם כן אסור מדרבנן, אף דלא דמי למשאצל"ג דהוי היתר מדין מלאכת מחשבת והכי אתינן מדין דשא"מ דכל הש"ס, מ"מ סובר הרא"ש דגבי היתר לכתחילה פס"ר דלא ניחא אף דאינו מתכוין לא צריך להיות עדיף ממשאצל"ג בשבת, ומהא דמזלפין יין אין ראיה להיתר לכתחילה כדביארנו דהוא מטעם ספק בלעבר, אבל בפ' שמונה שרצים דהרא"ש חולק על הערוך וסובר דלא שייך דין הערוך לגבי שאר איסורים אלא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת, הרי דהיכא שהדבר ודאי יעשה חשיב כמתכוין, ואף דלא ניחא ליה לא פטרינן בזה בכל התורה מדין אינו מתכוין א"כ גם בספק בלעבר צריך להיות דחייב וחשיב פס"ר גמור אחרי שעושה הדבר להדיא ובהכרח יעשה וחשיב מתכוין אלא דהוי רק חסרון ידיעה אצלינו, ולכן גם בהא דמזלפין יין חשיב פס"ר וחייב, והביא הרא"ש ראיה מקושית הגמ' והא קמכבי, דבשאר איסורין חייב בפס"ר דלא ניחא ליה ונאמר כדברי המג"א בסי' ש"ך דסובר הרא"ש דבאמת הכי קיי"ל להלכה ודלא כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפט"ז ממעה"ק הל' י"ד דהמתנדב יין מביא ומזלפו על גבי השיתין, ולא כשמואל דאמר דמזלפו ע"ג האישים ועיין שם בכ"מ.
ונמצא דבזה גופא חולק שמואל עם מסקנת הגמ' דשמואל מוקים הברייתא דקתני לאישים כר' יהודה דדשא"מ אסור, והערוך מוכיח מזה דפס"ר דלא ניחא ליה מותר, והרא"ש בפ' הבונה כתב דאף דפטור אבל אסור מ"מ כאן מותר משום דלא הוי פס"ר והיינו משום דהוי ספק דלעבר, וזה אינו אלא לשמואל אבל לפי המסקנא דקיי"ל דלא כשמואל ע"כ נימא דהברייתא ניחא גם לר"ש ומשום דהוי פס"ר דבשאר איסורין לא מפטר דלא ניחא ליה ורק בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת, וממילא ספק דלעבר הוי נמי פס"ר וכמו שבארנו ונמצא דבהך דינא אם בפס"ר דלא ניחא ליה פטור בשאר איסורין פליגי שמואל ומסקנת הגמ' וקיי"ל דלא כשמואל וכדברי המג"א כנ"ל.
ובזה נוכל לבאר דברי רש"י בזבחים דף צ"א במה דאמר הגמ' דשמואל כר"ש דדשא"מ מותר כתב וא"ת פס"ר ולא ימות הוא אפשר דמזלוף ליה בטיפין דקות הלכך א"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאינו מתכוין הוא, וצריך ביאור דמה מהני מה שיכול לזלף בטיפין דקות כיון דעכשיו הוא מזלף בטיפין גסות, והמרכה"מ בפ"א מהל' שבת ביאר ד' רש"י ע"פ ד' השלטי גבורים בפ' האורג שהביא מד' הרשב"א שהנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי נצוד בתוכו דאף שיודע שיש שם צבי מותר והרמב"ן והר"ן סוברים בזה דהוי פס"ר, ולמד הש"ג מד' הרשב"א דהיכי שעושה דבר היתר עם דבר איסור ואינו מתכוין להאיסור אף דהוי פס"ר מותר, וכתב הש"ג עוד דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפס"ר אז אפי' עביד אותו מעשה אפי' בפס"ר שרי כי לא מתכוין לעשות הפס"ר, וכתב שמדברי הרשב"א סיוע גדול לזה וק"ו הוא מדבריו, ואפשר שבאמת יסוד הש"ג הוא מד' רש"י וכתב שם שהאריך במקום אחר בזה, אבל אין זה מובן אלא ע"פ ד' הערוך דפס"ר דאסור דוקא בדניחא ליה שיהי' נחשב כמו כונה, ולפ"ז יש לומר דהיכי שהי' אפשר לו לעשות הדבר ע"פ אופן דלא הוי פס"ר גם אם עושה בפס"ר מותר, ואף דרש"י ע"כ אינו סובר כהערוך דאם היה סובר כן לא היה צריך לתירוצו משום דאפשר אלא משום דלא ניחא ליה בהכיבוי צ"ל לפי"ז דרש"י סובר כהערוך בעיקר הדין דפס"ר דאסור הוא משום דהוי כונה ומ"מ אפי' לא ניחא ליה במעשה האיסור כיון דע"כ צריך לעיקר המעשה הוי כמו מכוין, אבל היכי שאפשר לו לעשות עיקר המעשה באופן אחר אז אף שעשאו באופן דהוי פס"ר מותר, ומ"מ הוא חידוש גדול לומר כן להחולקים על הערוך.
[ובעיקר היסוד שהביא הש"ג מדברי הרשב"א והוכיח מדבריו חדוש גדול דהיכי שעושה בהמעשה שני דברים דבר היתר ודבר איסור ואינו מתכוין להאיסור אפי' הוי פס"ר מותר נראה דאין שום מקום להוכיח מדברי הרשב"א כדבריו, דזה ודאי דצידה לא שייך אלא אם רוצה לצוד הבע"ח דזה עיקר דין צידה וכמו שכתבו התוס' בשבת ע"ג ע"ב גבי זומר וצריך לעצים דהיכי דאין צריך לעצים אינו חייב משום קוצר אפי' לר' יהודה דמחייב במשאצל"ג וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ח הל' ד' שכותב זומר וצריך לעצים אף דסובר דמשאצל"ג חייב, וא"כ זה פשוט דאם אינו צריך להצבי וכשיפתח אח"כ הבית יניחו לצאת דאינו שייך בזה גדר צידה ומסתבר שגם הרמב"ן והר"ן יודו בזה ורק דכאן הוא שבאמת שאף שעכשיו אינו מכוין לצידת הצבי מ"מ בדיעבד שניצוד הצבי לא יניחו אח"כ לצאת מן הבית ובזה הוא שחולקים הרמב"ן והר"ן עם הרשב"א דהרשב"א סובר דעכ"פ עכשיו דאינו מכוין כלל לצידת הצבי לא מיקרי צידה דצידה לא מיקרי אלא היכי שצריך להבע"ח ורוצה בצידתו והרמב"ן והר"ן סוברים כיון דבאמת ניחא ליה בדיעבד מה שהצבי ניצוד הוי פס"ר, אבל כל זה הוא בצידה דלא שייך צידה אלא כשהוא צריך להבע"ח וכמו קוצר דאינו חייב אלא כשהוא צריך לעצים, אבל בשאר מלאכות כמו מבעיר ומבשל וכה"ג ודאי אין כאן פטור במה שעושה עוד דבר אחר היתר כיון דעכ"פ עושה מלאכה בפס"ר, ממילא אין כאן שום יסוד לדברי הש"ג דהיכי שיכול לעשות באופן המותר אינו חייב משום פס"ר אפילו כשעושה באופן האיסור].
אכן לפי"מ שבארנו נוכל לפרש דברי רש"י באופן אחר וא"צ כלל לחדושו של הש"ג אלא דכונתו הוא שבאופן שמזלף אינו יודע בעצמו איך יפלו הטיפין והנ"מ איך יוצא מתחת ידן דכשזורק מרחוק קצת ובחוזק אז יתפזרו הטיפין ונעשות טיפין דקות שאין בכחם לכבות אש, אבל אם הזילוף אינו בחוזק אז יפלו גם טיפין גסות שיש בכחן לכבות קצת גחלים, וזהו שכתב רש"י דאפי' אם בשעה שזולף הוא באופן זה אבל הוא לא היה לו כונה ע"ז וגם לא ידע איך יפלו, וכיון דהיה אפשר שיפלו בטיפין דקות הוי ספק דלעבר וסובר שמואל דבכה"ג פטור וכמו שכתבנו בדעת הרא"ש.
ב) והנה בגמ' שבת ע"ה ע"א פריך שם גבי חלזון והא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה, ופירש"י דכי מודה ר"ש היכא דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכווין, והתוס' פירשו וכי מודה ר"ש בפס"ר היינו במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכא לגופא אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודה, והקשו לפירש"י מהא דמזרד זרדין בארעא דחבריה דפטר ר"ש בפ' הבונה והתם הא לא איכפת ליה אי מתרמי ומ"מ לא חשבינן לזה פס"ר ופטר ר"ש, והטעם דפטור לדעת התוס' היכי דלא ניחא ליה הוא משום דהוי מלאכה שאצל"ג וגם בחובל פטור משאצל"ג כדמוכח בסנהדרין פ"ד ע"ב גבי מחט ליטול בו את הקוץ בשבת דקא מקשי והא חובל הוא, ומשני ר"ש הוא דאמר משאצל"ג פטור, ובאמת כבר הקשו התוס' שם, דהא כל הפטור דמשאצל"ג הוא מדין מלאכת מחשבת ובחובל דלא בעינן מ"מ ליחייב נמי במשאצל"ג ונשארו בקושיא, וזה דלא בעי בחובל מ"מ הוא מגמ' כריתות כ' דאמר הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ופטור דמתעסק הוא משום מלאכת מחשבת, ובפסחים ע"ג ע"א קמקשי בתוס' בד"ה לדברי האומר, להס"ד דלא איירי בתיקון כלל הא פטור לכ"ע, ואפילו לר"ש דמחייב במקלקל הא פוטר במשאצל"ג וכשאין תיקון כלל הא הוי משאצל"ג דגם בחובל פטור וכדמוכח בהא דסנהדרין פ"ד ע"ב.
אבל באמת לא קשה מידי, דזה פשוט דגם בחובל ומבעיר בעינן כונה ומחשבה להמלאכה רק דלא צריכינן תכלית ותועלת להמלאכה, היינו דבכל מלאכה צריך שיעשה התיקון שיש בדעתו לעשות, ובאם אינו נעשה זה התיקון שבשבילו עשה המלאכה אין כאן מלאכת מחשבת, כיון דכל עיקר המלאכה הוא התכלית, אבל במקלקל לר"ש דסבר דחייב הרי דלא בעינן תיקון ותכלית של פעולתו, מ"מ כונה להקלקול ודאי דבעינן וא"כ ממילא שפיר דחייב מתעסק בתינוקות בהא דכריתות כשהיה לו למול אחד בשבת ואחד אחרי השבת ומל את של אחרי השבת בשבת, דהא התם מיתכוין למול את התינוק שהוא מל אלא שטעה וע"י הטעות נתבטלה התועלת ותכלית המילה ולכן בחובל לר"ש דמקלקל חייב ולא בעינן תועלת המלאכה גם מתעסק חייב דהא הוי חובל ודי בכונתו למלאכה בלבד בלי תיקון הדבר הנעשה, אבל בסנהדרין פ"ד ע"ב בהא דמחט ליטול את הקוץ פטור אף לר"ש דסובר מקלקל חייב, משום משאצל"ג, דהא התם לא מכוין כלל ואינו רוצה לחבול ולכן לא הוי מלאכת מחשבת ופטור אף בחובל, וכמו"כ ליתא לקושית התוס' בפסחים ע"ג ע"א בהא דשוחט את הפסח שלא לאוכליו דהקשו למאי דס"ד דלא הוי תיקון כלל הא הוי משאצל"ג ופטור לכולי עלמא, אכן לפי דברינו הפטור דמשאצל"ג היינו כשחסרה הכונה לתיקון הדבר או להדבר בעצם כמו בהא דסנהדרין, (והחילוק בין מלאכה שאצל"ג ובין פס"ר, הוא בזה, דפס"ר אינו מכוין רק דהוי מלאכה בהכרח אבל במשאצל"ג הוא מכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה וכמו שביאר הכ"מ בשם הרר"א בנו של הרמב"ם), אבל בהא דפסחים הלא הוא מכוין בשחיטת הפסח ולא חסר רק תועלת הפסח כיון ששחטו שלא לאוכליו אבל כונה ורצון הוי התם ולכן בחובל דלא בעי מתקן וחייב גם כשאין תועלת ממלאכתו ולא נעשה תכליתה גם שוחט שלא לאוכליו חייב ולא דמי להא דסנהדרין דהתם אין כלל כונה ורצון להמעשה של חבלה ולכן פטור אפילו לר"ש דסובר דמקלקל חייב אלא דהש"ס קרי לזה משאצל"ג ולא דבר שאינו מתכוין משום דמיירי באופן כזה דאחר שהפך את המחט כבר הוי פס"ר לענין החבלה ולכן לא פטור מטעם דשא"מ דהא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות, אלא מטעם משאצל"ג וכדפירשו התוס' בסנהדרין פ"ה ע"א.
וגם ממה שהביאו התוס' שם בפסחים מהא דשבת קכ"א ע"ב דפטור לר"ש הורג נחשים ועקרבים משום משאצל"ג אין ראיה כלל, דהנה הרמב"ם בשבת פ"ח הל' ז' פסק דחובל חייב משום מפרק ולא משום נטילת נשמה, ולפי דבריו באמת ניחא מה שאמרו בשבת ק"ו ע"א דחובל חייב דוקא בחובל וצריך לכלבו, דהא אי נימא דהחיוב דחובל הוא משום נטילת נשמה וכמו שכתבו בתוס', יקשה דמה בכך שצריך לכלבו הא עכ"פ אין בזה תיקון כלל לגבי נטילת נשמה מה שצריך את הדם והוה משאצל"ג לענין נטילת נשמה וצריך להיות פטור גם לר"ש אבל להרמב"ם דחיוב חובל הוא משום מפרק שפיר ניחא דכיון דחובל להוציא את הדם זה גופא הוי איסור מפרק, ונמצא דלפי דברי הרמב"ם שוב אין לומר כדברינו דבחובל ומבעיר דהיינו במקלקל, אין צריך לתיקון ותועלת המלאכה, אלא שתהיה רק כונה לעשייה, דהא חובל הוי תולדה דמפרק ומפרק הלא בעי תיקון דהא תולדה דדש היא ואיך אפשר לומר דבחובל לא בעינן תיקון, אלא ע"כ צריכינן לומר דהחידוש דחובל ומבעיר הוא זה גופא דהקלקול שלהם חשיב תיקון וכמו בכל מלאכות שבת בעינן תיקון ה"נ בחובל ומבעיר, אלא שהקלקול שלהם חשיב תיקון, דכמו שהאב דהוא מלאכת דש צריך תיקון ה"נ התולדה, אלא שהתורה חידשה דהחבלה וההבערה חשיבא כתיקון, ולפי"ז באמת יוצא לנו עוד יותר דלא רק דבמקלקל בחבורה לא צריך לתיקון ותועלת להמלאכה, והמלאכת מחשבת הוי בזה שרוצה לעשות הדבר כ"א באמת הוי מלאכת מחשבת כמו בשאר מלאכות ובעינן שיעשה לשם תיקון המלאכה ותכליתה, אלא דבחובל ומבעיר בניגוד לשאר כל המקלקלין, הוי הקלקול כמו תיקון והשלמת המלאכה, וצריך לזה הקלקול מלאכת מחשבת כמו לכל מלאכות שבת, ובמילא בהא דהורג מזיקין אף שנימא שיש לו כונה ורצון לעצם ההריגה, אבל היות ואינו צריך אלא לסלק המזיקין מעליו שלא יוזק על ידם ואין לו שום צורך במיתתם כ"א בהרחקתם מעליו ואין בזה חילוק באיזה אופן יורחקו אם ע"י הריגתם או ע"י דבר אחר, ממילא פשוט דלא הוי מלאכת מחשבת להריגה וחשיב שפיר משאצל"ג, משא"כ במתעסק בתינוקות ובשחיטת הפסח שרוצה לעשות את הדבר ויש לו כונה גמורה אלא דע"י גורמים צדדיים כמו הטעות בתינוק או שחיטה שלא לאוכליו בפסח לא נתקן הדבר כ"א נתקלקל, לית לן בה כיון דגם קילקול כמו חובל חשיב תיקון ולכן חייב לר"ש דחובל ומבעיר חייב גבי שבת והוי מלאכת מחשבת כדביארנו.
היוצא לנו מדברינו דרק במקלקל בחבורה סגי לן בכונה ורצון לעשיית הדבר לחוד, ומשום דכבר הוי בזה מלאכת מחשבת, משא"כ בשאר מלאכות דבעי תיקון ודאי בעינן שיכוין להתיקון ולא סגי בכונה לעשיית המלאכה לבד, ובזה יתיישב שפיר מה שפירש"י גבי חלזון ע"ה ע"א וכי מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי, דהא התם מיירי במקלקל בחבורה ולא בעינן תו לתכלית ולתועלת להמלאכה כ"א לעצם העשייה, ולכן פירש"י דדוקא גבי חלזון פטור משום דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ואינו רוצה כלל במיתתו אבל אם לא היה איכפת ליה במיתתו היה חייב אף שאינו מתכוין ואינו צריך לתיקון של המיתה ואין לו בזה ניחותא, כיון דעכ"פ רוצה להמיתו ודי בכוונתו לעשיית הדבר בלבד מבלי שיהא צריך להתיקון דהא התם חובל הוא וזהו תיקונו, אבל בהא דמזרד זרדין בארעא דחבריה אף שעושה את מלאכת היפוי של הקרקע כיון דאין לו בזה ניחותא דהא הקרקע אינו שלו ואינו מכוין לתכלית ותיקון המלאכה חשיב משאצל"ג ופטור לר"ש אף שיש לו כונה לעצם המלאכה, כיון דצריך גם שיכוין לתיקונה ואף שלא איכפת ליה, כל זמן שאין כונה וניחותא להתיקון לא מהני לאיחיובי, ורש"י לא אמר זה אלא במקלקל בחבורה וכנ"ל ולא פטר ר"ש התם במקלקל אלא היכא דלא ניחא ליה כלל ואינו רוצה בעשיית הדבר דהיינו במיתת החלזון, דאדרבא טפי ניחא ליה בשביל הצורך שלו שיהא חי, ולכך הוי משאצל"ג ופטור כמו בהא דסנהדרין גבי מחט של יד וכמו בהא דהורג מזיקין דפטור לר"ש משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ג) והנה לכאורה קשה על שיטת הערוך מגמ' ערוכה דסנהדרין פ"ד ע"ב דאמרינן שם גבי מחט של יד ליטול בה את הקוץ דזה תלוי במשאצל"ג ולר"ש דסבר משאצל"ג פטור גם התם פטור, הרי דפס"ר אף דלא ניחא ליה (דהא התם הוי פס"ר וכמו שפירשו התוס' שם) תלוי במשאצל"ג ואינו היתר אלא בדין מלאכת מחשבת בשבת ואילו לפי שיטת הערוך פס"ר דלא ניחא ליה הוי היתר בכל האיסורין ואין זה תלוי במשאצל"ג כ"א הוי היתר מדין דבר שאינו מתכוין, וזה הקשו הרא"ש בהבונה והתוס' שם, והקשו עוד מדין מפיס מורסא דמותר רק משום צערא ומדין משאצל"ג.
אמנם לפימש"כ ליישב אליבא דהרא"ש לפי המג"א סימן ש"ך, דההו"א והמסקנא בזבחים צ"א ע"ב פליגי בזה אי פס"ר דלא ניחא ליה מותר גם בשאר איסורין או אינו היתר אלא בשבת (ולפי"מ דתלינן זה בדין ספק בלעבר, דאי נימא דפס"ר דלא ניחא ליה מותר גם בשאר איסורין א"כ חזינן דזהו חסרון מצד עצם המלאכה ואף שתעשה בהכרח מותר, וכמ"כ ספק בלעבר אף שעושה להדיא אבל כיון דלא ידעינן אם הוא עושה איסור בפעולה זאת מותר) וממילא יוצא לנו לפי המסקנא דשמואל כר"ש ס"ל ולכן מותר ע"ג האישים דפס"ר דלא ניחא ליה הוא וכמו כן גם ספק בלעבר, לא מיקרי פס"ר ומותר, אבל ההו"א דקא פריך והא קמכבי סבר דאף דהוה פס"ר דלא ניחא ליה הוי כפס"ר ואסור הואיל והדבר יעשה בהכרח ולא הוי פטור כגון זה אלא בשבת מדין מלאכת מחשבת ולכן סבר הערוך דהסוגיא בסנהדרין אזלא לפי ההו"א בזבחים דפס"ר דלא ניחא אינו חסרון בעצם המלאכה משום דאינו מתכוין כ"א החסרון הוא דחסרה הכונה לתיקון הדבר ולכן אינו אלא פטור מדין משאצל"ג, (והנה לפי מה שהעלה הגרעק"א במערכה במס' יומא רב באמת לא סבר להא דהערוך דפס"ר דלא ניחא ליה מותר וממילא שפיר מיושב דההיא דסנהדרין קאי אליבא דרב,) אבל עדיין יקשה מדין מפיס מורסא דמתיר שמואל רק משום צערא, ושמואל הא ס"ל בזבחים דפס"ר דלנ"ל מותר.
אבל באמת יש לומר דכי שייך ההיתר דדבר שאינו מתכוין ומשום דהוה חסרון בעצם הפעולה והמלאכה אלא היכי דלא הוי זו הפעולה ממש, אבל במפיס מורסא ומחט של יד הא הוי זו הפעולה ממש לא שייך כלל היתר דבר שאינו מתכוין, והא דמזרד זרדין בארעא דחבריה סובר הערוך דהוה פס"ר דלא ניחא ליה ומיקרי דבר שאינו מתכוין היינו משום דאם לא יזרע לבסוף לא הוי כלל תיקון השדה ולא הוי חורש, ורק אם יזרע לבסוף הוי חורש והוי כספק דלעבר וזהו שייך לדין פס"ר וכש"נ, אח"כ מצאתי יסוד זה כתוב בשם ר"א בנו של הרמב"ם בשם הרמב"ם שהבאתי למעלה, ומצאתי עוד יסוד זה ברשב"א פ' ר' אליעזר דמילה דהק' דמה שייך גבי מילה בצרעת דין דדבר שאינו מתכוין וזה שייך רק למשאצל"ג עיי"ש מה שתירץ, והנה המ"מ בפי' הל' י"ז גבי מפיס מורסא כתב דהוה דבר שאינו מתכוין אבל אינו מוכרח ושפיר י"ל דהערוך סובר דלא שייך לדין דשא"מ, וכנ"ל.
אח"כ מצאתי דהגרעק"א במערכה ביומא תירץ כן דמפיס מורסא לא שייך לדין דשא"מ, ועוד הביא שם להוכיח דרב סובר דפס"ר דלנ"ל הוי מתכוין, ועפי"ז מתורץ הסוגיא בסנהדרין דקיימי התם אליבא דרב, והביא שם ראיה לדעת הערוך במה דדחו התוס' והרא"ש ראית הערוך מדין מזלפין יין ע"ג האישים דשם לא הוי פסיק רישא, והביא הגרעק"א שם ראיה מזה, דלפי"מ שכתב דרב ע"כ סבר דלר' יהודה גם בשאר איסורין אינו מתכוין אסור מדרבנן, א"כ יקשה הברייתא דמזלף דוקא לספלים משום לא יכבה, וע"כ דהוי פס"ר, ומ"מ לשמואל אליבא דר' שמעון מותר לזלף ע"ג האישים, וע"כ משום דפס"ר דלא ניחא ליה מותר כהערוך, אמנם לפי מה שכתבתי דדין פס"ר דלא ניחא ליה תלוי נמי בדין ספק דלעבר, א"כ אפשר לומר דרב ושמואל דפליגי בדין פס"ר דלא ניחא ליה פליגי נמי בספק דלעבר, דלשמואל בספק דלעבר נמי לא חשיב פס"ר ומכוין, לכן מותר לר"ש לזלף ע"ג האישים דהא ביארנו לעיל דגבי זילוף יין הוה רק ספק בלעבר דלאחר שכבר כיון ידו אפשר דהוה פס"ר לענין כיבוי, אבל אי ספק דלעבר לא חשיב כפס"ר דהא עכ"פ לא ידוע עכשיו, מותר, ולר"י אף דלא חשיב כפס"ר סובר שמואל דלר"י בשאר איסורין אינו מתכוין אסור מדאורייתא, ורב סבר דספק בלעבר הוי פס"ר ולכן אסור, וכל זה דמותר דוקא לשמואל אליבא דר"ש משום דספק דלעבר לא חשיב מתכוין, דלהערוך דגם גבי שאר איסורין פס"ר דלא ניחא ליה מותר ובעינן כונה ודאית להאיסור בשעת עשייתו, ואף שהדבר בהכרח יעשה מ"מ כל זמן שאינו רוצה בזה מותר וע"כ דגם ספק בלעבר לא חשיב כפס"ר ומכוין, א"כ גם בשאר איסורין כן, ולכן סובר שמואל דמותר לזלף, אבל לעולם אי פס"ר דלא ניחא ליה חשיב מכוין אינו מותר וליכא הוכחה מההיא דמזלפין יין דהתם כדביארנו מספקינן באמת אם נעשה מלאכת הכיבוי או לא והמחלוקת בין רב ושמואל תלויה בזה אי ספק כזה בלעבר חשיב אינו מכוין או לא.
והנה בכריתות דף כ' ע"ב מוקי שם הא דנתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן אי חייב שתיים או לא בפלוגתא דר"י ור"ש, דלר"י דדבר שאינו מתכוין אסור חייב שתיים ולר"ש דדשא"מ מותר אינו חייב אלא אחת, והקשו התוס' דהא אמרינן דגם לר"י אינו מתכוין בשבת אינו אסור אלא מדרבנן והתם בכריתות המחלוקת אי חייב שתי חטאות, ותירצו דהתם בכריתות הוה פס"ר לענין הבערת התחתונות, והא דפטר ר"ש הוא משום משאצל"ג, ודחקו שם בתוס' אמאי קרי ליה דשא"מ, וחילקו בין זה ובין הברייתא דחותה גחלים להתחמם דקרי ליה משאצל"ג, אכן לפימש"כ אפשר לומר בשני אופנים א. דהוי כאן פס"ר דלא ניחא ליה וכמו דאמר התם בנפח שנו שהוא צריך להגחלים ולא ניחא ליה כלל בההבערה, וס"ל לרב אשי דאוקמה הכי, דלר' יהודה אפילו פס"ר דלא ניחא ליה חשיב כמתכוין, ולר' שמעון פס"ר דלא ניחא ליה לא הוי כמתכוין, ורק בסנהדרין פ"ד ע"ב קרי לה הגמ' משאצל"ג משום דתליא בהא דמשאצל"ג וכדביארנו לעיל דאיירי במקלקל וכו' עיי"ש, ובמילא כבר ליתא לקושית התוס', ובאופן ב' אפשר לומר דהכא הוה ספק בלעבר שאינו יודע אם יש שם ניצוצות בתחתונות שיכולין להתבער, וזה תליא בהך פלוגתא כדביארנו, ור"י סבר אליבא דרב אשי דספק בלעבר הוי כפס"ר וחייב חטאת, דהא אפשר דבשעה שנטל את העליונות היו שם ניצוצות והיה בהכרח שיתבערו וחשיב כמכוין ממש ואין זה אלא ספק ידיעה, ור"ש סבר דגם ספק בלעבר חשיב אינו מתכוין ופטור, ומיושב נמי קושית התוס'.
והנה הרמב"ם בפ"ז משגגות הל' י"ב כתב לחלק בין ברייתא ראשונה דחותה גחלים סתם לשנייה דחותה על מנת להתחמם וז"ל החותה גחלים בשבת שהוא מכבה את העליונות ומדליק את התחתונות, אם נתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתיים, חתה גחלים להתחמם מהם והובערו מאליהן חייב שתיים מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמו שביארנו בהלכות שבת, והק' הכ"מ הא ברישא כתב דדוקא בנתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתים הא לא נתכוין לא והיאך כתב בסיפא גבי חתה גחלים להתחמם דחייב שתיים, וכתב ע"ז ואפשר מאחר שיודע שודאי יתבערו הוי כפסיק רישא, ותירוצו אינו מובן דא"כ ברישא בחותה סתם, נמי הוי פס"ר ולמה לי דוקא נתכוין לחייבו שתיים, והלח"מ שם תירץ דגם בסיפא איירי במתכוין, ודבריו תמוהים דהא כתב הרמב"ם להדיא בפ"א משבת דפס"ר חייב בלא נתכוין,
כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכיבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף העברה אלא להרחיק ההיזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה.
השגת הראב"ד כל העושה מלאכה בשבת, כתב הראב"ד ז"ל ר"ח ז"ל פסק כר"ש שהוא פטור מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
נראה דהרמב"ם מפרש כפירש"י בדף ק"ו ע"א דר' יוחנן דס"ל דחובל ומבעיר אינו חייב אלא בצריך לכלבו ולאפרו היינו משום דסבר כר' יהודה דמשאצל"ג חייב, וכיון דשמואל ור' יוחנן סברי כר' יהודה הכי נקטינן, ומה שהקשה הראב"ד דהא רבא ס"ל כר"ש יש לומר דהרמב"ם סובר דצריך לגרוס רבה משום קושיית הראשונים שם דהא רבא אמר בדף צ"ד ע"א דבאדם לא פליגי רבנן על ר' נתן, והלכה כשמואל ור' יוחנן לגבי רבה דרק מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי.
ומש"כ הרמב"ם או לפתילה, הנה הר"י הראני שבכת"י תימן ליתא בב' המקומות הפתילה, והוא נכון דבגמ' כ"ט ע"ב מוקמי' הא דכחס על הפתילה אף כר"ש והוי מלאכה הצריכה לגופה, אמנם גם לגירסתנו מיושב דהרמב"ם כתב דצריך לפתילה כדי שלא יאבד או שלא ישרף וזה הוי משאצל"ג ודוקא בפתילה דצריך להבהבה הוי מלאכה הצריכה לגופה.
ח[עריכה]
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להורגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, הרי זה קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואח"כ תאנים פטור אע"פ שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות זו וכבה את זו להדליק זו והדליק את זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה, הא למה הוא דומה למי שנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.
השגת הראב"ד היו לפניו שתי נרות וכו', א"א המחבר הזה הביא הדברים כפשטן וכאשר עיינתי בגמרא במקומן בכריתות לא מצאתים שיתקיימו כן וכו', (ויתר דברי ההשגה עיין בכ"מ).
בשבת ע"ב ע"ב איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב ופירש"י נתכוין להגביה את התלוש כגון דנפל סכין בערוגה ונתכוין להגביהו וחתך את המחובר, ומשמע דהא דפליגי אביי ורבא בנתכוין לחתוך את התלוש היינו לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר ובזה פוטר רבא אבל בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב לכו"ע, והקשו התוס' שם מהא דאמר שמואל בכריתות י"ט ע"ב דהמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומוכח התם דאפילו בנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל מטעם מלאכת מחשבת, לכן פיר"ת דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר דחתך מה שהיה מתכוין לחתוך אלא שלא היה יודע שהוא מחובר, ושמואל דפטר במתעסק משום מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו.
ונמצא לפי ד' התוס' דחלוק דין מתעסק מדין מלאכת מחשבת והוו שני דינים מיוחדים ולא שייכי אהדדי, דדין מתעסק היינו בנמצא שהוא מחובר ופוטר רבא משום דמחשבתו היה לחתוך בתלוש ויליף לה מקרא דאשר חטא בה, ומדין מלאכת מחשבת לא מיפטר כיון דנתכוין לחתוך אותה חתיכה, ומתעסק זה אינו פטור מיוחד בשבת אלא דפוטר בכל האיסורים חוץ מבחלבים ועריות דאף מתעסק חייב, אבל בשאר איסורים כגון בשחוטי חוץ דנתכוין לשחוט בהמת חולין ונמצא שהוא קדשים נמי פטור מדין מתעסק, ולפי"ז קשה במה דאמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא לפי דבריהם הרי לא שייכי כלל אהדדי ומתעסק דפטור בשבת הא אינו מדין מלאכת מחשבת אלא דפוטר בכל האיסורים.
והנה כבר הקשו כן התוס' בסנהדרין דף ס"ב ע"ב במש"כ רש"י דהא דפטור בנתכוין להגביה את התלוש משום דכתיב אשר חטא בה כדדרשינן בס"פ אכל פרט למתעסק והקשו דא"כ ל"ל לשמואל טעמא דפטור מתעסק בשבת משום מלאכת מחשבת תיפוק ליה מבה, ותירצו תי' א' דשמואל פוטר בשבת אע"פ שנהנה מטעם מלאכת מחשבת, ודברי התוס' צ"ע דמה שייך בשבת שכן נהנה הרי בשבת אין לההנאה כל עיקר לאיסור מלאכת שבת ואף אם נהנה ממלאכה אין זה מעצם האיסור ול"ד לחלבים ועריות דהתם עיקר האיסור הוא באופן שיהנה, ובשבת גם באופן דיהנה אם היה מתעסק בודאי דפטור מדין מתעסק דבשבת דעיקר האיסור הוא המלאכה ובמלאכה מתעסק הוא אין הפעולה מתיחסת אליו, ורק בחלבים ועריות דאין להפריד בין המעשה וההנאה אז גם מתעסק יתחייב דכיון שכן נהנה א"א לומר דהוי כאילו לא נעשית הפעולה, אבל בשבת דאין ההנאה עיקר בעצם האיסור והעיקר הוא כאן המלאכה א"כ בודאי פטור הוא משום מתעסק.
ומה דתירצו עוד דמתעסק דפטר הכתוב מבה היינו כגון שנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר ומתעסק דפטר שמואל משום מלאכת מחשבת היינו בחתך מחובר אחר וכמש"כ התוס' בשבת, אכתי צריך ביאור דעכ"פ בחתך מחובר אחר לא יצא מדין מתעסק ולמה לן טעמא דמלאכת מחשבת דהא שמואל איירי במתעסק דחייב בחלבים ועריות ובזה פטור משום בה.
עכ"פ לד' התוס' נמצא דאביי ורבא לא פליגי אשמואל דלא שייך האי מתעסק למתעסק דפוטר שמואל מדין מלאכת מחשבת, ואף אביי דסובר דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב היינו בנמצא שהוא מחובר דנעשית מחשבתו אבל אם חתך מחובר אחר אף בנתכוין לחתוך את המחובר פטור דלא נעשית מחשבתו.
ובדעת רש"י ע"כ צריך לומר דסובר דאביי ורבא פליגי אשמואל ולא פטרי משום מתעסק אלא בנתכוין לחתיכה דהתירא אבל בנתכוין לחתיכה דאיסורא וחתך מחובר אחר חייב ונראה דכן הוא נמי דעת הרמב"ם דפסק דנתכוין להדליק את זו והדליק את זו או נתכוין ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת חייב ופסק דלא כשמואל והיינו משום דאביי ורבא פליגי אשמואל, וכן מבואר בהדיא דעת רש"י בכריתות י"ט ע"ב בד"ה אפי' ר' יהושע דכתב אע"ג דאביי ורבא לא פטרי במתעסק אלא במתכוין להיתר כגון לחתוך את התלוש אבל שמואל אפי' במתעסק באיסור פטר, ופסק הרמב"ם כאביי ורבא, ועיין בלח"מ שכ"כ בד' הרמב"ם ולפלא שלא זכר ד' רש"י שכ' להדיא כדבריו.
ונראה פשוט דאף דלפירש"י דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר מיירי בחתך מחובר אחר מ"מ מודה דגם בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר פטור דהא לאביי דפוטר בלהגביה את התלוש ודאי פטור אף בנמצא שהוא מחובר וחתכו דהא לא נתכוין כלל לקצירה וכן לרבא דפוטר גם בלחתוך את התלוש היינו משום דסובר דבתלוש לא הוי חתיכה, והיינו דפטורא דמתעסק הוי משום דלא נתכוין למלאכה ומתעסק בהתירא א"כ הוא הדין בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר, והא דכתב רש"י דאביי ורבא פליגי אדשמואל וכן הרמב"ם דפסק דלא כשמואל היינו משום דבגמ' בכריתות שם אמרינן לרבא משכחת לה בנתכוין לחתוך את התלוש ולאביי בנתכוין להגביה ומוכח להדיא דדוקא בכה"ג פטרי אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב.
ולפמש"כ רש"י דאין מתחלק בין מתעסק דאשר חטא בה פרט למתעסק ובין מתעסק דשמואל דמפטר מדין מלאכת מחשבת וסובר דר"א דיליף מבה פרט למתעסק ע"כ דלית ליה הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולדידן דאית לן מלאכת מחשבת לא ממעטינן ליה מבה אלא בה דרשינן שיודע לו איזה חטא חטא ורש"י גריס שם בסוגיא אלא מתעסק דשבת (כמצויין על הגליון), ונמצא לפי"ז דשמואל דאית ליה דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור בשבת א"כ שפיר מצי לפרושי מתעסק בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו, אבל לאביי ורבא דסברי דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר גם בשבת חייב א"כ לא מצי לאוקמי בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו דבכה"ג אפי' בשבת חייב, ואף דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר סובר רבא דפטור מ"מ לא דמי לחלב ושומן לפניו דחתיכת תלוש לא הוי עלה שם קצירה כלל ולא נתכוין למלאכה ולקצירה, אבל אכילת שומן הוי אכילה אלא דהוי אכילת היתר וזהו שוגג, ובכריתות כתב רש"י בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו א"נ חלב וחלב לפניו משום דבאמת היינו הך ואין נ"מ בינייהו, דלשמואל דבעינן מלאכת מחשבת העיקר הוא שיעשה את מה שנתכוין לו ולא תלי בזה אי נתכוין לחיוב או לפטור דגם אם נתכוין לדבר החייב וטעה ואכל דבר אחר החייב פטור דלא נעשית מחשבתו ומחייב רק מטעמא שכן נהנה, אבל לאביי ורבא דפליגי אדשמואל וסברי דעיקר המיעוט הוא מבה דמתעסק פטור והעיקר הוא שיתכוין לעשות את מלאכת הקצירה ולא מפטר גם אם נתכוין לדבר אחר ובלבד שיהא זה מענין הדבר שעשה ולכן בנתכוין לחתוך את התלוש אין כאן כלל כונת קצירה ולכן בסנהדרין ס"ב ע"ב אוקים הגמ' להלכה אליבא דאביי ורבא סיפא דחומר שבת מבשאר מצות שבשאר מצות שוגג בלא נתכוין חייב היינו קסבר רוק הוא ובלעו, אבל כאן דפירש"י אליבא דשמואל פירש שפיר כגון חלב ושומן לפניו, ומש"כ רש"י כאן בד"ה אלא מתעסק דשבת מפרש לקמיה היינו דהגמ' מפרש להלכה אליבא דאביי ורבא, אבל מתעסק דשמואל היינו בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר וכמו שפירש"י להדיא אח"כ בד"ה אפילו.
והנה לפירש"י ליכא במתעסק תרי פטורי ולר"א ליכא אלא פטורא דבה ולר' יהושע ליכא אלא פטורא דמלאכת מחשבת, ולכן לדידן גם לאביי ורבא הוי פטורא דמתעסק משום מלאכת מחשבת, ולפי"ז לכאורה צ"ע הא דכתב רש"י בד"ה אפילו דאע"ג דאביי ורבא לא פטרי במתעסק אלא במתכוין להיתר לחתוך את התלוש אבל במתכוין למחובר לא ושמואל אפי' במתעסק באיסור פטור מדנקטה הש"ס למילתיה מלאכת מחשבת אסרה תורה משמע שיתכוין בו, ותמיה מנ"ל לגמ' דשמואל סבר הכי דהא לאביי ורבא ע"כ ג"כ הוי פטורא דמתעסק משום מלאכת מחשבת ומ"מ אמרינן דחייב אם נתכוין לאיסור כגון בנתכוין לחתוך מחובר, וע"כ צריך לומר דכונת רש"י דכיון דשמואל סתמא אמר מתעסק בשבת פטור מ"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה אמרינן דכיון דסתם דבריו בעי מחשבת לגמרי שיכוין לאותה מלאכה, אבל אביי ורבא פליגי ומפרשי דלאו בכל גווני פטור.
ובדברינו יתבארו דברי המ"מ במש"כ על הרמב"ם בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור, דעיקר הפירוש הוא דנתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואפ"ה פטור, והשיג עליו הלח"מ דזהו לפי ד' התוס' אבל לשיטת הרמב"ם חייב בזה, וכ' הלח"מ בדעת המ"מ דבאמת אין כונתו לשי' הרמב"ם אלא דהוא סובר כן, אכן לפמש"כ גם הרמב"ם ורש"י סוברים דבכל גווני פטור.
אמנם כ"ז ניחא לפירש"י והרמב"ם, אבל התוס' דסוברים דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל אלא דאביי ורבא מיירי בחתך תלוש ונמצא שהוא מחובר דהתם ליכא למפטר משום מלאכת מחשבת וצריך בה פרט למתעסק, ושמואל מיירי בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דהתם פטור משום מלאכת מחשבת ומשמע דהתם לא הוי פטרינן מבה פרט למתעסק משום דעכ"פ כיון למלאכה האסורה אלא הפטור רק משום מלאכת מחשבת ונ"מ בשאר איסורין כגון בשחוטי חוץ דחייב בזה, ולדבריהם צ"ע מה דאמרינן בסוגין אלא מתעסק דשבת לרבא משכחת לה וכו', אכן הוא פשוט דהתוס' לא גרסי כמו דגרס רש"י אלא מתעסק דשבת אלא כמו שהוא בגירסא שלפנינו בגמ' ואי מתעסק דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו דהוא פירכא דלמה לן קרא דבה פרט למתעסק וע"ז משני לרבא משכחת לה וכו' והיינו דמתעסק דאביי ורבא לא פטרינן משום מלאכת מחשבת וצריכנן למיעוטא דבה פרט למתעסק, ולגירסא זו מבואר להדיא בסוגיא דאיכא תרי דיני דמתעסק וכמש"כ התוס', ואין להקשות דהא רק ר"א דריש בה פרט למתעסק אבל ר"י דדריש בה שיודע לו באיזה חטא חטא מנ"ל דפוטר מתעסק, דנראה דדוקא לד' רש"י דתרווייהו בחד גווני בין דרשא דר"א בין דרשא דשמואל א"כ שפיר נוכל לומר דשמואל לית ליה דרשא דר"א וסבר כר' יהושע ור' יהושע דלא ממעט מבה פרט למתעסק סובר כשמואל ור"א לית ליה מלאכת מחשבת, אבל לד' התוס' דהוא שני ענינים ור"א דפטר מבה פרט למתעסק לא מיירי בגוונא דשמואל אלא בגוונא דאביי ורבא דליכא למיפטר מדין מלאכת מחשבת א"כ אם נימא דר' יהושע פליג אדר"א בהא א"כ נצטרך לומר דלר"א מתעסק חייב ולר"י חייב, ולא משמע כן בכל הש"ס דיש גוונא דמתעסק חייב, וגם משמע דר"א מחמיר טפי מר"י, ועוד דאביי ורבא ע"כ אזלי לדינא דקיי"ל כר' יהושע, ולכן ע"כ נאמר דלר' יהושע תרווייהו שמעינן מאשר חטא בה בין שיודע לו באיזה חטא ובין שיכוין למעשה חטא ולא בשכיון למעשה היתר.
והנה התוס' בשבת דף ע"ה ע"א ד"ה מתעסק הקשו על הא דאמר רבא דהצד חלזון והפוצעו דאינו חייב משום נטילת נשמה משום דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, והקשו דהרי בחובל הא לא בעינן מלאכת מחשבת ומקלקל בחבורה חייב משום דלא בעינן מלאכת מחשבת וה"נ מתעסק חייב וכדאמרינן בכריתות י"ט ע"ב, ולפי ד' התוס' בשבת ובסנהדרין דחלוק הוא דין מתעסק מדין מלאכת מחשבת א"כ מה לי דלא בעינן מלאכת מחשבת מ"מ הרי פטורא דמתעסק הוא לאו דוקא במלאכות שבת אלא בכל איסורים שבתורה ושפיר מפטר מדין מתעסק.
ונראה פשוט דאף שכ' התוס' דבנתכוין לחתוך אותו דבר אלא שסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הוי פטורא משום מתעסק בכ"ז משכחת לה דמפטר רק משום מלאכת מחשבת בהיכי דנתכוין לאותו הדבר שעשה אלא שלא נתכוין לאותה מלאכה כגון הצד חלזון דאמרינן דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה דליכא למיפטר התם מבה פרט למתעסק דדוקא בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר או נמצא מחובר שייך פטורא דהאי מתעסק כיון דלא נתכוין כלל למלאכה ואינו יודע שעושה איסורא אבל במתעסק בנטילת נשמה ודאי מתעסק באיסור הוא אלא דלא ניחא ליה ושייך לפוטרו רק משום מלאכת מחשבת וכמו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
והנה במש"כ לדעת הרמב"ם ורש"י בביאור ד' הגמ' דבחלבים ועריות חייב היינו בחלב ושומן לפניו אבל בשבת כה"ג פטור זהו רק לשמואל אבל לאביי ורבא דסברי דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר חייב א"כ אין לפרש בחלבים ועריות דהיינו חלב ושומן דכה"ג גם בשבת חייב, צ"ע דהרי אכתי לא נעשה מחשבתו ומפורש בדברי הרמב"ם בהל' ח' דכה"ג פטור ורק בנתכוין ללקט תאנה זו וליקט אחרת חייב אבל בתאנים וענבים פטור, ולפי"ז כאן בחלב ושומן דחלבים הרי הוי כתאנים וענבים דשבת ומבואר דבכה"ג פטור בשבת וא"כ שפיר אפשר לאוקים בחלב ושומן לפניו ותו לא בעינן לאוקים בסבור רוק הוא ובלעו, וצריך לומר דחלב ושומן הוי כתאנה זו וחתך תאנה אחרת דחלב אינו אלא שומן אסור אבל הוי ממין אחד ולכן מוקי הגמ' בסנהדרין בכסבור רוק הוא ובלעו דבכה"ג דלא נתכוין למלאכה כלל הוי מתעסק.
ומש"כ הרמב"ם בפ"ב משגגות דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכתו פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לכאורה צ"ע דהא אף בנתכוין לחתוך את התלוש פטור כמש"כ בהל' שבת, וכבר הרגיש בזה הכ"מ וכ' דכתב כן משום דהוא פשוט יותר לפטור, וזה אינו מיושב, ונראה יותר דמשום שהזכיר מקודם בחיוב דחלבים ועריות כגון שסבור שזה שבפיו רוק הוא ובלעו, ובגמ' בשבת ובסנהדרין מבואר דמדמינן לה להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכן הזכיר שם זה וסמך על מש"כ בהל' שבת דגם בנתכוין לחתוך את התלוש פטור.
ויש לומר עוד דבנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר משכחת לה דיתחייב בשבת כגון בנתכוין לחתוך במדה דחייב עכ"פ משום מחתך דאף שנמצא שהוא מחובר וניתוסף לו מלאכת קוצר מ"מ נראה דמחייב משום מחתך דטעות אינו פוטר מקרבן ודוקא באם לא נתכוין להמלאכה שאנו באין לחייבו אז לא הוי מלאכת מחשבת, ולכן הזכיר שם להגביה את התלוש דאז בודאי פטור, ובעיקר הדין של חתיכת מחובר דיתחייב משום קוצר סמך על מש"כ כאן דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור.
ט[עריכה]
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להורגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, הרי זה קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואח"כ תאנים פטור אע"פ שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות זו וכבה את זו להדליק זו והדליק את זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה, הא למה הוא דומה למי שנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.
השגת הראב"ד היו לפניו שתי נרות וכו', א"א המחבר הזה הביא הדברים כפשטן וכאשר עיינתי בגמרא במקומן בכריתות לא מצאתים שיתקיימו כן וכו', (ויתר דברי ההשגה עיין בכ"מ).
בשבת ע"ב ע"ב איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב ופירש"י נתכוין להגביה את התלוש כגון דנפל סכין בערוגה ונתכוין להגביהו וחתך את המחובר, ומשמע דהא דפליגי אביי ורבא בנתכוין לחתוך את התלוש היינו לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר ובזה פוטר רבא אבל בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב לכו"ע, והקשו התוס' שם מהא דאמר שמואל בכריתות י"ט ע"ב דהמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומוכח התם דאפילו בנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל מטעם מלאכת מחשבת, לכן פיר"ת דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר דחתך מה שהיה מתכוין לחתוך אלא שלא היה יודע שהוא מחובר, ושמואל דפטר במתעסק משום מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו.
ונמצא לפי ד' התוס' דחלוק דין מתעסק מדין מלאכת מחשבת והוו שני דינים מיוחדים ולא שייכי אהדדי, דדין מתעסק היינו בנמצא שהוא מחובר ופוטר רבא משום דמחשבתו היה לחתוך בתלוש ויליף לה מקרא דאשר חטא בה, ומדין מלאכת מחשבת לא מיפטר כיון דנתכוין לחתוך אותה חתיכה, ומתעסק זה אינו פטור מיוחד בשבת אלא דפוטר בכל האיסורים חוץ מבחלבים ועריות דאף מתעסק חייב, אבל בשאר איסורים כגון בשחוטי חוץ דנתכוין לשחוט בהמת חולין ונמצא שהוא קדשים נמי פטור מדין מתעסק, ולפי"ז קשה במה דאמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא לפי דבריהם הרי לא שייכי כלל אהדדי ומתעסק דפטור בשבת הא אינו מדין מלאכת מחשבת אלא דפוטר בכל האיסורים.
והנה כבר הקשו כן התוס' בסנהדרין דף ס"ב ע"ב במש"כ רש"י דהא דפטור בנתכוין להגביה את התלוש משום דכתיב אשר חטא בה כדדרשינן בס"פ אכל פרט למתעסק והקשו דא"כ ל"ל לשמואל טעמא דפטור מתעסק בשבת משום מלאכת מחשבת תיפוק ליה מבה, ותירצו תי' א' דשמואל פוטר בשבת אע"פ שנהנה מטעם מלאכת מחשבת, ודברי התוס' צ"ע דמה שייך בשבת שכן נהנה הרי בשבת אין לההנאה כל עיקר לאיסור מלאכת שבת ואף אם נהנה ממלאכה אין זה מעצם האיסור ול"ד לחלבים ועריות דהתם עיקר האיסור הוא באופן שיהנה, ובשבת גם באופן דיהנה אם היה מתעסק בודאי דפטור מדין מתעסק דבשבת דעיקר האיסור הוא המלאכה ובמלאכה מתעסק הוא אין הפעולה מתיחסת אליו, ורק בחלבים ועריות דאין להפריד בין המעשה וההנאה אז גם מתעסק יתחייב דכיון שכן נהנה א"א לומר דהוי כאילו לא נעשית הפעולה, אבל בשבת דאין ההנאה עיקר בעצם האיסור והעיקר הוא כאן המלאכה א"כ בודאי פטור הוא משום מתעסק.
ומה דתירצו עוד דמתעסק דפטר הכתוב מבה היינו כגון שנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר ומתעסק דפטר שמואל משום מלאכת מחשבת היינו בחתך מחובר אחר וכמש"כ התוס' בשבת, אכתי צריך ביאור דעכ"פ בחתך מחובר אחר לא יצא מדין מתעסק ולמה לן טעמא דמלאכת מחשבת דהא שמואל איירי במתעסק דחייב בחלבים ועריות ובזה פטור משום בה.
עכ"פ לד' התוס' נמצא דאביי ורבא לא פליגי אשמואל דלא שייך האי מתעסק למתעסק דפוטר שמואל מדין מלאכת מחשבת, ואף אביי דסובר דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב היינו בנמצא שהוא מחובר דנעשית מחשבתו אבל אם חתך מחובר אחר אף בנתכוין לחתוך את המחובר פטור דלא נעשית מחשבתו.
ובדעת רש"י ע"כ צריך לומר דסובר דאביי ורבא פליגי אשמואל ולא פטרי משום מתעסק אלא בנתכוין לחתיכה דהתירא אבל בנתכוין לחתיכה דאיסורא וחתך מחובר אחר חייב ונראה דכן הוא נמי דעת הרמב"ם דפסק דנתכוין להדליק את זו והדליק את זו או נתכוין ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת חייב ופסק דלא כשמואל והיינו משום דאביי ורבא פליגי אשמואל, וכן מבואר בהדיא דעת רש"י בכריתות י"ט ע"ב בד"ה אפי' ר' יהושע דכתב אע"ג דאביי ורבא לא פטרי במתעסק אלא במתכוין להיתר כגון לחתוך את התלוש אבל שמואל אפי' במתעסק באיסור פטר, ופסק הרמב"ם כאביי ורבא, ועיין בלח"מ שכ"כ בד' הרמב"ם ולפלא שלא זכר ד' רש"י שכ' להדיא כדבריו.
ונראה פשוט דאף דלפירש"י דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר מיירי בחתך מחובר אחר מ"מ מודה דגם בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר פטור דהא לאביי דפוטר בלהגביה את התלוש ודאי פטור אף בנמצא שהוא מחובר וחתכו דהא לא נתכוין כלל לקצירה וכן לרבא דפוטר גם בלחתוך את התלוש היינו משום דסובר דבתלוש לא הוי חתיכה, והיינו דפטורא דמתעסק הוי משום דלא נתכוין למלאכה ומתעסק בהתירא א"כ הוא הדין בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר, והא דכתב רש"י דאביי ורבא פליגי אדשמואל וכן הרמב"ם דפסק דלא כשמואל היינו משום דבגמ' בכריתות שם אמרינן לרבא משכחת לה בנתכוין לחתוך את התלוש ולאביי בנתכוין להגביה ומוכח להדיא דדוקא בכה"ג פטרי אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב.
ולפמש"כ רש"י דאין מתחלק בין מתעסק דאשר חטא בה פרט למתעסק ובין מתעסק דשמואל דמפטר מדין מלאכת מחשבת וסובר דר"א דיליף מבה פרט למתעסק ע"כ דלית ליה הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולדידן דאית לן מלאכת מחשבת לא ממעטינן ליה מבה אלא בה דרשינן שיודע לו איזה חטא חטא ורש"י גריס שם בסוגיא אלא מתעסק דשבת (כמצויין על הגליון), ונמצא לפי"ז דשמואל דאית ליה דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור בשבת א"כ שפיר מצי לפרושי מתעסק בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו, אבל לאביי ורבא דסברי דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר גם בשבת חייב א"כ לא מצי לאוקמי בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו דבכה"ג אפי' בשבת חייב, ואף דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר סובר רבא דפטור מ"מ לא דמי לחלב ושומן לפניו דחתיכת תלוש לא הוי עלה שם קצירה כלל ולא נתכוין למלאכה ולקצירה, אבל אכילת שומן הוי אכילה אלא דהוי אכילת היתר וזהו שוגג, ובכריתות כתב רש"י בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו א"נ חלב וחלב לפניו משום דבאמת היינו הך ואין נ"מ בינייהו, דלשמואל דבעינן מלאכת מחשבת העיקר הוא שיעשה את מה שנתכוין לו ולא תלי בזה אי נתכוין לחיוב או לפטור דגם אם נתכוין לדבר החייב וטעה ואכל דבר אחר החייב פטור דלא נעשית מחשבתו ומחייב רק מטעמא שכן נהנה, אבל לאביי ורבא דפליגי אדשמואל וסברי דעיקר המיעוט הוא מבה דמתעסק פטור והעיקר הוא שיתכוין לעשות את מלאכת הקצירה ולא מפטר גם אם נתכוין לדבר אחר ובלבד שיהא זה מענין הדבר שעשה ולכן בנתכוין לחתוך את התלוש אין כאן כלל כונת קצירה ולכן בסנהדרין ס"ב ע"ב אוקים הגמ' להלכה אליבא דאביי ורבא סיפא דחומר שבת מבשאר מצות שבשאר מצות שוגג בלא נתכוין חייב היינו קסבר רוק הוא ובלעו, אבל כאן דפירש"י אליבא דשמואל פירש שפיר כגון חלב ושומן לפניו, ומש"כ רש"י כאן בד"ה אלא מתעסק דשבת מפרש לקמיה היינו דהגמ' מפרש להלכה אליבא דאביי ורבא, אבל מתעסק דשמואל היינו בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר וכמו שפירש"י להדיא אח"כ בד"ה אפילו.
והנה לפירש"י ליכא במתעסק תרי פטורי ולר"א ליכא אלא פטורא דבה ולר' יהושע ליכא אלא פטורא דמלאכת מחשבת, ולכן לדידן גם לאביי ורבא הוי פטורא דמתעסק משום מלאכת מחשבת, ולפי"ז לכאורה צ"ע הא דכתב רש"י בד"ה אפילו דאע"ג דאביי ורבא לא פטרי במתעסק אלא במתכוין להיתר לחתוך את התלוש אבל במתכוין למחובר לא ושמואל אפי' במתעסק באיסור פטור מדנקטה הש"ס למילתיה מלאכת מחשבת אסרה תורה משמע שיתכוין בו, ותמיה מנ"ל לגמ' דשמואל סבר הכי דהא לאביי ורבא ע"כ ג"כ הוי פטורא דמתעסק משום מלאכת מחשבת ומ"מ אמרינן דחייב אם נתכוין לאיסור כגון בנתכוין לחתוך מחובר, וע"כ צריך לומר דכונת רש"י דכיון דשמואל סתמא אמר מתעסק בשבת פטור מ"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה אמרינן דכיון דסתם דבריו בעי מחשבת לגמרי שיכוין לאותה מלאכה, אבל אביי ורבא פליגי ומפרשי דלאו בכל גווני פטור.
ובדברינו יתבארו דברי המ"מ במש"כ על הרמב"ם בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור, דעיקר הפירוש הוא דנתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואפ"ה פטור, והשיג עליו הלח"מ דזהו לפי ד' התוס' אבל לשיטת הרמב"ם חייב בזה, וכ' הלח"מ בדעת המ"מ דבאמת אין כונתו לשי' הרמב"ם אלא דהוא סובר כן, אכן לפמש"כ גם הרמב"ם ורש"י סוברים דבכל גווני פטור.
אמנם כ"ז ניחא לפירש"י והרמב"ם, אבל התוס' דסוברים דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל אלא דאביי ורבא מיירי בחתך תלוש ונמצא שהוא מחובר דהתם ליכא למפטר משום מלאכת מחשבת וצריך בה פרט למתעסק, ושמואל מיירי בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דהתם פטור משום מלאכת מחשבת ומשמע דהתם לא הוי פטרינן מבה פרט למתעסק משום דעכ"פ כיון למלאכה האסורה אלא הפטור רק משום מלאכת מחשבת ונ"מ בשאר איסורין כגון בשחוטי חוץ דחייב בזה, ולדבריהם צ"ע מה דאמרינן בסוגין אלא מתעסק דשבת לרבא משכחת לה וכו', אכן הוא פשוט דהתוס' לא גרסי כמו דגרס רש"י אלא מתעסק דשבת אלא כמו שהוא בגירסא שלפנינו בגמ' ואי מתעסק דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו דהוא פירכא דלמה לן קרא דבה פרט למתעסק וע"ז משני לרבא משכחת לה וכו' והיינו דמתעסק דאביי ורבא לא פטרינן משום מלאכת מחשבת וצריכנן למיעוטא דבה פרט למתעסק, ולגירסא זו מבואר להדיא בסוגיא דאיכא תרי דיני דמתעסק וכמש"כ התוס', ואין להקשות דהא רק ר"א דריש בה פרט למתעסק אבל ר"י דדריש בה שיודע לו באיזה חטא חטא מנ"ל דפוטר מתעסק, דנראה דדוקא לד' רש"י דתרווייהו בחד גווני בין דרשא דר"א בין דרשא דשמואל א"כ שפיר נוכל לומר דשמואל לית ליה דרשא דר"א וסבר כר' יהושע ור' יהושע דלא ממעט מבה פרט למתעסק סובר כשמואל ור"א לית ליה מלאכת מחשבת, אבל לד' התוס' דהוא שני ענינים ור"א דפטר מבה פרט למתעסק לא מיירי בגוונא דשמואל אלא בגוונא דאביי ורבא דליכא למיפטר מדין מלאכת מחשבת א"כ אם נימא דר' יהושע פליג אדר"א בהא א"כ נצטרך לומר דלר"א מתעסק חייב ולר"י חייב, ולא משמע כן בכל הש"ס דיש גוונא דמתעסק חייב, וגם משמע דר"א מחמיר טפי מר"י, ועוד דאביי ורבא ע"כ אזלי לדינא דקיי"ל כר' יהושע, ולכן ע"כ נאמר דלר' יהושע תרווייהו שמעינן מאשר חטא בה בין שיודע לו באיזה חטא ובין שיכוין למעשה חטא ולא בשכיון למעשה היתר.
והנה התוס' בשבת דף ע"ה ע"א ד"ה מתעסק הקשו על הא דאמר רבא דהצד חלזון והפוצעו דאינו חייב משום נטילת נשמה משום דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, והקשו דהרי בחובל הא לא בעינן מלאכת מחשבת ומקלקל בחבורה חייב משום דלא בעינן מלאכת מחשבת וה"נ מתעסק חייב וכדאמרינן בכריתות י"ט ע"ב, ולפי ד' התוס' בשבת ובסנהדרין דחלוק הוא דין מתעסק מדין מלאכת מחשבת א"כ מה לי דלא בעינן מלאכת מחשבת מ"מ הרי פטורא דמתעסק הוא לאו דוקא במלאכות שבת אלא בכל איסורים שבתורה ושפיר מפטר מדין מתעסק.
ונראה פשוט דאף שכ' התוס' דבנתכוין לחתוך אותו דבר אלא שסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הוי פטורא משום מתעסק בכ"ז משכחת לה דמפטר רק משום מלאכת מחשבת בהיכי דנתכוין לאותו הדבר שעשה אלא שלא נתכוין לאותה מלאכה כגון הצד חלזון דאמרינן דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה דליכא למיפטר התם מבה פרט למתעסק דדוקא בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר או נמצא מחובר שייך פטורא דהאי מתעסק כיון דלא נתכוין כלל למלאכה ואינו יודע שעושה איסורא אבל במתעסק בנטילת נשמה ודאי מתעסק באיסור הוא אלא דלא ניחא ליה ושייך לפוטרו רק משום מלאכת מחשבת וכמו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
והנה במש"כ לדעת הרמב"ם ורש"י בביאור ד' הגמ' דבחלבים ועריות חייב היינו בחלב ושומן לפניו אבל בשבת כה"ג פטור זהו רק לשמואל אבל לאביי ורבא דסברי דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר חייב א"כ אין לפרש בחלבים ועריות דהיינו חלב ושומן דכה"ג גם בשבת חייב, צ"ע דהרי אכתי לא נעשה מחשבתו ומפורש בדברי הרמב"ם בהל' ח' דכה"ג פטור ורק בנתכוין ללקט תאנה זו וליקט אחרת חייב אבל בתאנים וענבים פטור, ולפי"ז כאן בחלב ושומן דחלבים הרי הוי כתאנים וענבים דשבת ומבואר דבכה"ג פטור בשבת וא"כ שפיר אפשר לאוקים בחלב ושומן לפניו ותו לא בעינן לאוקים בסבור רוק הוא ובלעו, וצריך לומר דחלב ושומן הוי כתאנה זו וחתך תאנה אחרת דחלב אינו אלא שומן אסור אבל הוי ממין אחד ולכן מוקי הגמ' בסנהדרין בכסבור רוק הוא ובלעו דבכה"ג דלא נתכוין למלאכה כלל הוי מתעסק.
ומש"כ הרמב"ם בפ"ב משגגות דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכתו פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לכאורה צ"ע דהא אף בנתכוין לחתוך את התלוש פטור כמש"כ בהל' שבת, וכבר הרגיש בזה הכ"מ וכ' דכתב כן משום דהוא פשוט יותר לפטור, וזה אינו מיושב, ונראה יותר דמשום שהזכיר מקודם בחיוב דחלבים ועריות כגון שסבור שזה שבפיו רוק הוא ובלעו, ובגמ' בשבת ובסנהדרין מבואר דמדמינן לה להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכן הזכיר שם זה וסמך על מש"כ בהל' שבת דגם בנתכוין לחתוך את התלוש פטור.
ויש לומר עוד דבנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר משכחת לה דיתחייב בשבת כגון בנתכוין לחתוך במדה דחייב עכ"פ משום מחתך דאף שנמצא שהוא מחובר וניתוסף לו מלאכת קוצר מ"מ נראה דמחייב משום מחתך דטעות אינו פוטר מקרבן ודוקא באם לא נתכוין להמלאכה שאנו באין לחייבו אז לא הוי מלאכת מחשבת, ולכן הזכיר שם להגביה את התלוש דאז בודאי פטור, ובעיקר הדין של חתיכת מחובר דיתחייב משום קוצר סמך על מש"כ כאן דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור.
י[עריכה]
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להורגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, הרי זה קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואח"כ תאנים פטור אע"פ שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות זו וכבה את זו להדליק זו והדליק את זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה, הא למה הוא דומה למי שנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.
השגת הראב"ד היו לפניו שתי נרות וכו', א"א המחבר הזה הביא הדברים כפשטן וכאשר עיינתי בגמרא במקומן בכריתות לא מצאתים שיתקיימו כן וכו', (ויתר דברי ההשגה עיין בכ"מ).
בשבת ע"ב ע"ב איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב ופירש"י נתכוין להגביה את התלוש כגון דנפל סכין בערוגה ונתכוין להגביהו וחתך את המחובר, ומשמע דהא דפליגי אביי ורבא בנתכוין לחתוך את התלוש היינו לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר ובזה פוטר רבא אבל בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב לכו"ע, והקשו התוס' שם מהא דאמר שמואל בכריתות י"ט ע"ב דהמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומוכח התם דאפילו בנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל מטעם מלאכת מחשבת, לכן פיר"ת דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר דחתך מה שהיה מתכוין לחתוך אלא שלא היה יודע שהוא מחובר, ושמואל דפטר במתעסק משום מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו.
ונמצא לפי ד' התוס' דחלוק דין מתעסק מדין מלאכת מחשבת והוו שני דינים מיוחדים ולא שייכי אהדדי, דדין מתעסק היינו בנמצא שהוא מחובר ופוטר רבא משום דמחשבתו היה לחתוך בתלוש ויליף לה מקרא דאשר חטא בה, ומדין מלאכת מחשבת לא מיפטר כיון דנתכוין לחתוך אותה חתיכה, ומתעסק זה אינו פטור מיוחד בשבת אלא דפוטר בכל האיסורים חוץ מבחלבים ועריות דאף מתעסק חייב, אבל בשאר איסורים כגון בשחוטי חוץ דנתכוין לשחוט בהמת חולין ונמצא שהוא קדשים נמי פטור מדין מתעסק, ולפי"ז קשה במה דאמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא לפי דבריהם הרי לא שייכי כלל אהדדי ומתעסק דפטור בשבת הא אינו מדין מלאכת מחשבת אלא דפוטר בכל האיסורים.
והנה כבר הקשו כן התוס' בסנהדרין דף ס"ב ע"ב במש"כ רש"י דהא דפטור בנתכוין להגביה את התלוש משום דכתיב אשר חטא בה כדדרשינן בס"פ אכל פרט למתעסק והקשו דא"כ ל"ל לשמואל טעמא דפטור מתעסק בשבת משום מלאכת מחשבת תיפוק ליה מבה, ותירצו תי' א' דשמואל פוטר בשבת אע"פ שנהנה מטעם מלאכת מחשבת, ודברי התוס' צ"ע דמה שייך בשבת שכן נהנה הרי בשבת אין לההנאה כל עיקר לאיסור מלאכת שבת ואף אם נהנה ממלאכה אין זה מעצם האיסור ול"ד לחלבים ועריות דהתם עיקר האיסור הוא באופן שיהנה, ובשבת גם באופן דיהנה אם היה מתעסק בודאי דפטור מדין מתעסק דבשבת דעיקר האיסור הוא המלאכה ובמלאכה מתעסק הוא אין הפעולה מתיחסת אליו, ורק בחלבים ועריות דאין להפריד בין המעשה וההנאה אז גם מתעסק יתחייב דכיון שכן נהנה א"א לומר דהוי כאילו לא נעשית הפעולה, אבל בשבת דאין ההנאה עיקר בעצם האיסור והעיקר הוא כאן המלאכה א"כ בודאי פטור הוא משום מתעסק.
ומה דתירצו עוד דמתעסק דפטר הכתוב מבה היינו כגון שנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר ומתעסק דפטר שמואל משום מלאכת מחשבת היינו בחתך מחובר אחר וכמש"כ התוס' בשבת, אכתי צריך ביאור דעכ"פ בחתך מחובר אחר לא יצא מדין מתעסק ולמה לן טעמא דמלאכת מחשבת דהא שמואל איירי במתעסק דחייב בחלבים ועריות ובזה פטור משום בה.
עכ"פ לד' התוס' נמצא דאביי ורבא לא פליגי אשמואל דלא שייך האי מתעסק למתעסק דפוטר שמואל מדין מלאכת מחשבת, ואף אביי דסובר דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר חייב היינו בנמצא שהוא מחובר דנעשית מחשבתו אבל אם חתך מחובר אחר אף בנתכוין לחתוך את המחובר פטור דלא נעשית מחשבתו.
ובדעת רש"י ע"כ צריך לומר דסובר דאביי ורבא פליגי אשמואל ולא פטרי משום מתעסק אלא בנתכוין לחתיכה דהתירא אבל בנתכוין לחתיכה דאיסורא וחתך מחובר אחר חייב ונראה דכן הוא נמי דעת הרמב"ם דפסק דנתכוין להדליק את זו והדליק את זו או נתכוין ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת חייב ופסק דלא כשמואל והיינו משום דאביי ורבא פליגי אשמואל, וכן מבואר בהדיא דעת רש"י בכריתות י"ט ע"ב בד"ה אפי' ר' יהושע דכתב אע"ג דאביי ורבא לא פטרי במתעסק אלא במתכוין להיתר כגון לחתוך את התלוש אבל שמואל אפי' במתעסק באיסור פטר, ופסק הרמב"ם כאביי ורבא, ועיין בלח"מ שכ"כ בד' הרמב"ם ולפלא שלא זכר ד' רש"י שכ' להדיא כדבריו.
ונראה פשוט דאף דלפירש"י דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר מיירי בחתך מחובר אחר מ"מ מודה דגם בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר פטור דהא לאביי דפוטר בלהגביה את התלוש ודאי פטור אף בנמצא שהוא מחובר וחתכו דהא לא נתכוין כלל לקצירה וכן לרבא דפוטר גם בלחתוך את התלוש היינו משום דסובר דבתלוש לא הוי חתיכה, והיינו דפטורא דמתעסק הוי משום דלא נתכוין למלאכה ומתעסק בהתירא א"כ הוא הדין בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר, והא דכתב רש"י דאביי ורבא פליגי אדשמואל וכן הרמב"ם דפסק דלא כשמואל היינו משום דבגמ' בכריתות שם אמרינן לרבא משכחת לה בנתכוין לחתוך את התלוש ולאביי בנתכוין להגביה ומוכח להדיא דדוקא בכה"ג פטרי אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב.
ולפמש"כ רש"י דאין מתחלק בין מתעסק דאשר חטא בה פרט למתעסק ובין מתעסק דשמואל דמפטר מדין מלאכת מחשבת וסובר דר"א דיליף מבה פרט למתעסק ע"כ דלית ליה הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולדידן דאית לן מלאכת מחשבת לא ממעטינן ליה מבה אלא בה דרשינן שיודע לו איזה חטא חטא ורש"י גריס שם בסוגיא אלא מתעסק דשבת (כמצויין על הגליון), ונמצא לפי"ז דשמואל דאית ליה דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור בשבת א"כ שפיר מצי לפרושי מתעסק בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו, אבל לאביי ורבא דסברי דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר גם בשבת חייב א"כ לא מצי לאוקמי בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו דבכה"ג אפי' בשבת חייב, ואף דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר סובר רבא דפטור מ"מ לא דמי לחלב ושומן לפניו דחתיכת תלוש לא הוי עלה שם קצירה כלל ולא נתכוין למלאכה ולקצירה, אבל אכילת שומן הוי אכילה אלא דהוי אכילת היתר וזהו שוגג, ובכריתות כתב רש"י בחלבים ועריות כגון חלב ושומן לפניו א"נ חלב וחלב לפניו משום דבאמת היינו הך ואין נ"מ בינייהו, דלשמואל דבעינן מלאכת מחשבת העיקר הוא שיעשה את מה שנתכוין לו ולא תלי בזה אי נתכוין לחיוב או לפטור דגם אם נתכוין לדבר החייב וטעה ואכל דבר אחר החייב פטור דלא נעשית מחשבתו ומחייב רק מטעמא שכן נהנה, אבל לאביי ורבא דפליגי אדשמואל וסברי דעיקר המיעוט הוא מבה דמתעסק פטור והעיקר הוא שיתכוין לעשות את מלאכת הקצירה ולא מפטר גם אם נתכוין לדבר אחר ובלבד שיהא זה מענין הדבר שעשה ולכן בנתכוין לחתוך את התלוש אין כאן כלל כונת קצירה ולכן בסנהדרין ס"ב ע"ב אוקים הגמ' להלכה אליבא דאביי ורבא סיפא דחומר שבת מבשאר מצות שבשאר מצות שוגג בלא נתכוין חייב היינו קסבר רוק הוא ובלעו, אבל כאן דפירש"י אליבא דשמואל פירש שפיר כגון חלב ושומן לפניו, ומש"כ רש"י כאן בד"ה אלא מתעסק דשבת מפרש לקמיה היינו דהגמ' מפרש להלכה אליבא דאביי ורבא, אבל מתעסק דשמואל היינו בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר וכמו שפירש"י להדיא אח"כ בד"ה אפילו.
והנה לפירש"י ליכא במתעסק תרי פטורי ולר"א ליכא אלא פטורא דבה ולר' יהושע ליכא אלא פטורא דמלאכת מחשבת, ולכן לדידן גם לאביי ורבא הוי פטורא דמתעסק משום מלאכת מחשבת, ולפי"ז לכאורה צ"ע הא דכתב רש"י בד"ה אפילו דאע"ג דאביי ורבא לא פטרי במתעסק אלא במתכוין להיתר לחתוך את התלוש אבל במתכוין למחובר לא ושמואל אפי' במתעסק באיסור פטור מדנקטה הש"ס למילתיה מלאכת מחשבת אסרה תורה משמע שיתכוין בו, ותמיה מנ"ל לגמ' דשמואל סבר הכי דהא לאביי ורבא ע"כ ג"כ הוי פטורא דמתעסק משום מלאכת מחשבת ומ"מ אמרינן דחייב אם נתכוין לאיסור כגון בנתכוין לחתוך מחובר, וע"כ צריך לומר דכונת רש"י דכיון דשמואל סתמא אמר מתעסק בשבת פטור מ"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה אמרינן דכיון דסתם דבריו בעי מחשבת לגמרי שיכוין לאותה מלאכה, אבל אביי ורבא פליגי ומפרשי דלאו בכל גווני פטור.
ובדברינו יתבארו דברי המ"מ במש"כ על הרמב"ם בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור, דעיקר הפירוש הוא דנתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואפ"ה פטור, והשיג עליו הלח"מ דזהו לפי ד' התוס' אבל לשיטת הרמב"ם חייב בזה, וכ' הלח"מ בדעת המ"מ דבאמת אין כונתו לשי' הרמב"ם אלא דהוא סובר כן, אכן לפמש"כ גם הרמב"ם ורש"י סוברים דבכל גווני פטור.
אמנם כ"ז ניחא לפירש"י והרמב"ם, אבל התוס' דסוברים דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל אלא דאביי ורבא מיירי בחתך תלוש ונמצא שהוא מחובר דהתם ליכא למפטר משום מלאכת מחשבת וצריך בה פרט למתעסק, ושמואל מיירי בנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר דהתם פטור משום מלאכת מחשבת ומשמע דהתם לא הוי פטרינן מבה פרט למתעסק משום דעכ"פ כיון למלאכה האסורה אלא הפטור רק משום מלאכת מחשבת ונ"מ בשאר איסורין כגון בשחוטי חוץ דחייב בזה, ולדבריהם צ"ע מה דאמרינן בסוגין אלא מתעסק דשבת לרבא משכחת לה וכו', אכן הוא פשוט דהתוס' לא גרסי כמו דגרס רש"י אלא מתעסק דשבת אלא כמו שהוא בגירסא שלפנינו בגמ' ואי מתעסק דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו דהוא פירכא דלמה לן קרא דבה פרט למתעסק וע"ז משני לרבא משכחת לה וכו' והיינו דמתעסק דאביי ורבא לא פטרינן משום מלאכת מחשבת וצריכנן למיעוטא דבה פרט למתעסק, ולגירסא זו מבואר להדיא בסוגיא דאיכא תרי דיני דמתעסק וכמש"כ התוס', ואין להקשות דהא רק ר"א דריש בה פרט למתעסק אבל ר"י דדריש בה שיודע לו באיזה חטא חטא מנ"ל דפוטר מתעסק, דנראה דדוקא לד' רש"י דתרווייהו בחד גווני בין דרשא דר"א בין דרשא דשמואל א"כ שפיר נוכל לומר דשמואל לית ליה דרשא דר"א וסבר כר' יהושע ור' יהושע דלא ממעט מבה פרט למתעסק סובר כשמואל ור"א לית ליה מלאכת מחשבת, אבל לד' התוס' דהוא שני ענינים ור"א דפטר מבה פרט למתעסק לא מיירי בגוונא דשמואל אלא בגוונא דאביי ורבא דליכא למיפטר מדין מלאכת מחשבת א"כ אם נימא דר' יהושע פליג אדר"א בהא א"כ נצטרך לומר דלר"א מתעסק חייב ולר"י חייב, ולא משמע כן בכל הש"ס דיש גוונא דמתעסק חייב, וגם משמע דר"א מחמיר טפי מר"י, ועוד דאביי ורבא ע"כ אזלי לדינא דקיי"ל כר' יהושע, ולכן ע"כ נאמר דלר' יהושע תרווייהו שמעינן מאשר חטא בה בין שיודע לו באיזה חטא ובין שיכוין למעשה חטא ולא בשכיון למעשה היתר.
והנה התוס' בשבת דף ע"ה ע"א ד"ה מתעסק הקשו על הא דאמר רבא דהצד חלזון והפוצעו דאינו חייב משום נטילת נשמה משום דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, והקשו דהרי בחובל הא לא בעינן מלאכת מחשבת ומקלקל בחבורה חייב משום דלא בעינן מלאכת מחשבת וה"נ מתעסק חייב וכדאמרינן בכריתות י"ט ע"ב, ולפי ד' התוס' בשבת ובסנהדרין דחלוק הוא דין מתעסק מדין מלאכת מחשבת א"כ מה לי דלא בעינן מלאכת מחשבת מ"מ הרי פטורא דמתעסק הוא לאו דוקא במלאכות שבת אלא בכל איסורים שבתורה ושפיר מפטר מדין מתעסק.
ונראה פשוט דאף שכ' התוס' דבנתכוין לחתוך אותו דבר אלא שסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הוי פטורא משום מתעסק בכ"ז משכחת לה דמפטר רק משום מלאכת מחשבת בהיכי דנתכוין לאותו הדבר שעשה אלא שלא נתכוין לאותה מלאכה כגון הצד חלזון דאמרינן דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה דליכא למיפטר התם מבה פרט למתעסק דדוקא בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר או נמצא מחובר שייך פטורא דהאי מתעסק כיון דלא נתכוין כלל למלאכה ואינו יודע שעושה איסורא אבל במתעסק בנטילת נשמה ודאי מתעסק באיסור הוא אלא דלא ניחא ליה ושייך לפוטרו רק משום מלאכת מחשבת וכמו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
והנה במש"כ לדעת הרמב"ם ורש"י בביאור ד' הגמ' דבחלבים ועריות חייב היינו בחלב ושומן לפניו אבל בשבת כה"ג פטור זהו רק לשמואל אבל לאביי ורבא דסברי דבנתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר חייב א"כ אין לפרש בחלבים ועריות דהיינו חלב ושומן דכה"ג גם בשבת חייב, צ"ע דהרי אכתי לא נעשה מחשבתו ומפורש בדברי הרמב"ם בהל' ח' דכה"ג פטור ורק בנתכוין ללקט תאנה זו וליקט אחרת חייב אבל בתאנים וענבים פטור, ולפי"ז כאן בחלב ושומן דחלבים הרי הוי כתאנים וענבים דשבת ומבואר דבכה"ג פטור בשבת וא"כ שפיר אפשר לאוקים בחלב ושומן לפניו ותו לא בעינן לאוקים בסבור רוק הוא ובלעו, וצריך לומר דחלב ושומן הוי כתאנה זו וחתך תאנה אחרת דחלב אינו אלא שומן אסור אבל הוי ממין אחד ולכן מוקי הגמ' בסנהדרין בכסבור רוק הוא ובלעו דבכה"ג דלא נתכוין למלאכה כלל הוי מתעסק.
ומש"כ הרמב"ם בפ"ב משגגות דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכתו פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לכאורה צ"ע דהא אף בנתכוין לחתוך את התלוש פטור כמש"כ בהל' שבת, וכבר הרגיש בזה הכ"מ וכ' דכתב כן משום דהוא פשוט יותר לפטור, וזה אינו מיושב, ונראה יותר דמשום שהזכיר מקודם בחיוב דחלבים ועריות כגון שסבור שזה שבפיו רוק הוא ובלעו, ובגמ' בשבת ובסנהדרין מבואר דמדמינן לה להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכן הזכיר שם זה וסמך על מש"כ בהל' שבת דגם בנתכוין לחתוך את התלוש פטור.
ויש לומר עוד דבנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר משכחת לה דיתחייב בשבת כגון בנתכוין לחתוך במדה דחייב עכ"פ משום מחתך דאף שנמצא שהוא מחובר וניתוסף לו מלאכת קוצר מ"מ נראה דמחייב משום מחתך דטעות אינו פוטר מקרבן ודוקא באם לא נתכוין להמלאכה שאנו באין לחייבו אז לא הוי מלאכת מחשבת, ולכן הזכיר שם להגביה את התלוש דאז בודאי פטור, ובעיקר הדין של חתיכת מחובר דיתחייב משום קוצר סמך על מש"כ כאן דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור.
יב[עריכה]
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על כונתו חייב בפחות מכונתו פטור, כיצד הרי שנתכוין להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו חייב שהרי נתכוין לשמירה פחותה ונעשית שמירה מעולה, אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור שהרי נתכוין להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה פחותה וכן כל כיוצא בזה.
במ"מ הביא השגת הראב"ד וז"ל א"א אין לשונו יפה בזה אבל היה לו לומר המתכוין לעשות מלאכה מעולה ועשאה פחותה פטור אבל פחות מכוונתו אינו פטור שהרי אם כתב שם משמעון חייב והוא פחות מכוונתו אלא שלא קלקל מעשיו עכ"ל, וכתב המ"מ ע"ז ואני רואהו בכאן חפץ להשיג שדקדוק לשון רבינו באמרו ונעשית הוא שלא נעשית בדרך כונתו אלא בשינוי וכשהשינוי הוא יותר על הכונה חייב וכשהוא פחות פטור, ושם משמעון לא נשתנית מחשבתו כלל אלא שלא נגמרה ולא היה לו אפשר לכתוב שמעון אם לא יכתוב שם תחלה עכ"ל, ונראה דכונת הראב"ד דגם בשם שמעון משכחת לה שנעשה בפחות מכונתו ובדרך שינוי כגון בכותב בחותם ולא נדפס כל תיבת שמעון רק תיבת שם וגם בזה חייב משום כותב שם משמעון, ולא יתיישב בזה לפי"ד המ"מ, אכן בדעת הרמב"ם נראה דכונתו במש"כ פחות ויותר לא בכמות אלא באיכות וכמו שמפרש אח"כ פחותה ומעולה.
יד[עריכה]
כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה, כיצד הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת אלא משיכתוב שתי אותיות חייב, וכן אם נתכוין לארוג בגד שלם משיארוג שני חוטין חייב ואף על פי שכונתו להשלים הבגד הואיל ועשה כשיעור בכוונה חייב וכן כל כיוצא בזה.
הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר, בפ' הבונה דף ק"ג ע"א תנן אמר ר' יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל, וכן מביא הגמ' ברייתא שמזכרת אלו השמות, והרמב"ם שם בפיהמ"ש כתב על הא דתנן שם משמעון וז"ל ואמר ר"י אם נתכוין לכתוב שמעון כיון שכתב שם חייב ואע"פ שמ"ם שם סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וכו' עיי"ש בדבריו, והנה לפי"מ שביאר הרמב"ם כאן שנתכוין לכתוב אגרת או שטר היה לו להזכיר גם שם משמעון ודן מדניאל דהרמב"ם בעצמו כתב שזה חידוש והא באגרת אינו מבואר דמצטרפים אות פתוחה להשלים האותיות המצטרפים להתיבה, ובאמת חידוש זה מבואר בגמ' שם.
והנה שם ע"ב בברייתא תניא ר' יהודה אומר אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד חייב כגון שש תת רר וכו' ר' שמעון אומר כו' אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת, ופריך שם הגמ' ור' שמעון היינו ת"ק וכי תימא אלף אלף דאאזרך איכא בינייהו דת"ק סבר לא מחייב ור"ש סבר כיון דאיתא בגלטורי מחייב למימרא דר"ש לחומרא ומסיק דר"ש סבר לקולא, ולמסקנא זו אם כתב שתי אותיות כגון א"א דאאזרך לא מחייב, אבל לפי דברי הרמב"ם שכתב שנתכוין לכתוב אגרת וכתב בהתחלה שתי אותיות השייכים להאגרת ושייכים לההשלמה צריך להיות חייב, ומה שהם שתי אותיות דומות א'א' הרי תנן במשנה בין משם אחד ופירש"י שתיהן אלפין.
לכן נראה דמה שכתב הרמב"ם הרי שנתכוין לכתוב אגרת להשמיענו דבאמת חייב על א' א' דאאזרך אם רצה לכתוב אאזרך ופסק כת"ק דמתני' דזה בודאי אלים יותר לפסק הלכה, ולא הזכיר שם משמעון דזה אמר ר' יהודה ואפשר דת"ק פליג, ובגמ' לא הוזכר דאינו פליג אלא היכי דאמר ר' יהודה אימתי ובמה.
אכן בפי"א מה' שבת הל' י' כתב הרמב"ם הכותב אות אחת כפולה פעמים והוא שם אחד כמו דד תת גג רר כו' חייב וכתב שם המ"מ דסובר הרמב"ם דא"א דאאזרך אינו חייב, אבל מדכתב זה הרמב"ם בשתי מקומות ובשתי הלכות מוכח דהם שני ענינים מיוחדים וכאן כתב דין שהתחיל לכתוב אגרת ובזה ודאי חייב על א"א דאאזרך כיון דכתב האותיות כהתחלה לתיבה לא בעינן שיהיה לשתי אותיות משמעות דשפיר חשיב שיעור כתיבה כיון דכתבה להשלימה לתיבה, אבל שם בפי"א איירי בכותב רק ב' אותיות ובזה דוקא באם יש להם משמעות שם חשיב כתיבה אבל ב' אותיות שוות דאין להם שום משמעות כמו א' א' לא חשיבא כלל מלאכת כותב.
טו[עריכה]
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו שניהם כאחד מתחלה ועד סוף כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין. ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוהו לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותו בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן.
מש"כ כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, קשה דמה שייך דין עקירה והנחה לדין זה יכול וזה יכול הא בפשוטו אפילו אם יצוייר דזה אינו יכול וזה אינו יכול נמי פטורין דבלא עקירה והנחה לא חשיב מלאכה כלל, וצע"ג.
ומש"כ בהל' ט"ז דאם זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב, הוא משום דפסק כר' יהודה דפ' המצניע דף צ"ג ע"א ודלא כר"ש שם, והק' בלח"מ דהא אמרינן בגמרא דלר"ש תלתא מיעוטי כתיבי וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה סבר דאתי למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב"ד ור"ש יחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב וכיון דהרמב"ם פסק כר"י בז"א יכול וז"א יכול ה"ל למיפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור והוא פסק בפי"ג משגגות דחייב, וכתב הלח"מ דפסק הכי כר"י משום דר"מ מסייע לו ובזה הוו ר"מ ור"י רבים לגבי ר"ש ולכן אף דלר"י אמרו בגמ' דתלתא מיעוטי כתיבי אבל להלכה נסבור כר"מ דתרי מיעוטי הוו, ונמצא דאף דמטעמו דר"י לא נוכל לפסוק כמותו ור"מ ור"ש הלכה כר"ש מ"מ פסקינן דחייב כיון דבעיקר דינא שוין ר"מ ור"י, ונראה להוסיף על דבריו דהרמב"ם גורס כמש"כ התוס' ור"ש יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא ונמצא דר"ש ג"כ אינו סובר כחכמים וכהלכה בדין יחיד שעשאה בהוראת ב"ד, אבל לגירסת רש"י דר"ש סובר דחייב וס"ל כחכמים א"כ היה צריך לפסוק כמותו בדין זה אינו יכול נמי.
ועוד יש לומר דהא דבאמת אמרו בגמ' דלר"ש ור"י הוו תלתא מיעוטי ולר"מ הוו תרי מיעוטי משום דתליא אם דורשין תחלות דפליגי בזה בסוכה דף ו' ולכן לר"ש דסובר שם דדורשין תחילות צריך לומר דהוי תלתא מיעוטי וכן לר' יהודה נאמר כן אבל להלכה דאין דורשין תחלות הוי תרי מיעוטי.
טז[עריכה]
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו שניהם כאחד מתחלה ועד סוף כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין. ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוהו לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותו בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן.
מש"כ כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, קשה דמה שייך דין עקירה והנחה לדין זה יכול וזה יכול הא בפשוטו אפילו אם יצוייר דזה אינו יכול וזה אינו יכול נמי פטורין דבלא עקירה והנחה לא חשיב מלאכה כלל, וצע"ג.
ומש"כ בהל' ט"ז דאם זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב, הוא משום דפסק כר' יהודה דפ' המצניע דף צ"ג ע"א ודלא כר"ש שם, והק' בלח"מ דהא אמרינן בגמרא דלר"ש תלתא מיעוטי כתיבי וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה סבר דאתי למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב"ד ור"ש יחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב וכיון דהרמב"ם פסק כר"י בז"א יכול וז"א יכול ה"ל למיפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור והוא פסק בפי"ג משגגות דחייב, וכתב הלח"מ דפסק הכי כר"י משום דר"מ מסייע לו ובזה הוו ר"מ ור"י רבים לגבי ר"ש ולכן אף דלר"י אמרו בגמ' דתלתא מיעוטי כתיבי אבל להלכה נסבור כר"מ דתרי מיעוטי הוו, ונמצא דאף דמטעמו דר"י לא נוכל לפסוק כמותו ור"מ ור"ש הלכה כר"ש מ"מ פסקינן דחייב כיון דבעיקר דינא שוין ר"מ ור"י, ונראה להוסיף על דבריו דהרמב"ם גורס כמש"כ התוס' ור"ש יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא ונמצא דר"ש ג"כ אינו סובר כחכמים וכהלכה בדין יחיד שעשאה בהוראת ב"ד, אבל לגירסת רש"י דר"ש סובר דחייב וס"ל כחכמים א"כ היה צריך לפסוק כמותו בדין זה אינו יכול נמי.
ועוד יש לומר דהא דבאמת אמרו בגמ' דלר"ש ור"י הוו תלתא מיעוטי ולר"מ הוו תרי מיעוטי משום דתליא אם דורשין תחלות דפליגי בזה בסוכה דף ו' ולכן לר"ש דסובר שם דדורשין תחילות צריך לומר דהוי תלתא מיעוטי וכן לר' יהודה נאמר כן אבל להלכה דאין דורשין תחלות הוי תרי מיעוטי.
יז[עריכה]
כל המקלקלין פטורין כיצד הרי שחבל בחבירו דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור, חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכונתו לקלקל פטור. כל המקלקל על מנת לתקן חייב כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.
בפ"י הל' ט"ו כתב רבינו הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור, ונראה מדבריו דדוקא דרך השחתה פטור אבל בסותר לשם תיקון ואף לבנות שלא במקומו הוי תיקון וחייב, והוא משום דסבר הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, וצ"ע מה שכתב כאן דבסותר אינו חייב אלא בסותר ע"מ לבנות במקומו, ואף דבאמת אוקים עולא בשבת דף ל"א דר"י ס"ל כר' יהודה במשאצל"ג דחייב ומ"מ פוטר בסותר ע"מ לבנות שלא במקומו, אבל להרמב"ם דפסק בפ"ט הל' י' דקורע בחמתו חייב דהוי תיקון צ"ע מ"ש סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דפטור.
ולכאורה יש לומר דסותר ע"מ לבנות שלא במקומו דמי לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דאמר בגמ' ע"ג ע"ב דאפילו לר"י פטור, אבל לא דמי להתם דבחופר גומא עשו קלקול בחפירה ולקחו העפר ומה שיבנה ויתקן בעפר לא חשיב תיקון משום שאין העפר חלק ושייכות להבנין רק שהוא קרקע הבנין ולכן מה שיעשה מהעפר בנין אינו גורם חיוב אבל בסותר כאן בנין ולקח אותם העצים מהבנין ובנה במקום אחר אמאי לא יתחייב דאין כאן קלקול אלא שהוא משנה מקום הבנין, והיה נראה דבאמת יש נ"מ בדין זה דאם סתר בנין ורצונו לבנות בנין אחר בעצים או באבנים אחרים בזה חייב דוקא אם סותר ע"מ לבנות במקומו דאז לא חשיב הסתירה קילקול וזהו מש"כ הרמב"ם בפ"א דבעינן סותר ע"מ לבנות במקומו, ומש"כ בפ"י דדרך השחתה פטור באמת מיירי אף אם יבנה אח"כ מהעצים במקום אחר מ"מ כיון דעכשיו כונתו דרך השחתה שהוא צריך להמקום לא מהני לחייבו אפי' אם אח"כ יבנה בהם, אבל אם מתחלה היה כונתו כדי לבנות בהעצים שסתר בנין במקום אחר חייב דאין זה סתירה אלא שינוי מקום הבנין, אך באמת א"א לומר כן דבגמ' ל"א שם פריך לעולא ממשכן דסותר ע"מ לבנות שלא במקומו הוא והא במשכן היה באותם הקרשים, וע"כ דאף לבנות במקום אחר פטור.
והנראה בזה דכל תכונת מלאכת סתירה הוא משום גדר בנין דגם הסתירה היא חלק ממלאכת הבנין וכמו בפותח חלון דחייב משום בנין ואף דאינו בונה ואינו מוסיף בבנין אלא סותר מ"מ חשיב בנין והוא משום דפתיחת חלון שייך במלאכת הבנין וה"נ מלאכת סתירה לא חשיבא מלאכה משום הסתירה עצמה אלא דוקא בסותר ע"מ לבנות דאז הסתירה חשיבא מלאכה דהוי משום גדר בנין ולכן אינו חייב בסותר ע"מ לתקן תיקון אחר או אף ברוצה לבנות באותם העצים בנין אחר שלא במקומו דלא חשיבא הסתירה מלאכה אלא בגדר בנין, והא דפתיחת חלון חשיבא בנין ולא סתירה צריך לומר דסותר לא הוי אלא בהכנה לבנין וע"מ לבנות דאז הוא גדר סותר אבל היכי דהסתירה עצמה היא שלמות הבנין ולא יצריך תיקון עוד חשיבא בנין, ועיין מש"כ לעיל בהל' ז'.
יח[עריכה]
כל המקלקלין פטורין כיצד הרי שחבל בחבירו דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור, חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכונתו לקלקל פטור. כל המקלקל על מנת לתקן חייב כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.
בפ"י הל' ט"ו כתב רבינו הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור, ונראה מדבריו דדוקא דרך השחתה פטור אבל בסותר לשם תיקון ואף לבנות שלא במקומו הוי תיקון וחייב, והוא משום דסבר הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, וצ"ע מה שכתב כאן דבסותר אינו חייב אלא בסותר ע"מ לבנות במקומו, ואף דבאמת אוקים עולא בשבת דף ל"א דר"י ס"ל כר' יהודה במשאצל"ג דחייב ומ"מ פוטר בסותר ע"מ לבנות שלא במקומו, אבל להרמב"ם דפסק בפ"ט הל' י' דקורע בחמתו חייב דהוי תיקון צ"ע מ"ש סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דפטור.
ולכאורה יש לומר דסותר ע"מ לבנות שלא במקומו דמי לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דאמר בגמ' ע"ג ע"ב דאפילו לר"י פטור, אבל לא דמי להתם דבחופר גומא עשו קלקול בחפירה ולקחו העפר ומה שיבנה ויתקן בעפר לא חשיב תיקון משום שאין העפר חלק ושייכות להבנין רק שהוא קרקע הבנין ולכן מה שיעשה מהעפר בנין אינו גורם חיוב אבל בסותר כאן בנין ולקח אותם העצים מהבנין ובנה במקום אחר אמאי לא יתחייב דאין כאן קלקול אלא שהוא משנה מקום הבנין, והיה נראה דבאמת יש נ"מ בדין זה דאם סתר בנין ורצונו לבנות בנין אחר בעצים או באבנים אחרים בזה חייב דוקא אם סותר ע"מ לבנות במקומו דאז לא חשיב הסתירה קילקול וזהו מש"כ הרמב"ם בפ"א דבעינן סותר ע"מ לבנות במקומו, ומש"כ בפ"י דדרך השחתה פטור באמת מיירי אף אם יבנה אח"כ מהעצים במקום אחר מ"מ כיון דעכשיו כונתו דרך השחתה שהוא צריך להמקום לא מהני לחייבו אפי' אם אח"כ יבנה בהם, אבל אם מתחלה היה כונתו כדי לבנות בהעצים שסתר בנין במקום אחר חייב דאין זה סתירה אלא שינוי מקום הבנין, אך באמת א"א לומר כן דבגמ' ל"א שם פריך לעולא ממשכן דסותר ע"מ לבנות שלא במקומו הוא והא במשכן היה באותם הקרשים, וע"כ דאף לבנות במקום אחר פטור.
והנראה בזה דכל תכונת מלאכת סתירה הוא משום גדר בנין דגם הסתירה היא חלק ממלאכת הבנין וכמו בפותח חלון דחייב משום בנין ואף דאינו בונה ואינו מוסיף בבנין אלא סותר מ"מ חשיב בנין והוא משום דפתיחת חלון שייך במלאכת הבנין וה"נ מלאכת סתירה לא חשיבא מלאכה משום הסתירה עצמה אלא דוקא בסותר ע"מ לבנות דאז הסתירה חשיבא מלאכה דהוי משום גדר בנין ולכן אינו חייב בסותר ע"מ לתקן תיקון אחר או אף ברוצה לבנות באותם העצים בנין אחר שלא במקומו דלא חשיבא הסתירה מלאכה אלא בגדר בנין, והא דפתיחת חלון חשיבא בנין ולא סתירה צריך לומר דסותר לא הוי אלא בהכנה לבנין וע"מ לבנות דאז הוא גדר סותר אבל היכי דהסתירה עצמה היא שלמות הבנין ולא יצריך תיקון עוד חשיבא בנין, ועיין מש"כ לעיל בהל' ז'.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |