יצחק ירנן/שבת/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ שבת א

א

שביתת מלאכה בשביעי מ"ע שנאמר וביום השביעי תשבות וכו'. יש לדקדק בלשון רבינו אמאי לא כתב מ"ע מן התורה לשבות בשביעי כי אורחיה בכולהו דוכתי ועיין להחבי"ב בכנסת הגדולה לאו"ח סי' תרפ"ז הגהות הטור דקדק כן וישובו שם אינו עולה לכאן יעו"ש. ועיין במקראי קדש דף קי"ט ובס' חנן אלהים דף ט"ו ע"ב תירץ משם הרב דוד גרשון ז"ל וז"ל דהכא נקט כי האי לישנא משום דשבת במרה איפקוד כדרשת רז"ל וה"ק שביתה בשביעי ממלאכה כי שמענוה מימי קדם במרה קודם נתינת התורה נעשית אח"כ במתן תורה מצות עשה ודכוותא קריאת שמע שנתקנה בימי יעקב אבינו ע"ה משו"ה אמרינן ק"ש פעמים בכל יום כי ידענו מימי יעקב במתן תורה נעשית מ"ע עכ"ל וזה ג"כ אפשר ליישב למ"ש רבינו ריש הל' מילה שכתב מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת ולא כתב מצות עשה למול את הזכרים משום דכיון דנצטוה אברהם קודם מתן תורה הכי פירושו מילה שנצטווה בה אברהם מצות עשה היא עכשיו.
אך קשה ממ"ש רבינו ריש הל' תפילה מצות עשה להתפלל וכו' וכיון דאברהם אבינו התפלל שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית הו"ל למימר תפילה מצות עשה היא וכהנך דכתבינן דלדעת רבינו תפילה דאורייתא ויש לישב זה אך קשה ממ"ש רבינו ריש פ"י דמעשה הקרבנות אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר וכו' והתם לא שייך לתרץ כתירוץ הרב דלא נצטוו בזה קודם מתן תורה וכן ממ"ש רבינו ריש פ"ח דבית הבחירה שמירת המקדש מצות עשה דגם שם לא שייך כתירוץ הרב וק"ל.

ד

וכל מקום וכו'. אין מכין אותו כלל. וכתב הרב המגיד והוא בעניינים שאין לומר בהן מותר וכו'. והכוונה בזה כמו שהבין הרב בחנן אלהים דהיינו מקום דלא שייך לשון מותר ואף שהוא מותר וכההיא דכתב רבינו פ"ב ה"ז יעו"ש דלא כמו שהבין בסוף דבריו הרב לחם יהודה דאיכא איסור מיהא וכמו שחילק הכ"מ דא"כ הו"ל להרה"מ לכתוב והוא בעניינים דאיכא איסור בהם והאמת יורה דרכו.

ה

דברים המותרים וכו'. עיין לכ"מ מ"ש משם הרמ"ך ועיין למקראי קדש מה שהקשה עליו ומה שתירץ זה שנים מצאתי להרב גופיה בחנן אלהים יעו"ש ובס' לחם יהודה תירץ תירוץ אחר וכתב שהוא תירוץ הרב ואינו כמו שיראה המעיין.

כיצד

גורר וכו'. והיינו כר' שמעון מצאתי כתוב אצלי שהקשה אלי החכם השלם יום טוב סאבאן במ"ש רבינו פ"א מהל' מעילה ה"ז ותולש אינו כגוזז ויראה לי דאינו לוקה עד שיגזוז ותמה עליו דע"כ לא קאמר שם בש"ס דתולש לאו היינו גוזז אלא לרב דפסק כר' יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור וכר' יוסי בן המשולם וקשה דידיה אדידיה ברם לרבינו דפסק כאן כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר א"צ לומר דטעמא דר"י בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז אלא משום דדבר שאינו מתכוין מותר ונפק"מ דאי תלש מן הקדשים לוקה ונפק"מ ג"כ דאינו יכול לתלוש במכוין אלא משירו לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש וכמ"ש התוס' בפירוש הבעיא יעו"ש.
ולענ"ד נראה דהן אמת דרבינו פסק כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ומאי דס"ל דפירוש דברי ר' יוסי בן המשולם היינו משום דתולש לאו היינו גוזז וכאוקמתא בש"ס לרב היא משום דלישנא דמתני' הכי דייקא דתני ותולש את השער דמשמע דמותר לתולשו והשתא אי פירושא דמתני' היינו משום דתולש לאו היינו גוזז ניחא שתולש ממש ברם אי פירושא דמתני' משום דבר שאינו מתכוין מותר לא שרי לתלוש אלא להסיר מכאן ומכאן ואי נתלש נתלש ואף דבש"ס איבעיא לה ולא איקפד על האי לישנא מ"מ כיון דחזינן דרב סובר כך פירוש דמתני' ומתני' דייקא כוותיה אף אנן נמי נאמר דכך פירוש דמתני' אף דלדידן אינו מוכרח כיון דדייקא מתני' כן ונפק"מ דאי תלש אינו לוקה ועוד דכיון דחזינן לרב דסובר בפירוש דמתני' דהיינו טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז מי זאת אמר דמה שמפרש כן הוא משום דס"ל כר' יהודה ולא דאפי' דס"ל כר"ש הוה מפרש הכי משום דדייק לישנא דמתני' ועוד אעיקרא ניחזי אנן אי לא ס"ל דכך דייקא לישנא דמתני' וכי משום דפוסק כר"י מוכרח לפרש כן דברי ר' יוסי אדרבא לא יפסוק כוותיה כיון דס"ל כר"י בן המשולם אלא וודאי דס"ל דכך פי' דמתני' מצד עצמה ומשו"ה פוסק כוותיה דיכול לסבור כר' יהודה וכר' יוסי בן המשולם ודוק.
ועיין להרב מל"מ בהלכה זאת ד"ה דברים עד מ"ש ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגייא דפרק כירה וכו' וכן כתב עוד וראיתי להתוס' עד וכעת צריך אצלי תלמוד ומי יתן ידעתי מה הכוונה בתמיהתו זאת דאינהו ז"ל בין בכתובות בין בבכורות הרגישו מהא דגרירה דהיא הברייתא דמשם יליף בפרק כירה דר"י אוסר אף באיסור דרבנן בדבר שאינו מתכוין ומחלקים יעו"ש בדבריהם.

ורוחץ

ידיו בעפר וכו'. עיין מ"ש הלח"מ שהעלה לכל בסוף דבריו דלעולם דר' שמעון ור' ישמעאל לא פליגי אלא אי נתר וחול הוי פסיק רישיה או לא ברם כולהו מודו דדבר שאינו מתכוין מותר ופסק כר' ישמעאל וכו' אלו תוכן דבריו וזה ניחא לישב למ"ש בס' היד ברם למ"ש בפירוש המשנה שבדברי ר' שמעון פי' חופף ביד וכו' אי אפשר לפרש כן וא"כ למ"ש בפירוש המשנה קשה עליו הסוגייא דידן דבמה טומנין והיאך סייע הרב עצמו ממ"ש בפירוש המשנה ולא השיא דעתו לזה. ויש מי שרצה להעמיס בלשון פירוש המשנה מ"ש הלח"מ ז"ל ולא נכנסו דבריו באזני מכמה אנפי גם מצד עצמם דבריו שם בפירוש המשנה מגומגמים דכפי פירושו שם לא פליג ר"ש עם ר"י דע"כ לא קאמר ר"ש אלא בידו ור' ישמעאל לא אסר אלא באדמה וא"כ (איהך) [היאך] כתב והלכה כר"י הל' מכלל דפליגי ודאי דרצונו לומר דכיון דלא פליגי נמצא הלכתא ככולם וזהו שכתב בתחילה שזאת ההלכה היא לר"ש וכבר נתבאר דהלכה כר"ש בדבר שאינו מתכוין וכו'.
ועפ"י דבריו בפירוש המשנה מובן מ"ש רבינו בפ"ה דהל' נזירות הי"ד וז"ל נזיר חופף בידו וחוכך בצפורניו וכו' אבל לא במסרק וכו' ולא באדמה מפני שמשרת וכו' והוא כדברי בתחילה דלא פליגי וכמ"ש הוא עצמו ועפי"ז יש ליישב מ"ש הכ"מ וז"ל ומ"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר' ישמעאל דיחידאה הוא ואפשר שהוא סובר דר"י לפרש דבריו דת"ק אתא עכ"ל דיש לדקדק עליו מאי קא קשיא ליה דפסק כיחידאה והא ס"ל דלא פליגי ומאי ואפשר כיון שהוא מוכרח מה שפירש במתני' ויותר תימה על הלח"מ שם שתמה על תירוץ מרן כ"מ וז"ל אבל לא משמע כן מפירוש המשנה שכתב והלכה כר"י הלכה מכלל דפליגי וכו' והן אמת דלשון רבינו מגומגם ברם הכוונה בדבריו נראה אמת כמ"ש ואדרבא משם סייעתא לרבינו דס"ל דלא פליגי.
ובדברי הלח"מ הקשה הרב בחנן אלהים בפרק במה טומנין אדתירצו בש"ס ב' תנאי ואליבא דר' יהודה נימא הא ר"ש הא ר' ישמעאל ותירץ דניחא ליה לש"ס לומר דב' ר' יהודה נינהו שהוא מאריה דהל' שבת אך קשה בפשט הש"ס דנימא ב' תנאי ואליבא דר"ש עוד כתב הלח"מ ומה שלא הזכיר וכו' אבל הוא ז"ל וכו' פי' דבריו דכיון דלדידיה יד ושער שוין נינהו דאי הוי דבר המשיר אפי' פניו וידיו אסור ואי לא הוי ודאי אפילו שער שרי וכמ"ש פכ"ב הי"ג נקט כאן ידיו והוא הדין שער דשרי וק"ל.

ו

אבל עשה מעשה וכו'. וכתב (מרן) [המגיד משנה] זה מבואר וכו' ובפ' הבונה דף ק"ג מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ויש מי שכתב שאם לא [היה] נהנה וכו' שרי וזה דעת בעל הערוך וכו' עכ"ל ודברי הערוך אלו הביאום התוס' והרא"ש שם ומכלל ראית הערוך הביא ראיה מההיא דשילהי כל התדיר בזבחים דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קמכבה ומוקי לה כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ואע"ג דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף על האישים שלא יכבה ומתיר ר"ש לכתחילה מאחר שאינו נהנה ודחה הרא"ש לזה וז"ל ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים עכ"ל ובפ' שמונה שרצים כתב הרא"ש וז"ל והיכא דשתי סמא לרפואה ומיעקר אסור אפי' לר"ש דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר"ש פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש"ס פ' כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים והא קא מכבה אע"ג דלא ניחא ליה כיבוי עכ"ל.
והקשה הרב ברכת הזבח דס"ב שהקשה לו בשם הרב הגדול מהר"ר ליווא ז"ל הביאה מהר"מ גלאנטי בס' זבח השלמים סי' ל"ו וז"ל והם דברים תמוהים דמאי מייתי הרא"ש ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק שם בגמ' דמאי דמתיר שמואל הוא משום דס"ל כר"ש משמע דאפי' דפסיק רישיה מותר משום דלא ניחא ליה א"כ הרי דבשאר איסורין כשהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ואדרבא הרא"ש עצמו מביא דברי הערוך בפ' הבונה דמייתי ראיה ממסקנת סוגיא זאת וכו' עכת"ד והרב מהרמ"ג מתרץ לה עפ"י מאי דאיתא במנחות דף ע"ד על מתני' שאמרו מנחת כהנים וכו' בזה יפה כח המזבח ואמרו מאי בזה ותירצו לאפוקי מדשמואל דס"ל דהמתנדב יין מזלפו ע"ג המזבח ע"כ והשתא קשה דמהך סתמא דמנחות משמע דלאו הלכתא כשמואל דס"ל כר"ש וכמו דמסיק בזבחים דשמואל כר"ש ואנן קי"ל כר"ש והרמב"ם פסק כר"ש וכו'. ולישב זה נראה דס"ל כסברת בעל הערוך במקצת דהיינו דע"כ לא אסר ר"ש אלא בפסיק רישיה דניחא ליה וכו' ברם אין זה אלא בענייני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ברם בשאר איסורין אף דלא ניחא ליה אוסר ר"ש ולכן בההיא דשמואל לאו הלכתא כוותיה ואפילו דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי בשאר איסורין א"כ כונת הרא"ש דאפי' מאן דס"ל כסברת הערוך דיש לחלק בין פסיק רישיה דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה עם כל זה בשאר איסורין לא יודו ליה להרב הערוך לפי שהוא מביא ראיה לדינו מהאי סוגיא דכל התדיר ולא השגיח מסוגיית מנחות דמשם מוכרח דלית הלכתא כשמואל בהאי דינא וזה הוא כונת הרא"ש שהביא ראיה מדברי המקשה לפי ראיתו דמשמע ליה כך מכח סוגייא דמנחות וכו' דאפי' מאן דסבר כהערוך לא יודה לו בכל סברתו דהן אמת דהוא הביא מהמסקנה אבל אנן קי"ל כסברת המקשה מכח סוגייא דמנחות זה תוכן דבריו בקיצור.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עייל פילא בקופא דמחטא חדא דלפי דרכו דברי הרא"ש לאו אבעל הערוך קאי כי אם למאן דס"ל כותיה במקצת וחוץ דלא מצינו מי שסובר כן ואף רבינו דס"ל הכי לאו בפירושא איתמר כי אין זה אלא לדרכו ואפי' שיהיה מוכרח מ"מ הו"ל להרא"ש לכתוב ולא שייך בזה דברי רבינו ועוד דלשון ולא שייך בזה דברי הערוך לא משמע כן ועוד דלפי דרכו מביא ראיה מס"ד דגמ' וסומך על המסקנא דגמ' דמנחות אחר דכל חיליה אינו אלא ממנחות דאי מהס"ד דכל התדיר לא אזלינן בתר הס"ד ועוד דבפ' הבונה כשדוחה סברת הערוך הו"ל להביא ראיה מהך סוגייא דמנחות נגד הערוך דומייא דדחיות שמביא אחר שסיים דברי הערוך ודחאם שהביא ההיא דמפיס מורסא וכו' יעו"ש והו"ל להביא הך דמנחות ודוק.
ובינותי בספרים וראיתי להרב זרע אברהם חלק אבן העזר סי' א' הביא קושיא זאת ממהר"ר ליווא ז"ל וכתב דלא קשה מידי ותוכן דבריו דהרא"ש אזיל לשיטתיה שכתב בפ' הבונה לדחות ראית הערוך דההיא דמזלף לא הוי פסיק רישיה ונמצא בין לפי המקשן בין לפי התרצן בשאר איסורין אע"ג דלא ניחא ליה אסור דהא פריך והא קמכבה אע"ג דלא ניחא ליה והתרצן לא דחה דבריו אלא משום דלא הוי פסיק רישיה א"כ מוכרח דמודה ר"ש דבשאר איסורין אסור אי הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכו' עכ"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין ארוכה לא עלתה דכל קושית הגאון על הרא"ש הוא דאחר דהערוך הביא ראיה מהך דכל התדיר מהמסקנא איך הוא דוחה דבריו מהס"ד והן אמת שהוא דחה ראיתו מהמסקנא ונשאר הס"ד כדקאי והוי היפך הערוך מ"מ נמצא הכל תלוי בפירוש המסקנא וכיון דהערוך מפרש המסקנא הכי מאי קא קשיא ליה על הערוך בשלמא לדחות ראיתו במ"ש בפ' הבונה ניחא ליה אבל להקשות לו בהיפך זו לא אמרה אדם מעולם ועוד אי חיליה מהמסקנא לפי פירושו כאן הו"ל לפרש פירושו ולא להניחו בעל פה ולסמוך על מ"ש שם ועוד דכיון דכל חיליה מהמסקנא מה לו עם הס"ד ואם נאמר בכוונתו לפשוט מהס"ד למסקנא דכי היכי דלס"ד פסיק רישיה אף דלא ניחא ליה אסור הכי נמי למסקנא אלא דחדית ליה דלא הוי פסיק רישיה גם הערוך יאמר דמהס"ד נילף למסקנא דכי היכי דלס"ד הוי פסיק רישיה גם למסקנא אלא דחדית דאין פסיק רישיה זה אסור דהוי כר"ש דכיון דלא ניחא ליה שרי משא"כ לר"י דאפילו הכי אסור דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ואתי שפיר דלא מיפלגי בין ס"ד למסקנא אי הוי פסיק רישיה או לא באופן שחזרה קושית הגאון למקומה.
וראיתי להרב ברכת הזבח שתירץ וז"ל ונ"ל שכונת הרא"ש היא להוכיח מדפריך והא קא מכבה ומשני כיבוי במקצת לא שמה כיבוי ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני ופריך והאמר ר' עקיבא וכו' ומשני הא ר' יהודה והא ר' שמעון ועל כרחך הא דפריך והא קמכבה וכו' פריך לכו"ע ואף לר"ש מדלא משני תכף דשמואל ס"ל כר"ש אלא שמע מינה דס"ל למקשה כיון דמכבה בודאי כיבוי גמור אם כן אף לר"ש הוי פסיק רישיה ואסור וכו' וע"ז תירץ דשרי לר"ע או משום דכיבוי במקצת או דמצוה ואהא פריך דברייתא תני לאיסורא ש"מ דהוי כבוי ומסיק דלר"י הוי כיבוי ולר"ש לא מכח תירוצי דלעיל או דמקצת או דמצוה ולהכי לא קאמר אלא וכו' דאכתי צרכינן תירוצא דלעיל זו היא ראיתו.
ומצאתי להרב צאן קדשים שכתב על תירוץ זה ובמחילה מכבודו אם כדבריו דמשו"ה מתיר שמואל בדבר שאינו מתכוין כר"ש אע"פ שהוי פסיק רישיה או דכיבוי במקצת הוא או דמצוה הוא מאי פריך למימרא וכו' דילמא מדמי להדדי והכא שאני משום דהוי כיבוי במקצת ודמצוה ואין מתכוין ומשו"ה פוטר שמואל עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אי מהא לא קשיא משום דא"כ עוד היום תקשי מאי מקשה בגמ' בדבר שאינו מתכוין סבר לה כר"ש במלאכה שאין צריכה לגופה סבר לה כר"י וכדתירצו בגמ' מי לא ידעינן דחמיר משאצל"ג מאין מתכוין אלא דהמקשן לא ס"ל לחלק דס"ל כותיה במקצת ופליג עליה במקצת ומשו"ה מקשה ואהא מתרץ ליה דס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא אף שהוא דוחק א"כ הוא הדין לדרך הרב ברכת הזבח דלא ירד המקשן לחלק בהכי דבכבוי דמצוה או דמקצת ס"ל כר"ש ובזולתו לא ס"ל הכי והתרצן אין הכי נמי דהוה מצי לתרץ הכי וחדא מינייהו נקט אך קשה על תירוץ זה מה שהקשה הרב זרע אברהם שם ועוד שאם כדבריו כשדחה ראית הערוך שם בפרק הבונה אמאי לא דחה בהכי דתירוץ הגמ' הכא הוא בסיוע דכבוי במקצת או דמצוה ולא לומר דלא הוי פסיק רישיה נגד הסברא ועוד אדרבא הו"ל להביא לנגדו וכמ"ש לדרך מהרמ"ג לעיל ומה שהביא ראיה דלא אמר אלא אינו הכרח כיון שלא נזכר שם אמורא וכדכתב הרב בצלאל בשיטת מציעא.
במ"ש לתרץ הרב ברכת הזבח בתירוץ ב' דהרא"ש סובר כפירוש התוס' בשבת דף מ"א ד"ה מיחם וכו' דדבר שאין מתכוין לר' יהודה אסור מדרבנן וכשהוא פסיק רישיה אסור מדאורייתא ולפ"ז הא דמשני ר' שמעון פירוש דס"ל דדבר שאין מתכוין [מותר] אפילו מדרבנן ובפסיק רישיה ואין מתכוין הוי איסורא דרבנן ובמזבח לא גזרינן עכת"ד ותמה עליו בספר צאן קדשים הנזכר וז"ל ותמיה נשגבה בעיני דאשתמיטתיה מיניה שיטה שלאחריה מ"ש התוס' שם דבשאר איסורים ס"ל לר"י דדבר שאינו מתכוין אסור מן התורה חוץ מגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולפי זה על כרחך לר"ש דבר שאינו מתכוין כשאר איסורין מדרבנן ובפסיק רישיה מדאורייתא דאל"כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר"י לר"ש דלר"י אפילו דבר שאינו מתכוין מדאורייתא ומכל שכן בפסיק רישיה ולר"ש אפי' בפסיק רישיה אינה אלא מדרבנן ובדבר שאינו [מתכוין] מותר לגמרי עכ"ל וחוץ מקושיא זו עליו לא ימלט גם לדרך זה ממה שהקשה להדרכים הנזכרים לעיל.
והרב צאן קדשים בחר לו דרך לעצמו וז"ל וי"ל דמדברי המקשן מוכח שפיר דעל כרחך ידע דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בההיא כבוי ואפ"ה פריך ועל כרחך דס"ל דדוקא לענין שבת שייך להתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא כן בשאר איסורין ואליבא דמסקנא נמי מוכח דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין מדקא משני הא ר"י והא ר"ש והוי שינויי דחיקי דמצינו לר' עקיבא בהיפך וכמ"ש התוס' והוה מצי לשנויי בין שמואל בין ר' עקיבא כר"ש ס"ל ובהא פליגי דשמואל ס"ל כיון דלא ניחא ליה בההיא כיבוי שרי כמו בשבת אע"ג דהוי פסיק רישיה ור' עקיבא ס"ל דלא דמו לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים אע"ג דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי פסיק רישיה אלא על כרחך אפי' אליבא דמסקנא נמי מוכח דכו"ע ס"ל דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין ומשו"ה משני הא ר"ש דהיינו דהוי דבר שאינו מתכוין ולא פסיק רישיה וכמו שדחה הרא"ש גופיה בפ' הבונה וכו' עכ"ל וגם בזו לא נח נפשי חדא במה שהניח דס"ל להמקשן דיש לחלק בפסיק רישיה דניחא ליה בין שאר איסורין לשבת ולא כתב ראיה לזה ועוד במ"ש דהוה מצי לשנוי דבהא פליגי שמואל ורע"ק וכו'. ודבריו תמוהים דוכי שמואל תנא הוא דפליג עם רע"ק ואי נוכל לומר דפליגי מאי מקשה בגמ' מברייתא דרע"ק נימא דפליגי וגם התרצן יתרץ הכי אלא דזו לא אמרה אדם מעולם ונמצא כל הדרכים בחזקת סכנה ועוד הקשה הרב זרע אברהם ז"ל על דברי הרא"ש אלו דמה הכריח מהמקשן הא המקשן חיליה הוא דאי אפשר לומר דשמואל כר"ש וכמו שמקשה אח"כ למימרא וכו' ונמצא א"כ דליכא לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה.
וראיתי להר"ן פ' שמונה שרצים שכתב כדברי הרא"ש עצמם וסיים ומשו"ה מקשינן בגמ' להדייא ומי שרייא והא קא מכבה ואפי' לר"ש אסור כיון דהוי פסיק רישיה עכ"ל כנראה שרוצה להבין דהקושיא הא' הוא דלא אתי אפי' לר"ש והשתא אי כדברי הערוך הא מצי אתי שפיר כר"ש ואף דהוי פסיק רישיה כיון דלא ניחא ליה שרי וזו היא ראייתם מס"ד דגמ' ברם תמיהת מור"א יצחקי יפה קיימת דכיון דחזינן להמקשן דמותיב למימרא אח"כ נימא דכל חיליה הוא דאי אפשר לומר דאתי כר"ש דא"כ קשה דידיה אדידיה וכמ"ש אח"כ וז"ל למימרא והאמר שמואל מכבין וכו' ודוק ועיין בזה במה שכתבתי גבי שאלה להלכות קטנות ח"ב סי' רנ"ח והיא בספרי אגורה באהלך.

ז

כל העושה מלאכה אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה וכו'. וכתב מרן משם מצאתי כתוב וז"ל ההפרש שיש וכו' יעו"ש וראיתי להרב פרי חדש בס' מים חיים בנימוקיו על רבינו שמפרש מילתיה דמר ההוא אמר וז"ל ופי' כך דפסיק רישיה אע"פ שאינו מכוין למלאכה מ"מ סוף סוף כונתו לעשות אותה פעולה שהמלאכה נעשית בהכרח כיצד הרי שסגר הדלת וכו' וסגירת הדלת היא צידת הצבי אבל במשאצ"ל הרי שמכבה את הנר בשביל השמן הוא אינו צריך לכבוי אלא שמחמת הכבוי נמשך לו הנאת השמן וכו' זה תוכן דבריו. ולפי המובן מדבריו הוא שמחלק בין כשעושה המעשה שממש באותו מעשה נעשית האיסור וההיתר בין כשנמשך ממעשה האיסור דכבוי הנר הנאת השמן שהוא ההיתר וא"כ קשה דאדרבא כלפי לייא דכל בתר אפכא מסתברא שוב ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן כ"ד ס"ק ג' שלא הבין ג"כ דברי רבו אלו יעו"ש ודוק.

או

המכבה את הגחלת וכו'. והוא מסוגייא דשבת דף מ"ב יעו"ש וראיתי להרשב"א בחידושיו שכתב משם רב האי גאון וז"ל אבל רב האי גאון כתב וז"ל דרבי יאודה אפילו במקום הזיקא אסר אלא דשמואל לא ס"ל כותיה במקום דאיכא היזקא ומשו"ה התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת אבל לא של עץ ומה הפרש ביניהן דשל עץ היא אדמדמת וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואינן ניזוקין אבל של מתכת אף שכבתה היא חמה ואינה נראית ומזקת עכ"ל. וקשה לי דא"כ מאי מקשה בגמ' למימרא וכו' ואי ס"ד וכו' אפי' של עץ ומאי קושיא לעולם דס"ל כר"ש והיינו טעמא דשל עץ לא משום דנראית וליכא הזיקא ואין צריך לתירוץ הגמ' ויש ליישב על פי מ"ש הרשב"א דף קכ"א ע"ב ד"ה ברצין אחריו משם הרב בעל ההלכות יעו"ש דלר"ש אפי' שאר המזיקין נהרגין ואפי' אין רצין אחריו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי ומשו"ה אי אפשר לאוקומי כר"ש הכא בשמעתין דהא אפי' שיהיה של עץ שנראה מידי חשש לא נפקא וכיון דהוי כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אפי' של מתכת כן מתפרש הסוגייא לדעתו ודוק.

ח

כל המתכוין וכו'. ה"ז ק"ו וכו'. וכתב הרב המגיד ומתוך לשונו יראה שהכוונה שהכרמלית וכו' וכתב הלח"מ וז"ל ונראה לומר וכו' פירוש דבריו דהתם בין בכונה בין במעשה איכא איסורא דאורייתא וקאי לדין שתנוח בכל מקום שתרצה ומשו"ה חייב לא כן כאן דכונתו שתנוח בכרמלית דוקא אלא שאם תנוח ברה"ר אין חשש דהכונה רובא היא בהיתר והכי הוי פירוש הרב המגיד דכשחשב שתנוח בכל מקום שתרצה דבכי הא חייב ברה"ר הוא הדין אפי' דאיכא כרמלית וחשב כן וכאן מפני שלא נתכוון לזרוק אלא בכרמלית לכתחילה אלא שאם תנוח ברה"ר אין חשש כיון דאיכא כונה טובה פטור וכן מ"ש רבינו כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית ר"ל לפ"ז לכתחילה אלא שאם תנוח ברה"ר אין חשש ומשו"ה נקט רבינו הך דינא בכרמלית להודיענו הך דינא דלא דמי לא לדין נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' ולא לדין שתנוח בכל מקום שתנוח אלא דלפ"ז קשה דהוה מצי למנקט הך דינא ברה"ר כגון שנתכוון שתנוח קודם ד' אלא שאם תנוח אחר ד' אין חשש והוי הכונה רובא טובא דקודם ד' שרי מדאורייתא וי"ל דהיינו הך.

נתכוון

לעשות דבר המותר וכו'. כתב הרב המגיד זה מחלוקת אביי ורבא וכו' ויש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מזה ועיקר הפירוש וכו' וב' הפירושים אלו הם מרש"י ותוס' בסוגיין והקשה הרב חנן אלהים דף ק"כ דמי הכריחו להרה"מ לפרש כונת רבינו כפי' התוס' אי מכח קושיא לפרש"י לדעת רבינו לא קשה מידי לפי דרבינו פוסק בכל אותם הבקיאיות שהביאו התוס' לחיוב דלא כהתוס' וא"כ ליכא הכרח דיפסוק כפי' התוס' יעו"ש וי"ל דהוכרח הרה"מ לפרש כן בדברי רבינו מלישנא דש"ס דלקמן דמפרש שגג בלא מתכוון דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפי' התוס' וכ"כ התוס' יעו"ש. אך קשה דמלשון רבינו ז"ל משמע כפי' רש"י שכתב נתכוון לעשות וכו' ועשה דבר אחר ואי כפי' התוס' ז"ל הו"ל למימר ועשה איסור והיינו שהחפץ אחד אלא שחשב להיתר ויצא איסור ומלשון דבר אחר משמע שעשה איסור בחפץ אחר.
ויש מי שפירש בכונת הרב המגיד דמ"ש ועיקר הפירוש קאי לש"ס דאמרינן נתכוון וכו' ברם בפירוש דברי רבינו מודה שהוא כפירוש רש"י ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום לפי דע"כ לא אמר רבא פטור אבל אסור אלא בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ברם נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר אפי' איסורא ליכא ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום ונמצא דברי רבינו מכוונים אלא שיש לגמגם שלא כתב רבינו דין הש"ס אלא המחודש וי"ל דדין הש"ס כבר כתבו רבנו פ"ז משגגות הי"א יעו"ש ומ"ש פטור דמשמע אבל אסור י"ל כמ"ש הלח"מ כאן ועיין להרדב"ז הנדפס מחדש ח"א דף קי"ב שתפש על רבינו דכאן פסק כרבא ופ"ב משגגות כתב נתכוון להגביה את התלוש וכו' פטור נראה דפסק כאביי ותירץ דרצה לומר דינא ככו"ע ובפ"ז כתב הדין כרבא וכ"כ מרן שם.

ט

נתכוון ללקוט תאנים וכו'. ויש לדקדק למה לא נקט כולה בבא בתאנים משחורות ללבנות דומיא דרישא.

י

היו לפניו וכו'. ועיין להשגת הר"א ולענ"ד נראה על דרך מ"ש הלח"מ ולא ימלט מן ההפרש ביני לבינו והוא זה דהש"ס שם שקיל וטרי לשמואל דס"ל דמתעסק פטור ואף דמכוין לדבר האסור מ"מ כיון דלא נעשה מחשבתו פטור ואהא רמי ליה רב אושעיא ממתני' ר"ש ור"ש שזורי וכו' ר' יהודה מאי אתא לאשמועינן אלא לאו מתעסק איכא בינייהו לא מתעסק דברי הכל פטור והכא במלקט וכו' רבא אמר לקדם איכא בינייהו וכו' ויש להקשות רבא מה לו לתרץ לשמואל כיון שהוא בר פלוגתיה דס"ל דמתעסק חייב דעד כאן לא פטר רבא אלא במתעסק דהיתר כגון נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ברם מתכוין לאיסור אסור ומתני' מסייעת ליה דעל כרחך במתעסק פליגי והא ודאי לא קשה דלדידיה נמי קשה כי היכי דקשה לשמואל דע"כ לא אצטריך לרבא מתעסק להתר אלא בשניהם חד מינא אבל בב' מינים פטור אפי' ב' איסורים אלא דלשמואל אפי' ב' מין אחד ומתכוין לאיסורא פטור ולכן מתרץ רבא מילתא דשויא לשתיהם דמתני' איירי לקדם דפלוגתייהו בב' שמות דאילו בשם אחד כו"ע ס"ל דחייב ולר' יהודה אף בשם אחד פליגי ברם מתעסק לכו"ע פטור כיון שלא כיון לזה כלל זה הוא לתרץ לשמואל ולרבא הוי הכי ג"כ דע"כ לא פליגי אלא לקדם ברם מתעסק פטור דע"כ לא פליג רבא עליה דשמואל והצריך מתעסק דהתר אלא דחד מינא אבל ב' מינין אפי' מתעסק דאיסור פטור וכשמואל. והשתא ברייתא דתני ב' נרות וכו' חייב הוי כרבא ג"כ דלא חשיבי אלא כמין אחד והוי מתעסק באיסור וידוע דרבינו פסק כרבא וכמו שקדם בלישנא דלעיל וגם פוסק כר"ש ור"ש שזורי דפלוגתייהו דתנאי בב' מינין ברם במין אחד כו"ע מודו דחייב ואיירו תנאי בקדימה וגם שחורות ולבנות הוו ב' מינין כמו דמוכח בש"ס והשתא דברי רבינו מתפרשים על תילם נתכוון ללקוט תאנים וכו' וליקט לבנות או שנתכוון לקדם וכו' פטור לפי שהם ב' מינים והיינו כר"י בקדימה ובמתעסק גם רבא מודה דפטור ובב' נרות דולקות שהם מין אחד חייב כרבא אך קשה דאילו רבינו פסק כאן כר"ש שזורי ובפירוש המשניות כרבי יהודה וי"ל דחזר בו.

טו

כל מלאכה וכו'. עיין בפרק המצניע כל הסוגיא והכלל דלר' שמעון ב' מיעוטי כתיבי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול וחד לזה אינו יכול וזה אינו יכול והוראת בי"ד חייב ולר' יהודה מפיק חד להוראת בי"ד דפטור וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב ולר' מאיר ליכא אלא ב' מיעוטי חד להוראת בי"ד וחד לזה עוקר וזה מניח כן הוא לגירסת רש"י והתוס' הקשו דאיך אפשר לר"ש דהוראת בי"ד חייב והא תנן איפכא בהוריות דף ג' הלך ועשה על פיהם בין הביאו כפרתן בין לא הביאו ר"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בבי"ד אנוס הוא עכ"ל והרשב"א בחידושיו תירץ בשם י"מ דהתם הוא דחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו וכמו שנזכר הוא דמי שהרי עליהן הוא סומך עכ"ל וקשה דלפי זה איך יתרץ לשון הש"ס מאי טעמא דר"ש הואיל וברשות בי"ד הוא עושה כלומר והוי אנוס ויש ליישב ולהעמיס פי' זה בלשון הש"ס והוא דוחק.
עוד כתב לתרץ משם הרב משה ב"ר יוסף דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה עכ"ל הכונה בזה דע"כ לא קאמר ר"ש דפטור אלא התם דגם צבור שגגו בתחילה וא"כ הבי"ד מביאים קרבן והצבור אינם מביאים כלום ונכלל זה היחיד עם אותה כפרה ברם כשאין שוגגין אלא יחיד ואינם מביאים קרבן הבי"ד אינו נכלל בשום כפרה משו"ה ס"ל לר"ש דחייב אלא שקשה א"כ אמאי לא הזכיר רבינו הקדוש לר"ש במתני' דלעיל דפליג איחיד שעשה בהוראת בי"ד וגם לא מצאנו שום ברייתא דתני הכי על שם ר"ש ולב' הפירושים אלו הקשה החכם השלם יעקב אלבעלי ז"ל דאיך אפשר דר"ש ס"ל דיחיד ששגג בהוראת בי"ד חייב ועל כרחך לא פטר אלא או דאיכא כפרה או שידעו בי"ד והוי כמו מזיד והא שם בהוריות דף ג' ע"א אמרו בש"ס פשיטא מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא דר"ש ורבנן מיעוטין ונתרבו וכו' וקאי על מתני' א' דס"ל יחיד ששגג פטור ואי ס"ל לר"ש דחייב איך מבעיא ליה לש"ס במונח דפטור ופשיט לה מפלוגתא דרבנן ור"ש דלא ס"ל הכי דאיהו ס"ל חייב זה תוכן דבריו. ויש ליישב בדוחק דמ"ש בש"ס פשיטא וכו' הוא למאי דקי"ל דיחיד ששגג וכו' פטור וכתנא דמתני' א' וע"ז קמבעיא ליה מיעוטין וכו' מאי דבשלמא מרובין ונתמעטו דמי לפלוגתא דר"ש ורבנן דלשם ולפי מה שהיא ההלכה שם למדינן לכאן אלא מיעוטין ונתרבו מאי לא דמי הא להא ברם אה"נ דר"ש ס"ל דחייב בנדון דמתני' א' וכשני תירוצי הרשב"א ז"ל אך קשה על ב' התירוצים אלו דאשתמטיתיה להם ברייתא דתורת כהנים אשר משם מוכח דר"ש פוטר בין הכי ובין הכי דאחר דתני במתני' א' דש"ס דילן כדמותה תני ור"ש מוסיף הורו בי"ד וידעו וכו' ר"ש פוטר שהיא המשנה דש"ס דילן המשנה ב' נמצא דר"ש פוטר מכל וכל וכמ"ש התוס' וצ"ע.
ובש"ס לר' מאיר ב' מיעוטי כתיבי חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט יחיד שעשה בהוראת בי"ד וקשה טובא דרש"י כתב בהוריות דף ג' וז"ל ואי קשיא הא דאמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרינן אלו ג' מיעוטין דממעטינן ובירושלמי מפרש הני מילי היכא דליכא אלא ב' מיעוטי אבל היכא דאיכא ג' מיעוטי בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט והשתא קשה דתינח אליבא דר' יהודה דאיכא ג' אבל לר"מ דליכא אלא ב' אדרבא (אי אפשר) [הלא אתי] לרבות ואחר החיפוש מצאתי להתוס' ישנים שם בהוריות שהקשו הך קושיא ותירצו בדברי הירושלמי ושוב כתבו על שם רשב"א שפירש בנידה וז"ל דהיכא דהמיעוט אתי למעוטי דבר אחר כמו כהן ולא ישראל התם אתי לרבויי דבר אחר אבל היכא דכל חדא איתא למילתיה לחודיה כדהכא וגבי זאת העולה הוי למעוטי עכ"ל ועפ"י זה לא קשה מידי לר"מ.
ויש לחקור לרשב"א דתירץ תירוץ אחר מה שלא תירץ הירושלמי ולא זו הדרך לתרץ לקושית הגמ' או בבלי או ירושלמי ונראה דס"ל דע"כ לא תי' כן הירושלמי אלא לר"י דביה קאי הירושלמי דס"ל ג' מעוטי כתיבי ותי' יותר מרווח ברם בלאו הכי יכול לתרץ ג"כ תירוץ אחר אף לר"י כמו שצריך לתרץ לר"מ דלית ליה אלא ב' מיעוטי דאי לאו הכי קשה קושיא זאת לר"מ וליכא ישוב על פי תירוץ הירושלמי וכ"כ הרב קרבן אהרן פ"ז וז"ל על ההיא ברייתא שהביא ג' מעוטין אגב מיעוט דהוראת בי"ד דפטור וז"ל ומשו"ה ג' מפני שהיינו טועין בכללא דאית לן דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולכן בעשותה הו"א דאינו אלא רבויי לזה אמרינן הרי אלו מעוטין דלא אמרינן דמיעוט אחר מיעוט רבוי אלא היכא דלא נשכח מה למעט במיעוט אמנם אם נמצא מה למעט אפי' מיעוטים רבים דרשינן למעט וכו' והן אלו דברי הרשב"א שכתבו התוס' ממש והרב כתב תירוץ זה דהוי מילתא דשויא לב' ולפ"ז אין מקום להשגת המעשה רוקח על הקרבן אהרן יעו"ש.
וכתבו התוס' בסוגיין ד"ה אמר מר זה יכול וכו' נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה וכו' וכתב הרשב"א פי' זה יעו"ש ומשמע דקאי לכל יכול ואינו יכול דברייתא שכתב זה יכול וזה אינו יכול פי' כל יכול שבכאן יעו"ש ואף שתפש במקום שתפשו התוס'.
כתבו עוד בד"ה הי מינייהו, לא בעי וכו' ועיין מ"ש מהרש"א בטעם דבריהם ולכאורה דבריו אינם מובנים ועיין להרשב"א במ"ש בסוף דבריו וז"ל ור"ש שפטר בכל ענין וכו' עד סוף הלשון ודברי הרב מובנים.
ונבא לדברי רבינו דפסק כר"י והלח"מ תמה עליו דא"כ איך פסק בהלכות שגגות דלא כוותיה ותירוצו נכון ובאמצע לשונו כתב ורבינו ראה לפסוק כאן כר"י בהא דזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דר"מ מסייע ליה אבל וכו' פי' דבריו דר"מ מסייע ליה דליכא אלא ב' מעוטי והרצון בתירוץ זה דבדין דהוראת בי"ד ושגג היחיד לא קי"ל כר"י לגבי חכמים וזה עוקר וזה מניח וזה יכול וזה יכול קי"ל כוותיה יען חזינן לר"מ דס"ל דליכא אלא ב' מיעוטי אלא דאיהו מוקי להוראת בי"ד ואנן לא סבירא לן הכי אלא כחכמים דחייב וצ"ל בהכרח דחד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין ומאי דאזיל בתר ר"מ דאית ליה ב' מיעוטי ולא בתר ר"ש דאית ליה ג' מעוטי משום דמשתמען מילי דר"מ דאמר מי כתיב וכו' וגם לר' יאודה אי לאו דמצינן במקום אחר דס"ל ג' מיעוטין הו"א בדעתיה דלית ליה אלא ב' מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין לפי דמסתברא בזה כר"מ אלא דחזינן ליה בהדיא דס"ל הכי ומש"ה הציע הלח"מ הצעה זו דאי לאו דמצינן לר"י בהוריות וכו' ודוק והשתא אין מקום למ"ש המעשה רוקח על דברי הלח"מ יעו"ש.

טז

ואם אין אחד וכו' ושיעור אחד לשניהן. וכתב מרן דגריס רבינו כגירסת ר"ח וכו' יעו"ש והקשה הרב חנן אלהים דף קי"ג וז"ל ותמיה לי דמי אמר דגירסת רבינו כן ולא בזה יכול ואליבא דר"מ ומינה נלמוד לדידן דפסקינן כר"י לזה אינו יכול ולענ"ד נראה יותר דניחא ליה למרן לומר כן דכיון דפוסק רבינו כר"י ניחא ליה דישא ויתן אליביה הש"ס ולא לר"מ דלאו הלכתא ואדרבא אי נושא ונותן אליביה דר"מ הו"א דהכי הלכתא וק"ל.

יז

כל המקלקלין וכו'. עיין לרבינו פ"ח ה"ח שכתב בד"א וכו' אבל החובל בחברו וכו' והרי הוא כמתקן וכו' והוי סותר למ"ש כאן ועיין פי"ב ה"א תירוץ לזה.

חפר

גומה וכו' פטור וכו'. לכאורה לשון רבינו מגומגם דכוונתו מיהא אינו לקלקל אלא לעפרו וממילא הוא מקלקל וי"ל על פי מ"ש התוס' שבת דף ק"ו ע"א ד"ה בחובל שהקשו וא"ת צריך לכלבו היכי חשיב צריכה לגופה מאי שנא מחופר גומה וא"צ אלא לעפרו י"ל דלא דמי דהכא הוצרך הוא לנטילת נשמה וכן מבעיר הוצרך לאפרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה כלום עכ"ל ופירוש דבריהם דהנך בתחילת מעשיו הוא עושה האיסור אשר מתוך האיסור יעשה רצונו משו"ה חייב לא כן חופר גומא דתחילת מעשיו שהוא נוטל את העפר אינו עושה כלום אלא שבנטילתו נעשית גומא ואינו נהנה מן הגומא אלא מהעפר פטור שנמצא כיון שהקלקול בא לבסוף כונתו לקלקל מקרי וכשהקלקול בא בתחילת מעשיו מקרי תקון כיון דעל ידו בא התקון וזהו שכתב רבינו הואיל וכוונתו לקלקל.

יח

כל המקלקל וכו'. יסודות. הן היום בא לידי ס' יצא מחדש קרית מלך רב וראיתי לו דברים תמוהים וז"ל נראה לי שכתב רבינו כן משום דס"ל כעולא בשבת דף ל"א דקאמר לעולם כר' יהודה ס"ל וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר א"כ קשה דמכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או שלא יבקע הנר פטור דהא בהא תליא ורבינו פוסק לעיל ה"ז דחייב ותירץ דס"ל לרבינו דאף ת"ק סבר דסותר ע"מ לבנות שלא במקומו פטור אלא דר' יוסי מדמה ליה הא דחס על הנר וכו' לסותר ות"ק ס"ל דלא דמי לסותר דהכא מתקן הוא וכו' ונראה דיש להוכיח כן דאל"כ קשה מאי שנא דבסותר חייב ובחופר גומא פטור לכו"ע אפי' אם הוא צריך לעפרה לבנות במקום אחר אלא וודאי דסותר לא מחייב אלא א"כ הוא לבנות במקומו וכו' זה תוכן דבריו.
והנה מ"ש דס"ל לרבינו דת"ק סובר דסותר ע"מ לבנות שלא במקומו פטור אינו דה"ק עולא קסבר ר' יוסי סותר וכו' הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ואי גם (ר"י) [ת"ק] ס"ל הכי לא הו"ל למימר אלא ר' יוסי מדמה ליה לסותר לבנות שלא במקומו (ור"י) [ות"ק] לסותר לבנות במקומו וזה ברור גם הראיה שהביא כנראה שלא ראה מ"ש רש"י דחופר גומא היינו לכסות צואה יעו"ש דף ע"ג ואפי' שיהיה לבנות י"ל דשאני חופר גומא מסותר וכחילוק התוס' דשבת דף ק"ו ד"ה בחובל שכתבנו לעיל הל' י"ז יעו"ש.
ולעיקר קושיתו שהקשה תמיה אני עליו אמאי לא הקשה (למרן) [להרב המגיד] ז"ל לעיל ה"ז ד"ה כיצד הרי שכבה וכו' ודלא כר' יוסי דס"ל התם כר"ש וכו' דמשמע מדבריו דרבינו ס"ל כתירוץ בתרא דר' יוחנן שם דקאמר דכר"ש ס"ל ומכאן משמע דס"ל לרבינו כתירוץ דעולא ומרן שם לאו מדעתיה קתני לה אלא מדברי רבינו בפירוש המשנה וטעמו נראה לי משום דקאמר בש"ס שם אמר (רב) [רבא] דייקא נמי דקתני וכו' וא"כ קשה רבינו דידיה אדידיה אלא על כרחך צ"ל דרבינו פסק כתירוץ ר' יוחנן דר' יוסי כר"ש ס"ל והשתא לתירוץ זה שהיא העיקרית אמר דלא פליגי בהכי כמו עולא אלא דלכו"ע על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ופלוגתייהו במלאכה שאצ"ל אי חייב דת"ק ס"ל כר' יהודה ורבי יוסי סבר כר"ש דפטר ופסק רבינו כת"ק וזה פשוט.

יט

כל העושה מלאכה וכו'. עיין בדברי רש"י בסוגיין דף ק"ב גבי מתני' הזורק וכו' דשקיל וטרי שם בש"ס הא נחה חייב וכו' אלא אמר רבא במעביר (וכו') והא זה הכלל דקתני וכו' אלא אמר רבא תרתי קתני וכו' וכתב רש"י ד"ה אלא אמר רבא רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני לה הזורק וכו' אי נמי לא נזכר וקלטה אחר וכו' והדר תני כללא לאתויי מעביר עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דלדידיה כשמתרץ מילי מילי קתני ותרתי קתני היינו עם תירוצא דלעיל דמעביר וזה אינו מכמה אנפי חדא דבש"ס קאמר אלא ונמצא חזר מהך דמעביר ועוד דכל העיקר דלא ניחא לש"ס תירוץ דמעביר לחוד היא משום דקשה דזה הכלל הזריקה קאי א"כ מה הרוחנו כשנאמר דרישא תרתי קתני כיון דהא מיהא זה הכלל איירי במעביר ועוד קשה כיון דרישא תרתי קתני וזורק כיון דאיכא מזיד פטור כ"ש מעביר דהוא בידו דנזכר פטור ולמה צריך זה הכלל ועיין להרב חידושי הלכות בתוס' ד"ה אלא אמר רבא ולולי דברי רש"י פשטא דשמעתתא דתירוץ זה הוא בפני עצמו דעד השתא דמתני' לאו היינו ב' מילי הוה דייקינן הא נחה חייב וקשיא ליה רישא לסיפא והוה מתרצינן במעביר וא"כ יפה דייקינן הא נחה חייב אלא דלא ניחא לן לאוקומי סיפא במעביר דהא זה הכלל אזריקה קתני ומשום הכי חוזר בו ומוקי רישא דתרתי קתני ונחה פטור כיון שנזכר בסוף והוא מזיד והשתא לא קשה מידי דיוקא דרישא עם דינו דסיפא ואם נאמר דא"כ זה הכלל למה לי י"ל דאשמועינן דאפילו דאיכא מזיד באמצע ושוגג בתחילה ובסוף חייב. ושוב ראיתי דלא קשה מידי דעד כאן לא הקשו בש"ס והא זה הכלל דקתני אזריקה קתני אלא כד הוה מוקים דדוקא במעביר איירי ברם עכשיו דמוקמינן דמילי מילי קתני וא"כ הזורק ונזכר פטור קשה דזה הכלל יתר ואמרינן דאתי למעביר והיינו מעביר ג"כ ויפה אתי זה הכלל אזריקה ואלא דקאמר בש"ס הוא לענין הדין דכד הוה מוקמינן סיפא במעביר היה הדין דנחה חייב ברם עכשיו נחה פטור ואתי אלא שפיר וק"ל.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.