אבן האזל/מעשה הקרבנות/ו

אבן האזל ‏ מעשה הקרבנות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

כשמנתח איברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותם שם, ואחר כך מעלין כל האיברים לראש המזבח ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש שנאמר וערך הכהן אותם ואברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהן משום ריח ניחוח.

ומסיר גיד הנשה. הלח"מ הקשה דבחולין דף צ' פליגי רבנן ורבי ורבנן מרבי מקרא דוהקטיר דגידים ועצמות אפילו פרשו ורבי מרבי גיד הנשה במחובר וא"כ קשה על הרמב"ם שפסק בהל' ב' דפרשו לא יעלו ופסק כאן דמסיר גיד הנשה והנה בזבחים דפ"ו במה דתנן פירשו לא יעלו פירש"י דמתני' כרבי, ותוס' כתבו דמתני' דוקא כרבנן דמדתנן לא יעלו משמע דאם עלו לא ירדו והנה הקרן אורה מפרש דברי התוס' כפשוטם במה שכתבו דמתני' כרבנן דוקא דמדקתני לא יעלו דאם עלו לא ירדו דהוא ככל דין אם עלו לא ירדו שבדין פסולי קרבן אבל קשה דלפי"ז נמצא דלהתוס' פליגי רבנן ורבי בתרתי חדא בפירשו ע"ג המזבח דלרבנן צריך להקריב ולרבי א"צ להקריב וירדו ועוד אם פרשו שלא ע"ג המזבח דגם לרבנן א"צ להקריב מ"מ אם עלו לא ירדו וקשה דמנלן דרבנן פליגי בזה על רבי איברא דאפשר לומר דלרבי דהני לאו בני הקרבה כלל לכן שפיר אפי' אם עלו ירדו אבל לרבנן דבעודן על המזבח יקריבו לכן אפי' פירשו קודם שעלו הוא כשאר פסולי קרבן דאם עלו לא ירדו.

אבל נראה דאין כונת התוס' כלל לזה דיש בזה שתי מחלוקות אלא דזה סברי גם התוס' דבפרשו קודם שעלו לא הוו בני הקרבה כלל ואפי' אם עלו ירדו דאינם בדין פסולי הקרבה וכוונת התוס' הוא כן דמדתנן פירשו לא יעלו ומוכח דהכונה בפירשו קודם שעלו ולכן זהו כרבנן דאם עלו במחוברין אפי' פירשו יקריבו דלרבי לא הו"ל למיתני לא יעלו אלא לא יקריבו ושיטת הרמב"ם כד' התוס' ומתני' כרבנן ולכן כתב בהל' ב' כלשון המשנה ולרבנן מסיר הגיה"נ כמו שכתב כאן.

ב) במה שכתב הרמב"ם ואח"כ מעלין כל האברים לראש המזבח כתב המל"מ נראה שאינו מדוקדק שהרי ההקטרה לא היתה כי אם בעומדו בסוף הכבש וכדאמרינן בזבחים דף ס"ב אומר היה רשב"י אויר יש בין כבש למזבח משום דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה ואמר ר"פ כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר קרקע מפסיקו, וכבר הביא רבינו דין זה בפ"ב מהל' בית הבחירה דין י"ג שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האברים למזבח בזריקה, אשר ע"כ נראה דמש"כ רבינו לראש המזבח לא דוקא אלא קרוב לראש המזבח דהיינו בסוף הכבש ומשם היה זורק וסתם הדברים לפי שסמך על מה שכתב בהל' בית הבחירה עכ"ל, ודרכו של המל"מ דחוק מאוד דמלבד דסוף הכבש לא נקרא ראש המזבח עוד קשה במה שכפל הרמב"ם וכתב ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ואם הכונה בסוף הכבש לא היה כופל הרמב"ם לכתוב בראש המזבח ועוד דאינו דומה לשון ומעלה לראש המזבח דבזה אפשר לומר בדוחק שמעלה עד סמוך לראש המזבח אבל ומסיר בראש המזבח ודאי מוכח דהוא בראש המזבח ממש.

והנראה בדעת הרמב"ם דהנה בגמ' שם איתא שאל ר"ש בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה רשב"י אויר יש בין כבש למזבח אמר לו ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה אמר לו שאני אומר עומד בצד מערכה וזורק אמר לו כשהוא זורק במערכה דלוקה הוא זורק או למערכה שאינה דלוקה הוא זורק הוי אומר למערכה דלוקה הוא זורק התם משום דלא אפשר, ופירש"י כלומר משום הא למה לי קרא פשיטא דע"כ הוא זורקו שהרי אינו יכול לסדר שם על ראשי העצים שאין המערכה דלוקה שם אלא הימנו והלאה מקום שהמערכה דולקת והתם משום דלא אפשר הוא וע"כ כי אתא קרא לאשמעינן אתא דיש אויר בין כבש למזבח עכ"ל, ולשון התם אינו מדויק לפירש"י שהרי מוכיח דאי אפשר לפרש שעומד בצד המערכה וזורק דלא הי' צריך קרא להכי והו"ל לומר אי הכי משום דלא אפשר הוא.

לכן נראה לדעת הרמב"ם דר' יוסי אינו חולק על ר"ש בן יוסי במה דאמר שאני אומר עומד בצד מערכה והוא משום דלהקטיר האימורים על המערכה טוב יותר כשזורקין אותו בצד המערכה שאז יפלו ישר על האש משא"כ כשזורקו מרחוק מן הכבש שמצוי שיפלו לצדדין, ור"ש בן יוסי אומר רק דקרא דהבשר והדם דדרשינן דבשר בזריקה מתקיים בזה שזורקין האיברים בשעת הקטרה וא"צ לחדש דאויר יש בין כבש למזבח דמשום זה בשביל שקשה לדלג על האויר עם האברים לכן זורק האברים מן הכבש לראש המזבח, וע"ז השיב לו ר' יוסי דכיון דלמערכה דלוקה הוא זורק א"כ א"א להניח האברים על המערכה וע"כ שצריך לזורקם ולזה לא צריך קרא ומיושב הלשון התם משום דלא אפשר והיינו דלהך זריקה שזורק מצד המערכה לא צריך קרא שתהא בזריקה, וע"כ דקרא אתי לאשמעינן עוד זריקה, דהעלאת האברים על המזבח תהא בזריקה ור"פ הוכיח מטעם אחר דצריך שיהי' אויר קרקע מפסיק אבל כל זה הוא ללמוד על הזריקה של ההעלאה אבל הזריקה של ההקטרה ודאי צריכה להיות בדרך הקטרה לעמוד סמוך להמערכה ולזרוק על האש.

איברא דלפי"ז אינו מיושב מה שכתב וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם ולפי"מ שכתבנו מבואר דמה שזורקין האיברים על האש כשהוא עומד בסמוך להמערכה לא נלמד מקרא דהבשר והדם אלא משום דא"א אלא בזריקה וקרא דהבשר והדם איצטריך להזריקה של העלאת האיברים.

ונראה דהנה קשה מה דאמר ר' יוסי התם משום דלא אפשר דהא כתב הרמב"ם ואחר שזורקן חוזר ועורך אותם על האש שנאמר וערך הכהן אותם, וצריך לומר דזה ודאי דלהניח האיברים בידים על עצי המערכה כשדולקין א"א מפני האש וע"כ דצריך לזורקן אבל כשזרק כל איברי העולה ולפעמים הוא פר גדול ולמעלה כשמונחין זה על זה מצוי שאיזה איברים לא נפלו בדיוק על מקום האש ומקצתן יוצאין לצדדין ולכן הוא מצוה לערוך את האיברים שיהיו מכוונין כולם כנגד האש וזה כבר אפשר דכשהאברים מונחים למעלה אפשר להגיע אליהם ולסדרם, ולפי"ז יש לומר דה"נ כשהאברים מוטלין כבר בגובה זה על זה ואם האש אינה גדולה ביותר האברים האחרונים הי' אפשר כבר להניח בלא זריקה, אלא דגלי קרא דהבשר והדם שההקטרה תהי' כולה בזריקה ונמצא דבאמת ילפינן על כל ההקטרה שתהי' בזריקה היינו ההעלאה וההקטרה מקרא דהבשר והדם ומה דאמר ר' יוסי התם משום דלא אפשר זהו משום דמשמע ליה דקרא גלי על כל האברים וכיון דעיקר הנחת האיברים א"א אלא בזריקה לא בעי למימר דרק על האברים האחרונים גלי קרא ולכן חידש דגם העלאת האברים תהא בזריקה, ומדויק לשון וזורק כל האברים על האש שנאמר הבשר והדם והיינו שגם האברים שאפשר ליתנם בהנחה לא יתנם אלא בזריקה ועכ"פ דיש כאן שתי זריקות חדא זריקה של העלאת האברים והב' הזריקה של ההקטרה אלא דהלמוד של ר"פ שתהי' אויר קרקע מפסיקו זה א"א אלא על העלאת האיברים ומ"מ ילפינן גם על ההקטרה שתהי' ע"י זריקה אף דע"כ אינו דומה לגמרי לזריקת הדם שיהי' אויר קרקע מפסיקו, ושזה מתקיים בהעלאת האיברים וכנ"ל.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

בפ"ו הל' ד' בד"ה ונראה, שיישבתי קושיית המל"מ דבאמת יש בהקטרת האברים שני הדינים שמעלין אותם למזבח בזריקה, וגם אח"כ כשהם על המזבח זורק האברים על האש כתב בזה צ"ע דמנלי' להרמב"ם לחדש שהלמוד על ב' זריקות והרי בדם ליכא אלא זריקה אחת, נראה דסובר הרמב"ם דמה דילפינן מהבשר והדם דההקטרה תהי' בדרך זריקה כמו הדם היינו שתהי' ממש כמו בדם, וכמו בדם נגמר הכל בדרך זריקה ואין עבודה אחרת אחר הזריקה ה"נ בהקטרה שבין בהעלאת האברים על המזבח ובין בהנתינה על האש שזהו עיקר ההקטרה תהי' כולה בזריקה.

ו

הולך ומדיחן במים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין וכל המימות כשרין.

כתב המל"מ דבגמ' אמרינן מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה, ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דממעטינן מי כיור משום דיש להם שם לווי דאטו מי כיור כתיב בתורה, ואף שהתוס' כתבו דכך שמן בשעת מתן תורה מ"מ קשה דהא המים לא נשתנו בשביל זה שהם בכיור ואיזה דמיון הוא למה דממעטינן אזוב יווני משום דכתיב סתם אזוב דהתם המין אזוב הוא אחר ובגמ' איתא שם דפריך על ר"ל דאמר מי מקוה כשרים למי כיור ופריך למימרא דלא מים חיים נינהו והתניא במים ולא ביין במים ולא במזוג, במים לרבות שאר מים ק"ו למי כיור לאו דמים חיים נינהו, לא דקדישי, ופריך וקדישי מעליותא היא והא תנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי אלא לאו דראויין למי כיור אלמא מים חיים נינהו ומשני תנאי היא, והנה בפשטות הסוגיא באמת משמע דמי כיור פסולים להדחת האימורים והאברים, אבל הוא תימה דבמה נשתנו המים במה שנתקדשו בהכיור.

לכן נראה דכונת הברייתא דבי שמואל הוא רק לומר דכיון דכתיב סתם במים אין שום עדיפות במי כיור על סתם מים, וזהו דאמר מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי והיינו שאין כונת התורה להדיחן במי כיור דאם הכונה להדיחן במי הכיור לא היה כתיב במים סתם וזהו יצאו מי כיור שיש להם שם לווי והיינו אם הצורך דוקא במי כיור ודאי יש להמים שם לווי ואין לקרותן בשם סתם במים, וזהו דפריך הגמ' במה דבעי לפרושי הא דתניא וק"ו למי כיור משום דקדישי דכיון דתנא דבי שמואל יצאו מי כיור היינו שהתורה אינה מכוונת למי כיור א"כ אין בזה שום הדור אפי' לכתחילה וזהו דפריך וקדישי מעליותא היא והיינו שאין בזה שהם מי כיור צד מעלה, ולפירש"י הוי צריך למיפרך אמאי כשרים מי כיור להדחה, וע"כ דרק ראויים למי כיור ולא מי כיור ממש וכיון דפריך רק דלא מעליותא היא ע"כ דהכונה דאין בהם צד מעלה אבל שפיר כשרים להדחה.

כג

כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא, ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס, ואם נעקרו הסימנים אינו חושש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין, וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד, והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר, וכל העורף כשר למליקה.

בחולין י"ט ע"ב, אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי אלא לאו ש"מ אף מחזיר ומתני' בדלא אהדר, א"ר ינאי יקבלו הרובין את תשובתן דקתני נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה למעוטי מאי לאו למעוטי מחזיר סימנין לאחורי העורף דלא אמר רבה בר בר חנה לא למעוטי שן וצפורן שן וצפורן בהדיא קתני להו, אלא א"ר ירמיה למעוטי מוליך ומביא הניחא למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול אלא למ"ד כשר מאי איכא למימר בני ר' חייא סברי לה כמ"ד מוליך ומביא במליקה פסול, אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה סבר רבי אבין למימר קוצץ ויורד אין מוליך ומביא לא א"ל רבי ירמיה כ"ש דמוליך ומביא במליקה כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה. והנה הרמב"ם בהל' שחיטה פ"א הל' ט' כתב וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכתב המ"מ דמ"ש הרמב"ם ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דהוא דוקא בהחזיר הסימנים ומשו"ה השמיט דין השוחט מן העורף דשחיטתו פסולה משום דכיון דמן הצדדין איירי בהחזיר ובהחזיר אפי' מן העורף שחיטתו כשרה, ודבריו תמוהים דאם הי' סובר הרמב"ם דשוחט מן העורף שחיטתו כשרה כמו מן הצדדין למה כתב מן הצדדין דמשמע ולא מן העורף, ומש"כ המ"מ דהרמב"ם השמיט דין השוחט מן העורף שחיטתו פסולה נראה דלא השמיט כלל כיון שכתב למעלה בהל' ה' מקום השחיטה מן החי הוא בצואר וכל הצואר כשר לשחיטה וא"כ פשוט דאם שחט מן העורף דאינו שחיטה בצואר פסול, ובהל' ז' כתב ואיזהו מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה וכו' וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר ומוכח דסובר דצואר הוא דין מיוחד לבד מה שצריך שחיטה בסימנים ואף דעיקר פסיקת החיות הוא ע"י הסימנים מ"מ ההלכה היא דשחיטה היא מן הצואר וכמש"כ בהל' ה', ולכן השמיענו מקום הצואר, ונ"מ דאם ימשכו הסימנים למעלה או למטה במקום שלא נקרא צואר תהי' השחיטה פסולה דאף שהסימנים נשחטו במקום שראויים לישחט אבל יש דין צואר דוקא, וה"נ מחזיר סימנים אחורי העורף פסול בשחיטה, ומשנה שלימה שנינו השוחט מן העורף וכו' השוחט מן הצואר וכו' ומוכח דעורף לא נקרא צואר ואפי' החזיר סימנים ודאי פסול.

איברא דבגמ' בסוגיא דבני ר' חייא איתא להדיא דבשחיטה מחזיר סימנים אחורי העורף כשר, אבל זהו לפירש"י אבל בפי' רבינו גרשום שם איתא להיפוך, דמה דאמרי' מאי לאו למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דלא, היינו דבשחיטה פסול בזה דחה ר' ינאי דברי בני ר' חייא שאמרו ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי דסברי דמחזיר כשר בשחיטה ואף דדחי הגמ' ראיתו של ר' ינאי היינו למאן דאמר מוליך ומביא במליקה פסול אבל הרמב"ם פוסק להדיא כמ"ד כשר וממילא מחזיר סימנים פסול בשחיטה.

אכן עוד צריך לבאר דעת הרמב"ם במה דלא הזכיר כאן דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ובפשוטו משמע דדוקא כהלכתו דמולק מן העורף וקוצץ מקודם המפרקת ואח"כ הסימנים דאם הרמב"ם מפרש הסוגיא כרבינו גרשום ומשום זה סובר דמחזיר סימנים פסול בשחיטה א"כ ע"כ כשר במליקה וא"כ הי' לו להזכיר כאן דין מחזיר סימנים דכשר במליקה.

והנה בפיהמ"ש להרמב"ם במתני' דהשוחט מן הצדדין כתב וז"ל לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שביניהם וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה דיבר על כל הדברים שנחלקו והנני מגיד לך עיקר כולם ואז תדע שהן חלוקין כמו שאמר, עיקר המליקה והשחיטה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר עכ"ל ולכאורה אינו מובן שלא חידש שום דבר על מתניתין ומדבריו משמע שהוא מודיע לנו עיקר בשחיטה ובמליקה וגם לא זכר כלל דין מחזיר סימנים לא בשחיטה ולא במליקה ומכיון שבא לפרש עיקרי ההלכה הי' לו לפרש גם זה, ונראה דהרמב"ם מפרש פי' חדש בגמ' דלא כרש"י ודלא כרבינו גרשום דמה דאמר מאי לאו מחזיר סימנים לאחורי העורף היינו דמחזיר סימנים פסול בין בשחיטה בין במליקה והיינו דממתני' דהשוחט מן העורף פסול והמולק מן הצואר פסול הי' אפשר לומר דטעמא משום דבמליקה בעינן חתיכת המפרקת קודם הסימנים ובשחיטה בעינן חתיכת הסימנים שתהי' קודם המפרקת וא"כ לפי"ז אם מחזיר סימנים מאחורי העורף יהא כשר במליקה אם ימלוק קודם המפרקת מצד הצואר ואח"כ הסימנים ובשחיטה אם ישחוט הסימנים מצד העורף. לזה כפל התנא לומר כשר במליקה פסול בשחיטה וכשר בשחיטה פסול במליקה והודיענו דשחיטה מן העורף פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים וכן מליקה מן הצואר פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים ומולק מצד הצואר.

ואף דלפי"ז עדין לא ידענו דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק מצד העורף רק שמלק הסימנים תחלה ורק דזה ידענו מדאיצטריך התנא לכתוב ולהשמיענו דבכל אופן מולק מן הצואר פסול ואם היינו אומרים דמחזיר סימנים אחורי העורף כשר מצד העורף א"כ אין דין כלל שיהי' חתיכת העורף קודם הסימנים ולא שייך להשמיענו דמחזיר סימנים פסול כשמולק מצד הצואר ולכן מוכח דבאמת זה ג"כ עיקר דחתיכת מפרקת צריך להיות קודם חתיכת הסימנים אלא דמ"מ פסול במחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק מן הצואר משום דבעי מולק מן העורף דוקא.

ואפשר לומר עוד, דבאמת מחזיר סימנים לאחורי העורף לא נקרא מולק מן העורף לגמרי דסימנים נקראו ג"כ צואר וכן מוכח בלשון הרמב"ם בהלכה ה' דכתב כיצד על דין הצואר וביאר שיעור הושט אלא דמ"מ יש צד הצואר ג"כ וכמו שכתבנו דאם מושך הסימנים למטה או למעלה משיעור הצואר פסול ונמצא דבמה דכפל התנא להודיענו שצריך דוקא מליקה מן העורף בלא שום מציאות אופני כשרות מן הצואר נתמעט מחזיר סימנים לאחורי העורף בין שמולק מצד העורף בין שמולק מצד הצואר משום דשניהם לא נקראו מן העורף, וכן נתמעט מחזיר סימנים אחורי העורף בשחיטה משום דכפל התנא לומר דצריך דוקא מן הצואר וזה לא נקרא מן הצואר, ומה דניחא להרמב"ם לפרש כן ולא כפירש"י ולא כפי' רבינו גרשום משום דלשני הפירושים ליכא מיעוט אלא על בבא אחת ואף דלמאי דמפרש דממעט מוליך ומביא ע"כ צריך לומר כן דבבא דכשר במליקה פסול בשחיטה הוא איידי דתני כשר בשחיטה פסול במליקה, מ"מ ניחא למסקנא יותר לומר דנתמעט בשתי הבבות, והיינו כפשטה דמתניתין דדוקא עורף במליקה וצואר בשחיטה.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

בהל' [כ"]ג(') במש"כ בשיטת הרמב"ם דהחזיר סימנים אחורי העורף בשחיטה פסול כתב צ"ע דכיון דסתמא דגמ' אמר ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי, ופשוט להגמ' דבשחיטה כשר, ואם הרמב"ם סובר דפסול הו"ל לכתוב זה בפי', נראה דזהו כמו שפי' להדיא כיון דכתב ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והוא בהחזיר סימנים כדפי' המ"מ, ומוכח דדוקא מן הצדדין ולא מן העורף, ובמש"כ בשיטת הרמב"ם דמחזיר סימנים אחורי העורף במליקה פסול, שכתב גם בזה דכיון דבני ר' חייא אמרי בהדיא שכן מצותה הי' לו לפסוק בפירוש שפסול, יש לומר דכיון דזה ודאי הא פסק דלא כבני ר' חייא דסברי שמצותה מחזיר, מה דלא כתב בפי' שהוא פסול הוא מבואר ע"פ מש"כ דמד' הרמב"ם פ"א מהל' שחיטה הל' ה' מוכח דסימנים נקראים צואר שכתב וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט וכו', וכיון שכתב כאן כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, וכתב וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנים, ומבואר דסימנים הם בסוף, וכיון שמוכח מדבריו דסימנים הם בסוף, וכיון שמוכח מדבריו דסימנים נקראים צואר א"כ אם מחזיר סימנים ומתחיל בסימנים אין זה מן העורף.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף