אבן האזל/מעשה הקרבנות/ה

אבן האזל ‏ מעשה הקרבנות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

ומנין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה אפי' אחורי ההיכל שהרי נאמר בשלמים ושחטו פתח אהל מועד להכשיר כל הרוחות שהרי לא יחד להם רוח, והוא הדין לשאר הקדשים קלים, ואם שחטם בהיכל כשרים, אבל אם שחטם בגגו של היכל פסולים שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל אלא בקרקע העזרה.

אבל אם שחטם בגגו של היכל, כתב הכ"מ דאע"ג דאמר בגמ' שאני היכל דכתיב וכו' דשאני עליות שהוזכרו בכתוב וכו' ומה שכתב אלא בקרקע העזרה כתב כן למעט עליות עכ"ל, וכונת הכ"מ במה שכתב למעט עליות ע"כ הוא על עליות לשכות העזרה דעליות ההיכל הא נתקדשו, וראיתי להצל"ח בפסחים ד' פ"ו שתמה על הרמב"ם שהשמיט בפ"ו מהל' בית הבחירה ולא הביא דין עלית ההיכל ואדרבה סתם בהל' ז' שהגגין ועליות לא נתקדשו ולזה כתב דנראה לו דבר חדש דעליות לא גרעי ממחילות וכיון דבמחילות מסקינן לחלק בין פתוחות לעזרה לפתוחות להר הבית גם עליות אמרינן דאם לולין פתוחים מהם להעזרה הם קדושים ולפ"ז לא צריך לחלק בין עליית ההיכל לשאר עליות, וכיון שפסק הרמב"ם בהל' ט' שהמחילות הפתוחות לעזרה קודש א"כ ק"ו בעליות, ולפי"ז מה דמסקינן בחלונות דשוו לקרקע העזרה, צ"ל דחלונות לא מיקרי פתוחות לעזרה כיון שלא נעשו לצאת ולבוא דרך שם עכ"ד, והנה מה שכתב ליישב בחלונות מלבד שהוא דחוק, לא הזכיר שהרמב"ם השמיט אוקימתת הגמ' גבי החלונות ועובי החומה כלפנים דהוא בדשוו לקרקע העזרה, איברא שהכ"מ כתב שם דסמך על מה שכתב גבי לשכות אבל הוא דחוק וכבר כתבתי במקומו דהרמב"ם סובר דלמסקנא דמתרץ בבר שורא אינו צריך לומר דהוא בדשוו לקרקע העזרה אלא דכיון שהיא בפנים החומה ודאי נתקדש בכלל החומה.

אלא דבעיקר מה שכתב הצל"ח דהרמב"ם סמך בדין עליות על מש"כ בדין מחילות הנה לפמש"כ בפ"א מהל' בית הבחירה הל' י"ג דמחילות הפתוחות אינם קודש אלא לאכילת קדשים אבל לא לשחיטה ולטומאה והוכחתי מלשון הרמב"ם שם, ובהשמטות בתשובתי להר"א שפירא שי' מבואר שכן היא דעת הגר"א בהגהותיו לתמיד בריש פ"א מה שתמה על המפרש דהא מחילות לא נתקדשו, א"כ אין ראיה מדין עליות דמשמע דמהני גם לשחיטת קדשים קלים וחייבין עליהם משום טומאה.

אכן באמת מה שהחליט הצל"ח שהרמב"ם השמיט עליות וכתב בסתם בפ"ו מהל' בית הבחירה דגגין ועליות לא נתקדשו לא מוכח כלל דבפרק זה מיירי בפירוש בדין עזרה ולא מיירי בהיכל כלל ובפ"ד כתב על בנין ההיכל והזכיר בהל' ג' העליה שע"ג ההיכל ובהל' ט' והל' י' היציעים והתאים המקיפים את ההיכל וא"כ עלית ההיכל פשוט דדינה כמו ההיכל כיון שמדתה בתוך מדת ההיכל ולא הזכיר כאן אלא דגגו של היכל פסול לשחיטה וא"כ העליה ע"כ כשרה אלא דעל היציעים והתאים יש לעיין כיון שהם חוץ ממדת ההיכל אלא דמ"מ לא קשה מה דאמרינן דעליות ההיכל ודאי קודש ומשום דבודאי העליה שע"ג ההיכל היתה מחולקת לעליות מיוחדות וכמו שלמטה היה ההיכל מחולק וכמבואר שם ברמב"ם ממתני' דמדות.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

בפ"ה בד"ה אלא, כתב שזהו עיקר חידושו של הצל"ח שלפי המסקנא אין חילוק בין עליות ההיכל לשאר עליות, הרי כתבתי החילוק דלהצל"ח הוא רק משום דשוה למחילות הפתוחות לקודש וזה אינו מועיל אלא לאכילת קדשים אבל לא לשחיטה, ומה שכתב עוד על מש"כ בד"ה אכן דלא כדברי הצל"ח שכתב שהרמב"ם השמיט העליות כתב בזה דעיקר הטעם שעליות ההיכל נתקדשו הוא משום שכתוב בד"ה ב' שגובה האולם ק"כ אמה, ונכנסו גם העליות בכלל הזה, והביא שכן כתב המהרי"ט ח"ב ס' צ', וכיון שכן א"א לומר שסמך הרמב"ם במה שזכר בהלכותיו גם את העליות, הנה הלא כתבתי מפורש בזה"ל, וא"כ עליית ההיכל פשוט דדינה כמו ההיכל, כיון שמדתה בתוך מדת ההיכל וציינתי לפ"ד הל' ג' שכתב הרמב"ם שההיכל הי' מאה על מאה ברום מאה, ופרט החשבון והזכיר העליה וכתב בסוף הרי הכל מאה, ועיינתי בד' המהרי"ט שהביא וראיתי שבעיקר כיוונתי לדבריו, והביא מקודם מתני' פ"ד דמדות ההיכל מאה על מאה על רום מאה, אלא שהביא אח"כ קרא דד"ה שכתוב מאה ועשרים, וכתב ע"ז וקחשיב עשרים אמה של יסוד, ובזה יש מקום עיון דבמתני' דמדות נמנה שש אמות האוטם, וכתב הרמב"ם בפירושו ובהלכה שזהו כמו יסוד ונכנס בחשבון המאה, וכבר האריך התוס' יו"ט במתני' דמדות בזה, והרד"ק בד"ה כתב שהתשעים לבד השלשים שבס' מלכים הוא על העליות.

ח

וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק ואח"כ טובל פעם שניה, ששירי הדם שבאצבעו פסולין ליתן מהן על קרן אחרת.

הכ"מ הקשה דבגמ' מייתי שם הברייתא גבי פרה גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה ואמר שם אצבעו במאי מקנח, ואמר אביי בשפת מזרק, ולפי"ז הקשה על הרמב"ם בפ"ג מהל' פרה שכתב שמקנח אצבעו בגופה של פרה, אכן הש"מ במנחות דף ז' כתב כגירסת כ"י הישנים, בפנים במאי מקנח לה, וכתב הש"מ בפנים פי' בשאר קדשים שמזה מדמן בפנים, וכונתו על הקרבנות שמזה מדמן בהיכל שאין בהמת הקרבן לפנים שנשחטה בעזרה והוא מזה בהיכל, וכתב שזו הנוסחא עולה כהוגן לפסק הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' פרה שעל כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה, ועיין מה שהקשו התוס' בזבחים דף צ"ג על פירש"י דגבי פרה לא היה הכהן רחוק מהפרה בשעת הזאה, וטעם ב' של רש"י שלא יתלכלך בנימין אינו סובר הרמב"ם לכן גורס דהשאלה היא רק על בפנים וכגירסת הש"מ.

ט

אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזיית דם באצבעו אלא חטאת בלבד שנאמר בה וטבל אצבעו בדם. וצריך שיהיה שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם.

הכ"מ הקשה דמדברי הרמב"ם משמע שהוא שיעור אחד הא דשיעור דם כדי טבילה והא דשלא יספג אצבעו בדם, ובגמ' מבואר להדיא שהוא שני דינים ודין טבילה ילפינן מבדם שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא למעוטי קבל פחות מכדי טבילה בכלי זה ופחות מכד"ט בכלי זה ועירבן ומוטבל ילפינן ולא מספג, ועוד דבגמ' מצריך להו אלמא תרי מילי נינהו, ולכן כתב דתיבת וצריך מושך עצמו ואחר עמו וה"ק וצריך שיהא שם כדי טבילה וכן צריך עוד שלא יספג, והמל"מ כתב ג"כ כדברי הכ"מ דלכאורה משמע מדברי הרמב"ם דאם קבל פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה ועירבן ליכא הקפדה ומסוגיית הגמ' מוכח דבשעת קבלה צריך שיהי' בכלי אחד שיעור הזייה אבל אח"כ כתב המל"מ דבדברי הרמב"ם פ"ד הל' ח' שכתב וכל הזבחים שקבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם ע"כ כונתו שקבל שיעור הזייה אלא שקיבל בכלים נפרדים דאי לא קיבל אלא פחות משיעור הזייה פשיטא דלא חזי, ולכן א"צ לדחוק בלשון הרמב"ם כאן כמו שכתב הכ"מ אלא דדין שיהיה בדם שיעור טבילה מעיקרא כתב בפ"ד ודין ולא מספג כתב כאן עכ"ד המל"מ.

והנה המל"מ מבאר בדעת הרמב"ם שאם קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות בכלי זה ועירבן לא נתקדש הדם וקשה דהא פסק הרמב"ם בפי"ג הל' י"ב דקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וחוזר ומקדש ומוכח דלא נפסל הקומץ ואם מקדשו בכלי אחד נתקדש איברא דהמל"מ שם עמד על זה ותמה דכיון דבשעת מתן כלי לא נתקדש כי חזר וקידש הו"ל כמו נשפך מצואר בהמה על הרצפה, וכתב דאף שהרמב"ם כתב בפי"א מהל' פסוה"מ הל' ה' דנתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו כבר כתב הכ"מ שם דהיינו דוקא אם נתפזר אחר שנתנו לכלי שרת עכ"ד, אבל עכ"פ הרי הרמב"ם כתב להדיא גבי קומץ שחלקו בשני כלים דחוזר ומקדש ומוכח דלא נפסל הקומץ, ובפ"ד הל' ח' שכתב דאם קיבל דמן פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם לא כתב דלא מהני מה שיקדש אח"כ מזה הדם ומדם אחר שיקבלם בכלי אחד, ומה שכתב המל"מ דאם לא קיבל אלא פחות מכדי הזייה פשיטא דלא חזי למידי אין ראי' כלל דבאמת אפשר לטבול אצבעו שני פעמים שיטבול אצבעו פעם אחד בהדם שאין בו כדי הזייה ואח"כ פעם ב' בהדם השני ויצטרפו על האצבע ב' הטבילות שיהי' על האצבע דם שיש בו כדי הזייה (וזהו שלא כד' המל"מ דבפחות מכדי הזייה לא שייך טבילה אלא מספג) ולכן צריך לומר דלא נתקדש הדם בעיקר הקבלה.

ולפי"ז מבואר דדין מה דצריך שיהי' דם כדי להזות ודין ולא מספג הם שני דינים דאם אין בדם כדי להזות נלמד מבדם שיהא בדם שיעור טבילה שיהיה ראוי בו להזות ופחות משיעור הזאה לא נתקדש הדם ומוטבל ילפינן ולא מספג, דהא אפשר שיהיה בכלי שיעור דם כדי הזאה אלא שהוא סביב הדופן שצריך לספג, ומבואר דברי הרמב"ם בזה כמו שכתב המל"מ דדין שיהי' בדם שיעור הזייה כבר כתב בפ"ד הל' ז' וכאן כתב רק הך דינא דצריך שיהיה דם כדי טבילה ולא שיספג אצבעו מדם.

יז

הבכור והמעשר והפסח דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח, שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שבארנו, ומנין שאינן טעונין אלא מתנה אחת שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ופסח שנותן דמו מתנה אחת כבכור.

שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק, כתב הכ"מ דכונת הרמב"ם להא דתניא בזבחים ר"פ בית שמאי ר' יוסי הגלילי אומר דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, והקשה הלח"מ דא"כ איך פסק דדם כל אחד מהן בשפיכה דר' יוסי הגלילי אית ליה כולהו בזריקה כנראה שם בהדיא בגמ', וכונתו למה שמבואר שם דמאן דאית לי' פסח בשפיכה למד מתן דם פסח מקרא דודם זבחיך ישפך וכדאמר שם סבר לה כריה"ג פירש"י דאמר פסח בזריקה ונפקא ליה מואת דמם דלא כתיב דמו דליקו אבכור לחודיה, ולפירש"י קשה יותר דלפי פירושו אין שום תנא דסובר דבכור בשפיכה כיון דכתיב בהדיא ואת דמם תזרוק רק דפליגי אי דרשינן דמם על בכור מעשר ופסח או דקאי על בכור לחוד ולשון רבים דדמם הוא משום דקאי על שור כשב ועז כדפירש"י שם, עוד מוכח כן בסוף פ' איזהו מקומן דף נ', במה דתנן הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים וכו' ודמן טעון מתנה אחת וכו' ואמר בגמ' מאן תנא א"ר חסדא ר' יוסי הגלילי היא דתניא דמו לא נאמר וכו' ופירש"י מעשר ופסח וכן מפורש בגמ' בפסחים ד' ס"ד דאמר מאן תנא פסח בזריקה אמר רב חסדא ר' יוסי הגלילי היא, ומפורש דלריה"ג פסח בזריקה.

והנה הלח"מ כתב דמה שכתב הרמב"ם דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת דשפיכה אינו אלא בדיעבד דבדיעבד סגי בשפיכה אבל לכתחלה דוקא פסח בשפיכה כמש"כ בפ"ג מהל' קרבן פסח דם הפסח בשפיכה ודם השלמים בזריקה וסמך על מה שכתב שם דדם השלמים בזריקה וה"ה לבכור ומעשר שהם קדשים קלים והם בכלל שלמים, ודבריו תמוהים דלבד מה דמשמעו לכתחלה משום בדיעבד לא היה צריך להשמיענו בבכור ומעשר דהא פסק בפ"ב מהל' פסוה"מ הל' ב' דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, וגם מה שכתב שסמך הרמב"ם על מה שכתב בהל' ק"פ דדם השלמים בזריקה וה"ה לבכור ומעשר לא דמו כלל דשלמים צריך שתי מתנות שהן ארבע ובכור ומעשר הוקשו לפסח דלא צריך אלא מתנה אחת, וכיון שכתב זריקת דמם ביחד עם דם פסח ודאי כונתו דלכתחלה בשפיכה.

עוד קשה דבהסוגיא דריש ב"ש מבואר דאין ללמוד מקרא דודם זבחיך ישפך אלא למוד אחד, דבתחלת הסוגיא תניא מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר שנאמר ודם זבחיך ישפך ופריך האי מיבעי שכל הדמים טעונים מתן דם ליסוד ומשני נפקא ליה מדרבי, ופריך ואכתי מיבעי ליה לניתנים בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ומשני סבר לה כר"ע ומייתי מתני' דסוף פסחים דר' ישמעאל ור"ע פליגי בברך ברכת הפסח אם פטר את של זבח, ופריך ואכתי מיבעי ליה לכדתניא דר' ישמעאל דריש מהאי קרא דמעשר ופסח טעונין מתן דמים ואימורים ומשני סבר לה כריה"ג ופריך ור' ישמעאל האי קרא מפיק ליה להכי ולהכי ופירש"י דהא מפיק ליה לדין ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא דמשום זה ברכת הזבח פטר של פסח וקא דריש נמי האי קרא דפסח בשפיכה ואמר הגמ' תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל, והרמב"ם למד מהך קרא הרבה למודים א' דין ניתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר בפ"ב בהל' פסוה"מ הל' א', ב' כל הניתנים בזריקה שנתנן בשפיכה יצא למד מהך קרא בהל' ב', ג' עיקר דין דפסח בשפיכה ומפסח למד הרמב"ם גם על בכור ומעשר מקרא דריה"ג שכולם בדין אחד לגבי זריקת דם דאין לנו למוד אחר אלא מהאי קרא דודם זבחיך ישפך.

ונראה דבקושיא זו מבואר עיקר שיטתו של הרמב"ם שדחה הסוגיא דר"פ בית שמאי דסברה דאין ללמוד מהך קרא אלא למוד אחד דלפי"ז מוכרח לשנויי תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל והיינו דא"א ללמוד דפסח בשפיכה ושהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, ולפי"ז מה דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בברך ברכת זבח אי פטר של פסח הוא מטעם אחר כמו שפירש"י שם דסבר ר' ישמעאל פסח עיקר וזבח טפל וכדאיתא בירושלמי בפסחים, אבל בסוף פסחים אמר הגמ' אמתני' דברך ברכת הפסח, כשתמצי לומר לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר"ע לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה ומוכח דר' ישמעאל דריש מהך קרא דפסח בשפיכה ושהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וכבר הקשו זה שם בתוס' מהא דפסחים דף פ"ט דאמר אלא משום דאילו פסח בשפיכה ואילו שלמים בזריקה מאי נפקא מינה והא תניא כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אלמא דאית לן בפשיטות הני תרתי, והרמב"ם אינו סובר כתי' התוס' דר' ישמעאל נפקא ליה זה מסברא וסובר דהיא מחלוקת הסוגיות וגמ' דפסחים סוברת דאפשר לדרוש יותר מלמוד אחד מהך קרא כמו שנבאר דמלשון הכתוב נוכל להוציא כל הדינים שלמד הרמב"ם.

אלא דצריכים אנו לדברי הלח"מ בזה ולהוסיף על דבריו שהקשה לנכון דהא קשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו וקיי"ל דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, ובאמת הרמב"ם פסק להדיא בפ"ח מהל' חמץ ומצה כר"ע דברך ברכת הפסח לא פטר את של זבח, וכתב הלח"מ דר"ע פליג על ר' ישמעאל וסובר דכיון דלכתחלה אין ליתן בשפיכה להניתנין בזריקה לכן אין זריקה בכלל שפיכה ודלא כהסוגיא דריש פ' בית שמאי דר"ע לית ליה דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצאו כיון דמוכח מהסוגיא דדף פ"ט דהך ברייתא היא הלכה וגם צריכין אנו לפסוק כר"ע, ונראה להוסיף על דברי הלח"מ דלא נאמר דר' ישמעאל ור"ע חולקים בסברא זו אי מהני הא דבדיעבד יצא לומר דזריקה בכלל שפיכה דלפי"ז לא פליגי כלל בהלכה אלא בסברא והלשון משמע דיוצא מזה חלוק בהלכה אלא דר' ישמעאל סבר דזריקה בכלל שפיכה היינו דלכתחלה אפשר ליתן בשפיכה להניתנין בזריקה ודריש קרא דישפך על לכתחלה ובזה פליג ר"ע ואמר דלא זריקה בכלל שפיכה היינו דאין ליתנם לכתחלה בשפיכה וממילא אינם שוין ולכן לא פטר של פסח את של זבח ונמצא דלפי"ז הך ברייתא דהניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא הוא דוקא כר"ע ולא כר' ישמעאל וזה אינו כפי' הר"ר חיים שהביאו בתוס' בזבחים ובפסחים וכגירסתו אלא כגירסא שלנו רק דר' ישמעאל סבר דילפינן מקרא גם על לכתחלה וקיי"ל כר"ע וכהברייתא דרק בדיעבד יצא.

ונראה לבאר בטעמא דפליגי הסוגיות דפסחים על הסוגיות דר"פ ב"ש ודסברי דאפשר ללמוד יותר מלמוד אחד מקרא דודם זבחיך ישפך, והוא משום דאינו דרשא מקרא מיותר אלא מפשטיה דקרא, דכיון דכתיב ודם זבחיך ישפך ידעינן מזה דסגי בשפיכה אחת וזה א"א לומר דהוא לכתחלה דהא בחטאת בעי ד' מתנות ובעולה ובאשם ושלמים שני מתנות שהן ארבע וכיון דכתיב זבחיך בסתם ע"כ דהוא בכל הזבחים וללמד שבדיעבד כיפר במתנה אחת, וידעינן נמי מזה שכל הזבחים אף שדינם בזריקה אם נתנם בשפיכה יצא כיון דכתיב ישפך, וכיון דכתיב ישפך דהוא לשון לכתחלה ולא נוכל לומר דהוא על כל הזבחים דבכל הזבחים ודאי לא סגי בשפיכה אחת לכתחלה לכן ילפינן מזה דאיכא זבחים היכי דאין לנו למוד מפורש דצריך שתי מתנות או ארבע מתנות דדינם במתנה אחת וכיון דכתיב ישפך אמרינן דהני קרבנות דדינם במתנה אחת בהם עיקר דינם בשפיכה אבל זבחים שעיקר דינם יותר ממתנה אחת וע"כ לא קאי עלייהו קרא דישפך לכתחלה ממילא לא אמרינן בהו דדינם בשפיכה לכתחלה.

ועכשיו נראה דמה דאמר בגמ' בסוף פ' איזהו מקומן על מתני' דהבכור והמעשר והפסח ודמן טעון מתנה אחת מאן תנא אמר רב חסדא ר' יוסי הגלילי היא דפסח בזריקה יש לפרש דשאלת הגמ' מאן תנא הוא מהא דמשוי תנא בכור ומעשר ופסח כדפירש"י אבל לא בזה דפסח בזריקה כדפירש"י אלא ממה דמשוי בכור לפסח ומעשר דבבכור איכא קרא ואת דמם תזרוק ובמעשר ופסח ליכא קרא על זריקת דמים ולר' ישמעאל ילפינן זה מקרא דודם זבחיך ישפך וממילא ליכא אלא שפיכה אחת, וא"כ לא דמי בכור למעשר ופסח דמעשר ופסח צריכין להיות בשפיכה ובכור בזריקה כדכתיב ואת דמם תזרוק אבל לר"י הגלילי דהוקשו זה לזה ניחא כיון דעכ"פ איכא קרא דודם זבחיך ישפך ומוקמינן ליה לדין לכתחלה בבכור מעשר ופסח דלא כתיב בהו שני מתנות, אבל לר' ישמעאל לא הוי מוקמינן גם בכור בהדי מעשר ופסח כיון דבבכור כתיב להדיא תזרוק והוי מוקמינן קרא דודם זבחיך ישפך רק למעשר ופסח.

אכן ישבנו רק הא דאמר רב חסדא בזבחים דלא קאמר בהדיא דפסח בזריקה, אבל בפסחים פ' תמיד נשחט אמתני' דזרקו זריקה אחת כנגד היסוד איתא להדיא מאן תנא דפסח בזריקה אמר רב חסדא ר' יוסי הגלילי, ומזה סתירה מפורשת לשיטת הרמב"ם שפסק דבכור ומעשר ופסח בשפיכה וכתב קרא דר"י הגלילי, ונראה דגם זה מיושב דזה ודאי דהך מתני' סברה דפסח בזריקה וכ"ש בכור דכתיב בהדיא תזרוק, ומ"מ פסק שפיר הרמב"ם בכור מעשר ופסח הם בשפיכה ודוקא משום שכתב קרא דר"י הגלילי, והיינו דרב חסדא בפסחים אמר שפיר דע"כ הך מתני' דסברה פסח בזריקה מדתנן זורקו זריקה אחת והוא ודאי לשון זריקה ע"כ אתיא כר"י הגלילי דלר' ישמעאל דליכא קרא במתן דם מעשר ופסח אלא מודם זבחיך ישפך ודאי מתן דמן בשפיכה לכתחלה כיון דליכא קרא אחרינא על זריקה אבל מ"מ להלכה כיון דהלכה כר"ע מחבירו ובסוף פסחים מפורש דר"ע סבר דפסח בשפיכה, לכן סובר הרמב"ם דכיון דמתני' דפרק איזהו מקומן כיון דתנן גבי הלכתא פסיקתא דכל סדר הקרבנות צריך לומר דהלכה היא וכיון דצריכין אנו לפסוק כר"ע דפסח בשפיכה וגם לפסוק כמתני' דאיזהו מקומן וכיון דמשוי בכור מעשר ופסח בהדדי דדמן טעון מתנה אחת ולר"ע פסח ודאי בשפיכה וע"כ דכולהו בשפיכה וזהו א"א אליבא דר' ישמעאל כיון דבבכור כתיב ואת דמם תזרוק ולא הושוה בכור למעשר ופסח, וע"כ דהיא כר"י הגלילי דיליף מחד קרא בכור ומעשר ופסח וכיון דגלי קרא דודם זבחיך ישפך דאיכא זבחים דמצותן לכתחלה בשפיכה וכמו שכתבנו מוקמינן לקרא בבכור מעשר ופסח דאין בהם אלא מתנה אחת, ומבואר שהרמב"ם הביא שפיר קרא דריה"ג ופסק דבכור מעשר ופסח דינם בשפיכה.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

שם בהל' י"ז בד"ה עוד, כתב היא קושיית הכ"מ בפ"ב מהל' פסוה"מ בודאי נכונה הערתו שכנראה לא ראיתי אז דברי הכ"מ אבל שם במקומו כבר הבאתי מה שכתבתי כאן.

שם בד"ה אכן שבארתי שיטת הרמב"ם שכתב בהל' זו דבכור מעשר ופסח דינם בשפיכה, כתב קשה דלהדיא פסק מהל' בכורות דמעשר דינו בזריקה. זה באמת תימה עצומה ולא עמדתי בזה ולפלא שלא עמדו בזה הכ"מ והלח"מ, ועתה שעיינתי בזה נראה דהנה במה דתניא דניתנין בזריקה שנתנם בשפיכה יצא ופסק כן הרמב"ם אינו מבואר בהלכה בניתנין בשפיכה שנתנם בזריקה. דלפירש"י בסוף פסחים ובזבחים פ' ב"ש לר' ישמעאל לא יצא אבל לפימש"כ בדעת הרמב"ם דלא פליגי רי"ש ור"ע אלא בדין לכתחילה א"כ י"ל דבדיעבד גם בזה יצא, אלא דצריך באור למה תניא רק בניתנין בזריקה שנתנם בשפיכה, ולא בניתנין בשפיכה שנתנם בזריקה, ומצאתי במאירי בפסחים שמביא בזה מחלוקת, אך במעשר ופסח יש מקום לומר דעיקרם בשפיכה אי ילפינן דינם מודם זבחים ישפך, אבל בבכור שנאמר ואת דמם תזרוק אף דנימא דקרא דודם זבחיך מלמד על כולם דדינם בשפיכה, אבל קשה לומר דפסול בדיעבד, ובפרט לדעת הרמב"ם שפסק כאן בהלכה כריה"ג, ולומד בכור מעשר ופסח מואת דמם וכתוב להדיא תזרוק.

וראיתי שם בפ"א בדין בכור שכתב ג"כ וזורקין את דמו, אך מזה לא קשה דבודאי הלשון הכללי הוא זריקה, אבל בפ"ו גבי מעשר כתב וזורקין את דמו זריקה אחת כנגד היסוד, ומלשון זה בפסחים דף ס"ד במה דתנן שם זורקו זריקה אחת כנגד היסוד, אמר הגמ' מאן תנא דפסח בזריקה. ומצאתי שעמד בזה המרכה"מ כאן בח"א שהאריך הרבה והזכיר מה שכתב בפ"ו מהל' בכורות אבל תירוצו אינו מבורר ע"ש.

לכן נראה דכיון דזה ודאי דשם הכללי הוא זריקה ובזבחים דף ח' תנן הפסח והחטאת וכו' וזרק וכו' וזהו רק אם בדרך זריקה מרחוק או בדרך שפיכה מלמעלה בסמוך ולכן בפרטית הזריקה סמך על מה שכתב כאן בהל' מעה"ק, שכאן עיקר מקומו, והמרכה"מ הראה שבפ"ג מהל' פסח כתב דדם פסח בשפיכה, ומ"מ כתב בפ"א הל' ד' ואח"כ יזרוק דם הפסח, אבל באמת יש לדייק עוד יותר דבפ"ג לא נחת הרמב"ם לדין זריקת הפסח, אלא בדרך אגב בדין נתערבו עורות פסחיהן שכתב שאינו יכול להתנות בשלמים שדם פסח בשפיכה, ומקודם לא כתב זה, ובפ"א כתב יזרוק, וע"כ שסמך על מה שכבר ביאר כאן, לכן גם מה שכתב גבי מעשר הוא לשון הכללי זורקין, וזריקה, ועל אופן הזריקה סמך על מה שכתב כאן, והגמ' בפסחים דאמר ריה"ג היא ע"כ סבר דריה"ג סובר פסח בזריקה, אבל הרמב"ם כאן הביא דרשא דריה"ג וכתב דפסח בשפיכה, לכן שפיר סמך שם על מה שכבר ביאר כאן דבכור מעשר ופסח בשפיכה.

יט

כל עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד שנאמר עור העולה אשר הקריב. אבל עורות הקדשים קלים לבעלים. וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש. כל קדשי הקדשים שאירע בהן פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשטן עורן לכהנים.

וכל עולה שלא זכו וכו', בזבחים דף ק"ד ע"א מייתי הגמ' הא דתניא רבי אומר הדם מרצה על העור בפני עצמן וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה הרי הוא כיוצא בו ר' אלעזר בר"ש אומר אין הדם מרצה על העור בפני עצמו וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו, אחר זריקה הורצה בשר שעה אחת יפשטנו ועורו לכהנים, ואמר ע"ז בגמ' לימא בדר' אליעזר ור' יהושע קא מיפלגי דר' יהושע סבר אם אין בשר אין דם ור' אליעזר סבר דם אע"פ שאין בשר מ"ד הורצה כר"א ומ"ד לא הורצה כר"י, אליבא דר"א כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע מ"ד לא הורצה כר"י מ"ד הורצה אמר לך עד כאן לא אמר ר' יהושע התם אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים אבל עור דאיכא פסידא לכהנים אפי' ר' יהושע מודה מידי דהוי אדיעבד דתנן נטמא בשר או נפסל או שיצא חוץ לקלעים ר"א אומר יזרוק ר' יהושע אומר לא יזרוק ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה, ושיטת רש"י דרבי וראב"ש פליגי באבוד ושרוף ומה דאמר מידי דהוי אדיעבד היינו דכמו דגבי יוצא אמרינן דבדיעבד הורצה אלמא דאיכא קולא בהך דרשא דאם אין בשר אין דם ה"נ גבי אבוד ושרוף אף דלא הורצה הקרבן לענין עור מודה דהורצה, והתוס' כתבו דרבי וראב"ש פליגי בנטמא ויצא אם מרצה על העור משום דהא דלא יזרוק לכתחלה הוא מדרבנן גזירה אטו אבוד ושרוף לכן לענין עור אף דהקרבן הורצה בדיעבד מ"מ סבר ראבר"ש דאינו מרצה על העור גזירה אטו אבוד ושרוף.

ועתה עלינו לבאר דעת הרמב"ם דאין לפרש דעתו כפירש"י דא"כ היה לו להביא הך דינא דבודאי קיי"ל כרבי דאף שנאבד או נשרף הבשר ולא הורצה הקרבן מ"מ אם זרק מרצה על העור, ואין לפרש דעתו כפי' התוס' דהא כתב בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ל"ד דטעמא דבנטמא בשר אם זרק הורצה משום דהציץ מרצה ומוכח דבלא רצוי ציץ מדאורייתא אינו מרצה, איברא דביצא ליכא רצוי ציץ ובהל' ל"א כתב דין נפסל ויצא דאם זרק הורצה ולא כתב טעמא וע"כ צריך לומר כמש"כ רש"י בפסחים דף ל"ד ע"ב משום דהוי פסולו מחמת דבר אחר וצריך לחלק בין נטמא ליצא דבנטמא הוי טעמא משום רצוי ציץ והוי פסול בעיקר הקרבן ואי לאו דציץ מרצה לא היתה הזריקה מרצה גם על הבעלים דטומאה היא פסלות מדין חלול ולא מהני זריקה לטמא לכן היה מעכב גם ברצוי הקרבן לגבי הבעלים, אבל יוצא הוי רק איסור על הבשר ואסור מובשר בשדה טרפה משום יוצא חוץ למחיצתו, והוי פסול מחמת דבר אחר לכן אינו מעכב בדיעבד בריצוי הקרבן לגבי הבעלים, אבל עכ"פ זה מוכח דהרמב"ם אינו סובר כפי' התוס' דכל הדין דלא יזרוק בנטמא ויצא הבשר הוא רק מדרבנן משום גזירה.

ונראה בדעת הרמב"ם דהרמב"ם ודאי מפרש כפי' התוס' דהפלוגתא הוא ביצא הבשר ומה דתלי לה מעיקרא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ומסיק דפליגי אליבא דר' יהושע אף דודאי ביצא אם זרק הורצה, זהו משום דסובר הגמ' דלר' אליעזר דסבר דם אע"פ שאין בשר תלוי היתר העור רק בהרצאת הקרבן משום דהבשר גופיה אין אנו צריכין לומר שהדם מתיר להבשר אלא שהדם מרצה על הקרבן וממילא הותר הבשר והעור וא"כ אין טעם לתלות היתר העור בהיתר הבשר. אבל לר' יהושע דסבר אם אין בשר אין דם משום דצריך שהדם ירצה על הבשר בזה סבר ראבר"ש דאף דבדיעבד אם יצא הבשר אם זרק הורצה הקרבן לגבי הבעלים מ"מ לגבי העור אמרינן דהיתר העור תלוי בהיתר הבשר וכיון דלגבי הבשר לא הועילה הזריקה להתירה לכן לא מהני הזריקה גם לגבי העור כיון דהיתר העור אינו תלוי רק בהרצאת הקרבן לגבי הבעלים אלא בהרצאת בשר הקרבן, ורבי סבר דכיון דאמרינן דיוצא הוי פסולו מחמת דבר אחר אין חסרון מה דיצא הבשר לדין היתר העור דהעור שפיר מהני ליה זריקה כיון דפסול הבשר הוא מחמת דבר אחר.

ונוכל לומר דפליגי גם בנטמא הבשר, ואף דבנטמא ודאי הציץ מרצה בדיעבד, מ"מ יש לומר בטעמא דראבר"ש כיון דציץ לא מהני אלא לגבי הרצאת הקרבן אבל הבשר הטמא נשאר בטומאתו ובאיסורו לכן לא הותר העור ע"י הזריקה ורבי סבר דע"י רצוי הציץ חשבינן הבשר לגבי העור כמו שהותר לגמרי ושפיר מרצה הדם ומתיר להעור ע"ג הבשר, וזהו עיקר טעמא דמהני רצוי ציץ להרצאת עיקר הקרבן לגבי הבעלים אף דהציץ אינו מתיר להבשר מ"מ לא אמרינן בזה אם אין בשר אין דם דע"י רצוי הציץ הוי כמו שיש בשר, ואשכחן כה"ג מפורש במנחות דף ט"ו ע"א גבי נטמא אחת מן החלות דאמר הגמ' רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות, וכתבו התוס' וז"ל לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא האי זריקה דאידך דטהור גמור עכ"ל, וה"נ סובר רבי דמהני רצוי הציץ לחשוב כאילו הותר הבשר להתיר העור ע"י הזריקה.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

שם בהל' י"ט בד"ה ועתה כתב דלמה לא נוכל לומר דהרמב"ם סובר כמש"כ התוס' בטעמא דביצא אם זרק הורצה אף דביצא ליכא רצוי ציץ משום דזריקה מועלת ליוצא, בזה באמת קצרתי כאן ובפ"א מהל' פסוה"מ הל' בד"ה והנה מבואר זה.

שם בד"ה ונראה במש"כ דלר"א דסובר דם אע"פ שאין בשר וא"צ לזריקת הדם שיתיר הבשר רק להרצות הקרבן סובר הגמ' דתלוי היתרו של הבשר בזריקה זהו משום דהיתרו תלוי בהרצאת הקרבן, כתב ע"ז דבפסחים דף ע"ז משמע קצת דלר"א איסור אכילת בשר לפני זריקה היא כעין איסור אכילת בשר לפני הקטרה, וכונתו דשם אמר ר"א דקרא דובשר תאכל אתי שאין הבשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם, וע"ז אמר ר"י דהוא ק"ו מאימורין דכי ליתנהו לא מעכבי כ"ש דם דכי ליתיה מעכב כי איתיה לכ"ש, ואמר ע"ז ר"א מילתא דאתייא בק"ו טרח וכתב לה קרא דמשמע דקרא דוהבשר תאכל הוא לגלות כמו הק"ו שהוא למוד מאימורין, אבל יש לומר דהלמוד מאימורין ג"כ מגלה דקודם הרצאת הקרבן לא הותר הבשר, וכמו דאמר דפשיטא דאם אין הדם לרצות ודאי לא הותר הבשר וכפירש"י שם וז"ל דהא תרווייהו מודו דאם אין דם אין בשר דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם, וכיון דכפרה ליתא איסורא להיכן אזיל, ובאמת צ"ב דלמה יהי' הו"א דאם יש דם ויהי' כפרה יהי' מותר הבשר לפני הכפרה, אבל עכ"פ חזינן דסבר הגמ' דצריך ע"ז קרא או ק"ו מאימורין, אבל השתא דאיכא קרא או ק"ו מאימורין מגלה דבלא הרצאת הקרבן לא הותר הבשר, ומשום דגם הקטרת אימורין יש בהם כפרה, כדכתיב וכפר גם על הקטרת אימורין, וזהו לר"א דר"י אמר לו לטעמיה, אבל לר"י דאם אין בשר אין דם מוכח דהדם בא גם להתיר הבשר או האימורין לבד הרצאת הקרבן ולכן לר"י תלוי היתר העור בהיתר הבשר, ולר"א אין תלוי היתר העור אלא בהרצאת הקרבן.

עוד כתב דלפי"ד צ"ב לדעת ר"א דא"כ זריקה שלא במקומה כיון דמכפרת מה טעם אין הבשר מותר באכילה, זו בודאי הערה חזקה אלא דאפשר באמת מתני' דזריקה שלא במקומה פסול הבשר הוא להלכה דקיי"ל כר"י, ואף דכדאמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו מקרא דואני נתתיו לכם על המזבח לכפר פריך בגמ' א"ה בשר נמי ומשני אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר, יש לומר דזהו הכל להלכה דצריך היתר על הבשר לבד הכפרה, דקרא דלכפר הא אינו מיותר, דזהו עיקר חידושא דקרא דמכפר בכל מקום שבמזבח, אלא דאמר שמואל דלא ילפינן מקרא אלא לכפר ולא על היתר הבשר, ובזה מבואר ג"כ מה שכתבתי בפ"י הל' כ' ע"פ ד' הירוש' דאם נטמא הדם לא הותר הבשר אף דהציץ מרצה על הבעלים, דיש לומר דזהו ג"כ להלכה.

כ

כל עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד שנאמר עור העולה אשר הקריב. אבל עורות הקדשים קלים לבעלים. וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש. כל קדשי הקדשים שאירע בהן פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשטן עורן לכהנים.

וכל עולה שלא זכו וכו', בזבחים דף ק"ד ע"א מייתי הגמ' הא דתניא רבי אומר הדם מרצה על העור בפני עצמן וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה הרי הוא כיוצא בו ר' אלעזר בר"ש אומר אין הדם מרצה על העור בפני עצמו וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו, אחר זריקה הורצה בשר שעה אחת יפשטנו ועורו לכהנים, ואמר ע"ז בגמ' לימא בדר' אליעזר ור' יהושע קא מיפלגי דר' יהושע סבר אם אין בשר אין דם ור' אליעזר סבר דם אע"פ שאין בשר מ"ד הורצה כר"א ומ"ד לא הורצה כר"י, אליבא דר"א כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע מ"ד לא הורצה כר"י מ"ד הורצה אמר לך עד כאן לא אמר ר' יהושע התם אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים אבל עור דאיכא פסידא לכהנים אפי' ר' יהושע מודה מידי דהוי אדיעבד דתנן נטמא בשר או נפסל או שיצא חוץ לקלעים ר"א אומר יזרוק ר' יהושע אומר לא יזרוק ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה, ושיטת רש"י דרבי וראב"ש פליגי באבוד ושרוף ומה דאמר מידי דהוי אדיעבד היינו דכמו דגבי יוצא אמרינן דבדיעבד הורצה אלמא דאיכא קולא בהך דרשא דאם אין בשר אין דם ה"נ גבי אבוד ושרוף אף דלא הורצה הקרבן לענין עור מודה דהורצה, והתוס' כתבו דרבי וראב"ש פליגי בנטמא ויצא אם מרצה על העור משום דהא דלא יזרוק לכתחלה הוא מדרבנן גזירה אטו אבוד ושרוף לכן לענין עור אף דהקרבן הורצה בדיעבד מ"מ סבר ראבר"ש דאינו מרצה על העור גזירה אטו אבוד ושרוף.

ועתה עלינו לבאר דעת הרמב"ם דאין לפרש דעתו כפירש"י דא"כ היה לו להביא הך דינא דבודאי קיי"ל כרבי דאף שנאבד או נשרף הבשר ולא הורצה הקרבן מ"מ אם זרק מרצה על העור, ואין לפרש דעתו כפי' התוס' דהא כתב בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ל"ד דטעמא דבנטמא בשר אם זרק הורצה משום דהציץ מרצה ומוכח דבלא רצוי ציץ מדאורייתא אינו מרצה, איברא דביצא ליכא רצוי ציץ ובהל' ל"א כתב דין נפסל ויצא דאם זרק הורצה ולא כתב טעמא וע"כ צריך לומר כמש"כ רש"י בפסחים דף ל"ד ע"ב משום דהוי פסולו מחמת דבר אחר וצריך לחלק בין נטמא ליצא דבנטמא הוי טעמא משום רצוי ציץ והוי פסול בעיקר הקרבן ואי לאו דציץ מרצה לא היתה הזריקה מרצה גם על הבעלים דטומאה היא פסלות מדין חלול ולא מהני זריקה לטמא לכן היה מעכב גם ברצוי הקרבן לגבי הבעלים, אבל יוצא הוי רק איסור על הבשר ואסור מובשר בשדה טרפה משום יוצא חוץ למחיצתו, והוי פסול מחמת דבר אחר לכן אינו מעכב בדיעבד בריצוי הקרבן לגבי הבעלים, אבל עכ"פ זה מוכח דהרמב"ם אינו סובר כפי' התוס' דכל הדין דלא יזרוק בנטמא ויצא הבשר הוא רק מדרבנן משום גזירה.

ונראה בדעת הרמב"ם דהרמב"ם ודאי מפרש כפי' התוס' דהפלוגתא הוא ביצא הבשר ומה דתלי לה מעיקרא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ומסיק דפליגי אליבא דר' יהושע אף דודאי ביצא אם זרק הורצה, זהו משום דסובר הגמ' דלר' אליעזר דסבר דם אע"פ שאין בשר תלוי היתר העור רק בהרצאת הקרבן משום דהבשר גופיה אין אנו צריכין לומר שהדם מתיר להבשר אלא שהדם מרצה על הקרבן וממילא הותר הבשר והעור וא"כ אין טעם לתלות היתר העור בהיתר הבשר. אבל לר' יהושע דסבר אם אין בשר אין דם משום דצריך שהדם ירצה על הבשר בזה סבר ראבר"ש דאף דבדיעבד אם יצא הבשר אם זרק הורצה הקרבן לגבי הבעלים מ"מ לגבי העור אמרינן דהיתר העור תלוי בהיתר הבשר וכיון דלגבי הבשר לא הועילה הזריקה להתירה לכן לא מהני הזריקה גם לגבי העור כיון דהיתר העור אינו תלוי רק בהרצאת הקרבן לגבי הבעלים אלא בהרצאת בשר הקרבן, ורבי סבר דכיון דאמרינן דיוצא הוי פסולו מחמת דבר אחר אין חסרון מה דיצא הבשר לדין היתר העור דהעור שפיר מהני ליה זריקה כיון דפסול הבשר הוא מחמת דבר אחר.

ונוכל לומר דפליגי גם בנטמא הבשר, ואף דבנטמא ודאי הציץ מרצה בדיעבד, מ"מ יש לומר בטעמא דראבר"ש כיון דציץ לא מהני אלא לגבי הרצאת הקרבן אבל הבשר הטמא נשאר בטומאתו ובאיסורו לכן לא הותר העור ע"י הזריקה ורבי סבר דע"י רצוי הציץ חשבינן הבשר לגבי העור כמו שהותר לגמרי ושפיר מרצה הדם ומתיר להעור ע"ג הבשר, וזהו עיקר טעמא דמהני רצוי ציץ להרצאת עיקר הקרבן לגבי הבעלים אף דהציץ אינו מתיר להבשר מ"מ לא אמרינן בזה אם אין בשר אין דם דע"י רצוי הציץ הוי כמו שיש בשר, ואשכחן כה"ג מפורש במנחות דף ט"ו ע"א גבי נטמא אחת מן החלות דאמר הגמ' רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות, וכתבו התוס' וז"ל לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא האי זריקה דאידך דטהור גמור עכ"ל, וה"נ סובר רבי דמהני רצוי הציץ לחשוב כאילו הותר הבשר להתיר העור ע"י הזריקה.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

שם בהל' י"ט בד"ה ועתה כתב דלמה לא נוכל לומר דהרמב"ם סובר כמש"כ התוס' בטעמא דביצא אם זרק הורצה אף דביצא ליכא רצוי ציץ משום דזריקה מועלת ליוצא, בזה באמת קצרתי כאן ובפ"א מהל' פסוה"מ הל' בד"ה והנה מבואר זה.

שם בד"ה ונראה במש"כ דלר"א דסובר דם אע"פ שאין בשר וא"צ לזריקת הדם שיתיר הבשר רק להרצות הקרבן סובר הגמ' דתלוי היתרו של הבשר בזריקה זהו משום דהיתרו תלוי בהרצאת הקרבן, כתב ע"ז דבפסחים דף ע"ז משמע קצת דלר"א איסור אכילת בשר לפני זריקה היא כעין איסור אכילת בשר לפני הקטרה, וכונתו דשם אמר ר"א דקרא דובשר תאכל אתי שאין הבשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם, וע"ז אמר ר"י דהוא ק"ו מאימורין דכי ליתנהו לא מעכבי כ"ש דם דכי ליתיה מעכב כי איתיה לכ"ש, ואמר ע"ז ר"א מילתא דאתייא בק"ו טרח וכתב לה קרא דמשמע דקרא דוהבשר תאכל הוא לגלות כמו הק"ו שהוא למוד מאימורין, אבל יש לומר דהלמוד מאימורין ג"כ מגלה דקודם הרצאת הקרבן לא הותר הבשר, וכמו דאמר דפשיטא דאם אין הדם לרצות ודאי לא הותר הבשר וכפירש"י שם וז"ל דהא תרווייהו מודו דאם אין דם אין בשר דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם, וכיון דכפרה ליתא איסורא להיכן אזיל, ובאמת צ"ב דלמה יהי' הו"א דאם יש דם ויהי' כפרה יהי' מותר הבשר לפני הכפרה, אבל עכ"פ חזינן דסבר הגמ' דצריך ע"ז קרא או ק"ו מאימורין, אבל השתא דאיכא קרא או ק"ו מאימורין מגלה דבלא הרצאת הקרבן לא הותר הבשר, ומשום דגם הקטרת אימורין יש בהם כפרה, כדכתיב וכפר גם על הקטרת אימורין, וזהו לר"א דר"י אמר לו לטעמיה, אבל לר"י דאם אין בשר אין דם מוכח דהדם בא גם להתיר הבשר או האימורין לבד הרצאת הקרבן ולכן לר"י תלוי היתר העור בהיתר הבשר, ולר"א אין תלוי היתר העור אלא בהרצאת הקרבן.

עוד כתב דלפי"ד צ"ב לדעת ר"א דא"כ זריקה שלא במקומה כיון דמכפרת מה טעם אין הבשר מותר באכילה, זו בודאי הערה חזקה אלא דאפשר באמת מתני' דזריקה שלא במקומה פסול הבשר הוא להלכה דקיי"ל כר"י, ואף דכדאמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו מקרא דואני נתתיו לכם על המזבח לכפר פריך בגמ' א"ה בשר נמי ומשני אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר, יש לומר דזהו הכל להלכה דצריך היתר על הבשר לבד הכפרה, דקרא דלכפר הא אינו מיותר, דזהו עיקר חידושא דקרא דמכפר בכל מקום שבמזבח, אלא דאמר שמואל דלא ילפינן מקרא אלא לכפר ולא על היתר הבשר, ובזה מבואר ג"כ מה שכתבתי בפ"י הל' כ' ע"פ ד' הירוש' דאם נטמא הדם לא הותר הבשר אף דהציץ מרצה על הבעלים, דיש לומר דזהו ג"כ להלכה.

כא

המתפיס עולתו לבדק הבית וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות אין עורותיהן לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית, אחד עולת איש או אשה או עכו"ם או עבד עורותיהן לכהנים לא נאמר עולת איש אלא להוציא ההקדש.

שדינן שיקרבו עולות, הלח"מ הקשה דהרמב"ם כאן סתר שיטתו דכאן פסק כר' יהושע שזכרים עצמן יקרבו עולות ובפ"ה מהל' ערכין פסק כר' אליעזר דזכרים ימכרו לצרכי עולות והנה עיקר מה שכתב כאן שדינן שיקרבו עולות אין ראיה דכונתו כר' יהושע שהזכרים יקרבו עולות לשם המקדיש משום דאדם חולק הקדישו והראויים למזבח לא הקדיש לבדה"ב דאפשר לומר דכאן לא נחית לדין זה שכבר הוא מבואר בהל' ערכין שימכרו לצרכי עולות והיינו דהקדישו חייל לבדה"ב אלא דכיון דראויים למזבח צריך למכרן למחוייבי עולות, ואפשר לפרש כן גם לשונו שדינן שיקרבו עולות דעכ"פ הזכרים יקרבו עולות, אלא דכונת הלח"מ להקשות יותר דבגמ' מבואר דהך אוקימתא לפרש הדרשא דעולת איש פרט לעולת הקדש דקאי במקדיש נכסיו היא כר' יהושע דהא אמר להדיא כדר' יהושע, ואף דאמר אח"כ ואפי' לר' יהושע דאמר אדם חולק הקדישו הני מילי בשר אבל עור תפיס, הא פירש"י וז"ל כלומר ואע"ג דאמר ר' יהושע אדם חולק הקדישו הראוי למזבח למזבח ושאינו ראוי למזבח יהא לבדה"ב לא שיהיו כשאר קדשי מזבח שעורותיהן לכהנים, וכונת רש"י במה שכתב כלומר הוא דכדר' אליעזר ודאי לא אתיא וטעמא דכיון דר' אליעזר סבר דימכרו לצרכי עולות ועיקר ההקדש הוא לבדה"ב אלא שצריך להקריבן משום דין המתפיס תמימים לבדה"ב לא יצאו מידי מזבח וצריך למכרן ח"כ כשמוכרן מוכרן לגמרי וגם עורן בכלל המכירה והלוקח נותן דמים בעד כל הבהמה וח"כ למה יהיה העור לבדה"ב ודוקא לר' יהושע דאינו מוכרן אלא הן עצמן יקרבו עולות בזה קמ"ל קרא דלגבי העור תפיס הקדשו לבדה"ב, וכיון דהרמב"ם פסק כר' אליעזר איך פסק הך דינא דהעור לבדה"ב.

ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י אלא דמה דאמר בגמ' ואפי' לר' יהושע הוא כפשטיה דלא מיבעי לר' אליעזר דאין אדם חולק הקדשו וההקדש הוא לבדה"ב דודאי מידרש קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש על מקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שימכרו לצרכי עולות דא"צ לפדות אלא הבשר והעור נשאר לבדה"ב אלא דאפי' לר' יהושע דאדם חולק הקדישו והקדש בע"ח אינו לבדה"ב אלא למזבח ה"מ בשר אבל עור תפיס הקדשו לבדה"ב וראיתי אח"כ במל"מ בפ"ה מהל' ערכין שציין לדברי הקרבן חגיגה סי' ע"ב ועיינתי בדבריו ומצאתי שכתב כן בדעת הרמב"ם.

אכן אכתי צריך ביאור דעכ"פ איך אפשר למכרן לחייבי עולות ונאמר דאין פודין מבדה"ב אלא הבשר והעור נשאר של בדה"ב דהא החייב עולה ואמר הרי עלי עולה יש בדבריו להביא עולה שלימה שיהי' כל הקרבן שלו הבשר עם העור ויהי' הבשר למזבח והעור לכהנים וא"כ דין זה אפשר רק באומר הרי עלי עולה בחייה וכדמוקים הגמ' בתמורה ד' י"א ע"ב באומר רגלה של זו עולה שתימכר לצרכי עולות דפריך בגמ' והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר ומשני באומר הרי עלי עולה בחייה, והרמב"ם הרי סתם דבריו ומשמע דאפשר למכרן לחייבי עולות שנדרו עולה בסתם ואיך פוטרין עצמן במה שיקריבו עולה שהעור אינו שלהם ולא תתקיים בהעולה דיני עולה שהעור לכהנים,

והנראה בזה עפ"מ שכתבתי בפ"ב מהל' גניבה הל"א ואלה דברי שם, בפ"ו מהל' מעילה הל' ב' כתב הרמב"ם ק"ק התמימים שתלש מצמרם כיון שנהנה בפרוטה מעל אעפ"י שלא פגם שהרי הן דומים לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א זה אמרו מעצמו באין לו סמך לא במשנה ולא מתוספתא ולא מגמ' והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה אבל בחיה לא חלקו כלל ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אפשר שיפול בו מום ויפגום וימכר ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכולן והוא דבר שיש בו פגם עכ"ל, ובטעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד נראה דהרמב"ם סובר דקדושת קרבן אין בזה להקדש כלל דין ממון, ולכן סובר דלא שייך פגם דחף שרוכב על הבהמה ותיכחש ויופחת חלבה ושמנה אין בזה היזק ממון למזבח וכ"ש אם תולש מצמרה דודאי אין היזק למזבח, וזהו שכתב הרמב"ם דכיון דבפגם אינה נפסלת מלקרב אין בזה פגם למזבח, ולכן מה שקדוש קדושת מזבח חייב בנהנה ולא בפגם, ומה שהקשה הראב"ד דהא אם יפול בה מום יופחתו דמיה נראה דסובר הרמב"ם דעכ"פ עכשיו שהוא קרבן תמים אין בו דין דמים ואין היזק למזבח אם יופחתו דמיה ולכן לא שייך בו פגם.

ונמצא מבואר דלשיטת הרמב"ם אין בקדשי מזבח דין זכות ממון להקדש, והנה אם יקדיש עולה חוץ מעורה ושעורה תשאר חולין זה ודאי אי אפשר דכיון דינקי אברים מהדדי וגם העור יונק מן הבשר לכן גם העור שייך להקרבן והעור אינה ניתרת אלא ע"י זריקה ואינו יכול להתנות שהעור ישאר חולין, אבל שפיר אפשר לר' אליעזר שצריך למכור הזכרים לצרכי חייבי עולות שימכרו להם רק הבשר והעור ישאר לבדה"ב דבעיקר חיוב עולה אין זכות למזבח בזה שהעור יהי' אחר זריקה לכהנים ומשום זה סובר הרמב"ם דבקדשי מזבח ליכא פגם ולכן לא איכפת לן בזה שהחייב עולה לא זכה בהעור שנשאר העור אחר הקדשו לעולה של בדה"ב, ולא דמי לאמר רגלה של זו עולה דא"א למכור לחייבי עולות אא"כ אמר הרי עלי עולה בחייה דרגלה שאני שהיא קריבה למזבח וכשהוא חייב עולה שלימה אינו פוטר עצמו בעולה חסירה, אלא דמ"מ גם לר"א איצטריך קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש ולא כהקרבן חגיגה שנטה בסוף דבריו לומר דאפשר לפרש מה דאמר בגמ' וכדר"י היינו דלר"א לא צריך קרא כיון דמעיקרא היה העור של בדה"ב, אבל לפי"מ שבארנו יש לומר דבלא קרא היינו אומרים דכמו דא"א שהעור ישאר חולין כיון דהוא יונק מהעולה שהיא קדשי מזבח ה"נ א"א שהעור ישאר קדשי בדה"ב ואפי' אם אמר הנודר הרי עלי עולה בחייה לא מהני, דלא מהני זה אלא היכי דרגלה היתה מקודם עולה ועכשיו הם ביחד עולה אבל שישאר העור בדה"ב א"א כיון דיונק מקדשי מזבח, וכמו שאינו ניתר ע"י פדיון קודם זריקה לכן צריך קרא דעולת איש פרט לעולת הקדש דכיון דהעור הוא של הקדש בדה"ב גם החלק שיש בהעור שהוא של מזבח לא אמרה תורה בזה שיהי' לכהנים ולאחר שיותר ע"י זריקת הדם ישאר לבדה"ב.

איברא דלפ"ז יקשה על הראב"ד כיון שחולק וסובר דקדשי מזבח יש זכות למזבח אפי' לגבי העור שיהי' לכהנים א"כ למה לא השיג עליו דלר"א דימכרו לצרכי עולות מי שחייב עולה בסתם אינו יכול לפטור עצמו בעולה שעורה ישאר לבדה"ב וע"כ צריך למכור כל הבהמה עם העור שיצא גם העור מרשות בדה"ב וינתן לכהנים. ואולי אפשר לומר דאף דגבי סתם עולה סובר דיש זכות למזבח בעור העולה בזה שינתן לכהנים מ"מ יכול לפטור את עצמו מי שחייב עולה גם בעולה שנשאר העור לבדה"ב והוא דחוק, אכן יש לבאר מה שלא השיגו הראב"ד באופן אחר, והוא דמדבריו בהשגתו בפ"ה מה' ערכין הל' ח' מוכח דאינו מסכים בזה דקי"ל כר"א שכתב שם ואם במקדיש נכסיו סובר כר"א וביותר לפי מה שסיים דבריו וכתב ואני אומר שר' אליעזר ששנה זו המשנה ס"ל כר' יהושע וכו' ע"ש וכיון דטעמא דפסק הרמב"ם כר' אליעזר אף דלא קיי"ל כמותו לגבי ר' יהושע דשמותי הוא זהו משום דר' עקיבא אמר שם רואה אני את דברי ר' אליעזר כמש"כ שם המ"ע, וכיון דלדעת הראב"ד ר' אליעזר סבר כר' יהושע וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ואף דר' אליעזר פליג בתחלה על ר' יהושע הא קיי"ל דר"א שמותי ולא קיי"ל כמותו וממילא לדעת הראב"ד א"צ לפסוק כר"ע לגבי ר' יהושע, וזהו מש"כ ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר משום דהוא אינו סובר כן, וכיון דלהלכה לשיטתו בעצמו אין לו מה להשיג כאן ועל שיטת הרמב"ם אינו יכול להשיג שלשיטתו מיושב לכן לא השיגו כאן ומיושב בפשיטות.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

שם בהל' כ"א בד"ה ונמצא כתבתי להקדיש עולה חוץ מעורה בודאי א"א כיון שהעור יונק מהבשר, אבל זה אפשר לר"א למכור הזכרים לצרכי עולות והעור ישאר לבדה"ב, כתב בזה דכיון דאין מוכרין את העור מחיים ואינו יוצא מחיים מרשות בדה"ב א"כ איך מהני אח"כ פדייה הא בעינן העמדה והערכה אפי' בקדשי בדה"ב, נראה בזה דכיון דיש בעיקר הקדישו דין קדושה לבדה"ב וקדושת מזבח להקרבה ושצריך למכרן לחייבי עולות, לכן עיקר ההקדש הוא באופן זה וגם כשימכרו אותם לחייבי עולות אינו דין פדיה אפי' על הבשר שיהי' צריך דין העוה"ע דהא לא הוזכר העוה"ע לא בגמ' ולא ברמב"ם וע"כ דכיון דמעיקרא חל כן ההקדש ואין מוציאין כאן הקדש לחולין לא בעינן העוה"ע, ואף דגבי הקדש עילוי בתמורה דף ל"ב כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' ח' ותערך הבהמה ותפדה יש לומר דהתם הא מיירי בסתם קדשי מזבח ויש בזה גם קרבנות הנאכלות, לכן צריך העוה"ע, ובהל' י' במקדיש עולה לבדה"ב דאמר עולה אין בה אלא עיכוב גזברין, ומדברי סופרים שלא תשחט עד שתפדה לא הזכיר שתערך, ועתה בעור העולה כיון דבחיי הבהמה כשימכרו אותה לחייבי עולות נשארה כולה עולה, ורק דאינו מחוייב החייב עולה לפדותה מבדה"ב לגמרי עם העור ויכול להשאיר לבדה"ב הזכות שאחר שחיטה יהי' שייך העור לבדה"ב, א"כ לא נשאר לבדה"ב זכות בחיי הבהמה ולא נעשה דין העוה"ע מחיים, ואחר שחיטה נשאר רק העור לבד שאין בו דין העוה"ע.

ומה שכתב דא"כ מאי איריא זכרים דאפי' נקבות אפשר להשאיר העור, לא ידעתי דהא עיקר דינא כאן בדין עור העולה אם ניתן לכהנים וילפינן מעולת איש פרט לעולת הקדש, ומה שייך זה לשלמים שהעור שייך לבעלים ואם הבעלים יפדו מבדה"ב שיהי' אפשר להקריבו לשלמים להשאיר עור העולה לאחר שחיטה שיהי' של בדה"ב, מה ירויחו בזה הלא יצטרכו אחר שחיטה לפדותו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.