אבן האזל/מעשה הקרבנות/ב

אבן האזל ‏ מעשה הקרבנות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים, ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה, אבל טעונה מלח וכולה נשרפת על מזבח החצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין.

השגת הראב"ד ויוצק על היסוד א"א זה שיבוש שלא היה יוצק על היסוד אלא בספל של יין שהיה בקרן מערבית דרומית עם ספל של מים של ניסוך המים בחג.

הכ"מ כתב דמה דתנן בסוכה שהיה נותן לספלים זהו רק בחג ומה דתניא בספרי בפ' נסכים על גבי ספלים או אינו אלא על גבי אשים אמרת לא יכבה זהו כר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור כדאמר בזבחים דף צ"ב ואף דאמר שם לאפוקי מדשמואל דאמר ע"ג האשים אינו מוכח דהוא לספלים דאפשר דנימא ע"ג היסוד, ודבריו תמוהים מאוד שדחה דברי הספרי דאמר ע"ג ספלים משום דזהו כר' יהודה הא זהו טעמא לומר דאינו ע"ג האשים, אבל הרמב"ם הא אינו פוסק ע"ג האשים והחלוק הוא רק אם לספלים או על גבי היסוד ומה שייך זה לפלוגתא דדבר שאינו מתכוין אם אסור או מותר, והלח"מ כתב דהרמב"ם סמך על מה שכתב בסוף הל' תמידין ומוספין גבי נסכי החג שהמים והיין היו נותנים לספלים, וכתב עוד דדעת הרמב"ם כפי' התוס' בסוכה דף מ"ח.

ולבאר דעת הרמב"ם בדרך דברי הלח"מ בזה דגם כונת הרמב"ם שנותן לספלים נביא פי' רש"י ותוס' שם, ויתבאר דהרמב"ם אינו סובר לא כפירש"י ולא כפי' התוס', דהכי איתא שם במתני' שני ספלים של כסף היו שם ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין ופירש"י חוטם אחד בספל ונקב אחד בחוטמו שהכהן מערה בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך החוטמין על גבי מזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח, וכתבו ע"ז התוס' וזו תימה גדולה מנין לו כל אותו הענין שמחוטם של הספלים מקלח על גבי גג המזבח, ומשם לנקב המזבח ומשם לשיתין דילמא הוא דמנקב הספלין יורדין לשיתין כמין שני נקבי החוטם וכו' ומבואר דבין לפירש"י בין לפי' תוס' המנסך היה נותן בספלין ומהספלין ירד בעצמו לשיתין אלא שלפירש"י הנסכים מקלחים ע"ג המזבח עד שהגיעו לנקב שמשם ירדו לשיתין, ולפי' התוס' ירדו תיכף מנקב הספלים לשיתין והיינו דנקבי הספלין היו סמוכים לנקבי המזבח שהיו חלולין עד השיתין, אבל בדברי הרמב"ם מבואר להדיא דהמנסך יוצק על היסוד, והנה אפשר לומר דהרמב"ם מפרש כן מה דתניא בברייתא לספלים היינו שנותן היין של נסכים לספלים ומהספלים יוצק ליסוד, אבל קשה דבשלמא לפירש"י ותוס' דלספלים היינו שנותן לספלים ומהספלים מקלחים היין בעצמם ליסוד א"כ שפיר החלוק בין לספלים ובין לאשים, אבל לדברי הרמב"ם דלספלים הוא ג"כ שהמנסך יוצק מן הספלים ליסוד א"כ בלשון לספלים לא מוכח כלל דאינו לאשים, דהא מהספלים יכול ליתן בין לאשים בין על היסוד, ולא שייך המחלוקת אם לספלים אם לאשים והוא תימה רבה.

והנה נביא מקודם דברי הרא"ש בשבת הסותרים זה את זה דבפ' הבונה כתב על ד' הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר וז"ל ועוד הביא ראיה לדבריו ממה דאמר בזבחים דף צ"א המתנדב יין מביאו ומזלפו ע"ג האשים, ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ואע"ג דהוי פס"ר דא"א לזלף ע"ג האשים שלא יכבה מתיר ר"ש לכתחלה מאחר שאינו נהנה ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים, ובפ' שמנה שרצים כתב הרא"ש בדין שתיית כוס של עיקרין וז"ל והיכי דשתא סמא לרפואה ומיעקר אסור אפי' לר"ש דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר"ש פסיק רישיה אלא היכי דניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת, אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש"ס בפ' כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע"ג האשים, והא קא מכבה אע"ג דלא ניחא ליה כיבוי.

והנה סתר הרא"ש את עצמו דבפ' הבונה כתב דבההיא דמזלפין יין ליכא פס"ר, ועוד הקשה המהר"ל מפראג הביאו שם הברכת הזבח והביא דבריו המג"א בסי' ש"כ דמה ראיה מייתי הרא"ש מההו"א דהא בגמ' מסיק להדיא דסבר כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר, והמג"א תי' שם דכיון דלא קיי"ל כשמואל ויין לספלים אף דבגמ' מוקים לה במחלוקת ר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין, וע"כ דקיי"ל כד' המקשן משום דהוי פס"ר, ומזה הוכיח הרא"ש דאף דלא ניחא ליה אסור, וכוונת המג"א הוא ע"פ דברי הר"י קורקוס המובא בכ"מ בפ' ט"ז אלא דעכ"פ קשה דהא הרא"ש בעצמו כתב בפ' שמנה שרצים דלא הוי פס"ר וע"ז לא תירץ המג"א.

והנראה ליישב דברי הרא"ש דהנה ביו"ד סי' פ"ז כתב הרמ"א דאסור לחתות אש תחת קדרה של עכו"ם שמא יש שם בו"ח, והקשה שם ע"ז הגרעק"א בחדושיו דהא הוי ספק ודבר שאינו מתכוין, וכתב דאין לומר דדוקא היכי דהוי ספק בלהבא מותר בדבר שאינו מתכוין דהוי ספק בשעת עשיית האיסור אם יהי' איסור, אבל כאן הוי ספק דלעבר דאם נמצא בו"ח הרי עושה ודאי איסור, דהא הט"ז בהל' שבת מתיר לכסות תיבה שספק שמא נמצאו שם זבובים משום דהוי דבר שאינו מתכוין ואמרתי בזה דיש לחלק מדין דבר שאינו מתכוין דשבת, ודבר שאינו מתכוין דשאר איסורים דדוקא באיסור שבת דבעינן מלאכת מחשבת, גם ספק דלעבר לא הוי מחשבת אבל בשאר איסורים דל"צ מחשבת דוקא בספק דלהבא דבשעת מעשה אינו ברור שיעשה האיסור, אז אמרינן דלא הוי מעשה של איסור אבל בספק דלעבר כיון דאם הוא בו"ח הרי מבשל ודאי בו"ח ורק שהוא אינו יודע אין כאן היתר אלא דלא הוי מזיד, אבל אסור מטעם ספק ככל ספיקא דאורייתא וזה ודאי דגם בשבת איכא היתרא דדבר שאינו מתכוין אף בלא טעמא דמלאכת מחשבת, וכמו שכתבו התוס' בכתובות דף ו' דמשום זה אפי' בחבורה פטור דשא"מ, אלא דנ"מ דבזה יהי' מותר דוקא בספק דלהבא.

ובזה מיושב ד' הרא"ש דהרא"ש פ' הבונה כשדחה ראיית הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה מותר ממה דאמרינן לשמואל דסובר מזלפן ע"ג האשים דפריך והא קא מכבה ומוקים לה כר"ש דאמר דשא"מ מותר, והוכיח זה הערוך דאף דהוי פס"ר מ"מ מותר כיון דלא ניחא ליה, וכתב ע"ז הרא"ש ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים, ובדברי הרא"ש יש לומר דאין כונתו דבודאי אין זה פס"ר דקשה לומר שיחלקו הערוך והרא"ש במציאות. אלא דהכונה דבאמת כשמזלף אם יעיינו היטב לאיזה מקום הוא מזלף ואיך הוא מחזיק את ידו היה אפשר להחליט שבאופן זה ודאי יפול הזילוף גם על האש אלא דהמנסך שהוא מזלף אינו מדקדק ואינו מכוין ומזלף בסתם ואפשר שיפול היין רק על עצי המערכה במקום שלא שלטה האש או על האברים.

והנה לשיטת הערוך דסובר דגם בשאר איסורים פס"ר דלא ניחא ליה מותר, ע"כ דגם בשאר איסורים בעינן כונה למעשה האיסור דהא אפי' בפס"ר ממש מותר כיון דלא ניחא ליה. א"כ לשיטתו אפי' בספק דלעבר גם בשאר איסורים לא הוי פס"ר כיון דעכ"פ אינו ידוע לו האיסור כשעושה המעשה ולא הוי כונה לאיסור, והרא"ש בפ' הבונה הרי הולך שם לפי שיטת הערוך דמתיר גם בשאר איסורים פס"ר דלא ניחא ליה, והרא"ש חולק שם עליו רק בדין ההיתר, וסובר דהוא רק פטור ולא מותר כמבואר שם בכל דברי הרא"ש, ולכן שפיר סובר דאף דהוי ספק דלעבר מ"מ לא הוי פס"ר, אבל בפ' שמנה שרצים שבא לדחות שיטת הערוך בשאר איסורין וכתב דלענין שתיית כוס של עיקרין לא שייך להזכיר דברי הערוך דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת ולא בשאר איסורין ובודאי כאן כתב לשיטת עצמו ולא לשיטת הערוך שכתב להדיא ראיות לשיטתו מדין מילה בצרעת ומדין מזלפין יין ע"ג האשים והרא"ש בפ' הבונה הביא דבריו, וע"כ דכאן בא לומר דבשאר איסורין חולק על דברי הערוך. וכיון שכן הא בארנו דספק דלעבר לפי"ז הוי פס"ר, ולכן הביא ראיה מדברי המקשן דפריך והא קא מכבה ונאמר כד' המג"א דסובר הרא"ש דכיון דהלכה הוא דלא כשמואל ויין הוא לספלים אף דפסקינן דדבר שאינו מתכוין מותר, וע"כ דס"ל דהוי פס"ר וגם לר"ש אסור וזהו דאמר בברייתא או אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה.

ונמצא דבזה גופא חולק שמואל עם מסקנת הגמ' דשמואל מוקים הברייתא דקתני דאינו לאשים כר' יהודה דדשא"מ אסור, והערוך מוכיח מזה דפס"ר דלא ניחא ליה מותר, והרא"ש בפ' הבונה כתב דאף דפטור אבל אסור מ"מ כאן מותר משום דלא הוי פס"ר והיינו משום דהוי ספק דלעבר, וזה אינו אלא לשמואל אבל לפי המסקנא דקיי"ל דלא כשמואל ע"כ נימא דהברייתא גם לר"ש ומשום דהוי פס"ר דבשאר איסורין לא מיפטר דלא ניחא ליה ורק בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת, וממילא ספק דלעבר הוי נמי פס"ר וכמו שבארנו ונמצא דבהך דינא גופא אם בפס"ר דלא ניחא ליה פטור בשאר איסורין פליגי שמואל ומסקנת הגמ' וקיי"ל דלא כשמואל וכדברי המג"א וכנ"ל.

ובזה נוכל לבאר דברי רש"י בזבחים דף צ"א במה דאמר הגמ' דשמואל כר"ש דדשא"מ מותר. שכתב וא"ת פס"ר ולא ימות הוא אפשר דמזלוף ליה בטיפין דקות הילכך א"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאינו מתכוין הוא. וצריך ביאור דמה מהני מה שיכול לזלף בטיפין דקות כיון דעכשיו הוא מזלף בטיפין גסות והמרכה"מ בפ"א מהל' שבת ביאר ד' רש"י ע"פ ד' השלטי הגבורים בפ' האורג שהביא מד' הרשב"א שהנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי נצוד בתוכו דאף שיודע שיש שם צבי מותר והרמב"ן והר"נ סוברים בזה דהוי פס"ר ולמד הש"ג מד' הרשב"א דהיכי שעושה דבר היתר עם דבר איסור ואינו מתכוין להאיסור אף דהוי פס"ר מותר, וכתב הש"ג עוד דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפס"ר אז אפי' עביד אותו מעשה אפי' בפס"ר שרי כי לא מתכוין לעשות הפס"ר, וכתב שמדברי הרשב"א סיוע גדול לזה וק"ו הוא מדבריו, ואפשר שבאמת יסוד הש"ג הוא מד' רש"י וכתב שם שהאריך במקום אחר בזה, אבל אין זה מובן אלא ע"פ ד' הערוך דבפס"ר דאסור דוקא בדניחא ליה שיהי' נחשב כמו כונה, ולפי"ז יש לומר דהיכי שהי' אפשר לו לעשות הדבר ע"פ אופן דלא הוי פס"ר גם אם עושה בפס"ר מותר, ואף דע"כ רש"י אינו סובר כהערוך דאם הי' סובר כן לא הי' צריך לתירוצו אלא משום דלא ניחא ליה בהכבוי צ"ל לפי"ז דרש"י סובר כהערוך בעיקר הדין דפס"ר דאסור הוא משום דהוי כמו כונה ומ"מ אפי' לא ניחא ליה במעשה האיסור כיון דע"כ צריך לעיקר המעשה הוי כמו מכוין, אבל היכי שאפשר לו לעשות עיקר המעשה באופן אחר, אז אף שעשאו באופן דהוי פס"ר מותר, ומ"מ הוא חדוש גדול לומר כן להחולקים על הערוך.

ובעיקר היסוד שהביא הש"ג מדברי הרשב"א והוכיח מדבריו חדוש גדול דהיכי שעושה בהמעשה שני דברים דבר איסור ודבר היתר ואינו מתכוין להאיסור אפי' הוי פס"ר מותר נראה דאין שום מקום להוכיח מדברי הרשב"א כדבריו, דזה ודאי דצידה לא שייך אלא אם רוצה לצוד הבע"ח דזה עיקר דין צידה וכמו שכתבו התוס' בשבת דף ע"ג גבי זומר וצריך לעצים דהיכי דאין צריך לעצים אינו חייב משום קוצר אפי' לר' יהודה דמחייב במשאצל"ג וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ח מהל' שבת הל' ד' שכתב זומר וצריך לעצים אף דסובר דמשאצל"ג חייב, וא"כ זה פשוט דאם אינו צריך להצבי וכשיפתח אח"כ הבית יניחו לצאת דאינו שייך בזה גדר צידה ומסתבר שגם הרמב"ן והר"נ יודו בזה ורק דכאן הוא שבאמת שאף שעכשיו אינו מכוין לצידת הצבי מ"מ בדיעבד שניצוד הצבי לא יניחו אח"כ לצאת מן הבית ובזה הוא שחולקים הרשב"א עם הרמב"ן והר"נ דהרשב"א סובר דעכ"פ עכשיו דאינו מכוין כלל לצידת הצבי לא מיקרי צידה דצידה לא מיקרי אלא היכי שהוא צריך להבע"ח ורוצה בצידתו, והרמב"ן והר"ן סוברים כיון דבאמת ניחא ליה בדיעבד מה שהצבי ניצוד הוי פס"ר, אבל כל זה הוא בצידה דלא שייך צידה אלא כשהוא צריך להבע"ח וכמו קוצר דאינו חייב אלא כשהוא צריך לעצים, אבל בשאר מלאכות כמו מבעיר ומבשל וכה"ג ודאי אין כאן פטור במה שעושה עוד דבר אחר כיון דעכ"פ עושה מלאכה בפס"ר, וממילא אין כאן שום יסוד לדברי הש"ג דהיכי שיכול לעשות באופן המותר אינו חייב משום פס"ר אפי' כשעושה באופן ההיתר.

אכן לפי"מ שבארנו נוכל לפרש דברי רש"י באופן אחר וא"צ כלל לחדושו של הש"ג אלא דכונתו הוא שבאופן שמזלף אינו יודע בעצמו איך יפלו הטיפין והנ"מ איך יוצא מתחת ידו דכשזורק מרחוק קצת ובחוזק אז יתפזרו הטיפין ונעשות טיפין דקות שאין בכחם לכבות אש כי האש מכלה אותם, אבל אם הזילוף אינו בחוזק אז יפלו גם גסות שיש בכחן לכבות קצת גחלים, וזהו שכתב רש"י דאפי' אם בשעה שזולף הוא באופן זה אבל הוא לא הי' לו כונה ע"ז, וגם לא ידע איך יפלו. וכיון דהי' אפשר שיפלו בטיפין דקות הוי ספק דלעבר וסובר שמואל דבכה"ג פטור וכמו שכתבנו בדברי הרא"ש.

ועכשיו נבוא לבאר דעת הרמב"ם ובזה נאמר כדברי הלח"מ דגם כונת הרמב"ם כאן שנותן לספלים ומהספלים ליסוד רק שנוסיף דיסבור כדעת רש"י דהיכי דמכבה להדיא בפס"ר ודאי אסור, ומה דסבר שמואל דמותר זהו משום דאפשר לזלף באופן דלא הוי פס"ר, לכן אפי' אם מזלף באופן דהוי פס"ר מותר, ונמצא דכל זה שייך אם מזלף בכלי רחב ושופך בחוזק שיתפזרו הטיפין, אבל מהספלין שיש להם חוטמים דקין ונשפכין בדרך קלוח ולא בדרך זילוף של טיפין אם ישפוך כן על האש בודאי יכבה, וזהו מה דפליגי תנאי ביין אי לאשים או לספלים, דאם לאשים א"א שיהי' ע"י הספלים, וע"כ שישפוך תיכף מהכלי שרת שנתקדשו היין על האש, ואם לספלים זהו שהמנסך יוצק מן הספלים על היסוד בדרך קלוח, ולזה צריך דוקא ספלים שילך הקלוח ישר על היסוד שיבוא היין לנקב השיתין משא"כ אם ישפוך בכלי גדול יתפזרו ולא ילכו לשיתין וזהו עיקר המחלוקת אם לאשים או לספלים.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

במש"כ בפ"ב הל' (י"א) [א] שהבאתי קושיית הגרעק"א בדין ספק דלעבר אי הוי דשא"מ וחלקתי בין דשא"מ דשבת דבעינן מלאכת מחשבת, ובין דשא"מ דשאר איסורין, ויישבתי בזה גם ד' הרא"ש הסותרים זא"ז דלד' הערוך המתיר בפס"ר דלא ניחא ליה גם בשאר איסורים וס"ל דבעינן כונה גמורה בזה גם בספק דלעבר לא הוי פס"ר, וכתבתי דמה דכתב הרא"ש גבי מזלפין דאפשר שיפלו על עצי המערכה זהו לגבי המזלף, אבל אם יעיינו מטה אפשר דאם איך יפול הזילוף, כתב על זה דגם בגרירת היטב אפשר לכוין היו מעיינים לטיב הקרקע וכח הגרירה היו יודעים שיעשה חריץ, הנה אפי' לפי דבריו הלא חילקתי בין דשא"מ דשבת ובין דשאר איסורים, ובגרירת מטה דאיסור שבת גם בזה לא הוי פס"ר, אבל במזלפין דהוא שאר איסורים תלוי בשיטתו של הערוך בשאר איסורים. ומה שציין לדברי המלא הרועים שמסתפק במדלג על הקבר ואינו יודע אם יש שם פותח של הערוך בשאר לכהן שלא יטמא הנה לפימש"כ תלוי זה בדינו טפח לגבי איסור איסורין.

במש"כ בד' רש"י בזבחים דף צ"א דע"כ אינו סובר כהערוך ולכן הוצרך לטעמא דאפשר דמזלף בטיפין דקות, כתב בזה צ"ע מרש"י בכורות דסובר כהערוך ע"ש בתוס' ד' ל"ד ע"א ד"ה אילימא, הנה התוס' שם כתבו במקיז דם בבכור אם ע"כ יעשה מום אלא שמתכוין לרפואה, וזה שייך לד' הערוך, אבל התוס' הא הביאו זה מד' רש"י גבי גוזז שערות של פרה שעיקרן מאדים שאינו מתכוין לגיזה אלא לתקן, ובזה לא שייך מד' הערוך דהוא דוקא אם עושה דבר אחר, אלא ממילא יהי' נעשה עוד דשא"מ ודהוי פס"ר לזה, אבל כאן הרי גוזז להדיא ויעיין מה שכתבתי בזה בפ"א מהל' מעילה הל' ז' בדעת הרמב"ם פ"א מהל' פרה דסובר דאיסור גיזה הוא דוקא כשהוא לצורך, ובארתי שם בזה גם ד' רש"י, ולפי"ז אין צורך לומר דרש"י סובר כהערוך, ובהא דיקיז אף שיעשה בו מום, יכול לפרש כפי' התוס' שם דבתרתי פליגי.

ה

אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד שנאמר כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם, אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן. ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו בלול בשלישית ההין שמן אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלו יינו [ושמנו] אלא יין לנסך רביעית ההין.

השגת הראב"ד בשלישית ההין שמן אע"פ שנכפלה וכו' א"א זה שבוש ובהדיא גרסינן במנחות פרק שתי מדות ונסכה כתיב וקרינן ונסכו אלא נסכה דמנחה, דהיינו שמן שנבלל עמה, כנסכו דיין וקאמר רביעית.

הכ"מ כתב שהוא ט"ס בדברי הרמב"ם וצ"ל ברביעית ההין שמן וכבר העיר בהר המוריה שבהקדמה לפיהמ"ש להרמב"ם למס' מנחות איתא ג"כ בשלישית ההין, ומה שהגיה הכ"מ בדברי הרמב"ם שכתב לא נכפלו יינו, והגיה הכ"מ שצ"ל יינו ושמנו קשה טובא דהא סיים הרמב"ם אלא יין לנסך רביעית ההין והו"ל לסיים יין לנסך ושמנו, והנראה בזה דהנה בקדושין דף י"ח איכא מחלוקת ר"א ור"ע ור"ש אם יכול למכור לשפחות אחר אישות ולשפחות אחר שפחות ואמר בגמ' דפליגי אם יש אם למקרא ולמסורת כן הוא לגירסת רש"י, ובסוכה דף ה' ע"ב בהא דפליגי אי שתים כהלכתן או שלש כהלכתן, ומוקי מעיקרא הגמ' בפלוגתא דיש אם למקרא ויש אם למסורת כתבו בתוס' כולהו מודו דדרשינן מקרא ומסורת דלא על חנם נכתב כן, אלא במילתא דמכחשי אהדדי פליגי ע"ש שהאריכו בתוס' ושו"ט הרבה בזה.

והנה בהא דבבגדו בה הא לכאורה אפשר לדרוש כר"ש דאינו מוכר לא לשפחות אחר אישות ולא לשפחות אחר שפחות, ומ"מ קיי"ל דלא כר"ש כמו שפסק שם הרמב"ם, ובכמה דוכתי דרשינן מקרא ומסורת באשר לא עובד בה דדרשינן עובד דומיא דעבד, וכן גבי כי יותן דדרשינן יותן דומיא דיתן, ונראה דהנ"מ הוא אם אנו דנין איך לפרש ההלכה ואין אנו דנין על שתי הלכות, אלא על הלכה אחת איך לפרשה כמו גבי עובד דומיא דעבד, אז אנו דורשין המקרא והמסורת, ובזה מבואר מה דפסלינן סוכה תחת סוכה ואמרינן בסוכת כתיב אף דקרינן בסוכות וקיי"ל יש אם למקרא, משום דהמסורת אינו בא להכחיש המקרא אלא לדרוש דאין לישב בסוכה שתחת סוכה, ולגבי דפנות הסוכה יש לומר דהוי כמו דמכחשי אהדדי, ומש"ה תליא בדין יש אם למקרא או יש אם למסורת, אלא דיש סברא לומר דגבי דפנות הסוכה לא הוי כמו דמכחשי אהדדי, דמן המסורת אינו מוכח דלא נדרוש ד' דפנות מן המקרא, לכן מוקים בגמ' הפלוגתא אפי' אי תרוייהו סברי יש אם למקרא, וכ"ז אם הוא בהלכה אחת. אבל גבי בביגדו בה הם שני דינין מיוחדים, דין פירש טליתו ודין מכרה לשפחות ור"ש סבר דבכה"ג כיון דיש לדרוש תרווייהו בין המקרא בין המסורת דרשינן תרווייהו, אבל להלכה קיי"ל דבזה לא דרשינן אלא מקרא ודוקא לשפחות אחר אישות אינו מוכרה.

ועכשיו מבוארים וברורים דברי הרמב"ם דהך ברייתא דדריש ונסכה וגם ונסכו דנסכה דמנחה דהיינו שמן כמו נסכו דכבש דהיינו יין ע"כ סברה כר"ש דגם בשתי הלכות דרשינן תרווייהו דהא שמן למנחה ויין לנסכים הם שני דינים מיוחדים וכיון דקיי"ל דבזה לא דרשינן מסורת א"כ ע"כ לא קיי"ל כהך ברייתא ולא ילפינן מקרא דונסכה דקרינן ונסכו אלא יין ולא שמן ומה שכתב הרמב"ם אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלה יינו היינו דלא נימא דצריך שתי רביעיות לכל עשרון, וע"ז כתב אלא יין לנסך רביעית ההין, ומה דבלול בשלישית ההין שמן זהו משום דכיון דמצינו בנסכי איל שהמנחה שלו שני עשרונים שהיא בלולה בשלישית ההין שמן, א"כ גם כאן כיון דאיכא שני עשרונים צריך שלישית ההין שמן, ולא ילפינן שמן מיין כיון דלא דרשינן בכה"ג מסורת וכנ"ל.

ומה שכתב הרמב"ם אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלו יינו ומוכח שהיה סברא שיוכפלו אף דגבי איל הוא שלישית ההין ולא שתי רביעיות, וכדאמרינן גבי שמן שפסק הרמב"ם שלישית ההין משום דבנסכי איל שהם שני עשרונים הוא בלול בשלישית ההין, לא דמי דיין הוא נסכים והסולת הוא מנחת נסכים, והיה אפשר לומר דכמו שהוכפלו סולתו של כבש זה מעשרון אחד לשני עשרונים כן יוכפלו יינו לשתי רביעיות, אבל שמן אינו נסכים ביחוד אלא לבלול בו את הסולת ומשו"ה ודאי צריך לדמות לנסכי איל ששני עשרונים בלול בשלישית ההין, אלא דקשה דבברייתא תני גם על שמן, יכול לא יהא יינו כפול וכו' אבל יהא שמנו כפול, ודוחק לומר דכפול הוא לאו דוקא רק משום דתני גבי יינו כפול, ונראה דאפי' אם הכונה הוא כפול ממש, מ"מ אין הכרח לפסוק כן כיון דהוא רק הו"א בהברייתא ולא מסיק כן להלכה, לכן אף דהוא רק משום דרשא דונסכה שכתבנו דאין הרמב"ם סובר כן מ"מ אין הכרח להוציא מההו"א דין להלכה כיון דבסברא חלוק שמן מיין, דא"צ על בילת שני עשרונים רק שלישית ההין כמו בנסכי איל.

ט

בירוצי המדות של סולת חול שאין גב העשרון קודש ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גבי הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, ולמה יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול.

ולמה יתקדשו הבירוצין, בפ"א מהל' כלי המקדש הל' ט"ז יישבתי קושיית המל"מ במה דהשמיט הרמב"ם דעשרון היה מחוק, דבמנחות דף פ"ז בעי רמב"ח מרב חסדא גדוש היה או מחוק היה ופשיט ליה דמחוק היה, וכתבתי דכיון דאמר הגמ' שם בדף צ' בהא דתנן דמדות הלח בירוציהן קודש, ומדות היבש בירוציהן חול, דהוא משום דמדת לח נתקדשה גם מבחוץ, ומדת יבש לא נתקדשה מבחוץ, ולכן ע"כ הא דסבר ר"מ בדף פ"ז גבי עשרון דהוא מדש יבש שהיה גדוש ע"כ משום דסבר דמדת יבש נתקדשה מבחוץ, וכיון דקיי"ל דלא נתקדשה מבחוץ, משום זה השמיט הרמב"ם לפסוק דמחוק היה, אכן המל"מ כאן כתב דהך דינא דבירוצין קודש דתלי הגמ' בדף פ"ח בפלוגתא דר"מ ור"י אי חשבינן מלמעלה למטה או מלמטה למעלה לא תליא בדין אי מדת יבש נתקדשה מבחוץ דבזה כתב כאן הרמב"ם משום שיורד על גבי הכלי ושזה רק תק"ח שאין כונת המודד אלא למה שבכלי לבד, ושם אמר הגמ' רביעית יהיב ליה רחמנא למשה ואם עיקר המדה היא בגודש לא שייך לומר גברא למאי דצריך קא מכוין.

ובאמת שדברי המל"מ בזה אינם מדוקדקין שכתב וכיון דרחמנא גזר שיהיו הבירוצין קודש אין להקשות שאין כונת המודד על הבירוצין, דמה לנו ולדעתו מאחר שרחמנא אמר שיהיו קודש, דהא לפי דברי הגמ' אי חשבינן מלמטה למעלה נחשבת כל מדה במדה גדושה, א"כ לא שייך להקשות גברא למאי דצריך קא מכוין דאדרבא לכך צריך הוא למדה גדושה, אלא דעכ"פ בזה נכונים ד' המל"מ דמה דאמר רבינא בדף צ' דאם בירוצי מדות נתקדשו הוא רק מדרבנן משום דגברא למאי דצריך מכוין זהו משום דבזה סברי כולהו כר' יהודה דחשבינן מלמטה למעלה ועיקר המדה היא מחוקה ומכל מקום פליגי בהבירוצין משום שיורדין ע"ג הכלי, ורק מדרבנן משום דגברא למאי דצריך מכוין, ועכ"פ מה שכתבתי שם דר"מ דסבר שם דעשרון גדוש היה ע"כ סבר דמדת יבש נתקדשה מבחוץ כדתלי הגמ' בדף צ' לפי ד' המל"מ וכפי"מ שבארנו אינו מוכרח כיון דסבר ר"מ דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה וגדושין היו המדות, אלא דגם לפי"ז יש לומר דעכ"פ אינו צריך הרמב"ם לפסוק דעשרון מחוק היה כיון שחשב המדות מלמעלה למטה וכמו שכתב המל"מ דזהו משום דסבר כר' יהודה דהגודש לא נתקדש, ועוד דהא כתב המל"מ דר"מ דסבר דעשרון גדוש היה ע"כ סבר דכלי שרת מקדשין גם מלמעלה בגודש, ולשמואל דאמר כלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן אמר הגמ' בדף פ"ח דע"כ סבר דבירוצין לא נתקדשו, והרמב"ם דפסק דאין מקדשין אלא מתוכן ע"כ עשרון מחוק היה ועוד דבאמת כל השאלה בדין בירוצי מדות והיינו מה שנופל מהכלי אחר המדידה ע"כ הוא משום דעיקר המדה אינו אלא מחוק, דאם עיקר המדה היא בגודש א"כ כשנופל השמן הו"ל חסר ופסול, ומה שכתבתי שם ע"פ פי' הרע"ב דבירוצין הוא גודש והבאתי כן מפיהמ"ש להרמב"ם גם לפי"ז השאלה בהבירוצין הוא ע"כ במה שנפלו מן המדה ומשום דבאמת עיקר המדה מן הדין אינה אלא מחוקה וכנ"ל, ולפי"ז מה דאמר בדף פ"ח דלר"מ בירוצי מדות נתקדשו זהו בעיקר הגודש, ואין דנין במה שנפלו דהא ע"כ הם צריכין להמדה והרמב"ם כאן דפסק דין הנופלין מן המדה זהו משום דפסק כר' יהודה וכנ"ל.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

שם הל' ט' בד"ה ובאמת, במש"כ ליישב ע"פ ד' המל"מ דדין בירוצין תלוי אי חשבינן מלמעלה למטה או מלמטה למעלה כתב ע"ז איך אפשר שהרמב"ם סמך ע"ז שחשב מלמעלה למטה, דהא אביי סובר התם דלא מוכח מזה, הערתו נכונה, אבל יעיין בחדושים המיוחסים להרשב"א שהאריך הרבה בדברי אביי ולבסוף כתב לכן נראה לפרש כמו שפירש"י דגרסי דכולהו סברי לא נתקדשו וכו' ע"ש: בפ"ג הל' ה' ד"ה ונראה, במה שבארתי שיטת הרמב"ם דעכו"ם יכול להביא רק דמי נסכים ולא נסכים עצמן, כתב קשה דהא במתני' תנן דאם שלח נסכיה קריבין משלו ומשמע דגם אם שלח הנסכים עצמן קריבין משלו, ועוד דלפי"ז מאי פריך בדף ע"ג אי ר"ע עולה אין מידי אחרינא לא, הנה היסוד לדעת הרמב"ם הרי הביא הלח"מ בשם הר"י קורקוס מברייתא דריש תמורה דתניא ואין מביאין נסכים, ומשמע ליה דאין מביאין כלל, איברא דרש"י במנחות דף ע"ג מפרש ואין העכו"ם מתנדב להביא נסכים בלא זבח, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן, ומה דקשה מלשון ולא שלח נסכיה, הנה רש"י עצמו שם בדף נ"א ע"ב מפרש על שלח עמה נסכיה דמי נסכים, ולפלא שלא העירו המפרשים הסתירה בד' רש"י ממה שפירש בד' ע"ג, אבל עכ"פ כבר אין תימה על הרמב"ם כיון שגם רש"י מפרש דמי נסכים, עתה ראיתי בד' המרכה"מ שגם הוא מפרש דעת הרמב"ם דדוקא מעות נותנין, אבל הוא מגיה ואין צורך ולא הזכיר ד' רש"י דף נ"א.

ונראה עוד דכיון דתנן פ"א דשקלים זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין מהן, וכל שאינו נידר ונידב אין מקבלין מידן, סובר הרמב"ם דאפי' מה שהוא נידר ונידב בישראל, אבל כיון שבעכו"ם אינו נידר ונידב אין מקבלין, ולכן נסכים עצמן כיון שאין יכולין להתנדב אין מקבלין מהן, ולכן ע"כ הפי' במה דתנן ושלח עמם נסכיה היינו דמי נסכיה וכדפירש"י בדנ"א, ומה שהקשה ממה דפריך הגמ' עולה אין מידי אחרינא לא, בזה גם רש"י בדע"ג בהא דפריך אח"כ עוד על הברייתא דאזרח אי ר"ע האמר עולה אין וכו' מפרש הא אמר עולה לחודה אין מידי אחרינא לא והכא קתני דעולתו טעונה נסכים, וא"כ מיושב גם מה דפריך מקודם אמתני', דלפי"מ דסבר המקשה דלר"ע ליכא כלל דין נסכים לא מהני מה שנפרש דנסכים היינו דמי נסכים כיון דלפי"מ דסבר ליכא כלל דין נסכים בעולת עכו"ם.

י

מה היו עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו. ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן המזבח.

הכ"מ מפרש דמה דאמר ואם לנו יפסלו בלינה זהו דוקא ביש שם זבח אחר, אבל אם אין שם זבח אחר לא יפסלו בלינה, וכבר כתב המל"מ בהל' ט' דזהו דלא כפירש"י, דואם לנו היינו לפי שאין שם זבח אחר, ומוכח דבקדוש כלי לבד נפסלו בלינה, והנה בדף ע"ט במה דאמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח, פירש"י בפי' ב' דקודם שחיטת הזבח לא נתקדשו ליפסל בלינה, וגם לפי' א' שפי' קושיית הגמ' מרישא ולא מסיפא מ"מ כתב דקודם שחיטת הזבח אינון חולין ויכול לשנותו לזבח אחר, וממה שכתב שהם חולין משמע דגם לפי' א' לא יפסלו בלינה קודם שחיטת הזבח, והתוס' חולקין שם על רש"י ופירשו בדף ט"ו דהוא רק לענין לשנותו לזבח אחר, אבל בלינה נפסלו בקידוש כלי ונמצאו ד' רש"י סותרין זא"ז, ואפשר דמה דכתב רש"י בפי' א' ואינון חולין הוא לאו דוקא והוא רק לדין לשנותו לזבח אחר וצ"ע.

ובדעת הרמב"ם לפי"ד הכ"מ דהא דואם לנו יפסלו בלינה הוא דוקא ביש שם זבח אחר צריך ביאור דהא שיטת הרמב"ם בהל' י"ב דבקידוש כלי יפסלו בלינה [ובפי"ב מהל' פסוה"מ הל' ו' פי' הכ"מ בדעת הרמב"ם דסובר כפירש"י דבקידוש כלי לא יפסלו בלינה והוא תימה, וכבר עמד ע"ז הבה"ז במנחות דף ע"ט] אך הביאור פשוט דדוקא כאן דמעיקר הדין לא נתקדש משום שאין כונת הנודר אלא למה שבכלי ורק דקדוש כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, ומשום זה מהני פדיון אף דבמה שנתקדש בכלי שרת לא מהני פדיון וכמש"כ המל"מ בהל' ט', לכן גם לדין פסול לינה לא נתקדש ע"י מה שיורד על גב הכלי ודוקא אם יש שם זבח אחר נתקדש קידוש גמור ואז אם לנו יפסלו בלינה.

ובזה מבואר דגבי נסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול דאם יש שם זבח אחר יקריבו עמו פסק הרמב"ם פי"ב מהל' פסוה"מ הל' ו' דהוא דוקא בקרבן צבור ומשום דצריך לב ב"ד מתנה עליהם דבלא זה א"א לשנותן לזבח אחר משום דרב חסדא דאמר שמן שהפרישו לשם מנחה זה פסול לשם מנחה אחרת, וכאן לא כתב הרמב"ם דהוא דוקא בקרבן צבור, אלא דטעמא נמי משום זה דכיון דכאן דמצד קידוש כלי שרת בשביל שירד על גבי הכלי לא נתקדשו מדאורייתא ומהני להו פדיון, לכן לא אמרינן דאינו יכול לשנותן לזבח אחר, ומה דאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו אינו יכול להפרישו לשם מנחה אחרת, הוא ג"כ אחר שנתקדש בכלי דקודם אין על השמן קדושת הגוף, וכיון דכאן לא נתקדש מדאורייתא בקידוש כלי לכן יכול לשנותן גם בלא לב ב"ד מתנה ומהני גם בקרבן יחיד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.