אבן האזל/מכירה/כט

אבן האזל ‏ מכירה כט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

החרש כיצד נושא ונותן חרש שאינו לא שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח המטלטלים ברמיזה אבל לא בקרקע, ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר.

השגת הראב"ד אבל לא בקרקע וכו' א"א זה לא ידעתי למה עכ"ל.

המ"מ כתב דלא ידע על מה כונת הראב"ד להשיג דמה שכתב הרמב"ם אבל לא בקרקע היא משנה מפורשת, אלא שתמה המ"מ על דברי הרמב"ם ובודאי ע"ז צריך להעמיד ההשגה במה שכתב דגם מדבר ואינו שומע בכלל דמוכר במטלטלין ולא בקרקע, דהא בגיטין דף ע"א איתא בבריייתא דמדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הן כפקחין לכל דבריהן והוא ג"כ משנה בפ"א דתרומות דחרש שדברו חכמים הוא שאינו שומע ולא מדבר, וסיים בוצ"ע, וכתב ע"ז הכ"מ דע"כ אין הכונה כפקחים ממש דהא גם נשתתק צריך בדיקה ולא דמי לפקח, וכיון דתניא דמדבר ואינו שומע זהו חרש א"כ דינו כחרש לדברים שלא נאמר בפי' שאינו כחרש, ותירוצו אינו מבורר דמה דצריך בדיקה זהו להבין רמיזותיו ואין הבדיקה על דעתו, ומנ"ל לומר דאינו כפקח כיון דתניא כפקחין לכל דבריהן, עוד תי' הכ"מ דהתם בברייתא מיירי ששומע קצת ותי' זה בודאי דחוק.

והנה עוד יש לתמוה דהא שם תניא בברייתא חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו כו' אלא למטלטלין אבל לא לגיטין, וא"כ קרקע וגיטין כי הדדי נינהו וכן כתב כאן להדיא הכ"מ וא"כ קשה דכאן השוה מדבר ואינו שומע לחרש גמור ובה' גירושין פ"ב הל' ט"ז לא הזכיר הרמב"ם דין מדבר ואינו שומע, וכתב שם הכ"מ וז"ל ולא כתב רבינו דין מדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומשו"ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר"ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר עכ"ל, הרי שלא נסתפק הכ"מ אלא אם צריך בדיקה אבל עכ"פ אינו כחרש ומ"ש דגבי קרקע דינו כחרש, עוד קשה דבה' אישות פ"ב הל' כ"ו כתב הרמב"ם חרש וחרשת האמורים בכ"מ הם האלמים שאין שומעים ולא מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם, והרמב"ם כאן סתר לא רק כללא דמתני' וברייתא אלא גם כלל שכתב בעצמו.

והנה הגר"א ז"ל בחו"מ סי' רל"ה ס"ק נ"ד כתב וז"ל, הרמב"ם מפרש מ"ש במתני' חרש וכו' הוא כולל ג"כ מדבר ואינו שומע וכמ"ש בחגיגה קתני חרש דומיא דשוטה וערש"י שם ד"ה חרש שדברו כו' שהשוו אותו לשוטה לפוטרו, ובזה ניחא מאי דאמרו שם וממאי דמדבר ואינו שומע חרש, דלכאורה אין נ"מ בזה אלא דנ"מ לחרש שלא נשנה אצל שוטה, ולא קאמר וזה וזה ה"ה כפקחין אלא שאינם כשוטה בזה הושוו כמש"ש [בגיטין דע"א] חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו וכו' אלא במטלטלין עכ"ל הגר"א, וגם דבריו אינם מבוארים דהא בהך ברייתא תניא אבל לא לגיטין, ומ"מ סובר הרמב"ם דגבי גיטין אינו נדון מדבר ואינו שומע כחרש, וכן קשה גם לדעת הגר"א הלשון כפקחין לכל דבריהם, וכן לשון הרמב"ם בה' אישות שכתב הרי הוא ככל אדם ומשמע דהוא כפקח גמור.

ונראה בכונת הגר"א דבכל מה דהחסרון הוא מצד דעת יש למדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר דין כפקחין לכל דבריהם, אבל יש ענינים דנתמעט דין חרש מטעמים אחרים ולא משום חסרון דעת ובזה גם מדבר ואינו שומע דינו כחרש. ובירושלמי ריש תרומות על מתני' דתנן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר מייתי עלה הא דתנן בריש חגיגה הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן ואמר ר' אלעזר דטעמא משום דכתיב למען ישמעון ולמען ילמדון, ואמר ע"ז ר' יונה הדא אמרה דלית כללין דרבי כללין היינו דהכלל ששנו במתני' אינו כלל ברור, ומייתי נמי הא דתנן בהך מתני' חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום אלמא דיש לו שם חרש, וכן מייתי מתני' דיבמות דתנן חרש שנחלץ והחרשת שחלצה דאמר ר' יוחנן לפי שאינו באמר ואמרה, ומדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר בכלל, ואמר גם ע"ז הדא אמרה דלית כללין דרבי כללין, אבל בבבלי ריש חגיגה מוכח דהכלל הוא ברור, ולכן סובר הגר"א דלהבבלי החלוק הוא דהיכי שנזכר חרש אצל שוטה דזהו משום חסרון דעת אז הכונה דוקא שאינו לא שומע ולא מדבר, ולכן תני אח"כ בהך מתני' גופא חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה משום דהחסרון אינו אלא משום ברכה ומ"מ נקרא חרש דמה דאמר ברישא אינו אלא דלא נקרא חרש היכי דהחסרון הוא משום דעת כמו בשוטה, ובירושלמי סבר דגם שומע ואינו מדבר הוא חרש, אבל בברייתא דגיטין בבבלי אמר דשומע ואינו מדבר לא נקרא כלל חרש, ובהא דהכל חייבין בראיה מבואר בבבלי בחגיגה, ובהא דחרש שנחלץ אף דמטעם זה גם אלם בכלל סבר בבבלי דבמתני' לא תנן אלא חרש אלא דרבא הוסיף דאלם ואלמת נמי חליצתן פסולה. לפי טעמא דר' ינאי, ועיין בחידושי הרשב"א שם.

ולפי"ז מה דתנן חרש רומז ונרמז במטלטלין וכן מה דתניא בגיטין חרש לא הלכו אחר רמיזותיו אלא למטלטלין אבל לא לגיטין אינו משום דאין לו דעת, אלא דכח הרמיזה לא מהני אלא במטלטלין ולא לקרקע, ואף דאלם ששומע ואינו מדבר מהני רמיזתו גם לקרקע ולגיטין, צריך לחלק בין רמיזה שלו לרמיזה של אחרים דאלם שהוא מוכר ע"פ רמיזה שלו ושומע מה שאחרים מדברים עמו מהני רמיזתו, אבל מדבר ואינו שומע שהוא צריך להבין את הרמיזה של אחרים ואין אנו סומכין שהוא מבין רמיזת אחרים ולכן לא מהני, ועכשיו מיושב החילוק מדין קרקע לדין גיטין דכיון דבין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר הן כפיקחין לענין דין דעת, רק החילוק הוא בדין רמיזה, א"כ לא שייך דין רמיזה אלא בדין מקח וממכר שמתוך שאינו יכול להבין רמיזתן של אחרים אינו יודע במקחי הקרקעות, ולכן אף שהוא מדבר שהוא מוכר בכך וכך מעות ונתנו לו המעות לא מהני מכירתו, אבל בקדושין ובגיטין כיון שאין החסרון בדעת שלו שפיר מהני הקדושין והגירושין שלו, ואין כאן רמיזה כלל, ובשומע ואינו מדבר מהני גם רמיזתו ע"י בדיקה דזהו דין אלם, ומבואר מה דבהך ברייתא תניא אבל לא לגיטין דבגיטין לא שייך אלא באינו מדבר ואינו שומע דבמדבר ליכא רמיזה כלל, ולפי"ז צ"ל כהכ"מ דגבי גיטין במדבר לא צריך בדיקה כיון דאין החסרון משום דעת, דלגבי דעת הא קיי"ל שהן כפקחין לכל דבריהן.

ח

קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרפוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות מחזיר ההונייה יתר על שתות בטל מקח כמו שבארנו, ואני אומר שאין מקח הקטן וממכריו במטלטלין קיימין אלא בשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו מקבלין מי שפרע. וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מידי הקטן בדין ואין קנין מיד הקטן כלום שהקנין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול.

השגת הראב"ד קטן היודע וכו' כמו שביארנו, א"א אני אומר שהקנין אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לא בני מחילה נינהו, וכן אני אומר שאם הקנו בקנין לא גרע מהכסף והוא כסף עצמו מההיא מעשה דגיטין דההיא דשדא לה מרה כומתא ואמר קני הא וקני נפשך וכו' ונמצא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי, וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קנינו ואינו חוזר בו, אבל אם השכיר הוא מקום פירות לא קנו ממנו דשכירות כמכר הוא עכ"ל.

כתב המ"מ דטעמו של הרמב"ם דלא מהני קנין לקנות מן הקטן לפי שסתם קנין לכתיבה עומד, וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין, וטעם זה אינו מבורר דמנ"ל כלל זה דכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין, ועוד דעיקר כללא דסתם קנין לכתיבה עומד אינו אלא או במכירת קרקע או בקנין על התחייבות שעומד שהעדים יעשו שטר מכר או שטר חוב, אבל כשמכר מטלטלין והקנה בקנין סודר לא מצינו שיהיה עומד לכתיבה, ולכאורה פשוט דאין העדים צריכים לכתוב דלא כתבינן שטרא אמטלטלין דהא אינו עומד לכך שישארו אצל המוכר אלא שהלוקח יקח אותם מהמוכר וא"כ למה יעשו שטר, וכיון דהכא מיירי במכר מטלטלין אינו עומד לכתיבה כלל, ובמה שכתב הרמב"ם דלא מהני שכירות מקום כתב המ"מ וז"ל, ודין השכירות פשוט דאינו מועיל דשכירות מכירה ליומה הוא ואין ממכרו ממכר במקרקעי, ומכאן שאם השכיר הקטן בית לדור שיכול לחזור ואין מעשיו כלום, עכ"ד, ודבריו תמוהים דאם לא חל השכירות א"כ פשיטא שלא קנה הלוקח המטלטלין ולמה כתב הרמב"ם ע"ז שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ואין לומר דזה קאי על קנו מיד הקטן דהלשון מוכח דקאי על שניהם ולא היה להרמב"ם לצרף דין קנו מיד הקטן דאמרינן דלא מהני הקנין להמטלטלין לדין שכירות מקום דאין הטעם דלא מהני השכירות מקום להמטלטלין אלא דלא זכה הלוקח בשכירות המקום כלל.

לכן נראה דלעולם מהני שכירות מקום דמש"כ המ"מ דשכירות מכירה ליומא הוא, כבר כתב הש"ך בסי' שי"ג במה דסובר הרמב"ם דחצר המושכר קונה למשכיר ולא לשוכר דהקשה הב"י דהא שכירות ליומא ממכר הוא וכתב ע"ז הש"ך ואישתמיטתיה דברי התוס' פ' הזהב דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר רק באונאה ולא בשאר דוכתי, וכן צ"ל כאן דאף דבקרקע אינו מוכר ולא נותן, זה רק למכור לגמרי אבל להשכיר כיון דחוזרת לו לאחר זמן יכול להשכיר כמש"כ הש"ך דשכירות לא קניא, וכמו דתיקנו שיהיו מעשיו קיימין במטלטלין משום כדי חייו ה"נ יכול להשכיר.

ובעיקר טעמא דלא מהני קנין מיד הקטן ולא שכירות מקום כבר כתב הרמב"ם שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ובאור דבריו דלא מהני קנין במטלטלין שקונין מקטן אלא היכי שכבר באו המטלטלין לרשות הקונה, אבל לא בעשה מעשה קנין אחר, אלא דמ"מ חלוק דין כסף מדין שארי קנינים דקנין כסף אם היה מועיל במטלטלין הוי מהני גם בקטן דכסף אינו מעשה קנין אלא נתינת הדמים וכמש"כ בפ"א, וכיון דנתן הקונה להקטן דמי המקח ויש להקטן כל התמורה של מקחו זה היה צריך להיות מועיל גם בקטן, ורק משום דכסף אינו מועיל אלא למי שפרע וקטן אינו שייך שיקבל מי שפרע, וכדאיתא בגיטין דף נ"ב דעיקר קנין בשל יתומים הוא בכסף ומבואר בפ"ט מהל' מכירה אבל מעשה קנין אחר שנמצא שיתחייב הקטן ליתן דבר משלו בשביל מעשה קנין שעשה להלוקח, ע"ז שפיר כתב הרמב"ם שאין מוציאין מידי הקטן בדין, והכונה שאין הקטן יכול להפסיד כלום באופן שנוכל לתבעו בשביל מעשה שלו. ולכן לא מהני אלא משך או המשיך.

ומה שכתב הרמב"ם שהקנין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול אינו טעם אלא הוכחה לעיקר דינו דקנין לא מהני בקטן, דכיון שכתבנו דסובר הרמב"ם דגם קטן יכול להשכיר קרקעותיו ושכירות הא נקנה בקנין שנקנה מכירה וממילא נקנה גם בקנין סודר, ואף דהתוס' בב"מ דף י"א כתבו דשכירות קרקע אינו נקנה בחליפין כבר חלק ע"ז הרא"ש וכן פסק הטור בסי' קצ"ה דלא כתוס' א"כ אפשר לומר דהרמב"ם ג"כ סובר כהטור, ואף דהרמב"ם בפ"א הל' י"ח כתב כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה וכו', אינו הוכחה דסובר כהתוס' דכתב לשון הגמ' דע"כ מהגמ' אין ראיה דלא מהני קנין סודר מדסוברים הרא"ש והטור דמהני, וא"כ אם נימא דמהני בקטן קנין סודר א"כ אפשר שיכתבו עדים שטר על השכירות דבזה ודאי סתם קנין לכתיבה עומד, וא"כ אמאי אמרינן דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, וע"כ מוכח דלא מהני קנין סודר לקנות מקטן, ולכן לא משכחת שטר בקטן דגם שטר שכירות שלו לא מהני ולא מהני שכירות מקום מקטן אלא דוקא בכסף דבזה מהני גם בקטן.

והנה יש לעורר על הוכחה זו דהא כתב הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין בטעמא דקטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן, א"כ אפי' אם נימא דהקטן יכול להקנות בק"ס מ"מ אין כותבין עליו שטר דהא אין מעידין על הקטן, אכן לפי"מ שראיתי בספרו של אדמו"ר גאון ישראל "חידושי רבינו חיים הלוי" שכתב על הלכה זו דטעם זה הוא דוקא לפי ששליח קבלה צריך עדים לקיומא, ובזה אמרינן דאין מעידין על הקטן, אבל אם א"צ עדים אלא לברר לא אמרינן בזה אין מעידין על הקטן, והוכיח דהא פריך הגמ' בבן סורר מנלן דקטן פטור והאריך בזה לברר שיטות הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם דשליח קבלה צריך עדים לקיומי, לכן אין מעידין על הקטן אבל דעת הראב"ד דא"צ עדים אלא בשביל בירור הגירושין אבל לא בשביל קיומה של השליחות לכן אינו סובר הא דאין מעידין על הקטן, ולפי"ז מבואר דכאן לא שייך הא דאין מעידין על הקטן דאין השטר לקיומי אלא לברר השכירות.

[אכן אדמו"ר לא ביאר טעם הסברא בזה דהיכי שצריך עדים לקיומי שייך הא דאין מעידין על הקטן והיכי שאין צריך עדים אלא לברר לא שייך אין מעידין על הקטן, ונראה עפ"מ דסובר הרמב"ם בפ"ב מה' סוטה ובפ"ג מה' איסו"ב גבי פתוי קטנה דקטנה שהשיאה אביה שזינתה נאסרה על בעלה ודוקא קטנה בת מיאון אין לה רצון, משום דסובר דאין הדבר ברור אם אין לה רצון, ובפ"ג מה' איסו"ב הביא המ"מ מדברי הירושלמי בסוטה פ"ב סתירה לדברי הרמב"ם דאמר שם קטנה אין את יכול דא"ר זעירא ר' יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה, וכתב המ"מ שלא מצא ראיה לדברי הרמב"ם אכן בפ"א הל' ב' איתא שם שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר לון סוטה מהיא אמרו ליה ספק אמר לון מצינו שהיא אסורה לביתה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י ומה כאן שיש בו דעת לשאל אף להלן דבר שיש בו דעת לשאל, מיליהון דרבנן פליגין דמר ר' זעירא ר' יסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה, והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו טמא, ברם הכא אע"פ שיש בו דעת לישאל ספיקו טהור, ומבואר דמה דאמרינן דקטנה אין לה רצון אינו בתורת ודאי אלא בתורת ספק, ומזה מוכיח הירושלמי דר' יוחנן לית ליה דס"ט ברה"י מסוטה ילפינן, דא"כ הוי לן לאסור קטנה שזינתה מטעם ספק בקטנה שיש בה דעת לשאל וכדאיתא בסוכה בדף מ"ב, וצ"ל דר' יוחנן דסבר דלא ילפינן ס"ט מסוטה סבר דלא אסרה תורה ספק סוטה אלא משום דאיכא רגלים לדבר, אבל בספק של קטנה אם יש לה דעת כיון דליכא רגלים לדבר מוקמינן לה בחזקת טהרה, אבל בן זומא דיליף ס"ט ברה"י מסוטה מוכח דסבר דאפי' בלא רגלים לדבר אסרינן, וא"כ אמאי לא אסרינן קטנה, ולפי"ז להלכה כיון דסוגיין דבבלי ריש נדה ועוד בכמה דוכתי איתא דספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן, א"כ מוכח דקטנה שזינתה נאסרת מספק וכדעת הרמב"ם.

ולפי"ז נוכל לומר דגם לענין דין שליחות אם משום טעם שאין לה דעת היה הדבר ספק דאפשר יש לקטנה זו דעת ושליחות שלה צריך שיתקיים ונ"מ דאף דעכ"פ לא תוכל להיות מותרת לעלמא, אבל נ"מ דמטעם שאין לה דעת לא נוכל לומר דהגט שנתקבל ע"י שליח קבלה שלה בטל וכשימות בעלה תהיה מותרת לכהונה ואף די"ל דלא דמי דין רצון דצריך גבי זנות לדין דעת דצריך גבי שליחות, מ"מ אינו מוכרח לחלק דגם לענין שתהי' נאסרת על בעלה דהוא משום ומעלה מעל באישה צריך גדר דעת ואם אין לה דעת הוי בגדר אונס דהתירה התורה, לכן כתב הרמב"ם דכאן לא מהני ספק כלל דשליח קבלה צריך עדים והיינו לקיומי, וממילא לא מהני שליחתה כלל, וכמו שכתב הרשב"א ריש קדושין גבי נתן הוא ואמרה היא דאע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן מ"מ אינה מקודשת דאין כאן עדים ואין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנים כונת הלב ואין כאן עדות, וא"כ ה"נ כיון דספק לעדים אם יש לה דעת בעשיית השליחות אין כאן עדות לקיומי.

והנה אדמו"ר זצ"ל כתב דמה דלא סגי להרמב"ם טעמא דחסרון דעת כמו שכתב בעצמו בפ"ב מה' שלוחין משום דנ"מ לענין מזכה גט לאשתו במקום יבם דאין שם חסרון דעת דכיון דאי הוי זכות מהני גם שלא מדעתה, אבל צ"ע בזה דא"כ מסתבר דלא שייך ג"כ אין מעידין על הקטן, כיון דאינו על מעשה שלה אלא דאנן סהדי דהוי זכות. אבל לפימש"כ מבואר דבפ"ב מה' שלוחין כתב הרמב"ם עיקר הכלל דמי שאינו בן דעת כמו חרש שוטה וקטן אינם יכולים לעשות שליח, ובזה מיירי בקטן גמור שודאי אין לו דעת וכמש"כ הגר"א לענין חרש דחרש שהוזכר אצל שוטה הוא חרש גמור הבאנו דבריו בהלכה ב' וכן ה"נ מכוין הרמב"ם שם לקטן גמור שודאי אין לו דעת אבל כאן משמיענו הרמב"ם דכל קטנה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה, אפי' קטנה שהוא ספק אם יש לה דעת מ"מ אינה יכולה לעשות שליח, ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן.]

אכן בכ"ז שביארנו אינו מבואר אלא קנו מיד הקטן אבל שכירת המקום הא לכאורה כבר בא לרשות הלוקח ולמה לא מהני, אך הרמב"ם לשיטתו דסובר בפ"י מה' שכירות דחצר המושכר אינו קונה לשוכר אלא למשכיר, והראב"ד השיג עליו מדין שוכר את מקומו והש"ך בסי' שי"ג שהבאתי דבריו למעלה כתב בזה תי' אחד דדעת אחרת מקנה אותו שאני, ותי' ב' כתב דשאני התם דלכך שכרו ע"ש בדבריו, עכ"פ בעיקר דינא הוי מקום השכור ברשות המשכיר יותר משהוא ברשות השוכר כיון דלענין מציאה קנה המשכיר, ורק דכשהמשכיר מקנה לשוכר יכול השוכר לקנות בדין חצר, אבל גבי קטן כיון דאמרינן דא"א לקנות ממנו אלא כשכבר בא המקח לרשות הלוקח, בזה אנו צריכין דוקא שיצא כבר מרשות הקטן, אבל השכיר את מקומו כיון דעדיין המקח ברשותו אף דמהני מדין קנין חצר להשוכר אבל לקנות מקטן לא מהני, ומה דאיכא בשכירות מקום גם דין אגב בזה ודאי דמי לדין קנין סודר דלא מהני בקטן כמש"כ.

והנה בפ"ג הל' ו' כתב הרמב"ם וכן השוכר המקום וכו' שהרי נעשה ברשותו ועמש"כ שם דהקנין הוא מטעם חצר, וקשה כיון דסובר הרמב"ם דגבי ומקומו מושכר לו הוי הקנין מדין אגב למה כתב כאן דהקנין הוא מדין חצר, וכן כתב בפ"ד הל' ו' עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן, ונראה דמתני' דתנן אם היה פקח שוכר את מקומו מפרש גם הרמב"ם מדין חצר ולא מדין אגב, והטעם דלשון אם היה פקח לא משמע דהמוכר מקנה לו ע"י שכירות המקום אלא דהלוקח שוכר המקום עוד קודם שנגמר המקח דכשיגמר המקח יקנה, ועוד דלשון שוכר את מקומן קאי גם אם היו הפירות מופקדין ביד אחרים כדקתני וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד הל' ו'.

עתה נבוא לדברי הראב"ד והנה בהשגתו הראשונה כתב המ"מ בפשיטות דכיון דמתנתו מתנה כ"ש דאפשר שיהיה ממכרו עד שתות מחילה כמו בגדול משום כדי חייו, אך השגתו השניה צריכה ביאור דהמ"מ כתב ואיני מבין דבריו דמה ענין זה לדמיון שהקנין הוא ככסף, שאם הוא ככסף ודאי לא קנה הלוקח ע"ש בדבריו, אבל באמת דברי הראב"ד מבוררים דמוכח מדברי הרמב"ם דכסף היה מועיל גבי קטן אם היה מועיל לקנין גמור, וכמש"כ למעלה מדהוצרך לומר שאין הקטן מקבל מי שפרע, וטעמא דאף דקנין סודר ואגב לא מהני שאין מוציאין מידי הקטן בדין, זהו בקנינים אחרים אבל כסף כיון שנתן הלוקח דמי המכר הוי מהני גם בקטן דזהו עיקר דרך הקנין ובודאי הוי מהני מטעם כדי חייו שיהיה מהני מכירתו, ורק דכיון דכסף אינו קונה אלא למי שפרע ודאי לא שייך בקטן מי שפרע, ולזה השיג הראב"ד דקנין הוא ככסף מההיא מעשה דכומתא דמוכח שעבד יוצא בק"ס משום כסף, וממילא כאן מהני יותר מכסף דק"ס מהני לקנין גמור וזהו שכתב ונמצא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקנה לגמרי, והמ"מ חשב דכונת הראב"ד בזה על שחרור עבד והשיג עליו ובודאי לא עלה זה על דעת הראב"ד דקיי"ל כסף גומר בעבד וא"צ ג"ש, אלא דכונתו הוא דנמצא דכאן כסף גומר והיינו בכסף של קנין סודר דלא תיקנו חכמים לבטל הקנין, אלא דהראב"ד לשיטתו שהשיג על הרמב"ם בפ"ה מה' עבדים שכתב דקנין לא מהני בעבד מההיא דכומתא, והרמב"ם לשיטתו דפסק שם דקנין לא מהני בעבד אלמא דסובר דקנין סודר לא הוי כסף.

אכן דעת הרמב"ם צריכה ישוב דודאי מוכח מההיא מעשה דכומתא דעבד כנעני יוצא ע"י קנין סודר דאיתא שם דהא דאמר ר"נ דלא עשה ולא כלום משום דהוי בכליו של מקנה, וכבר הוכיחו כן שם בתוס' דמוכח דאי הוי בכליו של קונה הוי מהני קנין סודר גבי עבד, ונראה לפימש"כ התוס' ריש קדושין בהא דאמר ואימא אף בחליפין דגרסינן ואשה בפחות משו"פ לא מיקניא ולא גרסינן נפשה, דהגמ' ס"ד דחליפין מדין כסף הם קונים ומשני דכיון דאיתנהו בפחות משו"פ א"כ אינם מדין כסף, וכן ביאר הרמב"ן בחדושיו, ולפי"ז יש לומר דכל הראיה דחליפין אינו מדין כסף בשביל דאיתנהו בפחות משו"פ אינו אלא לרב דסבר בכליו של קונה, אבל ללוי דסבר בכליו של מקנה ובההוא הנאה דמקבל מיניה א"כ אינו מוכח כלל דכשמקבל ממנו פחות משו"פ אין ההנאה שו"פ, איברא שהר"נ בסוגיא דאדם חשוב כתב דמה דללוי דאמר בכליו של מקנה לא צריך אדם חשוב משום דהנאת קבלת אדם שאינו חשוב אינה שו"פ ומשום דבחליפין מהני פחות משו"פ, אבל באמת תי' הר"ן אינו מוכרח דהא שו"פ הוא שיעור פחות מאוד, וא"כ מאי פסקת דבאדם שאינו חשוב יש הנאה ואינה שו"פ דמאן שם לך הנאה זו שתהיה הנאה ושויה פחות מפרוטה, ע"כ נראה דאפשר לומר באופן אחר דבאמת באדם שאינו חשוב ודאי אינו ברור דיש הנאה מקבלתו, אבל בממון דמהני הודאת בע"ד מהני כשאומר שמוכר לו בעד קבלתו והוי כאילו מודה שיש לו הנאה, אבל בקדושין צריך שבאמת יתן לה כסף, וגם צריך שהעדים יראו שנותן לה הכסף, ולא מהני כלל הודאתה שתודה בפני עדים שנותן לה כסף אם העדים אינם רואים, לכן בעינן אדם חשוב שידעו העדים שיש לה הנאה בקבלתו, וממילא אין אנו צריכין לומר ללוי דחליפין אינם מתורת כסף דמה דלא מהני בקדושין כשאינו אדם חשוב הוא משום דאינה ברורה הנאת הקבלה ובאדם חשוב באמת מהני קדושין.

וא"כ מבואר עכשיו שפיר דללוי דאמר בכליו של מקנה יש לומר דחליפין הוא ג"כ מדין כסף. והוא גדר מגדרי הכסף ולכן הוי מהני גם בעבד כנעני, ולכן שפיר אמר בגמ' דמה דלא עשה ולא כלום הוא משום דהוי בכליו של מקנה, ואף דבע"כ איכא נמי איסורא מ"מ לא דמי לקדושין דהא אשכחן דמהני הודאת בע"ד בשחרור עבד בגיטין דף מ' דהאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר, וכתבו בתוס' דהוי ודאי, ואפי' אם נימא דלהוציא מידי איסור עבד יהיה צריך ג"ש מ"מ מיושב דאי הוי מהני בכליו של מקנה לא הוי אמר לא עשה ולא כלום. דעכ"פ היה משוחרר מדין שעבוד, לכן אמר שפיר משום דהוי בכליו של מקנה, אבל לדידן דבכליו של קונה לא הוי חליפין מגדר כסף כלל כדאמר בריש קדושין ולא מהני בעבד, ודברי הרמב"ם מיושבים ומבוררים.

ט

קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרפוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות מחזיר ההונייה יתר על שתות בטל מקח כמו שבארנו, ואני אומר שאין מקח הקטן וממכריו במטלטלין קיימין אלא בשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו מקבלין מי שפרע. וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מידי הקטן בדין ואין קנין מיד הקטן כלום שהקנין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול.

השגת הראב"ד קטן היודע וכו' כמו שביארנו, א"א אני אומר שהקנין אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לא בני מחילה נינהו, וכן אני אומר שאם הקנו בקנין לא גרע מהכסף והוא כסף עצמו מההיא מעשה דגיטין דההיא דשדא לה מרה כומתא ואמר קני הא וקני נפשך וכו' ונמצא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי, וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קנינו ואינו חוזר בו, אבל אם השכיר הוא מקום פירות לא קנו ממנו דשכירות כמכר הוא עכ"ל.

כתב המ"מ דטעמו של הרמב"ם דלא מהני קנין לקנות מן הקטן לפי שסתם קנין לכתיבה עומד, וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין, וטעם זה אינו מבורר דמנ"ל כלל זה דכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין, ועוד דעיקר כללא דסתם קנין לכתיבה עומד אינו אלא או במכירת קרקע או בקנין על התחייבות שעומד שהעדים יעשו שטר מכר או שטר חוב, אבל כשמכר מטלטלין והקנה בקנין סודר לא מצינו שיהיה עומד לכתיבה, ולכאורה פשוט דאין העדים צריכים לכתוב דלא כתבינן שטרא אמטלטלין דהא אינו עומד לכך שישארו אצל המוכר אלא שהלוקח יקח אותם מהמוכר וא"כ למה יעשו שטר, וכיון דהכא מיירי במכר מטלטלין אינו עומד לכתיבה כלל, ובמה שכתב הרמב"ם דלא מהני שכירות מקום כתב המ"מ וז"ל, ודין השכירות פשוט דאינו מועיל דשכירות מכירה ליומה הוא ואין ממכרו ממכר במקרקעי, ומכאן שאם השכיר הקטן בית לדור שיכול לחזור ואין מעשיו כלום, עכ"ד, ודבריו תמוהים דאם לא חל השכירות א"כ פשיטא שלא קנה הלוקח המטלטלין ולמה כתב הרמב"ם ע"ז שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ואין לומר דזה קאי על קנו מיד הקטן דהלשון מוכח דקאי על שניהם ולא היה להרמב"ם לצרף דין קנו מיד הקטן דאמרינן דלא מהני הקנין להמטלטלין לדין שכירות מקום דאין הטעם דלא מהני השכירות מקום להמטלטלין אלא דלא זכה הלוקח בשכירות המקום כלל.

לכן נראה דלעולם מהני שכירות מקום דמש"כ המ"מ דשכירות מכירה ליומא הוא, כבר כתב הש"ך בסי' שי"ג במה דסובר הרמב"ם דחצר המושכר קונה למשכיר ולא לשוכר דהקשה הב"י דהא שכירות ליומא ממכר הוא וכתב ע"ז הש"ך ואישתמיטתיה דברי התוס' פ' הזהב דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר רק באונאה ולא בשאר דוכתי, וכן צ"ל כאן דאף דבקרקע אינו מוכר ולא נותן, זה רק למכור לגמרי אבל להשכיר כיון דחוזרת לו לאחר זמן יכול להשכיר כמש"כ הש"ך דשכירות לא קניא, וכמו דתיקנו שיהיו מעשיו קיימין במטלטלין משום כדי חייו ה"נ יכול להשכיר.

ובעיקר טעמא דלא מהני קנין מיד הקטן ולא שכירות מקום כבר כתב הרמב"ם שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ובאור דבריו דלא מהני קנין במטלטלין שקונין מקטן אלא היכי שכבר באו המטלטלין לרשות הקונה, אבל לא בעשה מעשה קנין אחר, אלא דמ"מ חלוק דין כסף מדין שארי קנינים דקנין כסף אם היה מועיל במטלטלין הוי מהני גם בקטן דכסף אינו מעשה קנין אלא נתינת הדמים וכמש"כ בפ"א, וכיון דנתן הקונה להקטן דמי המקח ויש להקטן כל התמורה של מקחו זה היה צריך להיות מועיל גם בקטן, ורק משום דכסף אינו מועיל אלא למי שפרע וקטן אינו שייך שיקבל מי שפרע, וכדאיתא בגיטין דף נ"ב דעיקר קנין בשל יתומים הוא בכסף ומבואר בפ"ט מהל' מכירה אבל מעשה קנין אחר שנמצא שיתחייב הקטן ליתן דבר משלו בשביל מעשה קנין שעשה להלוקח, ע"ז שפיר כתב הרמב"ם שאין מוציאין מידי הקטן בדין, והכונה שאין הקטן יכול להפסיד כלום באופן שנוכל לתבעו בשביל מעשה שלו. ולכן לא מהני אלא משך או המשיך.

ומה שכתב הרמב"ם שהקנין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול אינו טעם אלא הוכחה לעיקר דינו דקנין לא מהני בקטן, דכיון שכתבנו דסובר הרמב"ם דגם קטן יכול להשכיר קרקעותיו ושכירות הא נקנה בקנין שנקנה מכירה וממילא נקנה גם בקנין סודר, ואף דהתוס' בב"מ דף י"א כתבו דשכירות קרקע אינו נקנה בחליפין כבר חלק ע"ז הרא"ש וכן פסק הטור בסי' קצ"ה דלא כתוס' א"כ אפשר לומר דהרמב"ם ג"כ סובר כהטור, ואף דהרמב"ם בפ"א הל' י"ח כתב כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה וכו', אינו הוכחה דסובר כהתוס' דכתב לשון הגמ' דע"כ מהגמ' אין ראיה דלא מהני קנין סודר מדסוברים הרא"ש והטור דמהני, וא"כ אם נימא דמהני בקטן קנין סודר א"כ אפשר שיכתבו עדים שטר על השכירות דבזה ודאי סתם קנין לכתיבה עומד, וא"כ אמאי אמרינן דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, וע"כ מוכח דלא מהני קנין סודר לקנות מקטן, ולכן לא משכחת שטר בקטן דגם שטר שכירות שלו לא מהני ולא מהני שכירות מקום מקטן אלא דוקא בכסף דבזה מהני גם בקטן.

והנה יש לעורר על הוכחה זו דהא כתב הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין בטעמא דקטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן, א"כ אפי' אם נימא דהקטן יכול להקנות בק"ס מ"מ אין כותבין עליו שטר דהא אין מעידין על הקטן, אכן לפי"מ שראיתי בספרו של אדמו"ר גאון ישראל "חידושי רבינו חיים הלוי" שכתב על הלכה זו דטעם זה הוא דוקא לפי ששליח קבלה צריך עדים לקיומא, ובזה אמרינן דאין מעידין על הקטן, אבל אם א"צ עדים אלא לברר לא אמרינן בזה אין מעידין על הקטן, והוכיח דהא פריך הגמ' בבן סורר מנלן דקטן פטור והאריך בזה לברר שיטות הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם דשליח קבלה צריך עדים לקיומי, לכן אין מעידין על הקטן אבל דעת הראב"ד דא"צ עדים אלא בשביל בירור הגירושין אבל לא בשביל קיומה של השליחות לכן אינו סובר הא דאין מעידין על הקטן, ולפי"ז מבואר דכאן לא שייך הא דאין מעידין על הקטן דאין השטר לקיומי אלא לברר השכירות.

[אכן אדמו"ר לא ביאר טעם הסברא בזה דהיכי שצריך עדים לקיומי שייך הא דאין מעידין על הקטן והיכי שאין צריך עדים אלא לברר לא שייך אין מעידין על הקטן, ונראה עפ"מ דסובר הרמב"ם בפ"ב מה' סוטה ובפ"ג מה' איסו"ב גבי פתוי קטנה דקטנה שהשיאה אביה שזינתה נאסרה על בעלה ודוקא קטנה בת מיאון אין לה רצון, משום דסובר דאין הדבר ברור אם אין לה רצון, ובפ"ג מה' איסו"ב הביא המ"מ מדברי הירושלמי בסוטה פ"ב סתירה לדברי הרמב"ם דאמר שם קטנה אין את יכול דא"ר זעירא ר' יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה, וכתב המ"מ שלא מצא ראיה לדברי הרמב"ם אכן בפ"א הל' ב' איתא שם שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר לון סוטה מהיא אמרו ליה ספק אמר לון מצינו שהיא אסורה לביתה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י ומה כאן שיש בו דעת לשאל אף להלן דבר שיש בו דעת לשאל, מיליהון דרבנן פליגין דמר ר' זעירא ר' יסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה, והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו טמא, ברם הכא אע"פ שיש בו דעת לישאל ספיקו טהור, ומבואר דמה דאמרינן דקטנה אין לה רצון אינו בתורת ודאי אלא בתורת ספק, ומזה מוכיח הירושלמי דר' יוחנן לית ליה דס"ט ברה"י מסוטה ילפינן, דא"כ הוי לן לאסור קטנה שזינתה מטעם ספק בקטנה שיש בה דעת לשאל וכדאיתא בסוכה בדף מ"ב, וצ"ל דר' יוחנן דסבר דלא ילפינן ס"ט מסוטה סבר דלא אסרה תורה ספק סוטה אלא משום דאיכא רגלים לדבר, אבל בספק של קטנה אם יש לה דעת כיון דליכא רגלים לדבר מוקמינן לה בחזקת טהרה, אבל בן זומא דיליף ס"ט ברה"י מסוטה מוכח דסבר דאפי' בלא רגלים לדבר אסרינן, וא"כ אמאי לא אסרינן קטנה, ולפי"ז להלכה כיון דסוגיין דבבלי ריש נדה ועוד בכמה דוכתי איתא דספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן, א"כ מוכח דקטנה שזינתה נאסרת מספק וכדעת הרמב"ם.

ולפי"ז נוכל לומר דגם לענין דין שליחות אם משום טעם שאין לה דעת היה הדבר ספק דאפשר יש לקטנה זו דעת ושליחות שלה צריך שיתקיים ונ"מ דאף דעכ"פ לא תוכל להיות מותרת לעלמא, אבל נ"מ דמטעם שאין לה דעת לא נוכל לומר דהגט שנתקבל ע"י שליח קבלה שלה בטל וכשימות בעלה תהיה מותרת לכהונה ואף די"ל דלא דמי דין רצון דצריך גבי זנות לדין דעת דצריך גבי שליחות, מ"מ אינו מוכרח לחלק דגם לענין שתהי' נאסרת על בעלה דהוא משום ומעלה מעל באישה צריך גדר דעת ואם אין לה דעת הוי בגדר אונס דהתירה התורה, לכן כתב הרמב"ם דכאן לא מהני ספק כלל דשליח קבלה צריך עדים והיינו לקיומי, וממילא לא מהני שליחתה כלל, וכמו שכתב הרשב"א ריש קדושין גבי נתן הוא ואמרה היא דאע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן מ"מ אינה מקודשת דאין כאן עדים ואין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנים כונת הלב ואין כאן עדות, וא"כ ה"נ כיון דספק לעדים אם יש לה דעת בעשיית השליחות אין כאן עדות לקיומי.

והנה אדמו"ר זצ"ל כתב דמה דלא סגי להרמב"ם טעמא דחסרון דעת כמו שכתב בעצמו בפ"ב מה' שלוחין משום דנ"מ לענין מזכה גט לאשתו במקום יבם דאין שם חסרון דעת דכיון דאי הוי זכות מהני גם שלא מדעתה, אבל צ"ע בזה דא"כ מסתבר דלא שייך ג"כ אין מעידין על הקטן, כיון דאינו על מעשה שלה אלא דאנן סהדי דהוי זכות. אבל לפימש"כ מבואר דבפ"ב מה' שלוחין כתב הרמב"ם עיקר הכלל דמי שאינו בן דעת כמו חרש שוטה וקטן אינם יכולים לעשות שליח, ובזה מיירי בקטן גמור שודאי אין לו דעת וכמש"כ הגר"א לענין חרש דחרש שהוזכר אצל שוטה הוא חרש גמור הבאנו דבריו בהלכה ב' וכן ה"נ מכוין הרמב"ם שם לקטן גמור שודאי אין לו דעת אבל כאן משמיענו הרמב"ם דכל קטנה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה, אפי' קטנה שהוא ספק אם יש לה דעת מ"מ אינה יכולה לעשות שליח, ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן.]

אכן בכ"ז שביארנו אינו מבואר אלא קנו מיד הקטן אבל שכירת המקום הא לכאורה כבר בא לרשות הלוקח ולמה לא מהני, אך הרמב"ם לשיטתו דסובר בפ"י מה' שכירות דחצר המושכר אינו קונה לשוכר אלא למשכיר, והראב"ד השיג עליו מדין שוכר את מקומו והש"ך בסי' שי"ג שהבאתי דבריו למעלה כתב בזה תי' אחד דדעת אחרת מקנה אותו שאני, ותי' ב' כתב דשאני התם דלכך שכרו ע"ש בדבריו, עכ"פ בעיקר דינא הוי מקום השכור ברשות המשכיר יותר משהוא ברשות השוכר כיון דלענין מציאה קנה המשכיר, ורק דכשהמשכיר מקנה לשוכר יכול השוכר לקנות בדין חצר, אבל גבי קטן כיון דאמרינן דא"א לקנות ממנו אלא כשכבר בא המקח לרשות הלוקח, בזה אנו צריכין דוקא שיצא כבר מרשות הקטן, אבל השכיר את מקומו כיון דעדיין המקח ברשותו אף דמהני מדין קנין חצר להשוכר אבל לקנות מקטן לא מהני, ומה דאיכא בשכירות מקום גם דין אגב בזה ודאי דמי לדין קנין סודר דלא מהני בקטן כמש"כ.

והנה בפ"ג הל' ו' כתב הרמב"ם וכן השוכר המקום וכו' שהרי נעשה ברשותו ועמש"כ שם דהקנין הוא מטעם חצר, וקשה כיון דסובר הרמב"ם דגבי ומקומו מושכר לו הוי הקנין מדין אגב למה כתב כאן דהקנין הוא מדין חצר, וכן כתב בפ"ד הל' ו' עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן, ונראה דמתני' דתנן אם היה פקח שוכר את מקומו מפרש גם הרמב"ם מדין חצר ולא מדין אגב, והטעם דלשון אם היה פקח לא משמע דהמוכר מקנה לו ע"י שכירות המקום אלא דהלוקח שוכר המקום עוד קודם שנגמר המקח דכשיגמר המקח יקנה, ועוד דלשון שוכר את מקומן קאי גם אם היו הפירות מופקדין ביד אחרים כדקתני וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד הל' ו'.

עתה נבוא לדברי הראב"ד והנה בהשגתו הראשונה כתב המ"מ בפשיטות דכיון דמתנתו מתנה כ"ש דאפשר שיהיה ממכרו עד שתות מחילה כמו בגדול משום כדי חייו, אך השגתו השניה צריכה ביאור דהמ"מ כתב ואיני מבין דבריו דמה ענין זה לדמיון שהקנין הוא ככסף, שאם הוא ככסף ודאי לא קנה הלוקח ע"ש בדבריו, אבל באמת דברי הראב"ד מבוררים דמוכח מדברי הרמב"ם דכסף היה מועיל גבי קטן אם היה מועיל לקנין גמור, וכמש"כ למעלה מדהוצרך לומר שאין הקטן מקבל מי שפרע, וטעמא דאף דקנין סודר ואגב לא מהני שאין מוציאין מידי הקטן בדין, זהו בקנינים אחרים אבל כסף כיון שנתן הלוקח דמי המכר הוי מהני גם בקטן דזהו עיקר דרך הקנין ובודאי הוי מהני מטעם כדי חייו שיהיה מהני מכירתו, ורק דכיון דכסף אינו קונה אלא למי שפרע ודאי לא שייך בקטן מי שפרע, ולזה השיג הראב"ד דקנין הוא ככסף מההיא מעשה דכומתא דמוכח שעבד יוצא בק"ס משום כסף, וממילא כאן מהני יותר מכסף דק"ס מהני לקנין גמור וזהו שכתב ונמצא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקנה לגמרי, והמ"מ חשב דכונת הראב"ד בזה על שחרור עבד והשיג עליו ובודאי לא עלה זה על דעת הראב"ד דקיי"ל כסף גומר בעבד וא"צ ג"ש, אלא דכונתו הוא דנמצא דכאן כסף גומר והיינו בכסף של קנין סודר דלא תיקנו חכמים לבטל הקנין, אלא דהראב"ד לשיטתו שהשיג על הרמב"ם בפ"ה מה' עבדים שכתב דקנין לא מהני בעבד מההיא דכומתא, והרמב"ם לשיטתו דפסק שם דקנין לא מהני בעבד אלמא דסובר דקנין סודר לא הוי כסף.

אכן דעת הרמב"ם צריכה ישוב דודאי מוכח מההיא מעשה דכומתא דעבד כנעני יוצא ע"י קנין סודר דאיתא שם דהא דאמר ר"נ דלא עשה ולא כלום משום דהוי בכליו של מקנה, וכבר הוכיחו כן שם בתוס' דמוכח דאי הוי בכליו של קונה הוי מהני קנין סודר גבי עבד, ונראה לפימש"כ התוס' ריש קדושין בהא דאמר ואימא אף בחליפין דגרסינן ואשה בפחות משו"פ לא מיקניא ולא גרסינן נפשה, דהגמ' ס"ד דחליפין מדין כסף הם קונים ומשני דכיון דאיתנהו בפחות משו"פ א"כ אינם מדין כסף, וכן ביאר הרמב"ן בחדושיו, ולפי"ז יש לומר דכל הראיה דחליפין אינו מדין כסף בשביל דאיתנהו בפחות משו"פ אינו אלא לרב דסבר בכליו של קונה, אבל ללוי דסבר בכליו של מקנה ובההוא הנאה דמקבל מיניה א"כ אינו מוכח כלל דכשמקבל ממנו פחות משו"פ אין ההנאה שו"פ, איברא שהר"נ בסוגיא דאדם חשוב כתב דמה דללוי דאמר בכליו של מקנה לא צריך אדם חשוב משום דהנאת קבלת אדם שאינו חשוב אינה שו"פ ומשום דבחליפין מהני פחות משו"פ, אבל באמת תי' הר"ן אינו מוכרח דהא שו"פ הוא שיעור פחות מאוד, וא"כ מאי פסקת דבאדם שאינו חשוב יש הנאה ואינה שו"פ דמאן שם לך הנאה זו שתהיה הנאה ושויה פחות מפרוטה, ע"כ נראה דאפשר לומר באופן אחר דבאמת באדם שאינו חשוב ודאי אינו ברור דיש הנאה מקבלתו, אבל בממון דמהני הודאת בע"ד מהני כשאומר שמוכר לו בעד קבלתו והוי כאילו מודה שיש לו הנאה, אבל בקדושין צריך שבאמת יתן לה כסף, וגם צריך שהעדים יראו שנותן לה הכסף, ולא מהני כלל הודאתה שתודה בפני עדים שנותן לה כסף אם העדים אינם רואים, לכן בעינן אדם חשוב שידעו העדים שיש לה הנאה בקבלתו, וממילא אין אנו צריכין לומר ללוי דחליפין אינם מתורת כסף דמה דלא מהני בקדושין כשאינו אדם חשוב הוא משום דאינה ברורה הנאת הקבלה ובאדם חשוב באמת מהני קדושין.

וא"כ מבואר עכשיו שפיר דללוי דאמר בכליו של מקנה יש לומר דחליפין הוא ג"כ מדין כסף. והוא גדר מגדרי הכסף ולכן הוי מהני גם בעבד כנעני, ולכן שפיר אמר בגמ' דמה דלא עשה ולא כלום הוא משום דהוי בכליו של מקנה, ואף דבע"כ איכא נמי איסורא מ"מ לא דמי לקדושין דהא אשכחן דמהני הודאת בע"ד בשחרור עבד בגיטין דף מ' דהאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר, וכתבו בתוס' דהוי ודאי, ואפי' אם נימא דלהוציא מידי איסור עבד יהיה צריך ג"ש מ"מ מיושב דאי הוי מהני בכליו של מקנה לא הוי אמר לא עשה ולא כלום. דעכ"פ היה משוחרר מדין שעבוד, לכן אמר שפיר משום דהוי בכליו של מקנה, אבל לדידן דבכליו של קונה לא הוי חליפין מגדר כסף כלל כדאמר בריש קדושין ולא מהני בעבד, ודברי הרמב"ם מיושבים ומבוררים.

י

וכן קטן שקנה מטלטלין וקנו מידן ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים, ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין לו מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שיתבאר ולא יהא הקנין או שכירות המקום גדול מחצירן אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה תקנה המטלטלין אם קנו מידן או בשכירות מקום. יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמו שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו.

השגת הראב"ד ואין חבין וכו' א"א מעתה לפי דבריו אם קנה המטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זכה לו המטלטלין ע"י שכירות ובכל מיני זכיה זכין לו לאדם שלא בפניו. הילכך זכה בשכירות מקומם, וכשאמרו אין לו חצר ואין לו ארבע אמות לענין מציאה בלבד אמרו עכ"ל.

כתב המ"מ דמה שקטן קונה קרקע במתנה פשוט מהא דס"פ יש נוחלין דאזיל אקנייה לבנו קטן ומה שחידש הרמב"ם היא דאפי' במקח וממכר כן, ומפרש המ"מ דהקטן יכול לחזור ולא המוכר, ובמה שהשיג הראב"ד כתב המ"מ דמ"מ לא מהני שכירות מקום כיון דחצר לא מהני, והנה כבר כתבנו דדעת הרמב"ם דשכירות מקום הוא גם מטעם אגב ומ"מ לא מהני גם להקנות להקטן, ומש"כ המ"מ דהקטן יכול לחזור בו ולא המוכר לא משמע כן מדברי הרמב"ם אלא דדעתו הוא דכיון דנתן המעות מהני קנינו ולא אמרו שאין מקחו מקח אלא לענין זה שלא יתחייב לשלם דמים אם החזיק בקרקע.

ובדעת הרמב"ם צריך לבאר עיקר דבריו שכתב ראיה לדבר דלא מהני ק"ס ולא שכירות מקום בקטן מדאינו קונה חצר בקטן מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו, אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה קונה בק"ס ובשכירות מקום והדברים תמוהים דמה שייך זה לזה, בחצר הא איכא טעמא כמו שכתב בעצמו דאם משום שליחות אין שליחות לקטן ואי משום יד יש לה יד ולכן קטנה יש לה חצר, וכמו שכתב הרמב"ם פי"ז מה' גזלה ואבדה הל' י' והוא מדברי הגמ' פ"א דב"מ אבל איזה שייכות יש מזה לדין ק"ס ולדין קנין אגב שלזה מכוין בשכירות מקום ולפלא שלא עמד בזה המ"מ.

ונראה דעיקר טעמו של הרמב"ם במה דסובר דקטן אינו קונה בק"ס ובקנין אגב הוא כמו שכתב דהוא לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים, והיינו דאין קטן קונה אלא במה שנטל בידו או משך מרשות המוכר, והנה הדברים מבוארים בדברי הר"נ בהלכות בגיטין פ' התקבל בהא דאמר רבא שלש מדות בקטן שכתב דכי אמרינן זוכה לעצמו דוקא שהגיע לידו, אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא לפי שהקטן אינו יודע בדרכי הקנאה כלל, וכשאמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין דוקא בשמחזיק בהם הזוכה, דכיון דברשותו של קטן מחזיק בהם תיקנו בהם שיזכה כדי חייו, אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל עכ"ל הר"נ אלא שהר"נ כתב זה רק לענין קנינו והקנאתו של הקטן מדרבנן, אבל לדעת הרמב"ם כפי"מ שנבאר אח"כ צ"ל דאפי' היכי דמהני קנינו מדאורייתא אינו קונה בקנינים אחרים אלא במה שנטל בידו או משך מרשות המוכר.

אכן מה שתלה הרמב"ם דין זה בדין קנין חצר הוא משום דסובר דהך דינא אם קטן יכול לקנות בקנינים אחרים שמחוץ לגופו תלוי בדין קנין חצר בקטן וקטנה, דממה דאמרינן דקטן אינו קונה בחצרו משום דחצר אתרבי מדין שליחות מוכח דקטן אינו קונה בקנינים אחרים שמחוץ לגופו, דאם הוא קונה בקנינים שמחוץ לגופו לא הוי אמרינן דמשום דאין שליחות לקטן אינו קונה בחצרו דהא דאין שליחות לקטן הוא כשהקטן שולח דנתמעט מדין שליחות לפי שאינו בן דעת, אבל בחצר שהתורה אמרה דחצר קונה אלא דאמרינן דהוא מגדר שליחות דהחצר הוא כמו שלוחו להניח בו חפציו במקום ידו, אבל מנ"ל לומר דמשום זה אינו קונה קטן בחצרו כיון דאינו צריך דעת שלו ע"ז שיהיה החצר שלוחו, לכן מוכח מזה דקטן אינו קונה בקנינים אחרים במה שאינו לוקח בידו או מושך מרשות המוכר, ולכן אמרינן דגם חצר דאיתרבי מדין שליחות כיון דעיקר דין שליחות אין לקטן, א"כ לא נעשה החצר כידו ממש ולא הוי אלא כמו שאר קנינים שמחוץ לגופו דאין הקטן קונה, ומה שכתב הרמב"ם דהקטנה שנתרבתה חצרה מידה וקונה בחצרה קונה גם בקנינים שמחוץ לגופה כמו קנין סודר ואגב זהו משום דסובר דאף דחצרה הוא מדין ידה אבל עכ"פ בפועל הא אינה ידה, וכיון שהקטנה קונה בחצרה מוכח דהיא קונה גם בקנינים שמחוץ לגופה, ולפי"ז צריך לומר דמה דאמרינן בקטן בטעמא דאינו קונה בחצר משום דמדין שליחות הוא ואין שליחות לקטן, דאם היה דין שליחות בקטן והוי אמרינן שלוחו כמותו, הוי עדיפא מהא דאמרינן חצר משום ידה אתרבי אלא דמ"מ קשה הדבר לומר כן, לכן נראה יותר לומר דאי לאו סברא דאין שליחות לקטן לא הוי מחלקינן בין קטן לקטנה, דאף דחצר דגברא הוא משום שליחות כיון דדין שליחות הוא כמותו א"כ הוי כמו יד, וכיון דבקטנה אמרינן דיש לה חצר ומהני בה קנינים שמחוץ לגופה ה"נ הוי אמרינן בקטן לכן צריך לעיקר טעמא דאין שליחות לקטן ומשו"ה לא דמי קטן לקטנה.

איברא דלפי"ז צריך ביאור מנ"ל בקטנה דקונה חצר דהא כתבנו דאף דאיתרבי מידה מ"מ לא הוי כידה ממש והוי כמו קנין שמחוץ לגופה, ומשום זה הוכיח הרמב"ם דבקטנה מהני גם ק"ס וקנין אגב, וא"כ קשה הא גופה מנלן דקונה חצר דקטנה, אכן בזה מדוייקים באמת דברי הרמב"ם בפי"ז מה' גזלה ואבדה הל' י' שכתב קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א וקטן אין לו חצר ואין לו ד"א מפני שחצר של קטנה מידה למדנוה שכשם שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה, וכשם שיש לה חצר לענין הגט כך יש לה לענין מציאה, וד"א של אדם כחצרו לענין מציאה, אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך שקונה לו שלוחו כך קונה לו חצירו והקטן הואיל ואינו עושה שליח כך אין חצר ולא ד"א שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו, וקשה דבתחלה כתב שחצר של קטנה ואח"כ כתב אבל האיש, ומוכח מדבריו דאילו לא היה לנו למוד מיוחד על קטנה דמהני חצרה באמת לא הוי מהני מה שחצר של אשה מידה למדנו, דהיינו אומרים דאף דלמדנו מידה מ"מ בקטן לא מהני קנינים שמחוץ לגופו, ולזה כתב שחצר של קטנה מידה למדנו, והיינו דבקרא דכתיב גבי גט ונתן בידה לא חילק קרא בין גדולה לקטנה, דכיון דקיי"ל דקטנה נמי מתגרשת, א"כ גלי קרא דקטנה יש לה יד, אבל גבי קטן ליכא קרא מיוחד, וכיון דחצרו של איש משליחות למדנו אמרינן דקטן הואיל ואין לו שליחות לא הוי כגופו, ומה דהוצרכנו לזה דחצרו משום שליחות הוא אף דאפי' אי הוי גם חצר של איש מדין ידו הא כתבנו דג"כ יש לומר דמ"מ קטן אין לו חצר כיון דהוא חוץ לגופו, אלא דאם הוי חצר דקטן וקטנה מחד טעמא מדין ידו לא הוי מחלקינן דין קטן מדין קטנה, ודוקא כיון דחצר דקטנה משום ידה, וחצר דקטן משום שליחות ואין שליחות לקטן לכן אמרינן דקטן אין לו חצר וקטנה יש לה חצר, וממילא אמרינן דקטנה יש לה קנינים שמחוץ לגופה כמו ק"ס ואגב ובקטן לא מהני וכמו שבארנו.

והנה במה שכתב הרמב"ם שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אינו מבורר למה הוצרך לשני הקנינים לכסף וחזקה, והנה קנין חזקה יש לומר דלא דמי לקנין סודר או קנין אגב שהם קנינים שמחוץ לגופו, אבל קנין חזקה כיון שבגופו החזיק בהקרקע יש לומר דהוי כמו מחזיק בידו במטלטלין, אף דבודאי לא דמי דבמטלטלין מחזיק בכל המטלטלין והכא עשה רק מעשה חזקה מ"מ כיון דשם חזקה ע"ז ועיקר דין חזקה הוא שמוכיח בזה שהוא הבעלים יש לומר דמהני גם בקטן, אלא דמ"מ זה פשוט דחזקה לבד לא מהני כיון דבמכירה עסקינן ולא יוכל הקטן להתחייב בדמי הקרקע בשביל מה שמחזיק בה דכללא הוא שאין מוציאין מיד הקטן בדין, ואין אנו יכולין לחייבו בשביל מעשיו, לכן אנו צריכין גם לזה שנתן הדמים אך מה דלא מהני נתן הדמים לחוד צריך ביאור דהא בפ"ט מוכח דעיקר קנייתן של יתומים הוא בכסף ורק דחוזרין כהדיוט וכמש"כ בהל' ח', וא"כ למה לא מהני כסף בקרקע כיון דמוכח דקנין כסף לא נתמעט ולא הוי בגדר קנינים שמחוץ לגופו, ונראה דצ"ל בכונתו דבזה מהני בודאי משום דכסף לחוד לא מהני במקום שכותבין את השטר, וחזקה לחוד לא מהני בשביל שהקטן לא יוכל להתחייב במעשיו, ולכן כסף וחזקה ביחד מהני אפי' במקום שכותבין את השטר כמבואר בחו"מ ס"ס קצ"ב.

ומה שכתב הרמב"ם שהקטן כמו שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, צריך ביאור למה הוצרך להך טעמא כיון שבארנו דמן הדין צריך להיות מועיל קנין כסף וחזקה, ונראה דהרמב"ם בא לחדש כאן עיקר קנינו של הקטן בקרקע דהא לא מצינו שתיקנו חכמים בפעוטות אלא במטלטלין כדתנן בגיטין דף נ"ט מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וא"כ מנ"ל לומר דלקנות יכול הקטן גם בקרקע דלא כפשטה דמתני' דתנן במטלטלין גם על מקחן, לכן הוצרך הרמב"ם לבאר דקנין הקטן בקרקע זהו מעיקר ד"ת ולא מן התקנה, כיון שזכין לאדם שלא בפניו וכיון שהמוכר מקנה לו היה צריך לזכות מן התורה, אכן בהלכה א' כתב שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה החרש והשוטה והקטן, וכתב ע"ז המ"מ ויש אומרים דקטן זוכה לעצמו דין תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ופשטן של שמועות כדברי המחבר, וזה נראה שדעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה עכ"ל המ"מ, וממילא מבואר דעכשיו דאיכא דין שיכול הקטן להקנות המעות מהני קנייתו גם בקרקע כיון שדעת אחרת מקנה אותו זוכה בהקרקע מד"ת.

ועכשיו מבואר דלא קשה מה שהשיג הראב"ד דאמאי לא מהני שכירות מקום במטלטלין, וכבר כתבנו דכונת הרמב"ם דלא מהני גם מדין אגב, אכן לפימש"כ מבואר דלא מהני מה שכתב הרמב"ם דזכין לאדם שלא בפניו אלא לענין זה דליהוי קנייתו בקרקע משום דעת אחרת, אבל עכ"פ הא צריך שיקנה הקטן בקנין המועיל לו וכיון שסובר הרמב"ם דק"ס וקנין אגב לא מהני לקטן מה מועיל כאן דעת אחרת.

והנה הקצוה"ח בסי' קצ"ד הביא מה שהקשה הגאון מוהרש"ק דאיך כתבו הפוסקים דעכו"ם קונה מדין חצר הא חצר מדין שליחות ואין שליחות לעכו"ם, ורצה להוכיח דבאמת אינו קונה אלא מדין אגב, והקצוה"ח הוכיח מגמ' מפורשת בע"ז דף ע"א דעכו"ם קונה ע"י כליו וקנין כלים הוא מדין חצר, ועיין מש"כ בזה הקצוה"ח והוא דחוק, והנתיבות בסי' ר' כתב דהיכי דעומד בצדו גם בחצר דגברא הוא משום יד, ולכן מיושב בהא דע"ז דמיירי בעומד בצדו ובקטן לא מהני עומד בצדו כיון שאין לו דעת, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ז מה' גזלה ואבדה משמע דחצר דגברא תמיד מדין שליחות, ונראה דמזה מוכח שיטתו של הרמב"ם דמה דאין חצר דקטן קונה משום דאין שליחות לקטן הוא בצירוף עם זה דאין הקטן קונה בקנין שמחוץ לגופו, אבל העכו"ם דקונה ע"י קנין סודר כמו שכתבו התוס' בקדושין דף ג' שפיר קונה גם בחצר.

אמנם אפשר לומר דמה דעכו"ם קונה בחצר הוא ממה דנתרבה אצלו קנין משיכה, ועיקר קנין משיכה יש לומר דהוא מגדר הכנסה לרשותו, אלא דגם כשמשך לסימטא נעשה כמו הבאה לרשותו, אך זה תליא בעיקר דין קנין משיכה אם הוא מגדר הכנסת רשות או הוא גדר מעשה קנין, ולפי"מ שבארתי בפ"ב הל' ט', ובפ"ד הל' ד' דלדעת הרמב"ם קנין משיכה הוא גדר מעשה קנין, ולדעת הראב"ד הוא משום הכנסה לרשותו, א"כ מבואר דלדעת הראב"ד יש לומר מה דעכו"ם קונה בחצרו דהוא נלמד מקנין משיכה שריבתה בו תורה, ולדעת הרמב"ם דלא הוי משום הכנסת רשות ע"כ מוכח דמה דעכו"ם קונה ע"י חצר משום דקונה גם בקנינים שחוץ לגופו וכמש"כ.

יא

וכן קטן שקנה מטלטלין וקנו מידן ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים, ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין לו מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שיתבאר ולא יהא הקנין או שכירות המקום גדול מחצירן אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה תקנה המטלטלין אם קנו מידן או בשכירות מקום. יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמו שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו.

השגת הראב"ד ואין חבין וכו' א"א מעתה לפי דבריו אם קנה המטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זכה לו המטלטלין ע"י שכירות ובכל מיני זכיה זכין לו לאדם שלא בפניו. הילכך זכה בשכירות מקומם, וכשאמרו אין לו חצר ואין לו ארבע אמות לענין מציאה בלבד אמרו עכ"ל.

כתב המ"מ דמה שקטן קונה קרקע במתנה פשוט מהא דס"פ יש נוחלין דאזיל אקנייה לבנו קטן ומה שחידש הרמב"ם היא דאפי' במקח וממכר כן, ומפרש המ"מ דהקטן יכול לחזור ולא המוכר, ובמה שהשיג הראב"ד כתב המ"מ דמ"מ לא מהני שכירות מקום כיון דחצר לא מהני, והנה כבר כתבנו דדעת הרמב"ם דשכירות מקום הוא גם מטעם אגב ומ"מ לא מהני גם להקנות להקטן, ומש"כ המ"מ דהקטן יכול לחזור בו ולא המוכר לא משמע כן מדברי הרמב"ם אלא דדעתו הוא דכיון דנתן המעות מהני קנינו ולא אמרו שאין מקחו מקח אלא לענין זה שלא יתחייב לשלם דמים אם החזיק בקרקע.

ובדעת הרמב"ם צריך לבאר עיקר דבריו שכתב ראיה לדבר דלא מהני ק"ס ולא שכירות מקום בקטן מדאינו קונה חצר בקטן מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו, אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה קונה בק"ס ובשכירות מקום והדברים תמוהים דמה שייך זה לזה, בחצר הא איכא טעמא כמו שכתב בעצמו דאם משום שליחות אין שליחות לקטן ואי משום יד יש לה יד ולכן קטנה יש לה חצר, וכמו שכתב הרמב"ם פי"ז מה' גזלה ואבדה הל' י' והוא מדברי הגמ' פ"א דב"מ אבל איזה שייכות יש מזה לדין ק"ס ולדין קנין אגב שלזה מכוין בשכירות מקום ולפלא שלא עמד בזה המ"מ.

ונראה דעיקר טעמו של הרמב"ם במה דסובר דקטן אינו קונה בק"ס ובקנין אגב הוא כמו שכתב דהוא לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים, והיינו דאין קטן קונה אלא במה שנטל בידו או משך מרשות המוכר, והנה הדברים מבוארים בדברי הר"נ בהלכות בגיטין פ' התקבל בהא דאמר רבא שלש מדות בקטן שכתב דכי אמרינן זוכה לעצמו דוקא שהגיע לידו, אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא לפי שהקטן אינו יודע בדרכי הקנאה כלל, וכשאמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין דוקא בשמחזיק בהם הזוכה, דכיון דברשותו של קטן מחזיק בהם תיקנו בהם שיזכה כדי חייו, אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל עכ"ל הר"נ אלא שהר"נ כתב זה רק לענין קנינו והקנאתו של הקטן מדרבנן, אבל לדעת הרמב"ם כפי"מ שנבאר אח"כ צ"ל דאפי' היכי דמהני קנינו מדאורייתא אינו קונה בקנינים אחרים אלא במה שנטל בידו או משך מרשות המוכר.

אכן מה שתלה הרמב"ם דין זה בדין קנין חצר הוא משום דסובר דהך דינא אם קטן יכול לקנות בקנינים אחרים שמחוץ לגופו תלוי בדין קנין חצר בקטן וקטנה, דממה דאמרינן דקטן אינו קונה בחצרו משום דחצר אתרבי מדין שליחות מוכח דקטן אינו קונה בקנינים אחרים שמחוץ לגופו, דאם הוא קונה בקנינים שמחוץ לגופו לא הוי אמרינן דמשום דאין שליחות לקטן אינו קונה בחצרו דהא דאין שליחות לקטן הוא כשהקטן שולח דנתמעט מדין שליחות לפי שאינו בן דעת, אבל בחצר שהתורה אמרה דחצר קונה אלא דאמרינן דהוא מגדר שליחות דהחצר הוא כמו שלוחו להניח בו חפציו במקום ידו, אבל מנ"ל לומר דמשום זה אינו קונה קטן בחצרו כיון דאינו צריך דעת שלו ע"ז שיהיה החצר שלוחו, לכן מוכח מזה דקטן אינו קונה בקנינים אחרים במה שאינו לוקח בידו או מושך מרשות המוכר, ולכן אמרינן דגם חצר דאיתרבי מדין שליחות כיון דעיקר דין שליחות אין לקטן, א"כ לא נעשה החצר כידו ממש ולא הוי אלא כמו שאר קנינים שמחוץ לגופו דאין הקטן קונה, ומה שכתב הרמב"ם דהקטנה שנתרבתה חצרה מידה וקונה בחצרה קונה גם בקנינים שמחוץ לגופה כמו קנין סודר ואגב זהו משום דסובר דאף דחצרה הוא מדין ידה אבל עכ"פ בפועל הא אינה ידה, וכיון שהקטנה קונה בחצרה מוכח דהיא קונה גם בקנינים שמחוץ לגופה, ולפי"ז צריך לומר דמה דאמרינן בקטן בטעמא דאינו קונה בחצר משום דמדין שליחות הוא ואין שליחות לקטן, דאם היה דין שליחות בקטן והוי אמרינן שלוחו כמותו, הוי עדיפא מהא דאמרינן חצר משום ידה אתרבי אלא דמ"מ קשה הדבר לומר כן, לכן נראה יותר לומר דאי לאו סברא דאין שליחות לקטן לא הוי מחלקינן בין קטן לקטנה, דאף דחצר דגברא הוא משום שליחות כיון דדין שליחות הוא כמותו א"כ הוי כמו יד, וכיון דבקטנה אמרינן דיש לה חצר ומהני בה קנינים שמחוץ לגופה ה"נ הוי אמרינן בקטן לכן צריך לעיקר טעמא דאין שליחות לקטן ומשו"ה לא דמי קטן לקטנה.

איברא דלפי"ז צריך ביאור מנ"ל בקטנה דקונה חצר דהא כתבנו דאף דאיתרבי מידה מ"מ לא הוי כידה ממש והוי כמו קנין שמחוץ לגופה, ומשום זה הוכיח הרמב"ם דבקטנה מהני גם ק"ס וקנין אגב, וא"כ קשה הא גופה מנלן דקונה חצר דקטנה, אכן בזה מדוייקים באמת דברי הרמב"ם בפי"ז מה' גזלה ואבדה הל' י' שכתב קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א וקטן אין לו חצר ואין לו ד"א מפני שחצר של קטנה מידה למדנוה שכשם שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה, וכשם שיש לה חצר לענין הגט כך יש לה לענין מציאה, וד"א של אדם כחצרו לענין מציאה, אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך שקונה לו שלוחו כך קונה לו חצירו והקטן הואיל ואינו עושה שליח כך אין חצר ולא ד"א שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו, וקשה דבתחלה כתב שחצר של קטנה ואח"כ כתב אבל האיש, ומוכח מדבריו דאילו לא היה לנו למוד מיוחד על קטנה דמהני חצרה באמת לא הוי מהני מה שחצר של אשה מידה למדנו, דהיינו אומרים דאף דלמדנו מידה מ"מ בקטן לא מהני קנינים שמחוץ לגופו, ולזה כתב שחצר של קטנה מידה למדנו, והיינו דבקרא דכתיב גבי גט ונתן בידה לא חילק קרא בין גדולה לקטנה, דכיון דקיי"ל דקטנה נמי מתגרשת, א"כ גלי קרא דקטנה יש לה יד, אבל גבי קטן ליכא קרא מיוחד, וכיון דחצרו של איש משליחות למדנו אמרינן דקטן הואיל ואין לו שליחות לא הוי כגופו, ומה דהוצרכנו לזה דחצרו משום שליחות הוא אף דאפי' אי הוי גם חצר של איש מדין ידו הא כתבנו דג"כ יש לומר דמ"מ קטן אין לו חצר כיון דהוא חוץ לגופו, אלא דאם הוי חצר דקטן וקטנה מחד טעמא מדין ידו לא הוי מחלקינן דין קטן מדין קטנה, ודוקא כיון דחצר דקטנה משום ידה, וחצר דקטן משום שליחות ואין שליחות לקטן לכן אמרינן דקטן אין לו חצר וקטנה יש לה חצר, וממילא אמרינן דקטנה יש לה קנינים שמחוץ לגופה כמו ק"ס ואגב ובקטן לא מהני וכמו שבארנו.

והנה במה שכתב הרמב"ם שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אינו מבורר למה הוצרך לשני הקנינים לכסף וחזקה, והנה קנין חזקה יש לומר דלא דמי לקנין סודר או קנין אגב שהם קנינים שמחוץ לגופו, אבל קנין חזקה כיון שבגופו החזיק בהקרקע יש לומר דהוי כמו מחזיק בידו במטלטלין, אף דבודאי לא דמי דבמטלטלין מחזיק בכל המטלטלין והכא עשה רק מעשה חזקה מ"מ כיון דשם חזקה ע"ז ועיקר דין חזקה הוא שמוכיח בזה שהוא הבעלים יש לומר דמהני גם בקטן, אלא דמ"מ זה פשוט דחזקה לבד לא מהני כיון דבמכירה עסקינן ולא יוכל הקטן להתחייב בדמי הקרקע בשביל מה שמחזיק בה דכללא הוא שאין מוציאין מיד הקטן בדין, ואין אנו יכולין לחייבו בשביל מעשיו, לכן אנו צריכין גם לזה שנתן הדמים אך מה דלא מהני נתן הדמים לחוד צריך ביאור דהא בפ"ט מוכח דעיקר קנייתן של יתומים הוא בכסף ורק דחוזרין כהדיוט וכמש"כ בהל' ח', וא"כ למה לא מהני כסף בקרקע כיון דמוכח דקנין כסף לא נתמעט ולא הוי בגדר קנינים שמחוץ לגופו, ונראה דצ"ל בכונתו דבזה מהני בודאי משום דכסף לחוד לא מהני במקום שכותבין את השטר, וחזקה לחוד לא מהני בשביל שהקטן לא יוכל להתחייב במעשיו, ולכן כסף וחזקה ביחד מהני אפי' במקום שכותבין את השטר כמבואר בחו"מ ס"ס קצ"ב.

ומה שכתב הרמב"ם שהקטן כמו שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, צריך ביאור למה הוצרך להך טעמא כיון שבארנו דמן הדין צריך להיות מועיל קנין כסף וחזקה, ונראה דהרמב"ם בא לחדש כאן עיקר קנינו של הקטן בקרקע דהא לא מצינו שתיקנו חכמים בפעוטות אלא במטלטלין כדתנן בגיטין דף נ"ט מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וא"כ מנ"ל לומר דלקנות יכול הקטן גם בקרקע דלא כפשטה דמתני' דתנן במטלטלין גם על מקחן, לכן הוצרך הרמב"ם לבאר דקנין הקטן בקרקע זהו מעיקר ד"ת ולא מן התקנה, כיון שזכין לאדם שלא בפניו וכיון שהמוכר מקנה לו היה צריך לזכות מן התורה, אכן בהלכה א' כתב שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה החרש והשוטה והקטן, וכתב ע"ז המ"מ ויש אומרים דקטן זוכה לעצמו דין תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ופשטן של שמועות כדברי המחבר, וזה נראה שדעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה עכ"ל המ"מ, וממילא מבואר דעכשיו דאיכא דין שיכול הקטן להקנות המעות מהני קנייתו גם בקרקע כיון שדעת אחרת מקנה אותו זוכה בהקרקע מד"ת.

ועכשיו מבואר דלא קשה מה שהשיג הראב"ד דאמאי לא מהני שכירות מקום במטלטלין, וכבר כתבנו דכונת הרמב"ם דלא מהני גם מדין אגב, אכן לפימש"כ מבואר דלא מהני מה שכתב הרמב"ם דזכין לאדם שלא בפניו אלא לענין זה דליהוי קנייתו בקרקע משום דעת אחרת, אבל עכ"פ הא צריך שיקנה הקטן בקנין המועיל לו וכיון שסובר הרמב"ם דק"ס וקנין אגב לא מהני לקטן מה מועיל כאן דעת אחרת.

והנה הקצוה"ח בסי' קצ"ד הביא מה שהקשה הגאון מוהרש"ק דאיך כתבו הפוסקים דעכו"ם קונה מדין חצר הא חצר מדין שליחות ואין שליחות לעכו"ם, ורצה להוכיח דבאמת אינו קונה אלא מדין אגב, והקצוה"ח הוכיח מגמ' מפורשת בע"ז דף ע"א דעכו"ם קונה ע"י כליו וקנין כלים הוא מדין חצר, ועיין מש"כ בזה הקצוה"ח והוא דחוק, והנתיבות בסי' ר' כתב דהיכי דעומד בצדו גם בחצר דגברא הוא משום יד, ולכן מיושב בהא דע"ז דמיירי בעומד בצדו ובקטן לא מהני עומד בצדו כיון שאין לו דעת, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ז מה' גזלה ואבדה משמע דחצר דגברא תמיד מדין שליחות, ונראה דמזה מוכח שיטתו של הרמב"ם דמה דאין חצר דקטן קונה משום דאין שליחות לקטן הוא בצירוף עם זה דאין הקטן קונה בקנין שמחוץ לגופו, אבל העכו"ם דקונה ע"י קנין סודר כמו שכתבו התוס' בקדושין דף ג' שפיר קונה גם בחצר.

אמנם אפשר לומר דמה דעכו"ם קונה בחצר הוא ממה דנתרבה אצלו קנין משיכה, ועיקר קנין משיכה יש לומר דהוא מגדר הכנסה לרשותו, אלא דגם כשמשך לסימטא נעשה כמו הבאה לרשותו, אך זה תליא בעיקר דין קנין משיכה אם הוא מגדר הכנסת רשות או הוא גדר מעשה קנין, ולפי"מ שבארתי בפ"ב הל' ט', ובפ"ד הל' ד' דלדעת הרמב"ם קנין משיכה הוא גדר מעשה קנין, ולדעת הראב"ד הוא משום הכנסה לרשותו, א"כ מבואר דלדעת הראב"ד יש לומר מה דעכו"ם קונה בחצרו דהוא נלמד מקנין משיכה שריבתה בו תורה, ולדעת הרמב"ם דלא הוי משום הכנסת רשות ע"כ מוכח דמה דעכו"ם קונה ע"י חצר משום דקונה גם בקנינים שחוץ לגופו וכמש"כ.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.