אבן האזל/מכירה/כח

אבן האזל ‏ מכירה כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יא

האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל בין חסר בין יתר. או שאמר בית כור אני מוכר לך בין חסר בין יתר מדה בחבל, הלך אחר הפחות שבלשונות ואין לו אלא כדין אם חסר אם יתר.

השגת הראב"ד בית כור עפר וכו' א"א לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע, ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתירים הוא תובע ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן היתר עכ"ל.

הטור מפרש דברי הרמב"ם שאין לו אלא כדין הלשון בין חסר בין יתר וזה קשה דהא אין זה פחות שבלשונות, אבל המ"מ מפרש כונת הרמב"ם כדברי הרשב"ם דהלוקח אין לו אלא בפחות שבלשונות, בין בדין חסר בין בדין יתר, והב"ח דייק כן מדברי הרמב"ם שלא כתב בין חסר בין יתר כמו שכתב בכל הפרק אלא אם חסר אם יתר ואין לו אלא כדין, הכונה כדין הפחות שבלשונות, וכן פי' הגר"א ז"ל ודלא כהפרישה, ובהשגת הראב"ד א"צ לומר דמפרש בד' הרמב"ם כהטור דא"כ לא היה לו לחלק בין נתן מעות ללא נתן מעות, ולכן מוכח דגם הוא מפרש בד' הרמב"ם כהמ"מ ומ"מ השיג דלמה נימא דמהני חזקתו למוכר דהא אם לא נתן הלוקח מעות הלוקח מוחזק, והמ"מ כתב ע"ז דאפי' בא מוכר ליקח מעות כופין הלוקח ליתן בשהותיר לפי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת, וכן הוא גבי משכיר בית לחבירו ונתעברה השנה כשאמר לו ב' לשונות הסותרים.

והנה הש"ך בסי רי"ח כתב להשוות דעת הרמב"ם והרשב"ם עם דברי הראב"ד ודבריו צ"ע דמה שכתב דא"א לחייב להלוקח מעות כשהיה יתר אם אינו רוצה בהקרקע, אם כונתו רק שאינו רוצה בהיתר אפשר לומר כדבריו דאף דגם כשאמר לו מדה בחבל לבד ג"כ אינו מובן דלמה צריך הלוקח ליקח היתר וליתן מעות כשאין בהיתר ט' קבין ולמה לא יאמר הלוקח אני לא קניתי אלא בית כור, והרשב"ם פי' דזהו באמת רק תקנת חכמים, וא"כ אפשר דזהו דוקא כשאמר לו מדה בחבל לבד, אבל כשאמר ב' הלשונות אף שמשום דין קרקע בחזקת בעליה עומדת אין להלוקח היתר מ"מ לא נוכל לחייב להלוקח ליתן מעות, ומ"מ יש לומר דגם באופן זה הוי הך תק"ח כיון דלא יוכל המוכר ליקח המותר, אבל אם כן כונתו אין זה שייך לדברי הראב"ד דהראב"ד הא בודאי חולק בעיקר הדין בין בחסר בין יתר דאם לא נתן הלוקח מעות לא נוציא ממנו, ואם כונת הש"ך באמת דהרמב"ם והרשב"ם וכן המ"מ אין כונתם אלא אם רוצה הלוקח בהקרקע, אבל אם אינו רוצה בהקרקע אינו צריך ליתן מעות ודאי לא משמע כן דברי המ"מ במה שכתב דאפי' בא מוכר ליקח מעות כופין הלוקח ליתן כשהותיר דהא בזה היה מספיק במה שכתב מקודם דיד מוכר שהוא מוחזק בקרקע ידו על העליונה והיינו דהלוקח לא יוכל ליטול היתר בלא מעות, וכן בחסר, ובודאי העיקר שבא להשמיענו שמחוייב ליתן גם מעות ולא יכול לומר כיון שאין אתה נותן לי הקרקע היתר איני משלם בעד הקרקע כלל, וזהו שכתב וכן אמרו בענין שכירות בב' לשונות סותרים כמו שיתבאר פ"ז מה' שכירות שגם שם מחוייב השוכר לשלם ואינו יכול לומר שאם כן יצא ולא ידור כלל בבית, אלא דשם ודאי כ"ז שלא דר החודש הי"ג אינו מחוייב לדור בו ולשלם עבורו, אבל כאן באמת מוכח מדברי המ"מ שגם בעד היתר צריך לשלם דכיון דאינו מגיע לו היתר והמוכר אינו יוכל ליטלו שאין בו שיעור גם כאן שייך התקנה שמחוייב הלוקח ליטלו ולשלם, אח"כ מצאתי בקונטרס הספיקות כלל ו' אות ד' שעמד על דברי הש"ך כמש"כ לפרש דבריו באופן הב' והשיג עליו כמש"כ.

אכן בעיקר מה שהוצרך הרשב"ם לומר דהוא תקנה יש לעיין דלפימש"כ הרשב"ם בהא דתנן פיחת כ"ש ינכה דאף דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר דבקרקע ניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה הן חסר הן יתר ומוכר נמי הכי א"ל בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל ואם יחסר אנכה ואם יותר תחזיר לי וא"כ למה צריך לומר דהוא תקנה דהא י"ל דהכי הוא עיקר המכירה, דאם הותיר שיעור שאפשר להחזיר קרקע יחזיר קרקע ואם אין בו כשיעור חזרה יתן מעות כיון דקנה מתחלה לפי מדת החבל, ומ"מ מבואר מה דאמר בגמ' דאם הוזל הקרקע עכשיו אינו מחוייב הלוקח לשלם אלא כשעת הזול, דכיון דבסתמא לא קנה אלא בית כור ואם היה מותר כשיעור היה המוכר נוטלו, ורק בשביל שאין בו כשיעור מחוייב הלוקח ליקחו א"כ א"צ לשלם אלא שלא יהיה להמוכר היזק וכיון דעכשיו הוזל א"צ לשלם אלא כשעת הזול, ולפי"ז באמת אין מקום לומר דהיכי דאיכא ב' לשונות יהיה מחוייב הלוקח ליקח המותר דהא לא מהני הא דפחות שבלשונות, אלא לומר דיש זכות למוכר ליתן כפי לשון הפחות, אבל עכ"פ במה יתחייב הלוקח ליתן דמים מה שיש יותר מבית כור כיון דללשון אחד לא נתחייב יותר, ונוכל לומר דבאמר לו ב' לשונות באמת ליכא דינא דיתחייב הלוקח ליתן מעות בפחות מט' קבין.

ובטעמא דמילתא לדעת הרמב"ם דמהני דין קרקע בחזקת בעליה עומדת שהלוקח לא יוכל לומר דאם אינו נותן לו היתר לא יקח הקרקע ולא יתן מעות אף שהוא מוחזק כוונתי גם בזה לדברי הקונה"ס ע"פ דברי הר"נ גבי שוכר שהקשה אמאי כולו למשכיר אפי' לא פרע השכירות הא כי היכי דהמשכיר מוחזק בקרקע השוכר מוחזק במעות, וכתב בזה משום דחיובו של שוכר ברור דאם ירצה המשכיר שידור כל הי"ג חדשים חייב לשלם השכירות, וחיובו של משכיר אינו ברור אם הוא מחוייב להניחו לדור י"ג חדשים או י"ב, לכן מחייבינן לפרוע להמשכיר ששכרו ברור ולפי דברי הר"נ מיושב גבי יתר כיון דעכ"פ חייב הלוקח לשלם אם יתן לו המוכר גם היתר לכן הוא מחוייב לשלם והיתר בחזקת המוכר, אכן אכתי תיקשי מדין חסר דאין ביד המוכר בית כור שלם וכתב בזה הקונה"ס לפי"מ דסובר הרמב"ם בפכ"ד גבי הקרקע ודקלים דאם רצה לקנות לו דקלים נקנה המקח, וא"כ ה"נ כל שהלוקח קונה לו ממקום אחר למלאות הבית כור שיהיה שלם מחוייב הלה ליתן מעותיו הילכך חיובו של הלוקח ברור, ודברי הקונה"ס אינם מבוררים דהתם הא כתב המ"מ דטעמא משום דהוי בגדר פוסקין על שער שבשוק משום דמצוי לקנות ב' דקלים ועיין מש"כ שם, אבל כאן אם יקנה לו במקום אחר ודאי לא מהני כלל דבית כור במקום אחד קנה, ולא דמי לקרקע ודקלים, ולומר דיכול לקנות מהקרקע הסמוכה לבית כור זה א"א דהא אינו מצוי לקנות דמי יימר דמזבין לה.

והנראה בזה דכיון דמטעם קרקע בחזקת בעליה עומדת אמרינן בכל ספק במכירה דיד בעל השטר על התחתונה, וכיון דבקרקע ליכא דין תפיסה כמו שכתב המ"מ בפכ"ד הל' ד', וזה ודאי דאפי' מעות אינו יכול לתפוס בשביל ספק הקרקע דלא מהני תפיסת מעות, אלא היכי שיש ספק אפשר חייב לו מעות אבל כשאין הספק אלא על הקרקע אינו יכול לתפוס לא קרקע ולא מעות, ולכן גם כאן כשנעשה ספק בלשון המכירה כיון דיד בעל השטר על התחתונה והולכין אחר פחות שבלשונות נמצא דאם הבית כור חסר כיון דאפי' אם היה אפשר להמוכר להשלים קרקע סמוכה להבית כור לא היה צריך להשלים מצד קנין המכירה, לכן לא יוכל הלוקח לומר לא אתן לך מעות בעד בית כור חסר דזהו כמו תפיסת מעות בשביל ספק קרקע, ולכן אפי' היכי דאין לו להמוכר קרקע אצל הבית כור מ"מ לא יוכל הלוקח לעכב המעות כיון דזה אינו אלא בשביל ספק קרקע דקיי"ל דאין להלוקח מצד המכירה אלא כפי הפחות שבלשונות ושפיר מחוייב לשלם כפי שהתחייב בעד כל הבית כור.

ובזה מבואר מה שהוכיח הרא"ש בפ"ק דב"מ בסוגיא דתקפו כהן דקיי"ל דלא מהני תפיסה מהא דקיי"ל דאפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת אף דהשוכר תפוס במעותיו, ולדעת הרמב"ם דת"כ אין מוציאין מידו ומהני תפיסה צריך ביאור למה לא מהני תפיסת השוכר, ולדברינו מבואר דכיון שהספק הוא אם השכיר לו חודש העיבור בעד הי"ב זהובים, וכיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין להשוכר זכות בדירת החודש הי"ג לכן צריך לשלם כל הי"ב זהובים ואינו יכול לעכב דמי השכירות בשביל ספק זכות דירת החודש הי"ג וכנ"ל.

טו

וכן כל הדברים האלו במקום שאין שם מנהג כמו שבארנו אבל במקום שיש שם מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועים להן.

מש"כ הרמב"ם ואחר לשון רוב אנשי המקום תמה הגאון ר' אלעזר משה זצ"ל מפינסק הובא בס' מלבושי יו"ט ח"ב סי' ו' דהא לא אזלינן בממונא בתר רובא, והנה בפכ"ז הל' ב' כתב הרמב"ם מכר את הצמד לא מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את הצמד אפי' במקום שקורין מקצתן לצמד בקר, וכתב ע"ז המ"מ ומש"כ ואפי' במקום שקורין מקצתן מבואר בגמ' כיון שאינן כולן או רובן קורין כן אינו מכור מוכח להדיא דאם רובן קורין כך מכור, איברא דלשון זה איתא בגמ' דאמר שם ואיכא נמי דקרו לצמד בקר, ומוכח דאם רובא קרו נמי מהני אכן כבר ביארו זה בתוס' בדף צ"ב דאף דלא קיי"ל הדמים מודיעים מ"מ היכי דרובא מסייע מהני, וכן כתב כאן הרמ"ה בחידושיו ומ"מ בדברי הרמב"ם א"א לומר כן דהרמב"ם שינה מלשון הגמ' וכתב הא דאפי' במקום שקורין מקצתן אסיפא על מכר את הבקר לא מכר את הצמד, ובזה ודאי לא שייך הדמים מודיעים דדמי הצמד בודאי פחותים ואינם ניכרין בשומת הבקר, ואפשר דבכונה שינה להודיענו דמה דנדייק מד' הגמ' דרובא מהני אינו משום הדמים מודיעים, וכן מדברי המ"מ מוכח להדיא דבלא הודעת דמים מהני רובא.

שוב ראיתי דהרמב"ם השמיט הסוגיא דריש המניח בהא דכדא וחביתא, וגם הרי"ף השמיט הסוגיא ובעל השלמה הביאה, ונראה דסוברים דמהך סוגיא דצמד ובקר מוכח דבענין הלשון לכו"ע אזלינן בתר רובא דהרוב קובע הלשון לכל העולם דהכל יודעים ואפי' המיעוט איך שהרוב קוראים, ודוקא בהא דלרדיא ולשחיטה דתלוי באדם למה הוא קונה, בזה אין הולכין אחר הרוב, והשמיטו הסוגיא דכדא וחביתא דהך סוגיא דהיא בדוכתא בדיני מכירה עדיפא כידוע דרך הראשונים בדרכי ההלכה.

-השמטות ומלואים-

לעיל כתבתי דלענין הלשון לכו"ע אזלינן בתר רובא דהרוב קובע הלשון לכל העולם והכל יודעים איך הרוב קוראין לזה, והערני הרב ר' נטע פריינד מהא דכ' הלח"מ בפ"ט מנדרים הל' ה' על מש"כ הרמב"ם כיצד נדר מן השמן במקום שמסתפקין בשמן זית ובשמן שומשמין ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית וכו' והקשה הלח"מ דהא בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא באיסורא ומ"ש הכא ותירץ דאה"נ דאם לא היה אפשר לפרש רק משמעות אחת היינו הולכין אחר הרוב והכא שאפשר לפרש שתי המשמעות נעשה הלשון הסתמיי כולל הכל כיון דהוי מילתא דאיסורא, ונראה דיש לחלק בין הלכות מכירה להלכות נדרים דבדין מכירה שאנו דנין בין אדם לחברו אנו הולכין אחר הלשון שהרוב קוראין ואנו צריכים לפרש כן הלשון של המוכר אבל גבי נדרים שאנו דנין רק לגבי הנודר ואם היה מפרש דבריו איך כונתו הא תנן פירושם להקל ואנו דנין היכי שנדר בסתם בזה אמרינן כיון דעכ"פ יש מיעוט שקוראין גם לשמן שומשמין שמן סתם בזה לא מוכרח שודאי לא היה כונתו על שמן שומשמין דשמא היה כונתו גם על מה שהמיעוט קוראין שמן ואפשר הוא מהמיעוט ולכן הוא אסור מספק. [ע"כ].

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.