אבן האזל/מכירה/ל

אבן האזל ‏ מכירה ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזיכה בהן הלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה, ואם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליה לפיכך כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו.

הנתיבות בסי' קצ"ה כתב ליישב דברי הרמ"א שכתב דלא מהני במכר שלא בפני הלוקח אם לא עשה הלוקח שליח ושניהם יכולים לחזור, וחילק בין אומר זכה לפלוני ובין אומר קנה לפלוני, והוכיח מהא דחולין דף פ"ג דבד' פרקים משחיטין את הטבח בע"כ ומוקי לה בזיכה לו ע"י אחר, ומ"מ שלא בד' פרקים יכול המוכר לחזור, ולא הבנתי דבריו דכמו שהרמב"ם כתב שזיכה לו ה"נ איתא התם בגמ' ואיך נחלק דהכא אמר לו זכה והתם קנה, אבל באמת הדברים פשוטים דהרמב"ם מיירי בסתם מכירה שהוא זבינא מיצעא דאיתא בנדרים דף ל"א דהוא הנאת שניהם, ולכן בסתמא הוי זכות אם לא היכי שמוחה, אבל היכי שהוא חוב כמו בזבינא דרמי על אפיה ודאי לא הוי זכות ולא מהני גם אם יאמר הלוקח אח"כ שהוא מרוצה כיון דלשעתו היה חוב, וראיתי בס' יד המלך בהלכה זו שהוכיח כן אף שהוא פשוט מהא דמזכה גט לאשתו במקום יבם דאי הוי חוב לא מהני מה שתאמר האשה שהיא רוצה, וא"כ התם דאמר בגמ' להדיא דשלא בד' פרקים הוי חוב וטעמא משמע משום דבישרא בבי טבחא שכיחא וא"צ לקנות חלק משור חי, דבבי טבחא יוכל לברור חלק יפה, וכיון דהוי חוב יכול גם המוכר לחזור, ובדברי הרמ"א הנכון כמש"כ הקצוה"ח בסי' רל"ה דדברי הרמב"ם כאן הוא במחלוקת דהרא"ש סובר דדוקא מתנה מהני לזכות ע"י אחר ולא מכר ע"ש שהאריך.

ב

וכן העבד שקנה או מכר או נתן מתנה או ניתנה לו, יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימין ואם לא רצה בטלו כל מעשיו, ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון או מבטל ואינו צריך לקנות ממנו כלום. וכן האשה שמכרה או נתנה מתנה בין בנכסי בעלה בין בנכסי צאן ברזל שהכניסה לו בין בדברים שייחד לה בכתובתה בין בנכסי מלוג בין בקרקעות בין במטלטלין וכן אם לקחה או ניתנה לה מתנה יד הבעל על העליונה ואם רצה לקיים מקיים ואם רצה לבטל מבטל הכל.

כתב המ"מ שכדברי הרמב"ם כתב רב האי גאון בס' המקח בשער ה' אם קנה העבד כלום כ"ז שהוא עבד יהיה רבו ידו על העליונה, אם רצה יתרצה באותו מקח ולא יחזירנו ויהיה אותו מקח לרבו, ואם לא רצה יחזיר את המקח והמוכר יחזיר לרבו כיון שאין קנין לו בלא רבו עכ"ד, והנה מדברי רה"ג אינו מבואר אלא כשלקח העבד במעות שיש לו שהם של רבו דמה שקנה עבד קנה רבו וכדמוכח מדבריו שכתב והמוכר יחזיר לרבו, אבל כשנתנו לעבד מתנה אין טעם למה יבטל האדון המתנה דאם לא ירצה לזכות בעצמו למה תתבטל לגמרי ולא יזכה גם העבד, וכבר עמד ע"ז האור שמח וכתב דע"כ משום דאין לו יד בעצמו לזכות בלא רבו, וכיון שאין האדון רוצה בהמתנה מבוטלת לגמרי, אבל במה שכתב דגם אם ניתנה לאשה מתנה אם לא רצה הבעל יבטל הכל, בזה תמה דהא יש לאשה יד לקנות מתנה ואין להבעל זכות אלא בפירות ואם אין הבעל רוצה למה יבטל המתנה, וכתב האור שמח דאולי נדחוק דכונת רבינו כשנותן לה עבור הבעל שהוא יזכה בהן או שיאכל מהן הפירות וכיון שלא רצה מתנתה שקבלה בטלה לגמרי דאדעתא דתאכל היא את הפירות לא נתן הנותן את המתנה, ולפי"ז מצי להיות שגם בעבד מיירי רבינו כן, דנותן לו מתנה על דעתיה דרבו וכיון שרבו אינו רוצה המתנה בטלה עכ"ל, ותירוצו דחוק ואינו נראה דהא לא הזכיר הרמב"ם שנתנו להעבד והאשה עבור האדון והבעל, ועיקר טעמא הוא רק משום דמה שקנה עבד קנה רבו כמבואר בדברי המ"מ ובדברי רב האי גאון.

והנה לפי דברי הריטב"א בקדושין דף כ"ג בהא דנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דקנה עבד וקנה רבו דהקשו הראשונים דאמאי לא תתבטל המתנה, וכתב דלשון תנאי אינו אלא ע"מ שתעשה או ע"מ שלא תעשה אבל ע"מ שאין לרבו רשות הוא רק גדר שיור הבאתי דבריו בפ' כ"ג ולפי"ז אם התנה מפורש ע"מ שלא יהי' לרבו רשות בו ואם יהיה לרבו רשות בו לא יהיה מתנה אז צריכה המתנה להתבטל, אלא שגם בזה קשה לבאר דברי הרמב"ם כיון שלא הזכיר שכפל התנאי, וגם שיש לדון ע"פ התירוצים האחרים שהביא הריטב"א ואכמ"ל.

ונראה דדברי הרמב"ם ברורים דכמו שכתב האור שמח דבעבד כיון שאין לו קנין בלא רבו לכן כשנתנו לו והרב אינו רוצה לקבל נתבטלה המתנה ה"נ באשה כיון דתיקנו חכמים שהפירות מנכסי אשתו הוא של הבעל ונמצא דכשנותן מתנה לאשה הוא בעיקר הדין מתנה להבעל על פירות, לכן אם הבעל אינו רוצה לקבל המתנה לא נוכל לומר שתשאר המתנה מתנה והפירות יהיו של האשה דלא עדיף מכותב לאשה דו"ד אין לי בנכסיך דלא מהני אלא קודם נשואין ולא אחר נשואין, א"כ במה שאומר עכשיו שאינו רוצה לקבל הפירות אם זכתה האשה בהפירות ע"כ יזכה הבעל, וכיון שהבעל אינו רוצה לקבל א"כ עיקר המתנה לגבי הפירות בטלה דמתק"ח כל קנין האשה הוא לבעל לפירות, והבעל הא אינו רוצה שתתקיים המתנה, ונמצא שמחוסר ביאור רק זה למה מתבטלת המתנה גם לגבי האשה בקנין גוף המתנה.

אבל באמת גם זה לא קשה דאף דאם יתן אחד מתנה לשנים שלא בפניהם ויזכה להם ע"י אחר שיקנה אחד גוף ואחד פירות ומקבל הפירות לא ירצה בהמתנה דמסתבר דמ"מ לא תבטל המתנה לגבי זה שהקנה לו הגוף, אבל זהו בשתי מתנות, אבל אם יתן מתנה בסתם לאחד ויזכה לו שלא בפניו, וכשישמע המקבל יאמר מתנת הגוף אני רוצה לקבל והפירות איני רוצה לקבל, בזה נראה לי דלא מהני תנאי של המקבל וכל המתנה בטלה דלחלק הגוף מהפירות זהו רק ע"י שיור של הנותן, אבל אם הנותן נותן בסתם הוא מתנה שלימה גוף ופירות ביחד ולא שיש כאן שתי מתנות, מתנת גוף ומתנת פירות, וכיון שאינו רוצה המקבל בהפירות הרי הוא בהכרח מבטל המתנה דמתנת גוף ביחוד ע"י שיור לא נעשה כלל, ואפי' אם הנותן לא היה מקפיד דעכ"פ מתנת שיור לא נעשה ואין בכח המקבל לחלק המתנה.

ועכשיו נראה דכשנותן מתנה לאשה אין הפי' דיש כאן שתי מתנות מתנת גוף לאשה ומתנת פירות לבעל, אלא דהנותן נתן מתנה שלימה מתנה אחת אלא דחכמים אמרו שיש לו להבעל כל זכות הפירות של האשה, וכיון דכשנאמר דמתנת האשה קיימת ע"כ יזכה הבעל בהפירות, וכיון שהבעל אינו רוצה בהמתנה ולא תוכל להתקיים בעל כרחו ומתנת שיור לא נעשה כאן כלל, לכן בהכרח נתבטלה המתנה לגמרי דהאשה והבעל הם מקבל אחד וכיון שבטל מצד הבעל לגבי הפירות ע"כ בטל גם לגבי קנין הגוף להאשה, ודברי הרמב"ם ברורים.

ג

וכן העבד שקנה או מכר או נתן מתנה או ניתנה לו, יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימין ואם לא רצה בטלו כל מעשיו, ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון או מבטל ואינו צריך לקנות ממנו כלום. וכן האשה שמכרה או נתנה מתנה בין בנכסי בעלה בין בנכסי צאן ברזל שהכניסה לו בין בדברים שייחד לה בכתובתה בין בנכסי מלוג בין בקרקעות בין במטלטלין וכן אם לקחה או ניתנה לה מתנה יד הבעל על העליונה ואם רצה לקיים מקיים ואם רצה לבטל מבטל הכל.

כתב המ"מ שכדברי הרמב"ם כתב רב האי גאון בס' המקח בשער ה' אם קנה העבד כלום כ"ז שהוא עבד יהיה רבו ידו על העליונה, אם רצה יתרצה באותו מקח ולא יחזירנו ויהיה אותו מקח לרבו, ואם לא רצה יחזיר את המקח והמוכר יחזיר לרבו כיון שאין קנין לו בלא רבו עכ"ד, והנה מדברי רה"ג אינו מבואר אלא כשלקח העבד במעות שיש לו שהם של רבו דמה שקנה עבד קנה רבו וכדמוכח מדבריו שכתב והמוכר יחזיר לרבו, אבל כשנתנו לעבד מתנה אין טעם למה יבטל האדון המתנה דאם לא ירצה לזכות בעצמו למה תתבטל לגמרי ולא יזכה גם העבד, וכבר עמד ע"ז האור שמח וכתב דע"כ משום דאין לו יד בעצמו לזכות בלא רבו, וכיון שאין האדון רוצה בהמתנה מבוטלת לגמרי, אבל במה שכתב דגם אם ניתנה לאשה מתנה אם לא רצה הבעל יבטל הכל, בזה תמה דהא יש לאשה יד לקנות מתנה ואין להבעל זכות אלא בפירות ואם אין הבעל רוצה למה יבטל המתנה, וכתב האור שמח דאולי נדחוק דכונת רבינו כשנותן לה עבור הבעל שהוא יזכה בהן או שיאכל מהן הפירות וכיון שלא רצה מתנתה שקבלה בטלה לגמרי דאדעתא דתאכל היא את הפירות לא נתן הנותן את המתנה, ולפי"ז מצי להיות שגם בעבד מיירי רבינו כן, דנותן לו מתנה על דעתיה דרבו וכיון שרבו אינו רוצה המתנה בטלה עכ"ל, ותירוצו דחוק ואינו נראה דהא לא הזכיר הרמב"ם שנתנו להעבד והאשה עבור האדון והבעל, ועיקר טעמא הוא רק משום דמה שקנה עבד קנה רבו כמבואר בדברי המ"מ ובדברי רב האי גאון.

והנה לפי דברי הריטב"א בקדושין דף כ"ג בהא דנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דקנה עבד וקנה רבו דהקשו הראשונים דאמאי לא תתבטל המתנה, וכתב דלשון תנאי אינו אלא ע"מ שתעשה או ע"מ שלא תעשה אבל ע"מ שאין לרבו רשות הוא רק גדר שיור הבאתי דבריו בפ' כ"ג ולפי"ז אם התנה מפורש ע"מ שלא יהי' לרבו רשות בו ואם יהיה לרבו רשות בו לא יהיה מתנה אז צריכה המתנה להתבטל, אלא שגם בזה קשה לבאר דברי הרמב"ם כיון שלא הזכיר שכפל התנאי, וגם שיש לדון ע"פ התירוצים האחרים שהביא הריטב"א ואכמ"ל.

ונראה דדברי הרמב"ם ברורים דכמו שכתב האור שמח דבעבד כיון שאין לו קנין בלא רבו לכן כשנתנו לו והרב אינו רוצה לקבל נתבטלה המתנה ה"נ באשה כיון דתיקנו חכמים שהפירות מנכסי אשתו הוא של הבעל ונמצא דכשנותן מתנה לאשה הוא בעיקר הדין מתנה להבעל על פירות, לכן אם הבעל אינו רוצה לקבל המתנה לא נוכל לומר שתשאר המתנה מתנה והפירות יהיו של האשה דלא עדיף מכותב לאשה דו"ד אין לי בנכסיך דלא מהני אלא קודם נשואין ולא אחר נשואין, א"כ במה שאומר עכשיו שאינו רוצה לקבל הפירות אם זכתה האשה בהפירות ע"כ יזכה הבעל, וכיון שהבעל אינו רוצה לקבל א"כ עיקר המתנה לגבי הפירות בטלה דמתק"ח כל קנין האשה הוא לבעל לפירות, והבעל הא אינו רוצה שתתקיים המתנה, ונמצא שמחוסר ביאור רק זה למה מתבטלת המתנה גם לגבי האשה בקנין גוף המתנה.

אבל באמת גם זה לא קשה דאף דאם יתן אחד מתנה לשנים שלא בפניהם ויזכה להם ע"י אחר שיקנה אחד גוף ואחד פירות ומקבל הפירות לא ירצה בהמתנה דמסתבר דמ"מ לא תבטל המתנה לגבי זה שהקנה לו הגוף, אבל זהו בשתי מתנות, אבל אם יתן מתנה בסתם לאחד ויזכה לו שלא בפניו, וכשישמע המקבל יאמר מתנת הגוף אני רוצה לקבל והפירות איני רוצה לקבל, בזה נראה לי דלא מהני תנאי של המקבל וכל המתנה בטלה דלחלק הגוף מהפירות זהו רק ע"י שיור של הנותן, אבל אם הנותן נותן בסתם הוא מתנה שלימה גוף ופירות ביחד ולא שיש כאן שתי מתנות, מתנת גוף ומתנת פירות, וכיון שאינו רוצה המקבל בהפירות הרי הוא בהכרח מבטל המתנה דמתנת גוף ביחוד ע"י שיור לא נעשה כלל, ואפי' אם הנותן לא היה מקפיד דעכ"פ מתנת שיור לא נעשה ואין בכח המקבל לחלק המתנה.

ועכשיו נראה דכשנותן מתנה לאשה אין הפי' דיש כאן שתי מתנות מתנת גוף לאשה ומתנת פירות לבעל, אלא דהנותן נתן מתנה שלימה מתנה אחת אלא דחכמים אמרו שיש לו להבעל כל זכות הפירות של האשה, וכיון דכשנאמר דמתנת האשה קיימת ע"כ יזכה הבעל בהפירות, וכיון שהבעל אינו רוצה בהמתנה ולא תוכל להתקיים בעל כרחו ומתנת שיור לא נעשה כאן כלל, לכן בהכרח נתבטלה המתנה לגמרי דהאשה והבעל הם מקבל אחד וכיון שבטל מצד הבעל לגבי הפירות ע"כ בטל גם לגבי קנין הגוף להאשה, ודברי הרמב"ם ברורים.

ה

בעל שמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל או מטלטלין שנתן לה משלו אע"פ שאינו רשאי אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם, וכן יש לו לבעל למכור כל נכסיו אע"פ שהן תחת יד שעבוד הכתובה, ואם תבוא לטרוף טורפת אא"כ כתבה ללוקח תחלה וקנו מידה.

כתב המ"מ דהרמב"ם מפרש דמה דאיתא ביבמות דף ס"ו המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור לא אמרו אלא לכתחלה, אבל דיעבד מכרו קיים ואינו דומה לקרקע שאינו יכול לכלותו ולהפסידו לגמרי ודעתה סומכת עליה, אבל מטלטלים שהרי הוא יכול לכלותו לגמרי ודאי ממכרו ממכר, והביא ע"ז המ"מ דברי רב האי גאון בספר המקח שער ד' שכתב אבל אם עמד ומכר מעצמו ממכרו ממכר כדגרסינן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וה"מ במטלטלין הוא דאמרינן ממכרו ממכר אבל מקרקע לא, עכ"ל והנה המ"מ קיצר כאן יותר מדי דהביא תחילת הברייתא דתניא המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור וכתב ע"ז דלא אמרו אלא לכתחלה ולא הביא מה דתניא סוף הברייתא מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא דהרי"ף כתב שם והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא איפשטא שפיר דנעבד בה מעשה, אבל הרמב"ן במלחמות שם כתב על דברי הבעה"מ שחלק על הרי"ף בזה וביאר דברי הרי"ף וז"ל דהך מימרא דרשב"ג דאמר הבעל מוציא מה שמכר הוא עצמו דאלמא אין כאן מכר כלל אלא בטל הוא מעיקרו ודאי לית לה פתרי למפסק בה הלכה דמכירת הבעל בשום שהכניס לה מביתו למה תבטל, [כונתו במה דתניא שם ולא עוד אלא אפי' שום שהכניס לה משלו], בשלמא בשום שהכניסה לו מבית אביה אע"פ שאחריותו עליו כיון שהדין עמה לומר כלי אני נוטלת הדין עמה לבטל מכירתו מעכשיו משום שמא תכסיף, והטעם משום שבח בית אביה אבל שום שהכניס לה דהיינו שדה או מטלטלין שכתב לה אפותיקי לאחריות נדוניתה למה מכרו בטל והלא אמרו גובה משאר נכסים ורשב"ג לטעמיה דאמר בגיטין אשה אינה גובה משאר נכסים, והאריך בזה הרמב"ן ג"כ בספר הזכות בגיטין פ' השולח להשיב על השגת הראב"ד על הרי"ף שם, וקוטב שיטתו הוא דבשום שהכניסה לו מכרו בטל לאלתר, אבל שום שהכניס לה ואפי' באפותיקי מפורש מכרו קיים עד שעה שתבוא לגבות, ולפי דבריו במטלטלין מכרו קיים לעולם דהא עשה שורו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו, אבל זה דוקא באפותיקי, אבל בנצ"ב אין חילוק בין קרקע ומטלטלין.

והנה הגר"א באו"ח סי' רמ"ו ס"ק י"ד כתב בטעם שיטת הרמב"ם דבמטלטלין צ"ב אם עבר ומכר מכרו קיים דהוא עפ"י שיטת הרי"ף דההוא ברייתא דרשב"ג לא ברירא לן דנעבד בה עובדא, ודבריו תמוהים דבעצמו כתב ג"כ דמה דמספקא לן הוא משום דדילמא רשב"ג אזיל לטעמיה מהא דגיטין וכמש"כ הרמב"ן, וא"כ זה מיושב אי הוי ס"ל דגם בקרקע מכרו קיים, אבל הרמב"ם דסובר דבקרקע מכרו בטל לא נוכל לומר דטעמא דרשב"ג משום דאזיל לטעמיה בגיטין ושם לא קיי"ל כמותו דהא בגיטין מיירי בקרקע, ואין טעם לחלק בנצ"ב בין קרקע למטלטלין וכדעת הרמב"ן.

ומה שכתב המ"מ בטעמא דמילתא בשם רה"ג משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים הוא תמוה דא"כ קרקע נמי, ועיינתי בס' המקח וראיתי די"ל שרה"ג אינו סובר דהמקח בטל עכשיו שכתב בשער ד' אות מ"א דיש על האשה לבטל המכר, וללשון זה אפשר דאין המכר בטל מעכשיו והבעל אינו יכול לבטלו והאשה לא תוכל לבטל אלא בשעת גביה, וא"כ דבריו נכונים דמקודם כתב דבמטלטלין אם מכר ממכרו קיים דמדין גביה שהוא מדין שעבוד ליכא שעבוד אמטלטלין וא"א לומר דמעכשיו המכר בטל דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וע"ז כתב וה"מ במטלטלין אבל במקרקע לא וכו' וזהו מה שכתב אח"כ דבג' שדות דיש בכלל זה נצ"ב דיש על האשה לבטל ממכרו, אבל כ"ז לשיטת רה"ג אבל לשיטת הרמב"ם דבנצ"ב קרקע המכר בטל מעכשיו, א"כ אין נ"מ בין קרקע למטלטלין.

והנה בפכ"ב מה' אישות הל' ט"ו כתב הרמב"ם וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום, וכתב ע"ז הראב"ד לא מצאתי מנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבוא לעת הגיבוי אלא רשב"ג ורבנן פליגי עליה בירושלמי פ' אלמנה לכה"ג, והקשה הלח"מ דהראב"ד בעצמו כתב בס' הזכות בפ' השולח דנצ"ב מכרו בטל לאלתר וכתב הלח"מ דכונת הראב"ד הוא ע"פ שיטתו של הרמב"ם בפי"ח מה' מלוה במכר קרקע אפותיקי דדוקא מכרו לעולם אינו מכור, וכתב דהרמב"ם ג"כ סמך על מה שכתב בה' מלוה, ובדעת הרמב"ם ודאי אין לפרש כדבריו דהא בסתמא כתב דבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין בנצ"ב בין בנ"מ לא עשה כלום, וכן כאן כתב בהל' ג' דכל מה שעשה בטל, ובדברי הראב"ד ג"כ א"א לפרש כדבריו דהראב"ד חלק שם על הרמב"ם ובס' הזכות כתב ג"כ דבאפותיקי מפורש קיי"ל כרשב"ג דמכרו בטל לאלתר ולא חילק בין מכרו לשעה למכרו לעולם, דהראב"ד אינו מפרש מכרו לשעה ומכרו לעולם על אופן המכירה, אלא דהכונה אם מכרו בטל לאלתר או משעת טריפה, וע"ז אמר בירושלמי דמשעת טריפה גם רבנן מודו, וע"כ רשב"ג סובר דגם לשעה אינו מכור ואין זה כלל דרך הראב"ד להשיג על הרמב"ם בסתם ולכוין שלא כפי שיטתו בעצמו.

לכן נראה דבאמת יש כאן שלשה ענינים נפרדים ויש בזה שלש שיטות, דין אחד הוא אפותיקי מפורש, דין ב' הוא הג' שדות, דין ג' הוא נכסי צ"ב, דאף דנכסי צ"ב הם נכללין בדין ג' שדות, מ"מ נ"מ למטלטלין צ"ב, ונבאר בזה שיטות הראשונים ובזה יבואר בפשיטות דעת הרמב"ם והראב"ד והנה בגיטין פ' השולח כתב הראב"ד בס' הזכות דיש שתי מחלוקת בין רבנן ורשב"ג, חדא באפותיקי סתם וזהו מה דאיתא בבבלי שם דרבנן סברי גובין משאר נכסים והיינו שאינם יכולים לגבות כ"ז שיש נכסים לגבות, ורשב"ג סבר דאשה גובה מאפותיקי וא"צ לחזור אחר שאר נכסים, וב' באפותיקי מפורש גבי בע"ח, ובאשה באותן ג' שדות דחכמים סוברים דמכורה לשעה עד שעת גביה, ורשב"ג סבר דבאשה המקח בטל לאלתר, וכתב הראב"ד דבאפותיקי סתם קיי"ל כרבנן, ובאפותיקי מפורש קיי"ל כרשב"ג, כיון דאמר שם דר' יוחנן כרשב"ג, והרמב"ן כתב ע"ז דהברייתא שבירושלמי דפי' הראב"ד באפותיקי מפורש כתב הרי"ף בתשובה שהוא באפותיקי סתם כההיא דבבלי, ולכן כתב דגם באפותיקי מפורש המקח קיים עד שעת גביה, אבל בנכסי צ"ב כיון דקיי"ל הדין עמה המקח בטל בין בקרקע בין במטלטלין, ובעל המאור סובר בזה כהרמב"ן רק דסובר דמה דאמרינן הדין עמה אינה אלא במטלטלין ולא בקרקע, וכן דעת הרא"ש.

נמצא מבואר דדעת הראב"ד דהעיקר תלוי בדין אפותיקי אלא שסובר דדין ג' שדות הוא כדין אפותיקי אף דבאמת ג' שדות לא דמי לאפותיקי מפורש דהוא לא יהא לך פרעון אלא מזו דבג' שדות איכא אחריות גם על שאר נכסים, ומ"מ סובר דג' שדות כיון דאשה סומכת עליהן ביותר דינם כדין אפותיקי מפורש, ודעת הרמב"ן דאפותיקי אפי' מפורש לא מהני להיות המכר בטל לאלתר, וכן ג' שדות לא מהני, ומה דתנן במתני' לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל זהו רק דהמקח מן האשה בטל שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל מכירת האיש מהני עד שעת גביית האשה, וסובר הרמב"ן דלא אמרינן דהמכר בטל אלא בשדה שהכניסה לו שום משלה דזהו נכסי צאן ברזל, דכיון שאינו יכול הבעל לומר דמים אני נותן והדין עמה משום שבח בית אביה לכן אינו יכול למכרם אפי' לשעה, וה"ה נמי במטלטלין שהכניסה לו צ"ב משלה.

אבל שיטת הרמב"ם מבואר בהל' ג' שכתב אבל הבעל שמכר או נתן בין קרקע שהכניסה לו אשתו בכתובתה או קרקע שהכניס לה שום משלו בין קרקע שייחד לה בכתובתה אע"פ שקנו מיד האשה אחר שקיימה מעשיו הרי כל מה שעשה בטל מפני שהיא אומרת נחת רוח עשיתי לבעלי, ומוכח מדבריו דמה דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, דבטל גם מכירתו של האיש, וזהו באותן שלש שדות כדאוקמו בגמ' בב"ב דף נ' וכבר מבואר מחלוקת זו בתוס' שם במה דפריך בגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא ליה איבה שהקשו על מה שפירש"י בכתובות דף פ"א דמתני' הוא דוקא בג' שדות דהא אמרינן דכ"ש בשאר נכסים, ולכן כתבו בשם ר"י דמקחו בטל הוא רק משעת טריפה וג' שדות לאו למעוטי שאר נכסים, אבל אח"כ כתבו כפירש"י דמקחו בטל משמע לאלתר וזה דוקא בג' שדות, ומה דאמר אי לימא למעוטי שאר נכסים זהו דוקא לענין זה דלא מהני מכירתה, ומבואר דהרמב"ם והרמב"ן חולקים במחלוקת רש"י ותוס', ולשיטת הרמב"ם דוקא שלש שדות אבל אפותיקי לא מהני דלא קיי"ל כרשב"ג והרמב"ם אינו מפרש כפי' רשב"ם דאחת שיחד לה בכתובתה הוא שלאחר נשואין יחד לה אחת משדותיו ועשאה אפותיקי לגבות ממנה כתובתה, דהא כתב להדיא או קרקע שהכניס לה שום משלו, וכן כתב הראב"ד בס' הזכות שהבאנו.

ומבואר דהוא ג' שיטות דדעת הרמב"ם הוא דבג' שדות המכר בטל ולא באפותיקי ולא בנכסי צ"ב אלא דקרקע צ"ב זהו אחת משלש שדות, דזהו שהכניסה לו שום משלה אבל מטלטלין צ"ב אף דהדין עמה לא מהני לבטל המכר דזה לא מהני אלא בשעה שהיא באה לגבות וישנם בעין דמשום שבח בית אביה הדין עמה, אבל לא מהני זה לבטל המכר, וכדעת הרמב"ם מבואר להדיא בס' המקח לרה"ג בשער ד' שכתב וז"ל וה"מ במטלטלין התם הוא דאמרינן ממכרו ממכר וה"נ אמרינן המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת וכו', ומבואר דרה"ג למד מהך סוגיא להיפוך מדעת הרמב"ן שלמד מכאן דהמכר בטל, ורה"ג מוכיח להיפוך דדוקא לענין זה הדין עמה שתטלם בשעת גביה אם ישנם אצל הבעל, ודעת הראב"ד דהעיקר תלוי בדין האפותיקי והוא משום דקיי"ל כרשב"ג בברייתא דירושלמי אלא דסובר דג' שדות יש להם דין כמו אפותיקי מפורש.

ובטעמא של הראב"ד נראה דהוא ע"פ דברי הירושלמי דאמר ר' יוחנן כרשב"ג ומוכח דאינו מפרש טעמא דר' יוחנן בצ"ב משום שבח בית אביה, דא"כ לא שייך זה לדין אפותיקי, אלא דסובר הירושלמי דטעמא משום דעיקר סמיכתה על זה והוא לה כמו אפותיקי מפורש וה"נ כל הג' שדות דדמיין להדדי במתני', ומ"מ סובר דבצ"ב אין חילוק בין מטלטלין לקרקע דהא הביא מברייתא דהמכנסת שום לבעלה דמיירי במטלטלין ואף דמגדר אפותיקי קיי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו משום דלית ליה קלא, יש לומר דהך סברא הוא דוקא לענין דין גביה והוא בבע"ח, אבל גבי אשה כיון דאלמוה רבנן לומר שאין המקח חל כלל, גם במטלטלין לא מהני מכירתו וכדקיי"ל דהדין עמה ה"נ לא מהני מכירתו, ודעת הרמב"ן והרשב"א הוא דדוקא מטעם שבח בית אביה לא מהני מכירתו והוא בשום שלה, וכן גם דעת הבעה"מ והרא"ש רק דסוברים דזה דוקא במטלטלין ולא בקרקע.

ועכשיו מיושב דעת הרמב"ם דמחלק בין קרקע למטלטלין דכיון דסובר דלא מהני לבטל המכירה אלא משום לתא דג' שדות לא מצינו אלא בקרקע ולא במטלטלין ומבואר ג"כ דברי הגר"א דשפיר כתב דברי הרמב"ן גם לדעת הרמב"ם דמשו"ה לא קיי"ל כרשב"ג משום דרשב"ג אזיל לטעמיה מהא דגיטין והיינו דרשב"ג סובר דהמכר בטל משום לתא דאפותיקי ובזה לא קיי"ל כוותיה, ומה דפסק הרמב"ם בנצ"ב דקרקע דהמכר בטל זה אינו משום לתא דאפותיקי אלא משום לתא דג' שדות וזה אינו אלא בקרקע ולא במטלטלין.

ובזה מיושב גם דברי הראב"ד בהשגתו בפ' כ"ב מהל' אישות דכיון דהרמב"ם מחלק בין קרקע למטלטלין ע"כ כונתו מטעמא דג' שדות, ובזה כתב דלא מצינו שיהא המכר בטל לאלתר והיינו דמתני' דג' שדות דתנן מקחו בטל לא מוכחא כלל שיהא המקח בטל לאלתר דהא אמר בגמ' דכ"ש שאר נכסים ומוכח דקאי רק לענין זה שהמקח מן האשה בטל, ולא מצינו זה אלא לרשב"ג ורבנן פליגי עליה בירושלמי פ' אלמנה לכה"ג, ומה שכתב אלא רשב"ג ע"כ אין כונתו רק לרשב"ג דירושלמי דבאמת בירושלמי מיירי באפותיקי והרמב"ם דמיירי מנצ"ב הא איכא רשב"ג דבבלי דהמכנסת שום דאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא דכונתו לרשב"ג דאיתא גם בבבלי אלא דרבנן פליגי עליה בירושלמי והוא משום דמוכח שם בירושלמי דדין צ"ב ודין אפותיקי שוה דאמר ר' יוחנן כרשב"ג, וכונתו להשיג במה דחילק הרמב"ם בין קרקע למטלטלין ע"כ משום דמפרש כן מתני' דג' שדות ובזה כתב לא מצאתי מנצ"ב שלא יהא מכרו קיים עד שיבוא לעת הגבוי אלא רשב"ג ורבנן פליגי עליה, וא"כ ממ"נ אי פוסק כרשב"ג אפי' מטלטלין נמי כדאמר להדיא ואי סבר כרבנן א"כ אפי' קרקע צ"ב נמי אין המכר בטל, אבל הראב"ד בעצמו סובר כרשב"ג וגם במטלטלין המכר בטל.

והנה הגר"א בחו"מ סי' קי"ז כתב על מה שחילק שם הרמב"ם באפותיקי בין מכרה לשעה למכרה לעולם דהוא ע"פ דברי הירושלמי דיבמות וכתב הגר"א דאף דאמר שם דר' יוחנן כרשב"ג מ"מ פסק הרמב"ם כת"ק משום דבירושלמי דשביעית פליגי ר' אחא ור' יוסי אליבא דת"ק, וקשה דמשמע מדבריו דהרמב"ם לא יסבור כר' יוחנן, ובאמת הא ר' יוחנן מיירי בנצ"ב ובנצ"ב סובר גם הרמב"ם דלא מהני מכירה בקרקע ולענין זה צ"ל עבדי כמקרקע כמו בעשה עבדו אפותיקי, אך לפי"מ שבארנו יש לומר דר' יוחנן בירושלמי דסבר דמשום זה דאינן מכורין היה צ"ל דלא יאכלו העבדים בתרומה דאמר שם משלך נתנו לך ע"ש מוכח דסובר דהוא משום גדר קנין ומשום זה אמר דר' יוחנן כרשב"ג דסבר הכי גם באופתיקי ומשום גדר קנין ולכן סובר כן גם במטלטלין ובזה לא קיי"ל כרשב"ג ולא כר' יוחנן, ומה דפסק הרמב"ם דבקרקע צ"ב לא מהני מכירתו זהו רק משום הא דג' שדות והוא רק מדין תקנה אבל לא מדין קנין, ולכן לסוגיא דבבלי ביבמות אוכלין העבדים בתרומה מדין צ"ב ע"ש וקצרתי בזה.

ועכשיו נבוא לדברי המ"מ שכתב בטעמו של הרמב"ם ע"פ דברי רה"ג משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והקשינו דא"כ קרקע נמי, ולדעת רה"ג מיושב דאפשר דסובר גם בקרקע אין המקח בטל לאלתר, והיה נראה לומר דהמ"מ הביא דברי רה"ג דגם בנצ"ב אמרינן דמשום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים מהני מכירתו במטלטלין דזהו דלא כפירש"י בכתובות דף מ"ז בהא דתניא וקבורתה תחת כתובתה ופי' רש"י דהוא תחת נדוניתה שהבעל יורשה, ולפי"ז כל ימי חייה הנדוניא שלה בתורת ודאי וא"כ היה צ"ל דלמפרע היא גובה כיון דאין הבעל יכול לסלקה בזוזי ולכן לא תועיל מכירתו גם במטלטלין, לכן הביא מדברי רה"ג דנדוניא דין כתובה לה דלא ניתנה לגבות מחיים, ומתחלה ע"מ כן הכניסה לו בתורת ספק, ומה דתניא וקבורתה תחת כתובתה זהו דע"מ כן הכניסה לו הנדוניא, וכיון דעיקר החוב אינו מחיים לא אמרינן בזה למפרע היא גובה, ואף דהוא גמ' מפורשת בכתובות דף פ"א דאמרינן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים לענין נדוניא אבל לרש"י לשיטתו אין ראיה דפירש שם לענין מנה ומאתים ע"ש בפירש"י, בד"ה אח אני יורש, ובתוס' שם ד"ה ולימא, אלא דקשה דהא אביי סבר למפרע הוא גובה ומ"מ מודה דבמטלטלין ליכא שעבוד, ואולי דבמטלטלין גם לאביי מהני הא דיכול לסלקו בזוזי, אבל היכי דאינו יכול לסלקו בזוזי גם במטלטלין לא מהני מכירה ומ"מ אינו מוכרח.

לכן נראה לפימש"כ דאם היה הטעם מה דהמכר בטל משום דיש להאשה דין קנין בהנכסים של צ"ב ודאי דשייך לומר כן גם במטלטלין, ולזה הביא דברי רה"ג דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והיינו דגם נצ"ב כ"ז שהבעל חי הם של הבעל לגמרי, ואין דין להאשה אלא לגבותם כשתתאלמן או תתגרש ורק הדין עמה ליטלם בעצמם משום שבח בית אביה, ומה דהמכר בטל בקרקע אינו אלא מטעם ג' שדות והוא ע"כ מתק"ח ולא מדין קנין, ולכן ודאי דאין דין ג' שדות אלא בקרקע ולא במטלטלין וכמו שכתבנו.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.