מעשה רקח/מכירה/כט

מעשה רקח ‏ מכירה כט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק כט מהלכות מכירה

א

שלשה אין מקחן מקח וכו'. כתב הרה"מ ז"ל, ויש אומרים דקטן זוכה לעצמו דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ופשטן של שמועות כדברי המחבר וכו', ע"כ. משמע דלרבינו אפילו כשדעת אחרת מקנה אינו אלא מדבריהם, וקשה טובא דלקמיה כתב אחר זה וז"ל: וזה נראה שדעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה אבל במקח וכו', וזה נראה כדעת היש אומרים שהביא תחילה, ואין לומר שדעת היש אומרים שאין חילוק בין מקח וממכר למתנה דכולהו הוו מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה אותו, ודעת רבינו אינה כן אלא דבמתנה דוקא הויא דאורייתא, ובה הוא דפליג רבינו על היש אומרים, דהא ליתא בשום פנים, דהא בההיא דפעוטות בגיטין דף נ"ט [ע"א] אמרו, וטעמא מאי אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן משום כדי חייו ע"כ. הרי דאינו אלא תקנת חז"ל משום כדי חייו, וצריך לומר דדעת היש אומרים דמה שתקנו חז"ל אינו אלא לענין מכר, דמן התורה אין לו כח לזכות לאחרים, משא"כ מה שהוא קונה מאחרים כיון שאחרים מקנין לו זוכה מדאורייתא, וחילייהו מההיא דפרק לולב וערבה אמר ר' זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא [קמא] מאי טעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ע"כ. הרי מבואר דמדאורייתא מקנא קני אקנויי לא מקני, אמנם רבינו מפרשה דההיא לענין מתנה דוקא היא, ודייקא טפי דברי הרה"מ, דבלי ספק זו היא כוונתו דלעיל לא הזכיר מהסוגיא דפעוטות אלא החלוקא דממכרן ממכר משום כדי חייהן, ועלה אייתי דעת היש אומרים דבמקח אינו תקנת חז"ל אלא דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה, וסיים ופשטן של שמועות כדברי המחבר שהרי כתב ג' אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, ודקדק עוד שכשהזכיר דעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה הוסיף ז"ל, אבל במקח וכו', כלומר בזה הוא שחלוק עם היש אומרים שהזכיר תחילה, וזה אמת ויציב. וההיא דפרק לולב וערבה בהגיע לעונת הפעוטות היא, דבבציר מהכי אין זכייתו אפילו במתנה אלא מדבריהם, וכמו שכתב הרה"מ ז"ל לקמן הל' ו' גבי קטן עד שש, ועיין מה שכתבתי שם.

החרש השוטה והקטן וכו'. עיין מה שכתב הרה"מ ז"ל, ובפרק מי שמת זכין לגדול ואין זכין לקטן וכו', ע"כ. הרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ בהגהת הבית יוסף סי' רל"ה עמד על דבריו אלה, דאין מזו ראיה, והאמת נראה דלא הביאה הרה"מ ז"ל אלא אגב גררא, וגם הוא ז"ל ידע שיש לדחות, וסמוכות שלו אינן אלא דפשטן של שמועות כדברי רבינו.

ב

חרש שאינו שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום וכו'. ביאור דבריו, דבתחילת ברייתו היה שומע ואח"כ נתחרש, דאם לא כן מהיכן למד לדבר, ומכל שכן לשיטת הטור ז"ל ודעימיה דכיון שהוא מדבר אין צריך לרמיזה דדיבורו מהני, ויש שם בדברי הטור ט"ס הניכר, שכתב בשם רבינו חרש שאינו מדבר או מדבר ואינו שומע וכו', וצריך להגיה חרש שאינו שומע ואינו מדבר, או מדבר ואינו שומע, ומוכרח להגיהו, שהרי הביא שם דברי רבינו באלם ששומע ואינו מדבר וכו'. וידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו במה שכתב אבל לא בקרקע, דזה לא ידע למה, והרה"מ ז"ל נסתפק על איזה בבא השיגו עיין עליו. ואחרי המחילה הראויה נראה ברור דעל זאת הבבא דמדבר ואינו שומע הוא שהשיג דוקא, דכיון דמבואר בההיא דפרק מי שאחזו דמדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו, והביאה הרה"מ ז"ל עצמו, מעתה השיג דמה ראה רבינו לגרוע כח מדבר ואינו שומע משומע ואינו מדבר, ויותר תמהתי בדברי הרה"מ ז"ל איך לא [ידע] הכרח כוונת הראב"ד ז"ל מדברי הטור שהזכרנו שעשאו כפקח עיי"ש, והנה הרב כסף משנה ז"ל הביא תמיהת הרה"מ ז"ל על דברי רבינו שחילק בין מדבר ואינו שומע לשומע ואינו מדבר, וכתב ואני אומר שעוד יש לדקדק על דברי רבינו שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו מקח וכו', אף בקרקעות ע"כ, וכן כתב בבית יוסף חו"מ סי' רל"ה, ולא זכיתי להבין כוונתו, דהרי הרה"מ ז"ל תמיהתו היא במדבר ואינו שומע דלמה שלל אותו רבינו מהקרקע, דהא בברייתא דפרק מי שאחזו קתני להדיא דהרי הוא כפקח לכל דבריו, דמשמע דאף בקרקע הרי הוא כפקח, א"כ מה זה הדקדוק של הכסף משנה ז"ל, הלא כלפי לייא הוא. ותירוץ אחרון של הרב כסף משנה לדברי רבינו נראה נכון וישר, דמדכתב רבינו ואינו כלום, דייק תיבת כלום, לומר דלאו היינו מדבר ואינו שומע דקתני בברייתא דמי שאחזו, דהתם בשומע קצת קאי, ובהכי ניחא דרבינו פ"ב דאישות הל' כ"ו פסק לההיא ברייתא דשומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע הרי הם ככל אדם, ולא כתב תיבת כלום כמו שכתב כאן, דאל"כ נמצא רבינו סותר דברי עצמו.

ד

השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר וכו'. פרטי השוטה נתבארו בדברי רבינו פ"ט דהלכות עדות ה"ט.

ה

כגון אלו הנכפין וכו'. ראיתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי רל"ה בהגהת הבית יוסף אות מ"ו וז"ל: הנכפה בעת בריאותו כשר לכל וקיים כל מעשיו, ובשעת כפייתו אינו כלום כן כתב גאון רבינו ירוחם ז"ל בנתיב ט"ו ע"כ. ולא ידעתי מאי איריא מהגאון ז"ל הלא רבינו בדין זה והרב בית יוסף שם בשו"ע הזכירו דין זה להדיא, וצריך לומר דכוונתו עם מה שהביא רבינו ירוחם ז"ל, "וכשר לכל", כלומר דלא מיבעיא לענין מקח וממכר אלא גם לענין איסור והיתר הוא כשר כשאר כל אדם.

שמא בסוף שטותו וכו' עשה מה שעשה. פירוש בסוף שטותו נראה שהוא שפוי ועדיין אינו, וכן בתחילת שטותו, ונתבאר עוד בדברי רבינו פ"ט דהלכות עדות הל' ט', שיש נכפין שגם בעת בריאותם דעתם מיטרפת עליהם עיי"ש, והסמ"ע ז"ל מפני שדקדק בדברי הטור כתב מה שכתב על דברי רבינו, ולא ראה מה שכתב בהלכות עדות. אך קשה קצת למה שכתב רבינו פ"ב דגירושין הל' י"ד, דמי שרוח רעה מבעתת אותו ואמר כתבו גט אין כותבים, דמשמע דבתחילתו או בסופו כותבים, והיה לו לבאר דאף דבתחילתו או בסופו שנראה שהוא בריא [אין] כותבין כמו שכתב כאן, אם לא שנאמר דסמך וכו', ועיין מה שכתבתי לקמן הל' י"ח.

ו

קטן עד ו' שנים אין הקנייתו לאחרים כלום וכו'. כתב הרה"מ ז"ל, זה פשוט שעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות, ואמרו בגמרא אמר רבא שלש מדות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, וזוכה לעצמו מדבריהם וכו', ע"כ. ביאור דבריו דרבינו כתב כאן דעד שש שנים אין הקנאתו לאחרים כלום, כלומר דלעצמו אפילו פחות מבן שש זוכה, וכגון דיש לו הבחנה דהיינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, ודין זה פסק רבינו פרק ד' דזכיה ומתנה הל' ז' עיי"ש, ומפרש לה הרה"מ ז"ל דהך זכיה דלעצמו אינה אלא מדבריהם כיון שעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות. ובספר לחם יהודה ז"ל כתב וז"ל: דממה נפשך קשה אי איירי במתנה הא לדעת רבינו זוכה לעצמו מדאורייתא, ואי במקח וממכר הא כל זמן שלא הגיע לעונת הפעוטות אינו זוכה כלל אפילו מדרבנן, כדמוכח מהסוגיא דפרק הניזקין וכדמוכח לשון רבינו, ועוד דבהדיא מפרשה רבינו בפ"ד מהלכות זכיה לענין מתנה וכו', ע"כ. מה שכתב דלדעת רבינו במתנה זוכה לעצמו מדאורייתא וכלומר דתקשה להרה"מ דכתב שהיא מדבריהם, לא ידעתי בירור זה היכן מצאו בדברי רבינו, דאם משום דבהלכות זכיה לא ביאר כמו שביאר בדיני מכירה כאן, הא לא מכרעא כלל כדי להקשות על הרה"מ, חדא דאי הוה ס"ל לרבינו דהוי דאורייתא היה לו לבארו בהלכות זכיה, וטפי יש לומר דלא חש לבארו מפני שסמך למה שכתב כאן, דבין לעצמו בין לאחרים בעונת הפעוטות בין במכר בין במתנה אינו אלא מדבריהם. מעתה בשופי נוכל לומר דכל שכן בפחות מבן שש שביאר בהלכות זכיה שאין זכייתו אלא מדבריהם, גם למה שהקשה הרב ז"ל שם לדברי הרה"מ בריש פרקין להיש אומרים שהביא ז"ל הוא פשוט, עיין מה שכתבתי שם, ולפי זה ההיא דפרק ח' דלולב בהגיע לעונת הפעוטות היא, דבבציר מהני זכייתו אינה אלא מדבריהם כשיש לו הבחנה.

ומשש שנים וכו'. כתב הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רל"ה בהגהת הטור אות ל"ט, וזה לשונו: לכו"ע אם מכר או נתן מטלטלין כשהיה מבן עשר ומעלה וגדל ולא מיחה ממכרו ממכר ומתנתו מתנה מהרימ"ט ח"ב סי' נ', ע"כ. ואין בידי זה הספר לראות הדברים על בוריין, דנראה דבאינו יודע בטיב משא ומתן קאמר, ולדעת רבינו מנא ליה פשיטות זה.

עד שיגדיל וכו'. משמע דעד שיהיה בן י"ג ויום אחד קאמר, דבעינן שיהא יודע בטיב משא ומתן, וקשה קצת דבתוספתא שהובאה בגיטין דף נ"ט [ע"א] לא הזכירו אלא עשר, ומכח זה פסק הרא"ש והרמ"ה הביאם הטור חו"מ סי' רל"ה, דמעשר ואילך סתמיה חריף עד שיתברר שאינו חריף, אי נמי כל שאינו שוטה עיי"ש. וכן הקשה מהריט"ץ ז"ל ולא תירץ כלום, ולענ"ד הדבר מבואר דרבינו מפרשה לעד אימת נקרא פעוטות דקתני במתניתין, וקאמר דעד עשר דמשם ואילך הו"ל קטן עד שיגדיל, ומשום דמעשר ואילך מסתמא יודע קצת בטיב משא ומתן דלכך לא נקרא בשם זה של פעוטות אלא עד עשר לכך לא חשו לבאר, אבל לעולם דעד שיגדיל בעינן שיהא יודע בטיב משא ומתן, אי נמי יש לומר דכוונתן על התחלת זמן הפעוטות ולעולם עד שיגדיל וזמן הגדלות לזכר ולנקבה, ופרטי דינן ביארם רבינו בפרק זה לקמן.

ז

בד"א בקטן שאין לו אפוטרופוס וכו'. בשו"ת מהר"ם אלשי"ך ז"ל סי' ק"א, נשאל על קטן שנתן מתנה כשהיה שכיב מרע ויש לו אפוטרופוס, ותחילה כתב דאף דרבינו פסק דביש לו אפוטרופוס אין במעשיו כלום אלא מדעת האפוטרופוס, מכל מקום רבו החולקים על רבינו בזה כמו שכתב הטור חו"מ סי' רל"ה, ותו דעד כאן לא כתב רבינו דאין במעשיו כלום אלא בבריא אבל בשכיב מרע דהמתנה אינה חלה אלא לאחר מיתה, אפשר דאף רבינו יודה בה דהא בעת חלות המתנה אין שם אפוטרופוס, עיי"ש. אמנם מדברי מהריט"ץ ז"ל בתשובה סי' ח' נראה דחולק על זה ונמשך אחר דעת רבינו והרב בית יוסף בשו"ע שפסק כמותו, אך לא הזכיר שם תשובה זו של הרב אלשיך, ואילו ראה דבריו אפשר שלא היה מחליט הדין כן, ולענ"ד נראה שיש לצדד בדבר מתרי טעמי, חדא, דדין זה שכתב רבינו במה דברים אמורים וכו', אדלעיל קאי דאיירי בין במתנת בריא בין מתנת שכיב מרע, ותו דחלות המתנה וירושת היורשים חלים כאחד בעת מיתת הקטן וירושת היורשים היא ודאית ומדאורייתא, משא"כ המתנה דאינה אלא מדבריהם וכשיש לו אפוטרופוס תקנו ז"ל שאין במתנתו ממש, ולומר שיש לה חלות לאחר מיתה מכח שבאותה העת אין שם אפוטרופוס אין הדבר ברור ודאי כל כך כמו ירושת היורשים, ומלבד כל זה נראה שהם יותר מוחזקין ממקבל המתנה.

ח

בודקין את הקטן וכו'. בספר קול בן לוי ז"ל הביא פלפול עצום ממהר"י באסאן ז"ל בזה, וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בדרך קצרה.

ואני אומר שאין מקח הקטן וממכריו וכו'. לא ידעתי אם דין החרש שוה לקטן בדבר זה או לא דמאי שנא ומדדקדק לכתוב שאין מקח הקטן משמע דדוקא קטן קאמר, וצריך לומר דהיינו מה שסיים דאם חזר בו אינו מקבל מי שפרע, כלומר מצד קטנותו דאינו בר עונשין, משא"כ החרש, וקצת ראיה לזה ממה שפירש רבינו בביאור המשנה אמתניתין דבן בתירא אומר חרש קופץ ונקפץ, דהיינו משיכה, וסיים דאין הלכה כבן בתירא, ודלא כהרב ידי אליהו ז"ל עיין עליו.

ט

ואין קניין מיד הקטן כלום וכו'. וכן פסק ז"ל פרק כ"ו דמלוה ולוה ה"י, ושם פסק ג"כ דאם ערב הקטן לאחרים אין בערבותו כלום ואינו חייב לשלם אף לכשיגדיל. ובשו"ת מהר"ם גאלנטי ז"ל נשאל על בת קטנה נשואה שקנו מידה על נכסים שקנה בעלה, ופטרה הרב ז"ל הן מדין הקנין הן מדין ערבות, וכתב ז"ל שחכם אחד חלק עליו עיי"ש, שנראה פשוט שאין לחייב הבת אף לכשתגדיל כאמור.

י

כמו שיתבאר וכו'. אפשר דכוונתו על מה שפסק פ"ד דזכיה ומתנה ה"ט, ויותר נראה שיש להגיה כמו שנתבאר דהיינו בפרק י"ז דגזילה ואבידה ה"י, ששם ביאר דין זה בטעמו היטב.

יא

יראה לי שקטן וכו' ונתן דמים והחזיק בקרקע וכו'. רבינו הצריך נתינת מעות וחזקה ולא ידעתי מנא ליה, והראיות שהביא הרה"מ ז"ל לא שייכי אלא לענין החזקה אבל לנתינת מעות לא אשכח הרה"מ ז"ל, ומינה שיש להסתפק בדעת רבינו אי בעי שניהם דוקא או דבחד מינייהו דהיינו נתינת מעות לחוד או חזקה לחוד סגי, וכבר ראיתי להדרישה ופרישה ז"ל והביאו בסמ"ע חו"מ סי' רל"ה שצידד בדבר ולא פסיקא ליה מלתא, ולשונו מגומגם במה שכתב שם, מיהו אפשר לומר דלא אמרו אלא בשכבר נתן דמיו דאז נסתלק ממנו הקטן, דכל זמן שלא נתן דמיו דרך הקטן לחזור בו דקריבא דעתיה לגבי זוזי ע"כ, מה שכתב דאז נסתלק ממנו הקטן הוא מגומגם, דכיון שהוא נתן הדמים והחזיק איך שייך לומר שנסתלק ממנו, ועוד דהא דאמרו ז"ל דקריבא דעתיה לגבי זוזי, היינו לענין קבלה לא לענין נתינה, ואם תאמר דכל שכן הוא אין נראה דניחא ליה טפי בקניית הקרקע דמשום הכי אמרו ז"ל דזכות הוא לו וזכין שלא בפניו.

ולענין דברי הרה"מ במה שכתב, מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה, והכין משמע לכאורה פרק האיש מקדש וכו', ואע"ג דאידחייא הך אוקימתא מכל מקום מפורש בסוף פרק יש נוחלין גבי ההוא דקלא אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן, ע"כ. דבריו ז"ל שגבו ממני הרבה, דהרה"מ ז"ל עצמו בפי"ב דזכיה ומתנה ה"י העיד דנראה שאין גירסת רבינו בההיא דיש נוחלין דף קל"ז [ע"ב] אקנייה לבנו קטן, אלא גירסתו היא אקנייה לבנו סתם, והיינו מפני שראוי ליורשו, ולכך כתב רבינו שם אם נתנן לבנו מתנה או לאחר מיורשיו ע"כ, מעתה איך כתב הרה"מ כאן דמפורש בסוף פרק יש נוחלין גבי ההוא דקלא וכו', הרי אין משם שום ראיה דהתם בבנו גדול ומשום דראוי ליורשו, ומהרש"ך ז"ל ח"ב סי' רי"א כתב דמכל מקום הדין דין אמת דגם באקנייה לבנו קטן קנה, ואחרי המחילה הראויה לפי דברי הרה"מ ז"ל אימא דדוקא בגדול קאמר, אבל בקטן לא קנה כלל, ואם הדין אמת אינו אלא מכח ההיא דפרק איזהו נשך דף ע"ב [ע"א] שהביא הרב ז"ל שם, ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה אכלה תלת שני אמר ליה אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, אזל קם אקנייה לבנו קטן והדר זבנה ניהליה וכו', ואיתא נמי בגיטין דף מ' [ע"א] ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה, אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי, אזל אקנייה לבנו קטן וכו' ע"כ, אבל הרה"מ שלא הזכיר אלא ההיא דיש נוחלין קשה טובא, ועם כי אפשר שרמזם הרה"מ ז"ל במה שכתב בתחילת דבריו שכתב מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה ע"כ, כלומר מההיא דאיזהו נשך ופרק השולח, מכל מקום קיצר הרבה ודבריו צ"ע.

יב

קטן שהגדיל וכו' אע"פ שאינו יודע וכו'. כבר ביאר רבינו לעיל הל' ו', דמשש שנים ולמעלה אם יודע בטיב משא ומתן כל מעשיו קיימים במטלטלין, וראיתי למהרשד"ם חו"מ סי' רל"ז שכתב וז"ל: דבמטלטלין דעת הרמב"ם שאין מקחו מקח וממכרו ממכר עד שיהיה בן י"ב, ואפילו מי"ב שנה ואילך צריך שנראה שיודע בטיב משא ומתן וכו', ע"כ. וקשה טובא דאיך תהיה גירסתו כן, חדא דמשמע דקודם י"ב אפילו יודע בטיב משא ומתן אין מעשיו קיימים, וזה הוי היפך הסוגיא דפעוטות בגיטין דף נ"ט [ע"א] דקתני להדיא מבר שית עד עשר מעשיו קיימים, וכל חד לפום חורפיה, ותו דאיך לא ראה דברי הרה"מ שם ד"ה ומשש שנים עד שיגדיל וכו', הן אמת שגירסת הטור ז"ל חו"מ ריש סי' רל"ה היא, וכבר הושג מהרב בית יוסף והרב ב"ח ז"ל, והגם כי הדרישה ופרישה ז"ל שם צידד להסביר דבריו דמדין תורה קאמר דומיא דנדרים וכו', עיי"ש. אכתי קשה תרתי, חדא, דנדרים שאני דאית לן רבויא דאיש כי יפליא דמינה דרשו ז"ל מופלא הסמוך לאיש, ותו דהטור ז"ל ראה דברי הרה"מ ז"ל כמו שכתב הוא עצמו שם ס"ק ח', והרה"מ כתב להדיא מהסוגיא דפעוטות וכו', ואף להלצת הדרישה ופרישה ז"ל איך יניח רבינו דברי התלמוד ערוך ויביא דין שלא הוזכר שם כלל.

יג

בד"א בקרקע שלו אבל קרקע שירש וכו'. הרשד"ם ז"ל חו"מ סי' שמ"א כתב וז"ל: ורב אלפס כתב שאפילו בנכסים שקנה אינו יכול למכור עד שיהא בן עשרים, וכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ, מבואר הדבר שחיסור לשון יש בדבריו שהרי לא הקפיד רבינו אלא בנכסים שירש אבל מה שקנה הוא עצמו או שנתנו לו במתנה אפילו פחות מבן עשרים ממכרו קיים, וצריך להוסיף בדבריו אלא א"כ יודע בטיב משא ומתן כלשון הטור ז"ל שם.

יד

מתנתו כשהוא פחות מבן כ' וכו'. מדסמכו לדין הקודם משמע דאפילו בנכסי מורישיו קאמר, וראיתי בשו"ת הרשב"א ז"ל סי' תקצ"ח שנשאל על פחות מבן כ' בנכסי אביו מהו שתהא מתנתו כלום, והעולה מתוך תשובתו ז"ל דלא שנא מכר לא שנא מתנה אינו רשאי לא למכור ולא ליתן עד שיהא בן עשרים, וסיים ז"ל ומיהו אם אותו קרקע נתנו לו אביו מחיים נראה לי דמתנתו מתנה וכו' ע"כ. ונתקשיתי בדבריו הרבה, חדא, דהרה"מ ז"ל כתב בשמו בפסקא הקודמת, דדוקא בן ובנכסי ירושת אביו הוא דאינו יכול למכור, הא בנכסי מתנת בריא מאביו וכו' יכול למכור ע"כ, ואילו באותה תשובה לא חילק בנכסי אביו כלל, ותו במה שסיים ז"ל, ומיהו אם אותו קרקע וכו', ומאי איריא מתנה כיון שאינו ירושה אלא שאביו נתנו לו אפילו מכירה יכול למוכרו לפי דברי הרה"מ ז"ל שאמר משמו, והיותר קשה לי מדברי הגמרא בבבא בתרא דף קנ"ה [ע"ב] אמר אמימר ומתנתו מתנה, אמר ליה רב אשי לאמימר השתא ומה זביני דמקבל זוזי אמרת דלא דילמא מוזיל ומזבין כל שכן מתנה דלא מטי ליה ולא מידי וכו', ומסיק קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי, ואי אמרת זביניה זביני זימנין דמקרקשי ליה בזוזי אזיל מזבין לכולהו נכסי דאבוה, אבל גבי מתנה אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה ע"כ, הדבר מבואר שבזמן שאסור למכור בנכסי אביו באותו זמן עצמו יכול ליתן מתנה, מעתה איך השיב הרב ז"ל דכשם שאינו יכול למכור אינו יכול ליתן, ואין לומר שכוונתו על נכסי אביו שנתן לו במתנה ולא באו לו בתורת ירושה, חדא דבזו אפילו למכור שפיר דמי כמו שכתב הרב המגיד ז"ל, ועוד דמדסיים ומיהו וכו', משמע דעד השתא בבאו לו בתורת ירושה קאמר. שוב זכיתי ומצאתי להרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' רל"ה בהגהת הטור אות כ"ה שפלפל הרבה בדברי הרשב"א הנ"ל, והעלה דלשון השואל מסופק אי בנכסי ירושה קאמר אי בנכסי מתנת בריא קאמר, ולשתיהם השיב ז"ל עיין עליו, והרואה יראה שעדיין הדבר מגומגם.

בין מתנת בריא וכו'. כתב הרה"מ ז"ל בשם הרב אבן מיגש ז"ל, אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן וכו', בין בנכסי אביו בין בנכסי עצמו ע"כ. וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובה סי' תס"ח הביאו הרב בית יוסף ז"ל שם, ולא ידעתי למה לא הזכירו דברי הרה"מ ז"ל.

טו

בד"א וכו' כשהוא בן כ' וכו'. בפ"ב דהלכות אישות ביאר רבינו דבן עשרים פחות שלשים יום מתחיל זמן הגדלות לכל דבר, ויש לדקדק בזה דהא קיימא לן תוך זמן כלפני זמן וכו'.

טז

אין שומעין להם לנוולו וכו'. אלו שלשה טעמים שהזכיר רבינו נאמרו בגמרא בפירוש, והטור ז"ל חו"מ סי' רל"ה לא הזכיר אלא אחד מהם דהיינו החזקה, וכתב שם הרב בית יוסף דאף דהרמב"ם הזכיר שלשתם הטור לא חשש לכתוב אלא האחרונה ע"כ, ולפי זה לא ידעתי למה בשו"ע שם השמיט כולם עד שהוצרך הרמ"א ז"ל להגיהם.

יז

פחות מבן כ' שמכר קרקע אביו וכו'. ראיתי להרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' רל"ה שכתב וז"ל: ומשמע דאף להרמב"ם אם מיחה קודם בן עשרים או מיחה מיד כשנעשה בן עשרים חוזר ומוציא הקרקע וכל הפירות שאכל, אבל בתשובות להרמב"ן סי' ב' כתב דהפירות שאכל מקודם שמיחה אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו אחר שלקטן ועדיין לא אכל וצ"ע, עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ובפרט שהניח הדבר בצ"ע, דמה ענין תשובת הרמב"ן ז"ל לדינו של רבינו, דהרמב"ן ז"ל שם נשאל על קטן בן ח' שנים או בן ט' שנתן קרקע שניתן לו במתנה לראובן, אם יכולין היורשין לסלקו, ועל זה השיב ז"ל שאם הקטן אינו חוזר בו הרי נתקיימה המתנה וכו', ודברי רבינו הם לענין מכר הקטן ופחות מבן עשרים, ואין זה ענין לדברי הרמב"ן ז"ל, דידוע שפחות מבן כ' מתנתו מתנה לכו"ע כמו שכתב לעיל הל' י"ד, ודינו של רבינו כאן אינו אלא לענין מכר. אכן ראיתי להרב כנסת הגדולה ז"ל שתפס במושלם כדברי הרב ב"ח ז"ל, ושהרמב"ן בתשובה זו פליג על רבינו בתרתי, ומטי לה משו"ת המבי"ט ז"ל [ח"א] סי' קכ"ב שכתב דלדעת הרמב"ן ז"ל מעשיו בטלין מעכשיו ואין צריך לחזרה, ולדעת רבינו תלוי בחזרת הקטן, ועוד פליג דלדעת הרמב"ן בכל גווני מעשיו בטלין, ולדעת רבינו מקחו של קטן מקח כשהחזיק ונתן דמים כמו שכתב למעלה הל' י"א יראה לי וכו' עיי"ש.

ואני שמעתי ולא אבין ותורה היא וללמוד אני צריך, ובפרט לשים מחלוקת בין הדבקים ולומר דרבינו פליג על הרמב"ן ז"ל בתרתי, היכא שאנו יכולין להשוותן ואפושי פלוגתא לא מפשינן, חדא, דאיך נשוה מכירת קטן פחות מבן י"ג לפחות מבן עשרים, והרי פחות מי"ג לא תקנו חז"ל שיהא מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין אלא משום כדי חייו כדאיתא להדיא בגיטין דף נ"ט [ע"א], אבל כשהגדיל ונעשה בן י"ג לא הוצרכו לשום תקנה, אלא בקרקעות משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי, וחשו ז"ל פן ימכור כל נכסי אביו, ואף בזו מצינו שלש דעות סברת רבינו דכל הנכסים שהוריש בין מאביו בין מזולתו אינו יכול למכור כמו שכתב לעיל הל' י"ג, וסברת הרשב"א ז"ל שהביא הרה"מ ז"ל לעיל הל' י"ג, דדוקא נכסים שירש מאביו אבל אם ירש מאחרים יכול למכור, וסברת רבינו תם שהביא הרא"ש ז"ל דאפילו נכסים שקנה הוא בעצמו אינו יכול למכרם דבכל גווני איתמר דמקרבא דעתיה לגבי זוזי, וכל זה במוכר אבל בנותן מתנה הרי אמרו בגמרא ופסקו רבינו לעיל הל' י"ד דמתנתו מתנה אפילו בנכסים שירש, מפני דמתנה לא שכיחא ואילו לא הויא ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה.

וכל זה בפחות מבן עשרים אבל בפחות מי"ג אין שום מציאות למתנתו בקרקעות כמו שכתב רבינו לעיל ה"ו וז"ל: והכל במטלטלין אבל בקרקעות אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל ע"כ, וכתב שם הרה"מ ז"ל פשוט הוא ומתבאר בפרק מי שמת ע"כ, ואף שמצינו לרבינו שהקל בדין הקטן פחות מי"ג ע"י נתינת דמים וחזקת הקרקע כמו שכתב לעיל הל' י"א, היינו דוקא בקנה ומטעם דזכין לאדם שלא בפניו, אבל במכר קרקע לית דין ולית דיין שמכירתו בטילה מעיקרא בכל גווני כיון שהוא קטן פחות מי"ג, וזו היא ממש דעת הרמב"ן ז"ל באותה תשובה שנשאל על קטן בן ח' או בן ט' שנים שיודע בטיב משא ומתן שנתן קרקע במתנה ואינו חוזר בו אם יכולין קרובי הקטן לסלק מקבל המתנה, והשיב ז"ל דהפעוטות בין במקח וממכר בין במתנה בקרקעות מעשיהם בטלין לגמרי, ואפילו לא חזרו בהם, והביא ראיה מההיא דפרק מי שמת ההוא תוך זמן דאזיל וזבין נכסיה אתא לקמיה דרבא, אמר ליה לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דתוך זמן כלפני זמן וכו', אלמא פשיטא ליה דלפני זמן לא עשה ולא כלום וכו', וזה אין צריך לפנים דאין ספק דממכרו ומתנתו בטלין לגמרי וכו', עיי"ש. ואף שזאת הראיה לא קיימא התם דהא מסיק התם דמשום שטותא יתירתא דחזא ביה דהוה קמשחרר להו לעבדיה, ומה שאמר ר' נחמן דלא עשה ולא כלום מכל מקום הדין אמת דפחות מי"ג דהיינו תוך זמן אין במעשיו כלום, אף דפשטן של דברי התלמוד דפחות מעשרים היא מכל מקום למד ממנה הרב ז"ל לנדון דידיה גבי פעוטות וכדמסיק התם בסוף דבריו וז"ל: וקיימא לן דמחילת פעוטות הויא מחילה, דהא אסיקנא בפרק הניזקין דמתנתו מתנה ומתנה ומחילה כי הדדי נינהו וכו', ואפילו חזר בו אחר שליקטן אין שומעין לו כיון שהוא בר דעת וממכרו ממכר במטלטלין והוא הדין למתנתו כדאמרן, ובשעת אכילת הפירות מטלטלין נינהו וכו' ע"כ, הרי שתחילת דבריו וסוף דבריו אינן אלא בזמן הפעוטות ע"פ השאלה, מעתה הראיה שהביא מההיא דתוך זמן צריך בהכרח לפרשה ע"פ דרכו בזמן הפעוטות דוקא, תדע עוד דהרב ז"ל שם השוה מקח וממכר ומתנה בהדרגה אחת, דבכולן מעשיו בטלין כמו שהעתקנו לשונו לעיל, ואילו באותה סוגיא עצמה אמרו אמר אמימר ומתנתו מתנה, אמר ליה רב אשי לאמימר השתא ומה זביני דמקבל זוזי אמרת דלא וכו', כל שכן מתנה וכו', ומסיק דמתנה אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה ע"כ. ואילו הרב ז"ל שם לא חילק שום חילוק בין מתנה למכר כלל, ואם נפרש כוונתו בהך ראיה דפרק מי שמת כפשטן של דברים דבפחות מבן עשרים קאמר, איך תתיישב לדעתו ז"ל הא דאמימר.

ותדע עוד דהרב בית יוסף זלה"ה הבין גם הוא תשובה זו של הרמב"ן ז"ל דאינה אלא בפחות מי"ג שהרי הביאה שם חו"מ סי' רל"ה מחודש ט"ו, והזכיר ז"ל רוב דבריו ועיקרן דפעוטות דוקא קאמר, והשמיט ז"ל הראיה דפרק מי שמת שהביא הרמב"ן ז"ל, כי היכי דלא ניטעי דאף בפחות מבן עשרים אמרה הרב ז"ל, ולא הזכיר שום מחלוקת בינו לבין רבינו, גם שם במחודש ט"ו הזכיר דברי רבינו בלי חולק, גם הרמ"א ז"ל הגיה תשובת הרמב"ן ז"ל הלזו בחו"מ בראש סי' רל"ה בשו"ע בדין הפעוטות, ובסעיף י"ד שם כשהביא בשו"ע לשון רבינו לא הגיה כלום, הרי שגם הוא הבין בפעוטות דדברי הרמב"ן ז"ל אינה אלא בעונת הפעוטות, גם שם בסעיף ז' שהעתיק היראה לי שכתב רבינו להלכה פסוקה, דקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ע"כ, ולא הזכיר שום חולק והיינו טעמא מפני דעד כאן לא כתב הרמב"ן ז"ל דמעשיו בטלין אלא לגבי מתנתו ומכירתו, אבל במקחו עם התנאים שהתנה רבינו לא שמענו שיחלוק על רבינו, ולכך סתמו ז"ל הדין כאילו הוא מוסכם לכו"ע, ובזה נפלה לגמרי הסתירה השניה שהזכיר המבי"ט ז"ל שדעת הרמב"ן דמעשיו בטלין, ולדעת רבינו כשהחזיק בקרקע ונתן דמים תשאר הקרקע בידו, שכבר הוכחנו דהרמב"ן ז"ל לא מיירי אלא במכירת או נתינת הקרקע שכן היתה השאלה, אבל בקניית הקרקע ונתן דמים והחזיק לא שמענו כיון דטעמא רבה איכא במלתא דזכין לאדם שלא בפניו, ועוד דבמקח יש דעת אחרת מקנהו דעל ידי זה זוכה הקטן זכיה גמורה, וכמו שנראה מדברי הרה"מ ז"ל בהל' י"א וז"ל: וכבר כתבתי שיש סוברין דאפילו מדאורייתא יש להן זכיה כשדעת אחרת מקנהו, ומה שחידש המחבר הוא שאפילו במקח שהרי אין מקחן מקח וכו' עיי"ש, ועוד (כתב) [יש] להוכיח, דאם היתה כוונת הרמב"ן ז"ל בתשובה זו אף לפחות מבן עשרים אף שהוא גדול כל כי האי הוי ליה לבארו להדיא, כיון שהשאלה לא היתה אלא בבן ח' או בן ט' היה להשיב דלא מיבעיא בזמן הזה שעדיין קטן גמור הוא דמעשיו בטלין, אלא דאפילו הוא גדול גמור פחות מבן עשרים אפילו הכי מעשיו בטלין מעיקרן, ואנו רואין הדבר בהפכו שבכל אותה תשובה לא הזכיר אלא הפעוטות.

ועוד לאלוק מילין, דהמבי"ט ז"ל ייחס תשובה זו שבהרמב"ן להרשב"א ז"ל, ולפי הבנתו בדבריו דאף בפחות מבן עשרים בין ממכרו בין מתנותיו בטלין מעיקרן, נמצא הרשב"א ז"ל סותר דברי עצמו, שהרי בתשובותיו סי' תקצ"ח נשאל על פחות מבן עשרים בנכסי אביו מהו שתהא מתנתו כלום, והשיב ז"ל דהעיקר כדברי רבינו הגדול דבן אינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים וכו', ולא כתב שממכרו ומתנותיו בטלין אלא שאינו מוכר כדברי הרמב"ן ז"ל, ונפקא מינה אם לא מיחה לאחר עשרים, וזה סותר להדיא למה שכתוב בתשובה המיוחסת להרמב"ן ז"ל, דהרי תשובה זו שבסי' תקצ"ח היא מכוונת לדברי רבינו בזה, ועוד סתירה אחרת לפי הבנת המבי"ט ז"ל ששם בסי' תקצ"ח סיים וז"ל: ומיהו אם אותו הקרקע נתנו לו אביו מחיים, בזה נראה לי דמתנתו מתנה ואין צריך עשרים שנה וכו', ע"כ. וגם זה ודאי סותר לאותה תשובה שבהרמב"ן ז"ל, ששם נשאל על קרקע שנתן לו במתנה והקטן נתנה לפלוני ואפילו הכי השיב ז"ל, שמתנתו בטלה מעיקרא, ואילו בתשובת הרשב"א ז"ל שבסי' תקצ"ח קיים מתנתו אפילו שנתנה לו אביו, דידוע דבנכסי אביו הוא שהחמירו כמו שאיתא בגיטין דף ס"ה [ע"א] ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, וכן אמרו בבבא בתרא דף קנ"ו [ע"א] עיי"ש, משא"כ אם נפרש דברי המיוחסות בפחות מי"ג דוקא יתיישב הכל, ואין כאן סתירה לא מדברי הרשב"א מיניה וביה, ולא דרבינו חולק עם הרשב"א בתרתי כדברי המבי"ט ז"ל, אלא כולן שוין לטובה בדבר זה. והביא דברי מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' רמ"ג, כשבא לזכות פסקו של רבינו וז"ל: ונראה בעיני טעמא רבה והוא, שכיון שמן הדין כשהנער בן י"ג שנה ויום אחד אם הביא שערות מן הדין הגמור הוי כגדול לכל דבר, ולא נאמר בן עשרים אלא תקנה דרבנן משום דקטן מקרבא דעתיה אזוזי וכו', עיי"ש. הרי מבואר גם בדבריו דאין להשוות מכירת פחות מי"ג למכירת פחות מעשרים דגדול גמור הוא, והיכי מסתבר למימר ביה דמכירתו בטילה מעיקרא, ותו דהרי הרא"ש והרב רבינו שמואל סבירא להו דפחות מבן עשרים אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן יכול למכור הקרקעות שירש מאביו לכתחילה, שהם ז"ל מפרשים דברי התלמוד שאמרו בן עשרים דבאינו חריף קאמר, ואיך יאמר דלדעת הרמב"ן ז"ל שיודע בטיב משא ומתן דמעשיו בטלין מעיקרן מן הקצה אל הקצה, וזה הנראה לענ"ד והמעיין יבחון.

ואני אומר שאפילו קטן שמכר קרקע וכו'. הרה"מ ז"ל הביא לו סמוכות, מההיא דמיאון אף ששם הוא דין איסורא וכו', והרב בעל הפרישה חו"מ סי' רל"ה אות ט"ז כתב דהא דלא הביא ראיה מממון לממון, ממה שכתב רבינו פרק י"ד דטוען ונטען ה"ז דאם החזיק בפני הקטן ג' שנים הוי חזקה כיון שלא מיחה, דשאני התם דטוען כשהגדיל דלא מכרתי לך לעולם בזה ריעא טענתיה דא"כ לא הו"ל להניחו לאכול חנם, משא"כ כאן שמודה שמכר אלא שרוצה לחזור ולהחזיר לו מעותיו, ע"כ. ולא היה צריך לזה דאין משם שום ראיה להמחאה בהגיע לעשרים וק"ל.

יח

ואם הגיע לשכרותו של לוט וכו'. כאן ביאר רבינו הדין האמור בגמרא בעירובין דף ס"ה [ע"א] שאמרו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפילה, ובפ"ד דהלכות תפילה הל' י"ז פסק רבינו דשכור אל יתפלל וכו', איזהו שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך ע"כ, וכן בפ"א דנזירות הל' י"ב פסק דשכור אינו חייב בנזירות וכו', ואם הגיע לשכרותו של לוט פטור מכל העונשין ע"כ, אך קשה דבפ"ד דאישות הל' י"ח פסק דשכור שקידש קידושיו קידושין אע"פ שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה, ע"כ. מדכתב תחילה אע"פ שנשתכר הרבה משמע דאף שנסתפק לנו אם הגיע לשכרותו של לוט מכל מקום קדושיו קדושין, וקשה קצת דבפ"ב דגרושין הל' י"ד פסק דשכור שהגיע לשכרותו של לוט אין בדבריו כלום, ואם לא הגיע הרי זה ספק ע"כ, ואילו גבי קדושין משמע דכל עוד שלא הגיע אפילו שנשתכר הרבה קידושיו קידושין ודאי, ועוד דמדכתב גבי גירושין ואם לא הגיע משמע דברי לן שלא הגיע ואפילו הכי הוי ספק, ואילו גבי קידושין אפילו אם נסתפק לנו הוו קדושין ודאי, אם לא שנאמר דלכך סיים ז"ל ומתיישבין בדבר זה כלומר דהכל לפי הענין, ולעולם דנין בו להחמיר בשל תורה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---