אבן האזל/כלי המקדש/ט

אבן האזל ‏ כלי המקדש ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כיצד מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שני שיטין קודש לה', קדש מלמטה לה' מלמעלה ואם כתבו בשיטה אחת כשר, ופעמים כתבוהו בשיטה אחת. והאותיות בולטות בפניו כיצד חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהי' נקשר בפתיל כנגד העורף.

השגת הראב"ד חופר את האותיות א"א אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו, ומדובק בשעוה שאמר אינו כלום.

הכ"מ כתב בטעמו של הרמב"ם דאינו סובר דעושה בדפוס אלא חופר משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפיתוח נגד האותיות הכתובות בכיון ממש, שמפרש בד' הרמב"ם שכתב מתחלה וכותב עליו שני שיטין וכו', ואח"כ כתב והאותיות בולטות בפניו כיצד חופר את האותיות וכו', דכונתו שכותבין מקודם האותיות על הציץ, ואח"כ חופר כנגד האותיות מאחריו, וכתב בטעמא דמילתא דצריך לכתוב בו האותיות משום ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם, ודבריו תמוהים דהא בגיטין דף כ' בהא דאמר הא דחק ירכות והא דחק תוכות, והיינו דחק תוכות לא הוי כתיבה, ופריך ותוכות לא ורמינהו לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב, והא דינרי זהב תוכות הן, ופירש"י וגבי ציץ כתוב מכתב פתוחי חותם, וכן אח"כ אמר הגמ' להדיא והא בעינן מכתב וליכא, ואי כפי' הכ"מ שהם שני ענינים דמכתב לחוד ופתוחי חותם לחוד, א"כ מאי פריך, וע"כ דהפתוחי חותם זהו המכתב ובעינן שיהי' על זה תורת כתב, וכונת הרמב"ם במה שכתב מקודם וכותב עליו שני שיטין היינו כמו שמבאר אח"כ דהכתב הי' ע"י זה שחפר האותיות מאחריו ונעשו בולטות והוא פשוט.

עוד כתב הכ"מ ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס וכונתו דכשמפתחים לעשות חותם אינו בדרך הכאה בדפוס אלא בדרך חקיקה וחפירה, ולכן אף דבחותם כשחופרים נעשים האותיות שוקעות, וכשעושים בחותם אותיות בולטות ע"כ הוא ע"י חק תוכות דלא הוי כתיבה, מ"מ למדנו מקרא דצריך לפתח היינו לחפור כמו בחותם אלא דבציץ חופרין מאחריו שיהיו האותיות בולטות, ומשמע דגם בציץ הי' כשר אם היו עושין האותיות שוקעות, דהא גבי גט כשר כדאיתא בגמ' וכן פסק הרמב"ם, אלא דמשום כבוד השם עשו האותיות בולטות וחפרו מאחריו, וגם בגט כה"ג כשר כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' גירושין.

והנה גם על תי' זה קשה דהא בגמ' שם א"ל רבינא לרב אשי רושמא מחריץ חריץ או כנופי מכניף, ופירש"י דבעי אם עשו הגט ע"י חותם שהאותיות שוקעות בו ודחקו על טס של זהב ונעשו אותיות בולטות דאי מחריץ חריץ הו"ל חק תוכות ופסול ואי כנופי מכניף כשר, אמר ליה מחריץ חריץ, איתביה לא הי' כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב ואי ס"ד מחריץ חריץ הא בעינן מכתב וליכא, ומוכח דאי הוי אמרינן כנופי מכניף הוי ניחא ליה שעשו הציץ ע"י חותם כזה ולא קשה ליה הא כתיב פתוחי חותם.

ואפשר דאף דמעיקרא ע"כ הוי סבר דגם בכה"ג הוי פתוחי חותם כיון דתניא כדינרי זהב, אבל כדמשני כדינרי זהב ולא כדינרי זהב, כדינרי זהב דבולט ולא כדינרי זהב דאלו התם מגואי והכא מבראי, עכשיו נקטינן לשון פתוחי חותם כפשטיה דדוקא בדרך פתוח של חותם שהוא בדרך חפירה, ואף דהכאה בדפוס הוא ג"כ חפירה מ"מ כיון דבעשיית חותם שוקע אין דרך לעשות בדפוס בשביל שחותם נעשה ממתכת קשה ולא יהיו נחקקין האותיות ע"י הכאה בדפוס אלא דוקא בדרך חפירה, לכן גם בציץ אף שהוא טס דק צריך לעשות בדרך חפירה.

ומה שכתב הרמב"ם והוא מדובק על השעוה עד שבולט שכ' הראב"ד ומדובק בשעוה שכתב אינו כלום לא ביאר זה הכ"מ, ונראה דכונת הרמב"ם דאם יחזיק הטס באויר קשה לדחוק בחוזק שיצאו אותיות וצריך להשים הטס על איזה דבר ואם ישימו על דבר קשה כמו על השולחן הלא השולחן יעכב שלא יצאו האותיות, ולכן צריך להשים הטס על שעוה שיהי' אפשר לדחוק בהטס שיצאו האותיות, והוא פשוט.

ב

כיצד מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שני שיטין קודש לה', קדש מלמטה לה' מלמעלה ואם כתבו בשיטה אחת כשר, ופעמים כתבוהו בשיטה אחת. והאותיות בולטות בפניו כיצד חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהי' נקשר בפתיל כנגד העורף.

השגת הראב"ד חופר את האותיות א"א אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו, ומדובק בשעוה שאמר אינו כלום.

הכ"מ כתב בטעמו של הרמב"ם דאינו סובר דעושה בדפוס אלא חופר משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפיתוח נגד האותיות הכתובות בכיון ממש, שמפרש בד' הרמב"ם שכתב מתחלה וכותב עליו שני שיטין וכו', ואח"כ כתב והאותיות בולטות בפניו כיצד חופר את האותיות וכו', דכונתו שכותבין מקודם האותיות על הציץ, ואח"כ חופר כנגד האותיות מאחריו, וכתב בטעמא דמילתא דצריך לכתוב בו האותיות משום ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם, ודבריו תמוהים דהא בגיטין דף כ' בהא דאמר הא דחק ירכות והא דחק תוכות, והיינו דחק תוכות לא הוי כתיבה, ופריך ותוכות לא ורמינהו לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב, והא דינרי זהב תוכות הן, ופירש"י וגבי ציץ כתוב מכתב פתוחי חותם, וכן אח"כ אמר הגמ' להדיא והא בעינן מכתב וליכא, ואי כפי' הכ"מ שהם שני ענינים דמכתב לחוד ופתוחי חותם לחוד, א"כ מאי פריך, וע"כ דהפתוחי חותם זהו המכתב ובעינן שיהי' על זה תורת כתב, וכונת הרמב"ם במה שכתב מקודם וכותב עליו שני שיטין היינו כמו שמבאר אח"כ דהכתב הי' ע"י זה שחפר האותיות מאחריו ונעשו בולטות והוא פשוט.

עוד כתב הכ"מ ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס וכונתו דכשמפתחים לעשות חותם אינו בדרך הכאה בדפוס אלא בדרך חקיקה וחפירה, ולכן אף דבחותם כשחופרים נעשים האותיות שוקעות, וכשעושים בחותם אותיות בולטות ע"כ הוא ע"י חק תוכות דלא הוי כתיבה, מ"מ למדנו מקרא דצריך לפתח היינו לחפור כמו בחותם אלא דבציץ חופרין מאחריו שיהיו האותיות בולטות, ומשמע דגם בציץ הי' כשר אם היו עושין האותיות שוקעות, דהא גבי גט כשר כדאיתא בגמ' וכן פסק הרמב"ם, אלא דמשום כבוד השם עשו האותיות בולטות וחפרו מאחריו, וגם בגט כה"ג כשר כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' גירושין.

והנה גם על תי' זה קשה דהא בגמ' שם א"ל רבינא לרב אשי רושמא מחריץ חריץ או כנופי מכניף, ופירש"י דבעי אם עשו הגט ע"י חותם שהאותיות שוקעות בו ודחקו על טס של זהב ונעשו אותיות בולטות דאי מחריץ חריץ הו"ל חק תוכות ופסול ואי כנופי מכניף כשר, אמר ליה מחריץ חריץ, איתביה לא הי' כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב ואי ס"ד מחריץ חריץ הא בעינן מכתב וליכא, ומוכח דאי הוי אמרינן כנופי מכניף הוי ניחא ליה שעשו הציץ ע"י חותם כזה ולא קשה ליה הא כתיב פתוחי חותם.

ואפשר דאף דמעיקרא ע"כ הוי סבר דגם בכה"ג הוי פתוחי חותם כיון דתניא כדינרי זהב, אבל כדמשני כדינרי זהב ולא כדינרי זהב, כדינרי זהב דבולט ולא כדינרי זהב דאלו התם מגואי והכא מבראי, עכשיו נקטינן לשון פתוחי חותם כפשטיה דדוקא בדרך פתוח של חותם שהוא בדרך חפירה, ואף דהכאה בדפוס הוא ג"כ חפירה מ"מ כיון דבעשיית חותם שוקע אין דרך לעשות בדפוס בשביל שחותם נעשה ממתכת קשה ולא יהיו נחקקין האותיות ע"י הכאה בדפוס אלא דוקא בדרך חפירה, לכן גם בציץ אף שהוא טס דק צריך לעשות בדרך חפירה.

ומה שכתב הרמב"ם והוא מדובק על השעוה עד שבולט שכ' הראב"ד ומדובק בשעוה שכתב אינו כלום לא ביאר זה הכ"מ, ונראה דכונת הרמב"ם דאם יחזיק הטס באויר קשה לדחוק בחוזק שיצאו אותיות וצריך להשים הטס על איזה דבר ואם ישימו על דבר קשה כמו על השולחן הלא השולחן יעכב שלא יצאו האותיות, ולכן צריך להשים הטס על שעוה שיהי' אפשר לדחוק בהטס שיצאו האותיות, והוא פשוט.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.