אבן האזל/יבום וחליצה/ד

אבן האזל ‏ יבום וחליצה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יז

היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צידה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו ה"ז אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקיבו בארץ וזה אינו יכול. ואם חלצה למי שרגלו כך הרי חליצתה פסולה.

השגת הראב"ד, כתב הראב"ד ז"ל לא שמענו שהדריסה מעכבת לפסול החליצה. עכ"ל.

המ"מ כתב ואע"ג דאם לא נעץ כשר בדיעבד מ"מ בעינן ראוי לנעוץ וכל שאינו ראוי לנעוץ חליצתו פסולה. ונ"ב זה לא מסתבר דמהיכי תיתי יהיה צריך ראוי אטו דבר זה כתיב בקרא, ואם הוא צריך אמאי לא יהיה עיכובא, ונראה לי דעיקר הדין הוא דצריך שידרוס על עקיבו משום דזהו עיקר הרגל כדאשכחן דמשישמט רוב העקב הותרה היבמה כמש"כ הרמב"ם בהלכה ו', ולכן אם אינו דורך על עקיבו אינו רגלו שאינו נקרא מנעל כיון שאינו דורס עליו דעיקר נעל הוא שיהיה אפשר לו לדרוס עליו, ומשום זה צריך למדרסי' לכרעי' שלא יהיה נראה כמו שדורס על אצבעותיו דהעיקר הוא צריך לעמוד על עקיבו שהוא עיקר הרגל.

יח

חלצה במנעל של בגד אינה חליצה אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב או שהיה תפור בפשתן או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו או קטן שאינו חופה את רוב רגלו או מנעל פרום שאינו חופה רוב הרגל או נפחת שאינו מקבל רוב הרגל חליצתו פסולה.

כתב המ"מ מש"כ רבינו שבשל בגד אינה חליצה כלל ובשל שעם ושל סיב חליצתה פסולה נראה שהוא סובר דכיון דאסיקנא דלר"מ דס"ל בשל שעם ושל סיב אע"פ שאינן מחופין עור חליצתן כשרה מודה בשל בגד דחליצתן פסולה משום דלא מגין, לדידן קי"ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב שאינן מחופין עור חליצתן פסולה אע"פ שמגינים, בשל בגד נמי כיון דלא מגין, מעלינן ליה דרגא ואמרינן דאינה חליצה עכ"ל ונ"ב לשון זה לא מסתבר, ונראה דאין צריך לזה אלא דשל בגד כיון דאינו מגין אינו נעל כלל, אבל של שעם ואינך כיון דמגין ורק דילפינן מקרא דתחש דדוקא של עור בזה הוי חליצה פסולה כמו שאר פסולים בדיני חליצה, ודוקא אינו מגין לא הוי נעל כלל, ואף דהך קרא הוא מדברי קבלה דילפינן דנעל הוא של עור, מ"מ כיון דע"כ צריך נעל אלמא דהוי נעל במקצת אלא דמ"מ לא הוי לגמרי נעל דילפינן מקרא דאינו של עור לא הוי נעל.

יט

חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור או היתה קרקעיתו עור ולחייו של שער או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית או שלא היה המנעל שלו או (שלא) היה גדול שיכול להלך בו או קטן שחופה את רוב רגלו או נפרם שחופה את רוב הרגל או נפחת שמקבל רוב הרגל חליצתו כשרה.

ולחייו של שער נ"ב קשה כיון דקאמר בגמ' דהוי כמו תחש א"כ למה אינו כשר לכתחילה ומלשון הטור משמע דלכתחילה כשר.

כ

סנדל המוסגר והמוחלט ושל כו"ם שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה, ואע"פ שהוא אסור בהנאה. אבל סנדל של תקרובת כו"ם ושל עיר הנדחת או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו.

הכ"מ בפ"ח מהלכות לולב הלכה א' כתב וז"ל והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה דסנדל של עכו"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו בפ"ד מהל' יבום וכו' יש לומר דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחילה לא משום דמאיס למצוה, ומש"כ אע"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ומוחלט ולא לשל עכו"ם עכ"ד ודבריו תמוהים דודאי אי אפשר לומר כן בדברי הרמב"ם דאיירי דוקא בבטלו דהרמב"ם כתב בסתם ומוכח דהוי בכל גוונא, אכן עוד כתב הכ"מ וז"ל א"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק"מ דלא דמי לשופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשרפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו, אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לא אמרינן דמכתת שיעוריה, תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע"ג דעומדים לשריפה, וגם דבריו אלו הם תימה דהא בתקרובת עכו"ם כתב הרמב"ם דחליצתה פסולה.

ובעיקר שיטת הרמב"ם בזה בארתי בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ז. ע"ש מה שבארתי בארוכה.

והנה המ"מ כתב ופירוש תקרובת עכו"ם כגון שזבח בהמה לפנים ועשה מנעל מעורה, אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת עכו"ם, שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים, וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותו שמכניסין ברגלי הצורה, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א, והיינו דחולקין על רש"י שכתב לפרש של תקרובת עכו"ם שהקריבוהו ומסרוהו לפניו לשם דורון, וכתב ע"ז הרמב"ן דאינו מחוור משום דבעי משתפך כעין פנים, וכן הקשו הרשב"א והריטב"א, ועי' מה שנתבאר בשיטת רש"י בפ"ג מהל' עבודת כוכבים הלכה ד' דשיטת רש"י דהיכי שהקריבוהו ומסרוהו לדורן לעכו"ם לא צריכנן לדין עבודות כעין פנים, כיון דזהו ממש תקרובת לעכו"ם, ורק בהקדיש לעכו"ם ונותן לעכו"ם מרחוק, בזה לא מהני אלא בכעין עבודות דפנים, וכדמוכח זה מהגמ' בע"ז דף נ"א כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח אסור ולא קאמר שזרק המים והמלח, ומשמע דאפילו הניח המים והמלח חייב ואסור, ומוכח מזה דיש נ"מ בין דבר שמקריבה ממש לפני ע"ז ונותנה לעכו"ם ובין דבר שעובד בזה מרחוק לפני ע"ז, וע"ש שמבאר כן גם שיטת הרמב"ם דבספת לה צואה חייב אף דלא הוי כעין עבודת פנים ואף דאין עבודתה בכך ומש"כ הרמב"ם דבשחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, היינו משום דבשחיטה אינו עובדה בשחיטה שחושב בהשחיטה שמקריבה לעכו"ם והיינו שמקריב הבהמה השחוטה לעכו"ם אלא שעובד בשחיטתו לעכו"ם, וכדמוכח זה לר"א דס"ל דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, ואפי' בבהמה ששוחטה לביתו ואטו יסבור ר"א דאין עכו"ם אוכל בהמות לעצמו, וע"כ דכיון ששוחטה ומחשב שעובד בזה לשם עכו"ם כבר הוי בזה עבודת עכו"ם ונחשב לתקרובת עכו"ם ומיושב מש"כ הרמב"ם דבשחט לה חגב דפטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, [והמ"מ כתב דמדברי הרמב"ם שהכשיר באותן שמניחין בצורה הוא כשיטת הרמב"ן והרשב"א ולפמש"נ שיטת הרמב"ם ג"כ כרש"י, ולדעת הכ"מ בפ"ח מלולב שהעמיד לאחר ביטול, וכן למש"כ בפ"ד מאיסורי מזבח דבסתם ע"ז לא מיכתת שיעורי' א"ש].

-השמטות-

בדין סנדל של עכו"ם דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה, כתב הרמב"ן וז"ל פרש"י ז"ל הואיל ולהילוכא עביד וכו', ואי משום דאיסורי הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו, ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה. כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא, ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראה כנהנית, וקשה על הרמב"ן מגמ' ערובין דף ל"א דלא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אם מערבין לדבר הרשות, ואע"ג דלא מעכבא בי' אלא איסור שאסור לילך בלא ערוב, ואין לומר דנשואין הוי מצוה דלא הזכיר זה הרמב"ן כלל.

ונראה עפ"מ שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מהל' עירובין אם מברכין על ערובי תחומין דסובר הרמב"ם דמברכין והראב"ד כתב דהא אינו אלא קולא ולא חומרא, ודברי הראב"ד תמוהים דהא גם שחיטה הוי קולא, וצריך לומר בכונתו לפמש"כ המ"מ בדעת הרמב"ם שכתב דבדיעבד גם אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב, וכתב המ"מ בשם הרמב"ן דהא מועיל גם למ"ד תחומין דאורייתא מטעם דשם ביתו, ולכן יש לומר דסובר הראב"ד דלא הוי מצוה כלל אלא חילוף דירה ואין כאן דין תיקון כמו שחיטה דעכ"פ יש דין ומצוה לשחוט מן הצואר ובאופן זה הוי הכשר הבהמה, אבל ערובין לא הוי רק הכשר ומקום דירה ואם הוא נהנה בכך לא הוי משום מצות לל"נ.

אכן בדעת הרמב"ם יש לומר דבמה דכתב הראב"ד בהשגתו ואע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לערוב, ונראה דהרמב"ם סובר דבזה תליא דאם אין מערבין אלא לדבר מצוה ע"כ אנו אומרים דעירוב הוא תיקון כמו שחיטה, ואפי' אם מועיל בדאורייתא אפשר דיש איזה דרשה או מהלכה דמהני עירוב, אבל עכ"פ בתורת תיקון אבל אם מהני לדבר הרשות אין כלל הכרח לומר דהוי תיקון.

והנה הפליתי כתב במש"כ המחבר דאסור לשחוט בסכין של עכו"ם בהמה מסוכנת, וכתב ע"ז הפליתי דמטעם מצות לל"נ צ"ל מותר אפי' במסוכנת והגרעק"א דחה דבריו דבדבר הרשות לא אמרינן מצות לל"נ, וכגמ' ערובין דל"א דאם מערבין לדבר הרשות ל"א מלל"נ, ויש להעיר מחליצה לפ"מ שנסתפק החכ"צ אם כשאינה רוצה לינשא פטורה [ומלשון הרמב"ם בספר המצות משמע באמת דלא כהחכ"צ], אך עוררוני בני הישיבה דעכ"פ אם היא רוצה יש עליו מצוה, ואינו מיושב דמ"מ גבי דידה ליכא מצוה, ומ"מ אמרי' דבסנדל של עכו"ם אם חלצה חליצתה כשרה ופרש"י דמלל"נ, וביותר יש להקשות ממה דמבואר בסה"מ מצוה ק"ט דטבילה לא הוי מצוה רק הכשר ומ"מ אמרינן מצות לל"נ.

ובמה שכתבתי יש ליישב מה שהקשה השעה"מ להשיטות דבהנאת הגוף בשעת המצוה לא אמרינן מלל"נ וא"כ במערבין לילך לבית המשתה אמאי אמרינן מלל"נ, ותי' השעה"מ דזהו דוקא אם נהנה מגוף הדבר, אבל כאן לא נהנה מגוף ביה"ק, ובאמת אין החילוק מוכרח, אבל לפי דברינו אפשר לומר דאם אין מערבין אלא לדבר מצוה אפשר לומר דהוי באמת ערוב תקנה של מצוה ולא מהני סברא דמקום פיתא דליהוי באמת ביתו, וראי' מדאין מערבין לדבר הרשות, אבל אי אמרינן דמערבין לדבר הרשות אז אמרינן דמקום פיתא גורם הוא מסברא, ונמצא דהתקנה הוי דלא ילכו בלא ערוב ובזה לא שייך מלל"נ.

והנה לדינו של הפליתי הי' אפשר לדון דבאמת יש נ"מ דבזה שמקיים בהסכין מצות שחיטה בזה נוכל לומר מצות לל"נ, אבל בזה שממית אותה ועושה אותה לאינה חיה, זהו כדין עירוב, שעושה אותה באופן שלא יהי' בה איסור אבר מן החי, אלא דאפשר לומר דכיון דמפרכסת ה"ה כחיה א"כ לא מתה כלל בשעת ההיתר והותרה רק ע"י המצוה ולכן דמי ממש לחליצה וטבילה שהותרה ע"י המצוה. ובעזה"י יבואר בזה בהלכות שחיטה.

כד

חליצה מוטעת פסולה כיצד כגון שאמרו לו חלוץ ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אח"כ לייבם תייבם וכיוצא בדברים אלו פסולה, אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לה מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכון לחלוץ לה.

המ"מ בפ"ו מהל' אישות הל' ב' במש"כ הרמב"ם שצריך שיהיו ארבעה דברים בכל תנאי וכתב המ"מ וז"ל עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא"א לקיימו ע"י שליח ומשום כך אין תנאי בחליצה כדאיתא בכתובות, ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ"ד מהל' חליצה ויבום דין החליצה שהיא כשרה אע"פ שלא נתקיים התנאי ובכאן לא כתב אלא דברים שיש בהן תנאי מה הן הדברים שצריך להיות בתנאי כדי שיועיל, עכ"ד המ"מ, וביאור דבריו דבחליצה דהוא מעשה דגופו ולא קנין אף דצריך שיתכוונו שניהם היינו לעשות החליצה הפוטרת אבל לא שיכוין שיפטור אותה, וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב שהרי נתכוין שיחלוץ לה, והיינו דאין צריך אלא חליצה וא"א לו שיכוין בזה תנאי, ואף דלכאורה יכול לכוין שאם תתן לו המאתים זוז תהי' חליצה של יבם ויבמה ואם לא תהי' חליצה בעלמא, הנה מצינו כה"ג בפ' כל הזבחים דאמר שם דמסיק להו לשם עצים, אך מ"מ אינו מוכרח דשייך תנאי גם בדבר שלהבא דדוקא בתנאי שלעבר שייך בזה תנאי, אך באמת מוכח מדברי הרמב"ם דא"צ כלל כונה לפטור רק כונה לחליצה ונ"מ שלא יהי' מתעסק ואפי' בה שייך מתעסק שהיא אוחזת המנעל שלו ובעת מעשה תחפוץ לאחוז דבר אחר ותסיר ידה יחד עם המנעל, או שהי' על המנעל דבר אחר, [ואיברא אין הדבר מוכח מדברי הרמב"ם דא"צ כלל כונה לפטור דהא גם הרמב"ם פסק דין דחלוץ לה ובכך אתה כונסה, והוסיף עוד אם אמרו שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך, ומוכח דצריך עכ"פ לשם חליצה הפוטרת, אם לא דנימא דטעות גרע מתנאי דאפי' בדבר דלא שייך תנאי שייך טעות וכן משמע הלשון (הגה מכ"י)].

ועוד נראה לי דאם הי' כונתה ליקח המנעל ולא בשביל לחלוץ מעל היבם ג"כ אינה כונה לחליצה דאף דממילא היא חולצת אותו אבל כאן צריך כונה לחלוץ את מנעלו ממנו, ונראה לי דזהו המנהג הכתוב בשו"ע שתזרוק המנעל על הקרקע והוא מדברי הרמב"ם בהלכה ו' שכתב ומשלכת אותו לארץ, והטור כתב דאינו יודע למה צריך זה, ובפי' סדר חליצה אות ע"ד הביא בשם מהר"י מברונא לפרסם שהוא לשם מצוה ושלא יסברו שהוא שלה, והגר"א ז"ל כנראה לא נראה לו זה הטעם והביא המקור עפ"י קבלה מס' הזוהר, אבל אי אפשר שהרמב"ם יכוין לזה, אכן לדברינו מיושב שפיר עפ"מ דיש נ"מ גם בדיני איסור שבת היכי דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, אלא דשם אינו פטור מטעם אינו מתכון אלא משום מקלקל משום דלענין אינו מתכוין הוי פסיק רישי', ודוקא לענין איסורים מהני פסיק רישי' אבל בקיום לא מהני פסיק רישי' דצריך כונה למעשה ונשאר המעשה בלא כונה, ולכן בחליצה דעיקר הכונה הוא מעשה החליצה, ואף שהיא חולצת בפועל מ"מ צריכה שתכוין מעשה החליצה לאפוקי אם תחלוץ כמתעסקת לא מהני, והנה אם תחלוץ המנעל בשביל שצריכה להמנעל א"כ אין כונתה להמנעל, ולכן צריך שתזרוק המנעל לארץ להראות שאינה צריכה להמנעל ורק דעתה ורצונה על עצם החליצה, והנה כדברי הרמב"ם מבואר כן בספר השטרות לרה"ג (שי"ל בירושלם בשנת תר"ץ) ובודאי לקח זה הרמב"ם מדברי רה"ג ולפי זה מיושב שפיר דברינו שלמעלה דבדבר זה אין שייך תנאים.

ובענין זה אמרתי בהא דאמר בכתובות דף ע"ד והא ביאה דא"א לקיומי' ע"י שליח א"כ לא יהי' מהני תנאי בקידושי ביאה, ולכאורה מה איכפת לן דביאה א"א לקיומי ע"י שליח, אבל הקנין היו אפשר לקיומי' ע"י שליח דהא עיקר הסברא הוא דהדבר אינו תלוי ולא מצי משוי שליח, וא"כ כאן הקנין הא אפשר לקיומי ע"י שליח, וע"כ דהביאור בקנין ביאה אינה מעשה קנין אלא דביאת אישות זהו גופא קנין, וא"כ שפיר דבאמת א"צ לכוין כלל על קנין אלא אם מכוין שתהי' ביאה של איש ואשתו קנוי' לו, וזהו ביאת אישות וזהו גופה הקנין, וזה הביאור מה דאמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף דבגמ' איתא וגמר ובעל לשם קדושין היינו דממילא זהו קדושין, ולמ"ד בקדושי קטנה דלשם קדושין הראשונים בעל, היינו דכיון דאין אדם יודע א"כ לא גמר לבעול מחדש לשם אישות ודאית, והוי כמו עודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו כיון שבדעתו שהיא אשתו מכבר.

והנה במש"כ למעלה להעיר על דברי בענין דמסיק להו לשם עצים יש לסתור דבקדשים ודאי בעינן כונה לשמה או סתמא דלשמה קאי, ושייך שפיר דאם אינו צריך להקטיר לא יהי' זה בתורת הקטרה ולא יהי' זה לשם העלאת קרבן דדוקא לשם הקטרה הוי בל תקטירו וכמו בבל תוסיף אם יכוין בפי' שלא מצוה לא הוי בזה בל תוסיף, והכא גבי חליצה הא אינו צריך לשום כונה רק שצריך לכוין לשם חליצה הפוטרת, ומ"מ אינו מוכרח החילוק. [ובתשובה האריך בזה].

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.