אור שמח/יבום וחליצה/ד

אור שמח ‏ יבום וחליצה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק.

כתב הרב המגיד, אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת כמו שיתבאר, והמשנה למלך תמה ע"ז דהא רקיקה עדיפא מקריאה ואפ"ה באלם ואלמת אם חלצו חליצתן פסולה מפני שאינן ראוין לקריאה והוי כמי שאינו ראוי לבילה, כש"כ כאן שאינה ראויה לרקיקה בפניו דהוי חליצה פסולה דהוי כמו שאינה ראויה לבילה עכ"ל. ובאמת כאשר תעיין בסוגיא תראה דאמר גבי יבמה שרקקה בב"ד שלא בעת חליצה, השתא ומה במקום מצוה היינו אחר החליצה דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי אמר רע"ק לא מעכבא, ופירוש דהוי כמו דהזריקה מתרת הבשר באכילה ואח"כ כ"ז שלא הוקטרו האימורים אין הבשר מותר באכילה, וכי נטמאו האימורים דאינו ראוי להקטיר מותר הבשר באכילה בזריקה לבד, א"כ איכא למימר דאע"ג דהחליצה מתרת היבמה לעלמא, כל כמה דלא רקקה אסורה להנשא עד שתרוק בפניו, ואפ"ה אמר רע"ק דלא מעכבא, כן הפירוש הפשוט, ודון מינה מה אימורים כי נטמאו טרם שהכהן זרק דם הזבח תו זריקה לחוד מתרת הבשר באכילה, כן כי נעשה דבר קודם החליצה שאין הרקיקה יכולה להיות כהלכתה היינו שהוא סומא ולרוק בפניו תו לא חזיא, תו מתרת החליצה אותה לעלמא, כן הוא במתקלא חדא, א"כ מוכחא דגבי רקיקה לא נטקינן הך דשאינו ראוי לבילה, דדמיון הגמרא רקיקה לאימורים מאלף אותנו לדעת, דברקיקה אין גדר דכל שראוי לבילה כו' וכל שאינו ראוי לבילה כו' וטעמא בעי:

אולם באמת כאשר תעיין בכל התלמוד לא תמצא הך דכל שאינו ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אלא דוקא היכי שהדבר הראוי להעשות בעי להיות טרם גמר הדבר המעכבת, וכמו בילה גבי מנחה שהבלילה נעשית במנחה טרם הקטרת קומץ המתירה, וכן בכיסוי הדם שכיסוי העפר שיתן למטה צריך שיתן אותו טרם ששופך הדם שמכסין אח"כ מלמעלה, וכן גבי ביכורים בפרק הספינה, דהקריאה הוא קודם ההנחה שמניחן ע"ג המזבח שאותה ההנחה היא המתרת והיא המעכבת, וכן גבי הפרת נדרים דהשמיעה בעי שתהיה קודם ההפרה, וכן גבי טבילה ובכולהו, אבל כאן שהרקיקה סדרה הוא אחרי החליצה אעפ"י שהסדר אינו מעכב אמנם הסדר כך הוא, א"כ בעת החליצה הרי לא חסר דבר רק שאינו ראוי לרקיקה שאח"כ זה לא מעכבא, וטעמא ברירא, דבכולהו הרי בעת העשות גמר הדבר המעכב לא נעשה כהלכתו, שאם הוא אלם הרי חסר הקריאה שלפני החליצה, וכן חסר הנתינת עפר למטה, וכן חסר הקריאה של בכורים והשמיעה שקודם ההפרה, רק שאינו מעכב, ע"ז אמרינן כיון שלא היה יכול להיות שפיר מעכב, אבל כאן בעת החליצה עדיין אינו חסר דבר ונעשה כהלכתו רק שלא יכול להיות דבר שצריכה להיות אח"כ, מנא לן דמעכבא ולא שייך ע"ז כללא דכל שאינו ראוי לבילה:

אמנם מצאנו לרבנן בתוספות סוף פרק ג' מינין (דף מ"ו) ד"ה ומי לא מעכבא דפירשו השמועה דבנזיר דאין לו כפים לרבנן דין הוא שתעכב התנופה דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת, ה"נ ביש לו כפים תנופה מעכבת מקרא דזאת תורת כו', הרי הזכירו הך דכל שאינו ראוי לבילה גבי תנופה בנזיר אע"ג דרבנן סברי דכיון שנזרק אחד מן הדמים הותר לשתות יין, והתנופה היא אחר ההקרבה פעולה העתידה לבוא אחרי המתיר, ומה איכפת לן אם אינו ראוי לתנופה כמוש"ב. אולם דבריהם אינו מוכרח בפירוש הסוגיא, או אפשר לפרש עפ"י דרכם אך לא מטעם כל שאינו ראוי לבילה, רק כמו דילפינן תנופה בנזירה בבעלים כף כף מסוטה בסוף פ"ק דקדושין, ה"נ מסתברא לענין דאין לו כפים דתנופה מעכבת וכמו שאמרו בסוטה (דף כ"ז) אם היתה גידמית לא היתה שותה דכתיב ונתן על כפיה יעו"ש. ואדרבא ראיה להיפך מסוגיא דירושלמי המבוארת שם הלכה ט', רב אמר תנופה מעכבת בנזיר והתני תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים, מה דאמר רב בנזיר שיש לו ותני כן הראוי לתנופה תנופה מעכבת בו שאין ראוי לתנופה אין תנופה מעכבת בו, וזה ממש כדאשכחן ברקיקה דמדמה לאימורים דכי איתנהו מעכבי וכי ליתנהו לא מעכבי אע"ג דהך דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת נזכר גם בירושלמי פ"ק דבכורים, והיינו טעמא, דכאן גבי תנופה לא שייך להזכיר הך כללא דכל שאינו ראוי לבילה כיון דהיא באה אחרי ההיתר וכמש"ב, ולא שייך למילף כף כף מסוטה דשיטת ירושלמי בסוטה דגם גידמית שותה וכמו דאמר פרק היה נוטל תני ר' חייא סוטה גידמית שני כהנים מניפין על ידיה, ויעוין תוספות סוטה י"ט שהביאו פלוגתת בבלי וירושלמי בזה יעו"ש היטב, וזה ראיה נכונה לדברינו:

עוד יש להביא ראיה מהא דפרק התערובות תנן הניתנין במתן אחת שנתערבו בהנתנין במתן ד' כו' ר"י אומר יתן במתן אחת מפני שעובר בבל תוסיף, וניחזי דמתן ד' קרנות שינה הכתוב בכמה מקומות, רק דגלי רחמנא מוכפר שמתן אחת מכפר כדאמר ריש פרק ב"ש, ונאמר דדוקא במקום דראוי לבילה הא כאן שאינו ראוי למתן ד' משום בל תוסיף דעבר על הנתנין מתן אחת לכן מעכבין ומתן אחת אינו מכפר, ואף אם נתערבו כוס בכוסות שראוי למתן ד', מ"מ כיון דמספק שהוא מהניתנין מתן אחת אינו רשאי לתת מתן ד', תו הוי כל שאינו ראוי לבילה ומעכבא, וכמו גבי בכורים דמספקא ליה אם שני אילנות קנה קרקע ומספיקא אינו ראוי לקריאה אמרינן דקריאה מעכבא מטעם כל שאינו ראוי לבילה, וע"כ כדפרישית משום דכאן בעת שנתן המתן ראשונה הרי לא חסר דבר רק שאינו ראוי להנתן שלש מתנות אח"כ זה אינו מעכבא מה שאינו ראוי לעתיד, וז"ב מאד, ומצאתי בשאגת אריה סימן ל"א שהקשה זה והבטיח לדבר בזה ולא זכינו לאורו, ופוק חזי אמיתת דבר זה, דבפסחים פרק האשה (דף פ"ט) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בעור אחד מהן דמחפש תקנה לעשות פסח שני, אמר דיביאו על תנאי אי משום מתנות, דאילו פסח מתנה אחת ושלמים שתים שהן ד' מאי נפ"מ והא תנן כל הניתנין במתן ד' שניתנין במתן אחד כיפר, אלא דאילו פסח בשפיכה ושלמים בזריקה והא תני כו' יצא, אימור דאמרינן דיעבד לכתחלה נמי, וזה תימא דמשום לכתחלה יכנוס בספק כרת, ופירש הארי החי דמשום דאימת כשר אם נתנן בשפיכה דוקא אם ראוין לזריקה הא כיון שאינן ראוין לזריקה שפיכה לא מכפרא והוי כמו שאינו ראוי לבילה דמעכבא, ולפ"ז קשה אמאי הדר מהא דמשני משום מתנות דכיון שאינו יכול ליתן מתן ד' תו מתנה אחת לא מכפרת, וע"כ כדפרישית דכיון דהוא מעשה הנעשית אחרי המעשה המעכבת ומכפרת אינה מעכבת ודוק.

(נ"ב. ובזה יתפרש שמועה דמנחות דף ט' בללה חוץ לחומת עזרה פסולה אע"ג דאם לא בלל כלל כשירה מ"מ חוץ לעזרה גרע טפי משום דשם בעי שתהא ראויה לבלילה אבל גבי היזה ולא מצה כשר משום שהיא אחר שהוכשרה ולכן אפילו ראוי למיצוי גם כן לא בעי משום זה אם מצה דמה בכל מקום כשירה אף למעלה מחוט הסיקרא ויעוי' תוס' שם ודו"ק).

וכיון שזכינו לזה, נראה לי לדון גבי קריאה דמעכבת בחליצה אם אינה יכולה להיות, ולכן חליצת אלם ואלמת פסולה משום דלאו בני קריאה נינהו. והיינו דקריאה צריכה להיות קודם החליצה הן שיאמר לא חפצתי והן שתאמר מאן יבמי, בכ"ז הא דקריאה צריכה להיות בלשון הקודש נפקא לן בפרק ואלו נאמרין מוענתה ואמרה ויליף וענתה מוענו ואמרו דגבי לוים דצריך להיות בלשון הקודש, ואמירה לחודא יליף התם מסוטה דבכל לשון. והנה דא ודאי דכל אמירות דידה ודידיה דוקא בלה"ק, דאמירות דגבי חליצה משוינן להדדי, והא דכתב רחמנא ילפותא באמירה דבתר חליצה היינו ככה יעשה לאיש אשר לא יחפוץ ולא כתבה באמירות קמאי, היינו דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ואם הוה כתוב באמירות קמאי הוה אמינא דאם אינו ראוי לומר בלשון הקודש כגון שהוא לועז קריאה מעכבת ביה, לכן כתביה רחמנא אחרי החליצה דבזה הא לא שייך שאם אינה ראויה לומר בלשון הקודש ככה יעשה שתעכב החליצה שלא תתיר אותה, כיון שהוא מעשה הנעשה אחר החליצה שכבר התירה, תו אף אם אינם ראוים לומר בלה"ק הנך אמירות דקמי חליצה ג"כ לא מעכבי דילפותא דידהו ילפינן מוענתה דבתר חליצה ולא עדיפא מחמתה, וכן מצינו בפ"ק דזבחים (דף ד') ס"ד אמינא הואיל וכתיב ולקח כו' קמ"ל להכי לא כתיב וטבל דמשמע הכי ומשמע הכי [דמשמע הכי דלא תהא עבודה חשובה בהן לפגל מדלא אחשבה קרא להצריכה כו' רש"י] כש"כ כאן דבמפורש דבלשון הקודש לא נאמרה רק באמירה שהיא אחרי חליצה דבזה לא שייך לעכב מטעם כל שאינו ראוי לקריאה בלשון הקודש, ומטעם זה א"ש מה דאמר בפרק הקורא עומד חפני וביישני לא ישאו כפיו מפני שקורין לאלפין עיינין כו' ואמאי לא אמר נמי שאינם ראוים לחליצה דוגמא דאמר לאו בר קיפוק חליץ, וע"כ כדפרישית דלא בעי לשון הקודש, ועיין בשו"ת מהרימ"ט חלק אבן העזר סימן ט"ו מש"כ בזה, ומש"כ נ"ל נכון וברור ודוק:

טז

חלצה בלילה וכו' או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא כו' חליצתן פסולה:

המעיין בכל הני דחשב רבינו לחליצות פסולות, מתבאר דדברים הנאמרים בפירוש בקרא כמו אנפיליא של בגד דלאו מנעל הוי, או חולצת מן הקטן דאיש כתיב בפרשה, לא הוי חליצה אף לפוסלה מן האחין, אבל חליצה בשנים או בלילה שאינן מפורשין בכתוב רק בגז"ש, וכן החולצת בסנדל תפור בפשתן או סנדל של שעם או של עץ דמסיק בפרק יוה"כ דלכו"ע מנעל הוי, רק גבי שבת פליגי אם גזר דילמא מיפסק ואתי לאתויי א"כ גבי חליצה אינו מפורש בכתוב ויליף רק מהא דואנעלך תחש לכן הוי חליצה פסולה, ועיקרו נובע מהא דאמרו בפרק כל הגט במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה כו' קטן ואנפיליא אינה פוסלת יעו"ש וזה תמצית דברי רבינו, ובאמת דברי ר"א המה בירושלמי [כמו שאמרו בבבלי במערבא אמרי משמיה דר"א] אמר ר' אלעזר יש מהם שאמרו חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר, פירוש שאם היבם רוצה ליבמה ייבם ויש מהן שאמרו חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר, פירוש שנפסלה להתייבם באנפיליא והחולצת לקטן חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר כצ"ל. והנה מצאנו בבלי דאמר דלר' אליעזר דסבר דרקיקה מעכבת ורקיקה הוי ג"כ מתיר, אז אם ברקיקה לחודא מיפסלה להתייבם לאחין תליא בפלוגתא רחוקה, והוא בהא דפליגי רבי וראב"ש אם שחט כבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן אם חלה עלייהו קדושה, והוא דשני דברים המתירין אם מעלין זה בלא זה ומדמה מה שהחליצה מסירה הזיקה ופוטרה מן היבמין לענין הלחם שמתקדשין ע"י הכבשים ונעשין על ידי זריקתן כגוף הכבשים להיות ניתר באכילה [ולהיות נתפגל עם הכבשים וכמו שאמרו פיגל בכבשים פיגל בלחם] ומדמה האגד שעושה השחיטה והזריקה אל הכבשים בהלחם כההסרה והיתר האגד והקשר מן היבום ע"י חליצה ורקיקה:

הן דיש מקום לומר דהגמרא אזלא אם נאמר דבהא סבר ר' אליעזר כר' עקיבא דאמר בפרק החולץ דהנושא קרובת חלוצתו הוי כנושא אחות גרושתו דהתורה אמרה בית חלוץ הנעל הכתוב קראה ביתו והויא על ידי חליצה כאשתו, נמצא דהחליצה הוא שנגמרה ענין הזיקה והויא קשר והיתר באו כאחד, שנעשה כאילו הויא אשתו וגירשה על ידי חליצה והוי כמו דבזריקת הכבשים נתוספה קדושה והתקשרות מהכבשים להלחם וההיתר לאוכלן כאחד, ויעוין בירושלמי פרק ד' אחין דהוי סבר לרב דחליצה קנין עד דפריך דכה"ג החולץ עובר משום לא יקח [והוא סבר דבאלמנה לכה"ג עובר משום לא יקח לחודא היינו על קדושין בלא ביאה בלבד לכן פריך שפיר, והא דלא פריך מהא דתנן פרק כיצד אלמנה לכה"ג כו' חולצות איסור קדושה יעו"ש, דשאני תמן דמתחילה לא היתה ראויה ליבום וכשנפלה לפניו היתה עומדת לחליצה לכן לא הויא כקנין, ורק מהך משנה פריך דמשמע דקאי ארישא שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כה"ג לא יכנוס דגם בזה חולץ והכא הלא היתה עומדת ליבום טרם שנעשה כה"ג ויש להאריך ואכ"מ ודוק] אך גם זה לא מחוור דיסתום הגמרא כל כך, ובירושלמי אמר דרב אמר דזו דברי ר"א דרקיקה פוסלת על האחין אבל חכמים סברי דחליצה ורקיקה מעכבין וחליצה בלא רקיקה לא עשתה ולא כלום ואינה פוסלת אפילו. ויתכן דזה כוונת הספרי הסתום ורבי ישמעאל אומר חליצה ורקיקה מעכבין, פירוש, שבחליצה לחודא לא נפסלה מן האחין ובזה פליג על ר"ע ור"א, ור' אליעזר סבר דחליצה לחודא פוסלת יעוין בזה:

ולכאורה נראה דבאמת גבי כבשים להיות קדושה קבועה על הלחם מצאנו על ידי כמה דברים, על ידי קדושת כלי דחלה עלייהו קדושה גמורה לאיפסולי ביוצא אע"ג שבהנך לא חלה קדושה גמורה, היינו משום שיש להן מתירין. אבל מנחות שאין להם מתירין ודאי דמיפסלי ביוצא משקדשו בכלי וכמו שפירשו בתוספות פ"ק דמנחות דף ט' סד"ה ר"ל אמר יעו"ש היטב, לכן הכא על ידי השחיטה כמו דחלה קדושה גמורה על הכבשים כן חלה על הלחם אף שלא נגמר ההיתר, אבל כאן היכי מצאנו גבי חליצה מה"ת שיועיל לפוסלה מן האחין ובכל זה לא תהיה מותרת לעלמא, ובבלי סובר דגט אינו פוסל מן התורה, ואף לשיטת ירושלמי דיליף דגט פוסל מן התורה אף שאינו פוטר מה"ת וכמו שאמר פרק ר"ג ה"א כתיב ולא תהיה אשת המת לאיש זר [צ"ל החוצה לאיש זר] אם בשבא עליה אשתו היא אם בשחלץ לה תלך ותנשא לאיש זר אלא כו' בשנתן לה גט, ופירוש דבריו, דדריש אף עפ"י שהיא עומדת החוצה ואינה מתייבמת היינו ששלחה היבם מביתו אעפ"כ לא תהיה לאיש זר (והמפרשים לא דקו) בכ"ז אין זה בענין שמועיל לפטור לעלמא, שגט אינו פוטר ואינו צריך להיות גבי חליצה והוא בא מסיבת היבם שמגרשה, ומצאנו לגט שמועיל גבי א"א, ורק לשיטת הבבלי מצאנו גבי עובר דולד פוטר ומתירה לעלמא, ובכ"ז כל זמן שלא נולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם אף שפוסל לאחין וכמו ששנינו שאם נולד בן קיימא חייבין בקרבן, ובחליצה לא פסלה מן הכהונה, כן היתר חליצה אעפ"י שאינו פוטרה לעלמא עד שתרוק לר' אליעזר, בכ"ז על ידי חליצה או רקיקה לחודא נפסלה מן היבום, ולכן לא נזכר זה הפלפול משתי הלחם בירושלמי, דבריש פרק החולץ פליג ע"ז הירושלמי וסבר דאף בולד קיימא פוטר תיכף, וטעמא דלא תחלוץ תוך ט' ותנשא צרתה משום שצריכה לידע במה היא נתרת בחליצה או בולד יעו"ש, ועל כן לא מצאנו ענין שפוטר לעלמא שתחלתו תפסול אותה מן האחין, ולכן לא דמיא לשתי הלחם ששם מצאנו דבר שע"י תחול קדושה קבועה אם כי אינו ניתר והכבשים עצמן נתקדשין וכמו שאמרו סכין מקדש ליה לדם בריש פ"ב דסוטה אף שניתר אח"ז ודוק:

אמנם לדידן לא נפ"מ מידי מהפלפול הזה, דאנן קיי"ל כר' עקיבא דרקיקה לא מעכבא ואינה מתרת כלל, רק דא מיבעי לן הא דהתרת הרצועות והשמטת המנעל אעפ"י שלא הותרה להנשא אלא עד שנשמט רוב העקב בכ"ז יכול להיות דבהתרת רצועות לחודא שפיר נפסלה לאחין מה"ת וכמו רקיקה או חליצה לר"א, וכן משמע מתוספתא שלפנינו הותרו לו רצועות מנעל פירוש שהתיר הוא ושמטה היא, או שנשמט רוב הרגל, פירוש שהתירה היא ושמט הוא, [כן פירש ריב"ן באו"ז] חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר [לא] יחזיר חלצה ולא רקקה חליצתה כשרה ואם רצה להחזיר לא יחזיר, רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה, ומדתני גבי התירה היא ושמט הוא אם רצה להחזיר לא יחזיר ודאי דזה מה"ת דומיא דחלצה ולא רקקה דחליצתה כשרה ששם תני לא יחזיר והוא מה"ת, ולכן ברקקה לחודא לא תני לא יחזיר דרקיקה לא מיפסלא רק מדבריהם שמא יאמרו שחלצה וכמו שמפרש בתלמודין. וזה ענין נכון, אבל מהא דאמר הגמרא שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה, מוכחא דוקא שני דברים מתיר אחד בלא חבירו, אבל בדבר אחד לחלוק אותו התרת הרצועות לחוד ושמוט העקב לחוד לא מחוורא לומר שיעלה חצי דבר דזה חצי חליצה ואינו מועיל כלל, אם כי מצאנו בפרק ג' דמנחות דף כ"ו דקומץ שהעלהו ע"ג המזבח כיון שמשלה בו האש נקלט ונקטר בלילה ואעפ"י כן אינו מתיר השירים עד שתצית האש ברובו, הרי דההקטרה לחודא מפלגינן ביה, זה לא מצינו לדמות כלל, דשם לענין גוף הקומץ מהני ההקטרה כיון שמשלה בו האש נעשה לחמו של מזבח, אבל להתיר השירים אינו מועיל רק עד שתצית בו האש ברובו, אבל הגמרא מדמה כאן להא דמועיל שחיטה דהוא מתיר אחד בלחם שזה ענין זולתי ואינו ניתר רק עד שיהא לשמן לשם הכבשים ואפ"ה מתפשט קדושה קבועה על הלחם בשביל הכבשים. כן בחליצה שהוא ענין פועל בגוף זולתי וצריך שהחליצה תהיה לשמן וכמו שכ' רבינו ז"ל שזה ענין הכוונה, ולכן אין לנו לומר שהתרת הרצועות או השמטת רוב העקב בלבד תפסול מן היבום דבר תורה ודוק, ונראה דבתוספתא דוקא ששמט החלוץ אחרי התרתה פוסלת, אבל בהתרה לחודא לא מיפסלא כלל דגלויי כרעא צ"ל כן נראה:

והנה מדברי רבינו נראה דמפרש אף לר' עקיבא דהותרה להנשא בלא רקיקה אעפ"י כן הוי חליצה מתיר ורקיקה מתיר דלא עקרינן קרא לגמרי מפשטיה דככה יעשה קאי ארקיקה נמי, ובכהאי גוונא אמרו בפרק קמא דיבמות גבי אחרי אשר הוטמאה יעו"ש, רק דעיכובא לא קאי על רקיקה [ואפשר דיליף מדכתיב חלוץ הנעל אלמא דככה לעיכוב לא קאי רק אחליצה לחודא וכן אמרו בדף מ"ד לר' עקיבא בית חלוץ הנעל דעל ידי חליצה הויא כביתו יעו"ש, אלמא דקרא אחליצה קפיד], אבל בגמרא דילן מפורש איפכא, וצריך לומר דסבר רבינו דהא דאמר לר' עקיבא השתא מה במקום מצוה דאיכא למימר מידי דהוי אאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי, פירוש, דמעכבי לאכול בשר הכא נמי ברקיקה שתהא אסורה להנשא עד שתרוק בפניו ואפ"ה סבר דלא מעכבא כ"ש רקיקה קודם חליצה ושלא בשעת חליצה דאינה פוסלת, הוא אם נימא כמו דסבר עכשיו דסדר חליצה דוקא חליצה ובתר כן רקיקה, אבל רקיקה קודם לא קיים מצות רקיקה א"ש, אבל למסקנא בלישנא בתרא דסדר חליצה אינו מעכב ואם הקדים רקיקה לחליצה קיימה מצות רקיקה ג"כ וכמוש"פ רבינו ג"כ, [ולהתיר להנשא אף שלא רקקה כלל וע"כ דקיימה מצות רקיקה] א"כ שפיר מצינו לומר דרקיקה חשובה כמתיר ואע"ג שבגמר מצוה אינו מתיר הוא מפני אלימות כח של חליצה שחליצה מעליא כ"כ שדי בעצמו להפקיע הזיקה ולהתירה לעלמא, אבל רקיקה קודם אם כי אינו אלים להפקיע הזיקה להתירה לעלמא, אבל מועיל לפוסלה לעלמא, ואינו ענין לאימורים שמצות הקטרתן מעכבא דשם טעמא אחרינא, דאילו להקטיר אימורים קודם זריקה לא קיים מצות הקטרה אע"ג דאמר עולא דאימורים שעלו קודם זריקה לא ירדו ונעשו לחמו של מזבח הוא ככל שאינו ראוי למזבח שמזבח מקדשו היכי דאינו מחוסר מעשה בגופו, אבל בכ"ז קרוי בפרק ב"ש דדם מתיר אימורים למזבח יעו"ש, אבל רקיקה קודם חליצה דקיים מצות רקיקה כדין ואינה צריכה לחזור ולרוק חשוב שפיר לפסול, והא דבחליצה לחוד מותרת להנשא אף שלא רקקה והיבם זה שחלצה אותו חי ויכולה לקיים מצות רקיקה, הוא מפני שיפה כח החליצה ולא מפני שגרוע כח הרקיקה

. וזה דאמר הגמרא ואיכא דאמרי הכי אמר ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת, הרי דקיים מצות רקיקה כדין וא"כ שפיר מועיל הרקיקה לפוסלה מן האחין ומוכרחת לחלוץ וזה נכון, אבל א"כ דכל הפלפול הקודם הוא למה שהיה סבור דסדר חליצה דוקא חליצה קודם ולבתר כן רקיקה א"כ איך מדמה לר' אליעזר לשחיטה דשתי הכבשים קודם זריקה דכך מוכרח להיות וכך הסדר, שחיטה ולבתר זריקה ולכן מועיל שחיטה הקודמת, אבל כאן שלא קיים הרקיקה למצותה שמחוייבת לחזור ולרוק מנא לן דמועיל. וצ"ל דכך כוונת הגמרא דלר' אליעזר איכא חליצה שמעכבת ורקיקה שמעכבת ובחליצה לחוד לרבי דשחיטה לחודא מועיל בכבשים ללחם לקדשן, כן חליצה מועלת לחודא לפסול מן האחין דבר תורה, ותו גזרו רקיקה אטו חליצה דיאמרו רקיקה מעכבת וכן חליצה מה רקיקה אינה פוסלת מן האחין כן חליצה. אבל לרע"ק לא שייך לגזור דרקיקה אינה מעכבת והשתא חליצה מועלת להתירה לעלמא אפסולי לא מיפסלה, וכמו קריאה, עד דמסיק דהואיל והיא בסוף יאמרו שכבר חלצה אעפ"י דזה חשש רחוק דהא מסור לב"ד ואינהו חזו דלא חלצה. אבל הכל לפום ס"ד דסדר חליצה מעכב, אבל למה דמסיק דקיים מצות רקיקה אף שהוא קודם חליצה אפשר דפוסל מה"ת. כן סברת רבינו אם כי לא ידענא הכרח לזה:

הגה"ה

ונראה ההכרח מהא דאמר בסוגיין ותירוק ומה בכך נפיק מיניה חורבא דאי אמרת תיהדר ותירוק אמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתו למשרי חלוצה לאחין, ורבינו תפס הפשטיות דהויא חליצה לאחין ברקיקה לחוד וא"כ מיפסלה מן התורה, ורש"י נרגש בלשון קדשו ופירש ומאן דחזי דמתייבמת סבר רקיקה בתר חליצה הואי ואתו למישרי חלוצה לאחין, אבל זה הוי כמו גזירה לגזירה וקיצור לשון בדברי הגמרא, ורבינו פירש דזה מקרי חליצה מה שרקקה ונקיט לשון המשנה רקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה, הרי דקרי לזה חליצה, ולכן אמר הגמרא דשרו חלוצה לאחין, וכן פירש בהלכה י"א ומוכח דזה מה"ת נפסלת והויא כחלוצה לאחין. ובאמת לשון המשנה דחוק קצת חליצתה פסולה אטו הויא חליצה וע"כ כמו שהעתיק רבינו ז"ל ה"ז כחליצה פסולה, והמשנה כוונה להורות דהיא כחלוצה לאחין ומה"ת נפסלת, אבל לשיטת המרדכי דאם רקקה קודם תו הוי חליצתה פסולה אחרי זה וצריכה לחזור על כל האחין, מדוקדק לשון המשנה, וזה יתכן שזה שאמרו בגמרא אלא לאו לאחין, ופירוש, דהחליצה שאחר הרקיקה פסולה וצריכה חיזור או דלא פטרה צרתה ודוק:

והנה בירושלמי בעי על הא דאמר ר' ינאי חלץ הוא והתירתה היא חלצה היא והתירה הוא כו' ואם רצה להחזיר לא יחזיר. [פירוש שאסור להחזירה ליבום וכמפורש בתוספתא שהבאנו לעיל] למה מפני שאינן שתיהן בה או שאינן על סדר מה נפיק מינה חזרה והתירה כו' הרי שתיהן בה הרי לית טעמא אלא משום שאינן על סדר, ולפרש דמעיקרא התיר הרצועות וחלצה היא וחזר ונעל מנעל והתירה היא הרצועות, זה לא מסתברא, דמה יועיל התרת הרצועות דמנעל של עכשיו כיון דאין כאן גלויי כרעא ואטו יצטרפו שני פעולות בשני מנעלים, וזה פלא. ואולי הכוונה שחלצה המנעל מעל הרגל והרצועות נשארו מקושרים אל הרגל וחזרה והתירתן לאו דרך חליצה בכך, ועיין בספר אור זרוע שכתב דבהתרת הרצועות שהתירה ושמט הוא לא נפסלה מן האחין וזה היפוך הירושלמי והתוספתא שהבאנו דמפורש דאם רצה להחזיר לא יחזיר ודוק. וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:

או שנתכוונה היא כו' או שנתכוון הוא כו', ולהלן בהלכה כ"ח שמא נתכוונה לחליצה כו':

מלשונו מוכח כפי מה שהובא בהרשב"א בשם רבו של רבינו הר"י בן מיגש, דלכן מקשה טעמא כו' הא חזינא חיישינן והא תניא בין שנתכוין הוא כו' חליצתה פסולה, ופירוש, הא לא נתכוונו שניהן כיון שאף אחד מהן לא כוון אינה חליצה כלל ומותרת להאחין [דאל"ה אטו לא ידע דבברייתא חליצה פסולה תני וכ"מ ששנו חליצה פסולה פוסלת לאחין יעו"ש] וא"כ אמאי חיישינן לפוסלה מן האחין ואיכא דאמרי הא חזינא חיישינן. פירוש שמא כוונה לחודא היינו היבמה דטפי מסתבר דהיא עשתה בערמה שחלצה נעלו וסברה שבכך מותרת לעלמא ומערמי ביבם, ודקא תני בעי כוונה ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא, פירוש אף בלא נתכוונו שניהם דמנא ידע האח של המת שהיא לא כוונה הלא תמיד צריך לחוש שמא כוונה ואסורה להתיבם לו והיא אינה נאמנת לומר שלא כוונה, ולכן מאריך בלשונו דלעולם אילו הוי גלוי קמן דאתא אליהו ויאמר ששניהם לא כוונו היו מותרים להתייבם, אבל מאן מפיס ומנא ידע היבם שהיא לא כוונה ודוק. אולם נפ"מ לדינא בסומא שחלצה היבמה מרגלו והיא אמרה שהיא היתה אך לא כוונה לחליצה, א"כ לא נפסלה להתייבם דמאן אמר שחלצה היא והיא אמרה שלא כוונה. וז"ב בשיטת רבינו ודוק:

יז

יבם שרגלו הימנית חתוכה וכו':

הפוסקים נסתפקו בענין אטר והעלו דצריך לחלוץ בשתי רגליו, והרמב"ן בחידושיו לפרק גיד הנשה כתב ואעפ"כ יש לחוש מדאמרו בבכורות בענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול, ופרש"י משום דבעי ימין כו'. ויש דוחים דאטר משום מום הוא נפסל כו' אבל באטר דכו"ע חלישותא ופסול משום מום. וזה אינה תורה דא"כ ליתני במתניתין גבי אלו מומין אלא ש"מ דלאו משום מום נפסל אלא מפני שאין לו ימין הילכך גבי חליצה נמי לא חליץ, ולא זכיתי להבין דבריו, דאדרבא אי משום זה דלא איכא ליה ימין, הלא צריך לחלל גם עבודה דשמאל מחלל עבודה, ופשוט דכל הנך יתר באדם דתני הוא משום דאינו בשוה בזרעו של אהרן וכמו דדריש מקרא דאיש איש מזרע אהרן, דבעי שיהא שוה בזרעו של אהרן וכל הנך פסולי דאינן שוין בזרעו של אהרן אינן מחללין עבודה, וכן מפורש בדברי רבינו בהלכות ביאת מקדש וגמרא ערוכה ריש מומין אלו וכן אמר לעיל דף ג' גבי שתי עיניו גדולות איש הוא דבעינן שיהא שוה בזרעו של אהרן וצע"ג:

כד

חליצה מוטעת פסולה וכו' אבל אם הטעוהו וכו' ע"מ שתתן לה מאתים זוז וכו' אעפ"י שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה וכו':

בפרק המדיר פירשו טעמא, משום דאי אפשר לקיימו על ידי שליח, וכל שאי אפשר לקיימו על ידי שליח התנאי בטל והמעשה קיים, דומיא דבני גד ובני ראובן יעו"ש. ונסתפקתי לפ"ז בהנך דלא מצו לעשות שלוחין מצד דאינן בני שליחות, אם מצי להתנות תנאים, ולכאורה יש לפשוט מהא שתקנו חכמים דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, אטו אינן יכולים להתנות תנאים, אך זה אינו, דכיון דתקנת חכמים היה רק משום כדי חייהם והשוו זה לקנין הנהוג בגדולים, וא"כ כיון דאם גדול הוי מתנה הלא היה המקח בטל ותו לא אלימא תקנת חכמים מזה, ובודאי אם התנו בזה האופן אם לא נתקיים התנאי המקח בטל דבזה לא תקנו חכמים:

אולם מסתפקנא בחרש שגירש את אשתו על תנאי כיון דאינו יכול לגרש ע"י שליח ולאו בר שליחות הוי ואם גירש על תנאי ולא נתקיים האם בטל התנאי והגט קיים, דאם מן התורה הלא אין כאן אישות כלל ואין כאן קדושין דקדושי חרש אינן מועילין כלל רק מדבריהם תקנו נשואין לחרש, וא"כ אפשר דאוקמוהו על דינא דכיון דלאו בר שליחות הוי תו לאו בר תנאי הוה. ואין להביא ראיה מהא דמצינו בפרק כל שעה (דף ל"א) דמתנה אדם עם העו"ג שאם לא יתן לו יהא שלו מעכשיו, וכן בסוגיא דפרק השולח (דף מ"ג) בהא דמוכר עבדו לעו"ג אעפ"י שעשה לו ישראל זמן אע"ג דעו"ג אינו בר שליחות ואף עו"ג לעו"ג לא מצי משוי שליח כמבואר בירושלמי פ"ק דתרומות ר"י סבר מימר אין העו"ג עושה שליח בעו"ג אחר חבירו יעו"ש, זה אינו, דתמן נהי דמצד העו"ג לא מצי להטיל ביה תנאים אבל הישראל המוכר או הממשכן שפיר בר שליחות הוא ויכול לקיים זה המכר ע"י שליח תו שפיר משוי תנאים ובכה"ג לא הקנה או הרהין אצלו, אבל באופן שנסתפקנו צ"ע, אך א"כ נמצא למאן דאמר מופלא סמוך לאיש תורם ומקדש אטו אם הקדיש או תרם על תנאי לא הוה התנאי קיים. אמנם ז"א, דכבר הקשו רבוותא קדמאי ומהם הרמב"ן בחידושיו פרק יש נוחלין דנזירות או נדרים דליתנהו ע"י שליח ואפ"ה איכא בהו תנאים, וע"כ או כמו שתירצו משום דדוקא מילי דע"י מעשה אין התנאי מבטל מעשה אם לא במקום דאיכא דיני תנאים, או דברים שהמה בין אדם לחבירו, אבל הנך מילי דאיתנהו בין אדם לבין עצמו, או דלא הוה רק דבורא לחודא שפיר מבטל התנאי את המעשה, או דהוה כמו נדרו ופתחו עמו דלא גרע משאלה, וא"כ הלא שפיר מצי להטיל תנאי בתרומה והקדש אע"ג דזה הקטן מי שהגיע לעונת נדרים לא מצי לעשות שליח:

אולם נראה דכבר כתבו הקדמונים בטעמא, דיש שני ענינים, ענין שעיקרו הפעולה הוא המעשה לבד, וענין שעיקרו הכוונה, והגדר, דדברים שנמסרין לשליח עיקרן הכוונה והרצון, וע"ז שפיר מהני תנאי, אבל בחליצה שאינו נמסר לשליח א"כ הוא עיקרו המעשה בגוף לכן לא נמסר על ידי שליח, ולכן לא מהני תנאי, וכיון שכן בדברים הנמסרים לשליח רק שהאיש לא מצי לעשות שליח מצד שהוא חרש, שפיר משוי תנאים דעיקרו של הגט הוי הכוונה דענין הגט נמסר לשליח, כן נראה מסברא:

עוד ראיתי להסתפק בהא דפריך מקדושי ביאה דאי אפשר לקיימו ע"י שליח ואפ"ה איכא ביה תנאים, ומשני דאיתקושי הויות להדדי, ופירשו הקדמונים דעיקרן של הקדושין הוא קנין של אישות וזה יכול לעשות ע"י שליח בקדושי כסף ושטר, א"כ בחרש דאמרו בירושלמי דאע"ג דאין לו קנין דבר תורה בכסף ושטר מ"מ על ידי ביאה יש לו קנין וכמו שהביאו גם בבית יוסף (סימן קכ"ז) ועיין משל"מ, אם מצי לקדש על ידי תנאי בביאה דהא אין לו לקיים הקנין ע"י כסף ושטר ויש לי להאריך ואכ"מ:

והנה רבינו בפרק ו' מהלכות אישות ה"א חשיב משפטי התנאים והשמיט הך פרט דא"א לקיימו ע"י שליח וכבר תמה ההמ"ג, ומרן בכסף משנה תירץ דסובר רבינו כרב אחא דמביא ראיה דמקדש ע"ת ובעל צריכה גט מהא דחליצה מוטעת כשירה, אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ה"נ כיון דבעיל אחליה לתנאיה, ובאמת דברי רב אחא צריך מובן דאטו לא יועיל תנאי במקח אם לא יתנה בעת גמר המקח וזה לא שמענו, ובתוספות כתבו בזה הלשון דס"ד דצריך להזכיר תנאי בעת גמר הקנין, אבל דחוק לייחס זה לס"ד דרב אחא, ולכן נראה לבאר הך דמותיב רב אחא עפ"י הקדמות אלו שיבוארו. א) באיזהו נשך אמרינן בההיא עובדא דאמרה ליה אי קיימת דידך אנא, מדאיהו הוה ליה לאתנויי כו' פטומי מילי בעלמא נינהו, ופירשו רבנן בתוספות שם, דאם מעיקרא היתה אומרת כך ודאי דעל אופן זה גמר ומגרש, וכן בלוקח ומוכר רק אם אחר שכבר נגמר ענין המכר או ענין הגירושין אמרה לו או הלוקח למוכר אין זה רק פטומי מילי יעו"ש. ב) טעם דמ"ד במקדש על תנאי ובעל ד"ה אינה צריכה הימנו גט, אע"ג דבכ"מ בקטן וקטנה אמרינן אין אדם עושה בעילתו ב"ז, הכא לא מסיק אדעתיה דלא היה אמת בפיה שאין עליה נדרים וסבר שאין עליה נדרים ואינה בעילת זנות ולא בעיל לשם קדושין. ג) שיטת רבינו סוף פרק ח' מהלכות גירושין כפי מה שפירש ההמ"ג דבטול התנאי צריך להיות בפועל לא בכח, ואם גירש ע"מ שתתן מאתים זוז ומת הבעל אינה יכולה להתייבם עוד, אבל אם גירש ע"מ שתתן מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום ומת ושלמו השלשים יום, יכולה להתיבם לפי שבטל התנאי בפועל. ולפ"ז יבואר דברי הגמרא, דהא לא התנה איהו, רק הב"ד אומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז, ואיהו חליץ לה ע"מ כן אם תתן מאתים, ואם לא תתן מאתים זוז, הרי לא יתבטל התנאי בפועל ותהא אסורה להתייבם, כמו במקדש ע"מ שתתן מאתים ולא נתנה דאם מת אינה מתייבמת כן הכא, ואם הוי קבע לה זמן, כי כלה הזמן הרי היתה יכולה להתייבם, ואם נימא דמסיק אדעתיה ביטול התנאי היינו פן לא תקיים ולא תתן המאתים זוז, א"כ הרי אסרה על עצמו איסור דלעולם שתהא אסורה עליו להתייבם ואיך לא חש להתנות התנאי בעצמו או לקבוע זמן לקיום התנאי וע"כ דמחיל, וכוונתו על כל אופן שיהא תהא מותרת לשוק ולכן לא התנה בעצמו [דיקא נמי דקרי לה חליצה מוטעת ולא תנאי חליצה] אבל אם נימא דאיהו לא מסיק אדעתיה על אופן שיבטל התנאי רק על הקיום, א"כ הכא אין ראיה ממה דלא התנה או לא קבע הזמן להתנאי דמאתים זוז, דודאי דאיהו גמיר בלבבו ע"מ שתתן לו מאתים זוז, ואם לא, לא תהא חליצה ומאי דמפסיד אנפשיה אם לא תתן שלא תהא יכולה להתייבם [משא"כ במקח וממכר שאם לא יתקיים התנאי לא יהא מועיל כלום והבן] זה לא מסיק אדעתיה כלל, כמו דלא אסיק אדעתיה דילמא אית עליה נדרים והוי בעילתו ב"ז ואין אדם עושה ב"ז כדסבר רב בשאר דוכתי בקטנה כו' ולא מחלק בין תנאי לשעבר לתנאי להבא, וזה נכון ודוק:

אמנם המעיין בלשון רבינו יראה כי טעמו הוא, דבאמת עיקר החליצה הוא תלוי רק במעשה לא בכוונה, ובמעשה בלא כוונה ודאי לא שייך תנאי כיון דאינו ענין המתיחס אל הרצון, שבפעולות דבעי רצונו של אדם שייך תנאי, אבל בדבר דלא בעי רצונו של אדם לא שייך תנאי. הגע בעצמך, האם יתכן לשחוט על תנאי, ואפילו ביבום לא שייך תנאי כיון דלא בעי רצון וכוונה, וכן בחליצה עיקרו הוא הפעולה, ורק הכוונה הוא שאינו חפץ ליבמה ושהיא נתרת להנשא בחליצתו ועיקר קפיד קרא אם לא יחפוץ לקחת לא אבה יבמי היינו הכוונה על שלילת היבום, ופוק חזי מש"כ ההמ"ג בשם ירושלמי, דחלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין דמועיל, וכיון דלשיטת רבינו אף אם לא תתן המאתים זוז אסור ליבמה א"כ לא אבה ליבמה אף באופן שלא תקיים התנאי כמו שבארנו, והיה הכוונה משלילת היבום בלא שום תנאי ולכך תו מועיל מעשה החליצה לחודא ודוק בכ"ז:

ובזה נראה פשוט דלא מהני חזרה תוך כדי דבור בחליצה אף דבעי כוונה בחליצה, אף אם נאמר דכוונת קנין הוי ולא כוונת מצוה וכמו שחקר בזה בשו"ת חכ"צ סימן א' אפ"ה לא מועיל חזרה תוך כ"ד אע"ג דמועיל בקנין הגבהה וכיו"ב כמו שפסק בשו"ע חו"מ סימן קצ"ה סעיף ז', דשם הוי ענינים דצריך רצון ותנאי מהניא בהו, וכי מתנה שאינו מתכוין לקנות רק ע"מ כך מועיל, אבל גבי חליצה אע"ג דמעושה אינו מועיל בכ"ז אינו ביד האדם להתנות תנאין בזה ועיקרו המעשה לבד ועל מעשה לא שייך חזרה כמו דלא מועיל על מה שנטל לולב לחזור תכ"ד, ונקוט כללא בידך, כל מילא דהמעשה אלים שאינו מועיל בזה תנאי לבטלו כן לא מועיל חזרה תוך כדי דיבור, ובתמורה דחל בטעות ואפ"ה מועיל חזרה תוך כדי דבור כדמפורש בפרק מרובה, משום דתנאי מועיל בתמורה [ובחידושי לגמרא הארכתי לפרש הדבר ודברי תוס' בנזיר דף ט' אכמ"ל], אבל היכי שאינו מועיל תנאי לבטלו לא מועיל חזרה תכ"ד. ולכך לא מני ליה הגמרא רק מקדש ומגרש וכמו דיבום נכלל במקדש דפשוט דלא מועיל חזרה תכ"ד דהא אפילו אם אנסין הדביקום בע"כ זב"ז קנאה, כן חליצה עיקרו המעשה דאינו מועיל תנאי לבטלו, והוה"ד רציעה לפסק רבינו בהלכות עבדים כהך תנא דמכילתא דלא מהני ע"י שליח [ודלא כמאן דפליג בירושלמי פרק האיש מקדש] דאינו מועיל בזה תנאים לא מהני חזרה תכ"ד דעיקרו המעשה ועל המעשה לא מועיל חזרה ופשוט:

ולפ"ז יש לפרש שמועה דפרק ר"ג דמוקי דפליגי רבי ורבנן ביש תנאי בחליצה דפירושו, דבחולץ על תנאי פליגי אם מועיל, וכיון דמועיל לרבנן תנאי בחליצה תו מועיל חזרה תכ"ד בחליצה, וגזרו רבנן דלמא יאמר תכ"ד התקדשי לי בזיקת יבמין והוי חזרה למעשה החליצה, לכן גזרו דמועיל מאמר תמיד ובפרט לשיטת קדמאי דהכא במקדשה לשם יבמות עצמה, לכן גזרו תמיד דיהא מועיל קדושי מאמר ודוק היטב, ופשוט דנכלל בכלל מגרש וא"צ לפנים:

ובזה יש לפרש הך דרבינא דבתנאי כפול פליגי לפי מה שהסביר בהשגות הלכות זכיה פרק ג' בשיטת קדמאי דלא בעינן תנאי כפול רק בגיטין וקדושין לא בשארי דברים, משום דענין כזה אדם עושה בישוב דעת וכי לא כפל תנאיה אינו אלא כמפליג בדברים, ולפ"ז יתכן דחדא טעמא הוי עם הא דלא מועיל חזרה תוך כ"ד בגט וקדושין כמ"ש ר"ן בנדרים, ואם כן הא דפליגי בחליצה אם בעי תנאי כפול פליגי אם דומה לגט, לכן למאן דסבר דבעי תנאי כפול בחליצה כבגט, הוה"ד דלא מהני חזרה תוך כ"ד ולרבנן דסברי דחליצה הוי כשאר דברים דלא בעי תנאי כפול הוה"ד דמועיל חזרה תכ"ד ולא הוי בכלל מגרש, וגזרו דילמא יאמר התקדשי לי בזיקת יבום תוך כ"ד דמועיל מדין חזרה ויעוין היטב ודוק:

ולפ"ז מדוקדק לשון התוספתא נוסחא שלפנינו, חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה ואם רצה לחזור לא יחזור, דכל הני בבי דתוספתא היינו אם רצה לחזור ולייבם וכאן קמ"ל דתוך כ"ד ג"כ אינו יכול לחזור מהחליצה, דהרקיקה ואמירה הוי יותר מתוך כ"ד, אבל כי חלצה לבד קמ"ל דאינו יכול לחזור ופשוט:

כה

המוסר מודעא וכו' ואם כו':

הרב המגיד הביא הא דאמרינן בסוגיין הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני, ומסתפקנא טובא אם גבי דידה ג"כ אמרינן דמעושה בחליצה פסולה אם לא אמרה רוצה אני, וצדדי הספק הוא משום דחזינן דבקטנה דרצונה אינו רצון ופתוייה אונס, אפ"ה סברי חכמים דקטנה חולצת דונגשה יבמתו מ"מ בין גדולה בין קטנה, ואף לר' מאיר הגירסא בירושלמי והתוספות פלפלו ריש פ"ג דבכורות והוכיחו שכן העיקר, דאם לא חלצה חליצתה כשרה, ופירשו רבנן בתוספות דהא דמקשינן אשה לאיש הוי רק דרבנן, ויעוין בפ"ק דקדושין (דף י"ח:) ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הרי דקטנה חולצת, ורבינו בפ"ד מהלכות עבדים העיר בזה בהלכה י"ג, וז"ל וכן אם כו' וחלץ לה אעפ"י שהיא חליצה פסולה מפני שהיא קטנה הרי נפסלה מן הכהונה כו' וכיון שכן אפשר דאף במעושה ולא אמרה רוצה אני ג"כ כשר, אולם הא חזינן בנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, נתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתו פסולה עד שיכוונו שניהם, וכיון דאינה רוצית אין לך מחוסרת כוונה גדולה מזו, והא דקטנה חולצת היינו כמו שפירשו רבנן בתוספות (קד:) ד"ה והא אמרי דברי ר"י, שכיון שב"ד עומדים ע"ג ומורים להם לעשות חליצה מהני אע"ג דלאו בני דעה נינהו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יעו"ש. ואף לשיטת רבינו דפוסק בפ"ג מהלכות גירושין דתורף הגט אם כתבו חרש ושוטה וקטן אעפ"י שאחרים עומדים ע"ג פסולים דאין זה לשמו, הוא כמו שמבואר בירושלמי ריש מסכת תרומות דתמן זה כותב וזה מגרש, היינו שאינו הוא המגרש והכתיבה אין זה גמר מעשה רק כותב לאחר, אבל הכא הוא החושב הוא התורם יעו"ש, והביאוהו תוספות בפ"ק דחולין (דף י"ג) בסוגיא דקטן אין לו מחשבה יעו"ש, וא"כ ה"נ הוא החולץ בזה ודאי דחשיב מעשה גמור ובכזה בר כוונה הוי, ועיין מש"כ בהלכות סוטה פ"ד הלכה ט' על ואם כתבה כו' כהן קטן פסול יעו"ש, ובפרט לפמש"כ בשו"ת חכם צבי סימן א' דהוא כוונת הקנאה ולכן בקטנה דהוי כמו דעת אחרת מקנה אותו דמהני בקטן מה"ת יעו"ש, א"כ ודאי היכי דאנסוה ולא אמרה רוצה אני לא מהני שום קנין כלל, לכן פשוט דבאנסוה ולא אמרה רוצה אני פסול, ומה דלא מוקי הגמרא הך דתני חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר היינו באנסוה שהיא לא רצתה ובגט שמתגרשת בעל כרחה כשר ובחליצה דבעי דעתה וכוונתה פסול, היינו דבעי הגמרא לאוקמי הכל בדידיה וכגוונא דבבא גט מעושה פסול דבבעל מיירי:

אמנם לפי מש"כ המהרי"ט דהא דאמר עד שיכוונו שניהם הוא רק לידע שהיא נפטרת ממנו באותה חליצה, אבל לא שיהא כוונת הלב באותה שעה, א"כ אפשר דבדידה דאף קטנה סגי לרבנן ולכמה אמוראי, אפשר דאף בע"כ מהני והיינו רק שתדע שהיא נפטרת מאתו בחליצה זו, וכמו שכתבו רבנן בתוס' פ"ק דקדושין גבי יעוד שצריך להודיעה שעושה זה לשם קדושין וע"ז אמר שצריך שיהא מדעת דילה אבל גם בבעל כרחה מהני, עיין תוספות פ"ק דקדושין (דף ה') ד"ה שכן ישנן בע"כ, כן הכא ג"כ בחליצה, ובירושלמי פרק ר"ג ה"ד המאמר קונה בין לדעת בין שלא לדעת דברי רבי כו' ויפטור הגט שלא לדעת וחליצה אינה פוטרת אלא לדעת, מורה דחליצה בעל כרחה לא מהני יעו"ש:

אולם ראיתי להעיטור חלק ראשון בחלק פ' אות פרוזבול הביא פירוש התוספתא דפ"ק דחולין ז"ל, כשר בחליצתה פסול בגירושין פסול בחליצה כשר בגירושין, פירש בשם גאון שכוונתו על גט מוטעה פסול חליצה מוטעת כשרה, חליצה מעושה פסול גט מעושה כשר, וכן הוא נדפס עתה בתשובות גאוני מזרח ומערב סימן ר"ל וזה פלא, דהא הגמרא פריך מ"ש, ומסיק דזימנין כשר וזימנין פסול ושניהם שוים דבלא אמר רוצה אני פסול ואיך אומר ע"ז פסול בחליצה כשר בגירושין. אמנם לשיטת ריטב"א בסוף מכות ובפרק החולץ דמוכה שחין אין כופין אותו לחלוץ אע"ג שכופין אותו לגרש הוי א"ש דבמוכה שחין מיירי, אבל באמת שיטת הריטב"א דחויה אעפ"י שהובאה בנמוקי יוסף דזה מוזר לומר דמוכה שחין יהא בחליצה אסור לכופו ויהיה גרע טפי מנודרת וכן דחאה בשו"ת ריב"ש סימן תק"ט, אבל לפמ"ש א"ש, דעל האשה מיירי דאם היא מעושה בגט כשר שכן מתגרשת בע"כ, ואם היא מעושה בחליצה פסול דבעי כוונתה ודעתה, ובפרט לר' מאיר דקטנה חליצתה פסולה ומקשינן אשה לאיש וא"ש מאד התוספתא, והא דמקשה בפרק אעפ"י (דף ס"ד) הא דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, על הך דתניא דאחת שומרת יבם כו' ולא מוקי כאן שתבע ליבם כותבין אגרת מרד דאז כופין אותה להתייבם דויבמה בע"כ, והא דאין כותבין שתבע לחלוץ דאם יהיו כופין אותה הלא בדידה חליצה מעושית פסול ולכן אמרו חכמים דאין כותבין ובפרט שמואל דאיהו אמר אין כותבין איהו סבר דקטנה אינה חולצת (ב"ב דף קנ"ו) עיי"ש, לק"מ, משום דר' יוחנן אמר להיפוך ואי משום דר"י קאי למשנה אחרונה דמצות חליצה קודם, א"כ א"ש כמו דמסיק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה ואין צריך לחדש מילי אוחרי ודוק בכ"ז:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.