אבן האזל/ברכות/ז

אבן האזל ‏ ברכות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

בעל הבית מברך המוציא ומשלים הברכה ואח"כ בוצע.

בגמ' דף ל"ט ע"א אמר ר"ח בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר"ח דאר"ח צריך שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מ"ש צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה אלא רבא מברך ואח"כ בוצע, והרי"ף הביא סוגית הגמ' וסיים ע"ז והלכתא כר' חייא בר אשי והלכתא כר' חייא אליבא דרבא עכ"ל, ודברי הרי"ף תמוהים דנראה דסובר דלרבא דדחה הא דר' חייא דצריך שתכלה ברכה עם הפת ממילא איתא לדר' חייא בר אשי דפת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא, ולכאורה אין שום הסבר לזה דאדרבא רבא מחמיר ואמר דמברך על השלמה ואח"כ בוצע.

ונראה עפ"י מה שפי' הערוך בפי' ב' דצנומה הוא פת יבש שא"א לאכול בלא שרייה וגורס צונמא, ולפי"ז חידוש הגמ' הוא דאפשר לברך המוציא כ"ז שהוא עוד יבש אף שצריך עוד לשפוך עליה חמין ולשרותה וע"ז קאמר בגמ' ופליגא דר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת והטעם שצריך לחתוך הפת עם סוף הברכה הוא משום דצריך דבסוף הברכה יהיה כבר ראוי לאכול בלא הכנה, וע"ז פריך רבא דכיון דהא דאין לברך על פת צונמא הוא לא בשביל התחלת הברכה דהא התחלת ברכה גם בפת שלם אכתי אין ראוי לאכול ורק דהחסרון הוא בשביל סוף הברכה דכי כליא ברכה אפרוסה והיינו על פרוסה צונמא שאינו ראוי עוד לאכילה א"כ גם בהא דינא דמברך על הפת כשהוא בוצע כיון דקפדינן אסוף ברכה ונמצא דאינו מברך אשלמה, ובאמת היה אפשר להוכיח מעיקר הדין דצריך שתכלה ברכה עם הפת דמוכח דקפדינן אסוף ברכה אלא דפריך מהא דצונמא כיון דמוכיח מזה בגמ' דאין לברך על הצונמא משום זה דבסוף הברכה לא תהא ראוי א"כ ה"נ צריך להקפיד על סוף הברכה לענין ברכה על פת שלמה ולפי"ז שפיר כתב הרי"ף דלמאי דדחה רבא להא דר"ח ואמר דמברך ואח"כ בוצע שפיר מברך על פת צנומה דהיינו יבשה אף דצריך לשפוך עליה חמין כמו דמברך קודם שיחתוך פרוסה מהככר אף דהככר אין ראוי לאכלו עד שיחתוך ממנו פרוסה.

ד

מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה, אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה, בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן.

בגמ' ל"ט ע"ב אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין ד"ה מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין, וכ' בתוס' דהטעם משום דחיטי עדיפי דאקדמיה קרא אבל פתיתין ושלימין ממין אחד ואפי' יהיו הפתיתין מפת נקיה והשלימין מפת קיבר מברך על השלימין כדאיתא בתוספתא, ובתר"י כ' בשם הר"י דדמי לפרוסה של חטין ושלמה של שעורין ומברך על הפרוסה של סולת, ולכאורה פלא שלא הביא את התוספתא, אכן לפי"מ שמפרש תר"י שם דדין דמברך על הפרוסה של חטין תלוי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן לענין תרומה ולרבנן דתורם בצל קטן שלם ה"נ לענין ברכה מברך על השלימה של שעורין א"כ יעמיד התוספתא כרבנן, ולהלכה סובר תר"י דקיי"ל כר' יהודה, אמנם צ"ע בדבריו דלמה תליא בפלוגתא דר"י ורבנן והא אמרינן בגמ' דבדאיכא כהן כו"ע לא פליגי דחשיב עדיף ולענין ברכה כדאיכא כהן דמיא וכמש"כ הרשב"א, אך באמת לפיר"ת דמפרש הא דמניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע היינו פרוסה של חטין ושלמה של שעורין ע"כ צריך לומר שיש איזה מחלוקת בזה דהא אמר ששמת שלום בין התלמידים וע"כ דסובר דלענין ברכה כמו דליכא כהן דמיא, אבל קשה בסברא דהא בדליכא כהן דסברי רבנן דתורם בצל שלם היינו משום דתורם מן המתקיים ולענין ברכה אין כאן סברא דמתקיים, ואולי דכיון דלענין ברכה לא דמי כ"כ להא דאיכא כהן דהתם אנו דנין על טובת הכהן דניחא ליה לקבל דבר חשוב, לכן חזינן אי חשוב עדיף מצד עצמו וקרינן ביה בהרימכם את חלבו אף דאיכא כנגדו ניחותא דמתקיים א"כ גם לענין ברכה אמרינן עדיף חשוב אף דאיכא סברא דשלם, אבל אי ס"ל דהוא רק מצד ניחותא דכהן ובדאיכא ניחותא דמתקיים דוחה סברא דחשוב א"כ גם הכא בדאיכא שלם דוחה סברא דחשוב, ולפי"ז קיי"ל לההלכה דחשוב עדיף אף דאיכא כנגדו מתקיים דהא אמרינן רק יר"ש יוצא ידי שניהן אבל בעיקר הדין מברך על הפרוסה של חטין, זהו שיטת התר"י דקיי"ל בפלוגתא דבצל כר' יהודה, ולפי"ז לא קיי"ל כמתני' דכשאין כהן תורמין מן המתקיים, ועיין בתוי"ט תרומות פ"ב מ"ה.

אכן הרמב"ם בפ"ה מתרומות פסק כמתני' דכל מקום שאין כהן תורמין מן המתקיים וכן פסק כת"ק דתורמין בצל קטן שלם, והנה לפי שיטת הראב"ד שהביא הרשב"א דהא דר' ירמיה בר אבא לא קמה במסקנא ניחא, דגבי ברכה כדאיכא כהן דמיא והא דאמר רנב"י יר"ש יוצא ידי שניהם קאי אפתיתין ושלמין של חטין, אבל הרמב"ם הא כתב דהא דרנב"י קאי אפרוסה של חטין ושלמה של שעורין כדי שיבצע מחטין ומשלמה, וא"כ למה אמר יר"ש יוצא ידי שניהן ואף דהא דאמר שניהן יש לפרש דקאי אשני לחמים השלמה והפרוסה כדפי' ר"ת אבל מ"מ איזה ספק היה בדבר ולמה אמר ששמת שלום בין התלמידים, וצריך לומר דהרמב"ם ג"כ סובר דהא דר"י בר אבא נדחה למסקנא וגבי ברכה כאיכא כהן דמיא ומ"מ כיון דר"י בר אבא אינו סובר כן ולפי דבריו צריך לפסוק דגם גבי ברכה שלם עדיף כדברי ת"ק דר"י ע"ז אמר רנב"י דיר"ש יוצא ידי שניהם וזהו ששמת שלום בין התלמידים.

ה

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחר נוטל בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל, והבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואוכל, ואין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום המברך.

ברמ"א בסי' קס"ז סט"ו כתב דמותר לתת לכל אחד חלקו קודם שיאכל הוא, ובט"ז שם תמה ע"ז דהא דכתבו התוס' מ"ז ע"א דנותן לכל אחד חלקו היינו דוקא לדעת השר מקוצי דהתיר להמסובים לטעום תחלה אם נתן להם הבוצע חלקם אבל לדעת הרמב"ם והטור דלא חילקו וס"ל דבכל גווני אין להם לטעום תחלה אין להתיר בזה עיי"ש, ודבריו תמוהים דמדברי הרמב"ם מוכח דלכתחלה הסדר כן דמקודם נותן פרוסה לפני כל או"א ואח"כ טועם.

ו

שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין, גמרו מהן שנים השלישי מפסיק עמהן, גמר אחד מהן השנים אין מפסיקין לו אלא אוכלין והולכין עד שגומרין.

השלישי מפסיק עמהן, מלשון עמהן משמע דמפסיק לגמרי ומברך עמהן, והא דאמרי' בגמ' מ"ו ע"א עד היכן ברכת הזימון משמע דהרמב"ם מפרש לה דקאי על מי שיצא לשוק דקורין לו ומזמנין עליו, ונראה דהא דצריך להפסיק אינו משום דין זימון דידיה דכיון דהוא רוצה לאכול לא היה איסור ליחלק בברהמ"ז ובפרט דכיון דעכשיו אינו שבע אפשר דחיוב הברהמ"ז אצלו אינו אלא מדרבנן, (וזה תלוי בפי' בה"ג גבי עדי כפנא) אלא שהוא מחוייב להפסיק בשבילם כדי שיברכו בזימון וזהו דין מדיני ד"א, וכ"כ הכ"מ בפי' ה"ב עיי"ש, ואולי יש ליישב בזה קושיית התוס' מ"ה ע"א ד"ה שלשה שאכלו דהק' דילמא טעמא דאין רשאין ליחלק משום דיפטרו להשלישי די"ל דאין רשאין ליחלק היינו גם אם אחד רוצה עוד לאכול דזהו דוקא בשביל השנים, ואף דא"כ מתני' היא ומאי אשמעי' רבא משום דממתני' לא ידעינן חילוק בין אחד לשנים, ועמ"ש בפ"ה הל' י"א.

יב

הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין נוטלין ידן בסוף זה אחר זה.

השגת הראב"ד הביאו להם מים לנטילה כו' עד בסוף זה אחר זה, כתב הראב"ד איני יודע מהו זה שהרי הגדול נותן רשות לקטן ממנו לברך והטעם כדי שיעיין בברכת המזון בעוד שהאחרים נוטלין ידיהם וכשהם מאה די לו בחמשה לעיין ולא יותר כדי שיהא סמוך לנטילת ידים ברכה ונטילת ידים שבינתים אינה הפסק בין תבין עכ"ל.

וכתב הכ"מ ליישב דעת רבינו דלא הביא הברייתא דבזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה משום דסובר דההיא מתניתא איתניא בימיהם דכיון שנטל זה ידיו מיד מסלקין השולחן מלפניו וכפירש"י משום דגנאי הוא שיסלקו השולחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל אבל השתא שאין מסלקין השולחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו הם מאה גדול נוטל תחלה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות, ודבריו תמוהים דהא כ' הרמב"ם בהל' י"א דקודם מים אחרונים מסלקין השולחן, אלא נראה דצריך לומר דהרמב"ם סובר דהך ברייתא אזלא למ"ד דנוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ולפי"ז מסלקין השולחן אחר הנטילה ואנן דקיי"ל כב"ש דמכבדין את הבית תחלה ומסלקין השולחן קודם הנטילה קיי"ל כרב דלעולם גדול נוטל לידים תחלה.

יג

גמרו ליטול ידיהן ונגבו ידיהן וברכו ברכת המזון והביאו את המוגמר, מי שבירך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר וכולן עונין אמן.

השגת הראב"ד גמרו ליטול ידיהן כו' עד וכולן עונין אמן, כתב הראב"ד ז"ל אע"פ שלא בירך ברכת המזון אם לאחר סעודה בא הגדול מברך ואע"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזרה הברכה לגדול שלא אמרו דהוא אומר על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה אלא המוגמר הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי עכ"ל.

במתני' מ"ב ע"ב והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה ופירש"י לאחר סעודה לאחר ברהמ"ז, ואע"פ שאין דרך להביא המוגמר אלא לאחר סעודה ובאותה שעה כבר עברה הסעודה ואין אנו חייבין לתת לזה לברך מ"מ כיון דבא תיכף אחר הסעודה יברך אותו שבירך ברהמ"ז דהואיל ונתנו לו מעלה אחת ניתן לו ג"כ מעלה אחרת, כן פירושו לפירש"י, וכ"פ הרמב"ם, ובתר"י הביא בשם הגאונים לפרש כפי' הראב"ד דמיירי בתוך הסעודה אבל אחר הסעודה אפי' הביאו לפני ברהמ"ז מ"מ לא מהני רשותא דברהמ"ז לברך גם על המוגמר ודוקא בתוך הסעודה, והא דתנן והוא מברך על המוגמר קאי ארישא על הא דקתני הסבו אחד מברך לכולם והיינו הבוצע, וכ' בתהר"י ראי' לזה מהא דיין שלאחר המזון אחד מברך לכולם ולא קתני דהוא אומר על היין, והרשב"א מפרש באמת דגם על היין מברך הבוצע, והנה ראיית התהר"י הוא לפי פירושו דהא דתנן והוא מברך קאי על מי שברך המוציא אבל אם נימא דקאי על מי שבירך ברהמ"ז לא קשה מיין דיין שלאחר המזון הוא קודם ברהמ"ז.

והא דקתני במתני' אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה פי' בתהר"י דהיינו דאע"פ שדרך להביא המוגמר לאחר הסעודה ואם הי' מביאין לאחר הסעודה לא היה שייך למי שברך ברכת המוציא משום דכבר נגמרה הסעודה ואע"פ שהבוצע הוא מברך מ"מ אינו מוכרח שהוא יברך גם על המוגמר ודוקא אם הוא באמצע הסעודה שייך להמברך ברכת המוציא דהוא מכלל הסעודה, והרשב"א כ' בזה דמתני' אשמעינן דבר אחר דאע"פ שאין מביאין המוגמר אלא לאחר הסעודה לגמר את הידים ולהעביר הזוהמא ואז אין מברכין על הריח מ"מ כשהביאו באמצע הסעודה בשביל הריח מברכין עליו.

ומה דכתב הראב"ד דהכי מוכח בירושלמי יש חילוקין בין הגירסות דהרשב"א גורס מה בין מוגמר ליין שבאמצע המזון התם כולהון נהנין כחדא הכא כל חד וחד שתי לנפשיה, והרשב"א כתב דמגמ' שלנו מוכח דלא כהירושלמי דאמר לקמן בדף מ"ג ע"א אע"ג דאיכא דעדיף מיני' מסייע לי' לרב דאמר הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה ומוכח דקאי על ברכת המזון, אח"כ כתב הרשב"א דגירסא אחרת יש בירושלמי מה בין מוגמר מה בין יין, מוגמר הכל מריחין יין אחד טועם, ולא פי' הרשב"א מה דעתו לפרש הירושלמי לפי גירסא זו, אכן בתהר"י גורס כגירסתו השני' של הרשב"א ומ"מ מפרש כמו שפי' הרשב"א בגירסא הקודמת, ומה דקתני אחד הוא שטועם היינו דבעת שטועם אחד אינו טועם חברו לכן מברך כאו"א, והסביר בתהר"י דאף דגבי מוגמר יש חשש שיענה אמן בתוך האכילה ויבוא לידי סכנה, מ"מ אין כדאי שיברך כאו"א כיון דתיכף נהנין כולם ושמא יתאחרו ויהנו בלא ברכה, ולכן טוב שאחד יברך ואף שלא יענו אמן יצאו מטעם שומע כעונה, אבל ביין שכאו"א טועם כדאי שיברך כאו"א משום שמא יענו אמן בתוך הסעודה ויבואו לידי מכשול בסעודה.

והנה לפי הגירסא השני' של הרשב"א נראה דאפשר לפרש דלא קאי על יין שבתוך המזון, אלא על יין שלאחר המזון, והקושיא הוא מה שהק' בתהר"י למה לא תנן במתני' נמי והוא מברך על היין, והתי' נראה דהוא עפי"מ שאמרתי לבאר במה דאומרים ברשות כשמוציאים על הפת ועל היין אומרים סברי ובשבלי הלקט יש הרבה פירושים בזה, אכן אפשר לומר בפשיטות דביין כתבו בתוס' שכל אחד כוסו לפניו וממילא לא שייך ליטול רשות דהא כל אחד יכול לברך על כוס שלו ואם עושים שליח לברך בודאי צריך שיברך הגדול אבל בעלים על כוס שלו אין כאן ומי שלא יחפוץ יכול שלא לצאת בברכתו ויברך לעצמו אבל פת שאחד הוא הבוצע הככר שייך לכל המסובין ושייך ליטול רשות, ובזה מבואר הא דכתבו התוס' בדף מ"ז ע"א בשם הירושלמי דהא דאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך דהוא דוקא כשאין כל אחד כוסו לפניו וצריך להבין בטעמא דמילתא, אכן לפי"ז מובן שפיר דאם כל אחד כוסו או פתו לפניו אין בזה שותפות ולא שייך אחד לחברו כלל.

ובירושלמי הובא בתוס' דף ל"ט ע"א אמר ר' חייא בר ווא הדא אמרה אהן דנסב עיגולא ומברך עליה והכא לא אתי בידיה צריך לברך עליה זמן תנינות ולמד זה מהא דאמר ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא בוצע, ובארנו שם דהלמוד הוא שכ"ז שאינו בידו אינו מברך ולכן כשמברך על הפוגלא אין הברכה נתפסת אלא על זה הפוגלא ורק דאח"כ נפטר על כמה שיאכל אבל תחלת הברכה חלה ע"ז הפוגלא משום דברכה חל על מה שהוא תפוס בידו דעל אחרים לא נקרא סמוך לברכה וכמו דבברכת המצות בעינן עובר ולא עובר דעובר, ולפי"ז גם כאן גבי מוגמר דע"כ צריך לומר שכשמביאים מוגמר מביאים מכוסה והמברך פותחו או שהמברך מדליקו דאילא"ה נהנה קודם שיברך, ואחר שכן הוא א"כ שפיר גבי מוגמר כשמביאין להמברך המוגמר והוא פותחו א"כ הוא שייך לכל המסובין דכל המסובין שייכין בברכה זו, ולכן הרשות שייך לבעל המוגמר, אבל ביין הבא אחר הסעודה דכל אחד יכול לברך על כוס שלו אלא דמשום ברוב עם הדרת מלך אחד מברך א"כ אינו שייך למי שיש לו רשות מהבעלים לברך על הפת דדוקא במה שהן שותפין בו שייך להבעלים לכבד בברכה אבל במה שאינם שותפין בו אין להבעלים זכות כלל וכל אחד ואחד יכול לברך כמו הבעלים וממילא ד"א שהגדול מברך, אבל בפת כיון שהוא שייך להבעלים הבעלים יכולים לכבד למי שירצו.

ובזה נראה לבאר לפי שיטת הגאונים דסברי דהא דתנן והוא אומר על המוגמר קאי על הבוצע הא דאמרי' בגמ' מ"ג ע"א והוא אומר על המוגמר מכלל דאיכא עדיף מיניה מסייע לרב דאמר הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה ומשמע דלא כשיטת הגאונים אלא דקאי על המברך כמש"כ הרשב"א, אך באמת גם לפי' רש"י והרמב"ם אינו מדוייק ד' הגמ' דבמאי מסייע הא דמתני' לרב, ורש"י פי' דהראי' היא דכיון דאתחיל בחדא עביד לאידך, אבל אינו דומה דמים אחרונים אינו מצוה והוא רק ראי' שעשו אותו לגדול שבסעודה לענין ברהמ"ז אבל איזה ראיה הוא מברהמ"ז למוגמר, וביותר קשה על הרמב"ם דכתב דלהכי נוטל הגדול תחלה שלא ישב וידיו מזוהמות וא"כ אין הטעם משום שהתחיל בחדא מצוה דלפי"ז פשוט הא דצריך ליטול תחלה כדי שיברך, ואם נימא דההתחלה הוא מנטילת מים אחרונים שנוטל הגדול תחלה וממילא הוא המברך משום שהתחיל בחדא מצוה בנט"י, לא משמע הכי בעובדא דרב ור' חייא, וגם בפשטות נראה דעיקר הכבוד הוא בברכת המזון. ועוד דבאמת הא אינו הגדול שבסעודה כמש"כ הראב"ד רק דהכונה דעשו אותו עכשיו לחשוב שבסעודה בשביל שכבדוהו בברכת המזון אבל לא משמע דבזה גופא עשו אותו גדול בנטילת ידים דהיאך מקבל זה הכבוד מכיון שיודע שאינו הגדול דבשלמא לענין ברכה יכול לברך אף שאינו הגדול אבל נט"י תחלה הוא שייך רק למי שגדול באמת.

ונראה דלד' הגאונים הא דאמרי' והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה היינו דאשמעינן דהבעה"ב יש לו רשות לכבד למי שירצה דבלא מתני' הוי אמינא דתמיד הגדול מברך וא"כ מאי רבותא דמתני' דהוא אומר על המוגמר דכיון דמקודם ברך משום דהיה הגדול א"כ פשיטא דהוא מברך על המוגמר וכיון דתני לה ע"כ מוכח דאף דלכתחלה צריך הגדול לברך מ"מ יש לבעה"ב ליתן רשות לאחר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה, ומזה הוא דמסייע כרב דהנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה היינו לא לענין דינא דנוטל ידיו תחלה דמזה אינו מוכח כלל אלא לעיקר דינא דלא הגדול הוא המברך אלא מי שנתן הבעה"ב ליטול ידיו תחלה הוא מזומן לברכה דבזה הזמינו לברך.

טו

אע"פ שאין ברכת המזון צריכה יין אם בירך על היין כמנהג שאמרנו צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ וימלאנו יין חי וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה ואין משיחין על כוס של ברכת המזון אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו.

והטור בסי' קפ"ב חולק על דברי רבינו ופסק דברכת המזון טעונה כוס וכתב וכיון שטעון כוס צריך לחזור אחריו ולא יאכל אא"כ יהיה לו כוס לברך עליו ברכת המזון, אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת כדחזינן באמימר שלן בתענית במוצאי שבת מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו דכיון דברהמ"ז טעונה כוס אין חילוק בינו להבדלה עכ"ל.

והמג"א בסי' קפ"ב השיג על דברי הטור דמדמי כוס של ברהמ"ז להבדלה, אבל באמת מקור דברי הטור הוא מדברי התוס' והרא"ש בברכות דף נ"ב ע"א דהקשו אהא דאמר בגמ' ומניחו עד לאחר המזון והא אמרינן בפסחים אסור לטעום קודם הבדלה ואמימר לן בתענית לפי שלא היה לו יין להבדיל ותירצו בתוס' דשאני אמימר שהיה סבור שיהיה לו כוס ומוכח מדברי התוס' דכאן אם היה לו כוס למחר לא היינו מתירין לאכול קודם הבדלה וכן כתב הרא"ש להדיא דמיירי באינו מצפה שיהיה לו כוס למחר. ולכאורה מה בכך שיהיה לו למחר כוס הא אם לא נתיר לו לאכול אלא להבדיל הרי אח"כ יאכל בלא כוס של ברהמ"ז ומוכח מזה דבאמת אסור לאכול אם לא יהיה לו כוס וצריך להמתין סעודה אחת כמו בהבדלה, והגר"א בביאורו כתב על דברי הטור דמקורו מדברי הרא"ש אלו, ובד' התוס' ע"כ צריך לפרש כד' הרא"ש דאילא"ה למותר כל הך חידושא שהיה מצפה אמימר שיהיה לו כוס למחר דמה איכפת לן אם גם צריך להתענות כל היום מ"מ הכא אם יבדיל מקודם ע"כ יאכל ויברך בלא כוס ולכן זה דוחה וע"כ דלא מסתבר להתוס' לומר דמצד אחד יהיה חמור כוס של הברכה מאכילה קודם הבדלה ומ"מ יהיה מותר לאכול בלא כוס ובהבדלה אסור לאכול אפי' אין לו כוס, וע"כ דאין נ"מ, זהו ביאור ד' הטור וזהו כונת הגר"א ז"ל שכ' דמקור דבריו מד' הרא"ש ובאמת הוא מד' התוס'.

אכן ח"ג הגריח"ס שי' אמר דאפשר דלעולם מותר לאכול אם אין לו כוס לברהמ"ז ומ"מ כ' הרא"ש דלא היה מצפה שיהיה לו למחר כוס והוא משום דס"ל דעיקר ההיתר בכאן לאכול קודם הבדלה הוא בשביל דחשבינן ליה כאילו אין לו יין משום שהיין צריך לברהמ"ז וקשה הא אפשר שלא לאכול וא"כ יש לו יין ואף דבאמת אח"כ יאכל בלא כוס אבל לא נוכל לחשבו כאילו אין לו יין כיון דהבדלה דוחה האכילה דהא אסור לאכול קודם הבדלה אפי' באופן שאין לו, וע"ז תירץ דמיירי שגם למחר לא יהיה לו יין וא"כ גם אם יתענה היום ותהיה אכילה ראשונה למחר ג"כ ע"כ יברך ברהמ"ז בלא כוס וא"כ לאותו הסעודה הראשונה שיאכל אם היום או למחר צריך לו כוס זה וממילא נחשב אין לו יין ואף דגם עכשיו אם יברך היום ויאכל למחר יברך בלא כוס אבל אנן באכילה זו הראשונה עסקינן ואם לא יאכלנה היום ע"כ יהי' צריך לאכלה למחר אבל אם יאכלנה היום יוכל מחר שלא לאכול אף שאינו מחוייב.

והרשב"א כתב בשם הראב"ד דאמימר יודע היה שלמחר יהיה לו יין למזון ולהבדלה, אבל זה בשאינו בטוח שיהיה לו יין למחר ויצטרך לברך מחר בלא יין וכיון שעכשיו יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור האכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברהמ"ז, והנה ד' הראב"ד קשה להבין במה שכתב דאמימר היה מצפה שיביאו לו יין על הבדלה וברהמ"ז דמה איכפת לן שיביאו לו יין על הבדלה לחוד, והייתי רוצה לומר דכיון שאז יצטרך לסדר סעודתו קודם הבדלה ובין כך וכך יאכל קודם הבדלה יכול לאכול גם עכשיו, אלא דמ"מ לא מסתבר כן דמה בכך שיאכל מחר פעם א' סמוך קודם הבדלה לכן יאכל גם עכשיו, ונראה דאפשר דהראב"ד סובר כשיטת הבה"ג דסבר דאם טעם ביום אינו מבדיל ודוקא במוצש"ק אם טעם מבדיל ולפי"ז לא יוכל למחר לעשות כדתניא בברייתא, וע"כ יצטרך להבדיל מקודם ולא יהיה לו כוס לברכה, וסובר הראב"ד דכוס של ברכה דוחה הבדלה ויסבור כהמהר"מ מרוטנבורג דאם אין לו כוס להבדלה מברך בלא כוס, ומה שתמה ע"ז בד"מ בסי' רצ"ו הא הבדיל בתפלה, צריך לומר דסובר דכיון דקבעו הבדלה בברכה אף כשאין לו יין אינו יוצא בהבדלה בתפלה, וממילא כיון שלא יהיה לו יין לברהמ"ז יברך הבדלה בלא יין ויניח היין על כוס של ברהמ"ז וממילא היה יכול לעשות כן גם עכשיו, ולזה כתב שהיה יודע שיהיה לו יין על שתיהן.

ומש"כ הראב"ד אח"כ כהרא"ש דבברייתא אינו בטוח שיביאו לו יין למחר ויצטרך לאכול מחר בלא ברכה, נוכל לפרש בזה ב' הפירושים או שנפרש כהטור דאם היו מביאין לו יין למחר היה מבדיל עכשיו ולא יאכל עד למחר אבל כיון דע"כ יהיה צריך לאכול מחר ולא יברך על יין יותר טוב עכשיו קודם הבדלה או שנפרש כפי' הב' וכנ"ל.

והמג"א בסי' קפ"ב הקשה על הטור דהא אמרינן בפסחים דף ק"ה דאם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום ומשמע דאוכל אף שאין לו כוס לברהמ"ז ואין לומר דמשום כבוד שבת ויו"ט שרי לאכול בלא כוס דהא להבדלה מדמי ליה ובהבדלה כ' הרי"ף דאפילו במוצ"ש ליו"ט אסור לאכול, והנה מה דכ' המג"א ומשמע שאוכל בלא כוס הוא משום דלא משמע להמג"א דקידוש על היין ידחה סעודת שבת ויו"ט ובפרט דאפשר לקדש על הפת ואף דלהדיא נפסק בשו"ע בסי' רע"א דאם יש לו מעות ליקח יין או צרכי סעודה יקח יין לקידוש דקידוש על היין עדיף מכבוד יום משמע ליה דהיינו בשר ודגים אבל לא שלא יאכל כלל, ובאמת לא אדע מנין פשיטא לו דהא כל אכילת שבת ויו"ט נכלל בכבוד יום, וא"א לומר דכונתו בשביל קידוש במקום סעודה (ובאמת כ"כ המג"א בסי' רע"א) דהא אפשר במיני תרגימא דאין צריך אחריו ברכת המזון על הכוס, עכ"פ אף אם נניח כד' המג"א דמשמע שאוכל או דמשמע ליה דאם נימא דאינו אוכל הו"ל להשמיענו דאף שלא יוכל לאכול עדיף קידוש על היין ודוחה, או דשלא לאכול כלל מסתבר דעדיף מכבוד יום וצריך לדחות קידוש על היין ומ"מ לא אבין ראייתו דהא פשוט איכא לאוקמי דגם למחר לא יהיה לו כמו שכ' המג"א ורק שכ' המג"א דמ"מ קשה דלקדש אריפתא ויברך על הכוס, ולא אבין מה שייך קושייתו לשיטת הטור דסובר דאסור לאכול אם לא יהיה לו יין ולמד זה מהבדלה דהא גם בל"ז קשה דהא עכ"פ חזינן דברכה על הכוס דוחה לאיסור האכילה דקודם הבדלה וא"כ למה מדחינן ברכה על הכוס בשביל קידוש על היין, וע"כ מוכח דקידוש על היין חמור ודוחה ברכה על הכוס כמו דדוחה כבוד היום, וא"כ מנ"ל להמג"א דאם נאמר דאסור לאכול אם אין לו כוס לא נוכל אז לומר דקידוש על היין עדיף.

איברא די"ל אם נימא דהמג"א סובר מסברא דא"א דקידוש על היין ידחה אכילת שבת ויו"ט וזה הא מצינו מד' הרי"ף שהביא דאכילה בלא ברכה דוחה לסעודת יו"ט וגם מצינו דברכה על הכוס דוחה אכילה קודם הבדלה וא"כ א"א דקידוש על היין ידחה ברכה על הכוס כיון דברכה על הכוס דוחה איסור אכילה קודם הבדלה וסעודת יו"ט אינו דוחה וכיון דנימא דסעודת יו"ט דוחה קידוש על היין א"א דקידוש על היין ידחה ברכה על הכוס, אבל כ"ז אם נניח דהיא סברא מוכרחת אבל אין לזה שום יסוד ואם גם נסכים להמג"א דמשמע שאוכל והוא מדלא אשמעינן דאף שלא יוכל לאכול, אבל מזה הא אין ראיה כלל דהא שפיר מיירי דגם למחר לא יהיה לו וא"כ אין קושיא רק מעיקר הסברא דאמאי לא יקדש אריפתא ויברך על הכוס וזה קשה בלא"ה דעכ"פ חזינן דברכה על הכוס חמיר מדדוחה אכילה בלא הבדלה ואכילה בלא הבדלה חמיר דדוחה אכילת יו"ט ואמאי לא יקדש על ריפתא וע"כ צ"ל דקידוש על היין חמיר מכולם וכנ"ל.

והנה לבד מכל זה היה אפשר לומר דהך ברייתא סברה דאינה טעונה כוס דהא פלוגתא דתנאי היא ואף דלא אשכחן דפליגי אלא אליבא דב"ש מ"מ הא פשוט בגמ' דלא פשיטא להלכה דטעונה כוס ובאמת כן פסק הרמב"ם דאין טעונה כוס, ורק דלפי"ז יהיה קשה לשיטת הרא"ש דפסק דברהמ"ז טעונה כוס ומ"מ פסק כהך ברייתא דאין לו אלא כוס א' אומר עליו קידוש היום.

ומה דמייתי המג"א מדאמר בגמ' עירובין דף מ' ע"ב מ"מ בעינן כוס ופירש"י סתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס אבל בשאר יומי לכולי עלמא לית להו, ומשמע שאוכלין בלא כוס, לא ידענא כלל מהו מביא משם דהא זהו ודאי דאם אין לו כוס גם ביום מותר לאכול ולא צריך להמתין אלא שיעור סעודה אחת ובגמ' דעירובין הא מוכח דכל ימי החוה"מ אין לו כוס וא"כ הא מותר לאכול, ואין לומר דהכי מקשה המג"א דאמאי פשיטא לגמ' דבחוה"מ אין לו כוס כיון דחמיר כ"כ דצריך להמתין לאכול אם אין לו כוס, דהא בל"ז ג"כ יקשה דעכ"פ הא פסק הרא"ש דברהמ"ז טעונה כוס וחמיר כ"כ דדוחה איסור אכילה קודם הבדלה, וע"כ דהי' פסיקא להגמ' דלא הי' מצוי להו יין בכל סעודה ורק בשבת ויו"ט הי' מצוי להם וא"כ מה מקשה על דינא דלא יאכל בלא כוס הא זהו רק באם מצפה שיהיה לו עד משך זמן הסעודה השניה, ובדוחק יש לומר דאף דפסקינן דברהמ"ז טעונה כוס מ"מ אין מזדרזין כ"כ בזה ולא היה מצוי להם אבל אם היה אסור לאכול בלא כוס היו משתדלין ומחפשים ביותר והיו מוצאין יין, אבל זהו דוחק להקשות ולדחות בזה ד' הרא"ש והטור כיון דעכ"פ צריך לומר שלא היה מצוי להם דהא לא קיימו דינא דברהמ"ז טעונה כוס.

ובעיקר היסוד לומר דאסור לאכול אם לא יהיה לו יין כמו בהבדלה דאסור לאכול דהקשה המג"א דאיזה משל הוא הא בהבדלה יש איסור דכבר חל עליו חיוב הבדלה אבל הכא אכתי לא חל עליו חיוב כוס ברהמ"ז, באמת יש לומר דראיתו הוא פשוט, דכיון דחזינן דכוס ברהמ"ז מדחה האיסור לאכול קודם הבדלה וכבר כתבנו ההסבר דהוי כמי שאין לו יין דהא סובר הרא"ש דאם בטוח שלמחר יביאו לו יין באמת אינו דוחה, והיינו משום דאמרינן דהכוס שיש לו צריך להניחו על כוס של ברכה, וקשה למה ידחה חיוב כוס של ברהמ"ז של אח"כ ועדיין לא חל עליו חיוב הבדלה דעכשיו וע"כ מוכח מזה דכשרוצה לאכול החיוב עליו לידע אם יש לו יין ומחוייב מעכשיו להשתדל להשיג יין וא"כ כיון שרוצה לאכול עכשיו ואנו אומרים לו דאסור לאכול בלא הבדלה על זה שפיר אמרינן דאסור ג"כ לאכול בלא יין לברהמ"ז וחשיב דחלה דין יין לברהמ"ז ויין להבדלה ביחד, אבל אם נימא דמותר לאכול באם אין לו כוס לברהמ"ז ומשום דאכתי לא שייך דררא דברהמ"ז ורק כשיגמור לאכול יהיה חל דינא דכוס ברהמ"ז א"כ לא מסתבר כלל דכוס דיתחייב אח"כ ידחה דין דאסור לאכול קודם הבדלה כיון דאכתי אין עליו חיוב כלל, ומוכח מזה דאסור לאכול, ונמצא דנדחה דחייתינו בד' הרא"ש דאפי' אם נפרש כנ"ל בד' הרא"ש דלפי"ז אין ראיה מד' הרא"ש לשיטת הטור, מ"מ מוכח כדעת הטור דאסור לאכול אם אין לו כוס ברהמ"ז, ועיקר ד' הרא"ש והתוס' באמת מוכרחין הם דהא עכ"פ חזינן להדיא בברייתא דמותר לאכול קודם הבדלה ויקשה מאמימר דבת טוות וע"כ דחיוב ברכה על הכוס דוחה ומוכח ע"כ דהחיוב הוא עכשיו בשעת אכילה וממילא דמי להבדלה, ומדחזינן דברכה על הכוס דדחי איסור אכילה קודם הבדלה צריך לומר דגם בלא כוס לברהמ"ז אסור לאכול כיון דחלה עכשיו וחמיר מהבדלה.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.