עצמות יוסף/קידושין/כג/ב

עצמות יוסף קידושין כג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף כ"ג ע"ב

ישראל לא שייכי בתורת קרבנות וכו'. אע"ג דקי"ל דשחיטה מותרת בזר מכל מקום מהקרבה ואילך קחשיב דדמי לקבלת הגט העבד שהוא עיקר הדבר. תוס' דאמר ר"ה הני כהני וכו' אם כן י"ל דהתם הכי קמבעי' ליה וכו' ונפקא מינה וכו' באמת דברי התוס' קשים מאד בעיני דהא במס' נדרים קאמר תלמוד' בהדיא למאי נ"מ למודר הנאה ולדברי התוס' היה ראוי לבעל הגמ' שיאמר הך נפקותא ועוד מה להם לבעלי התוס' לתת נפקותא אחרת ואם נאמ' דדברי התוס' שייכי אמלתיה דר"ה ולא שייכי אמאי דסלקי דהיינו מאי דבעי התם בנדרים אכתי קשה דאין הל' מוכיח דבר מזה ואפי' נדחוק עצמו בזה ונפרשו אמלתיה דר"ה צריכין אנו לדחוק דברי התוס' על אופן שיסכימו דבריהם עם מה שכתבו התם במסרה יומא דהתם כתבו ממש להפך ממאי דכתבו הכא ודבריהם צ"ע.

אחר ימים באו שיטות הריב"ל נדפסו מחדש ראיתי נתעורר ג"כ בזה. ובדוחק נראה דהם ז"ל לא ס"ל מאי דכתבו התם בפ"ק דעמא דאי אמרי' דשליחי דרחמנא היינו אף שליחי דרחמנא דאז אסור במודר הנאה כיון דאית ליה הנאה כיון דהוו נמי שלוחי דידן אלא ס"ל ז"ל דכי היכי דאי אמרי' אף שלוחי דרחמנא משום הכי מקריבין הקרבנות כיון דהוו שלוחי דרחמנא לענין מודר הנאה נמי אמרינן הכי דמותר כיון דכבר הוו שלוחי דרחמנא ואין שום צד לבעיין דבעי התם בנדרים אלא דבעי משום דאיכא תרתי מילי לגריעותא חדא דהוי מודר הנאה וחדא דהוי שלא מדעת הבעלים וז"ש התוס' ונ"מ וכו' וקאי אבעיא דנדרים לתת סברא לבעיין דטעמא דבעי מי אמרינן דאסור היינו משום דהוי נמי שלא מדעת הבעלים והך נפקותא לחודא אי לא הוי מודר הנאה לא הוה מבעיא ליה דפשיטא דמותר אלא משום דאיכא תרתי לריעותא הוא דמבעי' ליה כנר' ודוחק. עוד נראה דרך אחר זכור אזכרנו בסוף דברי.

וקשה לי בתירוץ זה השני שכתבו ונ"מ כו' דמאי מבעיא ליה תפשוט מדברי ר' יוחנן שהביא שם בנדרים הבעיין בעצמו דאמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה. ואי אמרת דשלוחי דרחמנא דוקא קאי' אמאי צריך דעת בעלים והר"ן ז"ל בפירושו למס' נדרים הוקשה לו קרוב לקושיא זו ותירץ ז"ל דאין פשיטות מר' יוחנן דאפי' תימא דשלוחי רחמנא דוקא קאמר אפשר דאפי' הכי קאמר רחמנא דנבעי דעת בעלים ולדברי התוס' א"א זה בשום פנים דהא כתבו ז"ל ונ"מ וכו' דאי שלוחי דרחמנא דוקא לא בעינן דעת בעלים והנראה דדעת הבעלים שכתבו התוס' לאו היינו ידיעת הבעלים דהא פשיטא דבעי ואפילו תימא שלוחי דרחמנא דוקא וכמו שכ' שם הר"ן ז"ל והכא היינו דעת ורצון הבעלים דלא ניחא להו שיקריבו קרבן זה כהני זה המשמר והוא עומד וצווח על זה וכמ"ש התוס' שם ביומא ובכה"ג היא הנפקותא שאמרו התוס' א"נ נראה דהכל צריכין דעת דאמר ר' יוחנן לאו לעכובא קאמר אלא לכתחילה הוא דקא' דצריך דעת בעלים. ובזה אפשר לפ' כוונה אחרת בדברי התוס' ואו' דבשלמא מעיקרא דצדדי הבעיא אי הוו שלוחי רחמנא דוקא או שלוחי דידן דוקא עם שבאמת יש נפקותא אחרת שהיא דאי שלוחי דרחמנא דוקא פשיטא דלא בעי' דעת בעלים ודברי ר' יוחנן לכתחילה איתמר ואי שלוחי דידן דוקא פשיטא דאין צריך דברי ר' יוחנן הם לעכוב' בגמ' דנקט נפקות' דמודר הנאה ה"ה דאיכא הך נפקותא ומשום דהויא פשיטא לא נקט לה תלמודא אבל השתא דצדדי הבעיא היא אי שלוחי דרחמנ' או אף שלוחי דידן ונ"מ לענין מודר הנאה כדקא' תלמודא השתא יש מקום לספק ולו' א"נ שלוחי דידן נמי הוו אי צריך דעת בעלים לכתחילה או לעכובא והוי ראוי שיאמר בעל התלמוד הך נפקותא לז"א התוס' דהשתא נמי הנפקותא פשיטא דאי שלוחי דרחמנא דוקא אין צריך בעלים ואי שלוחי דידן נמי הוי פשיטא דצריך הוי נפקותא ע"ד שהיינו אומרים מעיקרא והוא פשיטא בעיני התלמוד כנר' לי לפרש דבריהם ועוד יש לי בו אריכות דברים בדבריהם ולקחתי הסולת מהכל. פיסקא אמר רב ששת דכ"ע וכו' ומה שפירש"י ז"ל במתני' על דברי ר"מ ואפי' ע"מ שאין לרבו רשות בו דקסבר אין קנין לעבד וכו' לאו למימ' דר"מ ס"ל הכי ולא רבנן דהא כ"ע הכי ס"ל אלא הכונה לו' דלענין זה באו' ע"מ שאין לרבו וכו' קסבר ר"מ הכי וק"ל. תוס' ר"א או' ר"ת דהלכה וכו' קשה כיון דמסוגי' דסנהדרין נר' הדין ברור כרבנן דסתמא דתלמודא כרבנן קאמר לה וכן ההיא דפסחים נמי אמאי פסק כר"מ מכח ההיא דנדרים ודחי תרי סוגי' מקמי' חדא ונראה דאע"ג דתלמודא מוקי לה כרבנן אפשר דאה"נ דהוה מצי מוקי כר"מ אבל בההיא דנדרים ליכא שום דחי' בשום פנים דרב אליב' דידי' אמר ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי. עוד כתבו בשם ר"י דאין ראיה דהלכה כר"ח דיש לחלק בין אשה ועבד וכו' וקשה דהיכי קאמר בההיא דנדרים כמאן אזלא הא דרב כר"מ דאמר יד אשה כיד בעלה דהא נהי דלר"מ דאמר דע"מ שתצא לחירות דקני רבו אבל באשה לא קני בעלה בע"מ שאין לבעלה רשות בך אלא מה שנותנ' לתוך פיך מ"מ רבנן לא מצי' דפליגי עליה דהא אמרי' דכ"ע לא פליגי דיד עבד כיד רבו היכא דלא אמר ע"מ שתצא בו לחירות נמצא א"כ דכשאמר לה מה שתרצי תעשי בהם כ"ע לא פליגי דודאי קנה בעל אלא בע"מ שתצא לחירות פליגי דקאמרי רבנן דלא קנה רבו וכיון דבאשה מודה ר"מ דלא קנה הבעל נמצא באשה

היכא דאתרה מה שאת נותנת לתוך פיך לכ"ע קני הבעל והיכי מוקי לה כר"מ לחודיה דהא ככ"ע מצי לאוקמי. ונר' דכי היכי דאמרי' דדעת ר"מ דפליג בע"מ שתצא לחירות מודה באשה וכו' דע"מ שאת נושאת ונותנת לתוך פיך הכי נמי לרבנן אע"ג דס"ל דע"מ שאין לרבך רשות דמה שקנה עבד קנה רבו באשה נחתי דרגא וס"ל דע"מ שתרצי תעשה דלא קנה הבעל הילכך ליכא לאוקמי מלתיה דרב אלא כר"מ ויל"ד היכי מוכח דאין הלכה כר"מ דהא הכרח הוא דהלכה כר"מ מדמוקי לה רב כר"מ והלכתא כרב באיסורי גם מ"ש ר"י דאין ראיה דהלכה כר"מ מההיא דפרק בן סורר ומורה קשה להולמו דהא ר"ת לא הביא משם ראיה דהלכה כר"מ אלא דהלכה כרב ששת. ונראה שכונת ר"י אינו אלא לו' דאין הלכה כר"מ אליב' דרב ששת אלא הסוגייות מתפרשות אליב' דר"א ולעולם דהלכה כר"מ וזהו שלא הזכיר בסיום דבריו דהלכה כר"מ אלא דהלכה כר"א כנר' לי. עוד קשה לדברי ר"י דיש לחלק בין אשה ועבד מאי פריך בגמ' ורמי דר"מ אדר"מ ומאי קושי' דהא ר"מ מודה לענין אשה בע"מ שתצא לחירות דאין יד אשה כיד בעלה והר"ן תי' בפי' ההלכות ע"ש כי לדעתי אינו עולה יפה לדעת התוס'. ונראה דר"י ס"ל דלרב ששת כי היכי דפליגי ר"מ ורבנן בע"מ שאין לבעלך רשות ה"נ פליגי בע"מ שתצא לחירות וזהו הפך סברת ר"ת ז"ל דקאמר דאי אמר ע"מ שתצא לחירות אפי' ר"מ מודה דאהני ליה תנאי וז"ש התוס' בסמוך וא"ת לפי' ר"ת וכו' כלו' דלרב ששת לא קשה מידי דהא ס"ל דבתרתי פליגי ולפ"ז מ"ש התוס' דיש לחלק בין אשה ועבד לדעת ר"מ אמרוהו לא לדעת רב ששת ומ"ש בגמ' ורמי דר"מ אר"מ וכו' אליבא דרב ששת פריך דמוקי פלוגתייהו ג"כ בע"מ שתצא בו לחירות ולדידיה לא מצי לתרץ דשאני עבד מאשם דדוקא ר"א שעושה מדרגות בין אמר ע"מ שאין לרבך רשות לע"מ שתצא לחירות ה"נ מחלקים בין עבד לאשה אבל לרב ששת דהכל שוה אצלו ולא עשה אלו המדרגות ה"נ לא מחלקים בין עבד לאשה כנר' ואין לומר דפריך לר"מ אר"מ מכח דק' מרבנן ארבנן דהא כדמשני אביי אפוך אכתי קושיית רבנן הדרא לדוכתא כיון דר"מ מחלק בין אשה לעבד וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף