אילת השחר/קידושין/כג/ב
רש"י ד"ה ורבנן סברי. הואיל ודעת אחרת מקנהו ונותן זה לא גמר בלבו שיזכה בו הרב. מבואר דהוי ס"ל דצריך כונה מיוחדת שמקנה להאדון, וזה מוכרח מהסוגיא דהא כשחזר ואוקים דפליגי באומר ע"מ שלא יהא לרבך רשות בו ולרבנן זה מהני שלא יזכה האדון, א"כ קודם דהוי ס"ל דפליגי גם בלא התנה הרי ודאי לא הוי ס"ל דהוי כידוע שאינו רוצה שיזכה האדון, אלא דאין גמירות דעת שיזכה האדון ומשום זה אין האדון זוכה.
וצ"ב דהא אם מצא מציאה זוכה האדון, א"כ מ"ש כשזוכה העבד ע"י דעת אחרת מקנה ולמה אין יכול האדון לזכות, דהא מ"מ עכשיו הוא כבר לגמרי של העבד ויכול העבד לעשות בו כל מה שירצה ולא נשאר שום כח בעלות להנותן במה שנתן לו, ואיך יגרום עיכוב בזכיית האדון ע"י שהנותן לא גמר בדעתו שיזכה האדון.
ויש לבאר דהנה יש להסתפק אם הדין דמה שקנה עבד קנה רבו אינו דין זכיה בעצם הדבר שהעבד זוכה, אלא דאחרי שמאיזה סיבה שיהי' יש להעבד ממון זוכה בזה האדון, או משום דיש לו זכיה בעצם הדבר, כמו אם חבלו בו דמגיע החמשה דברים להאדון משום דיש זכות להאדון דהחבלה שייך לו, וכן מציאה יש לו זכות דמה שמוצא העבד היא שלו [וזה בשינוי קצת ממה שביאר הראב"ד המחלוקת דר"מ ורבנן אם זוכה קודם העבד ואח"כ האדון או דהאדון זוכה ישר], ולהצד הזה אין כלל דין דמה שזכה העבד יזכה האדון ממנו רק דכל הדברים זוכה האדון בעיקר זכויותם, ולפי"ז במתנה דצריך דעת המקנה כדי להקנות והמקנה אינו מכוין להאדון, אפי' שאינו מקפיד אם יהי' להאדון, מ"מ כיון שאין מחשבתו להאדון אין לומר דהאדון יש לו זכייה בעיקר המתנה, דהא לא ניתן לו, לכן זוכה זה העבד, ואחרי שזכה הוי ס"ד דס"ל לרבנן דלא נאמר דין דמה שזכה העבד זוכה האדון ממנו ולכן זה נשאר באמת של העבד.