ישועות יעקב/אורח חיים/תלז

ישועות יעקב ‏ אורח חיים תלז

א

(א) המשכיר בית לחבירו. לבאר דינים אלו נעתיק לשון הש"ס המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על הושכר לבדו שאיסו' ברשותי' קאי או על המשכיר דחמירא דידיה הוא וכתבו התוס' אין לפרש דחמירא דידיה ואין אדם יכול לבטל אלא הוא דא"כ אף בי"ג תבעי. והנה רש"י פירש לפי שהחמץ שבבית שלו הוא ולא כתב יותר וכפי הנראה שכיון להפירוש שדחו רבותינו בעלי התוס' ואמנם קשה מה שהקשו התוס' גם יותר תימא מהא דפשיט הש"ס ממזוזה דעל השוכר לעשות לו מזוזה ולפיש יטה זו אין זה מענין הספק כלל דכאן עיקר הספק מחמת שאין ביד השוכר לבטל. והנראה לי בזה דכבר כתבתי במקום אחר דרש"י ז"ל כתב ב' טעמים לבדיקת חמץ או משום דילמא אתי למיכל החמץ שבבית או משום שלא יעבור בב"י ולא עוד אלא שתפס עיקר הטעם משום בל יראה ותמהו התוס' דמן התורה בביטול בעלמא סגי לענין בל יראה וכתבתי שדעת רש"י שהחמץ חידוע דבית שמכנסייםן בו חמץ שלא יבדוק בוודאי חמץ חשוב לא מהני ביטול וכ"כ בשאלות ותשובות פ"י להגאון בעל מגיני שלמה וטעם הענין כתבתי באריכות שכיון שאם ירצה לזכות בגוף החמץ יזכה ע"י חצרו שקונה לו שלא מדעתו רק שאם אינו רוצה שיקנה לו אינו קונה לו בע"כ וכיון דל"צ מעשה אמרינן הואיל ואי בעי קנה ליה עמש"ל באריכותומעתה א"ש דבאמת עיקר הטעם דחמירא דידיה הוא ואין אדם יכול לבטל אלא הוא היינו כיון דבאמת טעם הבדיקה הוא שלא יעבור עב"י והיינו דאם אינו בודק חמצו יוכל לקנותו אחר הביטול ע"י החצר בלי שום עשיות מעשה ושייך הואיל כיון דאית ליה זכות קניה יותר משאר בני אדם דדם אחר כשירצה לקנותה צריך עשיות הקנין ובעל החצר יוכל לקנותו בלי שום עשיות ע"י החצר אבל כשבד' ואינו רגיל להמצ' בחצר אין החצר קונה כמבואר במרדכי ב"מ ק"ז גבי מצא בגל והובא ברמ"א ח"מ סימן רס"ח ומעתה כיון שהבדיקה שייך לביטול ובאים על ענין אחד כמ"ש לכך מי שבידו לבטל הוא יבדוק והנה ידוע שנחלקו הפוסקים בחצר המושכר לאדם אחר שאםן נמצא בה דבר הפקר אי שייך למשכיר או לשוכר והנה אי נימא דחצר קונה לשוכר ולא למשכיר א"כ אף שהמשכיר מבטל החמץ דחמירא דידיה הרי כבר יצא ואין בידו לזכות עוד ע"י החצר באופן שיהיה שייך הואיל ואי בעי קני לה ואינו הכרח לבדיקה שיהיה דבר שאינו רגיל להמצא באופן שאין בידו לזכות ע"י החצר דהרי קיימינן השתא דחצר המושכר לאחריה אין זוכה לו ואמנם מוכח דרש"י זובר דבאמת חצר המושכר זוכה למשכיר וטעם הדבר כיון דשכירות לא קניא אין לו רק השתמשות החצר אבל לענין קניות החצר דבר המופקר לא קנה השוכ רוהרי הוא של המשכיר וא"ש והנה בש"ס בהא דבעי אי שכירות קניא פשיט מהא דעל השוכר לעשות לו מזוזה ש"מ דשכירות קניא ודחי דשאני מזוזה דחובת הדר הוא והיינו לפי מסקנת הש"ב כן אבל לפי מה דהיה דעת הפשטן דהטעם דעל השוכר לעשות לו מזוזה הוא משום דשכירות קניא א"כ אין החצר קונה החמץ להמשכיר א"כ אף שעל המשכיר חל הביטול מ"מ אין הבדיקה חלה עליו דאין זה ענין לזה וא"ש שיטת רש"י ודוק היטב:

ב

(ב) השוכר וכו'. בש"ס פסחים דף ד' שם חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק לפי הנראה דמטעם רובא קאתינן עלה ובאמת הוא רובא דתליא במעשה אלא דכשביטל דאינו רק דרבנן אף רובא דתליא במעשה מועיל אמנם בלא ביטל לכאורה לא הי' להועיל דהוי רובא דתליא במעשה וכבר הרגיש בדבר הפ"י ואמנם לי היה נראה בפשיטות דבאמת לפי מה דקיי"ל חזקה שליח עושה שילחותו כיון דחבירו סומך עליו ויכול לבא לידי מכשול וה"ה בכל דבר שחברו יכול לבא לידי מכשול וא"כ ה"ה בזה אף דליכא רובא דבודקין החמץ בי"ג מ"מ כיון דלא הגיד לחבירו שאין הבית בדוק מהראוי שיהיה מועיל ואמנם זה אינו דאי נימא דרוב אינן בודקין חמץ ואין חזקתו בדוק א"כ חברו דהיינו השוכר אינו רשאי לסמוך ע"ז שהמשכיר בדקו וצריך לבדקו א"כ ליכא מכשול ואין המשכיר מחויי' להודיעו לו אבל כיון דאמרינן חזקתי' בדוק ועכ"פ כשביטל השוכר א"צ לבדוק מטעם דחזקתו בדוק דרובא הוי עכ"פ ובדרבנן מועיל רובא דתלי' במעשה אף בלא ביטול מהני משום דהי' להודיע להשוכר פן יסמוך על רובא דבודקין וזה הוי כמו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין שכתבו הקדמונים דלא חשיב רובא דתליא במעשה כיון שאנו סומכין דרוב המצוין אצל שחיטה מומחה הוא ואי לא היה מומחה לא היה מצוי אצל שחיטה וה"ה בזה מדלא הודיע לשוכר ע"כ בדק הבית והבן ולכאורה נראה לי דבאמת שיבדוק השוכר כדי שלא יעבור המשכיר בבל יראה פשיטא דאינו מחוייב לבדוק מה"ט כיון דביד המשכיר לבטל החמץ כעת או דבעת שיצא מן הבית מבטל החמץ כמבואר לעיל סי' תל"ו אלא דהא דצריך בדיקה או מטעם דהחצר קונה להשוכר שלא מדעתו ויעבור השוכר בבל יראה או מטעם דילמא אתי למיכל מני' והנה לענין דנימא דהחצר השוכר קונה להשוכר שלא מדעתו והיינו ע"כ כששכר הבית קודם זמן איסורו ובעת שלא לפנינו להיות שואל כענין אם צריך בדיקה כבר הגיע זמן איסורו באופן שאין בידו לבטל החמץ כעת ואמנם אם חזקתו בדוק פשיטא דאין חצר של השוכר זוכה כמש"ל דדבר שאינו רגיל להמצא אין דעת בעל החצר עליו ואינו זוכה לו כמבואר בש"ע ח"מ סיד' רס"ח והוא מהמרדכי ב"מ דף כ"ז גבי מצא בגל אבל אין חזקתו בדוק כיון שהבית מכניסין בו חמץ הוי דבר שרגיל להמצא וזכה לו חצרו להשוכר ולפי"ז נראה לי דבר חדש שיש נ"מ בין אם נימא דחזקתו בדוק או לא חזקתו בדוק אף אם נודע לנו אחר זמן איסורו דלא היה בדוק כגון שהמשכיר בעיר ואומר שלא בדק מ"מ אין הבדיקה חיוב של תורה כיון דהמשכיר אינו עובר שבטלו קודם זמן איסורו בעת שיצא מן הבית והשוכר לא זכה בו כיון שאינו דבר שרגיל להמצא לא הי' דעת השוכר עליו ואין חצרו זוכה לו אף שנתברר כעת שלא נבדק אחז"א אינו זוכה בו השוכר דאיסורא לא ניחא לי [וגם אפשר דלא שייך וכו' בחמץ כלל כמו שיבואר במקום אחר] ודינו רק חיוב דרבנן אבל אי אין חזקתחו בדוק א"כ דעת השוכר עליו וקני לי חצרו וממילא מחוייב בבדיקה מן התורה ונ"מ אם נאמנת הקשה וקטן לומר אנו בדקנו וזה אני מפרש לשון הסוגיה שם לעולם אימא לך חזקתו בדוק והכא דמוחזק לן שלא בדק ואמרו אשה ועבד אנן בדקנו מ"ד אינן נאמנים קמ"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן דמה"ת בביטול סגי שתמהו כולם אמאי פסיקא ליה דאפשר לבטל כעת אחז"א מאי איכא למימר וגם אמאי לא קאמר הש"ס בפשיטות דאף אי אין חזקתו בדוק נאמנים משום דהוא מילתא דרבנן וגם על המקשה קשה דילמא איירי שאמרו שבדקו המשכיר ונאמנים משום דהוא מילתא דרבנן אמנם לפמ"ש הא דקאמר הש"ס דאיירי דמוחזק לנו כעת שלא הי' בדוק כגון שנתברר כעת אלא דמ"מ כיון דהמשכיר בטלו אינו רק מילתא דרבנן ואמנם לזה קשה הא החצר זכה לו כעת להשוכר אמנם כיון דמסיק דחזקתו בדוק לא זכה השוכר ע"י חצרו כיוון דעד רח"א היה בדעת השוכר דחזקתו בדוק הוי כדבר שאינו רגיל להמצ' ואחז"א שנתברר לנו שלא היה בדוק ג"כ אין חצרו זוכה והארכתי בזה בחידושי בפלפולים נחמדים מתוקים מדבש וכאן לא באתי רק להעיר כין המעיין בגוף הדין.

ג

(ג) אם הוא בעיר שאלו. בש"ס מדמי רך דחזקתו בדוק דחזקת חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן גבי חבר שמת והני' מגורי' מלאה פירו' וגבי חמץ הכל חברים והקשו בתוס' דגבי חבר א"צ לשאול וגבי בדיקה אמרינן דאם הוא בעיר שאלו ועיין מה שכתבי בזה ונ"ל דלכאורה קשה איך מדמי הש"ס הן דבדיקת חמץ לחבר שמת והניח מגורה מלאה פירו' דבש"ס לקמן וקאמר דלימא מעיקרא אימור דלא טבילי דמערים אדם על תבואתו ומכניסה דרך גנות וכו' ואמנם באמת זה אינו דהרי אף לענין אכילת קבע אמרינן דה"ז בחזקת מתוקן ואכילת קסע אסור מדרבנן וע"כ דחזקת חבר מהני עכ"פ אכילת ארכעי וודאי מותר משום דלענין אכיל' ארמי יש לנו שני ספקות שמא מעיקרא לא טבילי ושמא ניתקן וכיון שיודע בעצמו שלא ניתקן אסור וע"כ מתקנו שלא יכשל חבירו ואמנם זה טעות דשמא באמת לא ראה פני הבית ומותר באכילת ארעי וליכא חשש מכשול באכילת ארעי ולענין אכילת קבע לא יסמוך עליו חברו כיון דליכא חזקת חבר וגם שני ספיקות ליכא וע"כ שפיר דייק והנה באמת מהראוי לתשאול כיון דאפשר להתברר אבל בזה היכי דאפשר שע"י השאלה נבוא לאסור דבר המותר למה לנו לשאול והנה אי נשאל אם ניתקן או לו כשיתברר לנו שלא ניתקן פשיטא דאסור אף אכילה ארעי דלא נשאר רק חד ספק שמא לא ראה פני הבית וספק א' להחמיר וכעת יש לנו שני ספיקו' והיכי דלא יתבר' לגמרי למה נחמי' לברר ואמנם לענין אכילת קבע דליכא רק ספק זה דשמא ניתקן הי' לנו להחמיר אף דספיקא דרבנן לקולא ואכילת קבע אינו רק מדרבנן מ"מ הרי אפשר לברר ומעתה יש לנו ספק אי ניברר הדבר שאף שיהי לנו הפסד בבירור זה לענין אכילת קבע אמנם לזה מהני חזקת חבר דא"צ בירור כלל ודו"ק היטב:

ד

(ד) אם הוא בעיר שאלו. הב"ח כתב דמדברי הש"ס דקאמר מה נ"מ נשייליה היינו דלמאי דמספקא ליה אי חזקתו בדוק מהראוי שישאלו את המשכיר אבל לפי מה דמסיק דחזקתו בדוק א"צ לשאלו ותמה הט"ז דא"כ מה הקשה למאי נ"מ הא אי חזקתו בדוק א"צ שאלת פי המשכיר א"ו דאף אם בחזקתו בדוק מ"מ צריך שאלת פי המשכיר כשישנו לפנינו והנה חלילה לומר על רבן של ישראל שידבר בלי דעת ח"ו ומאנם כוונתו דבאמת חזינן דדעת הש"ס בתחילה חזקתו בדוק סתם ואח"ז קאמר הש"ס תניתוהו הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים מ"ט מהימני לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חברים אצל ביעור חמץ דתנן חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות וכו' והנה לפי דעת הבעי' דסתמא קתני חזקתו בדוק משום דרוב בני אדם בודקין בי"ד בלילה וא"כ בכל רובא היכי דאיכא לברורי מבררינן ולכך קאמר מה נ"מ נישיילי' ואמנם לפי מה דמסיק דהכל חברי' אצל בדיקת חמץ ותנן חבר שמת ושם א"צ לישאל כמ"ש התוס' בעצמם שם ולכך הביא הרא"ש בשם רי"ץ גאות דאף לפי האמת דהכל חברים מ"מ צריך לישאל פי המשכיר והמעיין היטב יראה שזהו כוונת הב"ח:

ה

(ה) אם הוא בעיר שאלו. הרא"ש הביא דבר זה בשם הרי"ץ גאות ור"י דאף אם חזקתו בדוק צריך לשאול את המשכיר אם הוא בעיר תמהו ע"ז דלמה הביא הדבר בשם הרי"ץ גיאות דהרי מבואר בש"ס להדי' דעל הך בעי' אי חזקתו בדוק קאמר הש"ס למאי נ"מ נישיילי' ולא קאמר דנ"מ אם צריך שלאול ש"מ דאף אי חזקתו בדוק צריך לשאול את המשכיר והוא תימא ונראה לי ליישב באופן נחמד דלכאורה קשה הא דתפס הש"ס בפשיטות דאף אי חזקתו בדוק כשאומר המשכיר שלא בדק נאמן ומשמעות הענין אף שאין ביד המשכיר להכניס כעת חמץ לתוך הבית כגון שהשוכר דר בתוך הבית ואינו יוצא לחוץ באופן שכעת אין ביד המשכיר להכניסב ומה שהיה בידו לא מהני לדעת רוב הפסוקים דעיקר הטעם דבידו מהני משום מגו וצריך לומר כיון דעיקר הטעם דחזקתו בדוק הוא משום דלא נחשד המשכיר למסור הבית בלא בדיקה כיון דחברו יסמוך עליו אבל אבל באומר להדיא שאינו בדוק אין הבית בחזקת בדוק דדמי' לאומר בעצמו שהוא בדוק חוץ לבי"ד ואח"כ אומר שאינו בדוק דנאמן לחזור מדבריו ואמנם לפי"ז יש לי מקום עיון דפשיטא ליה להש"ס דצריך לשאלו ומטעם דכיון דיתברר הדבר דהרי בסי' קי' ביו"ד גבי ס"ס נחלקו הפוסקים אי צריך לברר הדבר וכתבתי לחעיל דאף למאן דס"ל צריך לברר היינו כשיתבררו שני הספיקות אבל אם לא יתברר רק ספק אחד ואח"ז יהיה אסור משום דאינו רק ספק החד בזה א"צ לברר כיון דכעת לפנינו שני ספיקות שיש בזה כדי להתיר ואחר הבירור לא יהי ודאי איסור לכך א"צ לברר ובזה נתיישב ק' הש"ך שם סי' קי וכן מצאתי אח"כ שכוונתי בסברא זו לדברי הפוסקים ולפי"ז קשה הא אף אם אמר המשכיר שלא נבדק אין הדבר ברור דהרי כבר עומד הדבר בחזקת בדוק והיכי דיש חזקה אין ע"א נאמן לאסור אלא דכיון דהמשכיר אומר שלא נבדק צריך בדיקה מספיקא כיון דאזיל חזקת בדוק וא"כ כיון דלא יתברר הדבר על בוריו מחמת אמירתו של המשכיר וא"כ למה יברר נסמוך עלך חזקה זו דחזקתו בדוק ונראה לי דא"ש דבאמת כבר כתבתי לעיל דלכאורה בודאי מהראוי דנימא חזקתו בדוק דמהכ"ת ישכיר המשכיר בית ולא יאמר להשוכר שאינו בדוק וצריך לומר דנ"מ במקום שנוהגין שכר על הבדיקה דאז לא ירצה השוכר לשכור ממנו בית אם לא שיתן לו שכר הבדיקה לכך לא הגיד לו אם הוא בדוק או אינו בדוק דאז ישכרנו בחזקת בדוק וזה פשוט ועשתה שפיר הקשה הש"ס מאי נ"מ נישייליה דאם יאמר המשכיר שאינו בדוק נאמן כיון דמודה שאינו בדוק פשיטא דעליו חל חובת הבדיקה וגם נתינת שכר הבדיקה והרי הדבר דומה להא דקאמר הש"ס גיטין דף נ"ד מתוך שאתה נאמן להסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת דהרי זה כמעיד על עצמו וה"ה בזה כיון דעליו מוטל טרחה ושכר הבדיקה נאמן וא"כ כיון שיתברר הדבר מוטל עליו לשאלו ואמנם עדיין קשה דהרי איירי שלא השכיר בחזקתו בדוק וא"כ איך נוכל להוציא ממנו שכר וטירחת הבדיקה הרי בידו לומר שלא השכירו בחזקת בדוק ואמנם הש"ס שפיר קאמר ממ"נ אי אין חזקתו בדוק א"כ פשיטא דצריך לבדוק פעם אחרת ואם חזקתו בדוק הרי הוי כאלו פירש שמשכירו בכחזקת בדוק וחל עליו חובת הבדיקה והרי לבעל הבעיין לא מספקא ליה רק אי חזקתו בדוק או אינו בדוק ואמנם לדידן דבעיין לא איפשיטא וכשלא ביטל אמרינן אין חזקתו בדוק כן כשביטל ועכ"פ לענין להוציא מיד המשכיר אמרינן דאין חזקתו בדוק א"כ אף אם המשכיר יאמר שאינו בדוק מ"מ לא נוכל להוציא מידו שכר הבדיקה א"כ ע"י אמירתו לא יתברר הדבר אפשר לומר דא"צ לשאלו לכך הביא דברי הרי"ץ גיאת דכתב אף לפי המסקנא דלא נפשט הבעי' מ"מ צריך לשאלו אף בלא ביטל אף דחזקץו בדוק ואין אמירת המשכיר מברר ודוק היטב:

ו

(ו) וי"א דצריך להחזיר לו. עיין במ"א שהקשה מן מזוזה דא"צ להחזיר לו הדמים ותירוצו דחוק ולי נראה ליישב הדבר דב"ס דפסחים דף יו"ד בעי' הוא בפי נחש כו' בגופו אטרחוהו רבנן ולא בממוניה או אף בממוניה והקשו התוס' מהך דכאן דמבואר במקום שנותנין שכר על הדיקה מצוה קעבד ולכאור' דבריהם אינן מובנים דבודאי המצוה אינו רק על גופו של אדם והיכא דא"א לקיים המצוה רק בהממוניה כגון ככר בפי נחש איכא למימר דאינו מחוייב רק דאם אינו רוצה להטריח את גופו ועושה המצוה על ידי אחרים ונותן להם שכר ע"ז בודאי קעביד מצוה ובמקום שנוהגין שכר על הבדיקה היינו שאיןו דרכן של בני אדם לטרוח בעצמן רק ע"י אחרים בשכר וכיון ששכר הבית בחזקת בדוק והוא א"צ ליתן שכר ע"ז א"כ הוי מקח טעות וע"ז קאמר דניחא לאיניש ליעבד מצוה בממונו אמנם כוונת התוס' על דרך זה כיון שגוף נתינת הממון בעד הבדיקה אין בזה קיום מצוה דהרי בדבר שא"א רק ע"י ממון אין עליו שום חיוב א"כ הך נתינת ממון אינו רק תמורת מה שצריך לקיים המצוה בגופו וכיון דהתנה עם חבירו שלא יצטרך ליתן המעות למה לא יתבטל המקח מחמת זה דהרי מקח טעות מה אמרת דניחא ליה לקיים המצוה ואיך לא חשבו קיום המצוה נגד הפסד הממון עד שבממוני' לא חשו לקיום המצוה ואיך נימא דלא ניחא ליה בהפסד ממון כנגד קיום המצוה וזה הברור בכוונת התוס' ואמנם לפי דעת אלו הפוסקים דשכר הבדיקה צריך להחזיר לו וא"כ בלא"ה קשה מה הפסד מגיע לו ומהכ"ת יהי המקח בטל וכמו שהרגיש בזה הרב בספר מג"א וצ"ל כיון דגילה דעתו שאינו רוצה לשכור הבית רק בחזקת בדוק כשנמצא אח"כ שלא היה בדוק הוי מקח טעות וע"ז שפיר אמרינן ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה וע"כ דלאו מחמת שאינו בדוק רוצה לחזר כמ"ש הר"ן והמצוה חלה עליו דבמקום שאין לו הפסד ממון חלה עליו המצוה ומעתה א"שפסק מוהרמ"א לדינא אבל במזוזה אף שיש לו הפסד ממון נ"ל למיעבד מצוה בממוניה כיון דגוף המצוה מחוייב האדם לקיימה בממון ודו"ק כי ז"ב:

ז

(ז) נשים ועבדים וקטנים. כתב הרי"ף השמענו ברייתא זו ותמהו הפוסקים ע"ד השמטה ונ"ל ע"פ מה שכתבתי בחידושי בהא דקאמר הש"ס לפשוט דחזקתו בדוק מהך ברייתא דהכל נאמנים מ"ט מהימני לאוט משום דחזקתו בדוק ומסיק הש"ס דאמרי אנו בדקנו ונאמנים משום דמילתא דרבנן ולמה לא קאמר בפשיטות לעולם אין חזקתו בדוק אלא דהם נאמנים לומר שהמשכיר בדק משום דהוא מילתא דרבנן וכבר הרגיש בדבר מוהר"ש אמנם בהא דקאמר הש"ס דנאמנים כפי שמה"ת בביטול בעלמא סגי כתבו הפוסקים דמ"מ צריך ביטול דאל"כ הוי מיחא דארוייתא וכתבו לעיל דמהני ביטול השוכר אמנם עדיין קהש כיון שהספק הוא על הבדיקה ועל הביטול דאם נימא דבדק א"צ ביטול ג"כ וידוע דהיכי דהספק מעיד על מילתא דאורייתא ועל דרבנן כאחד ואנו מחמירין על דבר תורה מחמירין ג"כ על דרבנן כמו שכתבו לקמן סימן רל"ח בהני בעיין דעכבר נכנס ועכבר יוצא וכו' דלא מהני שיבטל ויהיה ספיקא דרבנן כיון דהספק מצד נולד בדאורייתא וכ"כ הפוסקים בהספק בהמ"ז דאף דברכות שהם מדרבנן בבהמ"ז מחזירין כיון דיש ברכות שהם עה"ת מחמירין גם בדרבנן וכמו כן בק"ש דרק פרשה ראשונה מה"ת מחמירין בכל הפרשיות וכבר הארכתי בכל זה וה"ה בזה כיון דצריך ביטול צריך ג"כ בדיקה אמנם באמת זה אינו דהרי איירי דמוחזק לנו דלא בדק אלא שאומרים בהם בדקו א"כ דבריהם אינו רק על הבדיקה שהם אינן יכולים לבטל שאין החמץ שלהם והם אינן לא משכירים ולא שוכרים וכיון דבלא"ה צריך ביטול אף אם נאמין להם שבדקו החמץ צריך ביטול א"כ הספק רק לענין בדיקה ולכך נאמנים אבל אי נימא שאורמים שהמשכיר בדק א"כ מסתמא ביטל ג"כ (ועוד דלשיטת הרמב"ם הבדיקה הוא ביטול ממילא) וא"כ הספק הוא על דרבנן ודאורייתא כאחד מחמירין בשניהם שלא להאמין לושים ונתיישב קושיית מהר"ש כ"כ בחידושי ואמנם הרי"ף בחר לו דרך אחר וקשיא לי' לפמ"ש הר"ן ושאר קדמונים דהא דקיי"ל הבודק צריך שיבטל הך תקנה נתקנה בימי רב ובזמן המשנה וברייתא לא היה לביטול ובדיקה חיבור דאם בדק א"צ ביטול וכשביטל חמצו מן התורה א"צ בדיקה מדרבנן אף שכבר ביטל צריך בדיקה וא"כ כשאומרים הנשים שהם בדקו אם כנים דבריהם א"צ ביטול כלל ואם אין האמת אתם צריכין בדיקה מדרבנן שביטל ומה"ת כשלא ביטל א"כ הך ספק אם בדקו הוא ספק תורה אלא שאנו אומרים שיבטל כדי לעשות איסור דרבנן ויהיו נאמנים והרי זה זלזול גמור לדברי חז"ל כשהספק נפל הוא איסור תורה ואנו עושין דרבנן דהרי אם אמת כדבריהם אי"צ ביטול כלל ואם אין האמת כדבריהם צריך בדיקה או ביטול מה"ת ומדרבנן לא מהני ביטול לחוד רק בדיקה לחוד מועיל. וא"כ פשיטא דלא מהני ספק בדרבנן כה"גדבשלמא אי נימא דצריך בדיקה וביטול מדרבנן עכ"פ א"כ כיון דבדיקה לחוד לא מהני מדרבנן וצריך ביטול וכיון דבלא"ה צריך ביטול ואינו עושה הביטול להפקיע ממצ חיוב דרבנן שפיר אמרינן כיון שכבר ביטל נאמנין לומר שנבדק כיון דעל הביטול אינו מועיל אמירתם לפי שאיון הבית שלהם ועל הבדיקה מועיל אמירתם לכך צריך לבטל ופטור מן הבדיקה אבל אי נימא דכשנבדק הבית אי"צ ביטול כלל א"כ מה שעושה הביטול הוא רק בשביל שלא יצטרך בדיקה פשיטא דאין לעשות ספיקא דרבנן לכתחילה ועכצ"ל הך מילתא דבדרבנן נאמנים אינו בגדר קולא בדרבנן מטעם ספיקא אלא דבדרבנן תורת עדות עליהם לכך מותר לעשטות לכתחלה מלתא דרבנן ע"י הביטול ויהי העדות של הנשים והקטנים מועילך ובזה נתיישב מה שמקשים מה קמי ברייתא זו הא כבר מבואר בש"ס דערובין דף נ"ט במתניתין דנשים נאמנין בעירובין לפי שהוא דרבנן ובזה א"ש דשם הוי אמינא מטעם דספק מהני בדרבנן ואין אמירתם רק לברר הענין דלא נימא שנעשה בזה דבר חדש אבל כאן כיון דמטעם ספק א"א להקל לפי שנולד בדאורייתא ומהראוי לומר שלא יבטל השומר ויבדק ואז לא יצטרך ביטול כלל כמ"ש ואשמעינן דערו' גמור הוא בדרבנן וזה אינו מוכח מהך דתחומין כ"ז קודם שניתקן דכל הבודק בלא"ה צריך שיבטל א"כ הביטול הוא רק לעשות דרבנן וזה לא אמרינן בספק והוי רבותא גדולה אבל אחר שאמרו הבודק צריך שיבטל א"כ בלא"ה צריך ביטול אף אם נעשה הבדיקה פשיטא דנאמנים כמו בתחומין וע"כ השמיט הרי"ף ברייתא זו דהא משנה שא"צ וד"ה כי הוא דבר נחמד:

ח

(ח) הרי אנו נאמנים. עיין במ"א והנה צריך אני לבאר הדבר אי נאמנים נשים ועבדים לומר שאין הבית בדוק דכיון דחזקתו בדוק אפשר דאין הנשים נאמנים לסתור סברת חזקתו בדוק ואמנם בדברי התץוס' דף ד' בד"ה מ"ט מהימני לאו משום דחזקתו בדוק שכתבו דאיירי שהנשים אומרים שלא הי' בדוק אלא שהם בדקו ונאמנים במגי מבואר דאם אמרו שלא היה בדוק נאמנים וטעם הדבר נראה לי משום שבידם להכניס החמץ לתוך הבית ואמנם נראה לי דבשוכר ומשכיר שאף שביד הנשים להכניס החמץ לתוך הבית מ"מ הרי החמץ של אחרים ואינו עוברים השוכר והמשכיר בב"י אלא דצריך בדיקה משום דילמא אתי למיכל מיניה אבל אי אפשר להם שיעשו חיוב בדיקה מן התורה ובזה נראה לי דא"ש מה שהנשים נאמנים לומר אנו בדקנו והתוס' כתבו דמשום מגו נאמנים ולי נראה שאין הדבר מוכרח ע"כ לפמ"ש דאף דהנשים נאמנים מ"מ צריך שהשוכר יבט' החמץ ג"כ דמסתמא בעת הבדיקה מבטלין ג"כ או שהבדיקה והביעור בעצמו חשוב כביטול וא"כ אין כאן מגו דאם יניחו הדבר על חזקתו חזקת בדוק א"כ תלינן שהמשכיר ביטל ג"כ או אף שלא ביטל כיון דכבר בדק אין כאן חיוב לבטל בזמן הברייתות קודם תקנת הרב שתיקן לבטל אבל כשה' אומרים אנו בדקנו צריך השוכר לבטל עכ"פ וא"כ אין כאן מגו כלל וגם יוקשה לדעת הרמב"ן במס' ב"ב דבעדיםן לא מהני מגו ואמנם לפמ"ש א"צ כלל סברת מגו אלא דבאמ' בדרבנן מהימני אלא דהש"ס הי' סובר כיון דבדיקת חמץ בלא ביטל הוא דאורייתא חשוב עיקרו מה"ת ואינן נאמנים או דהיה סובר כיון דאין ביד השוכר לבטל היא מה"ת אבל כיון דחזקתו בדוק מצד הדין אין הנשים נאמנים לומר שלא נבדק רק מחמת שבידם להכניס חמץ לבית נאמנים להצריך בדיקה אבל אין באדם לחייב הבית בבדיקה מה"ת כיון דאינו עובר בב"י על חמץ של אחרים ואין בידם רק לחייב בדיקה מדרבנן ובדרבנן מהימני למימר שבדקו ודוק היטב:

ואלה דברי נכד המחבר מו"ה צבי הירש א"ש שכתב בימי חורפו

ז"ל הרמב"ם ז"ל המשכיר בית לחבירו ה"ז בחזקת בדוק ואין צריך לבדוק ואם הוזחק זה המשכיר שלא בדק ואמרו אשה או קטן אנו בדקנותו הרי אלו נאמנים שהכל נאמנים על ביעור חמץ והכל נאמנים לבדיקה ואפילו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהא קטן שיהא בו דעת לבדוק עכ"ל. ולא ביאר לן רבינו דצריך לבטל והרב בעל לח"מ כתב על ואם הוחזק כו' היינו לענין בדיקה אבל לענין ביטול דהוא מדאורייתא לא כדמוכח בש"ס וצריך כאן שיבטל בלבו אעפ"י שרבינו לא כתב כאן אלא שמבטלו בלבו כדין הקודם עכ"ד והנה הרב ז"ל לא העיר רק בהך דאם הוחזק שלא בדק אבל בהך דמשכיר לחבירו נראה דעתו דא"צ ביטול כלל וצ"ל שכיון דבאמת הבודק צריך שיבטל א"כ אמרינן דודאי לא עבר ע"ד חז"ל ובודאי בטלו בעת בדיקה ואך בהוחזק לו שלא בדק א"כ וודאי דלא ביטל ג"כ והנה באמת למאי דמבואר בטור ומג"א סי' תל"ז דביוצא מן הבית ודאי מייאש דעתו מזה א"כ אין להביטול שום צורך כיל שכיון דודאי מייאש מני' וצ"ל דהביטול נתקן בשביל השוכר משום שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה אך קשה דהרי אף במבטלו מ"מ אם יהא רוצה לזכות בו לא יהא מהני הביטול ואך דלרשעי לא חיישינן וא"כ בלא"ה ניהו דדעתו עליה מ"מ הרי לאו שלו הוא ואינו עובר עלךיו כלל וא"כ אין לביטול צורך והי' נראה בזה ראיה לדעת הש"ך שכתב דלחומרא אמרינן דשכירות קני מדרבנן עיי"ש בהלכות שוכר סימן שע"ג וא"כ תיכףביוצא מן הבית ומייאש מניה החצר קונה להשוכר והוי חמץ דידיה וצריך לבטל ובזה א"ש לנכון דברי הש"ס דמבעי' להו במשכיר לחבירו בי"ד ולא מיבעי סתמא לענין ב"ב של אדם וכגון שהלך הבעה"ב בי"ד וכבר הרגישו בזה הפ"י עיי"ש ונראה דודאי הא דאמרינן חזקתו בדוק היינו משום דבדיקת חמץ דרבנן וכ"כ הר"ן ולכאורה קשה למאי דאמרינן ונבטליה בד' ונבטליה בה' ואמרינן כיון דלאו זמן בדיקה וביעור נינהו א"כ לא אסיק אדעתיה ומעתה הא גופא חשש דאורייתא כיון דאענו מסופקים אי בדוק אי לא א"כ החשש גופא אי ביטל ואמאי א"צ לחזור ולבדוק ובזה אומר אני במ"ש רש"י ז"ל בודקין כדי שלא יעבור עב"י וב"י ותמהו בזה התוספת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ולמ"ש א"ש דהבדיקה גופא הוא מהני לביטול דכיון דיבדוק רמי אנפשיה לבטל וא"ש ואך די"ל דהמשכיר בלא"ה אינו עובר כיון דיצא מן הבית ודאי מייאש מני' והשוכר הרי יכול לבטל אבל לענין ב"ב הרי הוי תו דאורייתא דדלמא לא ביטל כלל וא"כ ודאי דל"מ הך חזקתו בדוק וא"ש ומעתה י"ל ג"כ כדעת הרמב"ם דמש"ה א"צ לבטל משום דאיהו סובר דהזבל של בעל החצר וא"כ הרי מכיון דיצא מן הבת ודאי מיאש מכ' ואינו עובר על ב"י כלל והשוכר ג"כ אינו עובר כיון דלאו דידיה הוא ומש"ה לא כתב דצריך לבטל וז"ל ובזה א"ש מה דקשיא לי למ"ש התוס' בעירובין ל"א דהא דקטנים נאמנים היינו בבית שלהם והימנוהו רבנן בדרבנן היינו כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והרי התוס' ז"ל כתבו דעיקר הא דמהני ביטול היינו משום דכיון שבטלוהו הוי הפקר ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואף דהפקר בעינן בפני שלשה מדאורייתא אינו צריך וא"כ קשה הרי קטן א"י להפקיר וכמו דאמרינן בסוכה דף מ"ו לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט ינוקא מיקני קני אקנוייה לא מקני ואשתכח דנפיק בלולב /אינו שו א"כ ע"כ דא"י להפקיר דאל"כ יפקירנו הקטן אח"כ וע"כ דאף הפקר לא אהני ו"כ הבדיקה דאורייתא ואמאי נאמנים שוב מצאתי לחכם אחד שהרגיש בזה ולמ"ש א"ש דמיירי כגון שהשכר הבית לקטן ומיירי בלא בדק הגדול והיינו המשכר והם אמר דהם בדקו ונאמנים והיינו כמ"ש דהמשכיר כיון דיצא מן הבית דאי מייאש דעתו מיניה וכמ"ש הטור וא"כ א"צ לבטל ועיקר הביטול היינו דכיון דמדרבנן חצירו קונה להשוכר ה"ה ההכא וא"כ בקטן דחצירו אינו קונה לו וא"צ ביטול כלל דלא הוי דידיה כלל ומש"ה נאמנים וא"ש ודוק:

דברי צבי הירש א"ש

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף