טורי אבן/ראש השנה/כז/א
ותרי קלא מ"מ והא תני' כו'. ק"ל מאי פריך דילמא הא דקאמר ואין האוזן יכול לשמוע היינו שתיהם ביחד א"א לשמוע דומי' דזכור ושמור שהיו צריכין לשמוע לשתיהם ומ"מ אי מכוון לשמוע את א' משתיהן יכול לשמוע וה"נ הא א"צ לשמוע אלא את קול השופר לחוד שמצות היום בו וכ"ת כיון דנ"ל מקרא לקמן דבמקדש צריך נמי חצוצרות הא צריך לשמוע קול חצוצרות נמי. ליתא דא"כ מאי משני לכן מאריך בשופר אכתי מאי אהני הא מ"מ קול חצוצרות לא שמע שהרי בהן תקעו ביחד עם השופר וי"ל דלמאי דמשני לכן מאריך בחצוצרו' ה"ק דבתחילו' התקיע' בעוד שתוקע בשתיהן יחד נותן לב לשמוע את קול החצוצרו' לחוד ואח"כ כשמאריך בשופר יי"ח שמיעות קול שופר ומשום דעיקר מצות היום בשופר מאריך בו דאם הי' מאריך בחצוצרו' וכשתוקע בהן ביחד נתן לבו לקול שופר חיישינן שמא יתן לבו לשמוע קול חצוצרות ולא של שופר משא"כ בחצוצרות דאינן מצוה כ"כ ל"ח לה:
זכור ושמור בד"א נאמרו. בפ"ג דשבועו' מפרש הגמ' למאי הלכתא לכדא' ר"א נשים חייבות בקידוש היום ד"ת דא"ק זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו גמי בזכיר'. וק"ל אביי דאמ' בפ"ג דברכו' (דף כ) דנשי' אין חייבות בקידו' היום מה"ת אלא מדרבנן למנ"מ נאמרה זכור ושמור בד"א ושם אפרש:
מ"ש התם דזהב. ק"ל הא ודאי שאני ושאני דבר"ה דשופר עיקר שהוא מצות היום מש"ה פיו מצופה זהב דחשיב אבל בתענית דשופר טפל דהא מצות היום אינו בו בציפוי פיו כסף נמי סגי. ויש לומר דלאו שופר אשופר קשה לי' דודאי שאני הא מהא וכדאמר אלא עיקר אעיקר ק"ל מ"ש בשופר עיקר בעי ציפויו בזהב ה"נ בחצוצרות עיקר ליבעי ציפוי פי חצוצרות בשל זהב דבשלמא אי ציפוי פה דשופר כשהוא עיקר הוי סגי כבוד המצוה בשל כסף אע"ג דבחצוצרות עיקר חין פיהן מצופה כלל ניחא כיון שהן של כסף אין צפוי כסף על גבי כסף ניכר וכיון שא"א לצפות את העיקר משום כבוד המצוה מצפין מיהת לשופר הטפל דאפשר דהא מינכר בו הציפוי דלפטור בלא כלום א"א מפני כבוד המצוה אבל כיון דנוי דכבוד המצוה צריך זהב מ"ש הכא דכסף פירוש למה עשו הנוי משל כסף ומפני זה כיון דא"א לעשו' על העיק' דלא מינכר בע"כ צריך לעשותו על הטפל ואמאי הא כיון דגדול כבוד המצוה כ"כ עד שצריך ליפותו בשל זהב ה"נ בשל תענית נוי בשל זהב וכיון שכן הא אפשר לצפו' את העיקר דציפוי של זהב ע"ג הכסף מינכר שפיר דהאי אדום והאי לבן ומכאן דחצוצרות עצמן היו של כסף דאי של קרן כשופר בע"כ שופר דתענית אסופר דר"ה פריך הא לק"מ כמ"ש. א"ו כדפי':
התורה חסה וכו'. ק"ל דאמ' בפ"י דמנחות (דף פ"ט) גבי נרות של מנורה דשיערו חצי לוג מאורתא עד צפרא א"ד ממטה למעלה שיערו דהתורה חסה א"ד מלמעלה למטה משום דאין עניות במקו' עשירות והא תקיעת שופרות עם חצוצרות בתענית הי' במקדש ולא אמרי' אין עניות משום חסה. וי"ל דאע"ג דהי' במקדש לא שייכי כ"כ למקדש דווקא דהא עיקר התקיעות נוהג נמי בגבולין אלא שלתוספת במקדש לתקוע בשניהם יחד. והא דהתורה חסה פירש"י דכתיב וצוה הכהן ופינו את הבית שלא יטמא כלי חרס שבתוכו שאין להם טהרה במקוה ואני תמה הא בפ"ז דמנחות (דף ע"ו) התורה חסה היכי רמיזא והשקיתה את העדה ואת בעירם והא דלא נ"ל הגמ' מוצוה הכהן משום דתנן בפ' י"ב דנגעים וצוה הכהן ופינו אפילו חבילי עצים ואפי' חבילי קנים דר"י רש"א עסוק הוא לפנוי פי' וכי כיון הכתוב לפנות את הבית שאתה מזקיקו לפנו' אפי' דברים שאינן מקבלין טומאה א"ו ה"ט דפנוי כדמסיק במתני' אר"מ וכי מה מטמא לו וא"ת כלי עציו וכו' מטבילן והן טהורין וכו' ועל מה חסה התורה על כ"ח וכו' ואם כן חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על החביב הרי ר"י דמצריך לפנות אפי' דבר שא"מ טומאה ע"כ פינוי זה אינו משום חסה אלא גזה"כ הוא ואין ללמוד מכאן דהתורה חסה והא דחסה נ"ל מוהשקית ולפי"ז רש"י (אדר"י) [צ"ל אדר"ש] ור"מ נקוט דטעמא דפינוי משום חסה הוא ודווקא דבר המקבל טומאה ומשום כ"ח שאין להם טהרה במקוה:
אפ"ה כבוד י"ט עדיף. נ"ל דל"ד להא דאמ' רפ"ד דיומא (דף ל"ט) גבי קלפי דשל עץ היתה ושל חול ואמ' ואמאי לא עשה של כסף או של של זהב משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל ולא אמ' כבוד י"ט עדיף ש"ה דקלפי אינו מעיקר מצוה כמו שופר של ר"ה דקלפי של גורלות אינן אלא מכשירי קרבן ולא שייך כבו' י"ט אלא בגופו של מצוה וגרע אפי' משופר של תעני' דמצופה פיהם מיהת בשל כסף אע"ג דמצות היו' בחצוצרו' ואלו קלפי אפי' של כסף לא עשו:
לא הי' נוהגין וכו' ובהר הבית. ואני תמה כיון דנ"ל מהריעו לפני ה' למה נוהגין כן בהר הבית הא אין לפני ה' אלא מקדש לבד והא גבי שחוטי חוץ כתיב לפני ה' ואם שחט בהר הבית חייב דאפילו סמיכה דאיתקש לשחיטה צריך עזרה דווקא כדמוכח להדיא רפ"ג דזבחי' (דף ל"ג) גבי סמיכת אשם מצורע והכי מוכח בכולה סדר קדשים דאין לפני ה' אצא בעזרה מיהו מצינן בפ"א דמס' ביכורי' ומנין שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית שנאמ' תביא בית ה' מלמד שחייב באחריותו עד שיבא להר הבית ש"מ שאם הביאם לשם שוב א"ח באחריותן וש"מ הר הבית בית ה' קרי:
מתיב ר"ע שוה יובל לר"ה. ק"ל מאי פריך דילמא מהני' ר"י היא דאמ' בפ"ק בניסן נברא העולם ושמא י"ל דר"ע דפריך הכי מפ' להא דתנן בפ"ק בא' בתשרי ר"ה לשנים היינו לתקופה ור"א היא דא' בתשרי נברא העולם וכדמפ' לה ר"ז התם הכי וכיון דסתם לן תנא דידן כר"א ואפ"ה תנא הכא דשוה יובל לר"ה ש"מ דאפי' לר"ח ל"א זה היו' דא"כ אינן שוין וג"מ דמשני אשארא (ר"ה) [צ"ל ה"ה] דהמ"ל דההיא דלשנים כשאר אמוראי דלעיל או למלכי א"ה או לדין אלא נ"ל לשנויי הא דזה היום אפי' אדר"ז וכדס"ל לרב מינא:
כמאן דלא כר"א. הקשה התוס' הא ע"כ לא שוי לכל מילי דהא תניא לקמן פ"ד שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעים בין בב"ד שקידשו את החדש וכו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ולא תי' כלום. ואיני יודע מאי ק"ל דהא שוה יובל לר"ה קתני כלומר כל מה שנוהג בר"ה לענין תקיעות וברכו' דנוהג נמי ביובל מש"ה פריך אי תחילת מעשיך מצלינן בר"ה הא ביובל ליהא א"כ אין יובל שוה לר"ה לברכות אבל הא ל"ק דמה דאיתא ביובל וליתא בר"ה דוודאי איתא ביובל מה שאינו בר"ה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |