אליה רבה/אורח חיים/קנג

אליה רבה ‏ אורח חיים קנג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] מותר לעשות מבית המדרש וכו'. צריך עיון אי מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש ליחד בביתו, ועיין סימן קנ"א ובסימן צ' סעיף י"ח משמע דשרי עד כאן לשון מגן אברהם. ולעניות דעתי מסתבר דלענין קדושה גרע:

ב

[ב] שמכרו וכו'. ואפילו לכתחילה נמי מותר למכור כדי לקנות עילוי קדושה כדמשמע בסעיף ו' והא דנקט שמכרו היינו משום סיפא:

ג

[ג] כל חומר וכו'. דחומש בכריכה וחומש העשוי בגלילה שוין הן עולת תמיד, ועיין לעיל בסימן קמ"ג דמבואר דחומשין שלנו אם חמישה חומשין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ספר תורה:

ד

[ד] וכן נביאים וכו'. כתב עולת תמיד משמע מכאן דחומש ונביאים וכתובים שוין הם, עד כאן. ותימא מש"ס מגילה דף כ"ז דמבואר שם דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים אבל בדמי נביאים וכתובים לוקחין חומשין, וכן פסק מגן אברהם. וצריך לומר דהשולחן ערוך ולבוש דוקא לענין מטפחת ספר תורה קאמרי דשוין הן דאף נביאים וכתובים הם כחומשין דקדישי יותר ממטפחת ספר תורה, ובדמי נביאים וכתובים אסור מטפחת לספר תורה, אבל לענין חומשין ונביאים וכתובים קדישי חומשין יותר וזה ברור. כתב הר"ן דנביאים וכתובים שוין הן בכל ענין, ומה שכתב מגן אברהם בזה עיין בתוספות יום טוב פרק ד' דראש השנה:

ה

[ה] דינו כחומש וכו'. עיין אליהו זוטא:

ו

[ו] יש אוסרים וכו'. משמע אפילו בדיעבד שכבר מכרו אסור לקנות בדמיו כיוצא בה וכן משמע במתניתין דבני העיר עיין שם, וכן משמע פרק י"א מהלכות תפילה, וכן נראה לכוין דברי הב"ח שכתב דמהר"י אבוהב שהם יש מתירין דהכא מודה דלכתחילה ואין חולק על הר"ן בזה, עד כאן. משמע דהוא אינו חולק אר"ן בזה, אבל לענין דיעבד חולק כי הר"ן אוסר אפילו דיעבד ודו"ק. ודלא כמו שכתבתי באליהו זוטא בתחילת השקפה וכן מגן אברהם הבין דברי הב"ח ושולחן ערוך כן וליתא אלא כדפירשתי. מיהו בספר תורה דליכא לעילוי בעילוי אחרינא מותר למכור ספר תורה אחרת בדמיה כשכבר מכרו ראשונה לכולי עלמא כדאיתא במגילה דף כ"ז:

ז

[ז] ויש מתירין וכו'. בט"ז האריך ותמה דביו"ד סימן רע"ב פסק כסתם דאסור בספר תורה. ולא קשה מידי דיש לומר דהתם משום פשיעותא כמו שנתבאר שם וכן יש לפרש שם דברי הטור. עוד יש לומר דהא פירשתי דהכא דוקא בדיעבד מתירין וביו"ד מיירי לכתחילה, ואף דבהט"ז כתב דאיתא בש"ס דדוקא בספר תורה יש חילוק בין תחילה לדיעבד כיון דליכא לעילוי, אבל בדברים דאיכא לעילוי הוי דיעבד דידיה כמו לכתחילה וליתא כן בש"ס, אלא אפשר לפרש דאף בשאר ספרים יש חילוק עיין שם ודו"ק, וכמו שכתבתי בשם הב"ח. ודעת היש מתירין נראה לי שהם דברי מהר"י אבוהב ורבינו יונה שהביא בית יוסף, ונראה שכן דעת הרבינו מנוח שהביא בית יוסף ביו"ד שם ודלא כמגן אברהם שכתב שהם דברי רמב"ם וסבירא ליה דאין איסור אלא בספר תורה עיין שם, וליתא למעיין בסוגיא דשמעתתא עיין שם ודו"ק, וכן הט"ז דחה לסברא זו לגמרי. מיהו בתוספות יום טוב שם פירש דברי הרמב"ם דמותר בכל הדברים לקנות בשוין מדינא אלא דעדיף לקנות עילוי קדושה וכן נראה לי עיקר. כתב הט"ז בזמנינו רואין הרבה מוכרין ספרים ולוקחין אחרים בדמיהן, נראה דעכשיו תחילה כשקונה הספר דעתו לכך שיהיה לו כל זמן שיצטרך כדבסימן קנ"ד סעיף ח' בהגה, עד כאן. ולי נראה משום דספרים של יחיד מותר כדלקמן סעיף י' ועיין שם:

ח

[ח] גבו המעות וכו'. כל האחרונים הביאו תמיהת כסף משנה בשם ר' משה כהן דזה הוי כטווי לארוג דליכא למאן דאמר מילתא הוא. ותמיהני על תמיהתם דאשתמיטתיה תוס' סנהדרין דף מ"ח ד"ה מותר וכו' שכתבו דמעות עדיפא מטויה לאריגה משום דחזי למיקני בהו כל מילי. אך קשה דמכל מקום לא עדיף מאריגה, דקיימא לן הזמנה לאו מילתא, וכך הקשה תשובת הרא"ם סימן נ"ג, ותירץ דנתינת מעות ליד גבאי הוי כמו מעשה עיין שם, הביאו ש"ך ביו"ד סימן רנ"ט וכן משמע בב"ח וכן פשט דברי רמ"א ולבוש כמו שכתב אם באו ליד גבאי. ומגן אברהם הקשה הא אין לך מעשה גדול מבנין בית הכנסת ואפילו הכי אינו קדושה כמו שכתב סעיף ח', עד כאן. ומה אעשה שלא עיין בתשובת רא"ם גופיה שמקשה זה, ומתרץ דאין כוונתו לאסרו עליו אלא אחר התפילה ואם לא יתפלל ישאר חולין מה שאין כן כשנותן המעות ליד גבאי מייאש ממנו עיין שם באריכות. גם מה שהקשה מגן אברהם דבסנהדרין איתא דכשגבו מעות למת מיקרי הזמנה ולא מעשה, לא קשה מידי דהתם מיירי ממותר מעות המת ולא ממעות צורך המת גופיה גם יש לחלק בין גביית צדקה למת. והנה הט"ז ס"ק ג' תמה על רמ"א בחילוק הנזכר לעיל מש"ס מגילה דף כ"ו דפריך אביי מברייתא דבעינן התנה דוקא ולא משני דמיירי שבאה לגבאי על כן בעינן התנה דוקא אלא דאין חילוק, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו דהא רבא נמי מיירי שבא לידי גבאי כדקאמר גבו והותירו, ואפילו הכי מתיר אפילו בלא התנה ואם כן אי אפשר לשינוי הכי. גם מה שהאריך בס"ק ב' דהא דגבו מעות אסור לשנותה אינו משום הזמנה אלא משום נדר ואם רצה ללוות ולשלם מותר לשנותה עיין שם ולקח לו שיטה לעצמו, ומה שהביא ראיה מהא דזכה המת בצורך המת עצמו לאו ראיה כיון שבא לידי גבאי כדפירשתי. ופשוט דשבעה טובי עיר במעמד אנשי עיר מותרין לשנות המעות כדלקמן, והוא הדין כשהביאו עצים ליד הגבאים:

ט

[ט] לכל מה שירצו וכו'. אפילו אין בה קדושה כלל אלא לשאר צורכי ציבור, ש"ס ואחרונים. ומה שתמה ט"ז על המקשן דפריך טעמא דהתנה וכו' דילמא משום דבר הרשות בעינן התנה, לעניות דעתי לא קשה מידי דאם כן לא הוה ליה למימר אבל התנו אפילו לדכסוסים הא מיירי דוקא בדכסוסים שהוא שומר עיר ודו"ק:

י

[י] ואם כשגבה וכו'. כן כתב הגהות אשירי, ותמיהני דאם כן מאי פריך הש"ס שם התנה אין וכו' דילמא מיירי בהכי שקנה בעד כל המעות לכך בעינן דוקא התנה:

יא

[יא] ואם קנו בדמים וכו'. ותמה הט"ז דפשיטא כיון דחלה קדושה על הדמים מי יאמר דנפק עתה קדושה על ידי קניית העצים. ולעניות דעתי כוונתו דאף שיש מותר עצים ואבנים מהצורך לבית הכנסת אפילו הכי חלה קדושה, אלא שדין זה צריך עיון לי, ועוד דאם כן לישני הש"ס שם דהא דבעי התנה מיירי בקנה עצים ואבנים, ודוחק לומר דבזה לא מהני אפילו התנה ואפילו כשגבו עצים ואבנים וסותר. אפשר דמותר לשנות, וצריך עיון לדינא:

יב

[יב] להשיא יתומה וכו'. כן כתב ר"מ אלשקאר סימן מ"ב ולבוש, ולכן תמהתי באליהו זוטא על עולת תמיד וחלקת מחוקק ובית שמואל בריש אבן העזר שכתבו בסתם דוקא יתום, אבל אין למכור להשיא יתומה כיון שאין חייבת בפריה ורביה, ולא הזכירו מלבוש ור"מ אלשקאר הנזכרים לעיל, גם הבאתי ראיה מש"ס כתובות דף ס' תנו רבנן יתום ויתומה, משיאין את היתומה ואחר כך היתום מפני שבשתה מרובה משל איש ואם כן אם מוכרין ליתום כל שכן ליתומה. עוד הבאתי מש"ס מגילה דף כ"ז דקאמר אין מוכרין אלא ללמוד תורה ולישא אשה משום לא תהו בראה אלא לשבת יצרה, עד כאן. וקיימא לן דנשים נמי מצווין על לא תהו בראה כמו שכתבו תוס' בגיטין דף מ"א וכן מצאתי במגן אברהם, וכן משמע בבבא בתרא דף י"ד ד"ה שנאמר וכו' וכן פסק פסקי תוס' שם, ולבוש ביו"ד סימן רמ"ט סעיף ז' וזה נמי דלא כבית שמואל במהדורא בתרא. גם מה שכתב מדכתב שלטי גיבורים דאשה לא תשב בלא בעל משום חשדא משמע דאינה מצווה על שבת, עד כאן, לא קשה מידי דיש לומר דניחא ליה לומר טעם אפילו כשאינה בת בנים. אך צריך עיון מאבן העזר סימן קנ"ד סעיף ו'. ועיין עוד באליהו זוטא מה שפירשתי בזה דברי תוס' ריש חגיגה ע"ב:

יג

[יג] ואם קיבלו וכו'. אם פירשו בפירוש שרשות ליחיד למוכרו לעשות במעות מה שירצו אז מה שעשה עשוי אבל אם ניתנו לו סתם למכור אז המעות בקדושתו:

יד

[יד] של כרכים וכו'. ואם ידוע שלא עשו אלא למעט עם ואין נכנסים בה אורחי הוי ככפר כדאיתא במגילה דף כ"ו בבית הכנסת של אומנים:

טו

[טו] אלא אם כן תלוי וכו'. פירש מגן אברהם דוקא כשבנאוה משלהן, אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועילמה שתלוי בדעת היחיד, וכן משמע בנחלת צבי. כתב בתשובת משאת בנימין בסימן ל"ג דבארצות הללו שמנהג הקהילות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ולהם מקל ורצועה בכל עסקי הקהילה אין חילוק בין כפרים לכרכים ובכל ענין יש להם כח ביד מנהיגים למכור בית הכנסת אפילו למשתי ביה שיכרא, וגם הדמים יוצאים בה לחולין אפילו אנשי העיר מוחין בידם עד כאן לשונו. והנחלת צבי חולק עליו שאפילו בזמן הזה אסור אלא אם כן ידוע שבנאוה משלהם, ותלו בפירוש בדעת יחיד. וממגן אברהם ס"ק ל"ז משמע דכל שבנאוה משלהן לא בעינן בזמן הזה שיתלו בדעת יחיד ויש להקל, ועיין ס"ק י"ז. ובראב"ן בריש סימני הספר מצאתי ראיה למשאת בנימין, דפרנסי העיר קרואין חבר עיר. כתב הט"ז דאפילו של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אחר כך בית הכנסת, אבל אם יהיה בית הכנסת מותר, אפילו משל רבים ליחיד כרבנן [מגילה] דף כ"ז ע"ב:

טז

[טז] בהסכמת וכו'. ואם בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם אין צריך לעשות בהסכמתם (עטרת צבי):

יז

[יז] לכל דברי קדושה וכו'. היינו דמותר להשתמש בדמיו כשהוא מכפרים, אבל מכל מקום בקדושתייהו קיימין אבל בית הכנסת ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן:

יח

[יח] אסור למכרה וכו'. זה לשון מגן אברהם אם לא שירצו ולקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש בפשיעות או שירצו לקנות קדושה חמורה, וכן משמע בר"ן בשם הרמב"ן, עד כאן לשונו. ולא נהירא דכיון שהוא של כרכים חיישינן שמא יש אחד שאינו חפץ בקדושה חמורה, וכן כתב בתשובת משאת בנימין שם, וצריך לומר דמגן אברהם אכפרים קאמר, וגם בזה צריך עיון. כתב משאת בנימין שם דאפילו בכרכים היכא דבנאוה אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כולי עלמא ניחא להו בזה, וכן עצים ואבנים מראשונה מותרים להשתמש בהם, עד כאן. והיינו משום שבנאוה אחרת והוי כמכרו זה בזה דמסתמא ניחא כולי עלמא, אבל אם לא בנאוה אחרת גם אבנים ועצים אסור, ומגן אברהם השיג עליו בחינם עיין שם. כתב מגן אברהם ס"ק ל"ז זה לשונו, בתשובת מהר"מ מלובלין התיר למכור קרקע של בית הכנסת דקהילה קדושה לוקאווי מטעם דכשבנאוה לבית הכנסת עשו ברשות ובעצות מנהיגי מדינה, וכולי עלמא בתר מנהיגי מדינה גרירי, ועוד דמסתמא ניחא לכל למוכרה משום דאין תקנה שוב לבנות בית הכנסת על אותו המקום וכו', ומכל מקום לרווחא דמילתא ישאירו מקום ארון הקודש פנוי ויעשה בו גן ירוק דאינו מכוער כל כך כתשמישי אחרים עד כאן לשונו. וצריך עיון דהא זריעה תשמיש מגונה הוא כמו שכתב סימן קנ"א סעיף י"א, וצריך לומר דמיירי בירקות שאינם צריכים חרישה דאין מגונה כל כך, עד כאן לשון מגן אברהם. ולא ירדתי לסוף דעתו דהר"מ כתב להדיא שם אף על גב דזריעה תשמיש מגונה הוא מכל מקום אינו מכוער וכו', הרי דגם זריעה דירק תשמיש מגונה אלא רצה לומר שאינו מכוער כמו ארבעה דברים דחשיב בסעיף ט' דהם גרועי מזריעה עיין שם שמבואר כך להדיא. גם תמיהני עליו שהעתיק דישאירו מקום ארון הקודש פנוי וכו' וליתא אלא זה לשונו, המקום שעומד עליו בית הכנסת דאנשים הוא עיקר קדושה ישאר פנוי וכו':

יט

[יט] כל דבר שבקדושה וכו'. פירושו כיון שמותר לשנותו אם כן הוי כשלהן דמצי ליתן במתנה כדלקמן סעיף י"א ובדבר שהוא שלו לא שייך הכרזה, וגם אין אונאה בקרקעות ובמטלטלין אף שאין שייך הכרזה, כדאיתא בחושן משפט סימן ק"ט מכל מקום יש בהן אונאה, אם לא שידעו ששוה יותר דאז לא גרע ממתנה מה שאין כן באם אסור לשנותו לקדושה קלה ומכל שכן באין ביד הציבור לשנותו כלל דאז ודאי כל שכן דלא מצי ליתן במתנה לא הוי כשלהן וצריך הכרזה ויש אונאה אפילו בקרקעות כמבואר בחושן משפט שם כנ"ל. ולפי זה הר"ן פרק בני העיר ותשובת רשב"א סימן תרי"ז לא פליגי כלל ודו"ק, ובזה מיושב כל מה שנדחקו הט"ז ומגן אברהם עיין שם כי קיצרתי:

כ

[כ] בנו בית וכו'. היינו שבנאוה ממעות חולין וכמו שנתבאר סעיף ד', מיהו נראה לי אף שבנאוהו ממעות בית הכנסת מכל מקום אין לו קדושת בית הכנסת לכל מילי רק שאסור לשנותו (מגן אברהם). ועיין לקמן סימן מ"ב דבכל הדברים בעינן הזמנה בפה ובמעשה, מיהו מי שהתנדב מקום לבנות עלה בית הכנסת או בית לבית הכנסת או מטפחת לספר תורה. ועיין בתשובת חוות יאיר סימן נ"ט, כתב דאין יכול לחזור דחשיב כמו נדר אך יכול להשתמש בו דבר הדיוט דאין קדושה חל עליו בהזמנה, עד כאן, ובסימן קמ"ז ס"ק ג' כתבתי יותר מזה. ומגן אברהם כתב דאם עשה לספר תורה שיש לו בביתו כל שלא נשתמש בו לספר תורה יכול לחזור בו, עד כאן, ולא נהירא וצריך עיון:

כא

[כא] כל שלא הקדישו וכו'. כלומר לא שנתקנו לבית הכנסת לקרות בו ולא הקדישו ממש, וצריך עיון על מה סומכין העולם שמוכרין ספר תורה ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו לבית הכנסת. וצריך לומר כיון דהמנהג כן הוה ליה כאילו התנה בתחילה שלא תחול קדושת רבים עליהם וכמו שכתב ביו"ד סימן רנ"ט סעיף ב' (מגן אברהם):

כב

[כב] מי שאוסר וכו'. משמע דעיקר ראשונה דרבים הם, אבל ביו"ד סוף סימן רפ"ג כתב גם סברת המתיר בלשון יחיד, מיהו רמ"א כתב שם ועיין באורח חיים סימן קנ"ג אפשר דכיוון לזה, וכן בדרכי משה כתב שהמנהג כמתירין. וכל זה מדינא ומכל מקום המוכרו אינו רואה סימן ברכה, וכל זה בספר תורה אבל תשמישיו לכולי עלמא מותר. גם נראה לי דבשאר ספרים כולי עלמא מודים ביחיד, גם נראה דאפילו בספר תורה אם קנאה תחילה למוכרה, וכל שכן אם קבלה בחובו שמותר למוכרה לכולי עלמא. כתב מגן אברהם דלמאן דאוסר ליחיד למכור ספר תורה הוא הדין אף שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וחבר עיר אסור, עד כאן, וכן משמע מריב"ש שהביא בית יוסף, אבל מלבוש יו"ד משמע דכולי עלמא מודים בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דמותר וצריך עיון:

כג

[כג] יכולין ליתן. שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ובכרכים אסור:

כד

[כד] אינו יכול וכו'. דוקא מה שהוא בחינם, אבל מה שקנה יכול למכור להגון כמוהו (ט"ז):

כה

[כה] דבר מצוה וכו'. זה לשון הרמב"ם, ופירושו נראה לי בגבו מעות לצורך בית הכנסת ובא להם דבר מצוה כגון צדקה אחרת פרנסת עניים וכסותן וכיוצא בהן מוציאין בה המעות, וכן משמע בבית יוסף ליו"ד סימן רנ"ב, ואפשר שזה כוונת הלבוש כמו שכתב מצוה כזו. לא מיירי להרמב"ם כלל מדין עלייה לקדושה חמורה, אבל אם קנו ממעות אבנים אין להוציאן לצדקה אחרת ודו"ק ודלא כעולת תמיד:

כו

[כו] לא ימכרם וכו'. כתב הט"ז דבש"ס בבא בתרא קאי דוקא כשאין בית הכנסת אחרת, אבל כשיש בית הכנסת אחרת מותר למכרו, ואינו מוכרח, ועוד הא מתוס' שם לחד פירושו מבואר דקאי אפילו יש בית הכנסת אחרת עיין שם:

כז

[כז] לא מצי וכו'. דהא כבר נדר וגם בית המדרש אינו יכול למחות דהא קדושת בית המדרש יתירה על בית הכנסת לבוש. וקשה היכי דמי אי בשאינו דר בעיר הא מותר אפילו לדבר הרשות כמו שכתב בית יוסף, ואי דר בעיר הא סיים שיכול למחות אפילו לבית המדרש. ואפשר דמה שכתב שיכול למחות היינו כשכותים מניחים לבנות בית הכנסת ואפילו הכי רוצים לשנות לבית המדרש. מיהו בבית יוסף מבואר דיכול למחות אף כשאין מניחין לבנות וכן משמע במגן אברהם והקשה מיו"ד סימן רנ"ט סעיף ב' ועיין שם. ושמא יש לחלק בין נודר מעות ובין נודר קרקע, עוד אפשר לומר דמה שכתב הלבוש וגם לבית המדרש וכו' היינו כשיש חבר עיר כדסיים ודחוק, וגם זה תמוה דנראה דגם לדבר הרשות יכול לשנות כשיש חבר עיר:

כח

[כח] ושבעה טובי העיר דינם וכו'. וצריך עיון דלעניות דעתי לא מהני שבעה טובי העיר כשמוחין אלא דוקא חבר עיר והמרדכי מיירי לשנות מקופה תמחוי כשאינו מוחה עיין שם ודו"ק, ובכרכים פשיטא נראה דלא מהני שבעה טובי העיר:

כט

[כט] אינו כלום וכו'. זה מצד התקנה, אבל מדינא עיין ביו"ד סימן רכ"ד. ונראה לי דהא דמתיר הגמרא כתיבה של מעשר נמי מצד התקנה התיר ובחינם דחקו מהרש"ל ומגן אברהם:

ל

[ל] אלא אם כן יאסור וכו'. היינו כשהשאיל סתם אבל השאיל לזמן אין יכול אפילו לכל הקהל תוך הזמן כדאיתא ביו"ד סימן רכ"א סעיף ז', ועיין בים של שלמה בבא קמא פרק ה' סימן ל"ד וצריך עיון. ונראה דמה שכתבו השולחן ערוך ולבוש אינו יכול וכו' דלאו דוקא דודאי אי עבר ואסר אסור כמו שכתב בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן קצ"ז אלא דלשון אינו רשאי כמו שכתב הלשון בבית יוסף. כתב בתשובת ר' יום טוב צהלון שם שלא תיקן ר' גמליאל אלא כשמשאיל שיהא קדושת בית הכנסת כל ימי השאלה אבל בזמנינו אין בבית המשאיל קדושה כלל, לא שייך תקנת ר' גמליאל, עד כאן וצריך עיון. עוד כתב אם לא שאל להם אלא נתקבצו מעצמן ושתק אפילו ביום ראשון יכול לטורדם, ושאלה סתם הוי שלושים יום:

לא

[לא] אין הציבור וכו'. כן כתב מהרי"ק סימן קי"ג ומסיק אפילו היה להם טענה אין בידיו לשנותן עיין שם, אבל בעולת תמיד כתב בשם תשובת ראב"ח זה לשונו, והוא הדין מי שזכה באיזה ענין של כבוד או מצוה אפילו בדבר דמזמן לזמן קאתי אלא בהיות איזה טעם למערער, עד כאן וצריך עיון. עוד כתב אם שינוי על ידי אונס כשיעבור האונס אין יכולין לשנות, עד כאן, וכן נראה לי דדמיא לסעיף כ"א. עוד כתב ואם מכר בית הכנסת ביתו לראובן אין בידינו ראיה גמורה שקונה יזכה באותה חזקה, עד כאן. ואפשר לדמותו לסעיף י"ב וכל זה לא מיירי אלא כשמעבירין המצוה והכבוד לגמרי מהמחזיקים אבל אם במקצת מבתי כנסיות מחזיקים בבית הכנסת אחרת אינו יכול לעכב. כתב בתשובת בנימין זאב סימן קפ"ב ישוב שלא היה לציבור ספר תורה וקראו בספר תורה של יחיד ואחר כך ציבור כתב ספר תורה אין למעט כבוד ספר תורה דיחיד אלא יקראו בכל שבת בספר תורה אחד:

לב

[לב] אין יכולים וכו'. והא דסעיף כ' יש לומר דשאני ספר תורה דקאי בקדושתייהו אף שמוכרים, עוד יש לומר שם מיירי שהתנה שלא יחול עליה בקדושה כדלעיל סעיף ח' וכן משמע בתשובת רש"ל סימן ט"ז עיין שם. שוב נדפס ספר ט"ז וכתב דרש"ל חולק על השולחן ערוך עיין שם, ולעניות דעתי כדפירשתי וצריך עיון עוד במהרי"ק סימן ע"ו וסימן קס"א ואתבאר בארוכה ביו"ד סימן רנ"ט, וקיצרתי כאן כיון שכתב במגן אברהם דעכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם, ומשמע בט"ז אף שהיה עליו דברים של הקדש, ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן מ"ט שאין רשאי ליקח הכלי קודש מבית הכנסת זה וליתנו לאחרת:

לג

[לג] אין לקנות מעילים וכו'. והלבוש שהשמיטו וסמך עצמו על סימן קמ"ז סעיף ה', ומכל מקום הכא הוה ליה למיכתב בעיקריא דדינא, וכתבתי באליהו זוטא דאפשר דכיון שכתב בבית יוסף עלה ואף על גב דנהוג עלמא וכו' סבירא ליה דמנהגן של ישראל תורה. גם נראה לי לדחות עיקר הראיה שהביאו מהא דאמרינן מה מזבח שלא נשתמש בהם הדיוט וכו' אף עצים וכו' דיש לומר דקדושת מזבח לקרבנות שאני, וכן כתב מגן אברהם סימן קמ"ז וכתב דהעולם נוהגין לעשות אפילו מישנים, עד כאן. גם נראה לי לראיה דכהאי גוונא אמרינן בעבודה זרה דף מ"ז, ועוד נראה לי ראיה מזבחים דף קי"ד דסלקא דעתך דמותר בבמה בישנים ודוקא במזבח אסור. ומקרוב נדפס בתשובת חות יאיר והביא ראיות להתיר ועיין סימן קנ"ד סעיף י"א וכן משמע בתשב"ץ סימן תי"ז דדוקא בנשתמש לכותים אסור, וכן משמע קצת לקמן סימן קנ"ד סעיף ח' דמותר בנשתמש בו הדיוט ודו"ק. ונראה לי דאף להאוסרים היינו כשנעשה לצורך הדיוט, אבל כשנעשה לצורך קדושה ונשתמש רק באקראי נשתמש בו הדיוט שרי ועיין לעיל סימן ל"ב וסימן קמ"ז. כתב הב"ח סימן של"ד אותן מטבעות שיש עליהם שם בן ד' אסורים לתלות בספר תורה. וכתב הט"ז שם ס"ק י"ט דמה שנוהגין להשים הכלי ממעות כשמברכין החולה בארון הקודש איסור הוא:

לד

[לד] אסור לעשות וכו'. ומזה תמה אני על מה שכתב רא"ם בתשובות סימן ע"ט וזה לשונו, הא דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' דרשו בפרק קמא דעבודה זרה אבל עושה מדמיהן בית הכסא לכהן גדול משמע דאף דמיהם אסירי לדבר מצוה, עד כאן, גם משנה מפורשת פרק כל האיסורים דדמיהן מותר. ועיינתי בש"ס עבודה זרה דף י"ז ליתא כן אלא זה לשונו, מהו לעשות הימנו בית הכסא, עד כאן. משמע דמיירי כשנתן לה עצים ואבנים כדפירש רש"י בתמורה דף ל', מיבעיא ליה אם עושין מעצים עצמן בית הכסא, אבל מדמיהן ודאי מותר וצריך עיון. והנה הלבוש שהשמיט לזה אפשר דסבירא ליה דדוקא בבית המקדש אסור אך מש"ס שם לא משמע הכי גבי מאתנן זונה קבצה וכו', וכן משמע בתשובת רא"ם שם. ואפשר דסבירא ליה ללבוש דלרבנן דדרשי מאתנן זונה קובצה, דלסוף שוכרתה פליגי וסבירא ליה דאין אסור אלא לבית המקדש, ועיין בתשובות שם וצריך עיון. מיהו לכולי עלמא מבואר שם דאינו אלא מדרבנן. וברבינו ירוחם שם דאפילו לנר או שמן וכיוצא לבדק הבית או לדבר מצוה אסור, ומה שכתב רמ"א מעות וכו' הוא הדין כשנתן חיטין ועשה מהם סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין שכבר נשתנו, וכן במחיר כגון שהחליף כלב בחיטין ונעשה סולת, וכן ולדותיהן מותרין והא דאתנן דוקא כשנתן קודם, אבל כשנתן אחר כך מותר אם נתנה היא אתנה לבועל מותר, אתנן זכר אסור. האומר לזונה הילך טלה והבעלי לפלוני אסור, וכן אם פסק עמה בטלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים נתן לה ואחר כך בא עליו מותר דהוי כמתנה. ומה שכתב רמ"א איסור ערוה, כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות איסורי מזבח ורבינו ירוחם דהוא הדין חייבי לאוין אבל הפנויה אפילו היה כהן אתנה מותר, וכן אשתו נדה אתנה מותר, ועיין עוד שם. ובמגן אברהם כתב כנסת הגדולה בשם משפטי שמואל אנשים שהחזיקו לקבור מתים אינן יכולין למחות באחרים שבאו לקבור, עד כאן. ומגן אברהם כתב במדינתינו חבורת ממונים נראה לי דצריך ליתן להחברה כמנהגם, עד כאן. ואני ראיתי כתב בפנקס חברא קדישא שלי גמילת חסדים פה פראג כשנפטר הגאון מורינו הרב אפרים זכרונו לברכה ובאו תלמידיו מרנן ורבנן ורצו לטהרו ואמרו כשמת תלמיד חכם יותר ראוי לטהר תלמידיו ולהתעסק עמו, ושלחנו להגאון מורינו הרב ישעיה ריש מתיבתא ופסק מאחר שקברנים מתעסקים כל השנה ומבטלין עסקיהם יתעסקו גם כן עם הצדיק, רק אם ירצו הקברנים מרצונם הטוב לוותר לאיזה אנשים חשובים בשביל טובת הצדקה הרשות בידם, עד כאן:

לה

[לה] חוזר למצותו וכו'. הוא הדין לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו כשיעבור האונס חוזר לשררתו בית יוסף ותוס' יומא דף י"ג וסנהדרין דף נ"א, ואם עבר משררתו מחמת עבירה שעשה אפילו בשוגג, כתב מגן אברהם דאינו חוזר לשררתו ושכן משמע במרדכי ורמב"ם פרק ז' מהלכות רוצח, עד כאן, וצריך עיון דהרמב"ן שם נתן טעם הואיל ובאו תקלה זו הגדולה על ידו משמע דוקא ברציחה אבל בשאר עבירות לא, ועוד דברטנורה סוף פרק ב' דמכות פסק כר' מאיר דאף רוצח חוזר לשררתו, ובאמת תמוה שסותר לדברי רמב"ם שם, וכן תמה תוספות יום טוב שם, וכן פסק הרמב"ם פרק ג' מהלכות עבדים. מיהו בסמ"ג עשין ע"ה ופ"ג סתם בזה, משמע לי דסבירא ליה דחוזר לשררתו, ואפשר טעמו משום דלר' יהודה תיקשי ישוב למה לי כמו שכתבו תוס' שם, וגם דאם כן אל אחוזת אבותיו למה לי, וכן מפירוש רש"י פרשת בהר יראה לי דסבירא ליה דהלכה כר' מאיר וכן משמע מרא"ם ודלא כנחלת יעקב עיין שם. שוב מצאתי בקיצור מזרחי שפירש דברי רש"י כדברי, ולפי זה מיושב דעת הברטנורה דסמך על רש"י וכדפירשתי:

מעבר לתחילת הדף

< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.