יד אפרים/אורח חיים/קנג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יד אפרים ‏ אורח חיים קנג

במגן אברהם ס"ק ד' וכ"ד מהרא"י. מן תיבת אך בס"ת כו' עד בסימן ע"ד (ע"ד הוא ט"ס וצ"ל ע"ר) שייך לקמן אחר ולהכי כת' הרב ב"י ויש מתירין אך בס"ת כו' בסי' ע"ר ונ"ל דעתו כו' כצ"ל:

שם ולהכי כת' הרב ב"י יש מתירין ומ"ש בש"ע ומותר לקרות כו' ר"ל למכור ע"ד כן לקנות קדושה אחרת כיוצא בה ולכן כת' הב"י דיש מתירין היינו דעת הרמב"ם דמתיר כה"ג אף לכתחל' דאם כבר מכר כ"ע מודו דשרי לקנות קדושה כיוצא בה:

ס"ק ה' אלא דאיכא משום כו' ר"ל וכשמכרו בה"כ שלא במעמד אנשי העיר מסתמא אין אנשי העיר רוצין שתשכח מצותן לגמרי ויחול קדושת בה"כ על הדמים ולכן אסור לשנות המעות של מכירת בה"כ אבל במעות שגבו פשיטא דלא שייך קדושה והא דאסור לשנות משום דבני העיר כו' ושוב הוקשה מגבו המעות למת דמיקרי הזמנה ולא אמרינן ג"כ הך דבני העיר לא נתנו אלא ע"ד המת וע"ז כת' דהטעם ג"כ כמו במת ר"ל דשם אמרינן אע"ג דלא הוי רק הזמנ' מ"מ אסור לשנות משום בזיון כיון דגבו לצורכו וא"כ ה"נ כיון דבני העיר נתנו המעות אדעתא דבה"כ וגבו לצורכו ה"ל בזיון כשמשנה משא"כ ביחיד המנדב דליכא בזה משום בזיון כיון שלא היה בתורת גביה משום האי טעמא לחוד שנתן ע"ד בה"כ שפיר יכול לשנות וכן אם קנו ממעות צבור שגבו כבר שלא לשם בה"כ ובהכי מיירי ההיא דסעיף ח' בבנו בה"כ ולא התפללו דהזמנ' לאו מלתא היא וה"ה לביני' חדשים שנדב יחיד או שגבו הצבור כבר שלא לשם בה"כ ועתה הזמין אותה לבה"כ לאו מילתא היא:

בט"ז ס"ק ב' והנראה דהמקשן ס"ל דזה מקרי ג"כ כו'. לקמן סק"ה כ' דלדעת התרצן דמוקי במכרו והותנו היינו ז' טובי העיר במא"ה צ"ל דלדוכסוסי' הוי דבר הרשות ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתיה דהו"ל לתרוצי דשפיר מיירי בגבו והותירו והא דבעי הותנו היינו לדבר הרשות. ונראה ליישב דבריו ע"פ מ"ש התוס' והתרצן הא דנקט הותירו אע"ג דזט"ה במא"ה יכולין להוציא אף גוף המעות אתי לאשמעינן דאע"ג שכבר קנו חפץ הקדושה מ"מ אי הותנו אין אי לא לא ע"ש. והשתא א"ש דהמקשן היה סובר דבמכרו לא מהני תנאי כלל וע"כ דבגבו מיירי הוכיח שפיר דלא כרבה דמתיר בגבו לקדושה קלה עכ"פ דז"א דבשלמא אי נימא דבלא הותנו אף לקדושה קלה אסור א"ש דנקט הותירו לאשמועינן דאף בהותירו אסור בלא התנו אף לדוכסוסות שהוא דבר מצוה משא"כ אם נאמר דלקדושה קלה מותר רק לדבר הרשות אסור א"כ קשה קושית התוס' למה נקט הותירו דהא פשיטא דאם הותנו בשעת גביה הכל לפי תנאי אף לענין גוף המעות וא"ל דאתי לאשמועינן דאף במותר בעי תנאי דוקא דבלא תנאי אסור לדבר הרשות דסד"א דשרי אף לדבר הרשות ז"א דהא באמת רבה אמר סתם מותר ורש"י פי' לדבריו דהיינו לקדושה קלה אלמא חזינן שהדעת נותנת דלדבר הרשות אסור מצד הסברא וא"כ מה"ת הוי טעינן בהכי עד שהוצרך התנא להשמיענו זאת ולכך משני ליה דמיירי במכרו והותירו ואשמעינן דדוקא בהסכמת בני העיר ואז אפי' לדוכסיסי' שהוא דבר הרשות מותר הא לא"ה אסור אף בהותירו אף לקדושה קלה וזה שפיר הוי רבותא. ומ"מ צ"ע על הט"ז דמי דחקו לומר דלהמקשן דוכסיסי' הוי דבר מצוה דהא אפי' דבר הרשות להמקשן אתי שפיר דאי בקדושה קלה אסור בגבו והותירו א"ש דקמ"ל דבלא תנאי אף לקדושה קלה אסור ובתנאי אפי' לדבר הרשות מותר וכמו להתרצן במכרו והותירו דמתפרש הכי משא"כ אם לקדושה קלה מותר בגבו א"כ מאי קמ"ל דבדבר הרשות פשיטא דאסור ולעולם בין להמקשן בין להתרצן הוי דוכסוסי' דבר הרשות ואפשר כוונתו משום דבמשנה שם איתא ספרים לא יקחו מטפחת כו' וכן במותריהן וע"ז אמר רבה לא שנו אלא שמכרו והותירו והשתא א"ש דבשלמא להתרצן דמפרש הבריי' דלעולם במכרו והותירו וה"ק בד"א שלא הותנו זט"ה כו' א"כ א"ש דה"ק דבלא הותנו זט"ה מיירי מתני' דקאמר וכן במותריהן דהיינו גם במותריהן של ספרים לא יקחו מטפחת דאסור להוריד אף לקדושה קלה אבל בהותנו זט"ה אפי' לדוכסוסי' שהוא דבר הרשות מותר משא"כ להמקשן דמוקי לה בגבו והותירו א"כ הך ברייתא לא קאי אמתני' דהא מתני' מיירי במכרו והותירו והך ברייתא מלתא באנפיה נפשיה הוא אגבו והותירו א"כ קשה דהמקשן רצה להוכיח מזה דאף לקדושה קלה אסור דאם איתא דאין איסור רק לדבר הרשות א"כ הותירו למה לי ואי לאשמעינן דאפ"ה בעי תנאי לדבר הרשות פשיטא דמצד הסברא כן הוא וכמ"ש רש"י מחמת סברת עצמו וע"ז קשה ולטעמיך דס"ל דלקדושה קלה ג"כ אסו' מ"מ היאך מבוא' בברייתא דבר זה דבלא הותנו אסור אף לקדושה קלה דדלמא רישא דלא הותנו הפוכה דסיפא מותר אף לדוכסוסי' שהוא דבר הרשות ובסיפא מותר כה"ג אבל לקדושה קלה לא וא"כ היה לו לבאר אף דלקדושה קלה אסו' וא"ל דתנא דברייתא סמך עצמו דממילא נדע דהכוונה לאסור בלא הותנו אף לקדושה קלה מהאי טעמא גופא דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דמצד הסברא כן הוא דז"א דלמה שביק מלפרושי ברישא שהוא עיק' ונקטי בסיפא אפי' לדוכסוסי' שהוא דבר פשוט מעצמו דבהותנו בשעת גביה שרי בכל אופן אפי' במעות עצמו ואצ"ל במותר טפי היה למנקט ברישא דאפי' לקדושה קלה אסור דזה עיקר דבא להשמיענו אלא מאי אית לך למימ' דדלמא באמת כיון דלא ידעינן הברייתא היכי קאי א"כ שמא באמת איתא ברישא דברייתא מפורש לאסור מקדושה קלה א"כ אפי' תימא דלקדושה קלה מותר א"ש דשמא היו כתוב ברישא דברייתא דמותר לקדושה קלה ואסור לדבר הרשות ועלה קאמר בד"א שלא הותנו כו' לאשמעינן דעכ"פ לקדושה קלה מותר אף בלא הותנו רק לדבר הרשות אסו' בלא הותנו ובהותנו אף בכה"ג שרי וע"ז תירץ הט"ז דבאמת אין טעם המקשן משום דלא ידעינן רישא מהו דבאמת אין זה סברא כלל לומר כן רק דהמקשן ס"ל דבאמת מוכח מזה דדוכסוסי' הוי דבר מצוה וא"כ אם נאמ' דאף לקדושה קלה אסו' א"ש דאשמעי' דאף במות' אסו' בלא הותנו והיינו אף לדב' מצוה וזה מבוא' ממה דנקט בסיפא אפי' לדוכסוסי' מכלל דברישא אף לדוכסוסיא אסו' וא"ל דא"כ קשה דיוקא דסיפא דמשמע דוקא לדב' מצוה אבל לדבר הרשות לא י"ל דממילא משתמע כיון שההורדה מקדושה הוא ע"י תנאי אין חילוק בין דבר מצוה לדבר הרשות ונקט הכי לפי שאין דרך להתנות שיהיה לדבר הרשות לגמרי או אפשר דלאו אורחא לעשית ממנו דבר הרשות אף על פי שמותר לעשות כן. משא"כ אם נאמר דדוכסוסי' הוי דבר הרשות אם כן אם אי' דבא להשמיענו דבלא הותנו אפי' לדבר מצוה אסור הו"ל לפרושי הך רבותא דהא אפילו מדוכסוסי' דסיפא לאו מוכח מידי דלדבר הרשות מיירי ולכן תירץ לו דמיירי במכרו והותירו וה"ק בד"א שלא הותנו זט"ה ואם כן א"ש דבא להשמיענו דבלא הותנו אף לקדושה קלה אסור וא"ל דהיה לו לפרש ז"א כיון דאמתניתין קאי לא הוצרך לבאר זה דבמשנה מבואר דאין מורידין לקדושה קלה:

מ"א ס"ק י"ב במעמד אנשי כו' ר"ל שהב"י כ' שם בשם המרדכי דבכרכים ה"מ בסתמא אבל אם ביררו ז' טוביהן ועושין על פיהם אם בנאוהו בני כרך משלהם דכיון דמשלהם בנאוהו הו"ל כהותנו כו' מבואר מזה דגם שעושין עפ"י ז' טוביהון מ"מ בעינן שבנאוהו משלה' והב"י כתב שם דלהרמב"ם והרא"ש אעפ"י שעשו אותו משלהן כיון דכרך היא אדעתיה דכ"ע עבדו וע"ז כתב המג"א דז"א דגם הרמב"ם והרא"ש מודה בזה דוקא שהותנו מעיקרא וה"נ בההיא דהמרדכי שעושין דבריהם עפ"י טוביהן הו"ל כהותנו :

ס"ק כ"ב וכמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה. עיין מ"ש דודי זקני הגאון בתורת חיים בסנהדרין דף ך"א וז"ל ונראה דיחיד הכותב ספר תורה לעצמו ונתנה לבה"כ לקרות בה בצבור ומקדיש' לאו שפיר עביד ר"ל כיון שמקדישה הרי הוא של הקדש ולאו שלו הוא ושוב אינו יוצא בה י"ח דלכם כתב שלכם בעינן כדאשכחן בד' מינין כו'. וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מלתא כו' דז"א דיחיד שכתב ספר תורה לעצמו ואחר כך נאבדה פשיטא שצריך לו לכתוב ספר תורה אחרת כו'. ולכן נראה דאין להקדיש ספר תורה אא"כ כותב לעצמו אחרת עכ"ל ע"ש. ועיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק י"ד סימן ס"ב לענין כתיבת ס"ת בשותפות אם יוצאין י"ח ע"ש:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.