כף החיים/אורח חיים/קנג

כף החיים ‏ אורח חיים קנג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] מותר לעשות מבה"כ בה"מ וכו'. שקדושת בה"מ יתירה על קדושת בהכ"נ ומעלין בקודש ולא מורידין, הרמב"ם פי"א מה"ת דין י"ד, לבוש. ב"ח עו"ת אות א':

ב

ב) שם מותר לעשות מבהכ"נ בה"מ וכו'. ואם מותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו כתב מ"א סק"א דבסי' צ' סעי' י"ח משמע דשרי יעו"ש וכ"כ קול הרמ"ז והביאו הברכ"י בשיו"ב אות א' אבל הא"ר אות א' כתב מסתברא דלענין קדושה גרע, והביאו הברכ"י שם וכתב ועיין מ"ש מרן ז"ל בב"י סי' קנ"א ור"ל דשם כתב מרן ז"ל דיחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו ודאי אין לו קדושה כ"כ יעו"ש ומשמע דהוא קיל מבהכ"נ וכ"כ הפתה"ד אות א' בשם המאירי בחי' למגלה ודחה דברי המ"א הנז' והסכים לדברי הא"ר וגם על דברי הרב בגדי ישע שתמה על הא"ר הקשה וכתב דדברי הא"ר מיוסדים על אדני פז וכוותיה מסתברא לענין דינא וכ"כ בהדיא מהרש"א ז"ל בס' תאוה לעינים בסוף מגילה סי' רמ"ד דת"ת דיחיד בי כנישתא עדיף יעו"ש, וכ"כ ח"ע על מ"א הק"א יעו"ש וכן דעת התו"ח אות א' אלא מה שהקשה על הא"ר כבר תירץ אותה הפתה"ד יעו"ש:

ג

ג) מבהכ"נ יחיד לצרכו לבה"מ יחיד פשיטא דשרי ובהיפוך אסור, א"א אות א':

ד

ד) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ, ואפי' בדיעבד לא מהני פרישה אות א'

ה

ה) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ היינו דוקא בבתי כנסיות שאין קובעין בהן מדרש ללמוד אבל אם באותו בהכ"נ עצמו הנבנה מחדש במקום הבה"מ קבעו בו ישיבה בכל יום תמיד ללמוד וללמד מקרא משנה הלכות אגדות עד שלא ישתנה שם בה"מ ממנו ויקרא שמו בישראל הבית הגדול שמגדלין בו תפלה ותורה מותר לעשותו מבה"מ, דבר שמואל סי' שמ"ו ומ"ש י"א בהגה"ט ע"ש הדב"ש והביאו באה"ט סק"ב מה שקובעין שם מדרש שעה א' דינו כבה"מ וכו' זהו כתב לפי דעתו ואינו בדב"ש וגם אין נראה כן מדברי הדב"ש כמו שהעתקנו לשונו וכבר כתב ע"ז התי"ח או' ב' דבה"מ של שעה א' אין לו עדיפות מבהכ"נ יעו"ש:

ו

ו) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ וכתב הרא"ש בכלל ה' דאם רצו הקהל להשכיר בה"מ לדירה אם הסכימו טובי העיר לשניתו הרשות בידם ואפי' לדבר הרשות ואע"ג דבי רבנן חמיר מבי כנישתא היינו לענין שאין לעשות מבה"מ בהכ"נ אבל כולי האי לא חמיר שלא יוכלו בני העיר לשנותו יעו"ש, והביאו מרן ז"ל בבד"ה כנה"ג בהגב"י, מיהו הר"ס בוטין ז"ל כתב דבה"מ של רבים אסור למכרו כדין בהכ"נ של רבים, והביאו הדב"ש שם יעו"ש, וא"כ ה"ה להשכירו לדירה נמי אסור, ועיין. לקמן אות נ"א ד"ה שבאים שם וכו' ובסעי' י"א ודו"ק.

ז

ז) [סעיף ב'] בני העיר שמכרו בהכ"נ וכו'. ואפי' לכתחלה נמי מותר למכור בהכ"נ כדי לקנות תיבה ומכרו דנקט איידי דסיפא נקט ליה דאיפכא אפי' מכר כבר התיבה אין לקנות בדמיה בהכ"נ ודו"ק שם בגמרא, פרישה או' ג' וכ"כ א"ר או' ב' וכתב שכ"מ סעי' ו' ומ"ש מר"ן ז"ל בב"י דמדברי הרמב"ם משמע דלכתחלה אין מוכרין בהכ"נ אפי' להעלות דמיו בקדושה חמורה כבר הקשה ע"ז י"א בהגב"י יעו"ש, וכן הקשה ע"ז הער"ה או' א' מן הגמ' וכתב בשם כמה פו' וגם בשם הרמב"ם דמותר לכתחלה יעו"ש. והא דבהכ"נ נמכר כגון של כפרים כמ"ש לקמן סעי' ז' עיי"ש:

ח

ח) שם, בני העיר שמכרו וכו'. ואי איכא מיעוט מהקהל מוחין במכירת בהכ"נ אם אין שם פרנסים ממונים מפקח על עסקיהם הכל נידון אחר הרוב, עו"ת או' ב' ועיין לקמן או' מ"ד ואו' קי"ב:

ט

ט) שם דהיינו היכל וכו'. וצ"ע אם מותר להניח שאר ספרים בתיך הארון ונראה דאין זה נקרא הורדה מקדושה מאחר שעדיין בקדושה קיימין והא ראייה שמניחין בה יריעות פסולין וה"ה חומשין ושאר ספרים אבל צ"ע היכא שהוציאו ס"ת אם יכולין להניח בתוך אותו הארון שאר ספרים מאחר דלית בה ס"ת אם קרוי הורדה מקדושה אם לאו, עט"ז או' א' בשם רש"ל, ועיין ב"ח בסוף הסי' שכתב להחמיר וכתב שגם להניח ספרים בארון ויריעות פסולים אפי' אצל הס"ת אין להקל יעו"ש. מיהו נראה כיון דדרך להניח בארון אצל הס"ת שאר ספרים וכמ"ש הרש"ל נעשה כאלו התנו' עליו מתחלה לס"ת ולשאר ספרים וכמ"ש לקמן סי' קנ"ד סעי' ח' בהג"ה, יעו"ש. וא"כ כיון שנעשה כאלו התנו עליו מתחלה לזה ולזה אפי' אין שם ס"ת ליכא הורדה אם יתנו בו שאר ספרים כן נ"ל ליישב המנהג ואח"כ ראיתי שכ"כ המ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד וז"ל ואפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי פמין חדר פשיטא דשרי עכ"ל ועי"ש והביאו י"א שם בהגב"י ומ"מ לכתחלה ודאי כשיעשו ארה"ק צריך להתנות בפ' להניח בו שאר ספרים ג"כ וכן יתנו ג"כ אם לא יניחו בו ס"ת יניחו בו שאר ספרים, ועיין לקמן סי' קכ"ד סעי' א' בהגה אוזי נקרא ארה"ק ובדברינו לשם וגם על סעי' ח' לשם או' ס"ד ודו"ק:

י

י) שם מכרו תיבה יכולין ליקח בדמיו מטפחת ס"ת, וה"ה דיכולין ליקח בדמי תיבה מטפחות של חומשין ונביאים וכתובים, מאמ"ר או' א' וכתב ודלא כדמשמע מדברי הפרישה או' ה' דלהר"ן צריך לקחת בדמיה דוקא מטפחת לס"ת יעו"ש:

יא

יא) שם מכרו מטפחת לוקחין בדמיה ספרים וכו'. אפי' מטפחות תורה וחומשים לוקחים בהם נביאים וכתובים, ובסיפא דספרים לא יקחו מטפחות אפי' נביאים וכתובים אין לוקחים בהם מטפחות תורה וחומשין, הר"ן בשם הירושלמי ב"י. וכתב בית יהודה חא"ח נ"ד כ"ז דהה"נ אם מכרו מטפחות לוקחין תפילין והויא העלאה בקודש דתפילין הם שוים לשאר ספרים אבל לעשות ממטפחות ס"ת כיסין לתפילין פשיטא דאסור דהויא הורדה יעו"ש:

יב

יב) שם מכרו מטפחת לוקחים בדמיה ספרים דהיינו כל חומש לבדו וכן נביאים וכתובים, וכ"כ הלבוש, ומשמע דס"ל דחומשין ונביאין וכתובים כי הדדי נינהו וצ"ע דביו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ט איתא דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים וכ"מ בהדיא בגמרא דף כ"ז ע"א לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונו"כ כהדדי נינהו כמ"ש ביו"ד שם בהגה, מ"א סק"ב. והא"ר או' ד' כתב דגם הש"ע ולבוש דוקא לענין מטפחת ס"ת קאמרי דשוין הן דאף נביאים וכתובים הם כחומשין דקדישי יותר ממטפחת ס"ת ובדמי נביאים וכתובים אסור מטפחת לס"ת אבל לענין חומשין ונביאים וכתובים, קדישי חומשין יותר וזה ברור עכ"ל, וכ"כ הנה"ש או' א' ת"ע על מ"א סק"ב:

יג

יג) שם דהיינו כל חומש לבדו, וחומשין שלנו אף אם חמשה חומשין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ס"ת, א"ר או' ג' ועיין לעיל סימן קמ"ג בהגה סעי' ב':

יד

יד) שם וכן נביאים וכתובים. ודע דהא דנביאים וכתובים שוים היינו דוקא לענין מה שנתקדש הגויל ע"י כתיבתם בו אבל בענין קריאת הפסוקים קריאת הנביאים יותר גדולה מעלתה מבתי' הכתובים כמ"ש בשער המצות פ' ואתחנן כי קריאת המקרא דתורה היא בבחי' הת"ת והנביאים בנצח והוד והכתובים ביסוד ומלכות יעו"ש ומה שמקדימין בר"ה כתובים לנביאים עיין הטעם בב"י סי' תקצ"א מ"ש בשם הרא"ש יעו"ש:

טו

טו) שם להורידן מקדושתן אסור וכו'. והיינו כשמכרו בני העיר שלא בדעת פרנסיהם וה"ה אם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, כמ"ש לקמן סעי' ז' ב"י, וכ"כ הלבוש סעי' ג':

טז

טז) [סעיף ג'] ס"ת שנמצא בו טעות וכו' או שחסר או' אחת או שיתר אות אחת דכיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והרי הוא כחומשין. ב"י בשם הריב"ש וכ"כ הרמב"ם ריש פ"י מה' ס"ת ומשמע אעפ"י שאפשר לתקנו כיון שהוא עכשיו פסול דינו כחומשין, וכ"כ המ"א סק"ג, ונראה דהיינו דוקא אם בתחלת הכתיבה היה בו טעות או חסר או יתיר כיון דלא חלה עליו קדושת ס"ת אבל אם היה תחלה ס"ת כשר ואח"כ נמחק ממנו אות ונפסל אסור להורידו מקדושתו כיון דאפשר לתקנו ולחזור כמו שהיה, וכ"כ הפת"ע או' ח' בשם ס' קהלת יעקב:

טז) שם דינו כחומשין, ומותר למכרם כשאר ספרים, וכ"כ הריב"ש. בתשו' דמותר למכור ס"ת שיש בה טעיות גם לחזק בדק בהכ"נ, והיינו בשל רבים במעמד זט"ה ובהסכמת אנשי העיר ובשל יחיד בהסכמתו ובדעתו לבדו, עו"ת או' ל':

יז

טוב) שם הגה, ועיין לעיל סי' קמ"ג, ר"ל דשם בסי' קמ"ג סעי' ד' בהגה כתב דאם חומש אחד שלם בלא טעות יש להקל לקרות באותו חומש אעפ"י שיש טעיות באחרים יעו"ש ואם כן לפ"ז משמע כיון שיכולין לברך בשעת הדחק על ס"ת שיש בו חומש אחד בלא טעות משמע שיש בו קדושה יותר מחומשין. מיהו דעת מר"ן ז"ל אינו כן כמ"ש אנן שם בסי' קמ"ג או' מ"ג ואו' מ"ד יעו"ש, ודלא כהעו"ת או' ה' שתמה על דברי מרן ז"ל והניח בצ"ע יעו"ש, ועיין פרמ"ג א"א או' ג' שכתב דאע"ג דבסי' קמ"ג כתוב דס"ת שיש בו חומש א' שלם מותר לקרות בו באין אחרת אפ"ה י"ל דס"ת שלימה קדושה יותר והניח בצ"ע, וע"כ נראה דהיכא דאפשר יש להחמיר ולנהוג בו כקדושת ס"ת והיכא דלא אפשר יש לפסוק כדברי מר"ן ז"ל דדינו כחומשין:

יח

חי) [סעיף ד'] אם מותר לקנות וכו'. יש אוסרים ויש מתירים. דעת האוסרים הוא דעת הר"ן שהביא בב"י שכתב דמדאיבעיא לן בגמ' בס"ת דליכא לעילויי בה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחרינא דאיכא לעילויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהם. ודעת המתירין הוא דעת מהרי"א שכתב שמדברי הטור שכתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא. משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי וכתב שכן מצא כתוב בשם הר' יונה ע"כ. וכתב הב"ח דמ"ש מהרי"א דלקנות כיוצא בהם שרי היינו דוקא אם כבר מכרו ובדיעבד שרי לקנות כיוצא בהם אע"ג דאיכא עילויא אחרינא לקנות בהם ס"ת אבל לכתחלה אסור למכרם כדי לקנות כיוצא בהם כדכתב הר"ן דהא פשיטא היא ואין מהרי"א חולק כלל אדברי הר"ן בזה ובס"ת מבעיא לן אי שרי לכתחלה כיון דליכא לעילויי ולא אפשיטא ונקטינן נמי לחומרא כמ"ש הר"ן עכ"ל. ומדלא כתב כלום על דברי הש"ע שכתב בזה יש אוסרים ויש מתירין משמע דס"ל להב"ח דלכתחלה לכ"ע אסור למכור כדי לקנות כיוצא בה וליכא פלוגתא בזה אלא הפלוגתא באם כבר מכרו יש אוסרים לקנות כיוצא בה ויש מתירין וזהו ג"כ דעת הש"ע דמיירי בשכבר מכרו וע"ז כתב שני דעות יש אוסרין ויש מתירין אבל לכתחלה לכ"ע אסור למכור כדי לקנות כיוצא בה וכמ"ש ביו"ד ריש סי' ע"ר גבי ס"ת יעו"ש והגם דמדברי הר"ן המובא בב"י משמע דבלכתחלה איירי הרואה שם בהר"ן בפ' בני העיר על הרי"ף יראה דמשמע שם דאפי' אם כבר מכרו בשאר דברים צריך לעלויי כיון דאפשר חוץ מס"ת כיון דלא אפשר יעו"ש, וכן פי' מר"ן ז"ל בכ"מ דברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מה"ת דין י"ד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ו' ואו' ז' והברכ"י או' ב' ותירצו קושיות הט"ז על הש"ע והקשו על המ"א יעו"ש. וב"כ המאמ"ר אות ב' וכתב דבזה נדחו כל דברי הט"ז וגם המ"א לא דקדק כל הצורך בזה בהבנת דברי הב"ח יעו"ש. וכ"כ הנה"ש אות ב' ותירץ כל קושיות הט"ז יעו"ש. וגם הי"א בהגב"י הקשה על המ"א מ"ש על הרמב"ם מדברי הכ"מ הנז' יעו"ש. מיהו הער"ה או' ב' כתב דבבד"ה סי' קנ"ד מוכח בהדיא דר' יונה והטור פסקו לקולא ומתירין אפי' לכתחלה יעו"ש, אלא שכתב דמ"מ נראה דנקטינן דאפי' מכרו כבר בעינן עילוייא ואסור לקנות קדושה אחרת כיוצא בה שכן דעת ר' אפרים והרז"ה והר"ן והרשב"א בח"י וכו' יעו"ש. וכ"כ החיד"א במחב"ר או' א' דבבד"ה סי' קנ"ד מוכח דסבר מרן דר' יונה מתיר אף לכתחלה וזה הפך ממה שהסכמתי בברכ"י דגם מרן מודה דבדיעבד פליגי. אלא שכתב דאפשר לישב דעת מרן ז"ל דהוא סבר דר' יונה שרי אף לכתחלה והוא ז"ל סמיך עליה בדיעבד דוקא, וסיים דלענין הלכה נראה דהגם דמרן סבר דלכתחלה פליגי כיון דאפשר לקרב הדיעות ולומר דבדיעבד פליגי אבל לכתחלה גם הטור ור"י אסרי כמ"ש הב"ת וכן נראה מדברי הרב המאירי נכון הדבר לומר דלכתחלה כ"ע מודו לאסור יעו"ש. נמצא דרוב הפו' ס"ל דבדיעבד פליגי אבל לכתחלה כ"ע מודו דאסור וגם רוב הפו' ס"ל דגם דעת מרן ז"ל כן וגם עיין בדברינו לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל מקום שמביא מר"ן ז"ל י"א וי"א וסברה הא' להחמיר ושנייה להקל דעתו לפסוק להלכה כס' השניה ורק לחוש לכתחילה לדברי האוסר יעו"ש, וע"כ בדין זה לכתחילה אסור למכור דבר של קדושה כדי לקנות כיוצא בו ובדיעבד אם כבר מכרו אם אפשר לעלויי צריך לקנות דבר המעולה ממנו ואם לא אפשר כגון שנצרכין לאותו דבר כיוצא בו דלעלוי לא צריכי או כגון שכבר קנו מאותו דבר כיוצא בו יש לסמוך על המתירין ועיין עוד לקמן סי' קנ"ד אות ע"ג.

יט

יט) כתב הט"ז סק"א דבזמננו רואים הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם, ונראה דעכשיו תחילה כשקונה הספר דעתו לכך שיהיה לו כל זמן שיצטרך לו ובאם יזדמן יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפירוש וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי ובסקנ"ד ס"ח בהגה עכ"ל ונ"ל הטעם משום דאם האחר יש בו עדיפות דכשרות מותר למכור כדי לקנות האחר וכן אם היה האחר הדר יותר כמ"ש בסה"ק קול יעקב על יו"ד סי' ע"ר או' ב' אלא שצריך להפקיד דמיו ביד אחר עד שיקנה משום התרשלות כיעו"ש. ומ"ש הא"ר או' ז' הטעם משום דספרים של יחיד מותר למכור כמ"ש בסעי' יו"ד כבר כתבנו בספר הנז' או' א' דאין הלכה כן כיעו"ש, ועיין לקמן או' ח"פ:

כ

ך) שם, יש אוסרים ויש מתירין, והא דאסור להוריד דוקא שלא בזט"ה הא זט"ה במא"ה יבואר לקמן סעי' ז' וסעי' ט' יעו"ש, מש"ז או' א' ועיין לעיל או' ט"ו.

כא

כא) [סעיף ה'] אם גבו מעות לצורך בהכ"נ וכו'. ואם גבו מעות לסתור כותל בהכ"נ ולבנותו ואת"כ נתיראו שמא לא יעלה בידם לבנותו מותר לעשות מהמעות בית הטבילה. הרשב"ץ ח"ב סי, ק"ע ואתי עלה מתרי טעמי דהזמנה לא מילתא היא והוא הקדש טעות יעו"ש. וכמ"ש האחרונים ברכ"י או ג'.

כב

כב) מי שהתנדב כ"כ מעות לבנות בהכ"נ במקום ידוע ולאחר מותו התעסקו בניו לבנותו באותו מקום ולא איסתייעא מילתא ויש במקום אחר בהכ"נ רעוע מותר לבנותו כיון דא"א לבנותו במקום אשר התנדב אביהם ואין זה משנה דעת המת וניחא ליה בהכי, שב יעקב חא"ח סי' י"ב, י"א מ"ב בהגה"ט או' ב':

כג

כג) שם. אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה וכו'. כתב הכ"מ פי"א מה"ת דין ט"ו וז"ל כתב הרמ"ך תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למ"ד ואפי' בלבנים אמרינן בתחלת הפרק דלית בהו שום קדושה כ"ש שגבו מעות. וההיא דגבו והותירו יש לפרש בע"א או שנאמר דלאו הלכתא היא וצ"ע עכ"ל. והביאו הב"ח וכתב דקושיא זו אינה צריכה לפנים דמה ענין הזמנה לכאן שאין כאן הזמנה כמו מי שמזמין עצים ואבנים משלו ובונה בהכ"נ דאינה קדושה אלא משעת תשמיש שהתפלל בה' אלא כהתנדב מעות ונתן ליד הגובה לצורך מה שגבו דמיד חלה הקדושה על המעות לקנות בהן אותו דבר שקדושתו חמורה ואסור לשנותן ואפי' המתנדב עצמו אין בידו לשנות כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט עכ"ל. מיהו המ"א סק"ה הקשה על זה דבסנהדרין דף מ"ח איתא דכשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה וכתב לתרץ. קושית הרמ"ך דבמעות פשיטא דליכא קדושה והא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בהכ"נ ואסור לשנותם שלא מדעתן יעו"ש. והט"ז סק"ב כתב דמ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמו דודאי דהזמנה לאו מילתא היא אלא דאם רוצין לקיים נדרן שגבו לבהכ"נ לעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה י"ח שלהם הא לא אמרינן, אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא לבהכ"נ ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבהכ"נ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בהכ"נ יעו"ש. וכן הסכים הער"ה או' ג' כתירוץ הט"ז יעו"ש, ומ"ש הט"ז דהם רצו לעשות מן המעות שגבו מצוה אחרת שלא יצאו י"ח היינו אם המצוה קדושתה קלה אבל אם קדושתה חמורה פשיטא דיצאו דלא מציני שהט"ז חלק בזה על הש"ע אלא אדרבא הוא בא ליישב דברי הש"ע, וכן אם מסרו המעות שגבו לזט"ה והם שינו אותם ודאי דיצאו י"ח דלא עדיף מבהכ"כ עצמה שאם מכרו זט"ה במא"ה דיכולין לשנות כמ"ש בסעי' ז' ודלא כמו שהבין המאמ"ר בדברי הט"ז והרבה להקשות עליו יעו"ש, ועיין באו' שאח"ז, ולקמן או' כ"ט:

כד

כד) שם. אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה וכו'. ופשוט דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות כמ"ש סעי' ז' מ"א שם, א"ר או' ח' ח"א כלל י"ז או' כ"ב ועיין לקמן או' ש"ח:

כה

כה) שם. משנין המותר לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות כ"מ בגמרא, והטעם כמ"ש כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות. מ"א סק"ו. והלבוש כתב הטעם דכיון שכבר יצאו ידי נדרם והמותר עדיין לא בא לשימוש קדושה חמורה מותר לשנותו. וכ"כ הב"ח נראה דס"ל להרמב"ם והטור משנין המותר לכל מה שירצו אפי' אין בו קדושה כלל אלא לכל שאר צרכי צבור וכתב דהכי נקטינן ודלא כדמשמע מפי' רש"י דלא שרי אלא הורדה לקדושה קלה יע"וש, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' וכ"כ עו"ת או' ט' א"ר או' ט' ח"א שם. מיהו הט"ז סק"ב סמך עצמו על פי' רש"י וכתב וז"ל ונראה דגם כוונת הטור ורמב"ם וש"ע הוא כן דכתבו בסיפא דאפי' לקלה משנין וראיה לזה דכאן אמר לשון משנין ובסעי' ז' גבי הסכימו זט"ה כתב רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו והיינו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן דבעינן לדבר מצוה היינו אפי' כל צרכי רבים מקרי דבר מצוה עכ"ל וכ"כ הר"ן על הרי"ף בפ' בני העיר ובלבד שיוציאו אותן בצרכי צבור עכ"ד, אמנם לפי מ"ש הב"ת נמי לכל שאר צרכי צבור כנז' אין נפקותא מנה לענין דינא דנוכל להשוות הדעות ולומר דלכ"ע בעינו צרכי צבור אלא דמר קרי ליה דברי קדושה ומר לא קרי דבר קדושה. ומה שלא הזכירו בהדיא הרמב"ם והטור והש"ע צרכי צבור משום דמסתמא כיון שהם של צבור אין מוציאין אותם אלא לצרכי צבור וכ"כ המאמ"ר אות ה' יעו"ש:

כו

כו) שם. משנין המותר לכל מה שירצו. בני ק"ק אשר שלחו שלוחים לבנין בהכ"נ וגבו מעות לבהכ"נ והותירו ובנו בתים אותם הבתים ישכירו אותם למי שיתן יותר ויהא השכירות להקדש, ואם יש לאיזה אדם זכות חזקה באותו חצר הדין עמו לבנות ביתו במעותיו ואם יבנוהו במעות הקדש לפי שיווי החזקה יוזילו לו השכירות. נאמן שמואל סי' ק"ח. י"א בהגה"ט.

כז

כז) שם. אבל אם לא התנו כשגבו וכו'. והטעם מבואר כיון שלא התנו בשעת שגבו המעות הרי קדושה חל על מה שלקחו ואסור לשנות המותר עו"ת אות יו"ד:

כח

כח) שם הגה. ואם הביאו עצים ואבנים וכו'. אם באו ליד גבאי אסור לשנותן וכו' אבל זט"ה במא"ה שרי וכמ"ש סעי' ז' מ"א סק"ז, א"ר סוף או' ח' ח"א כלל י"ז או' כ"ג. ועיין לעיל אות כ"ד. ולקמן אות ק"ה:

כט

כט) שם בהגה. וקודם שבאו ליד גבאי מותר לשנותן וכו'. פי' ללותן ולתת אחרים תחתיהן. וה"ה במעות נמי דינא הכי. וכ"כ ביו"ד סי' רנ"ט אבל אם גבו עצים ואבנים אסור לשנותן. מ"א סק"ח, ור"ל דדוקא אם התנדבו עצים ואבנים לצורך בהכ"נ זה תלוי דאם באו ליד גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה וקודם שבאו מותר ללותן ולתת אחרים תחתיהן וכן הדין באם התנדבו מעות לצורך בהכ"נ וכמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט בענין מעות צדקה אבל אם גבו עצים ואבנים לצורך בהכ"נ אסור לשנותן לקדושה קלה כמו באם גבו מעות לצורך בהכ"נ דזה. הגבייה שלקחו. מן הבעלים חשוב באו ליד גבאי. וכ"כ המחה"ש סק"ח, ומיהו זה לפי סברתו סק"ה שכתב דאסור לשנות המעות שגבו שלא מדעת הבעלים והב"ד לעיל או' כ"ג יעו"ש אבל לפי דברי הט"ז סק"ב והב"ד באו' הנז' שכתב דמותר להלוות מעות שגבו לבהכ"נ א"כ ה"ה דמותר להלוות עצים ואבנים שהתנדבו לצורך בהכ"נ ואפי' אם באו ליד גבאי דלית ליה חילוק זה בבאו ליד גבאי בענין דבר שהוא לצורך בנין בהכ"נ וכ"כ בהדיא בסק"ג והניח דברי רמ"א בצ"ע יעו"ש. אמנם דעת הלבוש כדעת הרמ"א ז"ל וכן דעת הב"ח וכן דעת המ"א ות"א כלל י"ז או' כ"ג. אלא שמדברי מ"א סק"ה והב"ד לעיל או' כ"ג נראה שמדעת הבעלים מותר לשנותן אפי' אם באו ליד גבאי אבל מדברי הב"ח נראה דאפי' מדעת הבעלים אסור לשנותן משבאו ליד גבאי רק לקדושה חמורה וכן ס"ל בגבו מעות כמ"ש לעיל או' כ"ג וכ"נ מסתמיות דברי רמ"א והלבוש דאפי' מדעת הבעלים אסור לשנות משבאו ליד גבאי רק לקדושה חמורה וכ"נ דס"ל בגבו מעות לצורך בהכ"נ או עצים ואבנים, דגבו או התנדבו ובאו ליד גבאי חד דינא אית להו כנז' וכ"נ מסתמיות דברי מרן ז"ל בגבו מעות לצורך בהכ"נ וא"כ כיון שיש אוסרין בהדיא וכ"מ מסתמיות דברי מר"ן ומור"ם ז"ל וקושיא מהזמנא לאו מילתא היא האחרונים תירצו זה בכה וזה בכה ומידי מחלוקת לא יצאנו ע"כ יש להחמיר ואם גבו מעות או עצים ואבנים לצורך בהכ"נ או אם התנדבו ובאו ליד גבאי אין לשנותן עוד רק לקדושה חמורה. וגם אין להלוותם ולתת אחרים תחתיהם אפי' מדעת בעלים. ועיין לעיל או' כ"ח:

ל

ל) [סעיף ו'] מוכרין בהכ"נ וכו'. דכיון שמוכרין בהכ"נ ליקח תורה וספרים כ"ש שמוכרין אותה ללמוד תורה כי מה תועלת יש בקניית ספרים ותורה אם לא ללמוד בהם ויתירה מעלת הלומד ממעלת ס"ת כדאיתא בפ' בתרא דמכות ב"י בשם תשו' הרא"ש כלל י"ג סי' י"ד, לבוש עו"ת או' י"ב, ומכאן תוכחת מגולה לאותן אנשים המתרשלים להחזיק תורה בעריהם ולעשות להם בה"מ ות"ח לומדים בו אשר מהם תצא הוראה לבני העיר לדעת מה יעשה ישראל, והא דמוכרין בהכ"נ וכו' היינו של כפרים ויכולין למכור בני העיר שלא מדעת זט"ה. וה"ה זט"ה שלא במא"ה כמ"ש לקמן סעי' ז':

לא

לא) שם מוכרין בהכ"נ וכו'. כתב הט"ז סק"ד שזה מיירי שיש להם בהכ"נ אחרת עכ"ל וזה כתב לפי סברתו ס"ק י"ב מפני שהוקשה לו שכאן אמר מוכרין בהכ"נ וכו' ובסעי' י"ג כתב דאם בנו וגמרו לא ימכרו בהכ"נ אלא יגבו לפדיון שבוים מן הצבור וע"כ תירץ דכאן מיירי שיש להם בהכ"נ אחרת ולכן מוכרין ושם מיירי דאין להם אחרת יעו"ש אבל המ"א שם ס"ק ל"ג תירץ דמן הדין מותר למכור ור"ל דשם מיירי בדאפשר לגבות וכן פי' דבריז המחה"ש ס"ק ל"ב וא"א או' ל"ג, וכ"כ א"ר או' כ"ו על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח יעו"ש. ומיהו משמע מדברי המ"א ס"ק י"ז דאם א"א לגבות מן הצבור אפי' אין להם אחרת מותר למכור וכ"כ א"א או' י"ז יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר כב' הסברות דהיינו דאין למכור אלא א"כ א"א לגבות מן הצבור וגם יש להם אחרת. ועיין מש"ז או' י"ב ודו"ק.

לב

לב) שם. או להשיא יתומים וכו'. כתב העו"ת אות י"ג נראה דהיינו דוקא יתום זכר שחייב במצות פריה ורביה אבל נקבה שאינה חייבת בפריה ורביה נראה שאין לו למכור ס"ת להשיאה עכ"ל, וכ"כ הרב חלקת מחוקק בא"ה סי' א' אות א, אבל בתשו' מהר"ם אלשקר סי' מ"ב כתב דה"ה להשיא יתומות יעו"ש, והביאו כנה"ג בהגב"י. וכ"כ הלבוש סעי' י"ג, מ"א סק"ט וכתב ודלא כמ"ש חלקת מחוקק יעו"ש, וכ"כ א"ר אות י"ב, וכן הסכים השבות יעקב ח"א סי' ע"ז וכ"נ דעת המאמ"ר אות ז' אעפ"י שהליץ בעד העו"ת יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל י"ז או' כ"ד, חס"ל או' י"ד, יפ"ל או' ג, תו"ח אות ט', וא"כ כיון שכן הוא דעת רוב הפוס' הכי נקטינן

לג

לג) אחד שנדר להשיא יתומה אחת ויש לו קרובה ענייה ואביה הלך למדה"י והוא עני וסומא יכול לקיים את נדרו בנשואי ענייה זו. מהר"י באזאן בתשו' סי' נ"ב יעו"ש, והביאו א"א שבגליון הש"ע או' ב'

לד

לד) שם. או להשיא יתומים וכו'. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים ב"י ביו"ד סי' רנ"ב ומור"ם בהגה שם סי' ע"ר סעי' א' לבוש שם ובזה הסי' סעי' י"ג וכ"כ הט"ז שם סי' רנ"ב סק"ב והש"כ שם סק"א ודחו דברי הדרישה יעו"ש, מ"א סק"ט, ח"א שם. יפ"ל שם ועיש"ב, ואיזה ספר מותר למכור להשיא יתומים ופדיון שבוים ית' לקמן בסעי' יו"ד בס"ד.

לה

לה) [סעיף ז'] והא דבהכ"נ נמכר הנ"מ של כפרים וכו'. פי' דבבהכ"נ של כרכים יש מפרשים הטעם שאינו נמכר משום דכיון דמעלמא קא אתו לה, רבים הוציאו בבנינה ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני העיר זו ולא לזט"ה שבה, ויש מפרשים הטעם דשל כרכים אינו נמכר מפני שהם בונים אותה על דעת כל העולם והרי הם כמקדישים אותה לכל והנ"מ בין הטעמים דלטעם הראשון אם ידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע"פ ז' טובי העיר וכן יתיד שבנה בהכ"נ ונתנו לבני העיר לגמרי הרי הוא של הקהל ויש לו מכר ע"פ ז' טובי העיר אבל לטעם השני אפי' ידוע שבני כרך בנו אותה ולא סייע אדם מחוץ לעיר בהוצאת בנינה אפ"ה כיון דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדישוה לכל העולם ואין יכולין למוכרה וכן בהכ"נ של כפרים אפי' אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי ומאי דבעו עבדי ביה וזה הפי' השני הוא דעת הרמב"ם פי"א מה"ת והרא"ש והטור והסכים בו מרן ז"ל בב"י כמבואר כ"ז בב"י וכ"פ הב"ח וזהו שכתב כאן מרן ז"ל בש"ע אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפי' בנו אותו משלהם אינו נמכר וכו' וזהו ג"כ שכתב מורם ז"ל בהגה דבהכ"נ של כפרים אפי' בנו אתה משל אחרים יכולין למוכרו וכמו שכתבנו ועיין לקמן או' ט"ל ואו' נ"א:

לו

לו) שם הנ"מ של כפרים וכו'. ובשל כרכים נמי אם מוכרים לבני קהל אחר שבאו מחוץ כדי שיתפללו בבהכ"נ ועדיין בהכ"נ במקומו ובקדושתו עומד וכ"ש אם מכרו או נתנו מקום לבני קהל אחר שבאו מחוץ שיתפללו עמהם מכור הרמ"ט ח"ב סי' כ"ח כנה"ג בהג"ט:

לז

לז) וכן אם אינם מתפללים בבהכ"נ של כרכים יכולין למוכרה הרמ"ט ח"ג סי' קמ"ג כנה"ג שם מ"א ס"ק י"ב ועוד עיין בדברינו לעיל סי' קנ"ב או' ד' ואו' י"ג:

לח

לח) שם הנ"מ של כפרים וכו'. ובית החיים אפי' של כרכים יכולין למכור הרמ"ט ח"ב סי' כ"ח כנה"ג שם מ"א שם והיינו כשמוכרין אותו למשפחה אחרת לקבורת מתים ישראלים כמותם תו"ח או' י"ג בשם תשו' הרמ"ט הנ"ז וכתב שהכנה"ג קיצר בדבריו יעו"ש:

לט

טל) שם שאין באים אנשים וכו'. מצאתי' בתשו' כ"י למהר"י בירב ז"ל שפלפל הרבה בסוגית הגמ' ומפלפולו העלה שאין הדבר תלוי אלא או דאתו ליה מעלמא או לא ומן הסתם לא אתו מעלמא אלא בכרכים הגדולים אבל לפעמים בעיירות ג"כ אתו ליה מעלמא כגון דאיכא בהו ראשי ישיבות ובאים ללמוד עמהם תורה ולדון בדיניהם והיינו מתא מחסיא ומפני שמן הסתם ברוב עיירות לא אתו מעלמא נקט תנא דמתני' בני העיר ובא רבי שמואל בר נחמני ואמר שבכפרים ודאי שהוא מותר ובכרכים ודאי אסור והניח זאת החלוקה של עיירות מפני שפעמים אסור ופעמים מותר אי אתו ליה מעלמא כמתא מחסיא הו"ל ככרך ואי לא הו"ל ככפר ע"כ כנה"ג שם וכ"כ א"א או' יו"ר ועוד עיין לקמן או' נ"א:

מ

מ) שם שאין באים אנשים וכו'. ואפי' אם באים לכפר מעלמא עוברין ושבין מותר דאדעתא דבני המקום בנאוה כמו שנראה מדברי הרמב"ם מהרי"ט בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' י"א י"א מ"ב בהגב"י או' ה' ברכ"י או' ד':

מא

מא) שם הגה ואפי' בנו אותה משל אחרים כלומר ואפי' אלו אחרים אינם מסכימים במכירה מותר למכרה והטעם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי ומאי דבעי עבדי ביה והיינו דוקא מסתמא אבל אם התנו מחויבים לעשות כפי תנאם עו"ת או' ט"ו:

מב

מב) שם ומ"מ המעות נשארים בקדושתן כלומר דמחויבים לעשות בהם כמו שמבואר לעיל סעי' ב' עו"ת או' ט"ז מ"א ס"ק י"א ור"ל שצריך להעלותם לקדושה חמורה לקנות תיבה וכדומה כמ"ש בסעי' ב' ועיין בדברינו לעיל או' ז' ואו' ח"י ולקמן סוף או' מ"ד:

מג

מג) שם אבל אם הסכימו ז' טובי העיר וכו'. ז' טובי העיר אינו ר"ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלין בצרכי צבור הרא"ם ח"א סי' נ"ג כנה"ג בהגה"ט י"א בהגה"ט וכ"כ מהרי"ע בס' בית יהודה חא"ח סי' ט' בשם הרשב"א סי' תרי"ז יעו"ש ודלא כהעו"ת או' כ"ז:

מד

מד) שם אבל אם הסכימו זט"ה וכו'. האי זט"ה לאו דוקא כל ז' אלא כל היכא דאיכא רובא זט"ה מקרי ואזלינן בתר רובא. וכן אנשי העיר כיון דאיכא רובא דלא מעכבי למכור אזלינן בתר רובא ולמיעוטא לא חיישינן פני יהושע סי' ד' י"א שם מיהו בתשו' הרשב"א סי' תרי"ז הביא מן הירושלמי דזט"ה דוקא ולא פחות אם לא שבררו אותן למכירה זו וכן הוא בהר"ן ר"פ בני העיר ד"מ או' ח':

מה

מה) כתב המש"ז או' ז' דאם מכרו זט"ה במא"ה בסתם ולא התנו בשעת המכר שיהיו הדמים חולק ואח"כ רוצים לשנות המעות לחולין לרמב"ן שרי כיון דבהכ"נ גופא רב תשמישי מצוה כ"ש המעות רק זט"ה בלא מא"ה י"ל שמא לא ניחא להו לאיתכחש המצוה לגמרי א"כ כל שיסכימו זט"ה במא"ה הן על בהכ"נ או על המעות שיצא לחולין שרי ולר"ן התנו בעינן דוקא שעת מכירה וזט"ה בלא במא"ה או להיפך לא מהני התנו דאין כחם כ"כ גדול רק זט"ה במא"ה אבל כשמכרו סתם אפילו זט"ה במא"ה אין יכולין אח"כ לשנותן לחולין וכ"נ מר"מ פי"א מה"ת הי"ח וכן התנו זט"ה במא"ה על מותר הדמים שיהיו חולין משמע התנו בשעת מכירה בעינן, ובלשון המחבר שלא הזכיר כלל התנו משמע לכאורה כל שהסכימו וט"ה במא"ה במכר פקע הקדושה אף מדמים ורשאין לשנותן לחולין יעו"ש, וכ"מ מדברי הלבוש דכל שהסכימו זט"ה במא"ה במכר פקע הקדושה גם מן המעות יעו"ש, וכ"מ מסתמיות דברי הפו' ועיין לקמן או' מ"ח.

מו

מו) שם. אבל אם הסכימו זט"ה וכו'. אדם שראו בו שתפס נערים בפיוסים לשכב עמהם משכבי אשה אין ראוי למנותו לשום מינוי קהל עד שישוב מדרכיו ויקבל עליו דברי חבירות, נאמן שמואל סי' ק"ח י"א שם. ונראה דה"ה אם הוא בעל עבירות אחרות דאין למנותו לשום מינוי קהל עד שישוב מדרכיו לגמרי ויקבל עליו דבריו חבירות:

מז

מז) שם. רשאים להוציא המעות וכו'. פי' אפי' לדבר הרשות, והטעה כיון שהתנו בז' טובי העיר יצאו המעות לגמרי לחולין. ט"ז סק"ה:

מח

מח) שם. לכל מה שירצו. וכתב הרמב"ן ז"ל דהאיך התירו לעשות בדמים מה שירצו והלא הדמים הן נתפסים בקדושתן ותירץ דבהכ"נ עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן ובזמן מצותן אסור להסתפק מנוי סוכה כל שבעה. וכן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה לפיכך בבהב"נ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מציחו וראוי לבנותו הלכך כשמכרוהו זט"ה שלא במא"ה אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותה לגמרי אלא שתח"ל קדושת בהכ"נ על הדמים אבל כשנמלכו בני העיר למכרו אפי' למשתי שכרא שרי שכבר עבר זמן מצותה ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר מצותן עכ"ד אבל הר"ן כתב דבכ"נ ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפי' התנו עליו זט"ה במא"ה א"א שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישה מקדושת בהכ"נ ובו' אלא דזט"ה לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים אע"ג דאקלישא אבל במא"ה יכולין להפקיע לקדושת בהכ"נ בכדי יעו"ש והב"ד ב"י ומשמע דדעת מרן ז"ל כדעת הרמב"ן כמ"ש לעיל או' מ"ד בשם המש"ז יעו"ש:

מט

מט) שם ואם קבלו עליהם בני העיר בפי' וכו'. כלומר אפי' יחיד ההוא הוא גדול שבעיר אפ"ה בעינן דוקא שיתנו בפי' על דעתו אבל מסתמא לא אמרינן שתלו דעתם בו ואם התני בפי' על דעת היחיד אפי' הוא קל שבקלין מה שעשה עשוי ב"י עו"ת או' י"ט וה"ה אם תלו בני העיר בשעת בנין לדעת עצמם דיכולין למכרה ב"י וב"ח:

נ

נ) שם כל מה שיעשה אפי' יחיד וכו'. כתב הב"ח ומ"מ הקדושה חלה על הדמים ואסור לשנותם לקדושה קלה וכ"כ הפרישה או' י"ב יעו"ש אבל העו"ת שם כתב דמשמע מדברי המחבר דבמכירת יחיד גם המעות יוצא לחולין ושרי למשתי ביה אפי' שכרא יעו"ש וכ"כ המאמ"ר או' ח' על דברי הב"ח והפרישה דאינם מוכרחים ומדברי הרמב"ם נראה ברור דהיחיד עושה בהם מה שירצה והכי מוכח מדברי הרב המאירי ז"ל בשם הירושלמי דהיחיד עומד במקום זט"ה והכי מוכח מדברי הרא"ש וגם מדברי מרן ז"ל בב"י יעו"ש וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה יש לפסוק כדעת א"ר ז"ל באו' י"ג שכתב דאם פירשו בפי' שרשות ליחיד למכרו ולעשות במעות מה שירצו אז מה שעשה עשוי אבל אם נתנו לו סתם למכור אז המעות בקדושתן וכתב המש"ז או' ז' דהאי אם קבלו עליהם בני העיר בפי' וכו' אפי' יחיד וכו' בני העיר ל"ד אלא זט"ה במא"ה תלו ביחיד יעו"ש ונראה דאם אין להם זט"ה אז הולכים אחר רוב בני העיר ועיין לעיל או' מ"ד:

נא

נא) שם אבל של כרכים כו' כרכים וכפרים ל"ד אלא הדבר תלוי בזה אם אין בונה אותה אלא בשביל אנשי העיר לבדם כגון באתרא דלא שכיחי רבים דאתו מעלמא ואע"ג דשכיחי עוברים ושבים לפרקים כגון דלא קביעי בעיר אלא דרך עראי דין כפר יש לה ולא דין כרך ואפי' אחרים סייעו לבנין בהכ"נ אין בכך כלות כדכתב הרב ב"י בשם ראבי"ה והמרדכי ז"ל אבל כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאים להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצי' שם תדיר לסחורה מסתמא כשכנו הבכ"נ אדעתא דידהו ג"כ בנאוהו והקדישוהו ויש לו דין כהך והה"נ במקום שיש חכם גדול ואב ב"ד שמתקבצים רבים הצריכים לו ולתורתו דין כרך יש לו משאת בנימין סי' ל"ג שכנה"ג בהגה"ט או' א' עט"ז סי' קנ"ב מ"א בזה הסי' ס"ק י"ז ומ"ש המ"א שם דלכ"ע אפי' בני סתם וכו' זה קאי על מ"ש אח"כ בשם מ"ב ואע"ג שמלשון הרא"ש ורי"ו וכו' אבל לא על מ"ש למעלה איזה כרך ואיזה כפר וכמ"ש החמה"ש וע"כ מ"ש הח"א כלל י"ז או' ל' רק איזה כרך ואיזה כפר בשם מ"ב ואח"כ כתב אפי' בנו סתם וכו' דמשמע דהמ"א חולק על מ"ש לעיל אינו מובן דמה ענין אבל המ"א כתב וכו' על מ"ש למעלה מזה ודו"ק ועיין לקמן או' ח"ן:

נא) שם שבאים שם ממקומות אחרים עיר שיש בתי כנסיות ובאים אורחים לעיר ואחד מבהכ"נ האחר הולך ומפתה לאורחים שיבואו להתפלל לבהכ"נ שלו הוי גזל כי האורחים בלתי פיתוי יש מהם רוצים להתפלל בבהכ"נ זה ויש רוצים להתפלל בבהכ"נ אחר וזה שמפתה שילכו אצלו הוי גזל, מבי"ט ח"ג סי' מ"ח, והביאו כנה"ג בח"מ סי' ש"ע בהגה"ט אות ג' יפ"ל אות ה':

נא) שם שבאים שם ממקומות אחרים. ובענין בה"מ של רבים עיין בתשו' דב"ש סי' שמ"ו שהביא משם הר"ם בוטין ז"ל דס"ל דבה"מ של רבים אסור למוכרו כדין בהכ"נ של רבים אלא שהוא מצדד לומר דבהכ"נ שאני משום דרובא דעלמא זהירי לקבוע כל יחיד מקום לתפלתו ולא לתורתו יעו"ש, וע"כ הנראה להכריע לומר דהכל לפי הענין דאם בה"מ ההוא של כרכים פתוח לרוחה ובאים ממקומות אחרים ולומדים בו הרי הוא כבהכ"נ של כרכים אבל אם הוא מעט מהכיל כ"א ליחידי הקהל של העיר ההיא הרי הוא כבהכ"נ של כפרים. ועיין לעיל אות ו':

נא) שם אפי' בנו אותה משלהם וכו'. ואי בריר לן דלא בנו אלא אדעתא דבני העיר לבדן אע"ג דשכיחי רבים דאתי מאחר שלא סייעו בבנין גם לא בנו אדעתה דאחרים דמחוץ לעיר דין בהכ"נ של כפרים יש לה, מ"ב סי' ל"ג, שכנה"ג בהגב"י אות ד':

נב

בנ) שם אפי' בנו אותה משלהם וכו'. ואם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם יכולים למכור אפי' בכרך כמו דאמרינן בגמרא בבהכ"נ של טרסיים, ט"ז סק"ו, א"ר אות י"ד, ח"א שם אות כ"ה, וכן אם נתנו הצבור לכל אחד מקום לפי מה שהוציא בבנינה הרי היא כשל כפרים שהרי לא הוקדשה לגמרי הואיל ויש לכל המקימות בעלים לפי הוצאתם, מאירי פת"ע אות י"ז:

בנ) וכתב שם הט"ז דאפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ בהכ"נ אבל אם יהיה אח"כ בהכ"נ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ'. בני העיר דף כ"ז עכ"ל, והביאו א"ר אות ט"ו, אבל מהרי"ע ז"ל בס' בית יהודא ח"א סי' ט' כתב עליו דאחר המ"ר דאגב שטפיה לא דק דהך מתני' דתנן אין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דר"מ אמרו לו אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ע"כ מיירי בבהכ"נ של כפרים דומייא דמתני' דסמיך ליה דבני העיר שמכרו רחובה וכו' דבהכ"נ של כרכים לא נזכרה כלל במשנה ועוד דר"מ מטעם הורדה אתינן עלה דלא שייך זה אלא בדכפרים וכו' וכן נמצא הדבר מבואר בס' המאור יעו"ש וזה פשוט כביעתא בכותחא ותו לא מידי עכ"ד ויעו"ש. וב"כ הנה"ש או' יו"ד. וכן המש"ז אז' ו' הניח דברי הט"ז הנז' בצ"ע. וכן התו"ח או' י"ב הקשה על דברי הט"ז הנז' יעו"ש:

נג

נג) שם. אינו נמכר. ואם מכרז בהכ"נ של כרכים ואפי' דיעבד אין ממכרם ממכר. בית יהודה שם. מש"ז או' ז':

נד

נד) שם. אלא א"ב תלו אותו בדעת היחיד וכו'. נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת יחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ט"ו. וכתב וכ"מ בנ"ץ. ח"א כלל י"ז או' כ"ה, ועיין לעיל או' ל"ה:

נה

הנ) שם אא"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו'. כלומר דבני העיר קדשוהו בשעת בנין על דעת היחיד ההוא דיהא הרשות בידו לעשות בבהכ"נ לפי דעתו למכור או לסתור ולבנות אחרת או כה"ג, עו"ת או' כ"ג, ונראה דה"ה אם בשעת גבייה הרשו את היחיד לעשות בבהכ"נ לפי דעתו למכור וכו':

נו

ונ) שם. אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו'. וה"ה אם תלו אותה בדעת שנים, ועיין לעיל או' מ"ט:

נז

זנ) שם. שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור. דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד בהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו. מ"א ס"ק י"ג. ח"א שם, ואפי' אם הוא גדול הדור צריך שיעשה בהסכמתם, לבוש ועיין לעיל או' מ"ט:

נח

חנ) שם. שאז יעשה היחיד מה שירצה הצבור. כתב מ"ב סי' ל"ג דבזמן הזה שמנהג הקהלות בארצות הללו להעמיד להם מנהיגים ופרנסים ונותנים בידם מקל ורצועה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהל אין חילוק בין כפרים לכרכים ויש יכולת באותם המנהיגים למכור בהכ"נ אפי' למשתי ביה שכרא וגם הדמים יוצאין לחולין אפי' אם אנשי העיר מוחין בידם עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגה"ט או א' וכתב אבל הב"ח כתב דבהכ"נ של כרכים אין רשות לבני העיר למכור אם לא מדעת בעלים עכ"ל, ור"ל דזה תשוב כאלו תלו בדעת יחיד שאין לו רשות למכור אלא א"כ בנו אותה משלהם ובהסכמת הצבור וכמ"ש בש"ע. וכ"כ א"ר או' ט"ו על דברי מ"ב הנז' דהנ"ץ חולק עליו שאפי' בזה"ז אסור אא"כ ידוע שבנאוה משלהם ותלו בפי' בדעת יחיד ומ"ש שם הא"ר וממ"א ס"ק ל"ז משמע דכל שבנאוה משלהם לא בעינן בזה"ז שיתלו בדעת יחיד ויש להקל עכ"ל זה כתב המ"א שם בס"ק ז"ל ע"פ מ"ש בב"י בשם מרדכי ישן דס"ל דאם בנו בני כרך משלהם יכולין למכור אבל דעת הרא"ש אינו כן דאפי' אם בנו בני כרך משלהם אינם יכולים למכור כמבואר בב"י וכן פסק מרן ז"ל בב"י ובש"ע וא"כ לדעת מרן ז"ל אין להתיר למכור בשל כרכים אא"כ בג' תנאים שבנו אותה משלהם ובשעת בנין תלו אותה בדעת יחיד וגם צריך הסכמת צבור וא"כ בנידון זה המנהיגים שכתב המ"ב ז"ל לדעת מרן ז"ל יש לחשוב אותם כאלו תלו אותה בדעת יחיד וכמ"ש הא"ר שם בשם הראב"ן דפרנסי העיר קרואין חבר עיר יעו"ש ונריך עוד ב' תנאים שבנו אותה משלהם וגם הסכמת צבור מיהו בזה"ז אין זה מצוי שהמנהיגים נותנין בידם מקל מחמת חוק הממשלה וע"כ אין בהכ"נ של כרכים גמכר בזה"ז אלא ע"פ ג' תנאים הנז וגם זה אינו מצוי עכשיו שימכרו בהכ"נ לא של כרכים ולא של כפרים:

נט

נט) שם בהסכמת צבור נראה בשלא אמרו בפי' בלתי הסכמת צבור מסתמא משמע בהסכמת צבור אבל אם אמרו בפי' גם בלתי הסכמת צבור הרי היחיד עושה לבדו כל מה שירצה עו"ת או' כ"ד וכ"כ א"ר או' ט"ז בשם הע"ץ וכגון שבנו אותה משלהם וכמ"ש לעיל או' ד"ן:

ס

ס) שם וה"ה לכל דברי קדושה וכו'. פי' דאם מכרו זט"ה במא"ה בכפרים מותר להשתמש בדמים ומ"מ תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד סעי' ג' אבל בהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהם כמ"ש סעי ט' ר"ן בשם הרמב"ן מ"א ס"ק י"ד א"ר או י"ז ח"א שם או' כ"ו:

סא

סא) שם וה"ה לכל דברי קדושה וכו'. כל כלי בהכ"נ וספסלים ויריעות כבהכ"נ ויריעות שפורשין על הארון הם כארון הר"ן בשם הירושלמי מ"א ס"ק ט"ו ח"א שם:

סב

סב) ובעיר של רבים ל"ד בהכ"נ אלא ה"ה כל דשייך לבהכ"נ הן חצרות הן מקוה הן בהכ"נ וכל דשייך לזה אמרינן מסתמא רבים נתנו בבניינו ולא מצו למכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחים מהר"ם מינן סי' ס"ו כנה"ג בהגב"י עו"ת או' כ"ז מ"א ס"ק י"ב וזה לפי טעם הראשון שכתבנו לעיל או' ל"ה אבל לפי טעם השני אפי' בידוע שבנו אותם משלהם בלבד לא מצו למוכרן וכו' כיעו"ש וכתב שם המ"א ומ"מ לא חמירי מבהכ"נ ור"ל דאם בנו אותם משלהם בלבד ותלו בדעת יחיד בשעת בנין שאז יכול לעשות היחיד מה שירצה בהסכמת צבור כמו בהכ"נ ועיין לעיל או' נ"ט:

סג

סג) מחצלאות שבלו מותר להחליפם בחדשות ועמודים של ס"ת שבלה מותר ליתנם בס"ת אחר וכתב שכן כתב מור אביו ז"ל יכין ובועז ח"א ס"ט מחב"ר או' ד' זכ"ל או' ב' ועיין לעיל סי' קנ"ב או' כ"א:

סד

סד) שם הגה יחיד שבנה בהכ"נ וכו'. יחיד שיחד חדר לתפלת האורחים בימים נוראים ובין הפרקים היה אוכל ושותה ועושה דברי חול אין בחדר זה שום קדושה חוות יאיר סי' נ"ט וכן הסכים מהרי"ע בס' בני יהודה דף ס"ז ע"ב י"א מ"ב בהגב"י או' ה' ברכ"י או' ה':

סה

סה) שם בהגה אין לה מכר כ"א ע"פ הקהל וכו'. ולפי מה דק"ל דאין רשות למכור בהכ"נ של כרכים אפי' עשו הכל משלהם הכא דמותר למכור על פיו ועל פי זט"ה מיירי בבהכ"נ של כפרים והרב כתב סתמא סמך על המבין עו"ת או' כ"ו:

סו

סו) שם בהגה וכ"ז לא מיירי אלא כשיש להם בהכ"נ אחרת וכו'. פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להס שני בתי הכנסת מקודם אסור למכור אחד דהא אפי' לסתור אחד אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב מ"א ס"ק ט"ז ועיין בדברינו לסי' קנ"ב או' א':

סו) וכתב שם המ"א דמשמע הכא בהדיא דשל כרכים אפי' בנו אחרת אסורים למכור הא' דהא עלה קאי והטעם משום דאין בידם ליפקע קדושתן אבל לסתרו שרי דהא בקדושתן קיימי ומ"מ העצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ואסור להשתמש בהן וגם למכרן דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה שתפקע קדושתן יעו"ש ואע"ג שיש מקילין כמ"ש במ"א שם מ"מ אנן נקטינן להחמיר כדברי המ"א משום דכ"נ עיקר ועיין לקמן או' ק"ה:

סז

סז) שם בהגה אסור למכרו וכו'. אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא או שירצו לקנות קדושה חמורה מ"א ס"ק י"ז דהיינו כשיש כבר בהכ"נ בנוי וקונין אותה מיד או שירצו לקנות קדושה חמורה דכה"ג סגי אם יש להם בהכ"נ אחרת כמ"ש מ"א לעיל סק"ד ופה מיד מחה"ש ועיין בדברינו לעיל או' ל"א, והא דמותר למכור כדי לקנות בדמים אחרת כגון שמכרו זט"ה במא"ה אבל זט"ה בלא מא"ה אסור למכור כדי לקנות אחרת כמותה בלא עילוי כמ"ש לעיל או' ח"י ואו' ך' יעו"ש:

סח

סח) שם בהגה נמכר בלא הכרזה וכו'. דהא אפי' ליתן במתנה מותר כדאיתא בפ' בני העיר כן הוא בתשו' הרשב"א סי' תרי"ז ט"ז סק"ח מ"א ס"ק ח"י ועיין לקמן סעי' י"א ועוד דא"צ הכרזה אלא כשבא להגבות לאחרים אבל כשאנו מוכרין דבר שלנו לא בעי הכרזה מ"א שם בשם הר"ן:

סט

סט) שם בהגה ואין בו אונאה היינו בקרקע ולא אמרינן דהוי כשליח דאפי' בכל שהוא מכרו בטל מ"א ס"ק י"ט בשם הר"ן וכתב שם המ"א משמע דבמטלטלין הוי אונאה עכ"ל והביאו הנה"ש או' ט' וזה דלא כמ"ש הט"ז סק"ח וכתב המחה"ש דלפום רהטא אשתמיט להט"ז דברי הר"ן יעו"ש ועיין בח"מ סי' רכ"ז סעי' ט':

ע

ע) שם ואין בו אונאה ואפי' היו יתומים קטנים בעיר יכולין בני העיר למכרה וכל צרכי העיר בכיוצא בזה הר"ן ר"פ בני העיר ד"מ חו' ה' וכן בקרקע שהוא הקדש לעניים ונתרצו כל בני העיר למכרו או להחליפו הרשות בידן ואע"ג דאיכא קטנים ונשים אידך כאפוטרופסים דידהו הוי ומיהו דוקא כל היכא דלא עברי בהא מילתא אמצוה לקיים דברי המת הר"ן שם:

עא

עא) שם בהגה אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה צריך הכרזה כתב המ"א סק"ך ט"ס הוא וכצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה וכ"ה בד"מ ובתשו' הרשב"א יעו"ש והטעם כתב המחה"ש דהא לכל דבר שבקדושה אין משנין לקדושה קלה וגם אין טעם לתלות הכרזה בזה עכ"ד:

עב

עב) שם צריך הכרזה דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין א"צ הכרזה כדאיתא בח"מ סי' ק"ט סעי' ג' ט"ז שם מ"ב או' מ"ז ואם נמכר בלא הכרזה יכולין לבטל המקח כדין ב"ד שמכרו בלא הכרזה ט"ז שם בשם הרשב"א סי' תרי"ז:

עג

עג) שם צריך הכרזה, וממילא יש בו אונאה ג"כ ואפו' בקרקעות. מש"ז או' ח' מ"ב או' מ"ו.

עד

עד) [סעיף ח'] בני בית סתם וכו'. מוכח מהירושלמי פ"ט דנדרים ה"ב דלאו דוקה בנו סתם אלא אפי' בנו לשם חצר ואח"כ הקדישו דיני כבהכ"נ. כתיבת יד רמ"ה בגליון הש"ע. יע"ל ח"ב בק"א או' א' וכ"כ הזכ"ל או. ב' בשם כ"י המלי"ץ:

עה

עה) שם. ח'. בנו בית סתם וכו'. היינו שבנאוהו ממעות חולין וכמ"ש סעיף ה' מ"א ס"ק כ"א. ור"ל דשם בסעי' ה' מבואר דאם גבו מעות לצורך בהכ"נ אפי' המעות אסור לשנות כ"ש כשבנו ממעות ההם בהכ"נ. מחה"ש. ועיין בדברינו לעיל או' כ"ג וחו' כ"ט. ומיהו נראה אעפ"י שבנאוהו ממעות בהכ"נ מ"מ אין לו קדושת בהכ"נ לכל מלי רק שאסור לשנותה. מ"א שם. א"ר או' ך' י"א בהגה"ט. ת"א כלל י"ז או' כ"ז:

עו

עו) שם. בנו בית סתם וכו'. ויחיד שבנה בהכ"נ לא יכול לחזור בו כמ"ש סעי' י"ד דהוי כאלו נדר צדקה אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו כמ"ש סי' מ"ב וביו"ד סי' רפ"ב דהזמנה לאו מילתא היא. מ"א שם. י"א שם. אמנם מ"ש המ"א דאם עשה מטפחת לס"ת וכו' יכול לחזור בו כתב עליו הא"ר שם דלא נהירא וכ"כ המחה"ש ס"ק כ"א על דברי המ"א הנז' דצ"ע דאית ביה משום אמירתו לגבוה אף דלית ביה משום צדקה דלא גרע משאר מצות וכדק"ל ביו"ד סי' רי"ג סעי' ב' האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה וכתב שם מור"ם דה"ה אם אמר לעשות שאר מצות דנדרו קיים יעו"ש. וע"כ אם עשה מטפחת לס"ת שלו ולא נשתמש בו אע"ג דלית ביה משום הזמנה מ"מ יש להחמיר ואין יכול לחזור בו משום נדר ועיין באו' שאח"ז:

עז

עז) שם. אבל אינו קדוש וכו'. דהזמנה לאו מילתא היא אלא שעכ"פ יעשנו עוד לבהכ"נ שהרי חייב לקיים נדרו. ט"ז סק"ט. ועיין לקמן או' ק"ך:

עח

עח) שם אבל אינו קדוש וכו'. הטעם מבואר משום דק"ל הזמנה לאו מלתא היא ומשמע מדברי המרדכי שם דאם לא הקדישוהו בפה והתפללו שם דג"כ אינו קדוש דבעינן הזמנה בדיבור ובמעשה וכ"כ המחבר לעיל בסי' מ"ב לענין תפילין דבעינן דאזמניה וצר בים תפילין ואי לאו הכי אין הסודר קדוש. וכן ג"כ הדין במטפחת הספרים ותיבה לס"ת וכן מבואר בהדיא בירושל' עו"ת או' כ"ח. וכ"כ א"ר או' ך' דבכל הדברים בעינן הזמנה בפה ובמעשה. ועיין בסה"ק קול יעקב סי' מ"ב או' ב' שכתבנו בשם הלב"ש דאם אזמניה במחשבה וצרביה ג"כ הוי הזמנה יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן. ועיין בספרי הנ"ז על סי' מ"ב או' ג':

עח) וכתב שם הא"ר בשם חו"י סי' נ"ט רמי שהתנדב מקום לבנות עליו בהכ"נ או בית לבהכ"נ או מטפחת לס"ת דאין יכול לחזור דחשיב כמו נדר אך יכול להשתמש בו דבר הדיוט דאין קדושה חל עליו בהזמנה יעו"ש. וכ"כ העו"ת שם.

עט

עט) מי שנתן חדר שבשעת יריד יתפללו בו האורחים ושוב נמכר הבית לאחר ואחר לאחר ונאמר בפי' דהוא חול ומ"מ גם האחרון עשה כן בימים נוראים ועתה רוצה לדור בחדר הזה ולתת חדר אחר ודאי דשרי ומכ"ש דעביד מילתא יתירתא לתת אחר במקומו תע"ב אבל אם בפי' נדר חדר זה לעולם לזמנים מוגבלים לבהכ"נ לא מהני נתינת אחר בדיוטא העליונה דשמא ניחא להו טפי בקמייתא והוי כבהכ"כ של רבים שעכ"פ צריך הסכמת אנשי העיר. חו"י סי' נ"ט יעו"ש. וכיוצא בזה כתב בתשו' נוב"י מה"ת סי' י"ז לענין בהכ"נ שבכפר שנתייחד חדר אחד ונכתב על הכתלים תפלות ובקשות משמות שאינם נמחקים שצריך היחיד הזה למכור בהסכמ' כל אנשי הכפר השייכים לבהכ"נ בזה והמעות יקחו להספקת ת"ת וכ' ומ"מ לעשן בתוכו יי"ש שמשחיר הכתלים וגורם מתיקות השם אסור יעו"ש. שע"ת או' י"ז:

פ

פ) שם.) אפי' אורחים לפי שעה וכו'. ר"ל כיון דהקדישוהו לעולם לבהכ"נ אפי' התפללו בו פעם אחת קדוש וכמ"ש לעיל בסי' מ"ב סעיף ג' אזמניה לעולם למיצר ביה תפילין וצר ביה חד זימנא אסור למיצר ביה זוזי יעו"ש. אבל אם הקדישו לפי שעה לא מיקרי הזמנה. ב"י בשם המרדכי. ומשמע דכל שלח הקדישו לעולם אלא לפי שעה לא מיקרי הזמנה ומותר להשתמש בד אפי' באותו זמן המיוחד לתפלה כל מה שירצה אבל הב"ח כתב דאינו מותר להשתמש בו כל מה שירצה אלא עד כלות הזמן שקבע להתפלל בו אבל באותו זמן שהתפלל בו הרי עליו כל קדושת בהכ"נ יעו"ש. ועיין מאמ"ר או' י"א ובדברינו לעיל סי' קנ"א או ס"ה ולקמן סי' קנ"ד או' י"ד:

פא

פא) [סעיף ט'] כשמוכרין אנשי כפר בהכ"נ וכו'. וה"ה שיכולין לשנות מבה"מ כל מה שירצי. הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ח' סי' א' כנה"ג בהגה"ט:

פב

פב) שם. יכולין למכרו ממכר עולם וכו'. אבל המעות נשארו בקדושתן כמ"ש לעיל סעי' ז' דאם מכרו זט"ה שלא במא"ה המעות נשארין. בקדושתן יעו"ש. וכ"כ הפרישה או' י"ד:

פג

פג) שם. חוץ ממרחץ וכו'. ואפי אחר חורבנן אסור. לעשות בהן ד' דברים אם לא מכרו זט"ה במא"ה. מהא דרבינא מגילה כ"ו ע"ב. וכ"כ מ"ב או' נ"ה. ועיין לקמן או' פ"ה:

פד

פד) שם. ואם מכרוהו זט"ה במא"ה יעשה הלוקח וכו'. ואפי' הבהכ"נ הוא בבנינה כשמוכרין זט"ה במא"ה רשאי לעשות בו הלוקח כל מה שירצה גם בורסקי וכו' ולא כראב"ד דאוסר כשבהכ"נ בבנינה. ב"י. עו"ת. או' כ"ט:

פה

פה) שם. ואם מכרוהו זט"ה וכו'. ה"ה שיש הפרש בחרישה וזריעה בזט"ה במא"ה שרי הא לאו הכי אסור. א"א או' כ"א. ועיין לעיל סימן קנ"א או' ס"ו:

פו

פו) שם. ואם מכרוהו זט"ה וכו'. ואף בכרכים אם תלו ביחיד ומנהיגי מדינה שרי ד' דברים וה"ה חרישה. א"א שם. ומשמע דגם המעות יצאו לחולין כמו אם מכרו בכפר זט"ה במא"ה ועיין ב"ח שמסתפק בזה ועיין בדברינו לעיל או' ן' ועוד עיין בדברינו לעיל או ד"ן וה"ן ודו"ק:

פז

פז) שם. ואם מכרוהו זט"ה וכו'. בהכ"נ שנשרף ורוצים לבנית במקום אחר ולהניח המקום פנוי ולנהוג בו קדושה ודחי שרי. ואם רוצים לעשות שם גן ירק בעינן שיהיה זט"ה במא"ה ומ"מ ברוב זט"ה סגי, ואם רוצים למכור ומסכימים רוב בני העיר אף בלא זט"ה סגי שו"ת פני יהושע סי' ד' והביאו שע"ת או' י"ד. אמנם מ"ש ברוב זט"ה סגי עיין בדברינו לעיל או' מ"ד שכתבנו שצ"ל דוקא זט"ה ולא פחות יעו"ש, ועיין עוד בדברינו לסי' קנ"ב או' ד':

פח

חפ) [סעיף יוד'] י"א דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למכרו וכו'. טעם המתירים משום דהוה יחיד בשלו כמו בהכ"נ של כפרים שמותר למכרו זט"ה במא"ה ועושין בדמיו כל מה שירצו וטעם האוסרים משום דס"ת חמור מבהכ"נ ואפי' זט"ה במא"ה אין יכולין למכרו כ"א ללמוד תורה וכו' כמבואר בב"י. וכ"ה מ"א ס"ק כ"ג. מיהו מלבוש משמע דלדעת האוסרים דדוקא יחיד בשלו אסור אבל זט"ה במא"ה ש"ד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"ב וא"א או' כ"ג יעו"ש. וכבר כתבתנו בסה"ק קול יעקב על יו"ד סי' ע"ר או' א' דדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו נראה כדברי האוסרין יעו"ש והכי נקטינן:

פט

טפ) שם. ויש מי שאוסר וכו'. כתב מ"א ס"ק כ"ב ל"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפי' נתנו לבהכ"נ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחיל קדושת רבים עליהם וכמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב בהגה עכ"ל. והביאו א"ר או' כ"א וי"א בהגב"י. ומיהו בזה"ז לא שמענו ולא ראינו מי שנותן ס"ת לבהכ"נ ולוקחו למוכרו וע"כ יש להחמיר. ועיין לקמן או' קנ"ג. וכן מ"ש הי"א שם בשם הגו"ר כלל ב' סי' ל"א דבזה"ז שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול ומותר ליחיד למכור ס"ת בשופי יעו"ש בס' אמרי א"ש סי' ק"ו השיב על דבריו וכן התו"ח או' כ"ב הרבה להשיב עליו יעו"ש, וע"כ אין להקל כיון שלגבינו הם כשרים ומברכים עליהם אלא א"כ ודאי יש בו פסול שאז מותר למכרם וכמ"ש לעיל או' ט"ז יעו"ש ועיין או' י"ט:

צ

צ) שם. ויש מי שאוסר וכו'. ואם קנאה מתחלה כדי למכרה וכ"ש אם קבלו בחוב שמותר למכרה דאל"כ סופר נמי נאסור לו למכור ס"ת וזה נמי דכוותיה שלא באה לידו כדי שתהיה שלו. ט"ז סק"י. א"ר או' כ"ב וכתב הא"א או' כ"ב דאם ירש ס"ת בירושה מאביו י"ל דסומכין על דיעה א' והביאו התו"ח או' ך' וכ' עליו דבזה לכ"ע מותר למכור דדומה למי שקנה ס"ת למכרו או למי שגבה בחובו שכתב הט"ז סק"י יעו"ש. ולי נראה דהכל תליי בדעת היורש דאם בעת שנפלה לו הירושה נתכוון לקרות בו אז נתהווה הוא במקום אביו ולדעת היש מי שאוסר אסור למכרו אבל אם נתכוון למכרו כמו שאר נכסים מותר. וכ"ז בס"ת שלא הקדישו לבהכ"נ לקרות בו אבל נתנו לבהכ"נ לקרות בו הרי כבר זכו בו הרבים ולא נשאר לו זכות למכרו וה"ה לבנו וכמו שכתוב התו"ח שם יעו"ש:

צא

צא) שם. ויש מי שאוסר וכו'. מי שמכר ס"ת שלו ושוב נודע לו שיש נדנוד אסור למכור ס"ת נראה דהקונה אם אינו חפץ להחזיר לו הס"ת יוכל לומר קים לי כהמתירין אבל המוכר צריך לקנות בהדמים ס"ת אחר או יתן להספקת ת"ח וכיוצא לחוש לדעת האוסרים כיון דכן הוא נראה דעת מרן ז"ל כמ"ש לעיל או' ח"פ יעו"ש. ועיין מש"ז או' ז' וא"א או' כ"ג ודו"ק:

צב

צב) ועיין בספר אדרת אליאו ח"ב סי' ד' באחד שנשאר לו בירושה ס"ת ואחר מותו ירדו בניו מנכסיהם ונשארו חייבים סך גדול לצדקה ואין להם לשלם אם לא במכירת הס"ת והעלה להתיר למכור הס"ת לאיש אשר מתפלל באותו בהכ"נ כדי שלא יצטרכו להוציאו משם, ובלבד שלא יפרשו בפיהם מכירת ס"ת כ"א מכירת זכות וכח שיש להם עליו ולפחות שיתנו עם הקונה שאם הם רשאים למוכרו שיהיו המעות בידם כמעות של כל מקח וממכר ואי לאו הכי שיהיו בידם בתורת מתנה ומיד אל יד הגבאי צדקה יתנום לתשלום חובתם יעו"ש, והביאו א"ח או' י"ב

צג

צג) שם ויש מי שאוסר וכו'. וכן בענין תשמישי ס"ת של יחיד הביא בש"ע יו"ד סי' רפ"ב סעי' ח"י ב' דעות בזה ודעת האוסר באחרונה וא"כ לפי מה דק"ל דהיכא שכותב מרן ז"ל ב' דעות יש ויש דדעתו לפסוק כסברה האחרונה כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' א"כ דה"ה בתשמישי ס"ת של יחיד אסור למכור אם לא ללמוד תורה או לישא אשה:

צד

צד) תיק כסף של תפילין מותר לעשותו רמונים לס"ת הרב דברי מנחם בהגה"ט או' ה' אחר שנשא ונתן בכל דברי ראשונים ואחרונים בכל מה ששייך לענין זה העלה כן הלכה למעשה יעוש"ב והביאו שד"ח באסיפת דינים מע' בהכ"נ או' כ"ח:

צה

צה) שם ויש מי שאוסר וכו'. מיהו בשאר ספרים כ"ע מודים דיחיד יכול למכרם א"ר או' כ"ב וכ"ב בסה"ק קול יעקב על יו"ד סי' ע"ר או' ח' בשם מרן ז"ל וכמה פו' יעו"ש:

צו

צו) שם. אלא א"כ ללמוד תורה. להתפרנס בדמיו. רש"י, מ"א ס"ק כ"ד. סו"ב אות ד' א"א או' כ"ד. והיינו להתפרנס בריוח דאי אין לו מה יאכל כלל מוכר כך, וצ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופו' ופירושיהן דלימוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ ה"ה כה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים, א"א שם, ועיין לקמן או' צ"ט ובסה"ק קול יעקב סי' ע"ר או' ה':

צז

צז) שם אלא א"כ ללמוד תורה וה"ה לפדיון שבוים. כמ"ש לעיל או' ל"ד:

צח

צח) שם אלא א"כ ללמוד תורה וכו'. ול"ד לדידיה אלא אפי' לאחרים ג"כ מותר כגון להספיק בהן תלמידים ולהשיא בדמים יתומים לבוש:

צט

צט) שם או לישא אשה, מי שרוצה למכור ס"ת לישא אשה ועשיר אחד ירא את ה' א"ל לא תמכור הס"ת ואני אתן לך מעות לישא אשה והלה טוען שאינו רוצה לקבל מתנה משום דכתיב ושונא מתנות יחיה עיין בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ע"ד או' מ"ב שהעלה דודאי יקבל המתנה ולא ימכור הס"ת יעו"ש. והביאו בברכ"י ביו"ד סי' ע"ר בשיו"ב או' ד':

צט) ועיין בשו"ת נשאל דוד סי' ב' שכתוב שראה על הגליון בשו"ת חיים שחל הנז' שכתב שם מהרב א"א זלה"הש הביא ראיה לזה מש"ס מגלה דף כ"ז ע"א דאפי' יצטרך לחזור על הפתחים לקבל צדקה אפ"ה יקבל צדקה ולא ימכור והגאון נשאל דוד חולק עליו דאין ראיה מהש"ס הנ"ל דהש"ס מיירי מ"ש רשב"ג ואפי' אין לו מה יאכל אינו אלא ע"י הדחק שהיו מזונותיו מצומצמים ומש"ה אמרינן שיסתפק במועט ולא ימכור ס"ת אמנם היכא שאין לו כלל אפי' לספק במועט י"ל דימכור ולא יצטרך לחזר על הפתחים ועיין כ"מ פ"י מה' ס"ת דין ב' יעו"ש, והביאו א"ח אות י"ב, מיהו אם ניטל צדקה מהגבאים לא ימכור כמ"ש בש"כ יו"ד סי' ע"ר סק"ב יעו"ש, אבל אם מתבייש לקבל מהגבאים כגון שהוא בן טובים ואין לו כלל מה יאכל י"ל דימכור:

ק

ק) [סעיף יא'] בהכ"נ או לבנים ועצים וכו'. עיין ב"ח שכתב להגיה בטור דמתחיל הדבור לבנים או עצים וכו' ועל מ"ש בב"י ובש"ע דמתחיל הדבור בהכ"נ או לבנים כתב דט"ס הוא אבל המ"א ס"ק כ"ה כתב דגירסא הנכונה הוא כמ"ש בש"ע בהכ"נ או לבנים וכ"ה ברמזים ובגמרא וכ"מ בתו' ותמה על הב"ח שהגיה בטורים שלו יעו"ש וכ"כ המאמ"ר או' י"ג:

קא

קא) שם יכולין ליתן במתנה היינו זט"ה במא"ה וכמ"ש ס"ז וס"ט אבל של כרכים אסור מ"א ס"ק כ"ו א"ר או' כ"ג ת"א כלל י"ז או' ל"ג ומיהו יש אומרים דהיינו זט"ה שלא במא"ה אבל זט"ה במא"ה יכולין למשכנן ולהשכירן ג"כ עיין א"א או' כ"ו ומאמ"ר או' י"ד יעו"ש אבל אנן נקטינן להחמיר כס' הא' דבמתנה צריך זט"ה במא"ה ולמשכנן ולהשכירן אפי' זט"ה במא"ה אסור ועיין לקמן או' ק"ה ואו' ק"ט:

קב

קב) שם יכולין ליתן במתנה ויעשה בהן מה שירצה דחלה קדושת הכנסת על הדמים או על ההנאה פרישה או' ך' ולפי מ"ש באו' הקודם דהמתנה צ"ל זט"ה במא"ה יכול הלוקח לעשות בה ד' דברים ג"כ כמ"ש סעי' ט'.

קג

קג) שם דאי לאו דהוה להו הנאה וכו'. ממ"ש הר"ן בשם הרמב"ן נראה דדוקא כשההנאה שקבלו ממנו הוא דבר של קדושה כגון תיבה או מטפחת או ספרים הא לאו הכי לא ומיהו הר"ן נחלק עליו וכ"נ שהוא דעת הפו' שכתבו דין זה סתם ב"י וזהו שסתם כאן בש"ע לומר שאפי' שאין בהנאה ההיא דבר של קדושה יכולין ליתן להם עבורא בהכ"נ או לבנים וכו':

קד

קד) שם דאי לאו דהוה להו הנאה וכו'. אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא הו"ל הנאה מהם אסור מ"א ס"ק כ"ז ח"א שם:

קה

קה) שם הוי ליה כמכר ומכר שרי בכפרים כמ"ש לעיל סעי' ז' ומשמע אבל בכרכים אסור וכמ"ש לעיל או' ק"א יעו"שו א"כ אם סתרו כותל בהכ"נ של כרכים לבנות אותו מחדש ונשאר אבנים או עצים צריך לבנות בהם דוקא בהכ"נ אחרת של כרכים או לגונזן ועיין לעיל או' ס"ו ובלב חיים ח"ג סי' מ"ה ודו"ק:

קו

קו) וע"כ אם רוצים לגבות מעות כדי לקנות אבנים ועצים לבנות בהם איזה דבר בבהכ"נ או בה"מ של כרכים צריך להתנות בשעת גבייה וגם בשעת קנייה כל מה שישאר מהמעות או מאבנים ועצים שיקנו יהיה רשות בידם להוציאם לחולין כדי שאם ישאר אח"כ יוכלו למכרם או ליתנם לדבר הרשות ועיין לעיל סעי' ה' ובדברינו או' ד"ן ואו' ה"ן ואו' נ"ט:

קז

קז) שם הוי ליה כמכרו אם בנו בהכ"נ חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאים לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתה עליהן, מ"א ס"ק כ"ז בשם מ"ב יעו"ש סו"ב אות ב' ח"א שם אות ל"ד ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ב אות ט' ונראה דצ"ל הזט"ה במא"ה בפה שתפקע הקדושה מהישנה ותחול על החדשה וטוב שיאמרו מהתחלת הבנין שע"י זה הבנין שאנו בונים בהכ"נ חדשה תפקע הקדושה מהישנה ותחול ע"ז החדשה:

קח

קח) שם. וכן יכולין להחליפן באחרים וכו'. והגם דיש אוסרים לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה כמ"ש סעי' ד' היינו כשלא מכרו זט"ה במא"ה אבל אם מכרו זט"ה במא"ה יכולין להוציא המעות אפי' לחולין וכמ"ש סעי' ז' וא"כ ה"ה דיש יכולת בידם להחליפן באחרים והם יוצאין לחולין. ומה שאסור למשכנן וכו' יבואר הטעם באו' שאח"ז. ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש פ' בני העיר או' ץ':

קט

קט) שם. אבל אסור למשכנן וכו'. אפי' ע"י זט"ה. ואפי' במא"ה. וכ"ה מבואר בהרא"ש, ואע"פ שכבר כתב לעיל סעי' ז' היכא דמכרוה ע"י זט"ה יכולין לשנות המעות לכל מה שירצו והלוקח יעשה בבהכ"נ כל מה שירצה וא"צ לנהוג קדושה לא בבהכ"נ ולא במעות וא"כ מה לי מכירה ומה לי משכוני מ"מ שאני משכוני כיון שעדיין בהכ"נ בקדושתה אין יכולין למשכנן אבל כשמכרוהו במעות כבר איקלישא קדושתה דקדושת בהכ"נ חלה קצת על המעות והמעות ג"כ אינם נתפסים לגמרי בקדושת בהכ"נ ואקלישא קדושת שניהם ויכולין לשנותן לכל מה שירצי. חדושי הגהות בגליון ב"י אות ב' בשם מהרל"ח. וכ"כ מ"א אות כ"ח, ועיין לעיל או' ק"א:

קי

קי) שם. אבל אסור למשכנן וכו'. היינו דוקא שהשוכר או השואל יעשה בהם תשמיש הדיוט אבל כשהוא יעשה בהם ג"כ דבר קדושה כגון תפלה ולימוד ודאי דמותר. והיינו דוקא כשאין שם זלזול כלל כגון שגם השואל מתפלל בה ברבים כמו אצל המשאיל והשוכר וכמו שמסיק הרב בהגה וכ"מ מדברי התו' שם, עו"ת או' ל"ב, וכ"כ מ"א ס"ק כ"ז, אלא שסיים דדעת הפו' משל רבים ליחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה כמ"ש בהגה לגבי ס"ת יעו"ש. והיינו דוקא בשל כפרים דמגו דיכולין למוכרה יכולין ג"כ ליתנה מרבים ליחיד אבל של כרכים אסור ליתנה מרבים ליחיד כמ"ש לעיל אות ב"ן יעו"ש:

קיא

קיא) שם. שאין כאן דבר אחר וכו'. ואעפ"י שקבל מעות כשמשכנן או השכירן אין שייך לומר דחלה הקדושה על המעות כיון שלא הקנהו לו שהרי אין גופו קנוי לו, לבוש:

קיב

קיב) שם הגה. אבל מותר להשאיל ס"ת וכו'. מ"כ בתשו' כ"י שאחד מן הגדולים סובר דאנשי בהכ"נ שרצו למכור או ליתן או להשאיל ס"ת לקהל אחר ויש שם מוחין אפי' הם מיעוטא דמיעוטה הדין עמהם זולת אם יש בקהל פרנסים ממונים לפקח על הצבור ועל נכסיהם עפ"י הקהל קדוש והממונים מסכימים לדברי המרובים וסייע סברתו מדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות תפלה ומהירושלמי שהביא הר"ן דקאמר ג' מבה"כ כבהכ"ג וכו' וגדול אחד סתר ראיותיו והעלה דאפי' אין שם פרנסים בקהל הרוב כופין את המיעוט ויכולין למכור או לתת וכ"ש להשאיל קהל א' שיש להם ס"ת לקהל שאין להם ס"ת לקרוא או ש"ץ לקרוא בחגים ובמועדים כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק כ"ט ח"א שם או ל"ג וכ"כ המש"ז או' כ"ט דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא וכ"כ לעיל או' מ"ד ועיין לעיל סי' קל"ה או' פ':

קיג

קיג) [סעיף יב'] מי שיש לו תנאי וכו'. אינו יכול למכור זכותו לאחר שלא מחלו הקהל המצוה אלא לו ולזרעו ולא לאחר אא"כ התנו בפירוש שיוכל למכור זכותו לבוש ואעפ"י שהתנו שיוכל למכור סתם כתב המש"ז או' י"א דאינו יכול למכור כ"א דוקא להגין כמוהו:

קיד

קיד) שם. אינו יכול למכור זכותו לאחר. זהו דוקא בזמן שהקהל כבדו לאחר בדבר זה דומיא דההיא דכ"ג שממנין אותו בחנם אבל אם קלה אחד מן הקהל זכות זה קנאו לכל זכות שבו ככל קנין דעלמא ומ"מ ברור הוא שלא ימכור אפי' בזה אלא למי שהוא הגין כמוהו דאדעתא דהכי הקנו לו זכות זה. ט"ז ס"ק י"א. א"ר או' כ"ד. ח"א שם או' ל"ה:

קטו

קטו) [סעיף יג'] גבו מעות לבנין בהכ"נ ובא להם דבר מצוה וכו'. צ"ל דמיירי שבא להם לקנות דבר שקדושתו למעלה מבהכ"נ וכמ"ש לעיל סעי' ה' עו"ת או' ל"ד, וכ"כ המאמ"ר או' י"ז. וכ"מ מדברי הלבוש. ומ"ש א"ר או' כ"ה דלא מיירי הרמב"ם מדין עלייה לקדושה תמורה ודלא כהעו"ת כבר הקשה עליו המאמ"ר שם יעו"ש. ועוד י"ל דמ"ש ובא להם דבר מצוה וכו' אפי' מצוה קלה והוא ע"י זט"ה במא"ה דיכולין לשנות למצוה קלה וכ"מ מדברי המ"א סק"ל וכ"כ בהדיא הא"א או' ל' כ"כ לעיל או' כ"ד יעו"ש, וכ"כ הט"ז ס"ק י"ב דמיירי אפי' למצוה קלה אלא שכתב דהיינו להלותה ולשלם אותה אח"כ והיינו לפי סברתו בסק"ב דמותר להלוות מעות שגבו לבהכ"נ לדבר הרשות ולשלם אח"כ אמנם כבר כתבנו לעיל או' כ"ט שיש פלוגתא בזה אם מותר להלוותם לדבר הרשות ויש להחמיר יעו"ש:

קטז

קטז) שם. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה וכו'. אעפ"י שמן הדין מותרין לא יעשו כן. מ"א ס"ק ל"א. ור"ל אעפ"י שמן הדין מותר למכור זט"ה במא"ה ולהוריד המעות לחולין כמ"ש סעי' ז' וא"כ למה לא ימכרו לדבר מצוה לז"א לא יעשו כן ר"ל דלכתחלה לא ימכרו זט"ה במא"ה להוריד מקדושתו ולפי פי' ראשון שכתבנו באו' הקודם שבא להם דבר מצוה שקדושתו גדולה מבהכ"נ י"ל הא דאין מוכרין משום דאפשר לגבות מן הצבור וכמ"ש לקמן או' קי"ט יעו"ש, ועיק באו' שאח"ז:

קיז

קיז) שם. אלא לפדיון שבוים. וה"ה ללמוד תורה ולהספיק לתלמידים ולישא אשה ולהשיא יתומה. לבוש. אבל לצורך מצוה אחרת לקנות תיבה או מטפחות לא ימכרום אם אפשר לגבות מן הצבור כמ"ש באו' הקודם, וכ"מ מדברי הלבוש:

קיח

קיח) שם. אבל אם בנו וגמרו וכו'. זהו לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מתנות עניים דין י"א והביאו ב"י וכתוב בגי' שהביא ב"י אבל אם בנו יגמרו וכו' וכתב מ"א ס"ק ל"ב דכן עיקר מיהו בהרמב"ם שלפנינו הגי' כמ"ש בכאן בש"ע אבל אם בנו וגמרו זכו' יעו"ש, וכ"ה בלבוש, וכ"ה הגי' בב"י ביו"ד סי' רנ"ב ועיין בט"ז שם סק"ב וא"א בזה הסי' או' ל"ב. ונראה דמ"מ יש להחמיר כדברי המ"א כיון דהטעם הוא משום שאפשר לגבות מן הצבור אבל אם אי אפשר אפי' בהכ"נ בנוי ימכרו כמ"ש באו' שאח"ז:

קיט

קיט) שם. לא ימכרו בהכ"נ אלא יגבו וכו'. הקשה הט"ז בס"ק י"ב דהא בסעי' ו' פסק דימכר להספקת תלמידים וכו' ותירץ דשם מיירי שיש להם בהכ"נ אחרת וכאן מיירי שאין בהכ"נ אחרת וכ"כ בסק"ד יעו"ש, וכ"כ י"א בהגב"י. אבל הא"ר או' כ"ו כתב על תירוץ הט"ז הנז' דאינו מוכרת יעו"ש. והמ"א ס"ק ל"ג כתב דמן הדין שרי דהא אפי' לקדושה אחרת שרי כ"ש לפדיון שבוים עכ"ל, ור"ל דמן הדין מותר למכור וכמ"ש בסעי' ו' והכא מיירי בדאפשר לגבות מן הצבור לפדיון שבוים, וכן פי' דבריו המחה"ש בס"ק ל"ב וא"א או' ל"ג יעו"ש. וכ"כ הלבוש וז"ל אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו אותם מיד אלא ישתדלו בלא איחור לגבית מעות לצורך אלו המצות ואם א"א לגבות מיד ויש לחוש לביטול המצוה מן המצות הנז' (עיין לעיל או' קי"ז) ימכרו אותם אפי' בנויה ואפי' ס"ת לצורך אלו המצות עכ"ל, וכ"כ המאמ"ר או' ח"י יעו"ש, ועיין בדברינו לעיל או' ל"א:

קכ

קך) [סעיף יד'] לא מצי ראובן הדר ביה, דנעשה נדר מבי אמר קרקע זו לבהכ"נ, ב"י בשם המרדכי עו"ת או' ל"ו, מ"א ס"ק ל"ד, ועיין לעיל או' ע"ז:

קכא

קכא) שם ואם ראובן לא היה דר שם היו יכולין לשנותה, מבי כנישתא לבי רבנן ואפי' לדבר הרשות נמי כדאמרינן בר"פ בני העיר, ב"י בשם המרדכי מ"א ס"ק ל"ה א"א או' ל"ה וכתב שם הטעם במרדכי משום דהזמנה לאו מלתא היא יעו"ש ועיין לעיל סעי' ח' והמ"א שם כתב הטעם משום דאדעתא דידהו יהביה מעיקרא ור"ל כיון דאדעתא דידהו יהביה לא עדיפא מבהכ"נ של כפרים דאפילו אחרים סייעו בבנינה יכולין למכרה וכמ"ש לעיל בהגה ריש סעי' ז' ובדברינו לשם או' ל"ה וכ"כ המחה"ש ס"ק ל"ה, ועיין באו' שאח"ז:

קכב

קכב) שם ואם הוא מבני אותה העיר אינם רשאים לשנותה וכו'. הטעם משום דאדעתא דכולהו אתיהיב והוא ג"כ בכלל ב"י בשם המרדכי, עו"ת או' ל"ח מ"א ס"ק ל"ו ח"א כלל י"ז או' נ"ז, וצ"ע דמבהכ"נ לבהמ"ד אפילו הבעלים מעכבים שרי כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב וכ"מ בר"ס זה ובסעי' ז' דלקדושה חמורה לא בעי במא"ה וצ"ל דמ"מ אם אחד עומד ומוחה אין רשאים לשנותו וביו"ד מיירי שאינו מבני העיר מ"א שם:

קכג

קכג) שם אם הוא עומד וצווח כלומר אבל מן הסתם רשאים לשנותו והמרדכי הולך לשטחו דס"ל בסתם כל שלא מיחו מיקרי במא"ה, עו"ת או' ט"ל, ועיין לעיל סעי' ז' בהגה שנייה.

קכד

קכד) שם אם הוא עומד וצווח וסיים בב"י בשם המרדכי ואם לא יוכלו עתה לעשותו בהכ"נ ימתינו לאחר זמן שמא יתנו להם העכו"ם רשות או יפייסו את ראובן שיתרצה להם לשנותה עכ"ל ט"ז ס"ק י"ג:

קכה

קכה) שם אלא א"כ יש שם חבר עיר וכו'. שם במרדכי כתב כרב אשי בדורו כלומר אם הוא חשוב בדורו כרב אשי בדורו אמרינן דכל דאתי אדעתא דידיה קא אתי וכבר כתבתי לעיל דלא סמכינן בזה"ז על דין זה וכ"כ ב"י לדעת הטור וכ"כ הב"ח עו"ת או' מ' והיינו דוקא בסתמא לא סמכינן בזה"ז על חבר עיר אבל אם התנו בפי' דתולין בדעתו סמכינן כמ"ש לעיל או' מ"ט יעו"ש:

קכו

קכו) שם ושבעה טובי העיר וכו'. ר"ל במא"ה כי כן כתוב במרדכי שם דזט"ה במא"ה כמו חבר עיר יעו"ש ומ"ש בא"ר או' כ"ח דלדעתו נראה דלא מהני זט"ה כשמוחין אלא דוקא חבר עיר והמרדכי מיירי לשנות מקופת תמחוי כשאינו מוחה יעו"ש ל"ז להבין שהרי כתוב שם במרדכי דזט"ה במא"ה כמו חבר עיר יעו"ש ואפ"ל דהבין הא"ר בדברי מור"ם ז"ל דזט"ה אף בלא מא"ה קאמר אבל זט"ה במא"ה גם הוא יודי דאין היחיד יכול למחות וכמ"ש לעיל או מ"ד דהולכין אחר הרוב יעו"ש:

קכז

קכז) שם ושבעה טובי העיר וכו'. ומדלא כתב רמ"א ז"ל הג"ה זו לעיל סעי' ז' משמע דוקא כאן מהני זט"ה דבני העיר קבלו עליהם אותם לכל דבר אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמא ומתנדבים לבהכ"נ לא מהני מה שקבלו אותן אנשי העיר עליהן מ"א ס"ק ל"ז וכ"כ א"ר או' כ"ח דבכרכים פשיטא דלא מהני זט"ה ומ"ש שם המ"א בשם מ"ב שהאדנא זט"ה יכולין למכור אפי' בכרכים כבר כתבנו ע"ז לעיל או' ח"ן יעו"ש ומ"ש בשם מהר"ם מלובלין כבר כתבנו אותו לעיל בסי' קנ"ב או' ד' יעו"ש

קכח

קכח) [סעיף טו'] ואם אסר אינו כלום היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ד יעו"ש מ"א ס"ק ל"ח א"ר או' כ"ט:

קכט

קכט) כתב בהג"מ בשם ר"ש קהל שהיה להם תיבה שהיו מניחים בו העישור ואסר אחד מהם חלקו והתיר להם עכ"ל והביאו מ"א שם ועיין מ"ש עליו מ"א שם ובשם רש"ל והא"ר שם כתב דהא נמי מצד התקנה התיר ובחנם דחקו מהרש"ל ומ"א יעו"ש:

קל

קל) [סעיף טז'] אינו יכול לאסרה וכו'. ל"ד דודאי אי עבר ואסר אסור כמ"ש בתשו' רי"ט צהלון סי' קצ"ז אלא דלשון אינו יכול ר"ל אינו רשאי וכמ"ש הלשון בב"י א"ר או' ל' א"א או' ט"ל:

קלא

קלא) שם אינו יכול וכו'. והיינו כשהשאיל שיהיה קדושה בהכ"נ הא אם שאל שיתפללו ולא שיהיה קדושת בהכ"נ עליו יכול לאסור חלקו עליו א"ר שם א"א שם:

קלב

קלב) שם אינו יכול וכו'. ואם יש בהכ"נ אחרת באותו העיר יכיל לאסרה תשב"ץ ח"ד סי' ז' הגרע"א:

קלג

קלג) שם אא"כ יאסרנו לכל הקהל וכו'. ודוקא כשהשאיל סתם אבל אם השאילה לזמן אינו יכול לאסור אפי' לכל הקהל תוך הזמן כמ"ש ביו"ד סי' רכ"א ס"ז מ"א ס"ק ט"ל א"ר שם א"א שם ואם לא השאיל להם אלא נתקבצו מעצמן ושתק אפי' ביום ראשון יכול לטורדם ושאלה סתם ל' יום א"ר שם בשם מהרי"ט צהלון שם א"א שם:

קלד

קלד) [סעיף יז'] אין הצבור רשאין לשנותו וכו'. כדמוכח גבי עירוב דאפי' במקום שיש קצת טעם לשנותו אין משנין מפני חשדא וה"נ איכא חשדא שיאמרו שבני ביתו אינם מהוגנים גם יכול לומר שאין רצונו לילך למרחוק לבהכ"נ אף ששכרו יותר מהרי"ק מ"א סק"מ ח"א כלל י"ז או' ט"ל והיינו קצת טענה אין משנין משום חשדא כמו עירוב הא טענה רבה משנין ולא חיישינן לחשדא א"א או' מ' וכ"כ החס"ל או' ט"ו ועיין לקמן או' קל"ו ובזה נסתלק הצ"ע של הא"ר באו' ל"א יעו"ש:

קלה

קלה) שם אין הצבור רשאין וכו'. מכאן למד הרב באר עשק סי' ה' שחבורה שהיו לומדין בבית עשיר אחד זה כמה שנים וא"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית שאינם יכולין לשנות י"א בהגב"י:

קלו

קלו) שם אין הצבור רשאין וכו'. ומכלל זה יש ללמוד שמי שזכה באיזה ענין של כבוד או מצוה אין מעבירין ממנו אם לא בהיות איזה טענה למערער ול"ד בדברים הנוהגים תדיר אלא אפי' בדבר דמזמן לזמן קא אתי הראנ"ח ח"ב סי' ע' כנה"ג בהגב"י עו"ת או' מ"ב מ"א ס"ק מ"ב ח"א שם ועיין לעיל או' קל"ד:

קלז

קלז) שם אין הצבור רשאין וכו'. ואם נאנס בעל המקום ולא היו יכולין להתפלל שם לא אבד חזקתו וכשיעבור האונס אין יכולין לשנותו הראנ"ח שם סי' ע"ה כנה"ג שם עו"ת שם א"ר או' ל"א ועיין בס' כנסת יחזקאל סי' י"ג שהביא ראיה לדבריו והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' ז':

קלח

קלח) אם ידענו בבירור שמחל השעבוד ונתייאש ממנו נאבדה חזקתו ואפי' נאנס באונס דלא שכיח כלל שיעבור האונס אם אין שם ראיה ברורה שמחל לא אבד זכותו הראנ"ח שם סי' ע' כנה"ג שם מ"א ס"ק מ"ט:

קלט

קלט) מכר בעל הבית ביתו לראובן אין בידינו ראיה גמורה שהקונה יזכה באותה חזקה הראנ"ח שם. כנה"ג שם. עו"ת שם. א"ר שם:

קמ

קמ) אפי' בא ת"ח לזכות באותה מצוה אין מעבירין את המלוה ממי שהחזיק בה אפי' אם הוא ע"ה. הראנ"ח שם עו"ת שם. מ"א ס"ק מ"ט. חס"ל שם:

קמא

קמא) שם אין הצבור רשאים וכו'. אין דין זה אמור אלא ברוצים להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שהחזיק בה אבל אם בא לזכות במצוה וגם הראשון יעמוד במצותו כגון מי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ביתו בית תפלה שיתפללו בו אעפ"י שקצת מהאנשים שהיו מתפללים בבית המחזיק הא' מתפללים בבית המחזיק השני אינו יכול לעכב על ידו, הראנ"ח שם סי' פ"ח, כנה"ג שם עו"ת שם מ"א ס"ק מ"א, א"ר שם, ח"א שם, חס"ל שם, ועיין לקמן אות ק"ן:

קמב

קמב) אנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולין למחות באחרים שבאים לקבור שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות לעשות מצוה, משפטי שמואל סי' נ"ג, כנה"ג שם עו"ת שם מ"א שם. ובמדינתינו שיש חבורות ממונים לכך צריך ליתן להחברה כמנהגם, מ"א שם, ח"א שם:

קמג

קמג) מי שהחזיק להדליק נרות בהכ"נ ומטה ידו ושלח מעט שמן לבהכ"נ ואין רוצים לקבלו ונתנו ההדלקה לאחר הוא לא הפסיד חזקתו וצריך שיקבלו מה ששלח. הרדב"ז סי' שפ"ו, ברכ"י אות ז' שע"ת אות כ"ז:

קמד

קמד) ראובן היה לו בהכ"נ בכפר ועמד ימים רבים שלא הלך בכפר ומפני זה אנשי כפר היו מתפללין בבית שמעון ואח"כ מכר ראובן ביתו לת"ח וחזרו אנשי כפר להתפלל בו שמעון זכה בחזקת מצותו ומ"מ אינו יכול לעכב על הבא מחזקת ראובן מלקבוע גם הוא מקום תפלה בביתו שו"ת מהר"א בן חיים ח"ב סי' ע' עט"ז אות ד':

קמה

קמה) שם אין הצבור רשאים וכו'. כתב הרב פרי תבואה ח"ב סי' ס"ה דהיינו דוקא בשאר מצות דליכא אומדן דעת שכוונת הקהל היה לחלק המצוה כל פעם לאיש אחד בזה הוא דזכה אבל ביין קדוש לבהכ"כ שמעשרת לא אתמר בה דין חזקה דיש לדמותו לקטורת שהיו מכריזין חדשים לקטורת בואו והפיסו וא"ת שיקדש בביתו ויתעשר יפה כחה בזיכוי רבים ותוסיף תת כחה להתעשר על ידה כדתנן ביומא בד"א בקרבנות צבור וכו' ע"כ, והביאו הפתה"ד אות ה' וכתב עליו דאחהמ"ר אין דינו מבורר וגם ראייתו איכא למידחי דקטורת שאני דמעיקרא לא היו מניחין שישנה בה אדם אבל בשאר דברים שכבר שנה ושלש והחזיק מנ"ל דלא אהני חזקתו גם במצוה כי האי שמעשרת וממקומו הוא מוכרע דהא פ' הטור ומרן בדין שלפנינו דמי שהיה בביתו בהכ"נ אין הצבור רשאין לשנותו והיא מצוה שמעשרת את בעליה ע"י שנוהג בה כבוד כדאשכחן בעובד אדום שנתברך ביתו בעבור ארון האלהים וכו' יעו"ש, הרי דמצוה זו מעשרת את בעליה ואפ"ה אמרינן דלהני ליה חזקה וה"ה והוא הטעם בקידוש וליכא ראייה מקטורת כנז' עכ"ל:

קמו

קמו) שם אין הצבור רשאין וכו'. וה"ה מי שהיה קבוע בביתו מדרש ביום ש"ק שחרית ללמוד תנ"ך ולשמוע כלמודים מדרש אגדה חכמה ומוסר מפי חכם כנהוג דדמי לבהכ"נ דאית ביה חזקה ואין יכולין לשנותו ממקום קביעותו ושייך ביה כל החלוקים הנאמרים בענין, בין כבדוהו הקהל להחזיק מעצמו, ואם מה שקבעו המדרש שם היה מחמת שבאותו זמן לא היה לשאר יחידים בית ראויה לזה או לא, ואם באים באיזה טענה לשנותו אי בעי' טענה מספקת או לא, ואי מהני חזקתו גם ליורשיו או לא, פתה"ד אות ו':

קמז

קמז) מי שהחזין במצוה על פי צבור אפי' פ"א זכה, שאלת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ט, מחב"ר אות ט' שע"ת אות כ"ז:

קמח

קמח) מי שזכה בהדלקת נר תמיד שנה וחצי ולא מיחו בו אין מעבירין אותה הימנו, שאלת יעב"ץ שם וסוף סי' ע"ב, מחב"ר אות יו"ד, שע"ת שם:

קמט

קמט) מי שהחזיק במלוה כמה שנים ובנו ממלא מקומו הוא זוכה בה וק"ו אם עשאה קצת וכו' תשו' כנה"ג סי' כ"ז. ברכ"י או' י"ב. ער"ה או' י"א. שע"ת שם:

קנ

קנ) שם. אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר, ודוקא לשנותו מבית זה לבית של יחיד אחר אבל אם רוצים לבנות בהכ"נ קבוע לכולם במקום שהוא של כולם רשאין שאין בזה משום דרכי שלום. לבוש. סו"ב במק"ח או' ו' א"א או' מ"א, כר"ש. וכ"כ האחרונים. ועיין פת"ת בח"מ סי' קמ"ט או' ד' מ"ש בשם שב יעקב סי' ח' על דברי הלבוש הנ"ל ובדברינו לעיל או' קמ"א ודו"ק:

קנא

קנא) [סעיף חי'] יש מי שאוסר וכו'. בב"י לא הביא פלוגתא בזה ומה שכתב זה בשם יש מי שאומר לפי שכן דרך מרן ז"ל כשמוצא סברה יחידית שלא נזכרה כ"א בפיסק אחד כותב אותה בשם יש מי שאומר, וכן מ"ש בסעי' י"ט ובסעי' ך' יש מי שאומר לפי שהם סברה יחידית:

קנב

קנב) שם. שנהגו להביאם תמיד לבהכ"נ וכו'. ואיתא במהרי"ק שורש קס"א דאפי' יש מנהג להוציאם לחולין אין לילך אחריו וכו' יעו"ש. ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהן וא"כ הוו כאלו התנו עליהם עיין סי' קנ"ד ס"ח. מ"א ס"ק מ"ג. ועיין באו' שאח"ז:

קנג

קנג) שם. אין יכולין להוציאם לחולין וכו'. היינו דוקא כשיש אמדן דעת דהקדיש לחלוטין אבל אם התנה עם הגזבר שהוא פקדון וכו' יכול לעשות כרצונו. ארח לצדיק א"ח סי' א' מחב"ר או' ו' זכ"ל או' ב' וכן המנהג עכשיו ברוב המקומות שמי שניתן חפצי כסף לבהכ"נ או ס"ת ורוצה שישארו ברשותו להיות לעצמו או להוליכם לבהכ"נ אחרת עושה תנאי עם פקודי בהכ"נ בשטר והכל לפי תנאו ואם לא התנה הרי הם של בהכ"נ שזכו בה מן הסתם. מיהו רק אם יש מקום שיש להם מנהג פשוט שמי שנותן לבהכ"נ שנשארים ברשותו אפי' בלא כתיבת שטר יחזיקו במנהגם כמ"ש באו' הקודם בשם המ"א, וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן או' קס"ב:

קנד

קנד) ואם התנה ומשכן ביד עכו"ם מטפחת מרוקמת בכסף ואחר זמן קנאה ישראל יכול לשורפה ולמכור הכסף ולהוציא דמיו. ארח לצדיק שם, מחב"ר או' ז' זכ"ל שם. שע"ת אות כ"ח.

קנה

קנה) שם. אין יכולין להוציאם לחולין וכו'. גרסינן בספרי הקוצץ אבן מהיכל אסור ליהנות ממנה וכתב רבינו אלעזר ממיץ שאותם הספסלים שמושיבין נערים בבהכ"נ אינם רשאים להוליכם לביתם לישב עליהם ואעפ"י שמביא אחרים טובים, אבי העזרי, הנה כ"י, שוב ראיתי שכ"כ מהר"ם בתשו' דפים קרימונה סי' קמ"ה, ברכ"י אות ח' זכ"ל אות ב' חס"ל אות י"ז:

קנו

קנו) שם אין יכולין להוציא לחולין וכו'. וכן אין רשאין ליקח הכלי קודש מבהכ"נ זה וליתנו לאחרת אלא א"כ יש מנהג המקום קבוע שמי שנותן כלי קודש או חפצי קודש אח"כ הוא מוציאם לבהכ"נ אחרת או עושה בהם כרצונו, עבה"ג סי' מ"ט, א"ר אות ל"ב:

קנו) בני עיר אחת שברחו מחמת רעש מלחמה ונתפזרו אחד כה ואחד כה ואח"כ ותשקוט הארץ וחזרו רוב הקהל ונתישבו ורצו שכל שאחד מן הקהל אשר לקח עמו כלי הקידש שיחזיר להם מחויב להחזיר לידם אעפ"י שהוא אינו רוצה לחזור לישב באותו קהל ואפי' היה באותו כלי קודש מה שהתנדב הוא עצמו ומכ"ש של אנשים אחרים כיון שחזרו ונתישבו שם רוב הקהל, משפטי שמואל סי' ט"ו ויעו"ש מלתא בטעמא, עו"ת סי' קנ"ד אות ח"י א"ר שם אות כ"ב, סו"ב שם אות ז':

קנו) בני העיר שהיה להם בהכ"נ אחת ומחמת סיבה הוצרכו לחלוק עצמן לשנים הדין שכל כלי הקודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם אחד יכול הוא או יורשיו להוליכם לבהכ"נ אשר הוא בתוכה ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה כי יש לכולם זכות בהם ואם א"א לחלק ישתמשו כל אחד בזמן לפי ערך, מבי"ט ח"ב סי' קע"א והביאו מ"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג וכתב דלי נראה אם נשתקע שם בעליו ממנה אעפ"י שידוע מי הקדישם זכו בהם כולם דהא הקהל יכולין לשנותם לדבר הרשות כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט סעי' ג' ועוד נראה לו דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ"ש הרן בפ' בני העיר וז"ל אע"ג דאיכא כמה יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצו מזבני ביהכ"נ דהוו אפוטרופוס דידהו עכ"ל והביאו א"ר שם, י"א בהגב"י שם:

קנו) זקן אנשי חברה של ג"ח שעשו חפצי כסף לבהכ"נ של קהל אחד והיה בידי עצמם למשמרת ועתה רובם ככולם הלכו לעולמם וקמו אחרים תחתיהם וגם המה שומרים את הכלים הנ"ל ומקרוב מחמת קטט יצאו האנשים ההמה מן הכלל להתפלל בקהל אחר ועתה אנשי הקהל תובעים שיתנו להקהל את החפצים העלה בתשו' מהר"י באזאן דהדין עמהם יע"ש סי' ב' וכשמעוטי הקהל תובעים חלקם בחפצי קודש ורצו לפרוש מהקהל עיין תשו' מגן גבורים סי' א' שכתב דחולקין למספר הגברים מבן י"ג ומעלה. וכן העלה שם דאין דין גוד או אגור בבהכ"נ יעו"ש והב"ד א"א שבגליון הש"ע או' ה' מיהו כבר כתבנו לעיל דדעת מ"א ודעימה דגם לנשים וטף יש חלק יעו"ש:

קנח

קנח) שם. ולמכרם. תיק קמיעה של כסף אחרי שנתקלקל הקמיעה אי רשאי להנות מהתיק לתשמיש חול עיין תשו' סם חיים סי' מ"ו דמתיר. א"א שם או' ד' זכ"ל או' ח' יפ"ל סי' קנ"ד או' א':

קנט

קנט) [סעיף יט'] כתב כתוב וכו'. כתב שכתוב בו שהקדיש וכו' כצ"ל וכן הוא בב"י ולבוש. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ד:

קס

קס) שם. אפ"ה הוי הקדש. ולא אמרינן שמא כתב להקדיש ונמלך, ב"י בשם מהרי"ק. לבוש מ"א ס"ק מ"ד:

קסא

קסא) [סעיף ך'] אין הצבור יכולין וכו'. דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחלתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"נ עד יום פקוד אותו הבעלים ואפי' אם העידו מבני הקהל שהיא של צבור לא מהני כי נוגעים בעדות הם ואין מועיל דליסלקו תרי (ר"ל שיסלקו הנאתם מס"ת, מחה"ש) מנייהו וליסהדו בס"ת אא"כ יש להם ס"ת אחר (ואז א"צ סילוק מחה"ש) מדוייק כזה וכשר כמותו ב"י בשם מהרי"ק וכתב שדין זה בח"מ סי' ל"ז לבוש ט"ז ס"ק ט"ו עו"ת או' מ"ג מ"א ס"ק מ"ה מיהו עיין בח"מ שם סעי' כ"ב שכתב דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל הקדשות וכו' יעו"ש ונראה שמפני זה לא סיים כאן בש"ע מה שכתב בב"י משם מהרי"ק מפני שעכשיו נהגו לקבל עדות מהקהל בכל ענייניהם כמ"ש בח"מ סעי' הנ"ז:

קסב

קסב) שם אין הצבור יכולין וכו'. כתב רש"ל בתשו' סי' ט"ז באחד שנתן ס"ת להיכל מכמה שנים ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהם משל צביר והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחליטין ואמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כ"א קונה ס"ת וניתנה להיכל וכ"א מכיר ס"ת שלו להתיחס בה ופסק שם דאם בא אח"כ איהו גופיה ורצה לקחת לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה דהוא הוי מוציא ועליו הראיה ומש"ה ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמתנדבים ס"ת לבהכ"נ היו מתנים ברבים שאינה לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וכו' והביאו הט"ז שם וכתב וז"ל ונראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק דה"ל דאין הקהל נקראין מוחזקים וכן מסתבר (ר"ל כדברי הש"ע) כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזיקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו ומה שהיו לו מעילין של הקהל אין ראיה כלל כי כן המנהג להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל עכ"ל אמנם המט"י או' ג' כתב על דברי הט"ז הנז' שכתב דרש"ל חולק על פסק הש"ע דאינו מוכרח דהא מהרי"ק ז"ל שהביא מרן כתב דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחלתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"נ עד יום פקוד אותו הבעלים וא"כ כיון דמתחלתו היה ע"מ כן הרי חזקה היתה לו שהוא של אבותיו אפי' אחר שהונח בבהכ"נ ולכך לא פקעה חזקה בלא ראיה אבל רש"ל ז"ל מיירי בסתם ואדרבא אמרינן דחזקה דאקדשה כיון דלא היה גלוי דעת בהבאתו לבהכ"נ עכ"ד וכ"נ דעת הא"ר באו' ל"ב דרש"ל אינו חולק על פסק הש"ע יעו"ש וכתב שם המט"י דמנהגינו כל מי שמביא תפוחים ואין רצונו להקדישם שם שיכתוב שטר מקודם כדי שלא יהיה צד ערעור כלל עכ"ד וכ"כ לעיל או' קנ"ג יעו"ש:

קסג

קסג) חמשה שקנו להם ס"ת ונתנו לבהכ"נ והתנו שהם ובניהם אחריהם יהיו גבאים ע"ז וכאשר היה הקור חזק לקחו מקצתם הס"ת לבתיהם להתפלל ולקרות בו ונפלה מחלוקת ביניהם שמקצתם אינם רוצים שיהיה בביתם רק בבהכ"נ כתב בשו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' י"ג שאינם נקראים מוחזקים בזה שהס"ת בביתם רק הוי כשותפים ובפרט בס"ת שהקדישו לבהכ"נ וע"כ אין לאחד שום זכות יותר מחבירו יעו"ש והביאו א"ח או' ך':

קסד

קסד) ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ח של יחיד ואח"כ קאנו הצבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהחזיק שיקראו דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין לו טענה ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחד בנימין זאב עי' קפ"ב מ"א או' מ"ה א"ר או' לא' סו"ב או' ו' א"א או' מ"ה ח"א כלל י"ז או' מ"א ועיין בח"מ ססי' קמ"ט בהגה ומ"ש שם המרשים בהגה דהרמ"א ז"ל חולק על ב"ז אינו מוכרח ועיין בד"מ שם או' ה' ודו"ק:

קסה

קסה) שם אין הצבור יכולין וכו'. וכן בהכ"נ של יחיד שהתפללו בו כמה שנים אין הצבור יכולין להחזיק בו מהר"ש דוראן בתשו' התשב"ץ ח"ד סי' ז' י"א מ"ב בהגב"י או' י"ג:

קסו

קסו) כתב רי"ו בנתיב י"ד ח"ו נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת לפי שכולם מקובצים וסמכו דהו"ל כנדרי אשתו שאם לא יפר היום יקיים עליה וכמו כן בכאן דאם לא יתירוהו כשהם מקובצים בשבת לא יוכלו להתירו בד"ה כנה"ג בהגב"י:

קסז

קסז) [סעיף כא'] אין לקנות מעילים וכו'. ובדיעבד אם כבר קנה מותר א"ר בסי' קמ"ז או' ד' ח"א כלל לא או' מו' ועיין מ"ש ע"ז לעיל בסי' קמ"ז או' כ"ה ואו' כ"ז יעו"ש וכתב החס"ל או' ט"ז כי לא טוב לעשות מכסות סוסים מפות לס"ת או פרוכת ואף שיש מתירין כשמשנה צורתו מ"מ כל שנשתמש בו הדיוט לא אריך למיעבד ועיין לעיל סי' קמ"ז או' כ"ז:

קסז) שם שנשתמש בהם הדיוט וכו'. וכ"ש מדברים שנשתמש בהם לע"ז דבזה אפי' בדיעבד אסור וצריך למכרן ולקנות אחרת ואפי' נר של בהכ"נ או ללמוד בו אסור לעשות אפי' משעוה הנוטף מנרות של ע"ז ח"א שם מ"ב או' ק"ב וספרי פסולין של עכו"ם שמכורכים בשיראין לנוי אין ליקח השיראין לעשות מהם טלית דמאיסי כמו אליל וק"ו דאסור לעשות מהם תשמישי קדושה וע"כ אסור ליקח הכריכות ולכרכן על ספרי קודש שלנו חדושי רע"א מ"ב או' ק"ג ועיין לקמן סי' קנ"ד סעי' י"א ובדברינו לשם בס"ד:

קסח

קסח) שם הגה אסור לעשות מאתנן זונה וכו'. הלבוש השמיט זה וכתב עליו הא"ר באו' ל"ד אפשר דס"ל דדוקא בבהמ"ק אסור אך מש"ס ע"ז די"ז ע"א לא משמע הכי גבי מאתנן זונה קבצה וכו' וכ"מ מתשו' רא"ם סי' ע"ט והניח בצ"ע וסיים מיהו לכ"ע מבואר שם דאינו אלא מדרבנן יעו"ש וכ"כ א"א או' מ"ו דאני אין לנו אלא דברי רמא ז"ל:

קסח) שם בהגה אסור לעשות מאתנן זונה וכו'. ופשוט בע"ז דף ס"ב ע"ב דאם בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר שבשעת ביאה לא היה קנוי לה ומה שנתן לה אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לה אבל נתן לה ואח"כ בא עליה אסור ואם נתנה האשה לו אתנן מותר האתנן ואם נתן אתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאן סולת מותר וכן ולדותיהן מותרים והאומר לזונה הילך טלה זה והבעלי לפלוני אסור וכן אם פסק עמה בטלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים כ"ז ברי"ו מ"א ס"ק מו' א"ר או' ל"ד וכ"ה ברמב"ם פ"ד מאסורי מזבח יעו"ש:

קסט

קסט) ואם היה הטלה בחצירה בשעת ביאה אסור דקניא לה בשעת ביאה ואפי' שוויא לה אפותיקי שאמר אי מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואם לאו שקלית הטלה באתננך אסור כיון דקיימא בחצירה. מ"א שם:

קע

קע) כתב הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח נתן לה ולא בא עליה אלא אמר לה יהא אצלך עד שאבוא עליך כשיבוא אליה אסור, קדמה והקדישתו קודם שיבוא עליה ואח"כ בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן לפיכך לא יקרב ואם קרב נרצה והוא שאמר לה בעת שנתן אימתי שתרצי קני אותה מעכשיו אבל אם לא אמר לה כן אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה עכ"ל וכ"ה בגמ' ע"ז ס"ג ע"א. ונ"ל דבבהכ"נ נקטינן לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש דכתיב בית ה' אלהיך וכ"מ בגמ' וגם כל הפו' לא הזכירו דבר זה רק רי"ו ולכך נקטינן בספיקו לקולא, ועוד דהרמב"ם פסק אם קרב נרצה וא"כ אנן בבהכ"נ אפי' לכתחלה מייתינן ודכוותא איתא בסי' ער"ד ביין קידוש יעו"ש. מ"א שם. ואם נתן לזונה רק שכר מה שביטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה מותר. תמורה כ"ט ע"ב. והרמב"ם השמיטו כ"מ פ"ד מאיסורי מזבח ה"ט וכ"כ האחרונים:

קעא

קעא) שם. או מחיר כלב. כגון שהחליף טלה בכלב. מ"א ס"ק מ"ז. ועיין הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח ה' ט"ז. אתנן כלב ומחיר זונה מותרין הרמב"ם שם ה' ח"י. האומר הילך קלף זה ותלין כלבתך אצלי וכן אם אדם נותן קלף לזונה ע"מ שילין כלבו אצלה מותר לכתוב עליו ס"ת. תמורה ל' ותו' ע"ב ד"ה מנא. פת"ע שם. החליף קלף בזונה וקנאה לשפחתו באותו קלף מותר לכתוב עליו תא"ו נ"ג ת"א פת"ע שם:

קעב

קעב) שני שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקת תשעה וכלב אחד. שעם הכלב מותרין, אבל העשרה שכנגדו אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב או יתר על דמי הכלב מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו ושארן מותרין. ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותין מדמי הכלב הרי העשרה כולם אסורים. הרמב"ם שם ה' י"ז. מ"א שם:

קעג

קעג) שם. דבר של מלוה כגון בהכ"נ וכו'. ואפי' נר או שמן לבדק הבית או לדבר מצוה אסור. א"ר או' ל"ד בשם רי"ו. וכ"כ א"א או' מ"ו דכל מדי דמצוה אין לעשות מאתנן ומחיר יעו"ש. ועיין א"ת או' כ"ב מ"ש בשם ס' מנחת פתים דף מ"ג ע"ב ויפ"ל בסי' קנ"ד או' ז':

קעד

קעד) שם. ולא מיקרי זונה וכו'. וכתב שם הרמב"ם ה"ת ורי"ו אחד זונה עכו"ם או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי ליין. אבל הפנויה אפי' היה כהן אתננה מותר. וכן אשתו נדה אתננה מותר אעפ"י שהיא ערוה. והב"ד מ"א ס"ק מ"ח וא"ר שם. וכתב שם המ"א מדנקט זונה כותית ולא נקט סתם כותית משמע דוקא היכא דכבר בא עליה אחד נעשית זונה וא"כ כשבא עליה אח"כ אחד ונתן לה אתנן הוי אתנן זונה יעו"ש. ומ"ש אשתו נדה אתננה מותר ל"ד ה"ה פנויה נדה אתננה מותר, א"א או' מ"ח יעו"ש. ומיהו דעת הרמ"א ז"ל מ"ש כאן איסור ערוה כלומר דוקא חייבי כריתות דכיון שיש מחלוקת בחייבי לוין נקטינן לקולא כיון דאיסור דרבנן הוא ובכותית לא קמיירי כאן דאין דרך כותית להקדיש דבר. מ"א שם. ואתנן יבמה לשוק הוי אתנן לכ"ע כיון שהיא זונה לכ"ע כמ"ש בא"ה סי' ו' סעי' ח' וכ"כ א"א שם:

קעה

קעה) ואם בא על חייבי כירתות הוי אתנן אפי' בסתמא כיון דבאותה ביאה שויה זונה אבל היכא שנעשה זונה כבר ובא אחר ובא עליה לא הוי אתנן אא"כ א"ל בהדיא הילך זה באתננך מ"א שם בשם תו' תמורה דף כ"ט ע"ב סוף ד"ה גירסא. מיהו מדברי הרמב"ם שם ה"ח נראה דלא הוי אתנן אא"כ יש איסור ערוה באותה בעילה עצמה אבל אם לא יש איסור ערוה באותה ביאה עצמה כגון ישראל הבא על ישראלית פנויה אעפ"י שכבר היא נבעלה לפסול לה ונעשית זונה כיון דבביאה זו לא יש איסור ערוה אתננה מותר:

קעו

קעו) שם. או ס"ת. לא מבעיא של יחיד דידיה הוה אלא אפי' גנב ס"ת משל רבים ונתנו לה באתננה לאחר שנתיאשו בני העיר ממנה כשלו היא ובמתנה עכ"פ מצי יהיב לה ואסור לקרות בה, וכן כתב תפילין על קלף אתנן וכדומה פסולין מדרבנן. וס"ת של כרכין לא שייך יאוש דשמא יש אחד בסוף העולם ולא ידע ולא נתיאש. שוב ראיתי בס"ת כשירה שנתן באתננה כשירה היא דומיא דקדשי גבוה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' איסורי מזבח ה' ט"ו. והא דרבנן לא עדיפא מיניה אלא ס"ת היינו לעשות מקלף אתנן ס"ת, ומיהו אם נתן עור ועבדן לקלף י"ל הוי שינוי ועיין מ"א סי' י"א או' י"ב אי הוה שינוי כה"ג אבל כלי כסף באתנן י"ל דאסורים וצ"ע. א"א או' מ"ו:

קעז

קעז) שם. אבל אלו הפניות הקדשות וכו'. נראה דאין להקל בזה אלא בפנויה הקדשה המופקרת לישראל לבד אבל אותן הזונות היושבות בבתי הקדשות ומפקירות עצמן לכל אין להקל לפי מ"ש לעיל או' קע"ה בשם התו' דהיכא שנעשת זונה כבר ואח"כ בא עליה אחר ונתן לה באתננה אסור וא"כ הכא נמי כיון דהפקירה עצמה לכל ודאי ידנבעלה לפסול לה ג"כ לנכרי ועבד ונעשית זונה כמ"ש בא"ה סי' ו' סעי' ח' וא"כ אח"כ אפי' נבעלה לישראל אם נתן לה באתננה אסור ואפי' לדברי הרמב"ם שזכרנו לעיל דבעי שיהא האתנן מביאה אסורה עכ"פ יש להחמיר בעיר שרובה עכו"ם או רוב הזונים עכו"ם דתלינן דהאתנן בא מהם אלא א"כ ידוע בבירור שהוא מישראל ודו"ק. וכ"כ ביאור הלכה יעו"ש:

קעח

קעח) [סעיף כב'] אדם שהוא רגיל בשום מצוה וכו'. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה, בנימין זאב סי' קס"ד בשם האגודה, כנה"ג בהגב"י סוף הסי' וכתבנוהו לעיל ג"כ בסי' קל"ד אות ל"א יעו"ש, ומכ"ש שלא להתקוטט על דבר שהוא ספק אם יצא ממנו מצוה וק"ו ובן בנו של ק"ו שלא להתקוטט על דבר שיצא ממנו מחלוקות ואפי' אם יש בו מצוה רבה וע"ז נאמר מלה בסלע משתוקא בתרין:

קעט

קעט) שם אדם שהוא רגיל בשום מצוה וכו'. עיין מ"ש בזה לעיל בסי' קמ"ז מאות י"ב עד אות כ"ג יעו"ש:

קפ

קפ) שם וארעו אונס או עוני וכו'. מלמד ת"ת שמחמת דוחקו הוצרך לכתת רגליו לעיר אחרת ושמו מלמד אחר במקומו ואח"כ חזר ובא לעירו ומצא במקומו מונח אחר ומת אחד ממלמדי החברה ורוצה לחזור במקימו אע"ג דמן הדין אינו ברור שהדין עמו כיון שהאונס הביאו ראוי להקדים לזה מלאחר, הרב החביב ז"ל בתשו' ח"ב סי' נ"ב, י"א מ"ב בהגב"י אות ח"י:

קפא

קפא) שם היה סיפוק ביד הראשון וכו'. בני חברא קדישא שהחזיקו לתלות פרוכת שלהם ונקרעה הפרוכת והיה בבני החברה עשירים מופלגים ולא שמו לבם לעשותה מחדש ונתפרדה החבילה והחזיק ראובן אח"כ ותלה הפרוכת שלו ונפטר ראובן והתעורר שמעון ועשה פרוכת ותלה בלא מוחה וכו' אבדו בני החברה חזקתם ואין לדחות את שמעון שהחזיק בה כמה שנים מדעתם דמחלו לראובן ושמעון שהיה סיפוק בידם לעשות ולא עשו, אור נעלם סי' ו' יעו"ש עיקרי הד"ט סי' ח' אוח כ"ב פ"ת, א"ח אות כ"ד:

קפב

קפב) אחד שהחזיק במצוה זמן רב שנותן יין על כוס הבדלה לבה"מ להוציא האורחים וההמונים ויקם איש אחד שרוצה ליתן בעד המצוה הזאת דמים מרובים עד כ"ה רו"כ לשנה לבה"מ והראשין איש עני והחזיק במצוה בחנם אם השני רוצה לקנות המצוה דייקא במה שיתן המעות לבה"מ ואם הראשון ימנע את השני מן המצוה לא יהיה פסידא לעניים (ולא לש"ץ ולא לשמש) אין יכולין לדחות הראשון אבל אם השני יתן המעות לצדקה אז בשביל ריוח העניים ימסור הראשון חזקת מצותו להשני וצדקה תהיה לו ג"כ כנותן צדקה משלו, וגם בזה נכון להראות להעני פנים שזכה במצוה ויתן עכ"ף לפרקים פ"א בד' שבועות יין להבדלה ס' ברכת משה בק"ו התשו' סי' א' ע"ד יעו"ש, וגם בסי' ב' החזיק דבריו יעו"ש א"ח שם:

קפג

קפג) שם ונתרצה הוא עם שאר הקהל וכו'. דאחולי אחיל לגבי ואפי' בלא עדי חזקה אי איכא סהדי שגם הוא נתרצה ואי ליכא סהדי שנתרצה ואיכא עדי חזקה שלא ערער שמעון אבד שמעון זכותו כיון שיששכר טוען חזקה שיש עמה טענה ואומר ברשותך נתנו לי הקהל, כ"ה במרדכי פ' חזקת הבתים אות תקל"ג ובב"י הלשון אינו מתוקן כיעו"ש:

קפד

קפד) שם חוזר למצותו, כיון שמחמת אונסא הניח שהיה עני ועתה ברכו ה' ויש לאל ידו כדאמרינן פ"ק דיומא די"ב ע"ב אירע קרי לכ"ג ומינו אחר תחתיו ושוב נטהר הראשון, ראשון חוזר לעבודתו ופסק התם תלמודא כרבי יוסי ומקשי ר"י הלכתא למשיחא ותירץ נ"מ לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונם, ועוד דלא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט שחוזר לעירו במיתת כהן שחוזר לעבודה ולשררה שהוחזקו בה אבותיו לר"מ ואפי' לרבי יוסי דפליג עליה ס"ף אלו הן הגילין שאני התם דכתיבי קראי וכו' ודוקא התם שעשה עבירה אבל האי דלא עבד עבירה חוזר, מרדכי שם, ב"י, מ"א ס"ק מ"ט וכתבו שם התו' ביומא די"ג ע"א דנוהגים כבוד גם לשני כי ההוא מעשה דרבן גמליאל וראב"ע יעו"ש, ומ"ש המ"א שם דלא יהיה לשני שים כבוד כבר כתב עליו הח"ע דהלשון אינו מתוקן יעו"ש:

קפה

קפה) וכתב שם המ"א דמשמע שם במרדכי דאם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררותו כדאשכחן ברוצת וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' רוצח עכ"ל, מיהו בא"ר אות ל"ה כתב דמשמע מדברי הרמב"ם שנתן טעם הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו משמע דוקא ברציחה אבל בשאר עבירות לא, ועוד דברטנור"ה ספ"ב דמכות פסק כר"מ דאף ברוצח חוזר לשררתו יעו"ש וכ"כ הריטב"א בחי' ס"פ הגולין דלא פליג ר"י אלא בש"ד או בנמכר ונעשה עבד לאחרים אבל בשאר עבירות כל שחזר בתשו' שלימה אפי' לכתחלה ממנין אותו לכל הראוי ואצ"ל שחוזר למה שהוחזק ואפי' מומר שחזר בתשו' יעו"ש וכ"נ ממ"ש הרמב"ם בפ"ז דרוצח מטעם הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו יעו"ש וצדקו דברי הר"ח אלפאנדרי בס' אש דת ודלא כהר' לשון למודים ס"ס ע"ב שנמשך אחר מ"ש המ"א בשם המרדכי יעו"ש ער"ה או' יו"ד:

קפו

קפו) שם חוזר למצותו ואם מת הא' חוזר הב' למצותו כדאמרינן ביומא די"ג גבי כ"ג יעו"ש ער"ה או' ט':

קפז

זפק) שם חוזר למצותו ראובן שיש לו חזקה מאבותיו להדליק נרות בבהכ"נ בשבת ועתה מטה ידו כיון דאנוס הוא לא איבד חזקתו וכיצד עושין משל צבור או נותנין אותה לאחר ע"מ כשיהיה לו או לזרעו יכולת להדליק יחזיר לו חזקתו או מוכרין חזקת ההדלקה ונותנין לו המעות מדעתו. הרדב"ז ת"א סי' שפ"ז. פת"ע או' ס"ז:

קפח

פקח) איש אחד שנתן נרות להאיר לבהכ"נ כמו י"ד שנים ועתה קם הגבאי ומכר החזקה הזאת לאיש אחר בעבור שנתן עוד ג' זהובים לצדקה וכאשר שמע הראשון שמכר הגבאי זאת צוח שיש לו חזקה בודאי לא לידחיה מאתריה ומאשר שהאיש עשיר היה יעצתיו שהוא ישלם הג' זהובים לצדקה ויצא לדברי הכל. כר"ש:

קפט

קפט) מי שמוחזק להיות בעל תוקע ועכשיו רוצים הקהל לסלקו מחמת שסטר לאחד על פניו ועבר בלאו אין לדחותו בשביל זה. שו"ת יד יוסף סי' כ"ז יעו"ש. ועיין עוד מדיני חזקות בתקיעות בשו"ת שו"מ מה"ת ח"ג סי' ל"ג. א"ח או" כ"ג:

קצ

קצ) תוקעים הקבועים א' ביו"ט א' והשני ביו"ט שני בשנה שחל יו"ט א' בשבת נדחה השני מטעם דאומדנא דמוכח שע"כ לא כבדו להשני אלא משום שכבר תקע הא' ביו"ט א' וכל מלי דאומדנא א"צ תנאי והו"ל כאלו התנו עם שני שאם יחול יום א' בשבת לא יהיה זכותו יותר מהראשון והו"ל עכ"פ שניהם שוים וא"כ נותנים להמובחר. שו"ת פרשת מרדכי סי' כ"ג. א"ח שם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---