מחצית השקל/אורח חיים/קנג

מחצית השקל ‏ אורח חיים קנג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (סק"א) מותר כו' ועסי' קנ"א כעיף ב' דמשמע דבה"מ דיחיד קלישא קדושתי' מקדושת ב"ה דמבואר שם די"א דבה"מ דיחיד יש להקל יותר להשתמש שם מלהשתמש בבה"כ וא"כ אסו' לעשות מבה"כ בה"מ דיחיד דהוי הורד':

ובסי' צ' סעיף י"ח משמע דשרי שכ' דעדיף להתפלל בבה"מ קבוע מבה"כ משמע דקדושת בהמ"ד עדיף מב"ה וכיון שכ' בסי' צ' סתם משמע דמיירי אפי' בבה"מ דיחיד וכ"מ שהביא הרב"י שם בסי' צ' ראיה לדין ההוא משמע מהראי' אפי' של יחיד ע"ש:

(ב) (סק"ב) וכן כו' משמע כו' כי הדדי נינהו דא"א דחומשין חמור' הל"ל מכרו ספרים דהיינו נביאים וכתובים. יקחו חומשים מכרו חומשים יקחו ס"ת:

וצ"ע כו' דחומשין קדושתן חמורה. שכ' שאסור להניח נביאים וכתובים ע"ג חומשים:

בשם התוס' והר"ן דהתוס' כ' דמותר להניחן זה ע"ג זה והר"ן הוסיף דשוין גם לענין לקיחה. הביאו ב"י סי' תקצ"א דבר"ה צ"ל י' פסוקים של מלכיות וכן זכרונות ושופרות ומבואר בש"ס דצריך להתחיל בתורה והיינו לומר ג' פסוקי תורה וכן לסיים פסוק העשירי בתור' ושש פסוקים האמצעי' יהיו ג' מנביאים וג' מכתובים ומנהג העולם להקדי' ג' פסוקים מכתובי' וכ' הר"ן הטעם דבתורה חייבים להתחיל אח"כ ראוי להעלות מקדוש' לקדוש' לכן יתחיל בכתובים ואחר זה יעלה בקודש לומר ג' פסוקים נביאים ואח"כ יעלה בקודש לומר פסוק אחד מתור':

או ליקח כו' היינו לי"א דסעיף ד':

אלא דשרי משום דל"א. במגילה דף י"ז אמרי' דס"ת ע"ג ס"ת מותר להניח כיון דלא אפשר דאלת"ה אפי' בס"ת אחד היכי כרכינן לה הא מנח חד דפא על חבריה אלא משום דלא אפשר וע' פירושו בדברי מ"א סי' כ"ת ובמ"ש שם בשם הרשב"א:

ומשמע בר"ן דמגילה הדר בי' כו' ולדעת הר"ן בר"ה אסור להניח כתובים ע"ג נביאים וכן לענין קנין ודלא כמ"ש במגילה:

רק דמקדמין משום שדוד כו' טעם זה כ' הרא"ש הובא ג"כ בב"י סי' תקצ"א ע"ש:

(ד) (סק"ד) י"א והב"ח כ' כו' דלכאור י"א דהי"מ שכ' בש"ע הם הר"ן דאוסר ומהרי"א הוא המתיר דהרב"י הביא בשם הר"ן מדמבעי' לן במגילה דף ך"ז ע"א מהו למכור ספר תור' ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי' ליה אסור או דלמא כיון דליכא לעלוי כו' שפיר דמי ומסיק היכי דא"ל לפשיעות' ודאי אסור כי קמבע"ל דכתוב ומונח בבית הסופר ואינו מעוכב אלא נתינת דמים כה"ג מאי ולא איפשט' ועז"כ הר"ן דע' כ לא נסתפק הש"ס להתיר לקנות קדוש' כיוצא בה אלא בס"ת כיון דליכא לעלויי בדבר היותר קדוש' מס"ת אבל שאר דברים דאיכא לעלויי בקדוש' חמורה ממנו לא נסתפק מעול' דודאי אסור וע"ז הביא הרב"י וז"ל מהרי"א ז"ל כ' שדברי הטור שכ' (כלשון הש"ע בסעיף ב') אבל איפכא להורידן מקדושתן לא משמע דלא קפדי' אלא שלא יורידו מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהן שרי עכ"ל ומזה משמע דס"ל להרב"י דהר"ן ומהרי"א חולקים והן השני דיעות שהובא בש"ע ועז"כ מ"א דהב"ח כ' דלא כהרב"י אלא שהר"ן ומהרי"א אין חולקים. דלכתחל' ודאי אסור ומודה מהרי"א ובזה מיירי הר"ן דהא מייתי ראיה מהאיבעיא הנ"ל דמיירי לכתחל':

היינו בדיעבד דבהכי מיירי הטור וכנראה מלשונו שהוא כלשון הש"ע בסעיף ב' בני העיר שמכרו כו' ובדיעבד גם הר"ן מודה דשרי:

אך בס"ת נקטי' לחומרא כו' אפילו ליכא פשיעותא דהא לא נסתפק בש"ס כ"א היכא דליכא פשיעותא כנ"ל ואפ"ה לא נפשטא ואזלי' גם כה"ג לחומרא. וכ' מ"א כן לאפוקי מדעת הר"ר מנוח שהביא הרב"י ביו"ד וכן נפסק בשם הלבוש דהיכ' דאיכ' פשיעות' מותר ע"ש. ולפ"ז כ' הש"ך שם בשם הב"ח דאפי' הוציא תחלת מעות משלו וקנה חדש עד שימכור אח"כ הישן וישתלם מן הישן נמי אסור וע"ש:

אבל לשון כו' רצה ליישב דמסתבר' דברי הב"ח. ובלי ספק גם הרב"י לבסוף חזר בו ואע"פ שכ' בש"ע ויש מתירין דע"כ ר"ל לכתחל' דדיעבד ליכא מאן דאוסר. א"ו ויש מתירים ר"ל לכתחל' ואע"ג דלא מצינו לדברי הב"ח מי שמתיר לכתחל' לזה כ' מ"א דהרמב"ם ע"כ מתיר לכתחל' א"כ י"ל דהי"מ הם הרמב"ם וכמ"ש מ"א אח"ז:

בני הכפר כו' בדמיו בה"כ אחרת כו' צריכ' להתנו' על הלוקח שלא יעשה אותו לא מרחץ כו' מבואר בש"ע סעיף ט' עכ"ל מבואר דהתיר לכתחל' למכור בה"כ ולקנות בה"כ אחרת הרי דקדוש' כיוצא בה שרי לכתחל':

ונ"ל דעתו ר"ל איך מיישב הרמב"ם ראיית הר"ן מאיבעי' דהש"ס בס"ת:

דדוקא ס"ת כו' אין יכולים להפקיע כו' וא"כ כשמחליפ' בקדוש' כיוצא בה ולא מעלה בקדוש' איכא קצת בזיון והפקעת קדוש' לכן לולי דליכא לעלויי הוי פשיטא להש"ס דאסור להחליפה בכיוצא בה:

א"כ אע"ג כו' ר"ל ניהו דיכולים להפקיע קדושתה היינו דוקא על ידי זט"ה במא"ה ואז בין המעות ובין הבה"כ הם חולין גמורים ויוצאין מקדושתן אבל הכא הרמב"ם סתמא כ' משמע אפי' ליכא זש"ה במא"ה:

דבהא לא מפקא קדושת' ר"ל דליכא הפקע' קדוש' ממש כ"א קצת הפקעה כנ"ל וע"ז דהיינו קצת הפקע' ודאי מתרצים הכל כיון די"ל בה"כ אחרת וכיון דהכל מסכימים בזה תו לית לן בה. אף דמפקיעי' הקדוש' קצת דהא בהסכמת כלם יכולים להפקיע אפי' כל הקדוש':

ועמ"ש סי' קנ"ב ס"ק ב' שכ' כעין סברא זו אולם טעם זה לא שייך כ"א בבה"כ אבל לא בחומשים נביאים וכתובים דבהו א"א להפקיע קדושתן ע"י מכיר' ובקדושתן קיימי אצל הלוקח א"כ מוד' הרמב"ם דאסור להחליפן בכיוצא בהן:

ולפ"ז דוחק דנרא' מ"ש הרב ב"י בש"ע אם מותר לקנות כו' קדוש' אחרת כיוצא בה משמע דקאי על כל הדברים המוזכרים בסעיף ב' וא"כ איך כ' ויש מתירין ולפ"ד מ"א הוא הרמב"ם והוא לא התיר רק בב"ה וא"כ צריך לדחוק דר"נ ויש מתירים בדבר א' לבד דהיינו בבה"כ:

ומ"ש הרב"י דלהרמב"ם פ"ח מהלכות מתנות עניים והובא לקמן סעיף י"ג. היינו כשאין להם בה"כ אחר דהא כה"ג אפי' לסתור אסור וכמ"ש רמ"א סעיף ז' ואע"ג דלסתור אסור אפי' יש להם בה"כ אחרת כמ"ש מ"א ר"ס קנ"ב וכ"כ בס"ז ס"ק ט"ז ובשלמ' להחליף בה"כ באחרת י"ל להחליפ' באחרת הבנוי כבר וכמ"ש מ"א דברי רמ"א הנ"ל בס"ק ט"ז וכן צ"ל דברי הרמב"ם פי"א מהלכות תפלה אע"ג שכ' לבנות בדמים בה"כ עכצ"ל דלשון לבנות לאו דוקא אבל להחליף בקדוש' דנותנים הדמים לצורך קדוש' אחרת ואין לוקחים בה"כ חדש' ואין ההיתר אלא מה שי"ל עוד בה"כ אחרת תיקשי מאי מהני דהא אפי' כה"ג אפי' לסתור אסור וצ"ל כיון דלצורך קדוש' חמור' דאיסור אינו מצד הדין אלא ע"צ היותר טוב. וכמ"ש מ"א בס"ק ל"ג והטעם יתבאר שם בע"ה כיון דאינו אלא חומרא סגי במה שהחמירו בליכא בה"כ אחרת דא"ל לפשיעות' שלא ימהרו לבנות' מהר' אבל באיכ' בית הכנסת אחרת ניהו דלסתור מחמירים אע"ג דאיכ' דוכתי לצלוי מכל מקום חיישי' שיתרשלו לעולם ולא יהי' להם כי אם בית הכנסת אחת אבל לקדוש' חמור' לא חיישי' להא שיתרשלו לעולם ולא יבנו כלל בה"כ אחרת דהא הר"ן לא חשש לזה כלל אפי' לסתור כמש"ל רסי' קנ"ב ואפשר לקדוש' חמור' כיון דאינו אלא חומרא הקילו באיכא בה"כ אחרת דסמכי' על מ"ד דמה"ט אין סותרים ומשום צלויי שלא יהי' להם מקום להתפלל וא"כ אפי' ליכא בה"כ אחרת רק איכא דוכתי לצלויי ג"כ שרי וע' לעיל ר"ס קנ"ב במה שכ' במ"א אלא דע"כ לא שרי למ"ד משום צלויי והיכ' דאיכא דוכתי לצלויי אלא כשסותרים הישנ' כדי לבנות חדש' ולפי שעה מהני מאי דאיכ' דוכתי לצלויי אבל כשמוכרים לקדוש' חמור' לא מהני דוכתי לצלויי כי לא יהי' להם בה"כ לעולם אם לא כשדעת' באמת לבנות אחר זמן בה"כ אחרת. ומ"מ נ"ל דהרב"י בספרו הארוך לא ס"ל כן דהא הקש' על הרמב"ם דאוסר למכור אפי' לצורך קדוש' חמור' והתנן מכרו בה"כ מותר לקנות תיבה כו' משום דהוי קדוש' חמור' ותי' דהרמב"ם מיירי לכתחל' אסור למכו' ומתני' מיירי דיעבד דוקא כשכבר מכרו ולרברי מ"א המ"ל דמתני' מיירי באית להו בה"כ אחרת:

(ה) (סק"ה) אין כו' דכטוה לארוג דמי ר"ל דאמרי בסנהדרין דף מ"ח ע"א אע"ג דפליגי אביי ורבא באורג בגד למת אביי ס"ל אסור בהנאה כדין תכריכי המת דאסורים בהנאה דס"ל הזמנ' מלתא ורבא ס"ל מותר בהנא' דהזמנ' לאו מלתא וקי"ל כרבא אבל כשנטווה לצורך אריגת התכריכים מודה אביי דלא הוי הזמנ' ואע"ג דלחד תי' התוס' שם ד"ה מותר המת כו' כתבו דמעות כיון דחזו למקני ביה כל מלי עדיף מטוי לאריג ואפשר דהוי כאריג. הרמ"ך י"ל דס"ל כתי' קמא דהתוס' שם דל"ל האיסברא. ומ"מ לא סגי בזה ליישב דעת הרמב"ם וש"ע דס"ל כתי' שני דהתו' דמעות הוו כאריג. דמה בכך הא קי"ל כרבא ואפי אריג הזמנ' לאו מלתא ועכ"פ לא עריף מעות מאריג. ואף מרא דהאי שמעתא דגבו מעות במס' מגלה הוא רבא:

דהוי כתשמישי מצוה כו' וראייתו דהא קי"ל דבר שהוא גופו ראוי לקדוש' אין לו פדיון. וא"כ איך רשאים למכור בה"כ וביותר קשה כשמוכרים זט"ה במא"ה אפי' המעות חולין לגמרי והא אפילו דברים שיש להם פדיון הקדוש' חל על דמי הפדיון א"ו דבה"כ אין בו קדוש' רק הוי כתשמישי מצוה כמו סוכה לולב נ"ח דבשעת מצותן אינן רשאים לנהוג מנהג בזיון וכשעבר זמן מצותן אז נזרקים מצד הדין א"כ כשמכרו זט"ה במא"ה ה"ל כעבר זמן מצותן ופקעה קדושת' כמו סוכה ולולב אחר החג אבל כשלא היה במא"ה שמא יש אחד שאין רצונו להפקיע קדושת א"כ יהי' חל הקדוש' על הדמים וצ"ל בו קדוש' חמור' דלא להוי כאכחושי וביזוי מצוה דעדיין לא עבר זמן מצותן דלא פקעה קדושה לגמרי אבל אין קדוש' ממש נתפסת על הדמים עכת"ד:

וכ"כ הרא"ש כו' לא נתנו המעות אלא ע"ד שיבנו כו' לכאורה זה טעם אחר ממ"ש הרמב"ן דהאיסור הוא משום אכחושי וביזוי מצוה אלא משום דהוי שינוי מדעת בעלים והוי גזלן אלא דזה דחה הר"ן דא"כ אפי' דיעבד אם שינו לקדוש' קלה לא תהני וזה ליתא ע"ש אע"כ צ"ל מ"ש הרא"ש שלא נתנו המעות אלא ע"ד שיבנו א"כ עדיין רוצים בקדושת' והוי כסוכה ולולב בזמן החג דאסור משום אכחושי וביזוי מצו':

אלא שהצבור רשאים כו' היינו זט"ה במא"ה או על דרכים המבוארים בי"ד ונתיישב קושי' הרמ"ך דניהו דהזמנ' לאו מילתא מ"מ א"ש דהא לא בעינן לאסור מטעם קדוש' והזמנ' אלא מטעם ביזוי מצוה והאי דבסעיף ח' יישב מ"א סס"ק זה:

דכשגבו מעות למת כו' דבעי למימר דאביי ורבא כתנאי דתני' מותר המת (ר"ל שגבו נצורך המת ונתותר אחר שעשו מן הגבי' צורכי המת) ה"ה ליורשיו דברי ר"מ ר' נתן או' יעשו דימוס (ר"ל בנין) על קברו מאי לאו בהזמנ' קמיפלגי דהגבי' הוי הזמנ' ור"מ ס"ל הזמנ' לאו מלתא ולכן יותן ליורשיו ור' נתן ס"ל הזמנ' מלתא לכן ס"ל יעשו דימוס ומשני לרבא דכ"ע ס"ל הזמנ' לאו מלתא וטעמא דר"נ דס"ל כיון שנתבזה המת ע"י גבי' זו אין לשנות ויעשו דימוס על קברו. ור"מ ס"ל לגבי יורשי' מחיל לבזיוני' ולכן הוי של יורשים עכ"פ מוכח דהגבי' לא הוי רק כמו הזמנ' וא"כ לית' לתי' הרא"ם שהביא ש"ך והדר' קושית הרמ"ך לדוכתי':

לכן נ"ל הטעם כו' הוא דברי רמב"ן הנ"ל דהטעם משום ביזוי מצוה אלא דהמ"א הוסיף לבאר דאין בו משום בזיון אלא כשנגבה לצורך בה"כ והוי דומיא דגבה לצורך המת:

דכיון שגבו לצרכו ר"ל לצורך בה"כ:

משא"כ ביחיד המתנדב. ר"ל לפ"ז דליכא משום ביזוי אלא משום דנגב' א"כ היכי דלא גבו אלא יחיד התנדב כל מעות המצטרך לבה"כ וליכא משום ביזוי:

או שקנו ממעות צבור שגבו כבר לא לצורך בה"כ אלא לצורך דבר הרשות ואח"כ בנו במעות הגבי' בה"כ א"כ גם בבה"כ כה"ג ליכא ביזוי:

ומ"ש סעיף ח' ר"ל לפ"ז נתיישב הקושי' דלעיל מסעיף ח' דאפי' כבר בנו הבה"כ כ"ז שלא התפללו בו מותרים לשנותו דאיירי שקנאוה במעות שגבו לצורך דבר הרשות דליכא משום ביזוי מצוה כנ"ל:

וה"ה לבנים חדשים. ר"ל כשיחיד התנדב או הצבור קנאו ממעות שגבו כבר לצורך דבר הרשות:

(ו) (ס"ק ו) לכל כו'. כ"מ בגמ' דף כ"ז אהא דתנן וכן במותריהן (ר"ל שנותר מן מעות המצטרך לרבר קדושה אין מורידין המעות המותר לקדוש' קלה) ואמר רבא ל"ש אלא שמכרו דבר קדוש' וקנו מן מעות המכיר' קדושה תמורה ונתותר מעות אבל גבו מעות לצורך קדושה וקנו אותה קדושה ונתותר מן המעות אותן מעות מותרים איתבי' אביי דתניא ברייתא דמתניא על מתני' הנ"ל וכן במותריהן. בד"א שלא התנו אבל התנו אפי' לדוכסוסי' (ר"ל לשכור שליח לצורכי ציבור) מותר ובמאי עסקינן אי במכרו והותירו הא לא מהני תנאי אלא בשגבו מעות ואפ"ה בעי' תנאי ואיך התיר רבא בגבו אפי' בלי תנאי ומשני לעולם מיירי במכרו והותירו והא דמהני תנאי היינו זט"ה במא"ה וא"א דבגבו והותירו לא הותר אלא לדבר מצוה א"כ מאי אותיב אביי דניהו דלא בעי תנאי לדבר מצוה מ"מ לדוכסוסי' דהוי דבר רשות בעינן תנאי א"ו דאביי ס"ל מדאמר רבא סתם גבו מעות וניתותר מותר. משמע דמותר לגמרי אפי' לדבר הרשות. אבל הט"ז חולק דלא הותר אלא לדבר מצוה מיהו לצורך דוכסוסי' או שאר צרכי צבור מקרי דבר מצוה:

(ח) (ס"ק ח) מותר כו' וה"ה במעות ר"ל כשלא גבו לצורך בה"כ אלא יחיד התנדב. או ציבור במה שגבו כבר. אבל אי גבו עצים כו' אסור כיון שגבו לצורך בה"כ ואין חילוק בין מעות לעצים דבגבו לצורך בה"כ בין גבו מעות ובין גבו עצים אסור ואם לא גבו לצורך בה"כ דליכא ביזוי בתרוייהו אינו אסור אלא בבא ליד גבאי:

(ט) (ס"ק ט) להשי' כו' וה"ה יתומים. דסד"א כיון דנשים אih מצווים על פריה ורביה לא הותרה המכירה kצורך נישואיהן קמ"ל הטעם דהותר למכור לצורך נישואי אשה:

פרו ורבו דהוא דאוריית' משא"כ לא תהו כו' הוא דברי קבלה:

באשה משא"כ לשבת כו' ונקט לא תהו כו' ומזה נשמע דאפי' לצורך אשה שרי דהא גם באשה שייך לא תהו:

וכמ"ש התוס' בגיטין אהא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ס"ל לב"ה שעובד את דבו יום א' ואת עצמו יום א'. וקא"ל ב"ש תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם. דשפח' אינו יכול לישא משום צד חירות ובת חורין לא יכול לישא משום צד עבדות כו' וכתוב לא תהו בראה כו' אלא כופין את רבו וכותב לו גט שחרור כו' והקשו התו' הא דנקט לא תהו כו' ולא נקט פרו ורבו משום פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות משא"כ לא תהו שייך אפי' בצד עבדות וכיון דבצד עבדות שייך לא תהו ה"ה באשה דעבד ואשה שוין בכ"מ בדיני המצוה. דלא כמ"ש בחמ"ח והב"ש שם תחלה הסכים לדברי המ"א והוסיף ראי' דהא איכא מ"ד שם משום בערב אל תנח ידך (דהיינו שכבר קיים פריה ורביה ומתה אשתו אעפ"כ יש לו לישא אשה בת בנים דכתיב בבקר זרע זרעך ובערב אל תנח ידך):

מוכרים ס"ת ה"ה משום לא תהו כו' אלא שאח"ז כ' דמתו' אין ראיה דאשה ועבד מצווין על לא תהו בראה דהא כתבו התוס' שם בגיטין תירוץ אחד על קושית' ל"ל נקט הטעם משום פריה ורביה ולפי זה אין הכרח דבלא תהו נתחייב אשה ועבד:

וה"ה כו' לפדיון שבוים והא דאמר הש"ס אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא אמר גם פדיון שבוים דה"ה מלתא דפשיטא שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש ושבוי כולהו איתנהו ביה והוי פיקוח נפש ולא איצטרך לאשמועינן:

(יב) (ס"ק יב) אא"כ תלו כו' דע דנחלקו הפוסקים בטעם הדבר דבשל כרכים אין רשאי למוכרו די"א מטעם כיון דבכרכים אתו לשם להתפלל ממקומות אחרים א"כ מסתמא אותן ב"א הבאים ממקומות אחרים להתפלל שם גם הם נתנו לסיועת הבנין וא"כ צריכים להסכמת אותן ב"א למכירה ובאשר לא נודע מי הם לכך המכיר' אסורה. ולפי זה אם ידוע לנו בכרך א' שלא סייעם שום אדם אלא בנאוהו משלהם גם הם אותן בני כרך רשאי למכור כמו בכפר אבל רוב הפוסקים סבירא להו דאפי' בנאוהו משלהם ולא סייעם אדם אפ"ה אסורים למכור דמסתמא הואיל ורבים באים ממקומות אחרים להתפלל שם א"כ בני הכרך כשבנו בה"כ ודאי בנאוהו גם על דעת כל העולם שבאו להתפלל שמה והכי קיי"ל לחומרא עוד אמרי' במגלה דף כ"ו ע"א אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתיה דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה ומזה כתב הטור כמ"ש פה בש"ע אבל בשל כרכים אפי' בנו אותה משלהם אינו נמכר אא"כ תלו אותה בדעת היחיד. והביא ע"ז הרב"י דברי מהר"י חביב שכ' וז"ל מלאתי כ' בביאור יש לעיין אם זה התנאי בשעת בנין למה אמר שתלו אותה בדעת היחיד אפי' שהיה לדעת עצמם היו יכולים למכר' ואולי מפני שהוא כרך גדול יש לחוש פן יחסר אחד בשעת מכירה כו' ע"כ. ואין זה מספיק כי יש קושיא עליו ומדברי הרא"ש ונ"י למדנו אמיתת דין זה שהרא"ש כ' כו' נרא' דדוקא יחיד בדורו כמו רב אשי שכל ישראל כו' מסכימים לדעתו אבל אין ממש כשחלו הדבר ביחיד א' וכן אפי' תלו הדבר בדעת כולם לא יועיל כו' עכ"ל מהר"י חביב וכ' עליו הרב"י דבדברי הטור א"א להעמיס פי' זה ולכן כ' הרב"י דהא דכ' הרא"ש דוקא ר"א דהוי יחיד בדורו דאז סתם אפי' לא תלו בפי' בדעת ר"א אמרי' שכולם מסכימים לדעתו אבל אם תלו בפי' בדעת יחיד אפי' קל שבקלים מהני וה"ה בתלו בדעת עצמם והא דנקט הטור תלו בדעת יחיד וכמו שהקש' המצאתי כ' כנ"ל כ' הרב"י תי' אחד דאורח' דמלתא נקט דעל הרוב אין הרבים מסכימים לדעת א' לכן נקט תלו בדעת יחיד עכת"ד ומעתה אבא לדברי מ"א לפי שהמובן הפשוט מדברי הטור וש"ע שכ' אבל של כרכים כו' אפי' בנו אותו משלהם כו' מדכ' ל' אפי' כו' משמע דכ"ש דמיירי בבנו אות' משל אחרים דכן טבע ל' אפי' ועלה קאי מ"ש אא"כ תלו אותה בדעת היחיד משמע דקאי ג"כ אתרוייהו אפי' בנו משל אחרים מהני כשתלו בדעת היחיד לזה הוצרך מ"א לומר דאינו כן:

דבשלמא מר בר ר"א (רב אשי כצ"ל) מסתמא כו' דקשיא ליה דע"כ מתא מחסי' בנו משל אחרים דהא יש פוסקים דה"ט דשל כרכים אינו נמכר דמסתמא גם אחרים הבאים לשם נתנו לבנינו וא"כ מתא מחסי' דהוי כרך ודאי אחרים סייעו בבנינו וניהו דלא קי"ל הכי דלא תלי' בנתינת מעות כל אחרים אלא ה"ט דכרכים אינו נמכר. דמסתמא בני העיר בנו על דעת. כל העולם הבאים להתפלל שם כנ"ל מ"מ הני פוסקים לא יחלקו עם פוסקים ראשונים במציאות דבכרכי' הדרך שגם אחרים מסייעים בנתינת מעות לבנינו אלא דס"ל דלא תלי' בהא וא"א דמה"ט אמר ר"א במתא מחסי' דהוא מצי לזבוני דידע דבמתא מחסיא בנו משלהם דא"כ כיון שזה עיקר הטעם ה"ל לר"א ולהש"ס לפרש דמתא מחסי' בנו משלהם כיון דסתם כרך גם אחרים מסייעים א"ו דגם במתא מחסיא היו אחרים מסייעים כבכל כרך ואפ"ה אמר ר"א דמצי לזבוני. ולזה צריך מ"א לחלק בין ד"א דאפי' בסתם מצי לזבוני' ואפי' בנאוהו משל אחרים משא"כ ביחיד דעלמ' אפי' תלו בפי' בדעתו מ"מ אם בנו משל אחרים לא מהני דשמא א' בסוף העולם אינו מסכים כנ"ל:

וכ"מ ממ"ש הרב"י בשם מרדכי ישן כו' ואף הרמב"ם והרא"ש מודו לזה כו' דלא כהרב"י והוא דהרב"י הביא בשם מרדכי ישן שכ' בשם ראבי"ה ותמצית דבריו דס"ל דה"ט דכרכים לא מצי לזבוני דכרכים בזמן הש"ס לא היו כפופים לז' טובי עיר כמו בכפרים לכן כ' באם גם הכרכים בררו להם ז' טובי עיר ועושים על פיהם כמו בזמן הזה בדורותינו וכ' וה"ה היכי שכל בני הכרך מתרצים וכ' עוד ודוק' שבנו משלהם אז מהני זט"ה או דעת כלם וכ' הרב"י דלטעמיה אזיל דס"ל טעם כרכים משום דאחרים סייעו בבנינו ולכן כשבנו משלהם מותר אבל לדעת הרמב"ם והרא"ש דהטעם דבני העיר בונים ע"ד כל העולם לא מהני מה שבנו משלהם עכת"ד והוא משום דהרב"י הבין דברי המרדכי שעכשיו בשעת מכיר' בררו להם ז' טובים להתנהג על פיהם וכן ריצוי כולם הכונ' ג"כ בשעת מכירה ולזה יפה כ' דלהרמב"ם והרא"ש לא מהני כה"ג אפי' בנאו משלהם אבל מ"א פי' דברי המרדכי שבשעת בנין מינו ז' טובי עיר ותלו בדעתם או אמרו בשעת בנין שתולים בדעת עצמם כולם ועתה בשעת מכיר מתרצים כלם או בנדון הראשון שמינו זט"ה אם מתרצים הז' טובים בשעת מכיר' מותרים למכור והיינו הדין המבואר פה בש"ע אם תלו בדעת יחיד או תלו בדעת עצמם. ואעפ"כ בעי' דוק' שבנו משלהם וכמ"ש מ"א דאם אחרים סייעו לא מהני תליית' בדעת יחיד או בדעת עצמם וא"כ לכל זה גם הרמב"ם והרא"ש מודים כי שהתנו תיכף בשעת בנין וכמבואר פה בש"ע. ובהכי מתיישבת קושי' מהר"י חביב אין רצונו קושייתו הראשונ' דלמה נקט תלו בדעת יחיד דהא אפי' תלו בדעת עצמן הדין כן דבאמת גם לפי דברי מ"א אינו מיושב וצ"ל או כמ"ש מהר"י חביב בשם מ"כ או כמ"ש הרב"י כנ"ל. גם איך כ' מ"א שמתיישבת קושי' מהר"י חביב והא קושי' זו לא הקש' מהר"י חביב עצמו אלא מהר"י חביב מצא כתוב קושי' זו אע"כ נתכוין במה שסיים מהר"י חביב וכ' ע"ד המצא כ' וז"ל ואין זה מספיק כי יש קושי' עליו כו'. אבל לא ביאר מהו הקושי' וגם כ' שמדברי הרא"ש ונ"י למד אמיתות הדין משמע דלהרא"ש נתיישב אותה קושיא ואנחנו לא נדע מהו הקושי' ואיך נתיישב להרא"ש והבין מ"א דמהר"י חביב הי' ס"ל דתול' בדעת יחיד מהני אפי' בנו משל אחרים דכן משמע פשטות לשון כנ"ל וע"ז הוי קשי' למהר"י חביב דבבנו משל אחרים מאי מהני תלייתם בדעת יחיד או בדעת עצמם. ולפי דברי הרא"ש ניח' שכ' דוקא ד"א דהוי גדול הדור ומסתמא כל העולם מסכימים לדעתו ולכן מהני אפי' בנו משל אחרים וכמ"ש גם מ"א לעיל ובזה א"ש מ"ש דלדבריו נתיישב קושיות מהר"י חביב דהא המ"א מפרש דהא דקתני דמהני כשתלו בדעת יחיד או בדעת עצמם לא קאי אלא כשבנו משלהם ולא משל אחרים כלל:

(יד) (ס"ק י"ד) דברי כו' פי' דאם מכרו כו'. ר"ל מ"ש בש"ע וה"ה לכל דברי קדוש' כו' לא תימא דשוין לכל דבר לבה"כ אלא דאין שוין לענין גוף הדבר דבה"כ הנמכרת לוקח מותר לנהוג בה מנהג חול אבל דברי קדוש' הנמכרים גם ביד הלוקח בקדושתייהו קיימים:

(טז) (ס"ק טז) וכ"ז כו' ומשמע כו' דהא עלה קאי. ר"ל דהא מפרש רמ"א דבשל כפרי' לא הותר אלא כשבנאו ענשיו אחרת וע"ז אמר אבל של כרכים כו' אינו נמכר משמע כהאי גוונא דמותר בשל כפרים אסור בכרכים:

משום דאין בידם ליפקע כו'. דתלו בדעת כל העולם שנבנ' ע"ד כל העולם כנ"ל:

אבל לסתור שרי כשבנאו עכשיו אחרת. דלזה ודאי מסכימים כל העולם. דהא א"ל ביהכ"נ אחרת וכמו שכתבתי לעיל סי' קנ"ב ס"ק ב'. ואי דלא ניחא להו שתפקע קדושו' הראשונות כי לא שמענו דעת כל העולם איך היא הא ע"י סתיר' עדיין לא נפקע קדוש' הראשונ' מן העצים והאבנים וקרקע. וכ"מ ברמב"ם שדומין ממש. רצה לומר ב"ה או עצים ואבנים של בה"כ שנסתר':

ל"נ כמ"ש. דמ"מ כצ"ל:

כמ"ש בח"מ סי' שנ"ט אסור לגזול אפי' לשלם דבר יפה ממנו עכ"ל:

א"א ליפקע קדושתן בלא דעתן אע"פ שאין מפסידים. דהא אפי' טוב ממנו אסור ליתן חוץ מדעת בעל החפץ:

דאל"כ ל"ל במעמד כו'. ר"ל דמוד' תשו' מ"ב דהעצים ואבנים צריך למכור במעמד א"ה:

(יז) (ס"ק יז) אסור כו' דל"ל לפשיעותא. דהיינו כשיש כבר בה"כ בנוי' וקונין אותה מיד:

או שירצו לקנות קדוש' חמור'. דכה"ג סגי אם י"ל בה"כ אחרת כמ"ש מ"א לעיל בסעיף ד' סס"ק ד' וכמ"ש פה מיד:

ועמ"ש ס"ד בשם הרמב"ם כו' ובגמ' שם ועמ"ש בע"ה בס"ק ל"ג:

כ' המ"ב כו' דמסתמ' כו' אבל אי בריר לן כו' ואע"ג דמלשון הרא"ש ורי"ו משמע כו' מסתמ' בני העיר הקדישו לדעתם:

ול"ב כו' בשעת בנין כו' מ"מ מלשון התו' כו' ולא הבינותי דלכ"ע אפי' בנו סתם כו' נרא' דהבין מ"א דברי תשו' מ"ב דס"ל דדעת התוס' והרמב"ן והר"ן אם נבנה בה"כ דרך משל זה ימים רבים ארבעים וחמשים שנה ועתה בשעת מכיר' אין זוכרים ע"ד מי בנאה אי ע"ד אנשי העיר לבד או ע"ד כל הבאים להתפלל בזה אמרינן מסתמא בנאו' מתחלה בפי' ע"ד כל הבאים להתפלל אבל אי בריר לן דלא בנו אלא אדעת בני העיר. ר"ל דבריר לן שבנאו' סתם אמרינן ודאי דעתן לא היה כ"א ע"ד בני העיר לבד. ואע"ג דחזי' דבאין רבים להתפלל מעלמא לא אמרי' אע"ג דלא התנו בשעת בנין שבונים אדעת כל העולם מ"מ אח"ז כשבאו ממקומות אחרים להתפלל הקדישוהו לדעת כ"ע. אלא מקרי כפר. ודעת הרא"ש ורי"ו פשטות הלשון משמע דס"ל אפי' ידעי' דבנאו' סתם מ"מ אח"ז כשבאים כהתפלל הקדישוה אדעתא דכ"ע (כי ההקדש חל בשעה שמתחילים להתפלל ולא בשעת בנין כמ"ש סעיף ח') וע"ז כ' מ"א דאינו כן דאין בזה מחלוקת. וגם דעת התו' ורמב"ן ור"ן דכל שבנו סתם ולא התנו שבוני' דוקא ע"ד אנשי העיר לבד יש לו דין כרך וע"ש בתשובת מ"ב מבואר קצת יותר:

(יח) (ס"ק יח) בלא הכרזה. דהא אפי' ליתן במתנה מותר. וא"כ כ"ש דא"צ הכרז' דהא טעם הכרז' משום דהוי כאלו מזלזלי במקצת דמים דאולי אם היו מכריזים היה אח' מוסיף בדמים. וכיון דמותר ליתן כולו במתנה כ"ש במקצת':

אלא כשבא להגבות לאחרים כו' וז"ל הר"ן כגון ב"ד שמוכרים להגבות לאחרים כדאיתא בעירובין בלישנא דהכרז' ע"מ ליתן לאשה בכתובתה או לבע"ח בחובו אבל בדבר שאנו עושים בדעתינו ואין אנו צריכים בו לב"ד לא הוזכר' בו הכרז' עכ"ל:

(יט) (ס"ק יט) ואין כו' היינו בקרקע. ואע"ג דכתב בש"ע סתמא מ"מ סתמא כפירושו דמיירי דוקא בקרקע דומיא דהכרז' דמיירי בקרקע דמטלטלין לא מצינו בו שום מקום הכרזה. אדרבא מבואר בח"מ סי' ק"ט סעיף ג' דעבדים ושטרות ומטלטלין אין מכריזין. ע"ש הטעם:

ולא אמרינן דהוי כשליח. ר"ל דל"ת מאי קמ"ל הא אין אונאה לקרקעות. עז"כ דקמ"ל דלא תימא דהוי כשליח כו' וכדאית' בח"מ סי' דכ"ז סעיף למ"ד קמ"ל דהוי כמו בעל דבר עצמו שמכר כ"ה בר"ן:

משמע דבמטלטלין כו'. דאין עדיפו' כאן משאר מכירה כ"א דקמ"ל דהוי כבעל דבר עצמו וא"כ אין אונאה לקרקעות. וא"כ במטלטלין דגם לבעל דבר עצמו ישב עלמא אונאה ה"ה הכא (דלא כמ"ש הט"ז ולפום ריהטא אשתמיט להט"ז רברי הר"ן) וה"ה בקרקע לדעת הי"א שהביא רמ"א סי' רכ"ז סעיף כ"ט דבפלגא או יותר מפלגא לכל חד כדא"ל יש ביטול מקח ה"ה הכא:

(כ) (ס"ק כ) לקדושה כו' ט"ס הוא. דהא בכל דבר שבקדושה אין משנים לקדושה קלה. וגם אין טעם לתלות בהכרזה בזה:

(כא) (ס"ק כא) בנו בית כו' ממעות חולין. דאי גבו מעות לצורך בה"כ מבואר בסעיף ד' דאפי' המעות אסור לשנות כ"ש כשבנו מן המעות ההם בה"כ:

אין לו קדושת בה"כ לכל מלי ר"ל המבוארים פה סי' קנ"א. ולפ"ז לא הוי צ"ל דכאן מיירי שבנאוהו ממעות חולין די"ל דכאן בש"ע לא לענין לשנות מיירי כ"א לענין שיהיה קדוש בקדושת בה"כ ולזה הוצרכו שיתפללו בו:

דהוי כאלו נדר צדקה. וז"ל מרדכי שהביא הרב"י על הדין של סעיף י"ד דלא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר אם היה דעתו שיהיה נדר שנעשה נדר וכ"ש הכא דאיכא כמה עניים בעיר דנעשה נדר ולא מצי מהדר עכ"ל:

אבל אם עשה מטפחת כו' יכול לחזור בו. דכה"ג שלא אמר ליתן לאחרים ליכא משום נדר ומ"מ צ"ע דאית ביה משום אמירתו לגבוה אף דלית ביה משום צדקה מ"מ לא גרע משאר מצוה וכדקי"ל ביורה דעה סי' רי"ג סעיף ב' האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לעשות צדקה או לעשות שאר מצות ונדרו קיים ופי' הש"ך מ"ש לעשות שאר מצות כשאומר לעשות שאר מצות דינו ג"כ כאומר אשנה פרק זה והוי נדר עכ"ל. ומרדכי דאמר הטעם משום צדקה עדיפ' מיניה נקט. ובאמת ראיתי בספר א"ר הניח דין זה בצריך עיון ולא ביאר טעמו ואי איירי שלא אמר כלום בשעת עשייתו רק מחשבתו היתה לכך א"כ כה"ג בבית הכנסת אמאי אינו יכול לחזור ועיין בא"ח:

(כב) (ס"ק כב) מותר למכרו כו' כיון דלא מזדבן כו' כך הוא בגמר'. ר"ל דלפי מ"ש רשב"ם שם במסכת ב"ב דף קנ"א ע"א לק"מ דאמרינן שם תפילין אקרי נכסי ואם אחד אמר נכסי לפלוני גם תפילין בכלל. ואיבעי' להו ס"ת מהו אי אקרי נכסי וכתב רשב"ם וז"ל ס"ת מי מקרי נכסי וכתפילין דמי או דילמא תפילין היינו טעמא דהוי מלבוש אבל ספר מצו' היא ולא נכסי. ואע"פ שיכול למוכרן לא מקרי נכסי תיקו עכ"ל:

וא"כ הספק משום דלא הוי מלבוש אדרב' כתב שיכול למוכרה אלא דגרסתינו בגמ' היא כיון דלא מזדבן דאסו' לזבוני לאו נכסי הוא. או דלמא כיון דמזדבן ללמוד תור' וליש' אשה נכסי הוא (וע"ש בתו') ובש"ע ח"מ ניהו דאין מבואר טעם הספק מ"מ ע"כ לא ס"ל כהרשב"ם דא"כ אפי' שאר ספרים ג"כ הוי ספק אי הוי בכלל נכסי ושם בש"ע כתב להדיא תפילין ושאר ספרים הם בכלל נכסי והוא כדעת הרמ"ה שהביא הטור שם א"ו דס"ל כגרסתינו דספק בס"ת היא כיון דלא מזדבן. וכאן הביא שני דיעות אי מותר למכרו וניהו דלמ"ד מותר למכרו לק"מ מדברי הש"ס הנ"ל די"ל דהוא גרס כגרסת הרשב"ם הנ"ל דהספק היה משום דאינו מלבוש. אלא דא"כ לדידיה אפי' שאר ספרים הוי ספיק' וכיון דהביא הרב"י כאן דעת זו בשם י"א דשרי למכרו ה"ל להביא גם שם בח"מ י"א דבשאר ספרים הוי ג"כ ספק:

וצ"ל דמ"ש כאן הקדישו ר"ל מ"ש כל שלא הקדישו ומיניה דייקינן הא הקדישו אסור למוכרו לכ"ע מיירי שלא הקדיש גוף הס"ת כ"א לקרוא בו וכה"ג מצי ליתנו במתנ' כיון דגוף הס"ת שלו ובהכי מיירי נמי בח"מ וכן האיבעי' בש"ס היה באופן זה דכה"ג לא מזדבן לכ"ע. ושני דעות דהכא כ"ע לא ס"ל כפי' רשב"ם ולא תליא מידי במלבוש ולכן סתם שם בשאר ספרים דודאי הוו בכלל נכסי ובלא הקדישו אפי' לקרות באמת תליא בפלוגתא דהכא:

וצ"ל כיון דהמנהג כן כו'. עיין בט"ז סס"ק א':

(כג) (ס"ק כג) ויש מ"ש ולדבריו אף זט"ה כו'. דלא עדיפי זט"ה במא"ה בשל ציבור מיחיד בשלו:

מדאמרי' אין מוכרים ס"ת אלא כו'. וס"ל דמיירי אפי' בשל יחיד:

וכבי"ד כו' דשאר ספרים כו' וצ"ע דהא הכא מתיר ליחיד כו' ר"ל דהא י"א דמותר אפי' בס"ת וכ"ש בשאר ספרים ולמה סתם בי"ד לאסור דסתם שאר ספרים הם של יחיד:

(כה) (ס"ק כה) בה"כ או לבנים כו'. ולא ידעתי למה הגיה הב"ח כו' שמשמע מהגהתו דבית הכנסת גופה אסור ליתן במתנ' ע"ש:

(כו) (ס"ק כו) יכולים ליתן היינו זט"ה במא"ה. דהא ה"ט דיכולין ליתן דאי לאו דה"ל הנא' מיניהו לא הוי יהבי להו וה"ל כמכיר'. וסתמ' דמילת' אות' הנא' הית' דברי חול ולא קדוש' חמור' (דלא כרמב"ן) והא כה"ג אפי' מכיר' גמור' בעי' דוק' זט"ה במא"ה:

ובכרכים אסור. דהא גם מכיר' ע"י זט"ה במא"ה אסור בכרכים כדלעיל:

(כז) (ס"ק כז) דאי לאו כו' וכ"ש כו' למכור ס"ת כו'. דשם בתשוב' ריב"ש קאי על ס"ת ואמר דאפ"ת דמכירת ס"ת מותר. ולפ"ז גם המתנ' מותרת דה"ל כמכר מ"מ לעיר רחוק' אסור דלא הוי כמכר וכ"ש למאן דאוסר המכיר' דאסור לעשות ערמה כו'. ור"ל שטעו ב' טעיות. א' דאפ"ת דהוי מתנ' ממש הא כיון דמכיר' אסור' גם המתנ' אסור' ואפי' את"ל דמתנ' עדיפא הא הכא הוו הערמה ואינ' מתנ' אלא מכיר':

ומ"מ דבריו צ"ע במה שאוסר ליתן כו' היינו לעיר רחוק' דלא ה"ל הנא' מינייהו. ואדרב' להפוך הוא לפי דעתו דמכיר' אסור'. ה"ה דמתנ' לעיר קרובה אסור' אבל לרחוק' אדרב' שרי והיא דדוקא בבה"כ לא הותר אלא מכיר' או מתנ' צ"ל הטעם דה"ל הנא' והוי כמכיר'. כיון דהלוקח ישתמש בבה"כ חול ויופקע הקדוש' מבה"כ וכדי שלא תפקע קדושתו בכדי צריכים לקבל דבר אחר שתחול הקדוש' עליה דהיינו מעות המכיר' או במתנ' ההנא' שקבלו אע"ג שגם המעות שקבלו. וכן ההנא' במתנ' שקבלו הוציאו בדברי חול. כבר כתב מ"א בשם הר"ן הטעם בס"ק כ"ט. אבל ס"ת בכ"מ שהי' בקדושת' עומדת מה לי אם היא ביד המוכר או ביד הלוקח. ניהו דלהריב"ש למוכר' אסור היינו משום שלגודל קדושת' יש בזיון אי ישתמשו במעות שנותן עבורה כ"א למצוה רבה ללמוד תורה ולישא אשה. וא"כ ה"ה מתנ' לעיר קרובה יש לאסור דא"כ מה שקבל הנא' תמורת הס"ת הי' דברי חול ואיכ' בזיון לס"ת משא"כ לרחוק' שלא קבלו הנא' אדרב' מותר דהא ליכא בזיון כלל דהא הס"ת עומדת בקדושת' בכ"מ שהיא:

דאפי' בכרכים נמכר בכה"ג. דהא הא דאסור המכיר' בכרכים משום דלמא בני העולם אינם מסכימים להפקיע קדושת' והא כה"ג אין מפקיעים קדושתה. ומה להם אי הבה"כ ביד זה או ביד זה:

ומשל רבים ליחיד כו' דהתוס' במגילה דכ"ו ע"ב הקשו אהא דאמרינן דאסור להשאיל להשכיר ולהשכין בה"כ מהא דתנן דף כ"ז ע"ב רמ"א אין מוכרים בה"כ אנא על תנאי שאם יחזרו ללוקח מעותיו יחזיר להם הבה"כ אבל ממכר עולם אסור דהוי דרך בזיון שאינה נחשבת בעיניו. וחכ"א מוכרים אותו ממכר עולם וכיון דלר"מ הותר על תנאי אם כן כשמחזירים ללוקח מעותיו והוא מחזיר הבה"כ א"כ עד עכשיו הית' ביד הלוקח דרך שאלה ואפ"ה מותר כ"ש לרבנן דמותר והא הכא אסר שאלה ושכירות. ותירצו דהא דר"מ מתיר למכור על תנאי היינו דוק' לרבים להתפלל דאין בזה זלזול אבל ליחיד בלא"ה אסור לר"מ למכור בה"כ של רבים כדתנן התם במשנ' שלפני זה והא דאסרי' להשאיל ולהשכיר היינו ליחיד דאיכ' בזיון עכת"ד ולכן כתב ומשל רבים ליחיד נמי אסור היינו להשאיל ולהשכיר דליכ' דבר אחר שתחול עליו הקדוש' אסור כדמוקי התוס' האי דאיסור שאלה כנ"ל אבל אי איכ' דבר אחר שתחול עליו הקדוש'. דהיינו מכיר' או מתנ' דאי לאו דה"ל הנא' כו' אז שרי דקי"ל כרבנן ר"ל דפליגי על ר"מ במשנה בדף כ"ד ע"ב דר"מ ס"ל אין מוכרים של רבים ליחיד אלא לרבים וחכמים מתירים אפילו ליחיד:

ומיהו דעת הפוסקים כו' וכמ"ש בהג"ה. ר"ל דלא כהתוס' אלא דשאל' ושכירות מותר אפי' ליחיד אי היחיד לא יפקיע קדושת' ויהי' גם אצלו בה"כ. והא דאסר הש"ס שאל' ושכירות היינו דומי' דמכר שהלוקח ינהג בה מנהג חול ויפקיע קדושת' לכן ניהו דבמכר מותר דחל הקדוש' על המעות. אבל שאלה ושכירות דליכ' מידי דיחול עליו הקדוש' אסור להפקיע קדושתה ולפ"ז ממילא מיושב קושית התוס' הנ"ל:

וכ"כ הרב"י מדסתמו הפוסקים ע"כ לא ס"ל כהתוס' ולכן לא חלקו בין רבים ליחיד דאי מפקיע השואל הקדוש' בכל ענין אסור ואם לא יפקיע הקדוש' בכל ענין מותר אפי' ליחיד וא"כ הא דאסרו שאלה מיירי להפקיע הקדוש' וזה א"צ לפרש דמסתמא משמע כן דומי' דמכיר' דמיירי כה"ג:

כתב במ"ב כו' דלא גרע ממתנ' דמותר מטעם דאי לא ה"ל הנא' כו' אע"ג דהאי הנא' כבר חלפה והיא דברי חול. כ"ש כה"ג שההנא' מזומנת עתה דברי קדוש' היינו בה"כ אחרת ע"ש:

אבל בלא"ה כו' ר"ל שעדיין לא בא בה"כ אחרת. אלא שלא יהי' שם הראשון קרוי עליו. דהיינו קודם מכיר' דשם בעלים הראשונים. נקראים עליה אסור:

מ"ש ממנור' כו' אע"ג דבעינן דוק' נשתקע שם בעלים היינו דאי לא נשתקע שם בעלים יכולים הבעלים שהתנדבו למחות ע"ש אבל הכא מיירי כשאין מוח':

משמע דמותר לשנות בה"כ. דהא יליף התירא למנור' מבה"כ:

ואפשר דהרא"ש מיירי כשבנו אחרת כו' וא"ל א"כ איך יליף מיניה היתרא למנור' הא בה"כ לא הותר אלא כשבנו אחרת לזה הביא מ"א דברי הנ"י דגם מנור' לא הותר לשנות אלא כשעשו אחרת וא"ש דברי הרא"ש מיהו לא קי"ל בזה כהנ"י דהא סתם בי"ד במנור' להתיר אפי' לא עשו אחרת. ולדידן צריך לחלק בין מנור' לביהכ"נ כמ"ש המ"א בשם הר"ן דבה"כ חמירא מפני שעשויה לומר בה דברי קדוש':

(כח) (ס"ק כח) אפי' כו' במא"ה דבלי מא"ה אפי' מכיר' אסור' להפקיע קדושתה כדלעיל:

ואע"ג דהמעות מותר כו' וא"כ למה הותר' מכירה טפי משאל' כיון דבמכיר' חלה הקדוש' על המעות א"כ איך מותר להוציא המעות לדברי חול:

ואח"כ להוציא המעות והטעם דהמעות הואיל והיא קדוש' שניה קלישא קדושתה וקילא. ולכן רשאי להוציא ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר המעות לחולין כ"כ הר"ן ר"פ בני העיר במגלה:

עיין בשקלים ובשבועות כו' דאי' בשבועות לפי שבלשכת הטלאים אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים מכל מום א"כ ער"ח ניסן כשהקריבו לתמיד של שחר ושל הערבים שנים מהן נשארו ארבע ובר"ח ניסן בשחר גזירת הכתוב להקריב משקלים חדשים מר"ח ניסן ואילך וא"כ מה יעשו באותן ארבע' שנשתיירו בלשכת הטלאים דא"א להקריבן לקרבן. דהא הם נקנו מתרומ' ישנה ולפדותו מדמי תרומ' חדש' א"א שאין הקדש מתחלל על הקדש ולכן היו פודין אותן ממעות חולין והמעות הללו יפול לתוך תרומ' ישנה אח"ז דהטלאים חולין קונים אותם מדמי תרומ' חדשה (וכה"ג במותר קטורת המבואר בשקלים) ואע"ג דאין הקדש נפדה מהקדש מ"מ כשפדאוהו ממעות חולין אח"ז היו קונים אותן מתרומ' חדשה דכבר קלישא הקדוש' ע"י פדיון במעות חולין אע"ג דבעלמ' אין קדשים תמימים נפדים מ"מ כה"ג לב ב"ד מתנ' עליהם ולכן אח"ז הי' אפשר לקנותן מדמי תרומ' חדשה ולא הוי כהקדש מתחלל על ההקדש ודומ' קצת לנדון דהכא וכן במסכת שקלים אית' נדון דומה לזה במותר קטורת:

(לא) (ס"ק לא) לא ימכרם. אע"פ שמן הדין מותרים דמ"ש מעות דמותר לצורך מצוה ומ"ש אבנים מקורות:

(לב) (ס"ק לב) בנו כו' יגמרו ולא כו' וכן עיקר. דאמרי' ריש מסכת ב"ב אר"ח לא לסתר אינש בי כנישת' עד דבני בי כנישת' אחריתי כו' א"ל רבינ' לר"א גבו זוזי ומנחי מאי א"ל דלמא אתרמי להו מידי דמצוה ויהבי להו. כן הוא גרסת הרמב"ם כמ"ש הט"ז:

שרגי לבני ואבנים ועצים מהו א"ל דלמ' מתרמי פדיון שבוים ומזבני ויהבו להו. א"ה אפי' בנו נמי א"ל דירת' דאינשי לא מזדבני. ופי' כמו שכ' מגן אברהם בס"ק שאח"ז דודאי מן הדין מותר למוכרה אפי' כבר נגמרה לצורך פ"ש וכן הקש' המקשן א"ה אפי' בנו נמי. אלא דהמתרץ א"ל דירת' דאינשי דאין מדרך העולם למכור בית דירתם. א"כ אינו ראוי לנהוג קלות בבה"כ יותר מדירתו. לכן כי בנו אף דמכירה לפ"ש מותר מצד הדין מ"מ ודאי יעשו על צד האפשרי לגבות לצורך פ"ש מן הצבור ולא ימכרו בה"כ. אבל אם א"א לגבות מן הצבור ודאי ימכרו בית הכנסת לפ"ש. ומדאמר הש"ס על שריגי לבני כו' דלמ' מתרמי פ"ש משמע דכל שעשו מעשה יותר משריגי לבני דהיינו רק התחילו לבנות ה"ה בכלל דירת' דאינשי לא מזדבני דגם בהתחיל לבנות אינו מוכר דירתו וע' לעיל ס"ק י"ז:

(לד) (סקל"ד) ל"מ. דהוי כנודר צדקה. לעיל ס"ק כ"א הבאתי לשון מרדכי בזה:

(לה) (סקל"ה) יכולים כו' דאדעת' דידהו כו' וכדלעיל ס"ק י' דאם אחרים סייעו לבית הכנסת של כפרים:

(לו) (סקל"ו) עומד כו' וכ"מ רסי' זה כו'. לא בעי במעמד אנשי העיר דדוק' להוריד' מקדושת' בעי זט"ה במא"ה דהיינו בפרהסי' אף שאין בני העיר הן וכמ"ש רמ"א בסעיף ז' אבל לקדוש' חמור' לא בעי מעמד אנשי העיר וסגי בזט"ה משמע אפי' אנשי העיר מוחין:

וצ"ל דמ"מ אם אחד עומד וצוח כו' דניהו דלא בעי במא"ה והיינו שרשאים למוכרו בצינע' אבל אם א' מבני העיר מוחה לא:

ובי"ד מיירי שאינו מבני העיר. ר"ל זה שהתנדב ועתה צוח שלא לשנותו אינו מבני העיר בזה לא משגיחים:

(לז) (סקל"ז) דינם כחבר עיר. ומדלא כ' כו' דסד"א דדעת רמ"א כמ"ש אח"ז בשם תשובת מ"ב דזט"ה בזמן הזה יש להם כח יותר מבזמן הש"ס שדעת אנשי העיר בזה"ז לסמוך בכל דבר על זט"ה ולכן אפי' אנשי העיר מוחין ביד זט"ה אין במחאתם כלום בין בכפרים ובין בכרכים. גם לא משגחינן בדעת העולם כרכים. דזט"ה בזמן הזה יש להם דין רב אשי בימיו (ע' מ"א סקי"ב) ולכן ס"ל לרמ"א דזט"ה דינם כחבר עיר דאפי' הנודר עומד וצוח לא משגחינין ביה. ולזה כ' מ"א דע"כ זה לית' דא"כ ה"ל לרמ"א להגיה לעיל בסעיף ז' שכ' המחבר דבכרכים אין רשאים למכור אפי' על ידי זט"ה במא"ה ה"ל לכתוב דבזה"ז רשאים ז' טובי העיר למכור. משמע דוק' כאן מהני ז' טובי העיר. ר"ל אפי' הנודר עומד וצוח מכל מקום מהני דעת ז' טובי העיר וע' לעיל במ"א סס"ק י"ג:

אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמ' ומתנדבים לבה"כ לא מהני כו' ע"כ. הלשון ל"ד דל"ל דמה"ט לא מהני לעיל ס"ז דעת ז' טובי העיר בכרכים כיון שאנשים אחרים התנדבו דא"כ אם לא היו אנשים אחרים מתנדבים אלא בנו משלהם באמת זט"ה יכולים למכור אפי' בכרכים ואם כן רמ"א ס"ל כדעת תשו' מ"ב דהא גם מ"ב לא מיירי אלא כה"ג כמ"ש מ"א אח"ז. אם כן הדר' קושית מ"א לדוכתי' דה"ל לרמ"א להגיה לעיל סעיף ז' על מ"ש המחבר בכרכים דאין יכולים למכור אא"כ תלוי בדעת היחיד וה"ל למ"א להגיה ה"ה ז' טובי העיר לדידן דהא הא דמהני תלוי בדעת יחיד היינו דוק' כשבנו משלהם כמ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ב וכה"ג גם זט"ה בזמן הזה יכולים למכור לדעת מ"ב. אע"כ דרמ"א לא ס"ל כתשו' מ"ב וס"ל דגם זט"ה בזה"ז אין להם כח יותר מבזמן הש"ס. וא"כ בכרכים אין יכולים למכור אפי' בנו משלהם. אלא דכאן מהני דעת זט"ה נגד היחיד הנודר שצוח ומוחה וכן הי' הדין בזמן הש"ס וא"כ מ"ש מ"א אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמ' ומתנדבי' לבה"כ כו' האי ומתנדבי' לבה"כ לאו דוק' דהא אפי' בנאוהו משלהם כיון שבאים שם אנשים מעלמ' בנו אדעת כל העולם. ואין כח ביד ז' טובי העיר למכור לדעת רמ"א. לכן המגי' בדברי מ"א בכרכים שבאו שם אנשים מעלמ' וכ"ש אם מתנדבי' כו' לא הפסיד. ואם לא נגיה תיבת וכ"ש אם כו' צ"ל וי"ו של ומתנדבים היא וי"ו המחלקת פירושו או מתנדבים והיינו כמו כ"ש:

בשם הריטב"א. כגון שתקנו כשמכריזי' קרקע כל מי שי"ל זכות או ערעור יטעון וקבעו זמן וכל מי שלא יבא תוך הזמן שקבעו יאבד זכותו אם הוא מבני עיר אחרת אף שלא בא תוך הזמן וידע מהכרז' מ"מ לא איבד זכותו (וע' בש"ע שם סי' ד' סעיף ב'):

ומ"מ לקטנים כו' ר"ל אע"ג שהריטב"א כ' שם דאף על קטנים לא חל תקנתם ע"ש אבל הכא יש בידם כח אע"ג דודאי יש קטנים ביניהם:

כמ"ש הר"ן פ' בני העיר וז"ל ושמעי' משמעתין ממה שרשאים בני העיר עם זט"ה למכור דאע"ג דאיכ' במתא יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצי מזבני משום דמסתמ' כאפוטרופסים דידהו שנטלו רשות מב"ד דמי עכ"ל:

ומ"ב כ' האידנ' כו' כבר כ' דבריו לעיל. וזה דוק' כשבנאוהו משלהם דאי אחרים התנדבו לא מהני מה שבני העיר תלו דעתם בזט"ה וכמ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ב לענין אם תלו דעתם בדעת יחיד דג"כ לא מהני אם אחרים התנדבו ודוק' רב אשי שהי' גדול הדור ע"ש ואע"ג שכ' בתשו' מ"ב דזט"ה בזה"ז דומין ממש לרב אשי ע"כ צ"ל דוק' כשבנאוהו משלהם והלשון לאו דוק' בתשובת מ"ב וכ"מ בתשובת ר"מ כן שהבי' מ"א אח"ז שהוצרך לכמה צדדים להתיר בק"ק לוקאוי אף דודאי זט"ה לא הסכימו לכך:

ומכל מקום לרווח' דמילת' ישארו מקום ארון הקודש פנוי בתשו' שם לא כ' כן וז"ל שם באופן שאותו מקום שעמד עליו בה"כ דאנשים שהו' עיקר הקדוש' ישאר פנוי עכ"ל מבואר דלא די במקום ארון הקודש לבד:

וצ"ע דהא זריע' כו' תמה בס' א"ר דמהר"ם גופי' הביא דברי הרא"ש דזריע' הוי תשמיש גנאי ואעפ"כ התיר הזריע' דהקונים שם היו רוצים לעשות ממנו מרחץ ועז"כ דזריע' אינו מכוער כ"כ כתשמישי' אחרים ור"ל הני ד' דברים המוזכרים בסעיף ט' וחד מנייהו מרחץ דהא מבואר דבכפר אם מכרו אנשי העיר לבר בלי זט"ה הלוקח יעשה בו מה שירצ' חוץ מד' דברים משמע דאפי' זריעה הותר לו ועכצ"ל דזריע' אינו מגונ' כמרחץ וכל ד' דברים ולענ"ד א"ל אולי קשי' למ"א ניהו דזריע' עדיפ' ממרחץ מ"מ יש בו גנאי גדול דהא בה"כ שנבנ' על תנאי מבואר סי' קנ"א סעיף י"א דלא מהני התנאי בעודו עומד בנוי להשתמש בו תשמיש של גנאי אבל בחורבנו מהני התנאי להשתמש בו אפי' תשמיש של גנאי אבל זריע' דהוא תשמיש יותר מגונ' לא מהני תנאי אפי' בחורבנו ע"ש וא"כ קשי' ליה למ"א כיון דמהר"ם יעץ להם לעשות על צד היותר טוב למה בחר בזריע' ניהו דאינו כ"כ כמרחץ מ"מ הוא גנאי גדול טפי ה"ל לייעצם להשתמש בו תשמיש אחר שאינו כ"כ כזריע' וא"כ לפי תי' מ"א דמיירי בירקות דאינו מגונה כ"כ א"כ אפשר הי' מהני תנאי אפי' בבנינו לזרוע בו ירקות:

(לח) (סקל"ח) איני כו' יכול לאסור כמ"ש בי"ד סי' רכ"ד כצ"ל:

וקשה מ"ש מבה"כ. ר"ל דהא בבה"כ מצד הדין יכול לאסור אלא מצד התקנ' אינו יכול לאסו' ומבואר מתשובת הרא"ש דבכל תקנה אין להוסיף על לשון התקנ' ובתקנ' דהכ' מבואר רק בה"כ וספרים אבל על מעשר לא מצינו תקנה ונשאר על שורת הדין ויכול לאסו':

פי"א דנדרים. מי שאמר קונם כהנים לוים נהני' לי יטלו כהנים ולוים תרומותיו ומעשרותיו בע"כ ולא מקרי שנהני' הכהנים ולוים ממנו דהא אין לבעלי' בתרומות ומעשרות כ"א טובת הנא' ליתנו למי שירצה א"כ אפי' א"א טובת הנא' מקרי ממון מכל מקום מותר דהא כיון שאמר קונם כו' שוב אינו רשאי ליתנו בעצמו לשום כהן ולוי א"כ אזד' לה טובת הנא' שלו ואם כן רשאי ליטול בעל כרחו דלא מקרי נהנים משלו וא"כ הכא בהאי מעשר בין הי' לצדק' או לדבר אחר כיון שכבר נתנו בתיב' אין לו בו זכות לשוב לקחתו ואפי' טובת הנא' לא הי' לו בה כי הקהל עושים בה כפי רצונם ואפי' את"ל שהי' לו בה טובת הנא' שגם הוא הי' תולה בדעתו מי מבני העיר יתן מכל מקום כיון שאסרו על כל בני העיר אזד' לה טובת הנא' שלו והוי כמו האי בנדרים לכן עושין כפי דעתם בעל כרחם:

(לט) (סקל"ט) לכל כו' אבל השאלה לזמן לא ר"ל אינו ברור שיכול לאסו' על כל הקהל דשאלה ליומא ממכר ואינה של המשאיל כל אותו זמן שהשאילו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמנם כ' הש"ך שם בי"ד דדין שאלה נלמד משכירות ובשכירות הביא הרב"י שם שני דיעות אם המשכיר יכול לאסרו א"כ ה"ה בשאל' תלי' בפלוגת':

(מ) (סק"מ) מי שהיה כו' שיש קצת טעם כו' דאמרי' במס' גיטין דף ס' ע"ב מערבין בבית ישן (ר"ל בני החצר שרגילים ליתן עירוב החצר בבית אחת אין משנים את מקומו ליתנו בבית אחר ל' רש"י) מפני דרכי שלום ואמרי' מ"ט אילימ' משום כבוד (פרש"י של בעל הבית) והא האי שיפור' (פרש"י של תקיעת ערב שבת) דהוי מעיקר' בי ר"י שהי' ראש ישיבה ולבסוף בי רבה לאחר שנפטר ר"י ונעש' רבה ראש הישיב' נתנוהו בבית רבה ולבסוף בי ר"י ולבסוף בי אביי אלא משום חשד' וע' לקמן סי' שס"ו במ"א ס"ק ז' וקשה מאי פריך והא האי שפורא כו' שאני התם דאיכ' טעם בדבר כיון דאיכ' השת' ראש הישיב' אחר ראוי ליתנו בביתו אע"כ דהש"ס ס"ל מדקתני מתני' סתמ' מערבים בבית ישן משמע אפי' איכ' טעם לשנותו א"כ ה"ה למסקנ' דהטעם מפני החשד אין משנים אפי' איכ' טעם כן נרא' לענ"ד כי תשובת מהרי"ק אינו תח"י. אף ששכרו יותר כדלעיל סי' צ' במ"א ס"ק כ"א:

(מא) (סקמ"א) רשאים כו' אנשים שהחזיקו לקבור כו' ובמדינתינו כו' נ"ל דצריך ליתן כו' ובס' א"ר הביא עובד' כשמת ה"ה מוהרר"א בעל עוללת אפרים פסק תשל"ה דהחברה א"צ להניח לתלמידיו להתעסק עם רבם ע"ש:

(מג) (סקמ"ג) להביאם כו' דאפי' יש מנהג כו' אין לילך אחריו. ר"ל דלא הוי בימיו מנהג קבוע זה ולכן כ' מ"א דעכשיו המנהג פשוט כו' והוי כאלו התנו ומה"ט כ' מהרי"ק גופי' בתשוב' הוא היש מי שאו' שכ' בש"ע סעיף כ' שבס"ת אין הציבור יכולים להחזיק דבס"ת גם בימי מהרי"ק הי' מנהג קבוע וכמ"ש הרב"י בשמו וז"ל דלא שייך חזקה מס"ת העשוי מתחלתו ע"מ כן שיקראו בו רבים ושיהי' תמיד מונח בבה"כ עד יום פקוד אותו הבעלים כו' עכ"ל:

(מד) (סקמ"ד) הוי כו' דדוק' גבי ס"ת כו' בח"מ סי' ס"ה סעיף ח"י בשובר הנמצ' ביד המלוה אינו כלום דאמרי' שעדיין לא פרעו אלא שנזדמן לו סופר והכין שובר לכשיפרע לו שיהי' מזומן בידו ליתן ללוה דשמ' בשעת פרעון לא יהי' מצוי לו סופר אולם טעם זה לאו דוק' דמבואר שם דאפי' כ' המלו' דאנו רואים שהמלוה ודע לכתוב ואין צריך לשוכר מכל מקום יש לו' שהכין השובר פן יפרע בזמן שלא יהי' לו שהות וזמן לכתוב ועי' שם בש"ך:

וע' בש"ך. כ' לחלק באם כתוב ע"ג השטר חציו לפלוני י"ל שלא להשביע דמי שירא' השטר ירא' ג"כ מ"ש ע"ג שאיננו כלו שלו אבל נמצא כתוב בפנקסו ששטר פלוני חציו לפלוני בזה לא אמרי' שלא להשביע דמי שירא' השטר מנא ידע מ"ש הוא בפנקסו ולפ"ז א"ש דין דהכ' ע"ש:

(מה) (סקמ"ה) להחזיק בו. ואפי' עדות ל"מ כו' דכלן נוגעים הן ואפי' סילוק שיסלקו שנים מהנאת ס"ת כדי שיוכשרו להעיד לא מהני דהא א"א להם להסתלק דהא צריכי' לשמוע קריאת ס"ת אם לא שיש לקהל ס"ת כשרה אחרת ואז א"צ סילוק ע"ש וע"ש בסוף הסי' ועמ"ש כאן הט"ז בשם תשו' מהרש"ל:

ישוב שלא ה"ל ס"ת אין לו חזק' כו' אבל אם ה"ל ס"ת ואף על פי כן קראו בשל יחיד כ' רמ"א בח"מ ס"ס קמ"ט דמקרי חזק' ואסורים לשנות אך הסמ"ע פי' דוק' כשבא בטענה ע"ש:

(מו) (סקמ"ו) מאתנן כו' פ"ה דע"ז דף ס"ג ע"א:

בא עלי' ואח"כ נתן לה ואפי' א"ל התבעלי בטל' זה מ"מ לא הוי אתנן דבשעת ביאה לא קנתה דהא מחוסרת משיכ' ובישראל בעי' משיכ' ובזונה גוי' כה"ג הוי אתנן כמבואר שם במס' ע"ז אלא דמ"א לא איירי בזונ' גוי' כמ"ש מ"א סס"ק מ"ח דאין דרך גוי' להקדיש:

אבל נתן לה כו' אסור והיינו דוק' בנדון שכ' מ"א אח"ז בשם הרמב"ם דא"ל יהי אצלך עד שאבוא אליך אבל מסתמ' קנתה מעכשיו ולא הוי אתנן:

ואם נתנה האשה כו' ואם נתן האתנן לזכר כו' שני דינים אלו הם ש"ס דתמור' דף כ"ט ע"ב:

ואם עשתה שינוי כו' וכן ולדותיהן כו' תמור' דף ל' ע"ב כב"ה דכתיב הם למעט ולא שינוייהן ולא וולדותיהן:

והבעלי לפלוני כו' תמורה דף כ"ט:

א' ונתן לה הרב' שם במשנ' וגמ' ומסיק הטעם אע"ג דלא התנ' עמה אלא חד מ"מ כלהו מכח אתנן אתו ואתנן ריבה לה:

ואם הי' הטל' בחצרה כו' וכ' התו' בע"ז דף ס"ג ד"ה אתנן דאם הי' לבועל הרב' טלאים בחצרה אע"פ שאין יכול לדחות' לטלה מן השוק אפ"ה אין שם אתנן חל אפי' למאן דא"ל בריר' אלא על המבורר בשעת ביא' עכ"ל:

קדמה והקדישתו כו' ה"ז ספק דהוא אבעי' שם דלא אפשט' שם בע"ז שאם קדמ' והקריבתו בנדון כזה שאמר להוי גבך עד שעת ביאה ואם תרצ' קני אותה מעכשיו ודאי קדוש דהא א"ל אם תרצי קני מעכשיו א"כ הוי שלה בשעת הקדש ולא הוי מקדיש דבר שאינו שלו גם משום איסור אתנן ליכ' דהא קנתה קודם ביאה ובשעת ביאה אינו בעולם אלא דמספק' לי אי מהני כשהקדישתו ועדיין לא קרב אי נאמר כיון דאמיר' לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והוי כאלו כבר הקריבתו או דלמ' השת' מיהו אית' בעינ' ואמרי' דחל איסור אתנן למפרע משעת נתינ' (כ"כ התו'):

והוא שא"ל אימתי שתרצ' כו' ואפ"ה אי לא הקדישתו הוי אתנן כיון דא"ל יהי' אצלך עד שאבא אליך דעתו שלא תקנה עד שעת ביאה:

ואף שא"ל אם תרצי כו' הא לא חזינן דרצתה כל זמן שלא הקריבתו:

ונ"ל דבה"כ נקטי לקול' דהדמב"ם כ' הדין לענין קרבן דהוא דאוריית' והוי ספק תורה דאזלי' לחומר' מה שאין כן לענין בה"כ דאיסו' אתנן לבה"כ הוא דרבנן:

דכתיב בית ה' אלקיך לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך דהיינו בהמ"ק. לא הזכירו דבר זה דאתנן יהי' אסור לבה"כ:

פסק אם קרב נרצה וס"ל למ"א דאם קרב ר"ל כשהקדישתו קודם ביא' והקריבתו אחר ביאה דכה"ג אף על גב דהוי ספק מכל מקום נרצה דל"ל דאם קרב קורם ביאה זהו אפי' לכתחל' מותר כן נרא' לי:

ביין קידוש. דקיימ' לן אין מקדשים כ"א על היין הראוי לנסכים ומכל מקום מקדשים על יין שבשולי חביות או בפי חביות אע"ג שיש בו קמחין אע"ג דלכתחל' אינו כשר לנסכים מ"מ כיון דאם הביא יין זה יצא לכן מקדשים עניו לכתחל':

(מז) (סקמ"ז) מחיר כו' מי לא עסקי' די"ל אותו דבר בעין וע' בע"ז דף מ"ו ע"ב דאמרי' אתנן במחובר אסור לגבוה דכתיב בית ה' אלקיך ופירש"י דדרשי' לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית עכ"ל והיינו ע"כ בלא נשתנ':

דהא בגמ' אמרי' כן אליב' דמ"ד יש ברירה כ"ה בתמורה דף למ"ד ע"א וע"ש בתו' ד"ה ואידך כו':

וכיון שהוא פסק כו' גבי מעשר כר' יוחנן וכר' נחמן דתנן בבכורות דף נ"ו ע"ב האחים לאחר מיתת אביהן כל זמן שלא חלקו והם בתפיסת הבית חייבים במעשר בהמה אע"ג דשותפים פטורים מ"מ עדיין שם האב על הנכסים (כדדרשי' שם מקר') והוי כאלו הוא שייך לאדם א' דחייב אבל חלקו ירושתן וחזרו ונשתתפו ה"ל כשותפין דעלמ' ופטורים ממעשר בהמה וא"ר ענן דוק' חלקו גדיים נגד תיישים ר"ל שא' נטל גדיים ואחיו נטל תיישים הוא דפטורים כשחזרו ונשתתפו אבל חלקו גדיים נגד גדיים וחזרו ונשתתפו חייבים דהוי כאלו לא חלקו ועדיין הם בתפיסת הבית דאמרי' יש בריר' והוברר הדבר למפרע שזה הי' מיד חלקו כשמת האב ואין עליהם שם לוקח וכשחזרו ונשתתפו חזר תפיסת הבית למקומ' בשלמ' חלקו גדיים נגד תיישים דל"ל הוברר הדבר שוה חלק כ"א דהא כ"א הי' לו חלק בין בגדיים ובין בתיישים א"כ ה"ל כלוקחים זה מזה ולא כיורשים ולכן כשחזרו ונשתתפו הוי כשותפים דעלמ' ורב נחמן אמר אפי' חלקו גדיים נגד גדיים פטורים דס"ל אין בריר' והוי כלוקחים והרמב"ם פסק כר"נ דאפי' נגד גדיים פטורים וכן פליגי שם ר"א ס"ל דוק' תשעה נגד עשרה דהיינו ט' גדולים נגד יו"ד קטנים אבל חלקו עשר' נגד עשרה אמרי' יש בריר' ואפי' חזרו ונשתתפו חייבים ור' יוחנן ס"ל אפי' חלקו עשרה נגד עשר' פטורים דאין בריר' ופסק הרמב"ם כר"י אלמ' דס"ל אין בריר':

ועכ"פ נ"ל דלדידן ר"ל לענין להקדישו לבה"כ דהוי רק איסור אתנן ומחיר כלב רק מדרבנן כמ"ש מ"א סקמ"א:

(מח) (סקמ"ח) איסור כו' וכ"כ התוס' פ"ו דתמור' אציע הגמ' ותוס' בקיצור כדי להבין דבריו בס"ק זה אית' בתמור' דף כ"ט ע"ב אביי אמר זונ' גוי' אתננה אסור דיליף מגזיר' שוה דאין אתנן אלא בערוה שאין קדושין תופסין ובגוי' אין קידושין תופסים לכן אתננ' אסור וכהן הבא עליה אינו לוקה משום זונה דכתיב גבי זונה לגבי כהן ולא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא גוי' דאין זרעו מיוחס אחריו דהא וולדה כמותה וזונ' ישראלית אתננ' מותר דהא קדושין תופסים בה. וכהן הבא עליה לוקה דהא זרעו מיוחס אחריו ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננ' אסור וכהן הבא עליה לוק' מאי טעמ' ילפי' מהדדי מה זונה ישראלית לוקה אף זונ' גוי' לוקה ומה זונה גוי' אתננ' אסו' אף זונה ישראלית אתננה אסור מיתיבי (אביא גרס' אחת היותר נצרכת לדברי מ"א אף שלגרס' אחרת דאית' שם יש למ"א לאיזה ענין יותר ראיה חזק' מ"מ באתי להקל ולקצר) א' זונה גויה וא' זונה ישראלית אתננה אסור תיובת' דאביי כי קתני בעריות שאין קדושין תופסים (דהיינו חייבי כריתות ולכן אפי' ישראלית אתננה אסור) ופריך והקתני סיפ' אלמנ' לכ"ג כו' אתננה אסור והא הני קידושין תופסים בהן ומשני הא מני ר"ע הוא דאמ' אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והא קמ"ל דכל זונה דלא תפסי בה קדושין דומי' דאלמנ'. ורבא מ"ש דנקט אלמנ' דומי' דאלמנ' מה אלמנ' לא לקי עד דאתרו בי' אף זונה עד דא"כ הא לך אתנן ולאפוקי מרר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשא' זונה אבל היכי דזונ' מעיקר' ה"נ דאסור. וכתבו התוס' ד"ה גרס' ראשונ' מיתבי כו' קס"ד דה"ק א' זונה ישראלית כגון שנבעל' לחייבי כריתות שהית' זונה כבר (ר"ל ע"י שנבעל' לחייבי כריתות) הוי אתנן לכל אדם אפי' נשכרת עתה למותר לה אי נמי זונה גוי' שהית' מופקרת הוה אתנן והיינו כרב' ותיובת' דאביי כו' עכ"ל ובסוף הדיבור כתבו לפרש מסקנת הש"ס לרב' מה אלמנה עד דאתרו כו' וז"ל אי נתן אתנן לזונ' שנבעל' כבר לחייבי כריתו' או לזונ' שהיא מופקרת לא הוי אתנן אא"כ מפרש לה בהדי' הילך טלה זה באתננ' אבל נתן לה בסתמ' ולא פי' לא הוי אתנן ולאפוקי מדר"א דלדידי' דמחמיר בזונ' כ"כ דאפי' פנוי כו' עשאה זונה אפי' בסתמ' נמי הוה אתנן אבל היכי דזונ' היא מעיקר' פירוש לרבנן נמי היכי דהוי זונה בהאי ביאה שהוא נותן לה אתנן כגון אם הוא נותן לאחותו או לא' מחייבי כריתו' אפי' בסתמ' הוי אתנן. כיון דבאות' ביאה שוי' זונה כדאמר לר"א דמשום דמשוי לה זונה אפי' פנוי הבא על הפנוי' הוי אתנן אפי' בסתמ'. ודוק' היכי דהוי זונ' באותו ביאה אבל היכי דנעשית זונה כבר ובא אחר דתפסי בה קדושין ונתן לה אתנן לא הוי אתנן בסתמ' אא"כ פי' בהדי' הילך טלה זה באתננך עכ"ל. ומעתה אבא לבאר דברי מ"א מ"ש וכ"כ התוס' פ"ו דתמור' ריש ד"ה גי' א'. היינו מה שפירשנו זונה גוי' שהית' מופקרת משמע דלולי שהית' מופקרת כבר ובא עליה אחר לא הוי אתנן שבא עליה עתה ישראל:

ומ"ש וכ"כ ביבמות דף ס"א דתנן התם וחכ"א אין זונ' אלא גיורת ומשוחרר' ושנבעל' בעילת זנות וכתבו התו' ד"ה אין זונה אלא גיורת אפי' נתגייר' פחותה מבת ג' שנים ויום א' דאפי' זינתה בגיות' הרי בתוליה חוזרים מ"מ כיון שנולד' מגוים השטופים בזימה מיקרי זונה והקש' הר"מ מפונטיז"א לפ"ז דגויה אסור' לכהן משום זונ' מדאוריית' א"כ איך אמרו במס' ע"ז דב"ד של חשמונאי גזרו על הבא על הגויה משום נשג"ז והזיין רומז לזונ' שכהן הבא עליה עובר משום זונה ת"ל דלוקה מה"ת בשלמא לאביי ניחא דהא ס"ל דאז ונ' גויה לא לקה כיון דאין זרעו מיוחס אחריו כנ"ל ולכן גזרו עליה בגיות' ב"ד של חשמונאים ושם ביבמות בגיורת הוי זונה דאוריית' דכיון שנתגייר' הוי זרעו מיוחס אחריו ונקראת זונה שבאה משטופי זימה משא"כ בגיות' מיעט' קרא הואיל ואין זרעו מיוחס אחריו אבל לרבא דס"ל דזונ' גוי' לוקה עליה כנ"ל תיקשי. ותי' וי"ל דרבא לא פליג אלא היכי כו' כמ"ש במ"א ר"ל דגם רבא א"ל דרשא דאביי דגוי' מסבר' לא מקרי זונה דבעי' זרעו מיוחס אחריו אלא דרבא דריש בנין אב מזונה ישראלית מה זונה ישראלית לוקה אף זונה גויה לוקה א"כ בעי' דוק' דומי' דזונ' ישראלית דא"א דישראלית לא תהי' זונ' אא"כ נבעל' כבר ביאה אסור' ה"ה זונ' גויה בעינן דוק' שזנת' כבר אבל אם בא עליה כהן כשעדיין היא בתולה ולא בא עליה עדיין שום אדם מוד' רבא דלא לקי מן התור' כיון דלא הוי דומי' דזונ' ישראלית וליכא בנין אב והדרינן לדרש' דבעינן דוק' זרעו מיוחס אחריו ובנדון זה דלא הוי זונ' מן התור' גזרו ב"ד של חשמונאי אבל נתגייר' דזרעו מיוחס אחריו אפי' בביא' ראשונ' שלא בא עלי' קודם לו אדם אחר לוק' מן התור' כמ"ש לאביי דעכשיו זרעו מיוחס אחריו אפי' בביא' ראשונ' וגם בא משטופי זימ' כנ"ל הרי כתבו להדיא דלרבא דקי"ל כוותי' לא נקראת זונ' מן התור' אא"כ בא עליה כבד אדם אחר וב"ד של חשמונאי לא גזרו אלא לענין כהן אבל לא לענין אתנן:

ובב"ק דף ע"ט. לענ"ד הוא ט"ס וצ"ל ובתמור' דף כ"ט ע"ב והיינו גמ' הנ"ל וכדאייתי מ"א אח"ז:

דהא בתמור' יליף לה רבא במה מצינו מהדדי. אין כוונתו דיליף זונ' גויה לענין כהונ' מאתנן ובזונ' ישראלית לענין אתנן מכהונ' כמו שראיתי בס' א' שהבין כן ולכן הקש' דאינו כן בגמ' אלא דיליף אתנן מאתנן כהונ' מכהונ' כנ"ל. אלא לענ"ד ראייתו ממסקנת הש"ס דמסיק לר"א כיון דמחמיר אפי' פנוי הבא ע"ה עשאה זונ' ה"ה דאפי' בסתמ' הוי אתנן כנ"ל הא ר"א לא אמר דבריו אלא לענין כהונ' ואיך יניף דין אתנן מיני' וכן לרבנן היכי דבא על חייבי כריתו' שלא הית' זונ' דג"כ לא בעי לו' הילך באתננך ג"כ צ"ל דיליף מכהונ' כיון דעשאה זונ' בביא' זו לכהן (אמת לגירס' אחרת יש יותר דאי' אלא שכבר כתבתי שבאתי להקל) והרמב"ם לשיטתי'. הוא ענין ובבא חדש' לפרש דברי הרמב"ם דבחייבי לאוין הוי אתנן משום דס"ל דחייבי' לאוין הוי זונ' לענין כהונ' וכבר כ' מ"א דאתנן וכהונ' שוין בדיניהן:

אלא שאסורות לכהן מקרא אחר. דאמרי' ביבמות דף ס"ח בן ט' שנה ויום אחד גר עמוני ומואבי ומצרי כו' שבא על בת ישראל או בת כהן ולוי פסל' מן התרומ' דאמר קרא ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומ' הקדשים לא תאכל כיון שנבעל' לפסול לה (והוא נקרא זר) פסלה. אשכחן לתרומ' לכהונ' מנ"ל דפסול' אתי' בק"ו מגורשת שמותר' בתרומ' ואפ"ה אסור' לכהונ' זו שפסול' בתרומ' אינו דין שפסול' לכהונ' ואע"ג דאין מזהירין מן הדין גילוי מילת' בעלמ' הוא ולזה כ' ה"ה הביאו הרב"י באה"ע סי' ז' שזה הוא ראיית הרמב"ם דגם מחייבי לאוין הוי זונה דס"ל דה"ט דכל הני פסולים לכהונ' מק"ו דהוי זונה אבל התו' סביר' להו ניהו דפסולים לכהונ' מקרא ומק"ו אבל לא מטעם זונ' אלא מגזה"כ:

ויתורץ קושי' הרב"י בא"ע שהקש' על הפוסקים דס"ל דמחייבי לאוין לא הוי זונ' מגמ' הנ"ל דפסולים לכהונ' וע"כ מטעם זונ' ולפמ"ש מ"א בשם התוס' א"ש דמודים התוס' והרא"ש דפסולים לכהונ' אבל לא מטעם זונ' כנ"ל:

וע' בב"ש שם בא"ע:

ולכן כ' בתמורה דאם בא על חייבי כריתו' כו' הם סוף דברי התוס' דתמור' הנ"ל:

ודיוק שכ' חייבי כריתו' למעוטי חייבי לאוין דהתו' לשטתייהו דלא הוי' זונה אלא דאסור' לכהונה מגזה"כ:

אף התו' כ' כאן דבמופקרת כו'. הבאתי דבריהם לעיל:

כיון דאיסור דרבנן. ר"ל איסור אתנן לבה"כ דרבנן כנ"ל:

ובגוי' לא קמיירי. ר"ל אע"ג דגוי' לא הוי חייבי כריתו' אתננה אסור כנ"ל:

וע' בס' בה"ז שהקש' על רמ"א למה פסק כרי"ו לענין הקדשות הפנויות כו' דלא כהתו' דתמורה דס"ל דמופקר' אתננ' אסור. ולפ"ש מ"א הדין עם רמ"א דאדרב' דברי התו' צריכים ישוב לפי שדבריהם הם נגד הש"ס דיבמות דף ס"א וגם בלא"ה כיון דהוא פלוגת' בין התו' ורי"ו לענין בה"כ דהוי איסור דרבנן נקטינן לקול':

אלא כרי"ו וכמ"ש בהגהת רמ"א פה אבל אלו פנויות הקדשות כו' ודע אע"ג שהן נדות מ"מ לא הוי אתנן ואע"ג דלענין איסור נדה אין חילוק בין פנוי' לנשוא'. וכמ"ש רמ"א בי"ד סי' קפ"ג מ"מ אתנן נדה מותר וכן פסק הרמב"ם והרב בתמור' דף כ"ט ע"ב:

(מט) (ס"ק מט) חוזר כו' ודבריהם צ"ע דמ"מ כו'. דאית' שם כה"ג שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ואח"ז עבר פסולו של ראשון רמ"א ראשון לעבודתו ככה"ג והשני כל דין כה"ג עליו. רבי יוסי או' שני אינו עובד לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט כהדיוט לא שמעלין ולא מורידין ככה"ג לא משום איבה שהראשון יקנא בו ופסק רבי יוחנן הלכ' כר"י. והקשו התו' הא הוי הלכת' למשיח' למאי נ"מ לדידן ותי' דנ"מ לפרנס שעבר דראשון חוזר לשררתו:

ואפשר דבא כו'. ר"ל דנ"מ במאי דפסק כר"י לענין פרנס כמו דהתם אינו עובד ככה"ג משום איבה ה"ה דאין לנהוג כבוד בשני משום כבוד פרנסתו היכ' דאיכ' למיחש משום איבה ומ"מ סיים וצ"ע דקשה להעמיס דברים אלו בתוס' שכתבו וז"ל וי"ל דאיכ' נ"מ בזה"ז לפרנס כו' וגם נוהגים כבוד בשני כהאי מעשה דר"ג וראב"ע בפ' תפלת השחר עכ"ל דהעבירו לר"ג מנשיאתו ומינו לראב"ע אח"ז החזירו לר"ג לנשיאותו אמרו היכי נעביד נעברי' לר"א מעלין בקדש ולא מורידין לדרוש מר חד שבתא ומר חד שבתא אתי לאקנויי ביה אלא לדרוש ר"ג ג' שבתות וראב"ע חד שבתא. וצ"ל דכה"ג כיון שהי' שינוי רבה בין ר"ג לראב"ע סרה הקנא' וא"כ כוונת התו' דיש לנהוג כבוד בשני אך בענין שלא יקנא בו הראשון שיהי' כבוד הא' עדיף כעובד' דר"ג וראב"ע ולפ"ז לשון מ"א אינו מדוקדק במ"ש דלא יהי' לב' שום כבוד אדרב' התו' כתבו דיש לנהוג כבוד בשני וצ"ל דכוונות מ"א דאין לנהוג כבוד בשני מצד פרנסתו היכי דאפשר דהראשון בא לקנא בו אלא לעשות שינוי ביניהם כנ"ל בתו' אלא דקשה לו' שהתו' נתכוונו לזה דא"כ כוונתם במ"ש וגם נוהגים בשני כהאי מעש' דר"ג וראב"ע שלא לנהוג כבוד בשני אלא כהאי מעש' כו' דמיעטו בכבוד ראב"ע משום איבה דר"ג דא"ב אין נוהגין בשני אלא כהאי מעש' כו' מבע"ל דפשט לשונם משמע דאדרב' בא לאשמועינן דיש לנהוג כבוד בשני והוא היפוך המכוון לדעת מ"א:

ומשמע במרדכי כו' כדאשכחן ברוצח:

דדין זה המבואר בש"ע אדם שהוא רגיל כו' ואירעו אונס כו' נובע מדברי המדדכי ואייתי המרדכי ראיה לדבריו מדברי התוס' דמס' יומא הנ"ל. וסיים ועוד לא גרע מרוצח שגלה ואם מת כה"ג ששב לביתו חוזר לשררתו לדברי רבי מאיר ואפי' לדבי יהודה דפליג דאינו חוזר לשררתו שאני התם דכתיב קרא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו ולא אל שררותו. דוק' התם שעשה עבירה אבל האי דלא עבר עבירה חוזר עכ"ל ומדלא כ' בקיצור שאני התם דגזרת הכתוב אע"כ דדריש בהא טעמ' דקר' הואיל ועבר עביר' משא"כ כאן דלא עבר עבירה לא. משמע דבעלמ' היכי דעבר עבירה אינו חוזר לשרדתו דילפי' מרוצח לדידן דקי"ל כר"י ולא אמדינן גזירת הכתוב הוא ואפילו שוגג כהאי דרוצח אינו חוזר:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.