אילת השחר/קידושין/מג/א
למעוטי שנים שאוחזים בסכין ושוחטים וחד הוא ולא אנוס הוא ולא שוגג הוא ולא מוטעה. עי' בריטב"א, וצ"ע ביומא דף ס"ג דמבואר ששחיטה שאינה כשרה בה הקרבן אינו חייב משום שחוטי חוץ, וא"כ לפי שיטת התוס' ביומא דף ל"ב ע"ב [והובא בפנ"י לעיל דף מ"א ע"ב] דשנים ששחטו בקדשים פסול, ועי' בתוס' הרא"ש דף מ"א ב' ובעוד ראשונים, א"כ למ"ל קרא למעט שנים ששחטו. ושו"ר בשיטה לא נודעה למי דמקשה כנ"ל למה צריך קרא, ומתרץ משום דבדיעבד כשר גם בשנים ששחטו, ונמצא דלהשיטות דבדיעבד פסול קשה.
ובהא דלא אנוס שוגג ומוטעה דנתקשו הראשונים למ"ל קרא למעוטי, תירץ בשיטה לא נודע למי דאנוס היינו שהעמיד בהמת חולין במקום הזה והחליפוה בבהמת קדשים והוא לא ידע, וכן שוגג ומוטעה כה"ג דטעה וחשב שזה בהמת חולין וצריך קרא למיפטר מחטאת. וצ"ע דהא כסבור שהוא חולין ושחט הר"ז פסול לקרבן כמבואר בזבחים דף מ"ו ע"ב, וכיון דאינו ראוי לפתח אהל מועד הא א"א להתחייב משום שחיטת חוץ.
עוד צ"ע דכסבור שהוא חולין ושחט בחוץ הרי הוא מתעסק, דבכל התורה נתמעט מחטאת, ולמ"ל קרא למעוטי דפטור מקרבן חטאת.
הוא ולא אנוס. עי' ברשב"א בשם הראב"ד דאשמעינן דהו"א דשחוטי חוץ דכתיב דם שפך הו"ל כרציחה דיהרג ואל יעבור. ומשמע דאז הי' חייב כרת במזיד ולכן בשוגג הי' חייב חטאת. והנה כתב הרמב"ם (בפ"ה מיסודי התורה הל"ד) דבעבר ועשה ג' העבירות שדינם ליהרג ולא לעבור אינו חייב כרת, והראב"ד לא השיגו שם, ולפי"מ שנוקטים דכשאינו משיג הרי דס"ל כהרמב"ם בזה, א"כ יש סתירה בדברי הראב"ד. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה ולמ"ד אין מלמדין. ולית לן למילף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה ומסברא אין שליח דאית לן למימר דיש לו לשמוע דברי הרב. והנה תוס' לעיל (דף ל"ה א' ד"ה אלא) כתבו דהיכא דיש שני כתובים אז למ"ד אין מלמדין הוי כמיעוטא דבשאר דוכתי לא יהי' הדין כמו בשני הכתובים, ולפי"ז לא הי' צריך רש"י להוסיף דמסברא אין שליח, דאפי' אין הכרעה בסברא מ"מ כיון דאין מלמדין הרי יש גזה"כ דבשאר דוכתי אשלד"ע, אלא דרש"י לא ס"ל דהוי כמיעוט אלא דלא נילף מהשני כתובים ואז אזלינן בתר סברא.
ובשיטה לא נודע למי הקשה לעיל בהא דמשני שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה דמה קאמר לעיל אתם גם אתם למ"ל [פירוש דנילף מגירושין וקדשים] הא בלי שכתבה תורה דמהני שליחות בתרומה הוי יליף ממעילה, ובמעילה הא לא הי' מהני שליח דהא אין שלד"ע והוי יליף דגם תרומה לא יועיל שליחות, ותירץ דאדרבה הוי יליף תרומה מגירושין וקדשים, משום דאשכחן שליחות בקדשים וגירושין ונילף במה הצד גם לתרומה וממילא גם במעילה כמו בתרומה, ואין לומר להיפך דנילף תרומה ממעילה, דהא לא אשכחן דכתיב אשלד"ע במעילה ולא בשום דוכתא, אלא משום דהו"ל מעילה וטביחה ומכירה ב' כתובין הבאין כאחד שמעינן מינה דבעלמא אין שליח אבל בהדיא לא כתיב בשום דוכתא אשלד"ע. והנה עדיין באופן דמיירי לא כתוב גם במעילה דיש שלד"ע והוי אמרינן דגם במעילה יש שליח לד"ע כמו בטביחה ומכירה, מ"מ יש משמעות בדבריו דאפי' אם כתוב במעילה וטביחה ומכירה דיש שליח לד"ע דהוי שני כתובין הבאין כאחד, מ"מ לא הוי כאילו כתוב דבמקום אחר אשלד"ע, ולהתוס' הא הוי מיעוט וכאילו כתיב בהדיא דבכל דוכתי אשלד"ע, ומשמע דג"כ אינו מפרש כהתוס' אלא דמשני כתובים לא ילפינן, אבל אין בזה גילוי מפורש דבשאר דוכתי דינם שונה מהשני כתובין.
שמאי הזקן וכו'. מבואר בסוגיא ללשון א' דלשמאי הזקן השולח להרוג חייב המשלח דיש שליח לד"ע, והק' בשיטה לא נודע למי דהא הוי התראת ספק דדילמא שליח לא קטיל, ותירץ דמיירי בשליח שכבוש תחת ידו דמסתבר שלא יעבור על מצותו. והיינו דלסברא זאת זה כבר לא מקרי ספק ואינו צריך שיהי' ודאי ממש, דכל שקרוב לודאי שיעשה מצותו מקרי התראת ודאי.
וקושיתו היינו דאע"ג דאם יזרקו חץ על האדם אע"פ שאינו ברור אם יקלע אל המטרה, מ"מ כיון דכל מה שהוצרך לעשות עבר כבר, הו"ל התראת ודאי, מ"מ קושיתו הוא משום דכאן הרי יש לו דעת להשליח, ואולי ימנע מלהרוג. (מהדו"ק)
שם. שמאי הזקן וכו'. ובשיטה לא נודעה למי הקשה דאיך יהרג המשלח הא הוי התראת ספק דשמא השליח לא יהרוג, ותירץ בתירוץ א' דמיירי דהשליח הוא כבוש תחת ידו וכהא דיואב הי' תחת רשותו של דוד, ועוד תירץ דבאמת לא יהרג המשלח אלא דכונסין אותו לכיפה כדין מזיד בלא התראה. וביארו לי דס"ל דהתראת ספק הוי רק חסרון בהתראה והוי כמו מזיד בלי התראה. וצ"ע דהא התראת ספק הוי ספק איסור, והעושה העבירה אינו עושה אלא ספק עבירה ואיך יהא כונסין אותו לכיפה שימות כיון דעשה רק עבירת ספק, משמע דס"ל דכמו למ"ד התראת ספק שמיה התראה חייב מיתה כיון דהתברר אח"כ דעשה עבירה ובעשותו את הדבר הי' ידוע לו שיתכן שיעבור עבירה, אלא דלגבי עונש ב"ד הו"ל כבלי התראה, אבל אין חסרון משום דעל עבירה כזאת של ספק אינו נחשב כעושה עבירה ממש אפי' לכשיתברר שבאמת עשה עבירה, לכן שייך שיכנס לכיפה למות עבור העבירה הזאת, ועי' משנ"ת בכתובות דף ט"ו באילה"ש, ובמה שהבאנו שם בשם השערי יושר בביאור דברי הר' אליעזר מגרמיש"א דמשמע דלמ"ד התראת ספק לא שמיה התראה היינו דעשה עבירה של ספק, ולדבריו לא שייך שיענש בכניסה לכיפה.
מ"ט דשמאי הזקן קסבר שני כתובין הבאין כא' מלמדין והוא ההוא לא דריש. צ"ע דמ"מ איך נוכל ללמוד דיענש במיתה הא אין עונשין מן הדין, וכיון דאנו לומדין מה מצינו משני כתובין איך נוכל ללמוד עונש.
והנה בתוס' ב"מ דף י' ע"ב בהא דכהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, איכא פירוש א' דנפק"מ לענין איסור ועונש, דלטעם דבעי בר חיובא לכן היכא דהשליח אינו בר חיובא יש שליח לד"ע ויעבור המשלח האיסור, ועוד פירוש יש שם דאם אינו בר חיובא יש שליח ויחול הקידושין, דאם הטעם דאי בעי עביד אז אשלד"ע וממילא לא יחולו הקידושין, והנוב"י הוכיח להלכה כשיטה זו דאי אשלד"ע לא חל כלל, ויש להוכיח מגמ' דידן כהאי לישנא, ולפי הצד דאשלד"ע לא חל הקידושין, א"כ השאלה אם יש שליח לד"ע או לא היא אם יש ענין שליחות על דבר עבירה או דאין כלל שליחות בדבר שזה עבירה. ולפי"ז אם ילפינן ממעילה וטביחה ומכירה, אז הלימוד הוא דגם בדבר עבירה יש ענין ששלוחו כמותו, וממילא כיון שזה נחשב כעשיית המשלח ודאי לכל הדינים הוא כמותו, ואין זה לימוד לענין שעובר המשלח האיסור, אלא שיש בזה גילוי דגם בזה יש תורת שליחות וממילא גם יהי' המשלח בעונש הגוף, וזה לא מקרי דילפינן עונש מן הבמה מצינו של השני כתובין. אבל להסברא דהקידושין בכל אופן חלין היינו דודאי המעשה מתייחס להמשלח, אלא דהנידון אי יש שלד"ע או לא הוא אם נחשב האיסור על המשלח או לא, א"כ הלימוד מהשני כתובין הוא דהמשלח עובר איסור, וא"כ יקשה הא אין עונשין עונש הגוף מן הדין.
ולכאורה יש להוכיח משיטת הרמב"ן ג"כ דס"ל דאם אשלד"ע לא מתייחס כלל המעשה אל המשלח ולא רק דאין החיוב עליו, דהנה בהא דמזיק חייב לשלם יש להסתפק אם החיוב תשלומין הוא עונש על העבירה או דאינו תלוי כלל במה שעשה עבירה, דלשיטת התוס' בב"ק דף כ"ז ע"ב דאדם המזיק חייב רק באונס כעין אבידה אפשר דהחיוב בעד העבירה, ואע"ג דאינו מוכרח מ"מ יש אפשרות לומר דזה בעד העבירה, והא דגם שוגג חייב, משום דגם בשוגג עבר עבירה ולכן חייב, משא"כ באונס כעין גניבה אינו נחשב כעבירה ולא נענש בתשלומין. אבל להרמב"ן שם דגם באונס הכי גדול חייב, ולדבריו ודאי אין החיוב מחמת עונש על מה שעבר איסור, וא"כ למה בשלח ביד פיקח אמרינן אשלד"ע, הא נהי דהמשלח לא עבר עבירה, מ"מ הא עצם המעשה מתייחס להמשלח ונוכל לחייבו בתשלומין, דהא כדי לחייבו בתשלומין אי"צ שיתייחס העבירה להמשלח וסגי בזה שהמעשה מתייחס להמשלח, וע"כ דלהרמב"ן יתפרש דאי אשלד"ע אין מתייחס כלל המעשה להמשלח, לא רק לענין שאין הוא העובר את העבירה.
רש"י ד"ה את"ל. הואיל ונהנה שליח זה. משמע מדבריו דמה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הוא כיון דנהנה שליח, ולכאורה הי' יותר מתבאר כיון דלא נהנה משלח, וכיון דהחיוב בעד ההנאה א"א לחייב המשלח [וברש"י לעיל דף מ"ב ע"ב מבואר דלא שייך שיתחייב המשלח והשליח, ודלא כהתוס' רי"ד דמשמע דכשלא יהי' להשליח לשלם יהי' המשלח חייב].
והנה לעיל דף כ"ב ע"ב נתבאר דלסברת המקשן דפריך שיועיל לקנות שפחה בביאה שלא כדרכה דאין לה הנאה, הרי דהוי ס"ל דבביאה שלא כדרכה היא לא נהנית ומ"מ היא חייבת אם זנתה, הרי דאפשר לחייב בעריות אפי' כשלא נהנה, וי"ל דמ"מ סיבת האיסור מחמת שיש בזה הנאה דהבועל, ולכן בשליח שנהנה כיון דא"א לחייב שניהם מסתבר יותר דזה שנהנה יתחייב, כיון דעיקר סיבת האיסור הוא ההנאה, ולכן ביאר רש"י דכיון דיש לחייב השליח אין לחייב את המשלח, היינו דאע"ג דשייך לחייב המשלח אע"פ דלא נהנה אף שכל האיסור הוא ההנאה, מ"מ כיון שיש לחייב להשליח ואין לחייב לשניהם, אז בהכרח כיון דיש הנאה לשליח ע"כ רק הוא חייב ולא המשלח.
תוד"ה שלא מצינו. מבואר מהתוס' דבאכול ככר זה חיובו על מה שמגביהו לזכות בו, וע"כ צ"ל דבאומר אכול ככר זה כונתו שתקנה אותו ותאכל אותו, דאם כונתו שתאכל אותו ויהי' אז עדיין שלי עד שתאכלנו נמצא דאין הוא שלוחו לזכות בו ולמה ימעול בהגבהת השליח לפני שאוכלו, ועיין נדרים ל"ד ע"ב בר"ן וברא"ש שם.
וצריך לחלק מהיכא שנתן מעות לקנות דנימא ג"כ שימעול תיכף בהגבהת השליח, ולמה מעל רק כשהשליח מוציא הכסף בחנות, דהתם אינו מתכוין השליח לקנות, אלא דרוצה לקחת כסף חבירו וזה יהי' של חבירו עדיין, וכונתו להקנות הכסף להחנוני כשיתן לו, ואין כונתו לקנות כעת הכסף, משא"כ כאן דכונתו לקחת לאכול וזה ע"כ דרוצה לקנות.
בא"ד. שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש וכו' דחייב המשלח וכו' ויש לומר דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח. הנה הא דפשיטא להו דבאומר אכול חייב המשלח, הא זה מדתנן במעילה דף כ', והובא גם בכתובות דף צ"ח ב', אמר בעה"ב לשלוחו תן חתיכה לאורחין והוא אומר טלו שתים והן נטלו שלש כולן מעלו.
והנה דנו באומר לאורח לאכול אם כבר מקנה לו להאורח לפני שאוכל או דרק כשאוכל, ויש סברא דגם כשאוכל אינו מקנה לו, וכדהוכיחו מהרשב"א ב"מ דף פ"ח דתירץ על מה שהקשו התוס' להסברא דלוקח אחר מירוח פטור מה"ת מתרו"מ א"כ למה גזרו על הדמאי, ותירץ משום דלפעמים אוכל אצל עם הארץ דאז אין אצל זה שאוכל דין לוקח דהכל עדיין של בעה"ב ואז חייב מה"ת משום אוכל טבל, הרי דגם כשאוכל, זה של בעה"ב, וא"כ כשאומר ליתן לאורחין אין כונתו שיקנו, ולמה ימעול המשלח בהגבהת השליח, דהא אין כונת הבעה"ב שהוא יזכה בהגבהתו, וע"כ צריך להתחייב הבעה"ב רק על האכילה דעל ההגבהה אינו שלוחו לקנות וצ"ע.
בא"ד. מבואר במעילה (במתני' דף כ' ובגמ' בדף י"ח ע"ב) דהנאתו ואכילת חבירו מצטרפין, ובתוס' מעילה (י"ח ע"ב בד"ה אכילתו) כתבו בפירוש א' דהכונה הוצאת חבירו כגון שצוה להגביה ולאכול דמדאגבי' קני' דבלי שצוהו להגביה אלא שצוה לאכול לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, ולאידך תירוצא שם מיירי שהאכילו לתוך פיו ולא מטעם שליחות. וצ"ע למה יתחייב, אי משום הנאה הא כתבו שם דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ואי משום הוצאה הא אין כאן הוצאה [דלכן כתבו דהאכילו לתוך פיו ולא שאמר לו להגביה] והוי כהפסיד ההקדש דאינו חייב במעילה, דכיון דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן מ"ש אכילת חבירו מאכילת בהמה שאינה שלו דודאי לא ימעול, ואי משום דהגביה ע"מ להאכיל דהוי בזה כגזלן, א"כ אין החיוב בעד האכילה ומה שייך שיצטרף אכילת חבירו, וכן יש להקשות לאידך תירוצא דמיירי שצוהו להגביה, א"כ אין אכילת חבירו מצטרף אלא הגבהת חבירו.
אמנם ברש"י שם משמע דאכילתו ואכילת חבירו מיירי דנהנה ונתנה לחבירו חצי שיעור האחר, ומשמע דאין החיוב משום הוצאה, דהא כתב שם דחבירו אכל, ואם החיוב משום הוצאה אין חילוק במה שחבירו אכל דהא כבר מחולין אכל, וע"כ דמיירי באופן דלא יצא לחולין ומ"מ חייב על אכילת חבירו, והיינו ע"כ מדין שליחות, וצ"ל דלא הקנה לו אלא דנותן לו רשות לאכול, דכה"ג לא יצא לחולין קודם אכילת חבירו.
ובמעילה דף י"ח ע"ב מבואר דאכילתו ואכילת חבירו לזמן מרובה מצטרף, וברש"י וכן בשטמ"ק אות מ"ד מבואר שם דהיינו ביום א', והדר קאמר דאם הוא אכל היום ואח"כ ביום אחר ג"כ מצטרף, חזינן מזה דגם באכילת חבירו או בהנאת חבירו הי' שייך לחלק בין אכילה של אותו יום או לזמן מרובה, הרי דגם בשני אנשים שייך צירוף בזמן. ועי' במשנה ברורה (סי' רע"א ס"ק ע"ג) דאם שתו הרבה, להשיטות דמצטרפין למלוא לוגמיו צריך שישתו כולן בשיעור כדי אכילת פרס, ויש שתמהו דמה שייך צירוף זמן ע"י אנשים שונים, עי' באפיקי ים ח"ב סי' ב', ומכאן משמע דשייך צירוף זמן ע"י אנשים שונים, וצ"ע.
אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר אתם עדיי ה"נ דאינה מקודשת. כתב הרשב"א דדוקא אם קידשה בפני עדים שהם אצלה והיא מרגשת בהם, אבל הכמין לה עדים אחורי הגדר לא, דלמא אי ארגשה בהון לא מקבלה קידושין אלא השתא דסברה דליכא עדים קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ורצתה לשחק בו. ומדבריו משמע דהטעם דלא חוששין לקידושין משום דזה ספק אם היתה מסכימה, וצריך טעם למה לא נחוש אולי מסכימה באמת והיתה מסכימה להתקדש גם אם היתה רואה עדים נוכחים, משמע דכל שאין ודאות שהיא מסכימה אין כלל קידושין, וצ"ע בסוגיא לעיל דף י"ג בפנ"י, ובס' חוט המשולש .
כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו. והיינו ר' יהושע בן קרחה קאמר לעיל דשלוחו של אדם כמותו, לכאורה למה הוצרך להביא מר' יהושע בן קרחה, הא כיון דמבואר בכמה משניות דמהני לקדש ולגרש ע"י שליח דמהני שליחות ולמה הוצרך מברייתא דר' יהושע בן קרחה, והי' אפשר לומר דמה דמהני שליחות אין ראי' משום דהוי כמותו, אלא דיש גזה"כ דמהני שיחול ע"י שליח מה שהי' חל אם הי' עושה בעצמו, לכן הוצרך להביא מלשון ר' יהושע בן קרחה דשלוחו של אדם כמותו. ולפי"ז הי' אפשר לומר דמזה דמעשה השליח מהני כמו שעשה המשלח באמת סגי בלי שיהי' כמותו, אבל בשחיטת פרה אית ביה תרי דינים, א' דבלי חידוש שליחות הרי לא נשחט ע"י הבעלים ממילא אין הקרבן כשר, היינו כפי"מ שמשמע מהתוס' דף מ"ב בד"ה ודלמא דאם לא נשחט ע"י שליח פסול, והב' הא הבעלים לא קיימו מצותן לשחוט, וממה שהקרבן כשר אם נשחט ע"י שליח לא הי' ראי' דהוי כמותו, דסגי מה שנאמרה הלכה דמהני השחיטה, אבל מצוה דרמיא על כל א' לשחוט אם לא נתחדש דהוי כמותו לא נתקיים המצוה שעליו, וע"ז נתחדש גם חידוש דקיים המצוה משום דשלוחו כמותו.
ולא יקשה לפי"ז מה דבעי לעיל דף מ"א ע"ב למילף תרומה מגירושין וקדשים, דהא לא נדע עדיין החידוש דשלוחו כמותו בתרומה והמשלח קיים המצוה, דהא דין זה מצינו רק בקדשים ותרומה, וא"א למילף מקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח, דזה אינו דתרומה דאינה מצוה חיובית אלא דאם תרם יש לו קיום מצוה, וזה כיון דנילף מגירושין וקדשים דהמעשה מהני בשביל המשלח ממילא יש כבר המצוה קיומית דנתרמו ונתקנו הפירות, אבל היכא דיש חיוב על הבעלים כמו בקדשים, זה באמת נתחדש רק בקדשים ולא נלמוד מזה למקום אחר. אלא דאם נימא כן מאי פריך כיון דשאני קדשים דרוב מעשיהם ע"י שליח מהא דשולח הבעירה ביד פקח דנחייב את המשלח, דהא כדי לחייב המשלח לא סגי במה דמהני המעשה בשביל המשלח אלא דהוי כאילו המשלח עשה, וזה הא נתחדש רק בקדשים וא"א למילף מקדשים דרוב מעשיהן ע"י שליח, ועוד צ"ע דמקדשים חזינן רק דנחשב כאילו המשלח עשה אבל לא דהשליח הוי כהמשלח, וע"כ דכל זה לא מתחלק, וגם בגירושין דמהני בשביל המשלח הוא רק משום דשלוחו כמותו, ומה דהביא מלשון דר' יהושע בן קרחה משום דאיהו אמר בפירוש לשון זה, אבל אה"נ דגם מכל המשניות יש ללמוד זה דבלי דהוי כמותו לא הי' חל כלל השליחות על המשלח.
וב"ה אומרים כולן שלוחין הן. הנה נהי דשלוחו כמותו הו"ל כגופו, מ"מ הא שנים מהם יכולים לומר דאנו מבטלין כח שליחותינו ואין אנו רוצים להיות שלוחים ואז הם כשרים להיות עדים, וא"כ יש לעיין אם ס"ל דבסתם אין כונתם לבטל לכן לא מהני, אבל אם יאמרו בפירוש דמבטלין כח שליחותם יוכלו להיות עדים, או דכיון דשלחם הרי כונתו דדוקא שלשתם יהיו העושים מעשה הקידושין, וכהא דגיטין דף ט"ז בשלח שנים דשניהם מקרי דמגרשין, כמבואר בתוס' שם דאפי' אין שניהם אדוקין ג"כ מקרי דשניהם מגרשים, וא"כ מוכרח להיות נחשב דעושין ג"כ הקידושין בתור שלוחים ואז הו"ל כגופו. ולפי"ז צ"ב מה טעם לחלק דבשלשה שלוחין אמרינן דא' הוא שליח והשנים עדים, דלסברת התוס' אפילו אם הפעולה במציאות עושה א' מ"מ כולם עושים.
רש"י ד"ה שליח נעשה עד. בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו. הנה לפי סברת הגמ' דצריך לומר אתם עדי, היינו דלא דמי לאם ראו שא' הזיק דיכולים להעיד, וכן א' הרג, דכל שהמעשה בעצמה מועילה כגון בהיזק והריגה בודאי דלא צ"ל אתם עדי, אבל במשלם כסף או במקדש דמי יימר שזה בשביל חובו, אלא המעשה מוכיח בצירוף אמירתו שזה לשם כן, בזה ס"ד דצריך לומר אתם עדי, ולכאורה מה דגם בפרעון חוב שייך לומר דאין נעשה עד הוא לס"ד, אבל למסקנת הגמ' דהטעם דאין שליח נעשה עד משום דהוי כגופו ולכן אין השליח מעיד, לכאורה בממון ששלח לשלם לא שייך לומר שלא יהיו נאמנים, דאיזה חלות עושה השליח בנתינתו כסף דנימא דהו"ל כגופו [וכן הראוני בתשו' חת"ס או"ח ר"א דכתב דבפרעון חוב לא שייך לדין שליחות], אבל כיון דדוחק לומר דלמסקנא דהטעם דהוי כגופו יודה רב שילא דנאמנים השלוחין לפני שתיקנו שבועת היסת, אפשר לומר לפי"מ שדנו אם איש אחר יוכל לשלם חוב של הלוה בעל כרחו של המלוה, והגר"ש הכהן שקופ ז"ל נוקט דמהני פרעון של איש אחר רק משום דהמלוה מסכים למחול החוב, דלפי"ז מהני רק אם המלוה מסכים לקחת הפרעון, ומ"מ ודאי אם שלח שליח לשלם יוכל השליח לשלם בעל כרחו של המלוה כמו הלוה עצמו, נמצא דעי"ז שייך כבר לומר דהוא שלוחו כמותו של הלוה ולכן אינו יכול להעיד דהו"ל כגופו.
והנה בקידושין אי שליח לא מצי להיות עד, נוגע גם לחלות הקידושין, דאם הי' רק בפניו ועוד עד, לא יחולו הקידושין, דהא הוי קידושין רק בע"א, והב' דגם אם בא שליח ועוד א' ומעידין שבשעת קידושין היו שנים אחרים, מ"מ השליח לא נאמן, ובממון דלא בעי עדים לקיום הדבר, נוגע רק לענין אם יבוא השליח ועוד א' ויעידו ששילם להמלוה, ולכאורה נהי דשלוחו כמותו, ור' שילא סובר כמש"כ באבני מלואים (סי' ל"ה) דאע"ג דאין נוגע לריוח או להפסד ממון להשליח קודם שתיקנו שבועת היסת, מ"מ כיון דהוי כגופו הוא פסול, מ"מ הא זה רק בשעת עשיית השליחות, אבל עכשיו הא כבר אינו כמותו, וא"כ כל מה דיכולין לפוסלו להעיד משום דהוי תחילתו בפסלות, והא שיטת הראב"ד ידועה דבעל דבר אינו כלל בגדר עד ואין בו החסרון של תחילתו בפסלות, כמבואר ברשב"א ב"ב דף מ"ג, א"כ למה לא יוכל כעת להעיד אע"פ שאז בשעת הפרעון של החוב הי' כמותו, וכן לענין קידושי אשה צריך להיות שיוכל להעיד עם עוד א' שנתקדשה בפני שני עדים אחרים. ונצטרך לומר דלהראב"ד גם ר' שילא לא פוסל בעדות ממון את השליח, וכן אינו פוסל את השליח אם בא ומעיד שנתקדשה בפני שנים. ולפי"מ שנוקט הגרעק"א (בתשו' סי' רי"א) דרש"י סובר כהראב"ד דבעל דבר אין עליו גדר עד כלל, צ"ע למה נוקט רש"י דלר' שילא גם בממון לא יוכל השליח להעיד, ובאילה"ש מכות דף ו' ע"א כתבנו דאין ראי' דרש"י ס"ל כהראב"ד, עי"ש.
תוד"ה ולא אמר להם. משמע דלא מצרכי לומר אתם עדיי כי אם בהודאה וכו'. כתב בקצוה"ח (סי' ג' סק"ב) נסתפקתי יחיד מומחה שדן ובע"ד הודה בפניו במקצת אם יכול לחייבו שבועה כיון דיכול לחזור מהודאתו או דלמא דכ"ז שלא חזר הוי הודאתו הודאה.
ומשמע מהקצוה"ח דהא ודאי דצריך דוקא בב"ד, וצ"ע מהתוס' כאן דמבואר דסגי בהודאה בעדים אם יאמר אתם עדיי, ואולי כונת הקצוה"ח דלא הי' אחר אתו או דלא אמר אתם עדי.
בא"ד. שאם אמר לחבירו אתה חייב לי מנה והודה בפני שנים אם לא אמר אחד מהם אתם עדי יכול לומר לו היום או למחר משטה אני בך מיהו אי לא טעין לא טענינן לי'. צע"ק דבסנהדרין שם כ"ט ע"ב ס"ל לרבא דהלכתא כוותי' דגם אי מכחיש דלא הודה לו ג"כ אמרינן מילי דכדי לא דכירי אינשי, הרי דגם באופן דאינו טוען משטה אני בך מ"מ אין הודאתו של אז מחייב אותו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |