אילת השחר/כתובות/טו/א

אילת השחר כתובות טו א

דף ט"ו ע"א

גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר וכו' לא צריכא דקאזלא איהי לגבייהו. היינו דברוב העיר כיון דאין ידוע אם הוא אזל לגבה או אזלה לגביה דאז הו"ל קבוע לכן אין להתיר באם יש רק רוב העיר וברוב סיעה גזרו אטו רוב העיר, אלא דצ"ע דהא כתבו הרשב"א והריטב"א (קידושין דף ע"ג) דברוב כשרים והספק הוא אם אזל לגבה או איהי אזלא לגביה מותר דהוי ס"ס, ספק אזל לגבה דאז הוי רוב ואת"ל איהי אזלה לגביה שמא הבועל הי' כשר, וא"כ למה לנו לחוש דהא גם ברוב העיר מותר מטעם ס"ס, וצריך לומר דהחשש שמא אזלא אליו ואנו נדע ונכשיר גם אז, וכן משמע מהר"ן, והיינו דאם נכשיר רוב העיר אז גם כשתלך היא אליו יחשבו דהא יש רוב ולא יבחינו בהלכה דקבוע, משא"כ כשנאמר דצריך תרי רובי לא יטעו לומר דכשאזלא לגבי' מותרת דאז הא ידוע דאין תרי רובי דהא אין להסתפק בא' מן הסיעה, ועיין בשמעתתא (ד' פכ"ג) דכ' דמסתימת הפוסקין משמע דלא ס"ל כהרשב"א והריטב"א וסברי דהוי כמו שם אונס חד הוא.

יש לעיין באופן דידוע לנו דבזמן ההוא היו רוב האנשים ניידי ובהם הי' רוב כשרים ומיעוט קביעי, אם נוכל לומר דהרוב יברר דמסתמא בא עליה א' מרוב האנשים דהיו אז ניידי ולא מהמיעוט דקביעי, והנידון בזה הוא דלפי"מ שביארו [עי' בשערי ישר] דרוב ומיעוט שייך רק אם להמיעוט יש דין אחר מהרוב, כגון החנות המוכרת בשר נבילה דשם יש בשר שיש להם דין אחר, אבל אין לומר על כל חנות שזה לא מכאן אלא משאר החנויות, וכיון דהאיש שהוא קבוע אין לו דין אחר, דהא הוא בתור קבוע לא נשתנה דינו האמיתית אפשר דלא שייך לתלות בתר רוב.

ומדברי הרשב"א והריטב"א הנ"ל יש להוכיח כסברת הרא"ש בב"מ (דף ו') דרוב אינו בירור ודאי אלא רק דין הוא נילך בתרי', דהנה אם זה בירור איך שייך לעשות ספק ספיקא, דנמצא דאנו אומרים שמא התברר שבאמת הוא כשר, ואפי' אם לא התברר שזה באמת כשר אולי הוא באמת כשר, וע"כ דרוב אינו בירור, אז הספק שמא הדין אומר שהוא כשר אע"פ שלא נדע מציאות האמיתית, ואת"ל שהי' קבוע אולי המציאות האמיתית היא שזה כשר.

יש לעיין באזלא איהי לגבי', בשלמא אם היא אינה יודעת נמצא דהספק התחיל כשהי' קבוע, וכמו בלקח מחנות ואינו יודע מאיזה, אבל כשאומרת ברי לי שהוא כשר, הא לה אין ספק ממי נתעברה, והספק הוא רק לנו, ולנו לכאורה מאי נפק"מ אם אז הי' קבוע, דכל מה דקבוע לא מהני הוא רק כשהספק מתחיל במקום הקבוע, דזה שקנה מהחנות הי' לו להסתפק כשלקח מהחנות מהו החנות הזאת, אבל הספק לנו תמיד הוא עכשיו, וכמו בבשר הנמצא דג"כ הספק הוא מאיזה חנות זה הי', אלא דכיון דאנו מוצאים את זה כבר לא במקום הקביעות אין זה קבוע, וה"נ כאן הא אנו לא התחלנו להסתפק כשזה הי' קבוע אלא כעת ממי היא מעוברת, ומה נפק"מ לנו מה שהי' אז.

ויש לומר דהתם בבשר כיון שנולד הספק כשזה פריש, אנו מסופקים על החתיכה הנמצאת מאיזה מקום פריש, דאם זה מחנות הכשר בהכרח היא כשרה, אבל כאן אין להסתפק עליה מאיזה מקום פירשה, דהיא בשום אופן לא תיקרא פריש, וגם אין המקום שנבעלה אומר אם היא באמת כשרה או לא, אלא מוכרחים שוב להתחיל להסתפק מהו הבועל, וכיון דיתכן דהוא הי' קבוע אז בהכרח צריכים לדון על קביעותו.

ברה"י ספיקו טמא. ומבואר בכמה דוכתי דכל שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספקות ברה"י הוא טמא. והקשו התוס' בנדה (דף ב') ובנזיר (דף נ"ז) על הא דאמרינן בנזיר דבאומר א' לשני נזירין ראיתי א' מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם דשניהם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ומתנין אם אני הוא טמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך, ופריך בגמ' שם דא"כ הוי להו תלתא דזה כבר רה"ר ולמה צריכים להביא קרבן טומאה דשניהם טהורים, ומוקמינן באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דאז הוי רה"י, והקשו התוס' דא"כ הוי כל א' ודאי טמא וצריך כל א' להביא קרבן טומאה, ותירצו בתוס' דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כמו בסוטה דאפשר שנטמאת, אבל באופן דידן דא"א ששניהם טמאים ודאי לכן לא ילפינן מסוטה לטמאותם, והקשו דא"כ גם בספק טומאה ברה"ר למה פריך כיון דהוי תלתא הוי רה"ר, דמ"מ הא אין ללמוד דשניהם יהיו טהורים, דהא בסוטה אפשר שהיא טהורה, אבל כאן א"א ששניהם טהורים, ותירצו דברה"ר מטהרינן מחמת חזקת טהרה.

ובבית הלוי (ח"ב סי' מ"ב ס"ק ב' וג') הקשה מהא דמבואר בירושלמי דאף בקינא לה מהרבה אנשים ונסתרה עמהם ביחד נאסרת, א"כ ע"כ מיירי קרא גם בג' וגם כה"ג נתחדש דין טומאה ודאי, א"כ חזינן דגם ברה"ר טמאה ודאי, ועי"ש דביאר דלגבי האשה אפי' אם יש הרבה אנשים כיון דהם רק מטמאים, אינם מוסיפים להיות לגבי דידה דין כספק טומאה ברה"ר, משום דאטו אם יתרבו המטמאים יהי' יותר קל, אבל כל זה לגבי האשה, אבל לגבי הבועל הרי הוי שפיר רה"ר כיון דנמצאים עוד אנשים, והם הא אינם סיבה שיתרבה טומאה להבועל, וא"כ עדיין קשה דמדאסרה אותה להיות טמאה ודאי להספק בועלים אע"ג דלגבי דידהו הוי רה"ר, הרי דגם בספק טומאה ברה"ר טמא ודאי.

עוד הקשה שם דכיון דגם אם קינא לה מהרבה אנשים ונסתרה עמהם היא אסורה משום סוטה, ובודאי מיירי אפילו אם רק שהתה כדי טומאה של א' לבד, ומ"מ היא טמאה ואסורה לבעל ולהאנשים האלה, הרי דגם אם א"א להיות ששניהם טמאים מ"מ התורה אסרה אותה עליהם, א"כ איך כתבו התוס' דמסוטה לא ילפינן דבר שא"א להיות, דהא מדאסרה תורה אותם הרבה ספק בועלים אע"ג דא"א שתהי' אסורה לשניהם ודאי, הרי דגם בכה"ג אסרה תורה כודאי.

ומכח זה רצה לומר דהא איכא פלוגתא ביבמות (דף ל"א) אם בנולד ספק איסור בזמן שהיתה אסורה בין כך משום איסור אחר אם כה"ג הוי חזקת איסור או לא, ולהש"ך (יו"ד סי' נ') זה תלוי בפלוגתא, דאביי ורבא ס"ל דהוי חזקת איסור ולרבה לא, אז הירושלמי אזיל כשיטת אביי ורבא דלפי זה להבועל יש חזקת איסור, ואין ראיה כלל מדאסרתה תורה לבועל דהוי ספק טומאה ברה"י ודאי טמא, דהא מה דאסור לבועל משום דלגבי הבועל יש חזקת איסור, וכל הראי' היא רק מדאסרתה התורה לבעלה דהי' לה חזקת היתר לבעלה והאשה הא אפשר שהיא באמת טמאה, ולכן ילפינן רק כעין זה, וזה דחוק קצת דדברי הירושלמי תליא בפלוגתא.

ובמנ"ח (מצוה שס"ה) כתב עוד יותר רחוק דעל הבועל שאין לו חזקת היתר ילפינן שאסורה עליהם אע"פ שאינו יכול להיות ששניהם אסורים, משא"כ לבעל דיש לו חזקת היתר אסורה רק כשיכול להיות שאסורה עליו, לכן בשני נזירים לא ילפינן מסוטה שיהיו טמאים ודאי כיון דא"א להיות ויש לכל א' חזקת טהרה, משא"כ באופן שאין חזקת היתר נילף שתמיד יהיו אסורים כודאי אפילו שא"א להיות שיהי' שניהם אסורים.

ונראה לומר דבנסתרה עם שניהם אפשר להסתפק על כל א' לחוד, ואפשר דלא נטמאת משום א' מהן ואין טהרתו של כל א' תלוי במה שהשני טמא, לכן אפשר לדון לכל אחד בפני עצמו ואין צריך לדון כל א' דוקא עם השני, אז אין לדון בזה כדבר שא"א להיות, כי כשאנו דנים על כ"א בפני עצמו הא כ"א יכול להיות טמא או טהור, ורק בסוגיא דנזיר שאומר ע"א ראיתי א' מכם שנטמא, דלא יתכן על א' שלא נטמא רק אם השני הוא שנטמא, דאז בהכרח אנו מסתפקים איזה מהם האחד שנטמא, נמצא דטהרת א' וטומאת כל א' תלוי בהשני, דא"א להיות האחד טהור רק אם השני טמא, כה"ג מוכרחים לדון על שניהם יחד, וכיון שא"א לטמא שניהם ודאי דא"א ללמוד מסוטה אלא דבר שיכול להיות וממילא אז אינם טמאים ודאי.

ובב"ב (דף קנ"ג) אמרינן דספק אם נכנס להבקעה בימות הגשמים דאז דינו כרה"י או בימות החמה דאז דינו כרה"ר, כתב הרשב"ם דלר' יעקב דאזיל בתר חזקה העמד טהור על חזקתו וטהור עד שיבואו עדים שבימות הגשמים נכנס, והק' בקובץ שיעורים דהא כמו דילפינן ספק טומאה ברה"ר מסוטה דהי' ברה"י לכן דוקא ברה"י טמא אבל ברה"ר טהור אפי' כשאין חזקת טהרה כמבואר בתוס' נדה (דף ב' ד"ה והלל), ה"נ בספק זה כיון דלא הוי דומיא דסוטה יהי' טהור אפי' בלי חזקת טהרה, וקושיא זאת אפשר ג"כ להקשות על הא דשני נזירין, דכיון דכה"ג א"א ללמוד מסוטה דיהיו טמאים ודאי ברה"י ממילא יהי' ודאי טהור אפי' ברה"י.

ונראה דהכלל הוא דאם זה אותו ספק כמו בסוטה אז בהכרח ילפינן לי' מסוטה, אמנם כיון דחלוק במקום הספק לגבי זה גמרינן דטהור לגמרי, דזה ג"כ מקרי לימוד מסוטה דספק שיש בסוטה במקום שאינו רה"י טהור, אבל אם זה אופן ספק אחר מסוטה, כגון ספק שרץ וצפרדע דהקשו התוס' בסוטה (דף כ"ח) דלא יהי' טמא ברה"י, אז לא הוקשה להם דיהי' טהור כמו ברה"ר, דספק כזה צריך להיות כספק איסור, וכן בשני נזירין כיון דזה אופן ספק אחר היינו דאין ספק אם נטמא אלא מי נטמא, דבר כזה אין לומדים כלל מסוטה והוי כספק איסור, וכן בספק אונס ספק רצון דנתבאר לעיל (דף ט') דיהי' דינו ככל ספק איסור דזה אופן ספק אחר מאשר בסוטה, דבסוטה ספק המעשה ולא על המחשבה כה"ג אין לומדין מסוטה כלל והוי ככל ספק איסור, וכן בספק תחתיו דנתבאר דדינו כספק איסור אין דומה הספק כלל להא דספק סוטה, ודינו ככל ספק איסור ולא ילפינן בזה מסוטה לא לטומאתה ולא לטהרה.

ועדיין צ"ע דבסוטה נתחדש דברה"י לא מעמידין אחזקה, אבל היכא דאין החידוש דרה"י ודאי טמא, הא מעמידין אחזקה, א"כ כמו ברה"ר הדין הוא דאפילו דממנ"פ א' טמא מ"מ שניהם טהורים דמעמידים כ"א אחזקת טהרה, ה"נ בשני נזירים כיון דא"א ללמוד מסוטה לטמא שניהם, א"כ נוקי כל א' אחזקת טהרה ולמה צריכים להביא קרבן טומאה וקרבן טהרה ולהתנות, דלמה דינם אחרת מברה"ר דאז שניהם אי"צ להביא קרבן טומאה, והטעם כתבו התוס' בנדה (דף ב' ד"ה והלל) וכ"ה בתוס' בנזיר (דף נ"ז) דאע"ג דאינו יכול להיות שיהיו שניהם טהורים וא"א ללמוד כה"ג מסוטה, מ"מ מטהרינן כ"א דמוקמינן לי' אחזקת טהרה, וה"נ ברה"י כיון דאינו בגזה"כ דסוטה היכא שא"א שיהיו שניהם טמאים והוי ככל ספק, א"כ נוקי כ"א אחזקת טהרה.

ואפשר לבאר דהנה הא דחלוק בין ההלכה דספק ברה"י דלא נאמר היכא שאינו יכול להיות ששניהם טמאים, מה שאין כן ההלכה שמעמידין אחזקה דאפשר להעמיד שניהם אע"ג דא"א להיות שיהיו שניהם טהורים, משום דלגבי ענין חזקה אני יכול לדון על כל א' לחוד בלי לדון על השני, וכ"א הא יש לו חזקת טהרה, וגם דהא ענין חזקה אינו מוכרח שלהשני יש גם חזקה, משא"כ מצד דזה רה"י דזה בא לומר על העובדא שהעיד הע"א שא' מהם טמא, ואז בהכרח אנו דנים באותו סיבה המטמאה על שניהם יחד ואז א"א לטמא שניהם ביחד.

א"כ מה"ט בנזירים אי אפשר לטהר שניהם מכח חזקה, דהא ממ"נ אם אתה מתחיל לדון על כל אחד בפני עצמו להעמידו על החזקה, הא כשאתה דן על כל א' נאמר דכ"א טמא ודאי ברה"י, וע"כ אתה זקוק לומר דאני דן רק על שניהם יחד, ואז גם חזקה אין, ובהכרח נשארו ספק טמאים, משא"כ ברה"ר שאני יכול לומר דאני דן על כל אחד בפני עצמו, היינו דאע"פ דאין ללמוד לטהרם מחמת ספק טומאה ברה"ר, מחמת דלגבי זה צריכים לדון על שניהם ולא נתחדש הלכה לטהר שניהם ברה"ר היכא דזה תרתי דסתרי, מכל מקום אני יכול לדון לטהר מחמת לדון על כל א' בפני עצמו ולטהרם, וזה הא לא יסתור לי על מה דאז לא לומדים מסוטה לטהר דמ"מ טהור כ"א מכח חזקת טהרה.

ספק נפשות להקל. וכתב רש"י משום דכתיב והצילו העדה [ועי' בסנהדרין דף ס"ח], ובגליון רש"א ציין להב"י (יו"ד סי' קנ"ז סוף ד"ה גרסינן בס"פ בן סורר ומורה) דכתב דבספק אם ימות ואל יעבור כגון בפנוי' דאיכא פלוגתא אם יהרג ואל יעבור הי' צריך להיות ספק נפשות להקל, לכן תמה על הרמב"ם דפסק לחומרא, ולפי רש"י לכאורה אין מכאן ראי', דכאן יש גזה"כ דוהצילו העדה אבל במקו"א אולי יהרג, ואף לפי התוס' בב"ב (דף נ' ע"ב) דמספיקא לא קטלינן, זה רק דאנן לא קטלינן, אבל בספק אם הוא מחויב למות או לא מנ"ל דאינו מחויב, אלא דהוא מיירי לשיטת הרמב"ם ולדידי' הא אם אינו מחויב ליהרג אסור לו ליהרג ה"נ אסור להביא עצמו למיתה, ומ"מ הא כמו דאסור ליהרג אסור לעבור העבירה ומנ"ל דמותר לעבור ולא ליהרג, אלא דאפשר דלהרוג עצמו אסור בודאי, והספק אם נתחדש בו דין שמחויב למות, ואז מספק אסור לו להביא שימות. אלא דצ"ע חדא דא"כ מה תירץ דלכן פסק הרמב"ם כמ"ד דאף בפנוי' יהרג משום דאינו עושה בידים אלא בשב ואל תעשה, דע"ז לא צריך להועיל שב ואל תעשה כיון דיש מצות פיקו"נ ודאי וזה ספק, ועוד מה הי' קשה להב"י מהדין ספק נפשות להקל, דזה אינו מחמת ספק נפשות להקל, אלא מחמת דליהרג אסור ודאי וספק אם נתחדש בו חיוב למות אז אסור ליהרג, ואין זה שייכות עם ספק נפשות להקל.

תוד"ה דלמא. וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית. בש"ש (שמעתתא ד' פי"ז) הביא דברי הנודע ביהודה דס"ל דהתינוק כשהוא יחד עם אמו ודנין גם עליה ועליה יש ספק דאזלה לגבי הבועל דאז הוי קבוע לכן גם על הולד דנין כקבוע, משא"כ כשלא דנין על האם אז הוא תמיד כפריש, גם הביא דבבית מאיר חלק עליו מהא דקאמר בקידושין (דף ע"ג) איכא דאזלא איהי לגבייהו משמע דאז הוא קבוע מה"ת, וסברת הנוב"י ודאי לא שייך לגבי דאורייתא, וגם הוכיח מהתוס' כאן נגדו, דמבואר בתוס' דכשהתינוק נמצא בבית הוי קבוע אפי' שאין אמו עמו, ובש"ש שם רצה לפרש דמה דהתינוק הוי קבוע כיון דכמה תינוקות פסולים יש בעיר והספק אם הוא ג"כ פסול והוי קבוע, אבל בפנוי' שילדה הולד חשיב פירש אפי' אם הוא עמה בבית כיון דאין הספק אלא ממי נתעברה, וכיון דהתינוק חשיב פירש הו"ל פירש אפי' כשנמצא בבית, ויש לעיין דאיך שייך להסתפק בזה, הא אנו יודעים התינוקות הפסולים שבעיר והכשרים, והוא לא הם ויש רק ספק אם הוא ג"כ פסול, ומה שייך לומר דהם קבועים דהא הוא ודאי לא א' מהם, ובשלמא בהא דבשוקא אשכחה וקדיש דיש להסתפק על האשה אולי היא זאת כיון דאין ידוע על כל אשה, אבל כאן הא הוא ודאי אינו א' מהפסולים שבעיר הידועים לנו, וע"כ הספק רק מי אביו, ואם פנוי' שילדה מקרי הולד פריש תמיד למה כאן כשנמצא בבית הוי קבוע.

בא"ד. יש לעיין הא הספק הוא שמא המקודשת היא אמה או אחותה, ובשלמא לגבי שמא היא אחותה דאסורה רק כ"ז שהיא חי' יש לומר דכיון דמה שאחותה כעת חי' עדיין אוסרתה והיא קבועה, אבל אמה הא אוסרת אותה לעולם, א"כ מה שנעשה כעת עם אמה אינו נוגע לנו כלל, ומה לי אם הדרה לניחותא או לא, דהעיקר דבשעה שקידשה השליח היתה פריש, ואח"כ הא לא נוגע לן כלל מה שאירע עמה, ונצטרך לומר דכל האיסור הוא משום שמא היא אחותה של המקודשת והמקודשת קבועה כעת, וצ"ע.

בא"ד. בתוס' בנזיר פירשו דמה דאמרינן בשוקא אשכחה וקדיש, קאי על האשה שרוצה כעת לקדש דנימא דהיא מהרוב שאינן אסורות לו, וע"ז תירצו הדרא לניחותא, ובקובץ שעורים (אות ל"ו) הק' כיון דכעת כשנולד לו הספק היא פריש ואמרינן שהיא מותרת, מאי איכפת לן מה שאח"כ תהי' קבועה, דהא בבשר שנמצא בשוק דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ודאי לא תיאסר אפי' אם יכניס את זה חזרה לחנות וה"נ מ"ש, וע"כ דבאדם לא מקרי כלל פריש כיון דסופו לחזור למקום קביעות, וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא מכל הני דוכתי דמצינו דגם באדם אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ובפשטות לא דמי דהא הבשר שנמצא לוקח לאכול, ואין תכלית לקיחת הבשר כדי להביאו למצב של קבוע דהיינו בחזרה לחנות, משא"כ בקדיש אשה בשוק כדי שתהי' עמו ואז הא תהי' קבוע, נמצא דעיקר הקידושין הוא לתכלית שתהי' קבוע ולכן לא דיינינן לה כפריש, אבל כאן בבועל וכל אינך שפיר הוי פריש, כיון דהתם לא שייך לומר דלוקחו להשתמש בו במצב של קבוע.

ובקובץ שעורים (אות מ') הביא להקשות למה מהני היכא דנמצא בשוק משום דהוי פריש דהא שאר החתיכות מונחות במקומם הם, והם כמחצה על מחצה, נמצא דהחתיכה לא פירשה מרוב אלא ממחצה על מחצה, ותירץ בשם חכ"א דבקבוע אין הביאור דאין רוב אלא דיש רוב רק דלא מהני הרוב, לכן אם דנין ממה נפרש אמרינן שפיר דנפרש מהרוב, ושכן הסכים הגר"ח מבריסק זצ"ל. ולכאורה מדברי התוס' הרא"ש בנזיר (דף י"ב) דכתב דאם השליח קידש אשה בשוק כיון דהדרא לניחותא והוי קבוע לכן הוי כאילו חצי העולם מקודשות אליו, משמע קצת דבקבוע אין כלל רוב ולא רק דלא מהני, ואף די"ל דלישנא בעלמא נקט אבל עיקר כונתו דלא מהני והוי כמחצה על מחצה, מ"מ אפשר לבאר ואולי כן הוא גם כונת החכם הנ"ל, דודאי דכשיש בעיר רוב כשרים ומיעוט פסולים אין לומר לגבי כל הדברים דהוי חצי על חצי, ובכלל לא שייך לא רוב ולא קבוע על מה שאין דנין, ורק לגבי הדבר שאנו דנין, לכן אי אזלא לגבי' ואנו דנין לדעת מי הי' הבועל שהוא קבוע אמרינן דבשעת ביאה דהי' הבועל במקום קבוע אז הי' חצי פסולים וחצי כשרים, אבל בפריש אין אנו דנין כלל על החתיכות שנשארו בחנות רק על החתיכה שנמצאת, והחתיכות שאין דנין עליהן לא שייך לומר שהן מחצה על מחצה, כיון דעליהן אין דנין אין להם לא דין רוב ולא דין קבוע אלא דאי"צ שיהי' להם דין רוב, אלא שנפרש ממה שבמציאות הוא רוב, דאז להחתיכה שנפרשה מהם דין כל דפריש מרובא פריש.

תוד"ה וספק. אבל הכא אינו יודע ודאי שיבוא לידי איסור. פי' ולכן כאן לכו"ע התראת ספק לא שמי' התראה, וכן מבואר להדיא בתוס' הרא"ש, ובשטמ"ק בשם הר"א מגרמיש"א הק' דא"כ שוב קשה למ"ל לטעם דספק נפשות להקל דהא באופן כזה לכו"ע לא שמי' התראה, ותירץ אילו אמרת ספק להחמיר אין לחלק הך דהכא מהכה וחזר והכה דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא והו"ל כהכה את זה וחזר והכה את זה דבודאי יבוא לידי איסור ומשום דספק נפשות להקל הוא דאמרינן דלא שמי' התראה כלל. ועדיין אינו מבואר דמה זה תלוי דאם ספק נפשות להחמיר לכן עצם הכנסתו לספק הוי ג"כ איסורא, דהא מה דספק נפשות להקל כתב רש"י משום והצילו העדה, והתוס' בב"ב (נ' ע"ב) הקשו דודאי מספק אין הורגין כמו דלא מוציאין ממון מספק, א"כ גם אם לא הי' גזה"כ של והצילו העדה או שהיו מוציאין ממון מספק, מ"מ הא ודאי אין לומר בודאות דעשה עבירה והוי ספק.

ועיין בשערי יושר (שער א' פ"ד), ויש לבאר [וזה כלול בכונתו ז"ל] דעיקר ענין התראת ספק דלא מהני אינו מפני שספק אם נהרגנו אלא דספק הוא אם עובר עבירת מיתה, ולכן כתבו התוס' לקמן (דף ל"ג) דהיכא דלהמותרה ידוע לא איכפת לן אם להעדים אין ידוע, א"כ לכאורה אף אם הי' הדין דיש לנו מספק להורגו, מ"מ לגבי אמיתות הדבר מנ"ל דבאמת עשה עבירה, וע"כ הי' צריך לומר דשייך לומר גם על עבירת ספק דיש לו עבירת מיתה, אלא דזה תלוי דאם התורה אמרה לב"ד להרוג על הספק כשלא יתברר הדבר כלל, נמצא דבמציאות עושה עבירה שיש עליה חיוב מיתה, אפי' אם מה שיהרגו הוא מחמת ספק, אבל אם ספק נפשות להקל, אם לא יתברר הדבר נמצא דאפי' אם באמת יתברר דהרג ישראל מ"מ לא יעבור עבירת מיתה, כיון דעל ספק לא נתחדש חיוב מיתה, וכל שלא נתחדש אז לא עשה עבירת מיתה, דזה תלוי אם ב"ד מחייבין מיתה על ספק כזה נמצא דעשה גם עבירת מיתה, ואם לא יפסקו נמצא דלא עבר כלל עבירת מיתה בספק, לכן זה מה שהגמ' אומרת דספק נפשות להקל, נמצא דכשעושה ספק עבירה אין זה עבירת מיתה בשום אופן, וכה"ג לא יועיל מה דאח"כ יתברר דהי' ישראל, אפילו אם התראת ספק שמי' התראה, דמ"מ לא עבר עבירת מיתה כיון דהדין דכשלא יתברר לא יהרגנו, לכן אפי' אם אח"כ יתברר דהי' ישראל לא נוכל לחייבו מיתה כיון דהעבירה לא היתה עבירת מיתה. ועי"ש בשערי יושר דנתקשה מהא דלמ"ד לאו שמי' התראה לא יתחייב אפי' אם ספק נפשות להחמיר ולמה הא עשה עבירת מיתה, וכתב דמ"מ כשעומד להתברר ויוכל להתברר דלא עשה עבירת מיתה, לכן אפי' אם יתברר דהרג ישראל מ"מ לא עשה עבירת מיתה כיון דהי' עומד להתברר, ולפי"ז אם הי' עומד להתברר ואח"כ לא התברר אז אפי' אם ספק נפשות להחמיר אפי' למ"ד התראת ספק שמי' התראה לא יתחייב.

והנה הקשו על התוס' מהא דסתרו דבריהם ביבמות (דף פ') באוכל חלב מבן י"ג שנה שלא הי' לו סימני גדלות ואח"כ נהי' סריס דאמרינן דנעשה גדול למפרע ולוקה, וכתבו שם התוס' דלא הוי התראת ספק כיון דלבסוף מתברר למפרע דהי' גדול, ולא דמי להכה את זה דלא יתברר מי הי' אביו אע"ג דממ"נ עשה עבירת מיתה, וכן לא דמי לנותר כמש"כ בתוס' ישנים שם דבנותר לא יבורר מתי הי' הזמן שעשה העבירה שנחייב אותו עליה, והקשו ממש"כ בנדה (דף מ"ו ע"ב) דמופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים דהוי התראת ספק אע"ג דבסוף יבורר אם הי' אז מופלא וחל הקדישו, וכן בחולין (דף י"א) דאם ספק אם הנהרג הי' טריפה כתבו דהוי התראת ספק [ראיתי בשם השעה"מ פ"ב מהל' אישות דהביא להקשות כן בשם המשל"מ פט"ז מסנהדרין], וכן הקשו מ"ש מכאן דמשמע דלמ"ד לא שמי' התראה לא הי' חייב מיתה בשום אופן [עי"ש בשערי יושר שער א' פ"ד].

והנה התם כשאוכל החלב הא הדבר עומד בודאי להתברר אם הוא גדול כעת או לא, ובכה"ג אפי' אם כעת עובר עבירת ספק מ"מ כשיתברר שהי' גדול נוכל לדונו ולחייבו על ספק כזה, ולא שייך לומר כיון דב"ד לא יענישו אותו, דאנו צריכין להתחיל מאם יתברר לו שחטא ולכן יוכלו גם להענישו אפי' על עבירת ספק, משא"כ בחזר והכה דבשום אופן לא יבורר על איזה הכאה נחייבו, וכן בנותר ובסוגיין דאין ודאי שיתברר דהא אולי לא נוכל גם אח"כ לדעת מי זה הנהרג, וכה"ג אז תלוי בזה, דאם התראת ספק לא שמיה התראה בודאי לא נוכל לחייבו, ואפי' למ"ד שמיה התראה אז זה תלוי אם ספק נפשות להקל או לא.

והיינו דמה דשייך לומר דיתברר לו ודאי, הוא דזה שאכל החלב עומד להתברר לו ודאי, אבל כשאנו דנין על מי שאכל מה שהקדיש המופלא הסמוך לאיש, או על הרוצח שהרג הספק טריפה, לגביו לא מקרי שעומד להתברר.

והטעם כפי שנתבאר דענין התראת ספק אינו משום דספק אם יענש, אלא אם זה עבירה כזאת שיש עליו עונש, ולגבי עצמו הא יבורר לו אם עבר עבירה דכשיגדל ויהי' לו סימני סריס יתברר לו ודאי שחטא, ומה שאפשר שימות לא נחשב לקרותו שלא יבורר, אבל לגבי אוכל הדבר שהקדיש המופלא הסמוך לאיש או לגבי הרוצח אין לקרותו עומד להתברר לו, דמי יימר שיבורר, וכ"ז מפני שענין התראת ספק הוא למותרה, אבל אם המדובר שיבורר לנו, הא לנו אם זה שיתברר שהוא גדול למפרע נקרא שיתברר לנו, ה"נ יבורר לן שהי' מופלא סמוך לאיש ושהנרצח לא הי' טריפה.

ולהנתבאר נראה דתינוק המושלך בעיר שמחצה עכו"ם ומחצה ישראל דאמרינן לקמן (עמוד ב') דהוי ספק ישראל וספק נכרי, וא"כ אם יאכל חלב ויתרו בו שלא יאכל, ואח"כ יביאו ויבררו שהוא ישראל שהושלך מאשה ישראלית, מ"מ לא יקבל מלקות למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה, ולא נימא כמו בנמצא סריס דהוברר למפרע דכתבו תוס' דלוקה ולא הוי התראת ספק, דכיון דלא הי' עומד להתברר הוי כמו במופלא סמוך לאיש וא' אכל ממה שהקדיש, דלמ"ד התראת ספק לא שמי' התראה אינו לוקה.

רש"י ד"ה הוראת שעה היתה. הך דר' יוחנן בן נורי הוראת שעה היתה או ראו שם שאר צידי היכר דברים להתיר אבל לדורות תרי רובי בעינן. טעם הראשון דהוראת שעה אינו מבואר למה אז התירו לא כתמיד, ואם משום דהי' שעת הדחק, א"כ נפק"מ לפי"ז דבשעת הדחק סגי בחד רובא, וצ"ע, והראוני מש"כ בשמעתתא ד' סוף פרק כ"ג.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א