הר המוריה/מעשה הקרבנות/טו

הר המוריה ‏ מעשה הקרבנות טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דבריו

קיימים וכו'. עי' תמורה כ"ה א'.

תוך

כדי דבור וכו'. כן הוא שם ע"ב ועיין ש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' שהרבה לתמוה ע"ז מהסוגייא דב"ק ע"ג ב' ועי' במל"מ שכתב שנדחה אותו סוגייא דמרובה חדא מפני דמ"ד דס"ל דתכ"ד דמהני אפילו כדי שאילת תלמיד לרב א"כ לא אתי שפיר דלא אתי כחד וכקושיית התוס' יעו"ש היטיב ועוד מפני סוגיא דזבחים ל' א' דשם משמע דלא מהני חזרה בהקדש אפילו תוך כדי דיבור יעו"ש היטיב והנה לכאורה יש לדחות דר' מאיר ס"ל דאין אדם חוזר תכ"ד אפילו כדי שאילת רב לתלמיד אבל לר"י דס"ל תכ"ד קטן יכול לחזור ורק בתכ"ד גדול א"י לחזור כדאיתא בב"ק וה"ק אם כנמלך והיינו בתכ"ד גדול וכמש"כ התוס' בב"ק שם. והנה אמרתי לפרש סוגייא דב"ק לשיטת רבינו דה"פ בתכ"ד קטן מהני אם מפרש דבריו אבל בתכ"ד גדול לא מהני אפילו במפרש והוי כאילו נמלך עיי"ש בתוס' בד"ה תרי וכו' יעו"ש היטיב ודו"ק ושוב מצאתי כן בפני יהושע שם שמפרש כן ונהניתי וע"ע ברש"י תמורה שם שמפרש תרי לישני על תכ"ד אי קטן אי גדול יעו"ש היטיב והנה אי תכ"ד הוא קטן מבואר דמפרש כרבינו דבהקדש לא מהני אפילו תכ"ד קטן וע"ע במש"כ הצאן קדשים בתמורה שם מזה יעו"ש היטיב (והיה לי עוד דרך אחר לפרש דברי רבינו אבל לפי שמצאתי אח"כ שכבר קדמני בזה הקצות החשן יעיין המעיין משם לא רציתי להאריך עוד בזה) וע"ע בס' שער המלך מש"כ בזה. ועל מש"כ המל"מ עוד על דברי התוס' בב"ק שם וז"ל והנה מה שתירצו התוס' לקושייא זו לא הבנתי דבריהם דמה שהביאו מסוגייא דנזיר ומפ' בתרא דנדרים אין ראיה משם אלא דתכ"ד כדבור דמי ודלא כרבנן דר' יוסי אך מה שתמהו דמנא להו דהוי כדי שאילת תלמיד לרב דהוי דלא כמאן לא ידעתי האיך העלו מזור לקושיא זו והדבר אצלי צ"ע עכ"ל ואעתיק לפניך לשון התוס' דב"ק שם ד"ה כי וכו' וז"ל וי"ל דס"ל כברייתא דמי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כ"א א') וכן הלכתא דתכ"ד כדבור דמי והכי פסקינן הלכתא בנדרים (פ"ז א') עכ"ל והנה בנזיר שם מבואר דתכ"ד כדבור דמי אפי' כדי שאילת תלמיד לרב ומנדרים לא מייתו ראיה רק דהלכתא דתכ"ד כדבור דמי אבל לא מייתי לה לענין שיעור תכ"ד כמה הוא ולענ"ד זה פשוט ואין מקום לתמיהתו כלל. ומש"כ רבינו הרי וולדה שלמים. דע כי במשנה שם בתמורה כ"ה א' איתא ה"ז וולד שלמים אבל במסקנא אסקינן דוולדה שלמים הוא ולא מיקרי וולד שלמים דהוא שלמים בפ"ע ולא מחמת אמו יעו"ש היטיב ועי' לקמן פ"ד מהל' פסולי המוקדשין ה"ו יעו"ש היטיב ואי"ה במקו"א יבואר מזה.

ב

ידה

של וכו'. עי' ערכין ה' א' תמורה י"א ב' חולין ס"ט ב' תו"כ בחקותי פ"ט.

נדר

עולה וכו'. כלישנא אחרינא שברש"י בתמורה שם וכמש"כ מרן וע"ע תוס' קדושין ז' א' ד"ה ואפי' וכו'.

לבה

או וכו'. שם בערכין ובתמורה. ועי' לח"מ מה שתמה בזה יעו"ש ובאמת מש"כ הלח"מ אי ס"ל לרבינו דטריפה חיה א"כ אכתי הו"ל לומר ניטל ירך שלה דהוי נבילה יעו"ש תמוה הא פשיטא דס"ל לרבינו טריפה אינה חיה עי' פי"א מהל' שחיטה ה"א יעו"ש ובפ"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ט יעו"ש היטיב וא"כ לכאורה דברי רבינו תמוהים. ולכאורה הייתי אומר כי רבינו תפס שתי הקצוות ראשה הוא כדעת רב ששת דבר שהוא מת בה ולבה הוא דבר שנטרפה בה דניטל הלב הוא טריפה ויכולה לחיות י"ב חדש וכ"ה בהגהת הב"ח ברש"י יעו"ש ודו"ק אבל עי' ברש"י שם בתמורה ובצאן קדשים שהגיה שם שכצ"ל שהיא מתה כגון הלב או הוושט עכ"ל א"כ מבואר מזה שהיא מתה בלא לב וכדעת רב ששת שם ועי' בתשובות חכם צבי סי' ע"ז שהוכיח שא"א לבע"ח לחיות כלל בלי לב יעו"ש היטיב. ודע דכעין קושית הלח"מ הקשה מרן בפ"י מהל' איסורי ביאה הי"א במש"כ שם דהמפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ופסק התם דאיזו גוף אטום שנחסר עד מקום טבורו יעו"ש וכבר הקשה שם מרן אמאי לא פסק עד ארכובתו כדאיתא בנדה כ"ד א' למ"ד טריפה אינה חיה יעו"ש היטיב. (ועיי"ש בתוס' תמורה דהביאו דרבא ס"ל דטרפה אינו חיה יעו"ש היטיב אך כבר העיר שם על הגליון דלא נמצא כן בש"ס יעו"ש ועי' בסנהדרין ע"ח א' תוד"ה ההורג וכו' שכתבו שם דהגירסא רבה וכ"ה בתוס' מנחות נ"ח ב' ד"ה איכא דאמרי וכו' וע"ע בבכורות ג' א' ד"ה ר"ח וכו' יעו"ש היטב ובתשובה הארכתי).

ה"ז

ספק וכו'. עיי"ש בתמורה י"א ב' וכתב מרן דמיירי בדבר שהנשמה תלויה בו יעו"ש היטיב ועי' בלח"מ שהקשה ע"ז יעו"ש היטיב והנ"ל לומר דלכאורה אפ"ל דמן הסברא בחוץ היה לומר שהמקדיש אבר אחד אף שאין הנשמה תלויה בו מ"מ קדוש כולה דהכי איתא התם וז"ל יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש והנה אי לאו קרא הו"א דכולה קדוש וקמ"ל קרא דאין כולה קדוש אבל לר' יוסי הוי סברא איפכא דאי לאו קרא הו"א דאין כולה קדוש קמ"ל דכולה קדוש וא"כ שפיר מפרש רבינו דמיירי בדבר שאין הנשמה תלויה והספק הוא דאם גם הכא קרא אתי לאשמעינן דאין כולה קדוש א"נ י"ל דהכא לא גלי קרא והדין כסברא החיצונה דכולה קדוש ויש לעיין בזה (שוב מצאתי כן בעזר ה' בלח"מ פ"ה מהל' ערכין וחרמין הי"ד יעו"ש).

ג

קדשה

ואינה וכו'. תמורה כ"ו א'.

היה

מחוייב וכו'. עיי"ש בדף הנ"ל וכתב היה מחוייב חטאת משום קושיית התוס' בד"ה ר' יוסי וכו' יעו"ש ועי' במרן ולח"מ מש"כ בזה ואי"ה במ"א יבואר מזה.

שיתבאר

בחטאות וכו'. לקמן פ"ד מהל' פסולי המוקדשין יעו"ש.

ד

קדשה

וקריבה וכו'. עי' קידושין ז' א' וזבחים י"ב א' תמורה כ"ו א' כריתות כ"ז א' ושם ס"ל לר' יוחנן דנדחית ואינה קריבה יעו"ש וס"ל דדחוי מעיקרו הוי דחוי ויש דיחוי בבע"ח אמנם רבינו ס"ל דהלכתא כרב דבע"ח אינם נדחים כדאיתא ביומא ס"ד ב' דדיקא מתניתין כוותיה דרב וכמש"כ מרן (וע"ע תוס' דיומא שם א' תוס' ד"ה הא ע"י וכו' ובתוס' זבחים ע"ז ב' ד"ה הא עבר וכו' יעו"ש היטיב). ומש"כ מרן דההיא משנה דרפ"ט דפסחים משמע כר' יוחנן י"ל דההיא אתי כר"י ויחידאה היא יעו"ש והנה פ"ד מהל' קרבן פסח ה"ד רבינו וז"ל המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים עכ"ל וכתב עליו מרן וז"ל דבש"ס פסחים צ"ז ב' איתא דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא איתא ש"מ בע"ח נדחים ודחוי מעיקרו הוה דחוי ומאחר שנתבאר בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין ופט"ו ממעשה הקרבנות שרבינו פוסק כמ"ד אין בע"ח נדחים ממילא משמע שיביא בדמיו פסח עכ"ל ואל זה כיוון מרן ז"ל הכא ובהיות כן לכאורה אזיל לה מה שפקפק עליו הלח"מ.

אבל המעיין הישר יראה דהיטיב תפס עליו וז"ל הלח"מ זה אי איפשר דהוא פסק כמותה בפ"ד מהל' קרבן פסח שכתב יביא בדמיו שלמים וע"כ צריך לחלק מה שחילקו התוס' יומא (ס"ד ב' ד"ה ברייתא וכו') דהתם הוי דחיה גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לקרבן וכו' (וע"ע בזבחים י"ב ב' בתוס' שם) וזהו טעם רבינו דאע"ג דקי"ל דדחוי מעיקרו לא הוה דחוי התם הוה דיחוי מטעמא דכתיבנא עכ"ל והיינו שמ"מ קשה על רבינו איך כתב שאחר פסח יקריב בדמיה שלמים הא מ"מ הו"ל למימר דיקריבנו הוא בעצמו שלמים יעו"ש ובאמת שרבינו שם בה"ו כתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והשני יקרב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו ה"ז יקריב שלמים עכ"ל ואע"ג דבפסחים צ"ו ב' איתא במשנה דאם נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים יעו"ש וכן השיגו הראב"ד אבל יפה השיב עליו מרן דרבינו ס"ל כמ"ד בע"ח אינם נדחים יעו"ש ובאמת לדעת מרן באמת תמוה הוא אמאי כתב בה"ד דיקרב בדמיה שלמים הו"ל להקריב איהו גופיה שלמים אלא ודאי צריכין אנו לחילוק התוס' וכמש"כ בלח"מ וכ"כ שם בה"ד יעו"ש היטיב ושם תמה ג"כ על מרן שכתב שם דמשום דרבינו ס"ל בע"ח אינן נדחין לכן פסק דיקרב בדמיה פסח וכתב ע"ז וז"ל ודברים תמוהים הם דמה ענין בע"ח נדחים לזה דמאי דמפוק בגמרא בע"ח נדחים מהן הוא משום דלא אמרינן הוא עצמו קרב שלמים משמע כיון דנדחית נדחית ולא יביא אלא בדמיה אבל שיביא בדמיו פסח או שלמים אין זה תלוי בפלוגתא דבע"ח נדחים והך דינא נפקא ליה לרבינו ז"ל מברייתא דתמורה בפ' אלו קדשים שאמרו כן בברייתא בהדיא יעו"ש (עיין תמורה י"ט א' כריתות כ"ח א') עכ"ל אולם בתוס' יו"ט פ"ט דפסחים מ"ו ז' כתב שם כדברי מרן יעו"ש היטיב ואי"ה יבואר מזה במקו"א. וע"ע לקמן פ"ג מהל' פסולי המוקדשין הכ"ב ושם פ"ח ה"ז יעו"ש.

קדושת

דמים וכו'. עיין במרן שתמה ע"ז בשם המאירי דאדרבה קדושת דמים יותר סברא לומר דאינם נדחים יעו"ש והיה נ"ל בפשיטות לפרש משום דבמצוה אין דחוי מעיקרא דחוי וכמבואר בסוכה ל"ג ב' אבל גבי קדשים חמיר טפי וכמש"כ תוס' התם בסוכה ד"ה תפשוט וכו' (ובזה לכאורה מיושב מה שהקשו התוס' בזבחים י"ב ב' בד"ה וש"מ וכו' וע"ע פסחים צ"ח א' ד"ה וש"מ דחוי וכו' יעו"ש היטיב) ואף דאף דלא קדשי רק לדמיהן מ"מ ל"ד לדבר מצוה ובאמת לא מצינו דרב פליג עליה בהני תרתי על דיחוי דמעיקרא ועל דיחוי קדושת דמים רק רב פליג על הא דבע"ח (ועי' רש"י פסחים צ"ח א' שכתב דלא מצינו תנאי פליגי בזה ועיין תוס' זבחים י"ב ב') וה"ק רבינו דאין הדיחוי מעיקרא דחוי אע"ג שהיא קדושת דמים וא"כ היא עדיף מדבר מצוה וא"כ הוי ס"ד דלענין זה אמרינן דגם דחוי מעיקרא הוי דחוי לכן כתב דזה אינו דמ"מ היא בע"ח ובבע"ח אין דיחוי מועיל בו כן היה נראה לענ"ד על פי פשוטו. אמנם הלח"מ יצא לחלק ולומר דבקדושת דמים הסברא נותנת יותר להיות דחוי יעו"ש היפך כל דברי הראשונים וצ"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס בזבחים י"ב א' אי דאפרשיה האידנא דחוי מעיקרא הוא יעו"ש הא התם קדושת הגוף היא ומאי קשה ועוד הא אפילו לפי דבריו בנראה ונדחה הא אפילו בקדושת הגוף יש דיחוי לר' יוחנן כמבואר ביומא ס"ד שם ובזבחים נ"ט א' וא"כ על כרחך הא דר' יוחנן ס"ל דבקדושת הגוף אין דיחוי היינו בדחוי מעיקרא דווקא א"כ ל"ל לחלק זה בתרי מילי דדחוי מעיקרו הוי דחוי ויש דיחוי בדמים כך הו"ל למימר דחוי מעיקרו בדמים הוי דחוי ואף שבסוף דבריו דחק עצמו בזה מ"מ אינו מעלה ארוכה למה שכתבתי דאכתי אי הוה אמר כדכתיבנא הוי ניחא טפי שפיר. גם מה שהביא בשם התוס' דהא דאמר ר"י מי שהפריש קרבן והמיר דתו דהוי דחוי דלאו דוקא הוא דה"ה המיר דתו והפריש קרבן יעו"ש לא מצאתי לתוס' שכ"כ רק שכתבו כיון דבידו לחזור א"כ כגון זה לא הוי דחוי מעיקרו דחוי עי' בתוס' זבחים י"ב ב' ונ"ט א' (רק בקדושין ז' ב' כ"כ דלאו דוקא נקט ר"י אלא משום כיון דבנשתטה ונשתפה נקט הכי יעו"ש היטיב) ולכן נראה לענ"ד נכון יותר כמש"כ מתחלה שוב מצאתי בלח"מ פ"י מהל' שגגות הי"ג שכתב ג"כ כמש"כ יעו"ש היטיב (ע"ע בפ"ד מהל' קרבן פסח ה"ד בלח"מ).

אך יש לעיין א"כ למה כתב כלל הא דדיחוי מעיקרא אינו דחוי כיון דזה לא מעלה ולא מוריד לענין דיחוי וכל עיקר תלוי במאי דהוא בע"ח והא אפילו במידי דנראה ונדחה כיון שהוא בע"ח דינו דלא מיקרי דחוי כמבואר לקמן הל' פסולי המוקדשין פ"ג הכ"ב, ופ"ח ה"ז.

ולכאורה י"ל דעד כאן לא ס"ל לרב דבע"ח אינם נדחים אע"פ שנראו ונדחו היינו היכא דבידו כההיא דמזבח שנפגם בזבחים נ"ט א' וכמש"כ התוס' שם דזה מיקרי בידו וכ"כ שם י"ב ב' [ועי' כריתות ז' א' תוס' ד"ה הואיל] וכן בהך דיומא ס"ד א' דע"כ יביא זוג אחר דהוי בידו אבל הכא דלא הוי בידו דשמא לא ימכור לו האחר חלקו בשום אופן בעולם ולכן בעינן דווקא שיהא דחוי מעיקרו דהוי תרתי לטיבותא אבל קשה בהך דפ"י מהל' שגגות הלכה י"ג במטמא מקדש עשיר שבידו להפקיר נכסיו והוי עני וכמש"כ התוס' זבחים י"ב ב' א"כ למה לי דהוי דחוי מעיקרו אבל זה יש לתרץ דלא דמי למזבח שנפגם ולהך דיומא דבהך דמזבח ודיומא שם ע"כ מחוייב לתקן אבל במטמא מקדש עשיר וכי לא סגי ליה דלא יפקיר נכסיו. אבל יש לעיין הא מהיכי גמר לה רב ביומא שם הא ממום עובר נפקא ליה והתם הא אין בידו לתקן דלאו ביה תליא מילתא. ואולי אפ"ל דעד כאן לא ס"ל לרב דבע"ח אינם נדחים אפילו בנראו ונדחו רק באם לא דחם בידים אבל אם דחם בידים בעינן תרתי שג"כ יהיה דחוי מעיקרא דווקא ועי' בתוס' פסחים צ"ו ב' ד"ה קודם וכו' ואף שכתבו דכאן לא מיקרי דחוי בידים יעו"ש י"ל היינו דווקא דנימא דגם דחוי מעיקרא יהיה דחוי לענין זה לא מיקרי דחוי בידים אבל לעולם מיקרי דחוי בידים לענין זה דנראה ונדחה הוי דחוי. והבן. ואכתי צ"ע. וה' יאיר עיני. ועי' בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין הכ"ד יעו"ש היטיב וע"ע בפ"ד מהל' קרבן פסח ה"ט ובפ"ג מהל' שגגות ה"ח.

ה

נתקדשה

קדושת וכו'. עי' שבועות י"א א' ערכין ה' א' תמורה י"א ב' י"ט ב' ובבכורות י"ד ב' ועי' פ"ה מהל' ערכין וחרמין הי"ד יעו"ש. והנה מש"כ רבינו דהאומר דמי בהמה זו עולה דקדוש קדושת הגוף לכאורה אין נראה כן מהתוס' ערכין כ' ב' ד"ה ואמר וכו' דשם כתבו דבכה"ג אין השור קדוש והוי חולין גמור יעו"ש וצ"ל דמיירי הכא דאמר יקדש השור לדמיו וכן משמע לשון הש"ס המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וכמש"כ התוס' שם. ועיין בתמורה י"ט ב' דאיתא שם פלוגתא דר"ש ורבנן בדבר שאין ראוי גופו למזבח אי חלה עליו קדושת הגוף דרבנן ס"ל דחלה ור"ש ס"ל דלא חלה יעו"ש היטיב אבל במקדיש זכר משמע דלר"ש נמי חלה עליה קדושת הגוף וכן משמע בתוס' שם ד"ה זאת וכו' יעו"ש היטיב מדכתבו דהסוגיא דשבועות שם אתי כר"ש ומ"מ ס"ל שם דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף יעו"ש. ולפ"ז צ"ע על מרן במה שמבואר ממנו דלר"ש אינו קדוש קדושת הגוף וכתב דמילתיה דרבא לא אתי רק אליבא דת"ק יעו"ש היטיב וצ"ע וכן יש לתמוה כזה על הלח"מ בסוף הלכה ז' דהוא נמשך ג"כ אחר מרן בזה וצ"ע.

ודע דעל מאי דאיתא שם הקדיש זכר לדמיו כתב רש"י בבכורות שם דלהכי נקט זכר משום דרובא דמייתו קרבן עולה הוא דמייתו יעו"ש היטיב. אבל תוס' כתבו שם דדווקא זכר אבל נקבה לא אמרינן דליקרב הוא עצמו שלמים דר' יהושע ס"ל המקדיש נכסיו זכרים עצמן יקריבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן יקנו עולות יעו"ש היטיב והנה יש לעיין אם כוונתם שלא פירש איזה קרבן מייתי רק שאמר סתם דבהמה זו יהיה קדוש לדמיו להביא ממנו קרבן א"כ לכאורה אמאי לא יקריבנו לשם שלמים הוא עצמו והא אקדשיה לקרבן והוא ראוי בעצמו ולא דמי להא דר' יהושע דהתם כיון שהקדיש לבדה"ב א"כ על כרחך כוונתו היה דכולו לשמים משא"כ הכא והנה גם בהא י"ל דאם אמר סתם למזבח ע"כ כוונתו אלבונה וכמו דאיתא במנחות ק"ו ב' יעו"ש וא"כ אין שייך לא עולה ולא שלמים וצ"ל דכוונתן של התוס' דאמר בפירוש לדמי עולה אך א"כ לכאורה לא הוי צריך ראיה מר' יהושע הא משנה מפורשת בתמורה שם י"ט ב' המפריש נקבה לאשם ירעה עד שיסתאב ותימכר ויביא בדמיו אשם יעו"ש היטיב וצ"ע על ראייתם דהא ר' אליעזר ור"י פליגי בהקדיש לבדה"ב אבל הכא מיירי דהקדיש למזבח והתם טעמא אחרינא איכא וכמש"כ לעיל דמילתא דהוי לבדה"ב היא כולה לגבוה משא"כ הכא לכן נ"ל דהתוס' מפרשים גם הכא שאמר שדמיו יהיה קדוש לבדה"ב וכן משמע מלשון התוס' בכל הדבור. וצ"ע בזה.

ועוד יש לעיין על התוס' דהתם כו"ע מודו בין ר' אליעזר ובין ר' יהושע דהבהמות קדושים קדושת הגוף שיקרבו גופייהו למזבח ולא נחלקו אלא על דמיהן יעו"ש אבל מילתא דרבא דס"ל קדוש לקדושת הגוף לכו"ע איכא להא מילתא. אך יש לעיין דהא כלל זה כו"ע מודו דהמתפיס תמימים לבדה"ב אינם יוצאים מידי מזבח לעולם עי' מנחות ק"א א' ותמורה ל"ג ב' וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' בבכורות דיש לחלק בין מקדיש זכרים לבדה"ב ובין מקדיש לדמיו וא"כ האיך יתכן לומר דמיירו התם התוס' במקדיש לבדה"ב ואולי י"ל דמחלקי בין מקדיש נכסיו ובין מקדיש לדמיו ואידי ואידי מיירי במקדיש לבדה"ב ואכתי צ"ע בזה. ולכאורה מוכח דלר"א דס"ל דימכרו לצרכי עולות וכו' אה"נ דס"ל דלא חל עליהם קדושת הגוף וכ"כ הצאן קדשים בתוס' שם בבכורות שם וכן מוכח בתמורה כ' א' יעו"ש היטיב ובזה הכל ניחא בע"ה ודו"ק היטיב. ומש"כ רבינו דאם אינו ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה עי' במרן שהקשה דלפ"ז משמע דפוסק כר"ש וקשה הא יחידאה הוא ולמה פסק כמותו יעו"ש היטיב. והנה לעיל פ"ה הכ"א פסק שם כר' יהושע יעו"ש היטיב והנה בתמורה כ' א' איתא דר"י ס"ל כר"ש דמידי דלא חזיא ליה לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף יעו"ש היטיב והנה א"כ אתי שפיר פסק רבינו הכא דפסק כר"ש יעו"ש היטיב אולם כבר הקשה שם הלח"מ על מה שפסק כר' יהושע וכמש"כ שם בס"ק נ"ג וגם לקמן פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הט"ז פסק שם כת"ק דר"ש דאף דלא חזי לגופיה מ"מ נחית ליה קדושת הגוף והנה שם בפ"ד מהל' הנ"ל הכ"ו פסק דאם היה חייב אשם בן שנה והביא בן שתים וכו' פסול ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה יעו"ש היטיב ועי' בפי' התוס' בתמורה י"ט ב' ד"ה אשם וכו' שלחד פי' אתי כר"ש שאינו קדוש משום דכיון דלא חזי למילתיה לא קדוש קדושת הגוף יעו"ש והנה אי"ה שם יבואר מזה וע"ע בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד יעו"ש היטיב מזה ובתמורה כ"ז ב' יעו"ש. ועי' מרן שכתב דכאן מיירי ג"כ שתימכר לאחר שתומם יעו"ש היטיב והיינו כת"ק דר"ש ולפ"ז צ"ל שס"ל דלא כר' יהושע רק כר"א וכמש"כ בפ"ה מהל' ערכין וחרמין יעו"ש היטיב.

ו

וכיוצא

בה וכו'. עי' תמורה כ"ז ב'.

איסורי

מזבח. בפרק ג' מהל' איסורי מזבח ה"י יעו"ש.

לעולה

ימכרו וכו'. ומזה יצא מש"כ בהלכה ה' או הרי זה לעולה ועי' באחרונים ביו"ד סי' ה' מה שהביאו מכאן דאם אמר ה"ז חטאתי או אשמי אסור יעו"ש ועי' לעיל פי"ד ה"ח יעו"ש ויש לעיין קצת מהא דאיתא בנדרים כ"ט א' שור זה עולה ומוקמינן שם שאמר לדמי יעו"ש והו"ל למימר דמיירי שאמר לעולה ואולי כשמתרץ הש"ס דמיירי לדמי ה"נ קאמר דאמר שור זה לעולה א"נ דאמר דמי שור זה עולה (אבל יש לעיין אם מהני בכה"ג) וצ"ע.

ז

פרה

זו וכו'. בנדרים שם כ"ט א' איתא דמי שור זה עולה ואולי לכן תיקן זה רבינו וכתב דהיה פרה דאל"כ הא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וכדאיתא לעיל הלכה ה' ומיושב בזה קושיית הראב"ד וכ"כ מרן בשם ר"י קורקו"ס והלח"מ. והנה הר"ן כתב שם דמיירי בהיה בע"מ (אלא דלשונו מגומגם לכאורה קצת דכתב שם וז"ל (בד"ה ה"נ דאמר וכו') וכגון דהוי בע"מ דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי"ל המתפיס תמימים לבדה"ב מידי מזבח לא יצאו עכ"ל והנה באמת צ"ע מאי שיטיה דהקדיש לבדה"ב הכא דהא לא הקדיש לבדה"ב (ועוד דהתם פלוגתא דר"א ור"י אם הזכרים בעצמן קריבין עולות או ימכרו לצרכי עולות כדאיתא בתמורה כ' א' וש"נ אבל כאן ענין אחר הוא) וכאן מיירי שאמר דיוקדש לדמיו והדמים יהיו נקחין בהן עולה והו"ל להקשות מהא דהקדיש זכר לדמיו וכמו שהקשה הראב"ד וצע"ק) והנה לפי מש"כ לעיל ס"ק י"ב בשם התוס' דערכין כ' ב' ד"ה אר"ח וכו' דבאומר דמי שור זה עלי עולה אין השור קדוש כלל וגוף השור הוא חולין יעו"ש א"כ בלאו הכי לק"מ ואין צריך למש"כ הר"ן ולא למש"כ רבינו אולם כבר כתבתי שם דמלשון רבינו לא משמע חילוק זה ומכאן לכאורה ראיה מוכרחת. ועיי"ש בתוס' נדרים ד"ה דאמר לדמי וכו' דהקשו ג"כ קושיא זו ותירצו דמיירי שהקדיש לדמי נסכים א"נ דמיירי בבע"מ יעו"ש והנה עליהם יש להקשות אמאי לא תירצו כמש"כ בערכין. וגם על תירוץ הראשון קשה הא לפי מש"כ התוס' בתמורה י"ט ב' ד"ה זאת אומרת וכו' הך דלדמי נסכים אינו אלא לר"ש אבל לת"ק אה"נ דקדוש קדושת הגוף וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ואולי אפשר דס"ל דהלכה כר"ש בזה משום דר' יהושע קאי כוותיה שם כ' א' (וכנ"ל הל' ה') וצ"ע בזה (ועוד מדרבא פסק כוותיה בשבועות י"א א' והכא מיירי אליבא דרבא ודו"ק כי נחמד הוא) ועי' תוס' נזיר כ"ו ב' ד"ה אבל בהמה וכו' דמשם מבואר דהך דהקדיש לדמי נסכים אתיא ככו"ע ואפילו לת"ק דר"ש יעו"ש היטיב ודלא כתוס' דתמורה הנ"ל ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות והבן.

והנה מהמבואר כאן ולקמן בפ"ד מהל' מעילה הי"א יעו"ש מבואר היטיב דפוסק שם כעולא דקדושת דמים פקעה בכדי וקדושת הגוף לא פקעה בכדי וס"ל דאף לעולא קצצן חוזר וקדוש וכדעת הרשב"א שהובא בר"ן שם כ"ח ב' בד"ה וכתב הרשב"א וכו' וכן דעת התוס' שם בד"ה אמר בר פדא וכו' יעו"ש היטיב. וע"ע שם בתוס' כ"ט ב' ד"ה לבר פדא וכו' ששם כתבו מתחלה כסברת הרשב"א ושוב כתבו כסברת החכם הגדול ר' משה קרטב"י ז"ל שהובא שם בר"ן והריטב"א כתב ג"כ כסברת הרשב"א יעו"ש וכ"ה סברת רבינו. והנה מרן ז"ל הקשה על רבינו דאם מפרש כפירש"י א"כ למה פסק כעולא הא איתותב עולא ואם מפרש כפי' הר"ן שם מ"מ מסקינן שם דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי וא"כ למה ליה לרבינו ז"ל לכתוב דינו דווקא בקדושת דמים יעו"ש היטיב (ודע כי ט"ס במרן שהביא דברי הר"ן שם וכצ"ל ואיתותב רבא דוודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי וכו' כצ"ל וכ"ה בר"ן שם) וצ"ע על מרן וכי נעלם ממנו מש"כ הר"ן שם ל' א' וז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפשר דכי אמר הכי ה"מ אליבא דבר פדא דס"ל קדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לרבא ואביי דס"ל קדושת דמים פקעה בכדי מוקמי ברייתא כפשטיה ונהי דתיקשי לרבא תרווייהו בקדושת דמים ל"ל אפשר דדחיק נפשיה למימר זו ואצ"ל זו קתני כדאשכחן דכוותה בהש"ס טובא וכו' יעו"ש היטיב וא"כ י"ל דרבינו נמי הכי ס"ל וכ"ה דעת המאירי בס' בית הבחירה יעו"ש היטיב. וע"ע שם ברא"ש דכתב דהתירוץ דתירץ רב פפא דמיירי בלא אמר מעכשיו שלמים יעו"ש קאי נמי לרבא ומיירי בקדושת הגוף ולכן לא פקעה בכדי אבל בקדושת דמים שפיר פקעה בכדי ולבר פדא מיירי בקדושת דמים נמי יעו"ש היטיב והא דקאמר התם לימא תיהוי תיובתא דבר פדא וכו' דמשמע אבל לרבא וודאי הוי תיובתא וזה דחקו לרש"י והר"ן דפי' דקאי לרבא בתיובתא יעו"ש כבר פי' הרא"ש דלשון נדרים משונה הוא ופשיטא דלבר פדא הוי תיובתא טפי וכדמשני אליבא דבר פדא מיושב כ"ש אליבא דרבא יעו"ש היטיב.

ובאמת צע"ק להר"ן הא כיון דפי' דרישא מיירי לעולם בקדושת דמים וסיפא מיירי בקדושת הגוף ואהכי כל שאומר מתחלה מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה לא חייל קדושת עולה עליו משום דקדושת שלמים לא פקעה בכדי יעו"ש א"כ לרבא נמי ניחא ומצי לתרוצי כן ומי דחקו לומר דמילתא דרבא איתותב. והרשב"א בחי' מפרש שם איפכא דרישא מיירי בקדושת הגוף וקמ"ל דלא פקעה בכדי וסיפא מיירי בקדושת דמים וקמ"ל דאפ"ה לא פקעה בכדי יעו"ש היטיב ולדבריו אתי שפיר דלא שייך זה התירוץ אליבא דרבא דהא רבא ס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי ומפרש הרישא כפשוטה בלי שום הג"ה ולכן איתותב אבל להר"ן שפי' דרישא מיירי כפשוטה ובקדושת דמים ובסיפא מיירי בקדושת הגוף ולא פקעה בכדי א"כ אמאי איתותב רבא. וי"ל דהר"ן ס"ל דבשלמא לבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי וע"כ מיירי רישא בשפדאן ולהכי בסיפא דעל כרחך צ"ל דמיירי שם בלא אמר מעכשיו וכדאוקימנא ויכול להיות דמיירי ג"כ בקדושת הגוף ואף אם תאמר דמיירי התם נמי בקדושת דמים נמי ניחא רק שא"צ לזה כיון דמיירי בלא אמר מעכשיו כך לי קדושת הגוף כמו קדושת דמים ובאמת כל הדברים הנלמדים מהסיפא נוכל ללמוד מהרישא ג"כ ואף דברישא מיירי בקדושת עולה דחמיר ושוב קמ"ל בסיפא דקדושת שלמים דקיל לא פקעה בכדי זה לא ניחא ליה לש"ס לתרוצי הכי ועדיפא מינה משני דקמ"ל דלאחר שלשים חיילא נמי קדושה עלה אף דבאותו פעם לא אקדשה לשעתה משא"כ לרבא דמפרש לרישא כפשטה דקמ"ל דפקעה קדושה בכדי ואוקמה בקדושת דמים א"כ על כרחך לא ניחא ליה להגיה או לפרש באופן זר אשר לא נשמע זה מפשט הברייתא א"כ שפיר קשה ליה דממנ"פ אם ס"ל לרבא דרישא דברייתא קמ"ל דקדושה פקעה בכדי א"כ מנ"ל לחלק בין השוין ולומר דרישא קמ"ל דקדושת דמים פקעה וסיפא קמ"ל דקדושת הגוף לא פקעה דמאן מפיס ואדרבה ניחא טפי לשנויי או כבר פדא דס"ל אידי ואידי לא פקעה או כאביי דס"ל אידי ואידי פקעה בכדי. אמנם לפי' הרא"ש ניחא דמיירי בקדושת הגוף וס"ל דלא פקעה בכדי וברישא קמ"ל דקדושת עולה לא פקעה ובסיפא קמ"ל דאף קדושת שלמים דקילא לא פקעה בכדי.

ובזה מיושב מה שהכריח הראב"ד דהלכה כבר פדא מדמשני רב פפא אליביה אבל לפי דעת הרא"ש י"ל דרב פפא אליבא דכו"ע משני והא דנקט בר פדא י"ל דלרבותא נקט אפילו לדידיה ניחא וכ"ש לרבא (וכדומה לזה שם איתא לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדושות וכו' והתם הוא אליבא דעולא נמי וכמש"כ לעיל) והנמוק"י פסק דהלכתא כבר פדא יעו"ש אמנם דברי רבינו מבוארים דפסק הלכה כעולא יעו"ש היטיב ועי' בלח"מ מש"כ בזה ותראה ההבדל בין מש"כ הוא ז"ל ובין למש"כ אני והבוחר יבחר. ועי' בס' בית הבחירה שדעתו ג"כ דהלכה כעולא.

ודע דעל שיטת רש"י ק"ל דהוא מפרש ברישא דמיירי לדמי ואמר מעכשו לכן פקעה קדושת עולה ובסיפא מיירי בקדושת הגוף וקאמר תחלה לאחר שלשים עולה ומעכשו שלמים ולכן פקעה קדושת שלמים יעו"ש וצ"ע דא"כ לעולא נמי נתרץ הכי דמיירי ברישא בקדושת דמים ולא אמר מעכשו ובסיפא מיירי בקדושת הגוף וכיון דאמר מתחלה לאחר שלשים עולה ומעכשו הוי שלמים הוי כאילו אמר מעכשו לאחר שלשים עולה ולכן פקעה קדושת שלמים וחל עליו קדושת עולה. ואולי דלא ניחא ליה לאוקמי בתרי גווני דמיירי ברישא דלא אמר מעכשו והטעם דמיירי בקדושת דמים ובסיפא מיירי בקדושת הגוף ומטעם דהוי כאילו אמר מעכשיו ובשלמא לפר פדא הוי הטעם בשניהם דהוי כאילו אמר מעכשו וע"ד שכתב לעיל בשם הר"ן יעו"ש היטיב. ומה שהקשה הראב"ד וכתב וז"ל א"א ואם מכרה תוך שלשים יום כבר חלה קדושת עולה על דמיה כשיקריב אותה לאחר שלשים יום במאי פקעה מינייהו קדושת עולה שכבר חלה עליהם עכ"ל היינו לשיטתו דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לרבינו דס"ל כעולא דקדושת דמים פקעה בכדי לק"מ ופשוט. ומש"כ אלא ודאי מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואח"כ מקריבין שלמים ונ"ל דהפדיון כל שהוא עכ"ל וכתב מרן שיצא לו כן מדאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל יעו"ש מילתא דשמואל איתא בקדושין י"א ב' ב"מ נ"ז א' בכורות כ"ה א' נ' ב' ערכין כ"ט א' תמורה כ"ז ב' מעילה י"ד ב'. וכתב עוד מרן וז"ל וא"ת א"כ למה תלה הדבר בנ"ל הא מימרא דשמואל היא י"ל דאיכא למימר דשמואל לא מיירי אלא בקדשי בדה"ב דווקא ועוד דאיכא למימר דשמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה והכא משום דלקיימי נדריה הוא אמר הראב"ד דנ"ל דלכתחלה נמי פודין בכל דהוא דאי אמרת שיפדה בשויו איכא למיחש שיקשה עליו להוציא הוצאה מרובה ולא יקיים נדרו עכ"ל.

והנה מש"כ מתחלה דמיירי שמואל בקדשי בדה"ב הנה מהסוגייא דב"מ שם מבואר דמיירי בקדשי מזבח דאילו בקדשי בדה"ב ליכא תמורה וע"ע בתמורה כ"ז שם ודו"ק וכן מוכח במעילה שם י"ד ב' דמיירי ג"כ במידי דקדוש למזבח דמיירי התם בקטורת יעו"ש (אבל שם י"ל דלב בי"ד מתנה עלייהו כדאיתא בשבועות י"א א' וקיימי לבדה"ב יעו"ש היטיב) והנה דבריו צ"ע בזה אמנם תירוץ השני שחילק בין לכתחלה ודיעבד תירוץ אמיתי הוא וכ"ה בש"ס ב"מ שם ובכורות כ"ה שם וכן איתא שם במעילה ובתמורה שם ובערכין שם יעו"ש היטיב. ועי' ברבינו בפ"ז מה' ערכין וחרמין ה"ח שכתב שם רבינו וז"ל אחד קדשי בדה"ב ואחד קדשי מזבח שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחלה אלא בשוייהן ואם עבר וחללן על פחות משוייהן אפילו הקדש שוה מאה דינר שחללו על שו"פ ה"ז פדוי ויצא לחולין ומותר ליהנות בו עכ"ל וצ"ע על מרן שלא הזכיר זה כלל. ומש"כ שם רבינו דה"ה בקדשי בדה"ב הכי מבואר מבכורות כ"ה א' דמיירי התם בפרה וכן מבואר שם בערכין כ"ט א' (ואל זה דערכין כיוון מרן שם) וצ"ע למה לא זכר כאן את דברי עצמו שלענין זה קדשי בדה"ב וקדשי מזבח שוין וכמו שהקשיתי לעיל וצ"ע.

ואמנם מש"כ מרן לחדש דהכא כיון דתקנת הנודר הוא שרי אפילו לכתחלה יעו"ש הנה בתוס' מעילה שם ד"ה והאמר וכו' משמע דבזמן שביהמ"ק קיים אינו רשאי לחלל לכתחלה בפחות משוייה יעו"ש היטיב וצ"ע ואולי הראב"ד לא ס"ל כן ולפי שיש חשש שמא לא יקיים נדרו שרי לכתחלה וצ"ע בזה היטיב. ועל מש"כ הראב"ד וז"ל ובר פדא מתרץ לברייתא פרה זו כל שלשים או לאחר שלשים יום שלמים ולא אמר מעכשו כלום דבריו קיימים ואע"ג דהדר ביה בתוך שלשים יום עכ"ל כתב מרן ע"ז ז"ל וז"ל ונ"ל שיש בלשון הראב"ד חסרון אצל מש"כ ובר פדא מתרץ לברייתא וכך יש להגיה פרה זו כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אם אמר מעכשיו שלמים לאחר שלמים יום דבריו קיימים לא אמר מעכשו אין דבריו קיימים עכ"ל הנה היסיב דרך הראב"ד שיהא מסכים לפירש"י. אבל לענ"ד אין נראה לומר כן רק דמפרש כפי' יתר הראשונים דה"ק הברייתא ברישא שלשים יום שלמים. ר"ל שלא אמר שיהא קדוש מעכשו כלל רק שאמר שיקדש לאחר שלשים יום לשלמים חל דבריו אלאחר שלשים יום אם לא קדשה מעכשו לשום קדושה אחרת אבל אם קדשה מעכשו לקדושה אחרת שוב אין חל עליו קדושת שלמים לאחר שלשים יום דקדושה הראשונה לא פקעה בכדי וזה שכתב דהברייתא קמ"ל בין שאמר שיקדש כל שלשים או שאמר שיקדש אחר שלשים ועד שלשים יום לא קדשה כלל דחל עליו הקדושה שאמר ומפרש הראב"ד דמה דאיתא בש"ס וז"ל א"ל בר פדא ה"ק אם לא אמר מעכשו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי עכ"ל קאי זה על הברייתא השניה והא דאיתא בברייתא לאחר שלשים יום עולה כוונתו דמתחלה לא קדשה כלל רק אמר שלאחר שלשים יום עולה וקמ"ל דחל עליו קדושת עולה לאחר שלשים יום והראב"ד תפס לשונו על ברייתא קמייתא דלדינא אחד הוא. וזה כוונת הראב"ד בין שאמר תהא זו שלמים עד שלשים יום בין שאמר תהא זו שלמים לאחר שלשים יום חל עליו קדושת שלמים ותו לא פקעה בכדי. והבן. ומש"כ הראב"ד וז"ל ועוד דקי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה אלמא כי אמר לדמי נמי קדוש קדושת הגוף עכ"ל עי' מרן שהקשה א"כ איך תירץ רבא לדמי יעו"ש והנה לכאורה יותר הו"ל להקשות דהא רבא בעצמו הוא שס"ל כן וצ"ל דגרס שם רבה כמש"כ התוס' בערכין ה' א' ד"ה והא מר וכו' יעו"ש רק דקשה לדידן לענין דינא דקי"ל המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף א"כ איך יצוייר שלא תהיה רק הקדש דמים ויפה כתב הראב"ד ומתורץ קושיית מרן.

והנה הרבה תירוצים נאמרו בזה ומרן כתב וז"ל ואפשר לדחוק ולומר דאע"ג דקי"ל הוא עצמו יקרב עולה מ"מ כיון דכי אקדשיה לדמיה אקדשיה לא חמיר כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה ומיהו לאו בכדי עכ"ל והנך תיבות ומיהו לאו בכדי אין להם מובן ואולי צ"ל ומיקרי לאו בכדי. והר"ן כתב דמיירי הכא בבע"מ יעו"ש וכמש"כ לעיל וכתב מרן דלא נראה כן מדברי רבינו מדלא פי' כן בהדיא ועי' מש"כ לעיל. והלח"מ כתב דלא אמר כן רבא אלא אליבא דת"ק ולא אליבא דר"ש יעו"ש והנה כבר כתבתי בס"ק י"ב דליתא. והמובחר בתירוצים כמש"כ הר"י קורקו"ס וכמש"כ לעיל דלכן כתב רבינו בפרה דלא חזי לעולה. אך מה שיש לעיין ע"ז הא בסיפא דאם אמר דמיו לשלמים כל שלשים יום וכו' הא זה שייך בנקיבה ג"כ דתקדוש קדושת הגוף ועוד יש להקשות הא לת"ק אפילו מידי דלא חזי לגופיה מ"מ קדוש קדושת הגוף א"כ יקשה לכאורה אכתי פשטא עליה קדושת הגוף ואולי י"ל דבר חדש בזה דעד כאן לא קאמרינן דמידי דלא חזי לגופיה קדוש קדושת הגוף היינו לענין שיהיה עליו כל חומר קדושת הגוף שלא תפדה אלא במום וכיוצא בזה אבל לענין שתפקע קדושתה לא אמרינן כן רק בקדוש קדושת הגוף ממש ולא באקדשיה לדמי וקרוב זה למש"כ מרן. וצ"ע כיון דמהתוס' והר"ן והראב"ד משמע דאינו כן וצ"ע. אבל א"כ יש לעיין על סברת הר"ן בזה דתירץ דמיירי בבע"מ. אך לזה וודאי יש לתרץ ולומר כיון דכל עיקר הקדושה שחל על דבר שאינו חזי לגופה לענין שלא תפדה אלא במום ובבע"מ לא שייך זה. וצ"ע. וה' יאיר עיני. גם בדברי התוס' יש לעיין שתירצו דמיירי שהקדישו לדמי נסכים הא בש"ס מבואר בהדיא לדמי עולה ולדמי שלמים. ואולי ע"כ נדחוק נפשין דמיירי לדמי נסכי עולה ולדמי נסכי שלמים. וה' יאיר עיני בזה. ואחר כותבי כ"ז מצאתי להשיטה מקובצת בנדרים שכתב שם וז"ל (בד"ה דאמר לדמי וכו') ואין להקשות מההיא דבכורות דרבא גופיה אמר שאם הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אלמא מידי דחזי למזבח לא פקעה אפי' קדושת דמים לא דמי דהא הכא איכא תרתי חדא דאמר לדמיו וחדא דקבע זמן וגילה בדעתו שהוא רוצה להקל בקדושתו אבל התם לא גילה דעתו עכ"ל וי"ל שלזה כיון הר"ן ג"כ יעו"ש היטיב ודו"ק ובזה מתורץ ג"כ שיטת רבינו בריוח.

ח

ילדה

זכר וכו'. עי' תמורה כ"ד ב' איתא וז"ל כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ילדה זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים ילדה נקבה תקרב שלמים עכ"ל ושם פריך בגמרא נקבה מי קדשה בבכורה ומשני סיפא אתיא לבהמה דהקדש עכ"ל והנה הא דזכר עולה מיירי במבכרת ובחולין והא דנקבה מיירי בבהמת קדשים וקסבר דוולדות קדשים בהווייתן הם קדושים אמנם רבינו ס"ל לקמן פ"ד מהל' תמורה הי"ג דוולדות קדשים במעי אמן הם קדושים וא"כ הא דנקבה זבחי שלמים מיירי בבהמת חולין ע"כ וא"כ הא דזכר עולה ג"כ ר"ל בבהמת חולין פשוטה ולא במבכרת והבן ועיין בלח"מ שלא נחית לזה במחילת כת"ר והי' סובר דרבינו מילתא בעלמא נקט אבל לפי מש"כ דבריו בכוונה נפלאה. ובחכמה גדולה ועצומה. וה' יתן מפיו חכמה.

טומטום

ואנדרוגינוס וכו'. שם במשנה בשם רשב"ג והטעם שם בש"ס משום דס"ל דוולדות קדשים בהווייתן הם קדושים יעו"ש וא"כ לרבינו שפסק בפ"ד מהל' תמורה הי"ג דוולדות קדשים במעי אמן הם קדושים א"כ לית הלכה כרשב"ג ובפי' המשניות כתב וז"ל ומה שאמר טומטום ואנדרוגינוס על בהמת קדשים חוזרת המחלוקת שרשב"ג אומר וולד קדשים משעה שיוולד הקדש לפיכך אם היה טומטום ואנדרוגינוס שאין ראוי להקרבה אין קדושה חלה עליו וחכ"א ולד קדשים בקדושתה דאימיה קאי ולפיכך יהיה וולדה קדוש ולענין זה הלכה כחכמים עכ"ל אבל באמת תשובתה בצידה דקדושת אימיה חיילא עילווייהו משא"כ דהכא מיירי בבהמת חולין וקדושת הפה לא חיילא עילוויה ועיי"ש בתוס' ד"ה קסבר וכו' יעו"ש היטיב. אמנם מה שיש להעיר על רבינו דהא בב"ב ק"מ ב' אוקמה רבא דסיפא דמשנה שם אתי כרשב"ג ופסקו שם כל הפוסקים דלא כרשב"ג והתם מיירי נמי בקדושת פה ועיין ברבינו פ"ח מהל' זכיה ומתנה יעו"ש היטיב. שוב ראיתי שם בלח"מ שהרגיש בזה ועיין לעיל פ"ג מהל' איסורי מזבח ה"י יעו"ש היטיב ועיין לח"מ כאן שכתב ג"כ מזה יעו"ש היטיב ומ"מ מה שכתב כאן דהא דלית הלכתא כרשב"ג היינו דווקא במאי דס"ל דאפילו קדושת האם לא חלה עליו בהא דווקא לית הלכתא כוותיה אבל במאי דתלוי בקדושת פיו הלכה כוותיה יעו"ש תמוה לכאורה דהא בב"ב שם מיירי בקדושת פיו ואדרבה שם גרע טפי מקדושת פיו כמש"כ שם התוס' בד"ה אלא לאביי וכו' ומ"מ לית הלכתא כוותיה יעו"ש היטיב וצ"ע בזה גם דברי הלח"מ בפ"ח מהל' זכיה ומתנה לא יתכנו לפ"ז. ועיין בכל המקומות שציינתי לעיל בהל' איסורי מזבח שם יעו"ש ואפ"ל שרבינו סמך על הני סוגיות וס"ל לרבינו דאדרבה לענין בניו קרבה דעתו יותר מלענין קרבנות וצ"ע. אמנם נ"ל כי רבינו ז"ל מפרש דהא דקאמר רשב"ג אין קדושה חלה עליהן משמע שום קדושה אין חלה הן קדושת האם והן קדושת פה לענין דמים והטעם דאין דעתו לספק ובהא לית הלכתא כוותיה אבל כאן מיירי רבינו לענין דיקדש קדושת הגוף ויהיה קרבן וע"ז אמר דאינו כלום דלא יהא אלא מקדיש בפירוש טומטום או אנדרוגינוס דאינו קדוש ובהכי גם ת"ק מודה וא"כ אתי מילתא דרבינו ככו"ע ואולי זה ג"כ כוונת הלח"מ. והבן.

כמו

שביארנו. לעיל פ"ג מהל' איסורי מזבח ה"י.

ה"ז

קדוש. עיין תמורה י"א א' וכר' יוחנן יעו"ש היטיב.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.