מגיד משנה/מכירה/יא

מגיד משנה ‏ מכירה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המקנה בין קרקע בין מטלטלין וכו'. זה פשוט בכמה מקומות.

ומ״ש דוקא אפשר לקיימן. מפורש פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צ"ד) במשנה ובגמרא:

ב

בד"א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם וכו' אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה. דע שזה שכתב המחבר שאין דין אסמכתא במה שמוחזק מעתה ביד הקונה הוא כדעת קצת המפרשים שהסכימו בכך. והרבה חולקים בזה ועיקר ראייתם מאותה דאיזהו נשך (דף ס"ו) הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ואוקימנא לה בגמרא אליבא דמ"ד אסמכתא לא קניא דדוקא בדאמר ליה מעכשיו הא לאו הכי לא קני. והלוהו על שדהו דהעמידו בשעת הלואתו ולוקח אוכל פירות משמע כך כתב הרשב"א ז"ל בהזהב. ואין זו ראיה גמורה דמאן לימא לן דהכי הוא. ועוד דאפילו תמצא לומר דהכי הוא נ"ל שאין מכאן ראיה דע"כ לא אמרינן דאין דין אסמכתא במה שביד הקונה אלא בשהחזיקו המקנה על דעת לקנות הדבר אם יתקיים התנאי שזה קניין חזק ואין זה דין אסמכתא אבל בהלוהו על שדהו בעל השדה לא החזיקו בדבר אם לא יתקיים מה שאמר שהרי הוא מוחזק כבר מחמת מעותיו שהלוהו ונמצא שלא נוסף בו דבר מחמת מה שהוא נודר לו. והרמב"ן ז"ל כתב פ' הזהב בדחיית ראיה זו לאו מילתא היא דהתם מוכר אוכל פירות. אבל מ"מ הוא ז"ל הורה הדין מכח התוספתא כדברי האומרים דאפילו במה שבידו שייך דין אסמכתא אלא שבמלוה על המשכון מטלטלין ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך כתב שהרי הוא שלו. וכן הוא מפורש בתוספתא מ"מ מחלוקת המפרשים ז"ל תלוי בדין הערבון שיתבאר למטה:

ג

כיצד המוכר בית לחבירו וכו' ה"ז קנה. נראה סיוע לזה ממה שאמרו למטה דבמעכשיו קנה אפילו שאינו מוחזק בבית או בשדה אלא שקנו מידו במעכשיו ואם כן כשהוא מחזיקו מעתה למה לא יועיל יותר משאמר לו מעכשיו והלא חזקה זו מעכשיו הוא מחזיק בו:

אבל אם התנה ואמר לו אם תלך וכו' לא קנה. בזה חילק הרמב"ן ז"ל ואומר בהלכות נדרים דכל היכא דתנאה לא הוי במלתא דעביד לה מקנה לאו אסמכתא היא דכיון שתלה תנאו בדעת הקונה ולא ידע אי עביד לה או לא לאו אסמכתא היא דגמר ומקנה, ודעת המחבר כדעת רבו אבן מיג"ש ז"ל פרק מי שמת:

ד

לפיכך הנותן ערבון וכו'. ברייתא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ח:) זה לשונה הנותן ערבון לחבירו וא״ל אם אני חוזר בי (הרי) ערבוני מחול לך והלה אומר לו אם אני חוזר בי אכפול ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אמר דיו שיקנה כנגד ערבונו ע״כ שם (דף ע"ו:) ובהשוכר את האומנין איתא ובהלכות. והוא ז״ל מפרש דע״כ לא נחלק ר' יהודה אלא באומר אכפול לך ערבונך אבל במחול לך ד״ה קנה. ולשון דיו שיקנה ערבונו מסייע לזה דמשמע דלא פליג ר״י אלא כשהמוכר חוזר בו בדוקא. ובהשגות א״א אין הכל מודים בזה כו'. והר״א ז״ל מפרשה כדברי יתר המפרשים דאפילו במחול לך פליגי, ומ״ש הר״א אבל אם יאמר לו המוכר הוא כשאמר כן בשעת נתינה:

ה

וכן מי שפרע מקצת חובו וכו'. זו משנה פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ח) וקי״ל כר״י דאמר הכין ודלא כרבי יוסי כדאיפסיקא הלכתא בגמרא והטעם לפי שהוא תלה הדבר בחזרת השטר ואינה ביד המלוה אלא ביד השליש. ואפשר לדעת המחבר שאם השטר ביד המלוה ואמר לו אם לא פרעתיך הנשאר מכאן ועד יום פלוני גבה כולו ומה שנתתי מחול לך ה״ז גובה כיון שהשטר והמעות בידו וזהו ששנאוה במשליש דוקא:

ו

וכן כל התנאין וכו'. זה מאמר כולל ונלמד מהסוגיא דאיזהו נשך (דף ס"ז:) ממימרא דרבא דאמר כל דאי לא קני:

ז

כל האומר קנה מעכשיו וכו'. זה מבואר שם באותה שהבאתי למעלה בדאמר ליה מעכשיו:

ח

מי שמכר חצירו וכו' כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר וכו'. דין ההליכה מפורש פ' האיש מקדש (קידושין מ"ט:) בעובדא דההוא גברא [דזבין לנכסיה] , ודבר המטר בכתובות פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ"ז) בההוא בצורתא:

לפיכך אם ירד וכו'. או נמנע הדרך. זהו דאתייליד אונסא באורחא דפ' האיש מקדש:

או שלא נסתייע לו לעלות. זה נלמד שם מההוא דקדושין (דף נ') ולא איתדר ודוקא כשהמונעים אינם מחמת רצונו אבל לא היה שם מונע אלא שהוא אינו רוצה לעשות קנה הלה שאין זה כדין תנאי גמור כמי שאמר שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל או אלך למקום פלוני שאם אינו רוצה לעלות או לילך שהמכר בטל דהכא דוקא בשיש מונע ולזה נתכוון המחבר:

ט

אבל המוכר סתם וכו' אע״פ שמראין הדברים. שם פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ט) ומבואר בהלכות פ' אלמנה ניזונת בכתובות (דף צ"ז) וביארו המפרשים ז״ל שאע״פ שקודם מכירה אמר שהוא רוצה למכור על דעת לעשות כך וכך כיון דבשעת מכירה לא אמר אינו חוזר וזה דעת המחבר ז״ל שכתב למעלה בשעת מכירה וכתב הרשב״א ז״ל דכל היכא דאין המכר קיים אין לוקח אוכל פירות עד שיגמר המכר שלא יוכל לחזור בו מוכר והוה ליה כאותה שנתבארה למטה מכר לו קרקע והתנה המוכר וכו' ואף כאן סתמו כפירושו אלא שכאן משלשין את הפירות כיון שיש זמן ידוע לדבריו:

י

מי שהקנה לחבירו והתנה וכו'. זה פשוט דכל תנאי שבממון תנאו קיים ונלמד מהסוגיא שאמרו פ' המגרש (גיטין דף פ"ד) ה״ז גיטיך ע״מ שתנשאי לפלוני הרי זו לא תנשא לו ואמרינן מ״ט גזירה שמא יאמרו נשיהן נותנין במתנה (זה לזה) וגבי דיני ממונות ליכא למיחש להך גזרה וכיוצא בזה בהשותפין בנדרים (דף מ"ח). וכמה מקומות כיוצא בזה:

וכן המוכר או הלוקח וכו'. ג"ז פשוט ומבואר פ' איזהו נשך כמה שיתבאר למטה:

יא

מכר קרקע לחבירו והתנה וכו'. מימרא פ' אי זהו נשך (דף ס"ה:) ובהלכות והטעם שפירות של מוכר לפי שאנו חוששין שמא המוכר יביא המעות ונמצא שאכל לוקח שכר מעותיו לפיכך פירות של מוכר:

מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו וכו'. גם זה באותה ברייתא שם וזה לשונה שם (דף ס"ה:) כפי מה שבאה בהלכות מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיו לך אחזירם לך מותר (ובגמרא) מ"ש רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא [רישא דלא א"ל מדעתיה] סיפא דא"ל מדעתיה ודברי המחברים בה מבוארים:

יב

מעשה באשה ששלחה ראובן לקנות לה חצר משמעון וכו'. מבואר שם (דף ס"ז) מעשה זו ובהלכות:

יג

אסמכתא שקנו מידו עליה בב״ד חשוב וכו'. דין זה פשוט הוא ומבואר בגמרא בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ"ז:) ומ״מ קצת מן המפרשים תמהו ואמרו למה לנו ב״ד חשוב תיפוק לי דכל קניין הוא במעכשיו וכדמוכח פ' השותפין בנדרים (דף מ"ח:) ואי לא אינו קונה דה״ל כאומר משוך פרה זו דלא קנה אלא לאחר ל' יום שנתבאר פ״ב שאינו קונה וא״כ אחר שכל קניין הוא במעכשיו כבר נתבאר למעלה שאין דין אסמכתא במעכשיו וא״כ למה לי ב״ד חשוב. והעולה להם הוא שלא הצריכו ב״ד חשוב אלא במתפיס זכויותיו וכגון זה אינו מקנה אותן מדעתו אלא שהם קובעים לו זמן וכדי לכפותו דלא לשתמיט קונין מידו ובעינן ב״ד חשוב דהוי כעין הפקעת ממון וזהו שב״ד מכניסין עצמן בזה ולא יעשו כן בשאר עניינים. ומ״מ אפילו לא תהיה הקושיא קושיא ונאמר דקניין הוי בלא מעכשיו וכ״נ בדעת המחבר כמו שיתבאר מדבריו דדין אסמכתא שייך אפילו בקניין עם כל זה ודאי כך מוסכם מן הגאון וכן בהלכות שאין הדין אלא במתפיס זכיותיו בלחוד וזה לשונו בהלכות שם וקאמר גאון דהאי פיסקא ליתיה אלא במתפיס זכוותיה בלחוד ומסתברא כוותיה ע״כ שם פרק גט פשוט. וזה דעת הרשב״א ז״ל דבשאר דברים שאין מטכסיסי הדין x אין ב״ד חשוב מעלה ומוריד בהן. וב״ד חשוב פירש הרשב״א ז״ל אע״פ שאין סמוך אלא חשוב להפקיע ממון כגון מומחה לרבים:

טו

המחייב עצמו בממון לאחר וכו'. בכתובות [פרק הנושא] (דף ק"א:) כמו שיתבאר:

כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים וכו'. גרסינן בהנושא בכתובות אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור והקשו ה"ד אי דאמר ליה אתם עדי מאי טעמא דר"ל דקא פטר ואי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דקא מחייב ותירץ (לא) לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן (כגון) שאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב אלימא מלתא דשטרא וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי ור"ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא זה לשון הגמ'. וזה פירוש המחבר לפי הנראה האומר חייב אני לך וכו' פירוש שבא להתחייב בלא הלואה דאי בהלוואה ויהיה מחלוקתן בכופר אחר שהודה לו החוב היה לו לומר ואח"כ כפר שזהו עיקר המחלוקת אלא פשוט הוא שבבא להתחייב בלא הלואה הוא. והקשו אי דאמר להו אתם עדי מאי טעמא דר"ל פירוש פשיטא להו לבעלי הגמרא דכי היכי דאתם עדים מהני בהודאה ה"נ מהני בבא להתחייב. עוד הקשו אי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב דזה לאו כלום כיון דלא אמר אתם עדי ובהודאה נמי יכול לומר משטה הייתי בך ותירצו הב"ע כגון דאמר אני חייב לך בשטר בבא להתחייב הוא כדאמרן ואומר בפני עדים הריני חייב לזה בשטר מנה וכיון שהזכיר מלת שטר הרי זה כמי שבא להתחייב ואמר אתם עדי וזה לדעת ר' יוחנן. וממילא דאם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה ואע"פ שאין שם עדים בשטר ה"ז קנה וכל שכן הוא וזהו שכתב המחבר או שכתב לו שטר וכו' ומ"מ אין זה אלא במסרו לו בעדים וכמ"ד עדי מסירה קונים. א"נ כגון שהיה השטר בכתב ידי המתחייב ונתנו בינו לבינו ולגבות מנכסים בני חורין כמו שיתבאר בהלכות מלוה ולוה. אבל אם היה כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא דלא עדיף זה המתחייב מלוה ממש. זו שיטת המחבר. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל חלקו עליו ופירשו דרישא לאו במי שבא להתחייב בלא כלום היא. והכי פירושו קס"ד מעיקרא דפליגי במי שמודה שהוא חייב מחמת הלואה או מחמת טענה אחרת. וזהו שהקשה להדיא דאי אמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דפטר והלא נתברר פ' זה בורר שאינו יכול לחזור ולכפור. ואי דלא אמר להו מאי טעמא דר' יוחנן שהרי יכול לומר משטה אני בך כדאיתא התם. אבל במחייב עצמו בלא כלום לא היו מקשים מ"ט דר"ל ואדרבה היו תמהים על ר' יוחנן היאך מתחייב זה בדברים אפילו באתם עדי בלא קניין ובלא שטר בשום צד והביאו ז"ל ראיות לדין זה שאין אדם מתחייב בדברים אפילו באתם עדי בלא קניין ובלא שטר. ותירצו כגון דאמר חייב אני לך בשטר פירוש שאם כתב לו שטר ולאו במודה שהוא חייב מחמת הלואה כדס"ד עד השתא אלא שהוא מתחייב בלא כלום וכותב לו שטר חיוב על מנה ושטר זה כשאר שטרי חוב ופירשו כמאן דא"ל אתם עדי דמי כמאן דהודה שהוא חייב לו כבר ואמר אתם עדי כן הוא דינו של זה המתחייב בלא כלום בשטר. זו היא שיטתם ושיטת קצת מפרשים ז"ל ולפי שיטה זו אין שום צד שיהיה חייב אלא בשכתב לו שטר ונמצא שהן חלוקין על המחבר בב' חלקים מג' שכתב. ובאמת שאין לשון הגמרא נאות לפירושם ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל עצמו. ודעת ההלכות נראה כדעת המחבר אע"פ שהרמב"ן ז"ל דחק לפרשה כפי שיטתו:

טז

חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' וכן הורו רבותי. בהשגות א"א רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמרא (דף ק"ב) הקשו מאותה משנה לר"ל וסייעו לר' יוחנן והיו סבורין שאינם כשטרי פסיקאתא וריש לקיש הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד ע"כ. ובאמת דהכי סוגיא דגמרא דמתניתין דהנושא אקשינן לריש לקיש דאמר פטור ומכל מקום אין זו ראיה שלא היה מקשה גם כן לר' יוחנן אחר שהוא דבר שאינו קצוב ולימא ריש לקיש ולטעמיך דבר שאינו קצוב היא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקאתא שהרי בכמה מקומות יכול להקשות ולטעמיך ואינו מקשה אבל לדין המחבר ורבותיו איני יודע ראיה, ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל בתשובותיהם כדברי הר"א:

יח

כשהיו חכמי ספרד וכו' קונין מזה וכו'. מכאן אתה למד שדעת המחבר ודעת החכמים ההם דאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפיכך היה התנאי במחול לך וכמו שנתבאר בראש הפרק שאין אסמכתא במחול לך ודרך ישרה היתה לדעת רוב השיטות:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף