משך חכמה/דברים/טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה דברים טו

ז

בארצך אשר ד' אלדיך נותן לך. לפי דברי הספרי דכל הפסוק הוא להקדים אחד לחברו, יעו"ש וברש"י, נ"ל דכמו הך בארצך מורה שעניי ארץ ישראל קודמין, כן אשר ד' אלדיך נותן לך מורה שעניי יהודה וגליל קודמין לעניי עבר הירדן וכמד"א בספרי גבי בכורים פרט לעבר הירדן שנטלו בעצמן (פירוש בלא חלוקה עפ"י ד') ודו"ק.

ח

פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. הוא כמו שאמרו בודקין לכסות ואין בודקין למזונות לכן אמר כי לו בלבד, ר"ל צורך מזונות תפתח ידך תיכף, אולם לדי מחסורו אשר יחסר לו תחקור ותשאל אם יש לו מה בבית תקח את העבוט ותעביטנו לו.

נראה לי רמז למה שאמרו מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה, דבפרשה ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך הרי דאם הוא מך מחמשים סלעים מקרי מך, א"כ כשיש ר' זוז המה חמשים סלעים לאו מך הוא ואינו נוטל מן הצדקה ומעשר עני. והבאני לזה ההסבר בגמרא קדושין י"ז ר' שמעון מיכה מיכה מר דיליף דבחמשים סלעים לאו מך הוא וכאן נמכר מחמת מכותו וצריך להסיר ממנו העניות. ודו"ק.

יב

כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. בספרי פסקא קי"ח יש בעבד עברי מה שאין בעבריה כו' עברי יוצא בשנים וביובל ובגרעון כסף משא"כ בעבריה. ופוק חזי איך נפל ט"ס בגמרא דילן דשמה כתוב ובגרעון כסף ובמיתת האדון, וז"א דעבד עברי אינו יוצא במיתת האדון דעובד הבן, ואם כוונתו כשיש לו רק בת, א"כ מה משני הגמרא אמר רב ששת כגון שיעדה, הא אף אם יעדה האב או הבן ג"כ יוצאת במיתתן ונתרת לעלמא, וצריך לדחוק כגון שיש יבם וכי"ב. וכבר עמד על זה במקנה. ובמשנה נמי חשיב עבד עברי יוצא בשנים וביובל ובגרעון, וע"ז פריך הגמרא משא"כ בעבריה והא תנן יתירה עליו אמה העבריה כו' הרי ברור כשמש דגירסת הגמרא ט"ס. ודו"ק.

ובפשוט י"ל דברי הספרי, דודאי אי לא כתב קרא הך או העבריה סד"א שאינה יוצאה בשש וביובל, לכן קמ"ל קרא דהעבריה. וכן תנן במכילתא לא תצא כצאת העבדים כו' יכול לא תצא בשש וביובל כדרך שהעבדים יוצאין ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה כו' הרי דמזה ידעינין מדכתיב או העבריה דיוצאת בשש ויובל, א"כ שפיר קאמר ספרי, דצריך למיכתב, דבלא זה לא הוה ידעינין דיוצאת באלו, אולם הגמרא מקשה שפיר דא"כ אמאי חשיב גרעון כסף, הא גרעון כסף ידענא באמה העבריה מוהפדה וכדיליף חזקיה בדף ס"ז שם, וע"כ כשנויא דגמ' כשיעדה, ולכך הכי קאמר כיון דאשכחן גונא דעבריה אינה יוצאה בודאי כגון שיעדה, לכן סד"א דאינה יוצאת בשש וחלוקה לגמרי. ודו"ק בכ"ז.

כי ימכר לך כו' הענק תעניק לו כו'. מוכר עצמו אין מעניקין לו. הענין דנמכר בב"ד בגנבתו מעניקין לו משום שהכסף של המכירה לקח הנגנב מב"ד, ונמצא דההענקה תהי' לו, אבל מוכר עצמו הלא בעת המכירה יודע הקונה אותו, כי בצאתו בשש הלא יוצרך להעניק לו ונמצא דיהי' נישום ההענקה לפחות עבור זה מדמי המכירה ומאי יועיל זה להעבד הלא טבא בוצינא מקרא. ודו"ק היטב.

יד

בספרי פסקא קי"ט לו ולא ליורשיו, עיין גרסת הגר"א בהגהותיו על ש"ס ודבריו דברי א"ח למבין שמועת הסוגיא. אך נראה לי ענין נכון דתרי לו כתיבי הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך ולבסוף כתב אשר ברכך ד' אלדיך תתן לו, וקא דריש יכול נתברך הבית כו' לא נתברך הבית בגללו אין מעניקים לו ת"ל הענק תעניק מ"מ א"כ למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה, א"כ א"ש דמה דממעט יורשיו הוא ממעט אם לא נתברך הבית בגללו, דאז אין מעניקים ליורשיו רק לו לעצמו, דחסה רחמנא על נפשו של עבד, אבל אם נתברך הבית בגללו אז שפיר שייך ליורשיו דהוה כמו שכר פעולה, ולכן הא דאמר בגמרא דילן לו ולא למוכר עצמו קאי אסיפא נתן תתן לו (ואפשר דכצ"ל הגירסא בגמ') ומשני ההוא מבעי לו ולא ליורשיו, פירוש, דאף אם נתברך הבית אין מעניקים ליורשיו, ופריך הגמרא אף האי פעולתו ליורשיו ואם נתברך הבית בגללו הוה כשכר פעולה [והא דכתב קרא לא ירע לבבך בשלחך אותו כו' כי משנה שכר שכיר מיירי בנתברך הבית בגללו כמובן] ומשני לו ולא לבע"ח וא"כ כל שקלא וטריא דגמ' דילן קאי באופן שנתברך הבית בגללו, אבל לא נתברך הבית בגללו שפיר הוה כמו דרשת הספרי לו ולא ליורשיו, וא"כ הספרי עם הגמרא תואמים יחדיו, וגדולה מזו דראב"ע סובר דאם לא נתברך כו' לא מעניקין. והוא ענין נכון בס"ד.

יג

הרמב"ם הלכות עבדים פ"ב כתב אפילו חלה והוציא עליו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם. מזה מוכח דמי שחלה וחברו הוציא עליו לרפאותו דחייב לשלם לחבירו והוה כפודה את חבירו מבית השבי דחייב לשלם לו ואפילו שכר בטילה חייב לשלם לו יעו"ש, כן ה"נ רק בעבד דרפא אותו אדעתא דידיה, כדי שיהיה לו עבד שישמשנו הוי כהוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבא ואכל קמעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, כן ה"נ מה ששימשו הוי כאילו אכל מנכסי אשתו. ובלא"ה רפואה שאין לה קצבה הוי כמזונות ואיהו חייב במזונותיו, ועיין חו"מ סימן סמ"ך. (ומצאתי מקור דברי רבינו בהראב"ע בשם ר' סעדיה גאון בפ' משפטים). ודו"ק.

טו

ספרי פסקא ק"כ על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום, ביום רוצעים בלילה אין רוצעים. נראה, דהך ספרי קאי למאן דאמר מוכר עצמו הוא נרצע דאילו למ"ד דדוקא מכרוהו ב"ד נרצע ובמכרוהו ב"ד כתיב והגישו אדוניו אל האלדים ואיתא במכילתא אצל הדיינים שימלך במוכריו רבי אומר כו' אבל כאן (פירוש במוכר עצמו) אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו, א"כ כיון דבעי דיינים ודין אינו רק ביום מדאיתקיש ריבים לנגעים וביום הנחילו כו', ולכן השמיטו הרמב"ם, משום דפסק מוכר עצמו אינו נרצע ובמכרוהו ב"ד ידעינין בלא הך קרא, דלא גרע משאר דינים, והספרי קאי למ"ד מוכר עצמו נרצע ונרצע בינו לבין עצמו, וצריך קרא דדוקא ביום. ודו"ק.

יז

ואף לאמתך תעשה כן. יתכן דלפי הנך דמפרשי דאין יעוד אלא לדעת, פירוש מרצונה ודלא כר"ת בפ"ק דקדושין ה' עיי"ש הכי אמר שכמו שבעבד עברי לא רשאי לשעבדו, רק שיהא חפץ בזה ורוצה להיות עם אשתו השפחה ואהבך ואת ביתך, כן באמתך אשר אם תיעדה לא תיעד אותה בעל כרחה רק באופן שתשאל את פיה ותרצה בך להיות לך לאשה, כי אוהבת אותך או את בנך. ורז"ל דרשו להענקה (עיין קדושין י"ט) וזה ואף לאמתך שההענקה הוא לאביה תעשה כן אף שאין ההענקה לעצמה. ודו"ק.

יט

כל הבכור אשר יולד כו'. הנה לר' טרפון דמספקא ליה סוף פ"ב דבכורות ביוצא דופן אם קדוש בבכורה, יעו"ש, צריך להבין אטו לדידיה מספקא אם יוצא דופן כשר לקדשים. ונראה דסבר דלידה בקדשים גמרינן מלידה דאדם דליכא לידה רק ממקום שמזרעת, ויעוין פרק יש בכור (בכורות מ"ז ע"ב) בתוס' רק דסבר כרבנן דהזכר תקדיש היינו שיהא מצוה להקדישו בפה אע"ג דקדוש מאליו, ולזה אמר כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך מכלל דאיכא בכור דאינו נולד והוא יוצא דופן דלידה לא הוי רק ממקום שמזרעת ורק הבכור שנולד דרך רחם מצוה להקדישו, אבל יוצא דופן, כיון שאינו קדוש בתמורה והוי כאין מינו קרב יעוין רש"י תמורה י"ז, לכן אם כי קדוש להיאכל במומו, בכ"ז אין מצוה להקדישו. והא דאמר דמספקא ליה לר"ט כו' הוא מהשני הבא אחר יוצא דופן דנאכל במומו. ודו"ק היטב.

ספרי פ' קכ"ד כל הבכור מגיד שהבכור נאכל כל שנתו א"ל אלא בכור תם בעל מום מנין ת"ל כל הבכור מכלל שנאמר לא תעבד בבכור שורך מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה א"ל אלא תם בע"מ מנין ת"ל כל הבכור. הרמב"ם פסק דבעל מום נאכל כל שנתו מן התורה ויעוין בחידושי לבכורות מה שישבתי מה דקשה עליו מסוגיא דירושלמי ר"ה. ולפ"ז נולד לנו דבר חדש דהא דהגוזז והעובד בפסולי המוקדשין לוקה (בכורות דף ט"ו) היינו מרבויא קרא וכל. ונסתר מש"כ התוס' בכמה דוכתי ומהם בביצה דף י"ב ובע"ז ס"ז דאמרינין כיון דאהדריה קרא אהדריה לאיסורא קמא. ובזה דחה ר"ת שיטת ר"י דאורלייניעש דטע"כ אין לוקין עליו דלא ידעינין רק מתעבירו באש, והא דצריך קרא דתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב היינו משום דגיזה דמפקינין מקרא דכל לא הוה מרבינין למלקות וכמו דנפ"ל מקרא דכל חלב לרבות ח"ש ולא למלקות וכן כתב רמב"ם גבי היוצא מן הטמא טמא, עיי"ש או דצריך קרא לקדשים שנפדין במומן דמכל לא ידענא רק גבי בכור, אבל השתא דכתיב תזבח ולא גיזה ידעינן למלקות מכאן דכל עיקר לאו דגיזה ועבודה הוא מהכא הזכר תקדיש. ודו"ק.

לא תעבד בבכור שורך ולא תגז בכור צאנך. יתכן דקאי על בכור הנולד בעדרו של כהן כדמסיים לפני ד' אלודיך תאכלנו זה הכהן גם הוא אסור בגיזה ועבודה, ולכן כתוב שורך וצאנך, ולכן אמרו בגמ' לר"ש קשיא דכל קושיא יש לה תירוץ, בכורות דף ט'.

בספרי א"ד שישוה לו בגיזה ת"ל לא תעבד בבכור שורך ולא תגז. פירוש דמקו"ח אין עונשין מן הדין, לכן קאמר דידעינין מדכתיב ולא תגז וקאי ארישא וכן קאי לא תעבד אסיפא, וכן איתא בגמ' חולין קל"ז. ודו"ק.

כ

לפני ד' אלדיך תאכלנו לכהן הוא אומר כו' רש"י. ומזה דמדבר לכהן ואותו מצוה כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש, וזהו כדברי המשנה פ"ב דבכורות הכהנים כו' חייבים שלא נפטרו אלא מפה"ב ופ"ח. ויעוין דף ד' ובתוס' שם ודו"ק. ולכן אמר בבקרך ובצאנך דוקא, שע"ז מצווה גם כהן ולוי.

לפני ד' אלדיך תאכלנו שנה בשנה וכו'. קשה לי כעת על הרמב"ן. בספר המצות בהשלמתו למ"ע מצוה א', דחשיב שנצטוינו לאכל מע"ש ובכורות לפני האל יתעלה, עיי"ש באורך. וא"כ אמאי לא חשיב ג"כ מה שנצטוינו לאכול בשר בכור בתוך שנתו דמקרא מפורש הוא בפ' ראה לפני ד' אלדיך וכו' במקום אשר יבחר ומרבויא דכל מרבה בספרי שאר קדשים (עיין ר"ה ה' ותוס' שם ודו"ק), ובפרט לשיטת רמב"ם ז"ל קאי ג"כ על בעל מום, דזה לא שייך בשאר קדשים דנפדין הן. ולאמר דזה הוה חלק מכלל המצוה של אכילת בכור לפני ד', זה לא שייך דהא הוא אינו נפסל לאחר שנתו וגם אחר שנתו מקיימינין עשה ואכלת לפני ד' אלדיך וכו' בכורות בקרך וצאנך, אם כי כבר עבר על מקרא דלפני ד' אלדיך תאכלנו שנה בשנה. וזה מחוור יותר ממש"כ הרמב"ן [בהשלמתו שמה] במצוה ט' לענין לתרום מן הרעה על היפה עיי"ש באורך. וצ"ע.

אשר יבחר ד' אלדיך לשכן שמו שם. בפסח ועצרת נזכר אשר יבחר לשכן שמו שם, ובסוכות נאמר אשר יבחר ולא כתוב לשכן שמו שם. נראה טעמו דבראש הפרשה כתוב ונתצתם כו' לא תעשון כן כו' כי אם אל המקום אשר יבחר ד' כו' לשכן שמו שם, משום דענין העו"ג היה להוריד רוחניות הכוכבים אל הצורה המכוונת, וכמבואר הכל בדברי הראב"ע, לכן אמר, כי במקדש לא תכוונו להוריד רוחניות שום משפיע רוחני או כוכב, לבד השי"ת ששכן שמו שם לשמו בלבד המיוחד. ובירושלמי פרק כל הצלמים אמרו דהטועים בעו"ג מודים דאין עו"ג שולט בים, ולכך כל הכשפים נבדקין על המים, משום שהמים באין מן הים ואין עו"ג שולט בו, לכן בפסח ועצרת שנדונין על התבואה ופירות האילן יש לטעות חלילה להוריד רוחניות ענין אחר זולת השי"ת, לכן אמר לשכן שמו שם, שרק הקב"ה לבדו הוא השליט, ולא מסר ההשפעה לשום נברא זולתו, אבל בחג שנדונין על המים, בזה גם הטועים מודים שאין זה שייך לשום נברא ולשום משפיע זולת השי"ת לבדו, וכמו שאמר היש בהבלי הגוים מגשימים, שגם הם מודים שאין שום מבוא לטבע בגשמים, ולכן הם יורדים בגבורה, לא הוצרך להזכיר לשכן שמו שם. ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.