בית מאיר/אורח חיים/לב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־13:49, 13 באוקטובר 2023 מאת הר יונה (שיחה | תרומות) (גירסא ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף



טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
נתיב חיים
עיקרי הד"ט
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד



מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


בית מאירTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png לב

ס"ז תפילין על הקלף וכו' וביאר דהצד הקרוב לבשר נקרא דוכסוסטוס והצד החיצון הוא קלף והוא שיטת התוס' שבת ע"ש. ע"פ הכרעתו בב"י שכן דעת כה"פ ושם נמי בשם המרדכי שאף רש"י ז"ל הכי פירש ולא די שיגעתי ולא מצאתי לא בשבת ולא במנחות כ"א אדרבה לענ"ד מוכח ברור מרש"י מס' שבת דאזיל בשטת הר"ן בשם הרמב"ן. ולענ"ד פירוש זה מוכרח מן הש"ס שם דהיינו צד החיצון הוא דוכסוסטות וצד הפנימי הוא קלף שהרי בגמרא משני התם אידי ואידי במזוזה והא דשינה וכתב אקלף במקום שער והא וכו' ומה מאוד תמוה דא"כ מאי ארי' ששינה וכ' מזוזה על קלף במקום שער הא אפי' לא שינה וכתב במקום בשר נמי פסול דהא לשיטה זו מזוזה דוקא אדוכסו' וכה"ג קשה במנחות איפכא ע"ש ודוק והתוס' הרגישו בקושי' זו במנחות אלא דנקטו בלשונם דלא הוי השינוים מענין א' באופן דלא הוי קושי' כ"כ כ"א בהצטרף קושי' דלישני הגמרא בשבת אתפילין ובמנחות אמזוזה אבל לדידי נראה הקושי' עצומה דאף לתירוצם שם בשם הר"ר יוסף דלא שייך לשנויי באופן אחר מ"מ קשה דאף בגווני דמשני הש"ס לא אזלה השטה דשינה בזה כו' הכא אמזוזה והתם במנחות אתפילין ומשום מאי אירי' כנ"ל ורש"י ז"ל נשמר בזה ופי' בשבת בלשון זה הא דכתב אקלף אפילו במקום בשר הוסיף תיבת אפילו לתרץ קושי' זו ור"ל דמה דנקט שינה בזה לא בא להורות הא לא שינה כשר אלא להורות דלא תימא דין לא שינה וכתב אקלף במקום בשר דהיינו צד התחתון הדבוק לבשר הוא דפסול משום שהוא בתכלית הריחוק מן השערות משא"כ בשינה נה וכתב אקלף במקום הדבוק לדוכסו' יהא כשר משום שהוא יותר קרוב להשיער ונמי תטעה ותאמר דדוכסוסטות אינו פסול במזוזה אף אם שינה וכתב במקום הדבוק לקלף יען שהוא עכ"פ יותר קרוב להשיער מצד פנימי של קלף לכך תנא שינה בזה אפילו בקלף ובזה דהיינו ששינה בדוכסו' פסול ומכ"ש בהקלף בלא שינה דפסול דזה תכלית האחרון במקום שער דהלכה למ"מ מאוזה במקום שיער ר"ל דעיקר ההלכה למ"מ שנאמרה במזוזה אדוכסו' אין ההקפידה על השם מה נקרא דוכסו' או קלף כ"א כדי ליהוי מזוזה במקום שער ממש דהיינו צד החיצון של דוכסו' ולכן אפילו רק שינה וכתב אדוכסו' במקום הפנימי נמי פסול ואפילו שינה וכתב אקלף במקום המדובק לדוכסו' נמי פסול וכ"ש בלא שינה כנ"ל וכל זה לפי' הר"ן אבל לפי' התוס' א"א בשום צד לפרש דברי רש"י שהוסיף אפילו שינה וכתב ומכ"ש לא שינה דמאי כ"ש אדרבא יש ב' ענינים לפסול ובלא שינה אינו כ"א ענין א' כמבואר בתוס' מנחות וכמו כן במנחות נמי אזלה הסוגי' כהוגן דשם עיקר הקפידא בתפילין שיהי' במקום בשר ממש ואשמעינן התנא דאפילו שינה בדוכסו' ליכתוב על מקום הדבוק שהוא קרוב להבשר נמי פסול וכ"ש לא שינה כנלע"ד ברור כונת רש"י וממילא מתורץ דלא אפשר להגמרא לשנויי בשבת אתפילין ובמנחות אמזוזה דפשיטא בשבת כיון א ק נמי אדוכסו' שהוא עכ"פ יותר מרוחק מהבשר מהקלף אפילו בשינה מכ"ש דכשר על קלף בשינה דהיינו מקום המדובק וכה"ג במנחות לא אפשר לשנויי אמזוזה כיון דכשירה על הקלף שהוא מקום רחוק מהשיער מכ"ש דכשירה בדוכסו' אפילו בשינה. ודוק כי לענ"ד יש מזה ראי' ברורה לשיטת הר"ן כי לשיטת תוס' לא אזלו כלל כל אותן הדברים. ויען שמדברי הרמב"ם אין הכרע כבב"י לענ"ד לדינא יש להחמיר כסברת שני הפירושים:

סעיף י"ח עיין ט"ז מה שמביא בשם הב"ח. ובמ"א סי' קמ"ג סק"ז כתב ומיהו הרשב"א לא הכשיר אלא כשנכתבת האות כתיקונו ונדבק בסופו אבל כשנדבק באמצע וכ"ש בראשו מודה דפסול כמ"ש בתשובה סי' תרי"א ואמת שברשב"א מבואר דבתחילתו כתב דפסול ולא מהני תיקון גרירה משום דהוי חק תוכות משא"כ בסופי' כיון דמהני תיקון גרירא אף קודם שתיקן כשר מדר"ז כל הראוי לבילה ולעד"נ דבריו צ"ע דא"כ אף בתחילתו מה בכך נהי דלית לי' תיקון גרירה משום חק תוכות מ"מ הא אית לי' תיקון למחוק כל השני אותיות וליכתוב אחרים במקומם ונמי נימא דאף בלתי תיקון כשר משום כל הראוי לבילה וזה ודאי אינו דא"כ חסר יריעה נמי נימא הכי וא"ל דאיירי בתפילין דפסול משום שלא כסדרן דבהדיא בתשו' תרי"א איירי בס"ת וגם כדכתיבנא דא"כ חסר יריעה נמי ליתכשיר ונראה דהכי כונתו דדוקא בסופו דיש תקנה לאות זה ע"י גרירה אין ראוי לקרות על אות זה פסול דלא מקרי אות פסול כל כמה דלא נתקן משום כל הראוי וכו' משא"כ בתחילתו כיון דגרירה אינו מועיל נמצא דאות הזה שם פסול עליו דהא אין לו תקנה והוא כחסר ואין לדון על החסר נמי דליתכשר הספר בלא תיקון מטעם כל הראוי דזה פנים חדשות במקום מה דחסר בזה לא אמרינן כל הראוי וכו' וא"כ לדידן שפסקינן כהרא"ש דאף בתחילתו יש תקנה בגרירה נהי דפסקינן בזה דלא כהרשב"א דאף בסופו פסול בלא גרירה מ"מ להוציא אחרת הכריע לסמוך על סברת הרשב"א בזה דהיכא דיש תיקון לגוף האות ע"י גרירה אף קודם התיקון כשר נמצא לדידן בתחילתו וסופו שוה לענין כל הראוי וכו' אמנם באמת רואה אני שכל הפוסקים שבב"י הכא חולקים על הרשב"א בעיקר סברא זו שהרי כתבו בהדיא דבין מלמעלה ובין למטה כשר בתיקון ופסול בלא תיקון ולא חיישו כלל לסברת כל הראוי ואף לענ"ד אף שיודע אני מיעוט ערכי שאיני כדאי להרהר אחר סברת הרשב"א מ"מ מאחר שאני רואה שגדולי ישראל חולקים הנני אך כמפרש דעתם שסברי סברא דר"ז עד כאן לא נאמרה אלא גבי בילה כדאיתא במנחות י"א ע"ב בתוס' שם שכבר הי' ידוע לר"ז דאפילו לא בלל כשר ואינו מעכב ולא המציא ר"ז אלא לפרש טעמא דמתני' של ס"א עשרונים דאף דבר המפורש שאינו מעכב מ"מ ראוי בעי והכל מטעם התוס' שם ודומיא דהכי קריאה דבכורים ודהחולצים דכבר מפורש במתני' דאינו מעכב מועילים לנו דברי ר"ז לחומרא דמ"מ ראוי עכ"פ בעינן משא"כ מה שמפורש בהדיא פסול כנ"ד דאף הרשב"א מודה דלגמרא דידן נאמר סתמא כל אות שאינו מוקף גויל פסול והיינו אפילו בסופו מה יועיל להכשיר מטעם כל הראוי (ואולי כונת הרשב"א ז"ל ע"פ הסברא של חוקקים להשלים הנאמר בגמרא והלשון כל הראוי ל"ד) כל הראוי לא נאמר אלא לחומרא ולא לקולא תדע ביציקה גופה נמי נאמר כל הראוי וכן בחטאת הפנימית דמבואר פרק ב"ש שאם חיסר מתנה אחת לא כיפר נמי נימא דוקא בנטמא או נשפך יתר הדם לאחר מתנה אחת ובישנו להדם נימא כל הראוי ודוחק לידחק ע"פ סברתו דזה נמי מקרי פ"ח ולא שייך לכל הראוי וצ"ע ואולם עיינתי בתשובת הרשב"א וכמדומה שלא החליט דעתו בזה ליפסק דבדיבוק למטה יהא כשר אף קודם תיקון שהרי טרם שביאר הירושלמי כתב ומיהו לענין דבוקים יש מקום עיון וכו' ע"ש ומ"ש ריש דבריו ומ"מ יש דבוק שאינו פסול אפשר לידחוק דהכי כונתו שאינו פסול ויש לו תיקון גרירה ויש שאינו מועיל ועיינתי עוד בב"י ולענ"ד אף שהב"י מביא תשו' רשב"א על דברי הסמ"ק מ"מ לבי אומר לי שלא בחדא מחתא מחתינהו דיראה הסמ"ק לא סבור בזה סברת הרשב"א דכל דכשר ע"י תיקון גרירה אף קודם התיקון כשר מכח כל הראוי שהרי כתב אבל אם כבר נכתבה כתיקונה ואח"כ נפל דיו עליו יטלנה כדאמרינן וכו' ומשמע אבל קודם שנטל פסול כיון שאין האות ניכר וליתכשר ע"י כל הראוי א"ו דל"ל סברא זו אלא דאפשר לפרש דעתו בטעם הירושלמי בשני אופנים א' יש לומר דנגיעה למטה מודה הירושלמי דתיקון בעי שיהא מוקף גויל ופסול קודם תיקון ואך בזה נשתנה דבתחילתו שמאז כל הכתיבה היתה בפיסול לא מהני הגרירה משום דהוי כחק תוכות ולהכי קרי לי' הירושלמי פסול משום דלעולמים הוא ובסופו קורא לי' כשר מפני התיקון המועיל בו ולפ"ז ודאי אין מי לסמוך עליו ואפילו בנמצא בשעת הקריאה נגיעה במשהו יש לנהוג כדמביא הב"ה בשם שיורי כנה"ג דתמיד יש להוציא אחרת אופן ב' אפשר נמי דעתו בהירושלמי כמשמעות פשטות הרשב"א דאף קודם התיקון כשר אבל לא מטעם כל הראוי כ"א ע"פ דרך הב"י בתירוצו השני לקושייתו האיך מכשירינן נקב הא לא הוי מוקף גויל ותירץ דבכתב ואח"כ ניקב כיון דמתחילתו הי' מוקף גויל שוב אין פוסל בו וי"ל ה"ה בנגיעה בסופו והסמ"ק אינו לומד מן הירושלמי כ"א ממה שכתב פסול ואפילו תיקון לא מהני וע"כ מטעם ח"ת וא"כ שפיר הי' לנו סעד בנמצא תוך הקריאה נגיעה בסופו ליסמוך על הסמ"ק בשם הירושלמי בצירוף הרשב"א:

אבל לענ"ד זה אינו דא"כ קשיא מנ"ל פי' הירושלמי דלמעלה פסול ולא מהני תיקון דילמא פסול היינו בלא תיקון בשלמא להרשב"א אילו מהני תיקון ממילא בלא תיקון נמי כשר מכח כל הראוי אבל לדידן קשיא לכן מסתבר יותר הפי ראשון דאף למטה מה דנאמר בהירושלמי כשר היינו ע"י תיקון וממילא מוכח דלמעלה פסול אף בתיקון ומה שמסיים אבל אם כבר נכתבה וכו' יטלנה קאי נמי על נגיעה בסופו ונקיט חדא וה"ה לאידך ועדיין צ"ע בגוף הסמ"ק יוכל להיות לעמוד יותר על המכוון וגם כבר הארכתי בתשו' דבדעת הירושלמי א"א להעלות תירוץ ב' של הב"י ומפני שתשובה זו עיקרה שייכה לסימן זה אעתיקנה בסמוך בסימן זה:

סעיף לו בט"ז ס"ק כ"ו בא"ד וגם להרא"ש אין כאן פתיחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעור לא הוי פתיחה נ"ב כדבריו לענ"ד מבואר בהלכות מזוזה להרא"ש שמסיים וטוב שלא יניח כשעור שלשה אותיות בסוף השטה וכן בראש השטה לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתימות וכן במרדכי מביא באמת בשם הסמ"ג זה לפרש הירושלמי פתיחה מכאן ומכאן סתימה ע"ש פ' הקומץ:

שאלה מעיר שניפליס הסמוך לק"ב מאיש אחד שהי' אז שם התורני המופלא מו"ה פישל מקראקא בלשון זה אודות ס"ת חדשה השייך לר' ברוך נמצא באיזה מקומות נקבים קטנים כנקבי מחט בתוך כתב האותיות מקומו הם תוך הכתב ממש באמצע הכתב ומקומות הן בתוך הכתב ומגיעים למוקף הגויל ובפרשת נח יש כמו ג' שורות כך ביחד שבא מחמת הגרר שגרר הסופר ותיקן הטעות שטעה ימחול על כבודו הרמה ויורינו אם מותר לדבק מטלית תחתיו או לחתוך ולעשות מטלית ולכתוב חדש גם יש מקומות שנכתב אותיות חציו על קלף היריעה וחציו על המטלית אמת שהגאון ט"ז מכשיר בסי' ר"פ סק"ז אך שארי גאונים פוסלים ימחול על כבודו הרמה ויורינו איך נוהגין הכ"ד פישל מקראקא:

תשובה הן הגיעני שאלת חכם הנוגעת ומדברת בכבוד תורתינו הקדושה והטהורה. ובמה דסיים אפתח ע"ד המחלוקת של הט"ז עם חמיו הב"ח בדין אותיות חציו על המטלית יש להחמיר ליקח מטלית זה ולעשות אחר באותיות שלמים או על היריעה או על המטלית חדא דלו יהא אך ספיקא דדינא כאשר הנק"הכ כותב שאין ראיות הט"ז מכרעת ממילא ראוי להחמיר ל"מ להפוסקים בסי' רע"ט דבחסור או פסול אפילו אות אחת אף לענין הקריאה היא פסולה וכל הברכות הוין לבטלה פשיטא דמחשש ברכה לבטלה החיוב להחמיר אלא אפילו להר"ן ודעמי' שבסי' הנ"ל דלקריאה אינו מעכב מ"מ כולהו מודו להרמב"ם דמדאורייתא פסולה היא לענין קיום המצות עשה דוכתבתם וא"כ עכ"פ ספק תורה הוא לגבי דהאי גברא דרוצה בקיום המצות עשה והחיוב להחמיר כהב"ח ולא עוד אלא שלענ"ד בלא טעם הב"ח יש מקום ליפסול מטעם דבעינן כתיבה תמה וכתב כזה שהחצי על המטלית לאו כתיבה תמה ועד כאן לא הוצרך המהר"יק לטעמו דבנקרע תוך הכתב לא יהנה מטלית מחמת שלא חשוב מוקף גויל אלא בנכתב ואח"כ נקרע דבשעת כתיבה תמה היתה והוצרך לטעמו דעכ"פ לא חשוב תו בתר שנקרע מוקף גויל אף לאחר התיקון וכמבואר בדבריו משא"כ כשנכתב מתחילה כנ"ד לענ"ד אין כתיבה תמה הוא ומנא אמינא מהא דאיתא במנחות ל"ד אמר קרא וכתבתם כתיבה תמה והדר על מזוזות ופרש"י ז"ל ואין כתיבה תמה על העצים ואבנים וכנראה מסתימת פירושו הטעם שא"א שיהי' חלק כנייר וקלף ועי"ז אין הקולמוס עוברת עליהם בחליקות ובשלימות ולאו כתיבה תמה מקרי ומכ"ש לכתוב על מקום מדובק ממש אות אחד דלדעתי גרע חלקתו מעץ חלק ברהיטני ואפילו לפי' תוס' שהוסיפו תיבה אחד בד"ה וכתבתם ומסיימו ימו לפי שאין מתקיים כנראה מדבריהם שבשביל זה לא מקרי תמה שאין מתקיים וסופו להתפרד האותיות מן העץ ואבנים אף אני אומר אות כזה שחציו על מקום הדיבוק ממש נמי אין סופו להתקיים כמו כתיבת אות שלם על עור אחד מפני שסופו להתפרד הדיבוק והאות תשבר מכל הלין טעמא יראה להחמיר:

וע"ד השאלה ראשונה שנמצאו באיזה מקומות נקבים קטנים כנקבי המחט בתוך כתב האותיות ממש וכתב מעלתו שנראה שבאו מחמת הגרר שגרר הסופר וכתב לתקן על הגרר נמצא לדבריו היו נקבים אלו קודם שנכתב התיקון וכנראה מתוך שאלתו הם בענין זה שהדיו של האות מקפת הנקב מכל צד אלא שבתוך הדיו ממש יש נקבים קטנים כחודו של מחט וכשבודקים הספר נגד השמש נראים הנקבים בנדון זה נראה לענ"ד להקל כדעת הב"ח בא"ח סי' ל"ב שמכשיר כגון זה אף הט"ז שם סק"ז פוסל ולעיל כתבתי להחמיר מטעם ספק רה הכא שאני חדא דראיות הב"ח מכרעת מדקאסר ר"ז פרק קומץ קולמסא בדיק לה וע"כ היינו שהקולמוס מתעכב שם כמו שמתעכב הציפורן בפגימת הסכין והתוס' וכל הפוסקים ירשו דהיינו חדא עם מה דאמרו במערבא כל שהדיו עובר שם ונו נקב וידוע שנקב קטן כזה שדיבר בו הט"ז א"א להיות נבדק ע"י הקולמס ש"מ שכשר הוא באמת ואין צריך להיות נסתם ממש ע"י הדיו. ותו שהרי המ"א ס"ק ט"ו סותם כהב"ח והוי הט"ז יחיד נגד רבים וגם המ"א בתרא הוא נגד הט"ז ומאביי ורבא אילך הלכתא כבתראי לכן אף בספק תורה יש לסמוך על המקילין ועוד יש להביא ראי' קצת לדעת הב"ח מדלא ביארו כלל הרמב"ם והטור זה הדין בדיעבד ולא כתבו דינו אלא איך לנהוג לכתחילה דהיינו שעל קלף שנקב בתוכו לא יכתוב ואם הדיו עוברת עליו מותר לכתוב והי' להם לבאר אם אירע שנכתב על נקב שדיו אינה עוברת עליו כנ"ד וכאשר דיבר בו הט"ז. וביותר קשה על הרמב"ם שמנה במספר כ' דברים בפ"ח המעכבים ומדלא מנה עוד זה דכתב על הנקב שהי' בשעת כתיבה דמיפסל אפילו לא נשתנה צורת האות מטעם כתיבה תמה וכדעת הט"ז' וכ"ת אף לדידי קשה להנ"ל דיש ליפסול אות שחצי' על המטלית מטעם כתיבה תמה ולמה לא מנה אותו הרמב"ם ז"א דידוע דרכו של הרמב"ם ז"ל שאינו מעתיק אלא המפורש בש"ס ולא הנלמד מתוך דקדוק או היקש הש"ס:

משא"כ דין זה דאתמר בגמרא דמערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב מדוע לא נימא דאתמר נמי לענין דיעבד והרי הוא מפורש אלא ש"מ משום הכי לא תני לי' משום דא"א להמצא דלא נחשב אלא מה שחולק האות לשנים ועל זה ודאי הרגיש בו הסופר קודם הכתיבה משום דנראה לעינים ואם לא הרגיש קודם הכתיבה וגם בשעת כתיבה ואח"כ מרגיש בנקב שחלוק האות בו לשנים ודאי דנינן אותו בניקב אחר הכתיבה ואמרינן מדבדק לה הסופר בשעת כתיבה בקולמסו ולא אשכח ועתה נמצא מסתמא אחר הכתיבה נמצא משא"כ לשיטת הט"ז קשה דהא ודאי אפשר להמצא נקב קטן כזה שהי' בשעת כתיבה והסופר לא הרגיש ונדון דידן יוכיח וק"ל:

עוד בהשלישית שנמצאים נקבים קטנים בתוך חלל האותיות ומגיעים עד שמכחם נחסר היקף הגויל באותו מקום קטן שהנקב בסמוך לו בזה כבר הורה הט"ז בסי' ל"ב ססק"ח בא"ח דכשר (ואף שכתב ודומה לאם נפסק חלק מצד אחד בחוץ והנשאר קיים באותו צד גופו דלא מצינו בזה פסול ובאמת דין זה של צד חוץ יש לדון הרבה מ"מ בצד פנים לענ"ד יש לסמוך עליו מפני שבל"ז רה"פ אינם מצריכי' היקף גויל תוך האות) ואף די"ל בנ"ד עד כאן לא הוציא הט"ז הכשרו ממשמעות הטור בשם הירושלמי אלא בכתוב ואח"כ ניקב בפנים נקב קטן משא"כ נ"ד שהי' ניקב ואח"כ כתב וידוע דזה גרע כדמחלק סי' הנ"ל הש"ע סעי' י"ו בסופו והוא ע"פ תירוץ שני שבב"י על וא"ת שלו וא"כ בנ"ד אפשר יש להחמיר אבל אם נתפיס טעמו דט"ז לעיקר שלא נקרא זה אינו מוקף גויל ממילא ה"ה אף בנ"ד כן דמ"ש:

ועוד לענ"ד צ"ע דברי הב"י ז"ל בב' התירוצים תירוץ א' מחלק דלא פסל מוקף גויל אלא ע"י דיבוק ולא ע"י חיסרון ונקב ודייק הכי מרש"י ע"ש מזה תימא שהרי הטור מביא הירושלמי שפוסל בניקב החלל מטעם היקף גויל ומ"מ כותב דין דניקב ירך הה' ואינו משגיח בקושי' זו ותירוץ ב' שמחלק בין ניקב ואח"כ כתב דפוסל ובין כתב ואח"כ ניקב דכשר נמי סתור ממשמעות הטור שמביא דינו דהירושלמי בפירוש על כתב ואח"כ ניקב וכדמקשה באמת הט"ז ס"ק י"ד אבל כזאת נפלאתי על הט"ז שכתב הטור מוכרח שסובר תירוץ א' דב"י ובלי ספק אגב שיטפי' כתב הכי דהא לתירוץ א' אין פוסל נקב כלל מטעם היקף גויל וכיון שבעצמו כתב שמוכרח דעת הטור שאף בכתב ואח"כ ניקב פוסל מכ"ש שפוסל בניקב מטעם היקף גויל ואיך אפשר שסובר תירוץ א' והנה עיינתי בהלבוש וראיתי שהרגיש ולכן השמיט בסעיף ט"ו דין הירושלמי. אבל מאוד תמהני דא"כ קשה הרי כל הפוסקים שמביא הב"י לא כתבו פלוגתא בין תלמודן להירושלמי אלא במה שצריך היקף גויל לתוך האות אבל מה שנלמד מן הירושלמי דנקב פוסל מטעם היקף גויל אדרבה למדו ממנו דהיינו הדין של ניקב ואח"כ כתב וכן האריך האות עד סוף הקלף כמבואר בב"י שאך נלמד מן הירושלמי ומנ"ל כיון דבל"ז מוכרח דתלמודן חולק על הירושלמי דהירושלמי אינו מחלק בין ניקב ואח"כ כתב לאיפכא ובתלמודן מוכרח לחלק וזה מהיפוך להיפוך דהרי מבואר בב"י דבירושלמי מחלק בדיבוק אותיות בסופו כשר והיינו משום דנכתב ואח"כ נעשה אינו מוקף ולכן כשיגרר לא נחשב חק תוכות ולהכי אפילו לא נגרר כשר ואנן הוציאו מסתימת תלמידן תמיד לפסול הרי דמחמרינן יותר מהירושלמי בנכתב ואח"כ נעשה אינו מוקף מחמת דיבוק וכשהחסרון אינו מוקף בא ע"י נקב הירושלמי פוסל בפירוש אפילו בנכתב ואח"כ ניקב ואנן יהא מכשירן ותרווייהו דינין חד טעמא נינהו ויהי' מהיפוך להיפוך. ויותר מסתבר כתי' א' דלתלמודן אינו פוסל היקף גויל אלא ע"י דיבוק וע"י ניקב כלל כלל לא ועל גופא דדינא דהירושלמי ל"ק מה נשתנה דבפסול היקף גויל ע"י נקב פוסל אפילו בנכתב ואח"כ ניקב ובפיסול היקף גויל ע"י נגיעה מכשיר בסופו הואיל ונכתב בכשרות די"ל שהא דסובר הואיל ונכתב בכשרות שוב לא מקרי תיקונו חק תוכות וממילא אף דעדיין לא נתקן מטעם הרשב"א דכל הראוי לבילה (אך הוא צ"ע כנ"ל) והא תינח בפיסול נגיעה דאפשר לתקוני משא"כ בפיסול נקב דלא אפשר לתקוני מה בכך שנכתב בכשרות מ"מ עכשיו אינו מוקף משא"כ לדידן שסברינן הואיל ונכתב בכשרות אף דלא אפשר לתקוני דהיינו בניקב יהא כשר ובנדבק בסופו שכבר נכתב בכשרות קודם שנדבק יהא פסול לכן אם לא אפשר להשוות דעת הירושלמי עם דעתינו נוח יותר תי' א' דהב"י כמשמעות הרמב"ם שאינו מזכיר כלל פסול דהיקף גויל ע"י ניקב ומה מאוד תמהתי על הב"י שכתב על תי' ב' וזה נראה להדיא מדברי הרמב"ם פ"א והמעיין יראה דאדרבה כתי' א' מוכרח שהרי בפ"ח כשמנה כל הפסולים אינו מזכיר אלא פיסול דיבוק או ניקב בגוף האות ואילו נקב בצד האות לא הזכיר כלל ואילו סובר דבניקב ואח"כ כתב בצידו ואינו מוקף גויל מבחוץ יפסל מטעם היקף גויל ע"כ שלומד הפי' הנאמר צריך שיהא מוקף גויל אתרווייהו נאמר בין ע"י דיבק ובין ע"י נקב. הרי הדין מפורש בגמרא ומדוע אינו מזכירו ומה שחילק בפ"א בין כתב ואח"כ ניקב לניקב ואח"כ כתב היינו בנקב תוך הכתב עצמו דהיינו תוך הדיו ומשום דאז בניקב ואח"כ כתב עליו לא מהני שיעור אות כמבואר בב"ח משום דהי' פיסולו משום כתיבה תמה משא"כ נקב בצד האות אינו זוכר כלל כנראה דלית לי' כלל וכן מביא הב"י עצמו תיכף אח"כ בשם תשו' ר"ל בן חביב כדברי וצ"ע וקצת יש להביא ראי' מתלמודן דמוקף גויל אינו פוסל מחמת נקב מהקומץ דף ל"ה רב דימי אמר לא צריך קולמסא בדק לה והא תינח שהקולמס בודק נקב שתחת הכתב שהדיו אינו עובר עליו מ"מ יהא צריך בדיקה מנקב שבצד האות מבחוץ שיהא נקב ואח"כ נכתב בלא היקף גויל אלא משמע דלית לן בה תו קשה לשיטת תירוץ ב' מי"ד סי' ר"פ כדהרגיש בסתירה זו הלבוש עצמו ששם פסק הרמ"א ע"פ המהרי"ק ואם נחלק וכו ולא מהני וכו' ומבואר טעמו בב"י משום דכשהי' נחלק הי' פיסולו משום חיסרון היקף גויל והרי שם הי' נכתב בכשרות ולתירוץ סתירה זו כתב הלבוש שם והביאו הש"ך דשם איירי דטרם שהודבק הי' נפסד צורת האות וכל מעיין ישפוט בצדק דזה אינו דא"כ מה הוכרח המהרי"ק ללמוד פיסולו לחסרון היקף מהירושלמי מי לא מודה דהיכי דנפסד צורת האות דפסול וממילא כשנעשה אח"כ האות אינו נעשה אלא ע"י הדבק ופסול ומה לו להאריך ולהוכיח מהירושלמי א"ו דלא איירי כלל בהכי וכדדייק נמי לשון הש"ע סי' ר"פ הנ"ל שכתב ובכל וכו' או שתשתנה צורת האות או תחלק דמבואר נחלק לאו היינו נשתנה ועלה כתב הרמ"א ואם נחלק וכו' נמצא הסתירה במקומה עומדת, לכן הנלענ"ד בדעת הטור אף שחשש הרבה לדעת הירושלמי ואף בכתב ואח"כ ניקב לא קשי' לי' הדינן שבתלמודן בניקב ירך הה' או נפסק ו' בנוקבא משום דסובר כפי' שכתב הר' מנחם המאירי ע"ש בב"י ודוק בו. ולפירושו הרי למטה האות מוקף גויל ואינו חסר כ"א מן הצד למטה ולמעלה מן הנקב אף אותו צד מוקף גויל רובו של האות וכיון דקיי"ל בכל התורה רובו ככולו הוי כמו כל הגויל שלם ושפיר הוי מוקף מכל צד וכן למה שפי' באותיות הפשוטות דנפסק מחמת הנקב באמצע האות והתינוק מחברו בשכלו פשיטא דל"ק שכיון שהתינוק מחברו הוי כלא נפסק כלל ושפיר הוי נמי מוקף גויל ואף לשיטת הב"י דמסיק להלכה דבדיבוק כל שהוא פסול בין מלמעלה בין למטה הרי דשם לא מחלקינן ואומרים הואיל דמוקף גויל אף באותו צד ברובו יהא מיחשב ככולו אפילו נאמר דהטור נמי סובר כותי' אפשר לידחק ולחלק דדוקא בפיסול דיבוק שהדיבוק מפסיקו א"א לומר שיהא נחשב כמוקף כולו משא"כ בנקב ע"י הרוב השלם נעשה אף החסר כשלם ושפיר הוי מוקף גויל. אמנם באמת יותר הי' נוח לי לומר בדעת הטור שאף בדיבוק אינו פוסל אלא במחצותו ולא במיעוטו אלא שלא נראה הכי סתימת הפוסקים וכל זה לפי המאירי אבל כפי הנראה שהב"י למד הפי' בב' ההלכות של ניקב הה' והווין שניקב כל חלק של מטה ולא נשאר כ"א בהה' צורת האות מה שלמעלה מן הנקב וכן בהויו מה שתינוק מכיר היינו רק במה שנשאר ולהכי שפיר מקשה שהרי עכ"פ בכל צד של מטה חסר ההיקף גויל. עכ"פ נראה בעליל שהפי' תירוץ ב' אינן הכרחי כלל וא"כ יהי' איך שיהי' כיון שעכ"פ הדין של היקף גויל ע"י ניקב אינו נלמד אלא מן הירושלמי אין לנו להחמיר אף בניקב ואח"כ נכתב ממה שהחמיר בנכתב ואח"כ ניקב דהא לשיטת הירושלמי ודאי אין חילוק וכיון שהוציא הט"ז משמעות הטור דנקב משהו אינו פוסל ה"ה לדידן אף בנקב ואח"כ נכתב אין לנו להחמיר יותר כיון שכבר הוכחנו שאין תירוץ זה מוכרח' ובפרט לשטתי הנ"ל מוכרח בפירוש דנקב קטן אף מן הצד אינו פוסל וכבר הבאתי ראי' מפרק הקומץ ועל נקב משהו כזה ודאי היא ראי' מספקת ומצאתי ג"כ בע"א סי' קכ"ח בד"מ הביאו הח"מ שם ס"ק כ"א להכשיר בנקב מן הצד אפילו בנקב קודם הכתיבה ומכ"ש תוך האות כנ"ד ובכן בהא נחתי ובהא סליקנא דחלילה לשלוח יד במקומות אלו הן אם הנקבים קטנים הם באמצע הדיו והדיו מקיפו מכל צד והן במה שהן מצד הדיו והדיו נשאר שלם כי לענ"ד יותר קלקול בכתיבה על המטלית שצד התירו פורח באויר כמבואר בפוסקים. כי אם בזה יפה תקנתו להניח במקום הזה מבחוץ מטלית למען לא יהא נראה כניקב:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >
מעבר לתחילת הדף