פתחי תשובה/חושן משפט/קעו
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) אלא נשתתפו והתחילו כו'. עבה"ט עד ועמ"ש הט"ז בזה. ור"ל דבט"ז מבואר שחולק על הסמ"ע בזה ודעתו דאפי' לא עירבו המעות קודם רק שכ"א קנה במעותיו לשם שותפות שוב א"י לחזור אפילו להבא ע"ש ובנה"מ הביא ב' הדעות ולא הכריע. וע' בתשובת שיבת ציון סי' ק"ז בענין אם דוקא כששניהם התחילו להתעסק או אפילו אחד עוסק מהני ומסיק שם דדוקא כששניהם התחילו לעסוק אבל אם לא התחיל רק אחד אף שכבר עירבו המעות לא מהני רק לענין מה שכבר קנה דזכו בו שניהם אבל לא לענין להבא דשניהם יכילין לחזור עש"ה:
(ב) וי"א דיכולין להקנות כו'. עי' בנה"מ דכן עיקר דבקנין אפילו ממה שירויח אינו יכול לחזור וממה שהרויח כבר אפילו בלא קנין אינו יכול לחזור ע"ש. דע' בתשובת רדב"ז ח"א סי' ש"נ שנשאל בראובן ושמעון אומנים שנשתתפו באומנותם וקנו מידם אח"כ אמר ראובן אני מוחל לך השותפות ונתרצה שמעון ולא קנו מידם ואח"כ נתחרט ראובן. ושמעון אומר כבר מחלת ומחילה א"צ קנין דהשיב דהדין עם ראובן דהא דמחילה א"צ קנין ה"מ מחילת ממון או מחילת שותפות ממון כגון שהטילו לכיס שנשתעבד הממון לשותפות אבל שותפות דנ"ד לא נתקיים אלא מדין שכיר ופועל תדע דהא קיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל וריוח האומנות עדיין לא בא לעולם ובמאי קני ליה. א"ו מדין שכיר ופועל נשתעבדו וכיון שכן לא נמחל השעבוד באמירה לבד דהא מדמינן פועל לעבד עברי בפ"ק דקדושין והתם אמרי' דע"ע גופו קנוי ולא זכו בנפשיה באמיר' בעלמא ה"נ לא זכו שמעון באמירה בעלמא אא"כ קנו מידם ואע"ג דקיי"ל פועל חוזר אפילו בחצי היום ה"מ בלא קנין אבל אם קנו מידו א"י לחזור בו עכ"ד. והנה מה דפשיטא ליה לברדב"ז ז"ל דבפועל לא מהני מחילה כמו בעבד עברי צ"ל שנמשך בזה אחר תשובת מהר"ם שבתשובת הרשב"א סי' תתע"ג ובמרדכי פ' האומנין שכ"כ דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא הביאו הב"י סי' של"ד אך דעת הרמ"א בש"ע ס"ס של"ג אינו כן אלא דאפילו רק אמר לפועל לך מעמדי פטור ובש"ך שם ס"ק מ"ז מסיק דכן עיקר ואף מהר"ם הנ"ל לא כתבו רק לסניף ע"ש וכ"כ הרדב"ז גופיה שם בסי' של"ג ע"ש גם מ"ש הרדב"ז דהא דפועל חוזר אפילו בחצי היום ה"מ בלא קנין כו' צ"ל שנמשך בזה אחר דפת הריטב"א בשם רבותיו שהביא הב"י בסי' של"ג אך הש"ך שם ס"ק י"ד חולק עליו ופסק דאף בקנין יכול לחזור בו (אולם עמ"ש שם ס"ג סק"ה בשם תשובת שבו"י) אמנם בנ"ד באומנים שנשתתפו בלא"ה לא שייך לומר פועל חוזר בו מטעם שכ' הסמ"ע ס"ק מ"ד כיון ששניהם צריכים לעסוק אין שם עבד על שום א' מהן ע"ש. ולענין דינא אי מהני מחילה בלא קנין צ"ע ועמ"ש לקמן ס"י ס"ק י"ב:
(ג) שיכולין לחזור בהן. עבה"ט וע' בתשובת חתם סופר חח"מ סי' צ"ו לאחר שביאר כל דעות הראשונים ז"ל בענין קיום שותפות כתב אמנם כל זה בשותפים שהשתתפו זע"ז אך מה שהוא ממנהג בסוחרים אין לשנות אפילו הוא שלם כדין תורה ומנהגם תורה היא וכדאמרי' בב"ק קט"ז ע"ג ואל ישנו מהמנהג החמרים והספנים וע' בטור וש"ע ס"ס ער"ב והתם מיירי לענין גביות ממון ביניהם וה"ה לכל מילי במבואר מלשון מרדכי ובמהרי"ק כו' ונראה כל זה בששני השותפים עוסקים בעסק השותפות או החמרים והספנים הנ"ל אבל כשזה עוסק במסחרו לא יתחייב זה ליתן מהריוח שלו שענין שנהגו להשתתף בו אא"כ יתן לו שכר עמלו והפסדו במה שהפסיד בשעה שזה הריוח במסחר שלו ואינו מן הדין שזה השני יתן לו מהריוח ויאכל הלה וחדי וזה דומה כמ"ש תשובת הרא"ש דמייתי הטור סי' קע"ו גבי רצענים שהסכימו שיהיו שותפין בכל דבר חוץ מבמלאכת ידם ואח"כ ניתן. לא' עורות לעבדם שכ' דאפילו אם היתה מלאכת העיבוד בכלל השיתוף לכל הפחות יקח מהעיבוד לעצמו כפי מה שהיה יכול להרויח ברצענות כו' ועמ"ש רמ"א סי' קע"ז ס"א וי"א אפילו באומנות המלך הוא נוטל תחלה טורח מלאכתו כפועל בכל יום וה"נ דכוותיה וכ"ע יודו בזה. ומה"ט כ' שם בעובדא בראובן ושמעון שלקחו עגלה בשותפות והוליכו כל א' את צמרו לשוק פעסט ובדרך נזדמן לראובן לקנות אצל אדון עוד צמר וקנה לבדו בלא חבירו וכאשר בא שמעון א"ל שרצונו שיהיה הצמר הזה בשותפות והשיב לו ראובן שכנים דבריו שכן הדרך אם ב' אנשים נוסעים ביחד כל מה שיבא אפילו ליד א' מהם צריך שיהיה בשותפות ונתרצו זה לזה וכאשר באו לשוק פעסט אמרו שטוב היה ליקח ולהוליך לביתם עורות ואמר ראובן לשמעון ליקח עורות וכל מה שיקח יהיה בשותפות כמו בצמר שלו שהוא קנה וכן עשה שמעון וקנה ואחר שקנה אמר לו שאם יתן לו עשרה זהובים בעד טרחתו אז יהיה בשותפות וראובן שתק על זה וכשבאו לביתם לא רצה שמעון ליתן לראובן חלק בהעורות ונשאל הדין עם מי. והשיב אין ספק שהדין עם שמעון בעל העורות כי חקרתי אצל הסוחרים ואמרו שכן מנהגם שאשר נוסעים זע"ז על השוק כל מה שירויח כל א' בדרך הוא לאמצע אע"פ שלא היו שותפים מעולם ולא התנו ביניהם כלל וכן משמע מלשון השאלה שמנהג זה היה ידוע גם לראובן ושמעון ל"כ מסחר הצמר שקנה ראובן דרך נסיעתם פשוט שיש לשמעון חלק בו ואין יכול לתבוע שכר בטלה וטרחה כי בדרך אין להם שום מסחר ולא נתבטל משום דבר אך בהגיעם למקום חפצם שמעתי שאין שום דעה סובל זה שיהיה כל ריוח שיזדמן להם לאמצע הואיל ואינם שותפים בגוף מסחרם ואפילו אם שכרו העגלה ביחד להליכה ולחזרה מ"מ בין הליכה לחזרה בעת היותם במקום השוק כל א' עוסק בשלו ואין לזה פסק עם זה כך נודע לי אחר החקירה וכן הדעת נותן. נמצא אין לראובן על שמעון אלא מפני שא"ל שיקנה עורות בשותפות ואפי' נתרצה שמעון להדיא אין מחוייב ליתן לו שים פרוטה (ע' בסי' קפ"ג ס"ד בהגה) כיון דלא נשתעבדו זה לזה ולא אמר גם אפם תקנה ותחלוק כי אז אמרי' בהאי הנאה דצייתי אהדדי והואיל וקונה מקנה אבל עכשיו ששמעון נתרצה ליתן לראובן חלק בעורות בהאי נשתעבד הלא ראובן לא התרצה לשמעון כי מה שהיה בשעת נסיעתם איננו אלא ממנהג הסוחרים וכבר עבר ועתה פנים חדשות באו לכאן. אמנם אפשר יתברר שהמנהג במחוז ראובן ושמעון הנ"ל שגם בפעהט במקום וזמן השוק הם שותפי' מה שירויחו מן הצד היינו כל א' עוסק במסחרו ומה שיזדמן מן הצד יהיה לאמצע מ"מ אינו מן הדין שראובן יעסוק בסחורתו בשוק ושמעון יתן לו ריוח בעורות שלו אם לא יתן לו שכר בעלת שוקי כמ"ש הרא"ש גבי רצענים הנ"ל ע"כ ישימו בקיאים כמה ריוח יושת לו לבדו לפי ביטול שוקו והשאר יהיה בשותפות וכ"ז פשוט ולא יועיל לזה שום תפיסה וחזקה כי אין כאן ספק עכ"ד ע"ש:
(ד) ואינו נקנה אלא בקנין גמור. עיין בתשובת בית דוד חח"מ סי' ד' בדין האפטרעט געלט הנהוג בין הסוחרי' כשרואי' שרבו האנשים העומדים על המקח אשר בסיבת זה יוזל המקח מאד אזי מי שרוצה ליקח מבטיח את האנשים הרוצים לעמוד על המקח סכום כך וכך בכדי שימנעו א"ע מזה ולא יזל המקח וכתב דאם נעשית ההבטחה זאת בלי קנין ובלי השלשת מעות רק בדברים בעלמא אינו כלום ואין לדמותו לשכירות פועלים דקיי"ל דלא בעי קנין כמ"ש הריב"ש סי' תע"ז (הובא בב"י סי' של"א ועסמ"ע ס"ס קפ"ה) והרא"ש במס' ע"ז פ' השוכר את הפועל סי' ב' כיון שהוא דרך ליתן שכירות בעד זה. דשאני שכירות פועלים שהשכר הוא עבור עשיית פעולה או דיבור אבל בנ"ד שקבלת שכרו בעבור שמונע א"ע מלעשות אף שמדרך ליתן שכר בעד זה מ"מ לא דמי לשכירות פועלים ובעי קנין וראיה לזה מש"ס כתובות פ"א ע"ב ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למיפסלא מיניה בגיטא א"ל מאי דעתך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך כו' והאריך בזה ע"ש. ונראה לע"ד הא דעכ"פ קנין מהני דוקא היכא שהיה רשות ביד האחרים ג"כ לקחת זה המסחור בלי השגת גבול אם היה צד איסור בדבר כמ"ש בסי' רל"ז אז אף קנין לא מהני ודמי ליבם שאינו הגון באה"ע סי' קס"ט ס"נ דכ' הב"ש ס"ק נ"ג בשם תשו' הרשב"א דאף שטר וקנין לא מהני להוציא ויכולה לומר משטה אני בך ע"ש וע' בנה"מ ס"ס רס"ד ואף בהשליש מעות צ"ע כמ"ש בפ"ת באה"ע שם ס"ק מ"ג וצ"ע:
(ה) אם מכרוהו חי. עבה"ט בשם ט"ז שכ' תמיהני שלא הביא הרמ"א דעת ר"י והרא"ש כו' ועש"ך סק"י דמשמע שדעתו ג"כ נוטה לדעת ר"י והרא"ש. ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' קכ"ג שכ' שאין לנו להוציא ממון נגד דעת ר"י והרא"ש בזה ע"ש. ועיין בתשו' ושב הכהן סי' ס"ה שהאריך בענין זה ומסיק דיש לפסוק דגם בפירות וסחורות שראויים לחלוק כיון שקנו למכור בשותפות השכר לאמצע וה"ה בשור לטביחה אפילו טבחוהו אם טבחוהו למכור הבשר בשותפות הוא לאמצו אבל אם קנו סחורות לחלוק וה"ה שור לטביחה לחלוק בבשר או אם טבחוהו לחלוק בבשר אפילו אם מכרוהו אח"כ לפי דעת הרי"ף כפי מה שפירשו הרא"ש הר"ן דבריו כל אחד נוטל לפי מעותיו אבל דעת הרמב"ם עדיין צ"ע בזה היכי שקנו שור לטביחה לחלוק הבשר עש"ה וגם בתשו' בית אפרים חח"מ סימן כ"ט מענין זה
(ו) ועדיין לא הוציאו אותם כו'. לכאורה משמע מלשון הרמב"ם והש"ע שאם כבר הוצאו המעות בעסק ומכר העסק בעד מעות ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך אפילו אם זה השינוי נעשה אחר מכירת העסק הפחת או השכר בשוה וכ"כ בהדיא היטור בשם הרמ"ה וז"ל אבל אי זבני עיסקא בזוזי חדתא וזבנינהו בזוזי חדתא וזל השכר וההפסד לאמצע דהני זוזי אחריני נינהו והא רוחא ופחתא מחמת שותפותא דידהו קא אתי עכ"ל. אמנם בתשו' בית אפרים חח"מ סימן כ"ט האריך לתמוה על דין זה (וגם בנה"מ תמה על זה עש"ה) ומסיק דמ"ש הרמ"ה וזבנינהו בזוזי חדתא וז"ל כו' אין הכוונה לומר שאחר המכירה הוזל דבזה מאי גרמא דשותפות יש כאן שהרי עומדים ליחלק וזוזי כמאן דפליגי דמי וא"כ זה הטעם שכ' הרמ"ה (והסע"ע הובא בבה"ט ס"ק ט"ו) בלא הוציאו המעות לפי דאף אם היה נשאר המטבע ביד כל א' הגיע להן הריוח או ההפסד גם בהוציאו המעות שייך לומר כן דאף אם היה לוקח כל א' המעות לביתו היה מגיע לו זה הריוח או ההפסד אך כוונת הרמ"ה דבההיא שעתא דזבנינהו כבר הוזל המטבע עד"מ שלקחו בשותפות בעד הג' מאות זוז פירות ושוב הוזלו הזוזים ואעפ"כ כשמכרו הפירות לא לקחו בעדם רק כפי הסך שנתנו בזה ההפסד הוא בשוה לפי שהפסד זה היא מחמת פירות של שותפות שהוזלו שאל"כ היה להם ליקח בעד הפירות יותר לפי ערך שהוזלה המטבע וכן להיפך אי אייקר טבעא ואפ"ה מכרו הפירות כפי הסך שנתנו בעדם אע"פ שהריוח הוא במטבע ששוה עכשיו יותר מ"מ העיקר מה שהרויחו הוא מחמת שעלה שער הפירות דאל"כ לא היו לוקחיין עתה בעד הפירות כסף ההוא במטבע ההיא ושפיר כתב דרווחא ופחתא מחמת שותפות קא אתי ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם (והש"ע) דנקט לא נשאו ונתנו לאפוקי אם הוקר ואם הוזל קודם שמכרו הפירות דאז הדברים מוכיחין דרווחא ופחתא מחמת שותפות הוא אבל אם הוזל אחר שהגיע דמי המכירה לידם מזה לא מיירי וכאילו לא נשאו ונתנו דמי דמה לי אותן המעות עצמן או שנתחלפו במעות אחרים כיון שלא עלה בהם פחת או ריוח קודם המכירה זוזי כזוזי נינהו אך בלשון הרמ"ה דחוק מ"ש דהני זוזי אחריני נינהו ויש ליישב. סוף דבר בשנים שהטילו לכיס ונשאו ונתנו והוזלה המטבע אחר שמכרו הסחורה אין הכרע כ"כ מדברי הרמב"ם והרמ"ה לומר דבכה"ג חולקין לאמצע ודעת רש"י והתו' והריטב"א מבואר דחולקין לפי המעות וכן מבואר מדברי הש"ג בשם ריא"ז דאף אם הוקר המטבע אחר שנשאו ונתנו ג"כ השכר לפי המעות עכ"ד. וע"ש עוד שכ' ד"כ הלכה רווחת בישראל ומעשים בכל יום בשנים שהטילו נכיס א' מנה וא' מאתים וכשבאים לידי חלוקה עלה המטבע או ירד כל א' מה שהניח הוא נוטל ואין משגיחין בעליית המטבע וירידתה כלל וי"א דטעמא דמלתא (זולת טעם הנ"ל) לפי שהסך מאה זוז שהניח זה יותר הוה כהלוה לתוך השותפות ודין המלוה לגבות מטבע שהלוהו אם לא נשתנה למטבע אחרת כמבואר בפוסקים ע' ביו"ד סימן קס"ב ובסמ"ע ס"ס ע"ד ובש"ת מהרי"ט ח"א סי' יו"ד כו' וכ"כ בשו"ת מהרש"ך ח"ב סי' פ"ז בשותפים שהניחו אחד שלשים אלפים לבנים וא' עשרים אלף כו' תשובה יראה דבאנו למחלוקת רש"י והרמ"ה כו' אמנם ראוי לדון בזה ע"פ הנהוג אתנו בענין החובות כי כן השותפות האלה כל א' מהם לגבי חבירו כבע"ח כו' ושם כ' עוד דמלשון הטור שכתב אחר סיום דברי הרמ"ה ואם התנו הכל לפי התנאי יראה מדבריו דאפילו להפסד דשייך ביוקרא וזולא לענין המעות וכ"כ בשו"ת מהר"ם גלאנטי סי' נ' דמ"ש הרמב"ם דאם התנו הולכין אחר התנאי היינו אפילו השכר והפחת במטבע כו' ולפ"ז אם כתוב בשטר השותפות שכ"א יטול תחלה מה שהניח ואח"כ יחלקו ביניהם פשיטא דלא איכפת לן בעליות וירידת מטבע ההוא אלא כל א' מה שהניח הוא נוטל כיון שכך התנו ביניהם. וכתב עוד וכל זה לרווחא דתלתא בררנו הדין באם עלה או ירד אותה המטבע שעליה סובב הולך קוטב השותפות אבל אם המטבע שהניחו אין בה שינוי רק במטבע שלקחו במדינה אחרת בעד סחורה של שותפות היא שעלתה או ירדה פשיטא דלכ"ע אף בלא תנאי אין עליה וירידה מעלה ומוריד כלל דפשיטא דכשהם רוצים לחלוק צריכים לשום המטבע שפדו בעד הסחורה ולעשות מהם דמים כמטבע שהניחו וכל א' נוטל בראש הקרן שהניח כי המטבע שפדו במדינה האחרת ה"ל כסחירה או פרי לגבי טבעא דידהו (כמבואר לקמן סימן ר"ג) וה"ל כהחליפו סחורתם בסחורה אחרת שהם מחוייבים למוכרם לעשות דמים ויטול בהם כ"א כפי המטבע שהניח והשאר יחלוקו ודבר זה א"צ לפנים עכ"ל. וע"ש עוד בעובדא בראובן ושמעון נשתתפו במו"מ לווארשי ודרך הסוחרים שאין מוליכין מטבע שפודים שם דהיינו מעות פרייסיש לביתם רק מחליפין שם על אדומים א' באנקי ודרכם לתת כסף הפדיום מה שיעלה ראשון ליד החלפן וכשהם צריכים לבאנקי לוקחים ממנו כפי השער שבשוק וראובן היה צריך למעות לצורך עצמו ולקח באנקי מהחלפן כפי השער במעמד חבירו ובצוויו ליתן לו אך התנה שכשיצטרך הוא יקח ג"כ ואח"כ לא לקח כלל עד הגיע תור נסיעתם ואז כבר עלה השער ממעות פרייסין נגד באנקי ובעת שקיבל ראובן לא נשאר אצל החלפן מ"פ בעין כ"א מעט מזעיר ועתה טוען שמעון מה שהותירו מעות פרייסין בעליית השער הותירו לו (נגד הסך שלקח חבירו) וראובן טוען שהותירו לאמצע ונתעצמו לדין על זה. ונחלקו בזה רב גדול אחד והדיינים שעמו שדעת הדיינים דהדין עם שמעון דמעת שלקח ראובן מקצת הסך לצורך עצמו הוי כחלקו השותפות דמה לי חלקו כולו או מקצתו והרב הנ"ל דחק דבריהם. והוא ז"ל הסכים עם הרב שהדין עם ראובן דזה לא הוי כחלקו רק מההיא שעתא הוי כאילו מתחלה כתן זה מנה זוה מאתים והתנה שאם יצטרך יקח הוא מנה דודאי הוי השכר לאמצע אפילו לא היה שם תלא כלל מכ"ש בזה שלקח בחזרה מנה ושמעון ראה ונתפייס אדרבה בוחן דבריו שהוא מרוצה בזה ששלו יהיה מוטל בקופת השותפות עד השעה שיצטרך דפשיטא דהריוח לאמצע ומכ"ש בזה שמבואר בכתב שביניהם שיהיה הכל לאמצע אם היה זה רוצה עכשיו בענין אחר היה לו לפרש ולהתנות כו' ועוד דאפילו אי יהיבנא להדיינים שזה נטל חלוקה בתורת חלוקה וחלק חבירו כצבור ומונח דמי מ"מ הדבר ברור שלא על דעת שישאר לחלקו מונח בשותפות מעות פרייסין יתננו חלקו שהרי אין דרכם לחלק ביניהם במ"פ כו' ולפ"ז פשוט בנ"ד כשקיבל ראובן באנקי אצל החלפן לשלוח לביתו גם חבירו יש לו כנגדו בקופת השותפות באנקי כסף הזה דודאי זה שלקח באנקי אצל החנפן לאו אדעתא שיטול חבירו כנגדו כ"כ מ"פ כפי הסך שחשב החלפן עבור הבאנקי שקיבל שהרי אין משאם ומתנם וסוף חשבונם בשעת חלוקה כ"א על באנקי ואף אם היה חבירו רוצה שיהיה חלוקה ביניהם במ"פ זה היה יכול לעכב ולומר איני רוצה לעשות חלוקה כ"א על באנקי שהוא המטבע שנתנו בשותפות ומ"פ כסחורה אחרת דמי שא"י לחלוק עד שתמכר על מזומנים כו' ומכ"ש בזה שקיבל הבאנקי מהחלפן במעמד חבירו ואם היה רוצה שישאר לו כנגדו בשותפות במ"פ הו"ל לאתנויי כיון שדרך המו"מ וחשבון שביניהם מתחלה ועד סוף הוא על באנקי ומדלא התנה אומדנא דמוכח שנתרצה שיהיה לוחוב בשותפות כסך שקיבל חבירו בבאנקי ופשיטא שאין לו להפרע מן השותפות רק באנקי והשכר ממ"פ הוא לאמצע כו' ושם הרחיב עוד הדיבור בזה בדברים נכונים וברורים. וכ' עוד שם דמה שדיין אחד הביא סייעתא לדבריו ממ"ש בעטרת צבי בשם תשובת פני משה (דשם כ' דאם א' מהשותפין לקח קצת מהקרן שהיה לו בשותפות וקנה איזה דבר אם הרויח בה אזי הריוח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו ומה שלקח ממעות השותפות צריך להחזיר וכל עוד שלא החזיר במה שנשאר בשותפות חולקין לפי המעות דמעיקרא לא נשתעבדו לתת לו מחצה אלא מפני שהקרן היה על קו השוה) והרב הנ"ל דחה דהתם מיירי שלא מדעת חבירו. והוא ז"ל כ' דבלא"ה לא דמי כלל לנ"ד דהתם מיירי שזה שלקח קצת מהקרן היה בענין שהיה צריך לשותפות במעות אלו להסתחר בהם ולא היה לו רשות ליטול לעצמו לכן פסק הפ"מ דחולקין לפי מעות דאומדן דעת שלא נשתתפו שיהיה השכר לאמנע כ"א כשיהיה הקרן על קו השוה אבל בנ"ד שאין דרכם לסחור במעות הפדיון רק הם צבורים ומונחים אצל החלפן ואינם מעלים שכר לשותפות כלל פשיטא דבשביל שלקח המעות הבטלות לא הפסיד הריוח שעולה מסחורות השותפות חלק כחלק ומכ"ש בזה שלקח מדעת חבירו ורצונו ולפי דברי הדין הנ"ל אי היה ריוח בגוף הסחורה שנמכרה אחר שקיבל זה מעות לחלקו יותר מבראשונה כגון שעתה עלה שער הסחורה חולקין הריוח לפי המעות שהיה להם בעת ההיא בשותפות וע"פ דברי הפ"מ הנ"ל וזה לא יעלה על לב. לעולם וברור לענ"ד אפילו אם לקח שלא מדעת חבירו ממעות הבטלות העומדי' ליחלק לא נגרע מערכו והוא דבר ההוה ורגיל בין השותפים דלא קפדי אהדדי ומעשי' בכל יום שלפעמי' לוקח שותף א' מעות לצורכו ואחר זמן חוזר השני ולוקח ומעולם לא נשמע שידונו ביניהם לזכות לזה חלק מהריוח שעלה בינתים ומכ"ש בזה דאם איתא שהיה בדעת שמעון שראובן יהיה נגרע מחלקו עבור זה הו"ל לאתנויי כו' והאריך עוד בזה ומסיים דהדבר ברור בנ"ד דכל א' נוטל בשעת חלוקת השאר הקרן במטבע שהניח כפי הסך שנשאר לו בשותפות והשאר חולקים בשוה ומכ"ש אם עליית השער ממטבע מ"פ היה קודם שמכרו הסחורה הנשארת די"ל שאין כאן ריוח מחמת המטבע דמה שעלתה המטבע ירדה הסחורה ולולי זאת היו לוקחים יותר בעד הסחורה וכמו שפירשתי לעיל דברי הרמ"ה שבטור מ"ש דהאי רווחא ופחתא מחמת שותפות קאתי אך באמת אפילו מכרו כל הסחורה בעד מ"פ בעת שהי' השער כמקדם ואח"כ עלה מ"פ מ"מ אין שומעין לפרע מן השותפות כ"א בבאנקי כמו שלקח ראובן ואין מחשבין על מ"פ כלל עכ"ד ע"ש:
(ז) מחמת המטבע כו'. עד לפי המעות עבה"ט שכ' הטעם דאף חם היה נשאר כו' וע' בנה"מ סק"י שכ' תמיה לי דא"כ אם נשתתפו במטבע או בפירות שאינן שווין ולא עלה הריוח רק על המטבע או הפירות של בעל המועט כו' ולכן נרא' דגם הסמ"ע מודה דאפילו לא עלה ריוח רק על חלק אחד אפ"ה הוי לפי מעות משום דתיכף כשמשך אחד או הגביה המעות של חבירו נקנה לו בשל חבירו לפי מעותיו ונעש' שלו לריוח או להפסד רק שא"א לומר שיהא לאמצע כ"א במקום שהריוח עלה ע"י טרחא דידהו משא"כ מה שעלה על שהוא בעין בודאי היה דעתם שיהי' לפי המעות כו' ע"ש ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג (חח"מ סי' י"ח) שהשיג עליו וכ' דאף דבכלה פוסקי, נאמר סתמא דבפחת ויתרון שנעש' בעודו בעין ההפסד לפי מעות היינו משום דסתמא דמלתא כשמטילין מעות מטילין שניה' מטבע אחת והפחת והיתרון הוא לכל המעות אבל אם אירע שאחד מן השותפים הטיל מטבע מיוחדת וידוע שהמטבע הזאת עלה או ירד הפחת והיתרון הוא לבדו דזיל בתר טעמא כו' והאריך בזה וגם בדברי הנה"מ ס"ק י"ב ע"ש:
(ח) מביתו עבה"ט שכ'. וז"ל הש"ך עיין בתשובת מבי"ט כו' ונרא' מדבריו שם שהרמ"ה חולק על הרמב"ם בסי' צ"ג עכ"ל ור"ל דשם סי"ג כ' מרן המחבר בשם הרמב"ן דאין ראובן נאמן בשבועתו ליטול ומשמע הא ידוע היזקו תחויוב לשלם מביתו וזהו דלא כמ"ש כאן בשם הרמ"ה וע' בפנים בש"ך דמסיים ובב"ח חילק דכאן איירי דהפסד בא שלא מכח משא ומתן ובסי' צ"ג מיירי דההפסד בא מכח מו"מ ולכן אם ידע השותף מזה ההפסד צריך לשלם אף מביתו ע"ש. ומ"ש הבה"ט עיין בט"ז מה שמחלק בזה כדי של"ת מסי' צ"ג כו' עיינתי בט"ז וראיתי שאינו מחלק כלל בזה ואדרבה מבואר בדבריו דהרמ"ה חולק על הרמב"ם ואין שום חילוק בדכר. וז"ל הט"ז ואף שבסי' צ"ג פסק כרמב"ם מ"מ לק"מ עליו דלעיל לא בא רק ללמד דעכ"פ אין כח בשבועה להוציא ממון וכאן דהוא עיקר הדין כ' דעת הרמ"ה לענין החיוב וראיתי מי שמחלק בדבר (כונתו על הב"ח הנזכר) ואין טעם לחילוקו עכ"ל. וביאור דבריו דודאי דעת המחבר דהעיקר כמ"ש כאן בשם הרמ"ה דאינו מחוייב לשלם מביתו אפי' ידיע היזקא ומשום דלא נשתתף אדעתא דהכי שיוציא מביתו עבור ההיזק אלא דאם התנה בפירוש שיהיה ההפסד לחצאין בודאי גם להרמ"ה מחוייב כפי תנאו בזה למדנו מסי' צ"ג דאם א"י ההיזק אינו נאמן בשבועה ליטול. וע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ז בראובן ושמעון שנשתתפו יחד וראובו נתן כל המעות והתנו שהריוח יהיה לחצאין ומהפסד לא הזכירו כלום ועתה נמצא הפסד רב כיצד יחלקו והשיב הנה בדין זה דברי הטור וש"ע סותרים עצמם מסי' נ"ג סי' קע"ו ובב"ח מחנק בין אם הפחת מכח מו"מ דבזה צריך לשלם אף מביתו ובין אם נאנס ע"י עו"ג ומזה מיירי הרמ"ה כנרא' מדקדוק לשונו ולזה נוטה דעת הש"ך וכן נ"ל. ועוד נ"ל דאף הרמ"ה לא קאמר אלא בנשתתפו שניהם במעות דאז י"ל שלא יפסיד בעל המנה רק מה שהניח תוך השותפות אבל חם לא הניח כלום רק בשביל שמתעסק נוטל חצי הריוח ודאי כן הוא ג"כ לענין הפחת ואם יודע שמעון שנפחת כ"כ צריך לשלם החצי מביתו כנ"ל פשוט עכ"ד. ומשמע דדוקא אם יודע שמעון שנפחת כ"כ אבל אם שמעון א"י אין נאמן ראובן בשבועתו ליטול. וסובר השבו"י דדינו של הרמב"ם בסי' צ"ג הוא גם בכה"ג אולם בתשובת שב יעקב סי' ז' אין דעתו כן אלא דבכה"ג נשבע ראובן ונוטל. דשם הקשה אדינא דהרמב"ם הנ"ל כיון דשותף כיורד ברשות (כמ"ש לקמן ס"י בהגה) וכל המוציא ברשות נשבע ונוטל כמ"ש בסי' צ"א ס"ג בהגה ולמה לא ישבע השותף שהיה היזק כדבריו ויטול בשבועתו ותירץ דכיון שהטילו לשותפו' סך מה נישא וליתן יכול לומר שלא הרשהו לו סתם אלא על ממון שיש לו בשותפות אבל להוציא ממון מביתו לא היה דעתו שיהא נאמן בשבועה ועפ"ז העלה בנידון אחד שלא הטיל מחלקו כלום ונשתתף על חצי ריוח וחצי הפסד דברור דהכוונה שאם ישבע שישלם מביתו והביא ראיה לחילוק זה מתשובת הרדב"ז ח"א סי' ק"ב ע"ש עוד באריכות. וע' בתומים סי' צ"ג סק"י הביא דבירי שב יעקב הנ"ל והשיג עליו דלא דמי כלל למוציא הוצאות דשם נחית אדעתא שיוציא ולא סגי בלא"ה שיוציא רק הספק אם רב או מעט וכיון דנחית ברשות להיציא תקנו חכמים שיטול בשבועה אבל בשותפין כל דעתם ומחשבתם על הריוח ולא אסיק אדעתיה שיהיה פחת רק התנו שאם יהיה פחת שישלמו ג"כ ופשיטא דכוונתו לשלם הפחת אם יברר בעדים או שיהיה הוא היודע אבל להאמין בשבועה לא תהא כזאת בישראל וא"כ יטול הוא בשבוע' כל אשרלו ויאמר שהפסיד אלף אלפי דנרין בפרט שהך דין המוציא הוצאות רק מתקנת חז"ל וכל דבר ספק בתקנה בהבדל קל חזרינן לד"ת. והרדב"ז לא אמרו רק לסניף וח"ו להוציא ממון בזה והעושה כן מעוות הדין ע"ש. ועיין בקצה"ח סי' זה שכ' להלכה ולמעשה נרא' כדברי הרדב"ז ושב יעקב הנ"ל אבל לא מטעמם אלא כיון דאחד נותן כל המעות למחצית שכר ולמחצית היזק הו"ל פלגא מלוה ופלגא פקדון כדאיתא בב"מ פרק המקבל וביו"ד סי' קע"ז ואם כן בפלגא מלוה דידיה חיובו ברור להתחייב אף באונסין והעיסקא גופא אינו אלא כמו משכון והמלוה על המשכון ואבד המשכון וטען המלוה שנאבד באונס נשבע ונוטל כמבוא' בסי' ע"ב סעיף ב' וסעיף י"ד משום דהחוב ברור וה"ל כמו א"י אם פרעתיך וה"נ נשבע הנותן על פלגא מלוה שנאבד המשכון והוא העיסקא ונוטל ודוקא בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים דבעל המנה לא נעשה לוה כלל בחלק חבירו אלא שנשתעבד לשלם מחצית היזק הבא מחמת השותפות אז הדין כמ"ש בסי' צ"ג משום דה"ל א"י אם נתחייבתי ואין השותף מנשבעין ונוטלין אבל אם אחד נותן לחבירו למחצית שכר דהוא עיסקא ודאי דהמלוה נשבע ונוטל הפלגא מלוה דהיינו מחנית מה שהניח בעיסקא אמנם אם טוען שנצמח לו מעסק השותפות היזקות מרובות יותר מדמי העיסקא בהוצאה וכיוצא בזה ר"ל א"י אם נתחייבתי ופטור ע"ש וכיוצא בזה כתב ג"כ בנה"מ לעיל סי' צ"ג סק"ה ע"ש עוד. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ח במעשה שראובן תבע משאר השותפים היזק מה שהיה על עסק דבש ק"כ זהו' שיתנו כל אחד חלקו ואחד מהשותפים הבא בהרשאה מחבירו טען אמת שהיה היזק אבל מאן יימר שהיה ההיזק סך הנ"ל ועוד שאתה גרמת ההיזק כי שמעתי מפלוני שהיה בכאן סוחר ורנה ליתן מקח טוב ואם היית מוכר אז היה ריוח הרבה ושאלו לפלוני ואמר שהוא לא ראה זה רק ראובן בעצמו אמר לו כן וראובן מכחישו. ופסק בזה הדיין השואל שכיון שמודים שהיה היזק וטענה שלהם שהיה לו למכור להסוחר הנ"ל אין בו ממש שאף אם אמר הדברים בפני פלוני פטומי מילי נינהו ואין כאן לשון הודאה וגם אולי לטובה נתכוון א"כ נתחייבו השותפים בהיזק וכיון שמודים שהיה היזק וטוענים איני יודע כמה הוה מחויב שבועה ואיל"מ כו'. והוא ז"ל השיב שאינו מסכים לזה דאם הוא בא להוציא משאר שותפים מכיסם לא ממעות שהטילו לשותפות בזה אפי' אם היו עדים על ההפסד אינו יכול להוציא מידם כי הדבר תלוי ברבוותא דלדעת הראב"ד והרמ"ה אין השותף משתעבד לשלם מביתו הגם שהב"ח והש"ך ס"ק י"ג השוו דעת הרמ"ה עם דעת הרמב"ם ומחלקים בין אם נפסד דרך מו"מ או לא מ"מ הפרישה בסי' צג כתב דהרמ"ה סובר כהראב"ד (וכן מבואר בדברי הט"ז דלעיל) וא"כ קשה להוציא נגד דעת הראב"ד והרמ"ה. ואפי' אם בנ"ד יש ביד שאר שותפים מעות השותפות ממה שהטילו תחלה לשותפות דבזה אם היה מבורר בעדים שהיה הפסד היו צריכים ליתן חלקם מ"מ עכשיו שאין עדים השותפים פטורים ומה שרצה השואל לחייבם מטעם משואיל"מ זה אינו דדעת רוב הפוסקים במה דלא הו"ל למידע לא אמרי' משואיל"מ ואפי' לדעת הש"ך בסי' עב' ס"ק נא שהחליט כהרמב"ם דגם בדבר דלא הו"ל למידע אמרי' משואיל"מ מ"מ אם התובע עצמו אומר שהדבש מכר הוא בלא ידיעת השותפין א"כ הוא עצמו מודה שאין השותפים יודעים כמה היה היזק בזה גם הש"ך מודה דלא הוה משואיל"מ (כמפורש בש"ך שם להדיא) . ואפי' אם בנ"ד היה התובע טוען שהשותפים יודעים ג"כ א"א לחייב השותפים כי מעיקרא דדינא פירכא דכאן אינם נחשבים כלל מודה במקצת כי אף שאמרו אמת שהיה היזק הלא טענו שהוא היה הגורם לזה ההיזק ולפי טענתם לא נתחייבו כלל ליתן סיוע לזה. ההיזק ואף שנתחייבו בזה מ"מ הלא מבואר בסי' עה ס"ה בהגה שאם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מקרי הודאה ולדעת הסמ"ע בסי' פז ס"ק טז שאפי' טען נתתי עבורך רבית לא מקרי מוב"מ ק"ו כאן ואמנם לדעת הש"ך שם שחולק על הסמ"ע אפשר לדמות זה למ"ש הש"ך שם שאם טען חמשים להר"מ וחמשים איני יודע אם פרעתיך מקרי מוב"מ מ"מ א"א לחייב את השותפים בנ"ד כ"א כאשר נסמוך על הש"ך בשני הענינים הא' שזה מקרי מוב"מ והב' דגם במה דלא הו"ל למידע אמרי' משואיל"מ ואין ראוי לעשות כן לגבב כל החומרות א' לא' ובצרוף כולם לחייב הנתבע כי יכול לומר קים לי עכ"ד ע"ש עוד (ועמש"ל סי' עה ס"ט ס"ק ט) וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קנו שנראה מדבריו שמסכים לדינא לדעת הב"ח והש"ך הנ"ל דאם ההפסד בא מכח מו"מ שלהם מחוייב השותף לשלם אפי' מביתו ע"ש ויובא קצת דבריו לקמן סמ"ח בד"ה אע"פ שנתפס. ומ"מ לענ"ד קשה לסמוך עליו בזה להוציא מהשותף אחרי שדעת הפרישה והט"ז ותשו' נו"ב תניינא הנ"ל אינו כן:
(ט) יש מי שאומר כו'. עבה"ט וע' בירושלמי ב"ק פ' שור שנגח תני ג' שהטילו לכיס ונגנבו כו' ובפירוש הפני משה שם וע' בשו"ת הר"ן סי' י' ובשו"ת הרב מוה' משה רוטנבורג (חח"מ סי' יח) עש"ה וע' בפ"ת ליו"ד סי' ק"י סק"ב:
(י) רק כשומר חנם. עבה"ט שכ' והש"ך כ' דדין זה ליתא כו' עד דאפי' ש"ח לא הוי כו' וע' בתשו' חתם סופר (חח"מ סי' צג) שהאריך לבאר דהעיקר כהרמ"א ז"ל דהוי שומר חנם וכ' שנעלם מהש"ך ודברי הרא"ה הובא בס' שט"מ לב"ק ר"פ ד' וה' כו' ובסוף כ' שהציע דבריו לפני הגאון מהר"ם בנעט ז"ל והסכים ג"כ לדינא כהרמ"א ז"ל ע"כ אין לזוז מפסק הרמ"א ואפי' קים לי לא מצי למטען וכ' שכבר האריך בתשו' אחרת ועשה מעשה ככה ע"ש ובתשובה האחרת הוא בסי' צז שם הוה עובדא בראובן שמעון ולוי שלקחו מרגליות בשותפות וידוע אנל סוחרי מרגליות שמי שיש לו מרגליות בכיסו מרבים להביא לו עוד אחרים למכור ע"כ מיהר ראובן ולקח מרגליות של שותפות הנ"ל לכיסו שאם ימכרם יהיה הריוח לאמצע ואם יזדמן לו לקנות אחרים על ידם יהיה לו לבדו וכן היה שקנה עי"ז אחרים שוב אח"ז רצה שמעון שיתן לו המרגליות ואמר שרוצה למוכרם ונתנו ראובן לידו אמנם לא מכרם שמעון ועיכבם כל ימי השוק ואח"כ נסעו ג' השותפים לביתם ובאמצע הדרך צעק שמעון כי אבד המרגליות של שותפות וגם שלו שנתנם יחד לתוך כיסו התפור תחת הבגד קטן שסמוך לגף ועתה הראה האיך נתקו קשרי התפירה ונפרד הכיס מהבגד לאורכו ולרחבו קרע גדול ונפלו משם המרגליות שלו ושל שותפות ונאבדו ועתה טענו ראובן ולוי לו יהיה כדבריך עכ"פ א"א שיותרו ממילא קשרי התפירה ע"י כובד משא ג' לויט מרגליות של שותפות ויהיה א' משני דברים או שכבר היה נקרע קצת מקודם ואח"כ הוסיף לקרוע וא"כ פשעת במה שנתת צרור נקוב ובשלך אתה רשאי ולא בשל שותפות. או אפשר שלא היה בו שום קרעמקודם אך ע"י הרבה דברים שנתן לתוך כיס מצורף עם המרגליות עי"ז נקרע א"כ פשיטא שפשע במה שהוסיף תת לתוך הנים יותר מהראוי ועכ"פ א"א מבלי שום פשיעה ויהיה כל ההיזק עליו והאריכו בטענותם זה מול זה. ופסק שם דשמטון מחוייב לשלם כל דמי שווים של המרגליות לא כפי הקרן שקנו בזול אלא כפי השווי הראוי לכל הפחות ויסרדו ע"פ פסק הרמ"א הנ"ל דבסתם בלא התנה הוי ש"ח וממילא בנ"ד אפ לו ש"ש נמי הוה כיון דאית ליה הנאה בשמירתו במה שעי"ז עישה לו עין אצל מוכרי מרגליות שמרבים למכור לו ולא גרע ממפקיד מעות אצל חנוני ולא גרע מסרסור וכה"ג כ' מהרי"ק שורש קנ"ה סעיף ג' כו' וכיון דהכא הוי ש"ש וחייב בגניבה ואבידה ופסק המחבר בסי' ש"ג ס"ב אפילו גניבת אונם כ"ש הכא דהוי קרוב לפשיעה כו' והזכיר שם דברי הש"ך שחולק על הרמ"א ודעתו דבכה"ג אפילו ש"ח לא הוי דאינו בגדר שומר כלל ועוד דגם בכה"ג הוי שמירה בבעלים דפטור והוא ז"ל האריך לסתור כל דברי הש"ך ומסיק וכ' וז"ל ודי לנו בזה לקיים דברי הרמ"א ז"ל דעכ"פ ש"ח הוא ולא הוה שמירה הבעלים וממילא בנ"ד אפילו ש"ש נמי הוי וחייב בגניבה ואבידה יעוד שלפע"ד פשע בשמירתם כטענת העוענים עליו כי כשורי לצלמא ולפע"ד אפילו קים לי כהש"ך לא מצי למטען כי נדחו כל דברי הש"ך בראיות ברורות ובלי ספק אילו היה ראה הש"ך דברי הרא"ה ז"ל שבס' ש"מ לב"ק לא היה נחית לכל מה שכתב והיה מודה לדברינו ואף דחיכא עכ"פ מהר"מ מר"ב דס"ל הכי וכמשמעות הרא"ש והרז"ה מ"מ אחר שכבר הכריע רמ"א דלא כוותיה לא נזוז מדבריו ומ"מ הטרחנו לבצוע ולפשר ביניהם עכ"ד ע"ש:
(יא) יכולין אחרים לסלקו. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ" מבואר שם דמ"מ אין יכולין לתובעו מהעבר מה שאכל יותר עד האידנא דכל זמן דלא מחלקי מהדדי דין שותפות להם שיאכל כל אחד כפי רצונו ע"ש:
(יב) אלא בדברים בלבד. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' שכ"ו מבואר שם דה"ה שיסולק השותף לגמרי מהשותפות נמחל בדברים בלבד. ושם נשאל בראובן ושמעון שנשתתפו כדין לזמן קבוע והתנו שגם אחר זמן אם ירצה אחד מהם לחדש השותפות לא יוכל חבירו לעכב ונשבעו על זה ובתוך הזמן אמר ראובן לשמעין תא ונפליג שאיני רוצה עוד שותפות ונתרצה שמעון והתחילו לחלוק וכשראה ראובן שיש ריוח בשותפותא מר איני רוצה לחלוק ושמעון אומר כבר מחלת השותפות והשבועה וראובן טוען לא מחלתי ואפילו את"ל שמחלתי היינו השותפות שבתוך הזמן אבל אני רוצה לחדש שותפות דמי עדיף מחילתי מהגעת זמן שהייתי יכול לחדש גם עתה אני יכול לחדש. והשיב דהדין עם שמעון דמיד שאמר ראובן איני רוצה עוד שותפות ככר נמחל השותפות והשבועה ואינו יכול לחזור בו דמחילה א"צ קנין. לו יהא שהיה עליו חוב בשטר ומחלו הרי הוא מחול בלא קנין ומה שטען ראובן לחדש שותפות אינו כלום דכיון שאמר איני רוצה עוד שותפות בטל השותפות ותנאי השותפות ועדיף אמירתו מהגעת זמן דאילו הגעת זמן עדיין הוא רוצה בשותפות אבל כשאמר איני רוצה עוד שותפות כבר מחל לגמרי דמשמע לא ישן ולא חדש ע"ש. וכן מבואר עוד מדבריו שם בסי' ש"נ אלא שמחלק שם דהיינו דוקא בשותפין במו"מ שנשתעבד הממון לשותפות בהא מועיל מחילה בדברים בלבד שיסתלק השותף האחר אבל לא באומנין שנשתתפו כו' (הבאתיו לעיל ס"ג סק"ב ועמ"ש שם) ע"ש. אכן בתשובת מהר"ם אלשיך סי' פ' קצת לא משמע כן ושם הוה עובדא בב' שותפים במו"מ ונסע אחד מהם לסחור בעיר אחרת וראה סחורה ולא הוטב בעיניו כ"כ והיה מסתפקאם לקנותה ובא אחד מקרוביו והפציר בו שיקנה אותה ואמר שגם הוא יקח חלק ממנה ונתן לו מעות על זה וכן עשה וקנה מן הסחורה יותר ממה שהי' דעתו מתחלה בשביל חלקו של זה ואח"כ חזר בו הקרוב ואמר שלא יקח חלק ממנה וזה שקנה השיב לו בלשון רכה אה תקח חלק הרי טוב ואם לאו ה' ירחם ולא אזמין אותך לדין על כך ואח"כ בבואם לביתם אמר השותף השני שנשאר בביתו לזה שחזר בו אם שותפי מחל לך חלקך שהוא קרובך אני איני מוחל לך בשום אופן עד שתקבל חלקך ע"פ חשבון והשיב דזה ודאי דלא מהני מחילתו נגד חלקו של זה אלא אפילו הוא עצמו אם רוצה לחזור כעת יכול לחזור בו דלשון זה שאמר ה' ירחם יכול לומר שאין זה כ"א פטומי מילי בעלמא ואפילו אם אמר בפירוש לשון מחילה לא מהני דמחילה לא מהני כ"א בחוב שיש לו על חבירו אבל לא כשיש לו חפץ של חבירו וכן ג"כ בענין זה עש"ה. מיהו י"ל דמהר"ם אלשיך והרדב"ז הנ"ל לא פליגי דודאי גם הרדב"ז מודה דאם יש סחורה השייך לשותפות לא מהני ל' מחילה שלא יצטרך ליטול חלק מאותה הסחור' כמ"ש הרמ"א לקמן סי' רמ"א ס"ב בהגה דלשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לוחפץ כו'. רק דהרדב"ז קאמר דעכ"פ חוץ מאותה הסחור' שיש בעין נמחל השותשות וגם המהר"ם אלשיך י"ל דמודה לזה. מיהו כל זה בליכא כתב שותפות אבל אי כתבו שטר שותפות והשטר בידו נראה דתלוי בפלוגתא דסי' רפ"א ס"ב בש"ך סק"ד אי מהני מחילה בתפיס שטרא יכתב הש"ך שם דהוי ספיקא דדינ' ע"ש והגם דבהרדב"ז הנ"ל מבואר להדיא דהיינו אפי' ביש שטר שותפות שהרי כתב לו יהא שהיה עליו חוב בשטר ומחלו כו' מ"מ לדידן הוי ספיקא דדדינ' כמבואר בש"ך הנ"ל כעת יצא לאור תשובת מים חיים ושם בחלק ח"מ סי' י"א עובד' כזו בראובן ושמעון שהיה להם שטר שותפו' באופן המועיל שכל הסחור' יהיה ברשות שמעון והריוח לחצאין אח"כ מחל ראובן לשמעון השותפות בפרהסיא ואחר זה רוצה ראובן לחזור מהמחילה ושמעון אומר שמחילה א"צ קנין וראובן עומד ושטרו בידו וצווח ככרוכיא. והביא שם תשובת הגאון מו"ה חיים ליב איטינגא ז"ל מלבוב שהאריך בראיות דמחילה לא מהני היכא דתפוס שטרא וא"כ בנ"ד אחרי ששטר שותפות נשאר אצל ראובן לא מהני וצ ריך לקיים את השותפית כמבואר בשטר שלהם והרב הגאון מו"ה חיים כהן זצ"ל מסלוצק השיב לו דמן התלמוד אין להכריע כלל בזה כי נמצא כמה ראיות לכאן ולכאן ולכן צריכין אנו למגרר בתר פוסקים האחרונים שמימיהם אנו שותים וא"כ כדאי הט"ז והסמ"ע והב"ש באה"ע סי' ק"ה לסמוך עלייהו שהכריעו דאפילו בדנקט שטרא מהני מחילה ועכ"פ אם ניחוש לדעת הש"ך הוי ספיקא דדינא ולע"ד גם הסמ"ע בסי' י"ב דעתו כן ולכן רמז שם לעיין בסימן רמ"א אבל לפסוק בודאי דלא מהני מיחלה היכא דנקט שטרא אין דעתי מסכמת ע"ש ועמ"ש בסי' י"ב ס"ח ס"ק י"ח ע"ש.
(יג) ואם שינה האחד כו'. עיין בתשוכת ח"ס חח"מ סי' קנ"ו מבואר שם דעתו בפשיטות דבכה"ג חייב אפילו היכי שהתחילו להתעסק ביחד דהוה שמירה בבעלים כדלעיל ס"ח ופטור אפילו מפשיעה מ"מ כל הני הוי מזיק בידים ודוקא פשע בשמירה פטור אבל לא מזיק בידים ע"ש. ומדברי הש"ך לעיל ס"ח באמצע ס"ק ט"ז מבואר שמסתפק בזה בענין שותף שמכר בהקפה אי חייב לשלם היכי ששניהם מתעסקים ביחד שכתב שם וז"ל וכן מ"ש הגאונים גבי שותף שמכר באשראי כו' מיירי נמי בענין שהיה השותף מחוייב להתעסק זמן ידוע ואח"כ יתעסק חבירו זמן ידוע או אפשר דמכר באשראי הוא כמזיק בידים ולישנא דפשיעה דנקטו ר"ל פושע ומזיק כו' עכ"ל. אך בתשובת שב יעקב סי' י"א כתב דנ"ל להיכריע כחילוק הב' של הש"ך ממ"ש בש"ע לקמן סימן רנ"א סכ"ו גבי שומר שמסר לשומר אם דרך הבעלים להפקיד כו' והוא שלא ימעט בשמירתו אבל אם מיעט כו' אע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים כו' והוא הרמב"ם פ"א מה' שכירות וכתב הכ"מ שם הטעם משום דהוי מזיק בידים וא"כ ה"ה הכא כו' ע"ש. גם במל"מ פ"ה מה' שותפין דעתו כן דכל המשנה מדעת שותפו שעשה מעשה בידים והפסיד חייב אף היכי דהוה שמירה בבעלים דלא אמרינן פשיעה בבעלים פטור אלא היכי דהי' היזק ע"י שנתרשל שלא שמר יפה אבל אם עשה מעשה והפסידו בידים הוי מזיק גמור וחייב אף בבעלים וכתב דלכאורה תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"א מה' אישות דין ט' באשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה שכתב הרמב"ם דפטורה לא מן הדין אלא תקנה משום שלום בית והראב"ד שם השיג דמן הדין נמי פטורה שהיא פשיעה בבעלים דכל שעה שכיר לה משמע דס"ל להראב"ד דאין חילוק בין פשיעה למזיק בידים גם הה"מ שדחה דברי הראב"ד מטעם דאין שכיר לה אלא בשעה שנתעסק בצרכים משמע דמודה נמי להראב"ד דהא אך באמת י"ל דגם הראב"ד מודה דיש חילוק בין מזיק לפושע אלא שמחלק בין מזיק שלא בכוונה (כאשה ששברה כלים בעת מלאכתה) דאף שחייב מן הדין דאדם מועד לעולם כיון דס"ס הזיק שלא מדעתו הוא בכלל פשיעה בבעלים משא"כ במה שעושה מדעתו כשותף ששינה אף שלדעתו לטובה נתכוון ועשה בשלו נמי הכי והא ודאי שגג בכוונתו מ"מ דין מזיק עניו ושוב הביא דכ"כ מהרש"ך ח"א סימן מ"ה וגם הרדב"ז בתשובה כ"י כתב בפירוש דטעמא דשותף ששינה ומכר בהקפה דחייב היינו משום מזיק ע"ש. גם בס' בית מאיר לאה"ע ס"ס פ' האריך בענין זה וכ' דודאי סברת המל"מ הנ"ל מוכרע דיש לחלק בין פשיעה בבעלים למזיק בידים וביותר להמבואר בש"ך סימן ס"ו ס"ק קנ"ו דכשבעליו עמו לא ה"ל דין שומר אלא כאינש דעלמא א"כ נשמע דמה שמתחייב נמי אינש דעלמא דהיינו מזיק שלא בכוונה חייב נמי שומר בבעלי' ומה שרצה המל"מ לחלק בדעת הראב"ד בין מזיק שלא מדעתו ובין מדעתו הדא דחוק מאד כו' ע"ש עוד דמסיק וכתב מ"מ אחרי שדעת הראב"ד והה"מ דכל עניני שוגג המזיקים בידים מיפטרו מטעם שמירה בבעלים אפשר דהמוחזק יכול לו' קים לי כוותיהו ע"ש היטב. ועיין בס' שער משפט שכ' שמצא בתשובת הרי"ף סי' קצ"א שפסק דשותף שמכר באשראי אם מתעסקים שניהם ההפסד לאמצע דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור ע"ש וכן הוא בש"ס פרק המקבל דף ק"ח כו' ע"ש. ועיין עוד בתשו' שב יעקב שם שנשאל בראובן ושמעון שותפים ושניהם עוסקי' בשותפות והלך ראובן ליריד אחר וקנה סחורה ושלחה לבית' עם לוי שהלך מיריד קודם לו ואח"כ טען לוי שהסחורה נאבד לו מן הסוס שלא בפשיעה והוא ש"ח ופטור ושמעין השותף טוען לרחובן שכל ההפסד יהיה עליו לבד כי מי נתן לו רשות לשלחו ביד אחר ובפרט לוי אינו מהימן לי בשבועה וראובן טוען שעשה לטובת השותפות להקדים הסחורה לביתו למכרם ולדעתו היה לו נאמן וא"כ לא פשע הדין עם מי. והשיב שהדיו עם שמעון מדין שומר שמסר לשומר המבואר בסי' רצ"א סכ"ו אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דאמר ליה את מהימן לי בשבועה כו' ומכ"ש בנ"ד שמיעט בשמירתו שהשותפין שומרי שכר זה לזה ואף. דהסמ"ע בסי' קפ"ו ס"ק ס"ט רצה מתחלה לחלק דדוקא בראובן שהניח פקדון או משכון ביד שמעון ושמעון הפקודו ביד לוי ונאבד יכול ראובן לומר שמעון מהימן לי בשביעה ולא לוי וכמ"ש הט"ו בסי' ע"ב ורצ"א אבל בשותפות יכול שמעון לומר לטובה כוונתי כו' אבל לבסף מסיק דאין חילוק אלא דאפילו בשותפות הוי דינו כמו שומר שמסר לשומר כו' ואין לומר דבנ"ד יש לפטור לראובן משום דהוי שמירה בבעלים כיון שהתחילו להתעסק יחד. זה אינו דהא כתב בש"ע סי' רצ"א סכ"ו גבי שומר שמסר לשומר אם דרך הבעלים להפקיד כו' והוא שלא ימעט בשמירתו אבל אם מיעט כו' אע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים כו' והוא מהרמב"ם פ"א מה' שכירות ובכ"מ שם כתב הטעם משום דהוי יותר מזיק בידים משפשע וא"כ ה"ה בנ"ד דהשותף הוי ש"ש ומסר לש"ח דמיעט שמירתו הוי כמזיק בידים אפילו בשמ"ב חייב והגם די"ל דהכא לא הו"ל דין מיעט שמירתו לפי הטעם שכ' הה"מ שם דלהכי במיעט שמירתו חייב דע"כ לא אמרינן בשדרך המפקיד למסור לשני שפטור הראשון אלא מפני גילוי הדעת שהוא מאמין להשני וזהו כשהשמירות שוות אבל כשגרע הראשון השמירה. ודאי המפקיד כבר גילה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה כו' לפ"ז י"ל דהא שייך דוקא בשומר משא"כ בנ"ד שלא שכרו לשמור רק דממילא כיון שהם שותפים נעשים ש"ש זה לזה ח"כ לא הוי גילוי דעת שחפצים דוקא בשמירה מעולה כו' אך באמת בנ"ד בלא"ה הוי כמו מזיק אף דלא מיעט בשמירתו דהא דצריכינן לטעמא דהה"מ משום גלוי הדעת אינו אלא ברגיל המפקיד להפקיד אצל השני דלא הוי הפשיעה אלא משום דמיעט בשמירתו בזה צ"ל משום גלוי דעת המפקיד דחפץ בשמירה מעולה דוקא משא"כ באינו רגיל להפקיד כמו בנ"ד דטוען שמעון דלוי אינו נאמן לי בשבועה דבזה חייב אפילו בש"ח שמסר לש"ש ודאי דהוי כמזיק וחייב אפילו היכא דהוי שמ"ב כו' ומה דהרמב"ם וש"ע לא כתבו שם האי דינא דאע"פ שהראשון היה שואל או שוכר בבעלים חייב אלא בסיפא ברגיל להפקיד ומיעט שמירתו ולא כתבו זה ברישא בלא מיעט שמירתו רק שאינו רגיל להפקיד י"ל דלרבותא כתבו זה בסיפא כו' (עמ"ש בסי' רנ"א שם בד"ה אע"פ והאריך עוד בזה ומסיים לדינא בנ"ד אין שמעון השותף מחוייב לשלם חלקו באותו סחורה בנאבד ע"י לוי בדרך ע"ש:
(יד) ואם התנו ביניהם. עבה"ט עד ואז ב"ד יאמרו לו אם לא תקיים התנאים נבטל השותפות כו'. וע' בתשובת מים חיים חח"מ סי' י"ז אודות שטען השותף השני אמת שבעת התחלת השותפות התנית עמי תנאי יוגמור בפני עדים רק אח"כ בינך ובין עצמי בטלת התנאי ואמרת לי כאשר תעשה עם חלקך כן עשה עם חלקי וכן עשיתי והאריך שם בדין המבואר לקמן סי' רמ"א ס"י בענין אם מחולקין בקיום התנאי וכ' בסוף אבל יראה לי דכל זה אם חלוקון בתנאי דקום ועשה אם קיימו את התנאי או לא אבל אם חלוקין אם ביטלו בודאי דלא מהימן לומר שביטלו כל שאין אמתלא בדבר לומר שביטל ולדעתי הוא גרע מתנאי דשב ואל תעשה ואמר דעבר בפועל דמשמע בש"ע שם דאינו נאמן וכן הוא להדיא בב"ש ס"ס ל"ח וכן בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ק"ז דרף אם מכחישו שעבר בפועל אינו נאמן וא"כ כ"ש שאינו נאמן לומר שביטל את התנאי וראיה לזה מאה"ע סי' קמ"א סעיף ס' בהגה כו' ע"ש וע"ל סי' ע' ס"ג סק"א:
(טו) ראובן נאמן במינו. עבה"ט דהש"ך השיג על הרמ"א בזה וכ' שדברי הרמ"א הם שלא בדקדוק כו' עד אין ראובן נאמן לומר ברשיתך פטרתי במגו דלא פטרתי דהוי מגו במקום חזקה כו' וכיוצא בזה הקשה ג"כ הט"ז ונדחק לפרש דברי הרמ"א דמ"ש אבל אם אין לשמעון עדות ר"ל שאין עדות שהחוב לא היה פרוע אז נאמן במגו ע"ש. ועיין בס' שער משפט לעיל סי' ע"ה סק"ה שכ' דהעיקר כהרמ"א דאף אם יש עדות שלא היה פרוע כל שאין עדות שפטרו נאמן במגו ולא הוי מגו במקום חזקה דמי גרע מהלוה עצמו במלוה ע"פ שנאמן לומר מחלתו לי במגו דפרעתי כמ"ש בש"ע סי' ע"ה ס"ז ולא אמרי' חזקה דאין אדם מוחל חובו בחנם משום דדרך ב"א למחול וליתן במתנה זה לזה ואף דהאמת שבמרדכי פ' החובל בשם מהר"ם מבואר כהט"ז וש"ך מ"מ י"ל דמהר"ם בתשו' סובר באמת דגם הלוה גופיה א"נ לומר אתה מחלתו לי במגו כאשר באמת מבואר כן במרדכי פ"ק דב"ב בשם מהר"ם שפסק כן מתחלה (אלא שאח"כ חזר בו) אבל לפי מה דקיי"ל בסי' ע"ה דהלוה עצמו נאמן לומר מחלתו לו במגו א"כ ה"נ ראובן נאמן לומר ששמעון צוהו למחול החוב במגו ולא הוי מגו במקום חזק' כלל וכ"כ הסמ"ע בסי' קכ"ג ס"ק י"א בשם הרשב"א דאם טען ראובן שברשות שמעון מחל להעו"ג נשבע היסת ונפטר וע"ש וע"כ מיירי בגוונא דאית ליה מגו וזה ראיה לפסק הרמ"א ז"ל והאריך בזה ע"ש. וע' בס' נה"מ כאן שתמה ג"כ בזה וכ' ליישב דהכ' מיירי שטוען שציוה לו לפטור החוב בשם השליח כגון שהשטר נכתב על שמו או בחוב בע"פ והוא בעצמו עשה החוב דל"ש שום החזקת טובה מהמלוה למלו' כיון שסובר הלוה שהפטור לא בא מהמלו' אבל אם טוען שצוה לו למחול בשם המלוה נאמן כשיש לו מגו ע"ש. ואיני מבין דאכתי קשה על הש"ך מנ"ל לאוקמי דברי הרמ"א בכה"ג ולהקשות עליו הו"ל לפרש דברי הרמ"א בטוען שפטר בשם המלוה ולא קשה כלל ומצאתי בס' בית מאיר לאה"ע סי' קמ"א סי"א באה"ד שהקשה ג"כ כנ"ל דמאי שנא מהמלוה עצמו שנאמן לטעון מחלתו לי במגו וכ' ליישב בסיגנון אחר דבאמת גרע מהלוה עצמו דדוקא במוחל עצמו י"ל דהוי כמתנ' משא"כ בשולח המחילה ע"י אחר והברירה ביד השליח אם רוצה פוטר ואם רוצ' מעלים הענין ממילא אין כאן החזקת טובה מהלוה. להמלוה אלא העיקר להשליח כו' ע"ש ומשמעות דבריו דאפילו אם פטר השליח בשם המלו' מ"מ כיון דעיקר החזקת טובה להשליח שייך חזקה אין אדם מפסיד שלו בידים לפ"ז שפיר הקשה הש"ך אך קשה לדברי הב"מ מדברי הסמ"ע דסי' קכ"ג הנ"ל דהא התם מיירי בשליחו אפ"ה כ' הסמ"ע שנאמן לומר ששמעון צוהו למחיל. ואפ"ל דשם מיירי באין ידוע שעדיין היה חייב לו העו"ג ומש"ה שפיר נאמן כמבואר בש"ך כאן וצ"ע:
(טז) הפסיד לעצמו. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קס"ו אודות מוכרי סוסים שעשו שותפות והניחו מעות יחד תוך כיס אחד לנסוע קצת מהם על איזה מו"מ ואח"כ נתאספו השותפים ושלחו לאחד מהן ע"י שליח חלק מעותיו שאמרו שעמדו על החקירה שא"א לעשות מו"מ הלז ואותו שותף לא רצה לקבל חלק מעותיו שחשדם ששיקרובו וכן היה אמת שהרי קודם שחזר השליח כבר נסעו מהם על המו"מ הלז ולסוף לא נעשה והיה להם הוצאות והיזק בחנם על הדרך ותובעים לזה השותף שיהיה לו חלק בהפסד הוצאות והלה אינו רוצה ליתן כיון ששיקרו בו והשיב אלמלי בא דין זה לפני הייתי דן אותם השותפים להפסיד כל ההפסד מכיסם דהא מבואר בח"מ סי' קע"ו דשותף ששינה יש לחבירו חלק בריוח ולא בהפסד וכן אם עשה סחורה בנבילות וטריפות ההפסד עליו לבד כיון שעשה מאיסור ובנד"ז גם כן עשו איסור לשנות דיבורם והשותפות שעשו וקיימו בלטותא דרבנן מי שפרע כו' כדאי היו לחוב בעצמן להפסיד וטובה היא לגבייהו דשקלו למטרפסייהו בהאי עלמא ימצא דשותף הזה פטור מהפסד והכי דיינינן להו ולכל דכוותייהו מכ"ל וצ"ע:
(יז) צריך לחלוק עם חבירו. עבה"ט שכ' והש"ך השיג על הרמ"א כו' וע' בתשו' ח"ס תח"מ סי' מ"ז ע"ד ראובן ושמעון שותפים וראובן לוה מעות מעובד כוכבים להשותפות וטעה העובד כוכבים ורצה שמעון שיחלק עמו ראובן בריוח ההטעאה. והביא דברי התומים בסי' ס"ב שכ' לתרץ קושיית הש"ך על הרמ"א דבסי' ס"ב מיירי שאמר להדיא לעצמו כוונתי והכא מיירי בסתם ודברי קצה"ח שדחה זה דאי נימא בסתם הוא לשותפות לא מצי לומר לעצמי והוא ז"ל כ' שדברי התומים נכונים כו' (עמ"ש בסי' ס"ב ס"ק ב') ושוב כ' דנ"ל תירוץ אחר דהנה הש"ך בסי' קע"ו שדא ביה נרגא בלא"ה דבהגמ"ר מבואר דבעל העיטור חולק ומפרש הירושלמי דבלשון תימה קאמר כו' ולולא שאיני כדאי הייתי אומר הא דפשיט' להירושלמי ומתמיה איך יחלוק עמו היינו באח עם אחיו דכן מבואר בירושלמי דמיירי מאחים בתפוסת הבית שלא נשתתפו מרצונם אלא שעד ג' דורות נשארו בתפוסות כמו שהיה בחיי אביהם וממילא הכל בשותפות ואם כן דיו שיהיה כאילו אביהם קיים ומניאת בניו הגדולים אינם שלו מן הדין אלא מתקנת חכמים הואיל וזן אותם יתר על חיובו ומש"ה בתו הניזונת מן האחים מציאתה שלה כיון שמחוייבים לזונה כמו שביאר בסמ"ע סי' ע"ר סק"ב והוא ש"ס ערוך פ' נערה וה"ה אחים הניזונים מתפוסת הבית אין המציאה לאמצע משא"כ שותפים שנשתתפו לרצונם נשתעבדו זה לזה אפילו למציאה ולגניבה ואם כן י"ל ע"כ לא פליגי ר"ח והעיטור בפי' הירושלמי אלא באחים אבל בשותפים שלא נזכר בירושלמי גם העיטור מודה לר"ח וצדקו דברי רמ"א (דלא קשה מסי' ס"ב דהתם מיירי באחים) ואם כן בנ"ד היה צריך לחלוק עמו ומ"מ מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה להוציא ממון נגד הש"ך אך איתפס לא מפקינן מיניה עכ"ד ע"ש:
(יח) חבל אם חלק כו'. וכן אם קנה כו' ההפסד ג"כ לאמצע. עי' בתשובת מעיל צדקה סי' ט"ו שכ' דין זה צע"ג דהרי בס"ס קע"ז הביא הב"י (ובש"ע שם) תשובת הרשב"א שאם אמר שותף לחברו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור אין וה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב לו ואע"פ שנהנה מאותו הגניבה פטור דמצי א"ל בהתירא ניחא לי כו' ומה דהסמ"ע שם רוצה לפרש דהתם קאמר שלא יפסיד כל ההפסד אבל חלקו עכ"פ צריך ליתן לו אני אומר דא"א לפרש כן כו' ומה דהלבוש שם מחלק דהתם מיירי שעדיין לא חלק עם שותפו הנה לשון התשו' לא משמע הכי שהרי כ' אע"פ שנהנה כו' ומה שהוציא רמ"א האי דינא מתשובת ב"ז סי' ש"צ אין נראה כלל למעיין שם דהתם מיירי שהשותף שקנה הגניבה לא ידע שהיתה גנובה ובהיתר קנאה לכך כיון שנטלו חלקם בריוח חייבים לשלם חלקם בעלילה כו' ועוד נראה דשם היה אפשר שיגיע העלילה גם לחבירו כדמסיים שם בתשו' שהציל עצמו ושותפיו מהפסד הסכנה כו' אבל בנד"ז שגנב או קנה גניבה וידע בעת קנינו שהיא גניבה אין לך שינוי גדול מזה דהפסיד לעצמו ואם יהיה ריוח נוטל בריוח חלקו כ"ז שלא נודע שהיא גניבה כו' וכן נ"ל ג"כ באם שינה לקנות חטים במקום שעורים שאם מתחלה היו חושבין שיהי' ריוח בדבר ואח"כ נמצא שיהי' הפסד יוכל אח"כ לומר הפסדת לעצמך אע"פ שמתחלה התרצה ליקח חלקו הריוח שחשב שיהיה בו (ר"ל באם שלא נתרצה לגוף הקניה) חא"כ שנפסד אחר שבא לידו חלק הסחורה שמגיע לו או הוזלה אח"כ אז ההפסד עליו אדר שקנה את חלקו נמצא שברשותו הוזלה אבל דבר שנתגלה הפסדו למפרע לא כו' ואין הנידון דומה למ"ש הטור בשותף ששינה ואח"כ הסכים למעשיו דא"צ קנין ופטור דש"ה דאילו מתחלה צוהו בכך הי' נעשה שלוחו אבל באיסורין דקיי"ל אין של"ע לא מהני צוויו והסכמתו וכן נראה מדברי תוס' ב"ק ע"ט כו' וכ"כ הכ"מ פ"ב מה' גניבה כו' ומכ"ש במי שלא צוה לו לגנוב והלך הוא וגנב אלא שחלק אח"כ שותפו עמו ובא עלילה עליו א"צ שותפו ליתן להפסדו כלום כפשטות לשון הרשב"א הנ"ל רק דמ"מ צריך להחזיר לו חלקו מה שלקח ממנו מן הגניבה כו' ומכ"ש באשה שקנתה גניבה שלא בידיעת בעלה אף שלקח מה שהרויחה זהו קנין ממילא דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין זה דומה כלל לשותף כו' עכ"ד ע"ש עוד (והובא בפ"ת לא"ה סי' ע"ח סק"א) וע' בס' שער משפט סק"ג מענין זה:
(יט) למקום פלוני. כ' בס' נה"מ נראה דאם השוק קרוב למדינה דיכול להוליך וכדלעיל סי' ק"ט ס"ג ע"ש:
(כ) ואין חבירו יכול לעכב עליו. כ' בס' שער משפט ונראה דאם חבירו עיכב עליו מלמכרם מפני שהי' סבור שיתייקר הסחורה ואח"כ הוזלה פטור מלשלם ההיזק כו' ואף אם מכרה אח"כ בלתי ידיעת חבירו כשער הזול מ"מ פטור ול"ד לסי' שס"ג ס"ב כו' ואף דבתשובת הרדב"ז (ח"א סי' שצ"ט) השיב על נידון כזה דאם ההיזק הוא ברי כגון שהגיע זמן מכירת הסחורה והדבר ידוע שבאם לא תימכר באותו זמן תיפחת מדמיה מנד שירד השער ותוזל חייב לשלם משום דינא דגרמי כו' אין סתירה מדבריו לדברינו דשאני התם דהעיכוב לא היה לטובה ודמי למטמא במזיד אבל היכא דנתכוין לטובה שהיה סבור שיתייקר הסחורה י"ל דדמי למטמא בשוגג דלא קנסוהו חז"ל כו' שוב מצאתי בחידושי הראב"ן פ' השואל שכ' ג"כ הכי כו' וכן פסק בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' ק"י עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סי' זה ס"ו סק"ח בשם תשו' נו"ב תניינא סי' ל"ח שכ' שם וגם חולי לטובה נתכוין כו' ע"ש:
(כא) וא"י לחלוק עד שיגיע הזמן. ומבואר ביו"ד סי' קע"ז סל"ה דאף אם יאמר אני אקבל אחריות בחצי שלך ואם תפסיד אני אשלם לך אין שומעין לו משום דמזלא דבי תרי עדיף ע"ש. ועיין בתשובת צ"צ סי' צ"ט אודות שלשה שלקחו בשותפות סחורה בהקפה על משך שנה תמימה והתנו ביניהם שכל השנה יהיו מתעסקם שלשתן ועתה רוצה אחד מהם למכור חלקו לאחר ורוצה לשאר עמהם בכל התעסקות ובכל אחריות כבראשונה ואלו השנים מוחים וטוענים שחוששים שיתעצל בעסקם כיון דלא מעלה ולא מוריד לו בין יהיה ריוח או הפסד והשיב דהדין עם שני השותפים שיכולים לעכב כיון שהכל יהיה שייך ללוקח חיישינן שיתעצל בעסק וראיה מב"ק דף קט"ז ע"ב (בש"ע סי' ער"ב סט"ז) כו' ע"ש (וכ"כ בתשו' עבוה"ג ס"ס ט"ו ע"ש) . וע' בס' שער משפט שהביא וכ' שדבריו נכונים. וכ' עוד וז"ל אך אם א' מהשותפים רוצה למכור חצי חלק ולאחר ולשאר באחריות ובהתעסקות עלכל החלק כבראשונה צ"ע אם יש לדמותו לההוא דסי' ער"ב סט"ז דיכולין לומר לו אם יהיה לך חלק גדול תתעסק יותר בהשותפות ותשמרנו יותר אמנם אם רוצה למכור חצי חלקו לאחר באופן שגם האחר יתעסק בהשותפות בזה נראה ברור דהאחרים יכולין למחות דיכולין לומר אין רצוננו להיות הרבה דעות במו"מ ושמא יבא היזק מזה וראיה ממשנה פסחים פ"ט ע"ב הממנה עמו אחר בחלקו כו' וכ"ש בשותפות במו"מ דשייך לומר הכי כן נ"ל עכ"ל. והנה מ"ש דאם הוא באופן שגם האחר יתעסק בזה נראה ברור כו' לא ידענא מה חידש בזה דהרי זה נכלל בדברי הרמב"ם והש"ע לעיל ס"י ולא ישתתף בה עם אחרים כו' עי' ביאור הגר"א ז"ל שם אות נ"ב שציין להך דפסחים פ"ט מ"ב הנ"ל. והגם דבט"ז שם משמע קצת דמטעם אחר הוא מ"מ פשיטא דגם זה בכלל וצ"ע:
(כב) ולא מהשכר. עבה"ט וע' בתשו' חמדת שלמה סי' ט' שהאריך בענין זה דרווחא לקרנא משתעבד עש"ה:
(כג) שהיה בחלקותה הפסד. בתשו' לתם רב סי' קי"א (הביאו בס' שער משפט) כ' דדין זה הוא אף בקבעו זמן והגיע הזמן מ"מ אם היה בחלוקתה הפסד צריכים למכור הסחורה ביחד דמסתמא כי נשתתפו לא נשתתפו באופן שיגיע הפסד לשותפות אלא לתועלת השותפות וכיון דהתועלת הוא שלא לחלוק את הסחורה עד שימכרו אותה ודאי כן הי' דעתם מתחלה ע"ש:
(כד) בפחות מג' לא עשה כלום. כן הוא לשון הרמב"ם והטור בסל"ב ולשון זה אפשר לפרש דהיינו באם הסחורה בעין צריכין לחזור ולחלק ונ"מ אם נתייקרה או הוזלה הכל לאמצע אבלאילו מכרו הסחורה והרויח או הפסיד אח"כ במעות חלקו מחיר הסחורה אין לזה על זה כלום אולם דברי הסמ"ע ס"ק מ"ז שהביא על זה לשון הטור בסל"ד שכ' ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסידא הכל לאמצע כאילוי לא חלקו עכ"ל לשון זה מבואר יותר דהוי ממש כקודם חלוקה ואפי' אם הרויח או הפסיד במעות מחיר הסחורה הכל לאמצע אמנם בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ב האריך לתמוה על הסמ"ע בזה וכ' דאף דכן משמע מלשון הב"י שהבין כן דעת הטור מ"ש בסל"ד ואם חילק בלא דעת חבירו כו' הוא בחדא מחחא עם מ"ש בסל"ב דמיירי בנשתתפו סתם או לזמן ונשלם הזמן וכ"מ מדברי הרמ"א בהגה ומדברי הב"ח ותשו' לחם רב סי' קי"ב ותשו' רש"ך ח"ב סי' ענ"ז המדקדק בלשון הטור יראה שאינו כן רק דהטור בסל"ד מיירי בתוך זמן וקאי אמ"ש בסל"ג בשם הרמב"ם והראב"ד שתוך זמן השותפות אין א' יכול לחלוק בלא דעת חבירו ע"ז כ' הטור ואם חילק בלא דעת חבירו כו' ולזה לא הזכיר כאן אם חילק בפחות משלשה משום דכאן דאיירי בתוך זמן אף שנעשה החלוקה בפני שלשה לא מהני והוי ממש כקודם חלוקה אף לענין אם הרויח אח"כ במעות מחיר הסחורה אבל מ"ש הטור תחלה בסל"ב אחד שבא לחלוק בלא דעת חבירו חולק בפני שלשה זה מיירי בנשתתפו סתם או לזמן וכלה הזמן דכל א' יכול לחלוק אף שאין חבירו רוצה בכך אך שאין לחלוק בדבר שצריך שומא אם לא שחבירו מרוצה בכך או שנעשה בפני שלשה בקיאין בשומא ע"ז שפיר כ' הרמב"ם והטור דאם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום ר"ל דהחלוקה בטילה אם הסחורה עדיין בעין ונ"מ לענין יוקרא וזולא אבל אם מכרו השחורה והרויח או הפסיד אח"כ במעות אין לזה על זה כלום כיון שכבר נתבטל השותפות ולכן לא כ' כאן הטור כלום מהריוח וההפסד כדלקמן וכ"ז ברור כוונת הטור ואפשר דגם הרמ"א שהבין דברי הטור בחדא מחתא מ"מ סובר דהא דהריוח או הפסיד הכל לאמצע היינו אם הרויח או הפסיד בסחורה עצמה ולא שהרויח אח"כ בממון מחלקו וכן הדעת נותן כיון שמכר הסחורה זוזי כמאן דפליגי דמי כיון שכבר נתבטל השותפות וכן נראה מדוקדק בלשון הש"ס מקור דין זה בכתובות דף צ"ח דאמרי לה מאן שם ליך כי האי דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי כו' אייקר כו' וחילוק דבר זה מבואר להדיא בס' תמים דעים סי' ק"ס בשם ר"י דאם זה שחלק בלא דעת חבירו מכר אותו יין והרויח באותן מעות מסתבר לר"י דלא מצי תבע ליה דלא גרע משאר גזלנים כי' ואף דהתמים דעים בעצמו שם מסיק וכ' דנ"ל דיהיב פלגא רווחא שזה לא נתכוון לגזול אלא סבר שתהא חלוקת הרויח לשניהם כו' אין סברתו מוכרחת כלל ועכ"פ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ויכול השותף המוחזק לומר קים לי כדעת ר"י דמסתבר ליה דלא מצי תבע ליה ולפי מה שבארנו גם דעת הרמב"ם והטור כן הוא. והגם דגבי שותפין קשה לומר קים לי כמ"ש בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ג לפי שהכל בחזקת שניהם היינו דוקא בדבר הידוע לשותפות אבל לא בריוח דאתיא לאחר מכאן כו'. וכ' עוד דאף אם יאמר האומר דדעת הרמב"ם והטור כמסקנת התמים דעים דאפי' בנשתתפו סתם הוי ממש כקודם חלוקה גם לענין אם הרויח במעות מחיר הסחורה מ"מ היכא דנשתתפו לזמן ועבר הזמן דמיד שכלה הזמן לא הוי ממון השותפות רק בפקדון אצלו ודאי פשוט דעת הרמב"ם והטור דהריוח שהרויח אח"כ בחלקו בממון הכל שלו וכן מוכח להדיא בתשובת מהר"ם אלשיך סי' ק"ז שמפרש כן דברי הטור ולזה נוטין ג"כ דברי מהרי"ט ח"א סי' ק"מ וכ"נ דעת מהר"מ די בוטין סי' ח' ואין סתירה לזה מדברי הט"ז ביו"ד סי' קע"ו סק"ל במקבל עסקא מחבירו על זמן ואחר זמן פרעון עיכב המקבל אצלו המעות כו' דשאני התם דעיקר המעות בתורת הלואה אתי לידו דמיד ככלות הזמן ה"ל להביא מעותיו לשלם ומדלא שילם אמרינן דדעתו כמעיקרא שיהיה העסק בידו משא"כ בשני שותפים לריוח ולהפסד על שניהם מוטל ככלות הזמן לחלוק או להתקשר מחדש וכל שלא קישרו מתדש הוי כפקדון כו'. ע"פ הדברים האלה בנדון שנשאל שם אודות יעקב שהיה לו שותפות עם שני בניו ראובן ושמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים והעמידו ב"ד אפטרופוסים ד' אנשים דהיינו יעקב וראובן שהמה יקחו אצלם כל ממון היתומים ויתעסק בהם ראובן בשותפות כי הוא המוציא והמביא ועוד שני אנשים אחרים שהמה יפקחו היתומים ועשו האפוטרופסים שותפות והתקשרות חדש על זמן מה וככלות זמן השותפות הודיע ראובן לאביו שאינו רוצה עוד לקיים השותפות והודיע ג"כ להרב מדינה כאשר יש לו רשום בכתב אמת אך להיתומים ולשני אפטרופסים אחרים שלא היו עמהם באותו פעם במדינה לא הודיע ועשה חלוקת שותפות מיום כלות הזמן בענין זה שעשה חשבון גמור כל מה שיש סחורה או מעות וחובות וכל הממון שיבואו ישלמו החובות והמותר יחלקו כפי החלוקה שביניהם וחלק שיהיה שייך להיתומים יתעסק בו כאפטרופס שעוסק ומלוה לטובת היתומים יעכשיו רוצים היתומים לעורר שיתן מהריוח שהרויח אח"כ בחלקו כיון שלא נעשה החלוקה בב"ד ובידיעת כל אפטרופסים והיתומים אם יש ממש בדבריהם או לא והעלה דבנ"ד היה אפשר לומר דאפי' אם חלק הסחורה שלא מדעת היתומים וכל האפטרופסים והב"ד מ"מ יכול ראובן לומר קום לי כדעת הפוסקים שסוברים כל שלא נתיקרה הסחורה עצמה הריוח שהרויח אח"כ בממון מחור הסחורה לעצמו וכדעת ר"י שבתמים דעים וכן משמע דעת הרמב"ם והטור וכ"ש שבנדון זה נשתתפו לזמן וכבר עבר הזמן דאמרי' דהשותפות בטל מאליו והוי רק כפקדון כו' ובר מן דין בנד"ז אין צורך לכל זה דהא הודיע הדבר לב"ד (הרב מדינה) וגם השותף עצמו ואביו הם הם עיקר אפטרופסים ולא חלקו הסחורה רק כל מעות שבא מעסק השותפו' נטל חלקו וחלק היתומים הלוה לטובתם ולפקח בעסק היתומים כאפטרופס פשיטא דאין לפקפק בחלוקה זאת אף שלא הניח המעות בב"ד כיון שהוא עצמו אפטרופס ואביהן של יתומים כו' והאריך בזה ומסיים דאין שום תביעה על ראובן רק מחמת שבועת שותפת גם החלוקה זו בכלל עכ"ד ע"ש באריכות:
(כה) השותפות. עבה"ט עד ונרא' דה"ה היורשים יכולים לחזור בהן כו' ועיון בס' מעין גנים שכ' ונ"ל דאם לא חזרו ונמשך העיסקא גם אחר מיתת אביהם אצלם מחוייבים היורשים ליתן להנותן חלק מהריוח שהיה אח"כ כו' וכל זה בידעו מהעיסקא ולא החזירו אבל בלא ידעו כלל ודאי דלא נתעסקו בשבילו כו' עש"ה וע' בזה בספרו עצי לבונה ביו"ד סי' קע"ז סעיף ל"א באורך. וע' בתשובת אבקת רוכל למרן הב"י ז"ל סי' קל"ו איתא שם שאלה ממהר"ר יצחק אשכנזי המקובל האלקי זצוק"ל וז"ל השאלה ילמדנו רבינו שמעון לקח מראובן מנה בתורת עיסקא וקנה בהם סחורה והוליכה בים ברשות ראובן ויהי בדרך מת שמעון והטילוהו אל הים וראובן לא נמצא עמו שם שתחזיר לו העיסקא ואחרי כן טבעה הסחורה או נפסדה אם יגבה ראובן חצי העיסקא או הפחת מיורשי שמעון הואיל ומחציתה מלוה או נימא כיון שהדין הוא שמשעה שמת הדרא למרא אין על יורשי שמעון כלום וכן אם לא נטבעה רק שהגיע אל ארץ נושבת ונמכרה הסחורה ועלה ריוח עשרים דינר מהו כו' והשיב לו בזה"ל מתוך שדבריך ערבים עלי אמרתי לישא וליתן בדבריך כ' כת"ר או נימא כיון שהדין הוא שמשעה שמת הדרא למרא אין על יורשי שמעון כלום נראה שכוונת למ"ש הרמב"ם ז"ל סופ"ה מה' שלוחין ושותפין אחד מן השותפין או מן המתעסקין שמת בטלה השותפות או העסק כו' ועלה בדעת כ"ת לומר דממילא הדרא עיסקא משעה שמת ואין הדבר כן אלא היינו לומר שאם רצה השותף או המתעסק החי לחלוק הרשות בידו ואינם יכולים לעכב על ידו כי' ולענין הדין הדבר פשיט כמ"ש דלא יצאו היורשים ידי חובת החלק שהוא מלוה עד שיגיע ליד ראובן הילכך אם טבעה הסחורה או נפסדה גובה ראובן מיורשי שמעון דמי חצי העיסקא שהוא מלוה ואם לא טבעה רק הגיע אל ארץ נושבת ונמכרה הסחורה ועלה הריוח עשרים דינר חולקין הריוח ראובן ויורשי שמעון שמאחר שכשמת שמעון לא ביטל ראובן את העיסקא הרי מן הסתם יורשי שמעון במקומו להפסד ולרויח ואיכא לדמויי קצת להא דאמרינן בפ' הגוזל דף קי"ב הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה והולכים כל ימי שאלתה עכ"ל. ולכאורה נ"ע אי נימא דזה דמי להא דהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כו' א"כ הא שם הדין דאם מתה אין חייבין באונסיה וכמ"ש בש"ע לקמן סי' שמ"א ס"ג אך באמת לק"מ דשם הטעם דלא רמי חיוב אונסין על השואל עד שעת אונסין וזה לא שייך כאן בפלגא מלוה דרמי חיוב אונסין מיד משעת קבלת המועות. ומ"מ דין זה של מרן ז"ל נ"ע רב. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קס"א שכ' על דין זה דא' מן השותפים שמת בטלה השותפות דאף אם מפורש בשטר שותפות שהשותפות יתקיים מעתה ועד עולם מ"מ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ותליא במחלוקת רש"י ותוספות ר"פ הכותב כו' וא"כ אין יכולים היורשים לכוף לקיים השותפו' אם לא שמפורש בשטר הוא וזרעו אחריו עד עולם עש"ה:
(כו) וכשיפרעו החובות. עיין בנ"צ בענין ראובן ושמעון שותפים שחלקו ונשאר שמעון בהעסק ונשאר להם חוב אצל לוי עשרה זהובים ואח"כ בא לויאצל שמעון ונתן העשרה זהו' ולקת עוד סחורה בעד עשרה זהובים ועתה טוען ראובן שכבר פרע לוי החוב ויש לו ליטול החצי ושמעון טוען שהחוב עדיין עומד אצל לוי כמקדם ואלו העשרה זהובים נתן לו עבור הסחורה שלקח מחדש. וכתבתי שם דמסתבר שהדין עם ראובן עש"ב:
(כז) המקבל יכול לחזור בו. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קפ"ד שפסק בשטרי עיסקות הנהוג כעת אין הלוה יכול לחזור מהעיסקא תוך זמן וכמ"ש הש"ג פ' הגוזל בתרא הובא בסמ"ע ועש"ך לעיל סי' ע"ד ס"ג שההלואות שעושין בזה"ז בעלי חנויות כו' מצי המלוה לעכב מלקבל הפרעון כו' ולא קשה ממ"ש כאן דהמקבל יכול לחזור בו כדין פועל דהכא מיירי בעיסקא גמור שמשועבד המקבל העסק להתעסק בו אבל בשטר עיסקא הנהוג כעת שנותן לו דבר קצוב בלא חשבון כלל רק שהברירה בידו אם ירצה לישבע בכל חודש שלא היה ריוח א"כ אין כאן עבדות כלל וא"י לחזור בו רק צריך לקיים אותה עד תשלום הזמן שקבע בשטר ובר מן דין הא דעת הריטב"א בשם רבותיו גם בפועל שיכול לחזור בו דוקא באמירה בלא קנין ואף שהש"ך בסי' של"ג ס"ק י"ד השיג עליו אין דבריו מוכרח ם כלל כו' (עמ"ש בסי' של"ג ס"ג סק"ה) ובפרט בשטרי עיסקות פה שהוזכר שנשבע ע"ז בפועל ממש דודאי אין יכול לחזור בו כו' עכ"ד ע"ש. והנה מה שהרב שבו"י תמך יסודו על דברי הש"ג הנ"ל באמת התומים בסי' ע"ד סק"ו מדחה להך דינא דהש"ג מכח דינא דהכא ועוד מטעמים אחרים ומסיק דדין הש"ג אין לו שורש ועיקר ופשיטא דיכולים בעלי חנויות לחזור בהם ע"ש גם בס' שערי דעה ה' רבית סי' קע"ז סל"ו כתב ומכאן נראה דבשטרות שלנו שעושין עצה"ט וכותבין דבר קצוב למאה על משך שנה תמימה אם בא הלוה בתוך הזמן לפרוע הקרן והרוחים שעלה עד אותו זמן הרשות בידו ותמה שם על הש"ג שהביאו הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ד הנ"ל וכתב ליישב דמיירי שבעלי החנויות רוצים לפרוע בתוך הזמן מפני שאינם רוצים ליתן כ"כ ריוח כמו שקצבו רק פחות מזה ובכה"ג שהפועל רוצה לחזור מחמת יוקר א"י לחזור כמ"ש הרמ"א בסי' שנ"ג ס"ד בהגה ולכך קמ"ל הש"ג דבכה"ג א"י בעלי החנויות לחזור בתוך זמן ע"ש. אמנם הנכון מ"ש בזה בנה"מ סי' ע"ד סק"ד דעיסקא שעושין בזה"ז שמפשרין עצמן עם המקבל ליתן עשרה למאה לשנה כשחוזר בו הלוה נהי דיכול לחזור מלהתעסק מ"מ מחוייב ליתן כל דמי הפשר מכל השנה וכשאינו רוצה ליתן כך מחוייב לבא לחשבון ולישבע כמה הרויח בזמן זה וליתן החצי וא"י לומר אתן לפי ערך כיון שהזמן איקבע נמי טובת המלוה יכול המלוה לומר נתפשרתי בסך זה רק משום טובת קביעת זמן שהוקבע לטובתי ע"ש והגם שזה רחוק קצת בכוונת הש"ג אך לדינא הוא נכון. וכיוצא בזה כ' בתשובת בית חפרים חח"מ סימן י"ז בתשובת הגאון מו"ה סענדר ז"ל ובענין שטר בעיסקא אם המקבל יכול לחזור יש חילוקים בדבר באם שהעיסקא הוא בדרך זה שהזמ"פ הוא לשנה והרווחים כתוב בו בדרך משל ג"פ לשבוע או כך וכך לרבע שנה או לחודש אזי יכול לחזור בו אף בתוך שנה וא"צ ליתן הרוחים רק עד הפרעון או רבע שנה או חודש אבל אם כתוב בו דרך כלל עשרים למאה לשנה אינו יכול לחזור בו אא"כ יתן הרוחים או ישבע שלא הרויח עשרים למאה לפי היתר אחד בנחלת שבעה שבתחלה יעמוד באחריות המלוה עד שיעלה כ"כ רווחים וכל הרווחים יהיה למלוה ואח"כ יהיה באחריות הלוה וכל הריוח ללוה א"כ יוכל להשביע שמא הריוח ואין כאן מ"ש בשבו"י ח"ב עכ"ל (ועיין בתשובת ח"ס חח"מ ס"ה קמ"ד הובא קצת לעיל סי' ע"ח ע"א סק"ג): ומ"ש השבו"י הנ"ל בסוף דבריו ובפרט בשטרי עיסקות פה שהוזנר שנשבע כו' הנה הוא עצמו ז"ל בח"א ס"ס ו' כתב בענין ש"ץ שרוצה לחזור תוך זמן שכירתו והקהל עוענין שנתקשר עמם בשבועה בודאי אם נעשה השבועה בפועל ממש א"י לחזור בו אבל אם לא נתברר שנעשה השבועה בפו"מ רק שכתוב בשטר שנשבע אפשר דלא הוי שבועה ע"ש ועמ"ש לעיל סי' מ"בס"ז סק"ד:
(כח) אין שותף שני יכול לתבעו בשבועה עיין בתשו' ושב הכהן סי' נ"ח אודות שהשותף שני קודם שהלך מביתו מיחה בו שלא יעמוד עם האחר בדין עד שיבוא הוא וזה השותף לא השגיח עליו ועמד בדין ונפסק מב"ד שהאחר ישבע שבועת שותפות ונשבע לו. ועתה בביא השני רוצה להשביעו פעם אחרת. והעלה שיש פלוגתא בדין זה כי מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מלוה דין ג' והטור בסי' צ"ט נראה דס"ל דהא דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה היינו דוקא היכי דשייך לומר שליחותיה קא עביד ולכן הוצרכו לומר גבי שבועות אין לי שא"צ לישבע לכל אחד משום ששבועה זו תקנת הגאונים הוא ואין מדקדקין בה דבאו לומר אפילו היכי דל"ש שליחותי' קא עביד כגון שבא בע"ח אחר ממקום אחר שלא היה נודע כלל שנשבע וכיוצא בזה כו' וא"כ בנ"ד דלא שייך לו' שליחותיה קא עביד כיון שמיחה בו ושבועה זו שבועת המשנה לא אמרינן ביה שבועה לאחד שבועה למאה וצריך לישבע פעם אחרת אבל מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' פ"ז גבי נשבע שלא בפני התובע מבואר להדיא דס"ל דבכל ענין אמרינן שבועה לא' שבועה למאה והאריך בזה ומסיק דצ"ע למעשה עיין שם:
(כט) לעצמי אני מציל. עבה"ט דהסמ"ע כתב שצריך שיאמר כן בפני ג' כו' והש"ך חולק כו' ועיין בתשובת נו"ב חח"מ סי' ל' אות כ"ז שכ' על נידון דידיה וז"ל וממילא קם דינא דלדעת הש"ך בסי' קע"ו ס"ק מ"ה נאמן הקצין ר"ו לומר שאמר לעצמי הצלתי ולא עוד אלא שאפילו לדעת הסמ"ע שם ג"כ אין הנידון דומה דשם שותפים נינהו באותו חוב עצמו ואין בכחו לחלק בלי דעת חבירו דאמרינן מאן פליג לך אבל כאן אף שנתחייב ר"ו להתעסק ולגנות חובותיהם ולעשות כל הפעולות כמו בשלו מ"מ לא נשתתף עמהם וכל חוב של כל א' הוא מיוחד לעצמו ואף שנתבאר בשטר שלהם שקיבל בת"ח כו' להתאמץ בשלהם כמו בשלו מ"מ אף שעבר על השבועה וגבה של עצמו מה שעשה עשה ואין כאן שותפים דנימא מאן פליג לך שיהיה צריך ב"ד בשעת החלוקה עכ"ל ע"ש. ומ"ש עוד בש"ך ובבה"ט בשם תשובת הרשב"א ואם קיבלו בינו לבין עצמו נאמן לומר לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר כו' ומשמע דאי לית מגו לא מהימן בשבועה עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' ק' מ"ש הטעם בזה ויובא לקמן סי' קפ"א ס"ב בד"ה נשבע על כך. ולכאורה מדברי הט"ז משמע דאף בלא מגו מהימן בשבועה מיהו אינו מוכרח די"ל מ"ש הט"ז בסוף דבריו ואפילו בינו לבין עצמו מהני רק (כדי) שיסלק נפשו משבועה. זה קאי אסי' קפ"א שמזכיר מקודם ודלא כמ"ש המסגרת בשמו וצ"ע:
(ל) הציל לעצמו כו'. עיין במל"מ פ"ד מה' שלוחין ושותפין דין ד' שכ' דאם השטר נכתב על ש". ראובן לבד אינו יכול ראובן לומר אני מציל כו'. ועיין בנה"מ שהביאו וכ' והדין עמו כו' ע"ש ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה:
(לא) וכן בכ"מ דאיכא פסידא. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קע"ז אודות מדינה אחת שהיה גזרת המלכות לקבל כתבים של מלך בפרעון חובות במקום מעות מזומנים והכתבים הללו היו הולכין וחסור מידי יום ביום היה ניכוי בהם עד שנתבטלו לגמרי ובתוך כך כל מי שיוכל להוציא היה מוציא אותם כל מה דאפשר להקדים ואירע שראובן נתן כתביו לשמעון להוציאם עם כתבים שלו לפי שהוא בעל מו"מ שיכול להוציאן מהר יותר ושמעון ערבן עם כתבים שלו כי אין קפידא בדבר והוציא הרבה מהן ואח"כ נשארו איזה כתבים והחזירן לראובן וראובן אינו רוצה לקבלן כיון שערבן עם שלו אולי הנשארים הם שלו מה דינו. והשיב נראה פשוט דהדין עם שמעון דאין אדם מפסיד לעצמו להרויח לאחריני דהא אפילו בשיי שותפין כ"מ דאיכא פסידא יכול לומר לעצמי אני מציל ומבואר בש"ך סי' קע"ו אפילו אמר כן בינו לבין עצמו סגי ובנד"ז סתמא כמפורש דמי שאין אדם מציל את חבירו ויפסיד לעצמו כי אבידתו קודמת ואין זה דומה למ"ש בסי' רצ"ב במפקיד שעירבן עם פירותיו וע"ש ועיין בסי' רס"ד ס"ג בהגה דאם לא היו הבעלים שם הוי כהתנה והתם ניכר בודאי דשל חבירו הציל וכ"ש כאן דודאי שלו הציל ולא של חבירו כי אבידתו קודמת לשל כל אדם וגם שלא לנעול דלת בפני ג"ר שהוצי' לו לטובתו מה שהיה באפשרו עכ"ל וצ"ע:
(לב) אותו שהודה מתחייב בכל. עמ"ש לעיל סי' ל"ז ס"ד סק"ג:
(לג) שמת א' מהם כו'. ישבע האחר. עיין בנ"צ כתבתי בשם רב גדול אחד שכ' דט"ס יש בש"ע כאן שחסר תיבת לא וצ"ל לא ישבע האחר דכן מבואר בבעל העיטור מקור האי דינא דאיתא שם לית דינא לאשתבועי לאידך כו' ולענ"ד לא נהירא וגירסא שלפנינו בש"ע היא עיקר כו' ע"ש באורך:
(לד) שלא פרע. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' צ"ג סט"ו ס"ק י"ד:
(לה) אע"פ שנתפס. עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' קנ"ו שכ' על נדון דידיה וז"ל אודות מה שנתפס ראובן והיה בס"ל והוציא הוצאות מרובות בפדיון נפשו הנה מבואר בסי' קע"ו סמ"ח שאין השותף חייב לפדות שותפו אך התם מיירי שבא לו הפסד באקראי ואתיא מכח השותפות שעמדו עליו לסטים מכח הסחורה ההיא או מוסרים שהעלילו כעובדא דמהרי"ק שורש קנ"ה ענף ב' וג' אבל אם מעיקרא נשתתפו בדבר ששייך בו עלילה בדיניהם כעובדא דידן א"כ אדעתא דהכי נשתתפו והוה כמו שותפים בגניבה ברמ"א שם סעיף י"ב וע"ש בסמ"ע ס"ק מ"א והיה נלע"ד דלא מבעיא דאם יש לו לשותפו כ"כ מעות בשותפות דיפסיד חלקו כדי לפדות חבירו הנתפס בגלל השותפו' אלא אפילו מביתו ישלם לכ"ע לפמ"ש הש"ך ס"ק י"ג להסכים עם סברת הב"ח דבהפסד הבא מעסק מו"מ שלהם ישלם מביתו ומבואר בב"ח דלא מקרי הפסד שאינו ע"ד מו"מ אלא כגון שריפה וגייס אבל הכא שמעיקרא נשתתפו על עסק כזה מביתו נמי ישלם (עמ"ש בזה לעיל ס"ו בד"ה חמשים מביתו) וכן יש ללמוד מסמ"ע שנדחק ס"ס קע"ה (צ"ל קע"ז) ולא תירץ כפשוטו התם אינו צריך לשלם מביתו וכן משמע ל' לשלם אע"כ פשיטא ליה דאפילו מביתו ישלם לפצות חבירו מכל עלילה המגיע לו ע"י זה. אמנם כל זה ללמוד בעלמא כיוצא בזה אבל בנ"ד נראה לעין דראובן פשע הרבה במה שהוליך הסחורה חוץ למדינה ובמה שעשה פומבי לדבר כו' וכיון שפשע בנפשו אינו מחוייב בהצלתו כמבואר במהרי"ק כו' עכ"ל ע"ש עוד באריכות מה שפסק על עובדא דשם:
(לו) ויש חולקין עבה"ט עד והט"ז כתב דהכי קיי"ל כדעת החולקין ועיין ספר מעין גנים שכ' וז"ל ונ"ל דאם פדאו מעצמו דפטור השליח להחזיר לו דכ"ע מודים בזה כיון דבגרמתו נתפס ובפרט די"ל קים לי ואף להי"א בסי' קכ"ח (ס"א בהגה) בפורע חובו שלא מדעתו לעובד כוכבים חייב לשלם היינו מטעם שגמל חסד עמו וכמ"ש הסמ"ע שם משא"כ בזה י"ל דעשה בשביל עצמו שגרם לזה וזה פשוט ויותר נ"ל אף דנתן לפדות ממעות השליח והשליח לא צוה כלל שיתן ממעות שלו דיכול השליח לומר מי הכריחך ליתן ממעותיו אלא ודאי דנתן משלח בשביל עצמו ואף דקיי"ל בסי' קכ"ח שם בפורע חובו שלא מדעתו היכא דיש לו של חבירו בידו אינו חייב להחזיר לו היינו בסתמא אבל היכא דמיחה בו השליח שלא ליתן מן המעות שלו לא יוכל בע"כ ליתן מעות השליח ואף שאמר המשלח שנותן בעבורו כמו שיהיה ע"פ הדין מ"מ כן נמי הדין נוטה כיון דנותן בע"כ דלא צווי השליח והוא מוחה בו ואומר שהיה יכול לילך מהתפיסה בלא מעות כלל א"כ מי הכריחו ליתן בעבורו אלא ודאי דמחל לו המשלח מחמת שבגרמתו נתפס וא"י לתפוס מעות השליח כלל ומכ"ש היכי דהוי קצת עלילה על המשלח ג"כ דודאי נתן בשביל עצמו כנ"ל בזה ומ"מ נ"ע לדינא עכ"ל. ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' נ"ב שכ' דנ"ל דאין כאן מחלוקת כלל דהגהות שניות דב"מ סי' תס"א דמחייב בהלך בחנם מטעם שואל מיירי להדיא שנתפס שלא בסבת שמעון מש"ה חייב כשואל מקל וחומר שכ' שם השתא באונס ממון חייב אונסי גופי לא כ"ש ורמב"ן מיירי שנתפס בסיבת שליחות וה"ל כמתה מחמת מלאכה וס"ל כדעת הרמ"ה שבמחבר ס ' ש"מ ס"ג אבל כל אונס שלא מחמת השליחות חייב לפדותו גם להרמב"ן ואין כאן מחלוקת (ועיין בס' בית מאיר לאה"ע ס"ס פ' מענין זה) . וכ' עוד דהגאון ח"צ ז"ל מובא בתשובת שתי הלחם ס"ס ו' (וכן הוא בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בסיפו בתשובות הנוספות סי' ד' ע"ש) הקשה על ק"ו הנ"ל מממוניה נימא דיו לבא מן הדין כו' מה התם בעליו עמו לא ישלם ה"נ הא הוא עצמו הוא בעליו והוא עם עצמו בשליחותו ויפטר והוא ז"ל כ' לתרץ דלא שייך לומר דיו כיון שאינו ממש כמו בממון דהוי תרי גיפות הבעלים והחפץ אבל הכא חד גופא לא מצינו כיוצא בזה אע"ג דאין שום סברא לחלק ביניהם מ"מ כיון שגוף הדין דשאילה בבעלים הוא גזרת הכתוב בלי שום טעם (כמ"ש התוספות פ' השואל דף צ"ו ע"א בד"ה ונשאל ועיין בתשובת חות יאיר ס"ס רכ"ג ובתשו' שבו"י ח"ח ס"ס י"ט) י"ל אין לך בו אלא חדושו כו' ולפ"ז מי שמושכר אצל בעה"ב ויש לו בת קטנה והבעה"ב שנחה בחנם ואירע לה הפסד בגופה אפי' שלא בסבת בעה"ב מ"מ פטור כיון שהבת נקנה להאב מן התורה למכרה לאמה וה"ל זה המשלח שואל מהאב ששאל לו בתו לשליחותו והאב שהוא בעליו של בת עמו בשכירות אצל בעל הבית ע"כ נפטר מאונסי הבת ובתר עניא אזיל עניותא עכ"ד ע"ש עוד מ"ש בפי' דברי המרדכי ר"פ הפועלים בענין זה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |