בית יוסף/חושן משפט/קעו
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
השותפין שבאין להשתתף וכו' הם דברי הרמב"ם בפרק ד' מה' שותפין: וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר. מצאתי בעיטור ור"ש בן חפני כתב אף ע"ת שלא נתערב ממון השיתוף זה עם זה נכנס לכלל השותפות והריוח לאמצע ורב אלפס בתשובה חולק עליו ואמר דוקא שהטילו שניהם לכיס יחד ונתערב מממון הא לאו הכי לא. ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו וכו':
ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן וכולי: (ב"ה) באמת זה איני יודע מנין לו ואפשר שטעמו ממה שאכתוב בסימן שאחר זה או שהתחילו במלאכה:
וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר:
והראב"ד השיג עליו וכתב ורבותי הורו וכולי כוונת הר"א לומר דכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא בא לעולם כיון שגופו הוא בעולם הכא נמי משתעבד השותף ואפשר דסבירא ליה להרמב"ם דשאני התם שהוא משעבד גופו בהדיא ומה שרצה הראב"ד להשוותו ליקדשו ידי לעושיהן אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה כמ"ש הרמב"ם פרק ו' מהלכות ערכין ובפ' כ"ב מהלכות מכירה: והרמב"ן כתב בחידושיו פ"ק דב"ב גבי הא דאמרינן בהנהו תרי בי טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו כתב ומשמע דהיכא דליכא אדם חשוב אי נמי ליכא למיחש לפסידא דוקא דמתנו כל טבחי מתא אי נמי כל אומני דההוא אומנות אבל תרי תלתא דמתנו במאי קנו ומצינו בתוס' כו' אבל שותפין שאמרו כל מקח שיבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאילו כמתני' באומנותם לאמצע י"ל נעשו שכירים זה לזה כדאמרינן (בב"מ יב:) בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או שהתחילו במלאכה ויכולים לחזור בהם אלא במקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחבירו במה קנה שלא יחזור ויקח לעצמו עכ"ל. ודעת הרשב"א בתשובה כדעת הראב"ד. וז"ל הר"ן בפ"ק דבתרא גבי עובדא דהנהו תרי טבחי ומיהו אפי' תרי או תלתא דאתנו אהדדי שכל מה שישתכרו באומנותן יהא לאמצע קנו שנעשו שכירים זה לזה וכן אם אמרו כל מקח שיבא לידינו נהא שותפים בו קנו שכל א' וא' זוכה לעצמו ולחבירו והו"ל כמגביה מציאה לחבירו עד שיחזרו בהן דודאי אם רצו לחזור רשאין הן בכך שהרי פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ודוקא שיש עדים בדבר שחזר בו אבל אינו נאמן לומר קודם שלקחתי חזרתי בי שאם כן אף פועל שנשכר ללקט מציאה יאמר כן ונאמין אותו אלא ודאי פועל אע"פ שיכול לחזור בו כל שלא חזר בו מסתמא על דעת תנאי הראשון הוא עושה עכ"ל. וכן כתוב בנ"י וכ"כ בתשובת מהרי"ק שורש קפ"ב. והגהות מיימון בפ"ד מהלכות שותפין כתבו גם כן ששותפין שהתנו ביניהם שותפות בכל מה שירויחו אפילו ממציאות תנאם קיים אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כי כל אחד ואחד נעשה שכיר ופועל לחבירו כדאמרינן בפ"ק דב"מ כגון ששכרו ללקט מציאות ואמרינן מציאת פועל לעצמו אימתי בזמן שאמר לו עדור עמי או נכש עמי אבל אמר לו עשה עמי מלאכה מציאתו לבעל הבית תשובת הגאונים ובפרק י"ד מהלכות גזילה כתבו רשאין החמרין להתנות ביניהם כל מי שתאבד ממנו חמור מבני השיירה מעמידין לו חמור אחר וכו' פי' הר"מ דבלא קנין איירי והא קמ"ל דתנאי קיים בדברים בעלמא וכן הדין בכל מה ששותפין מתנין כדאמר בפרק בית כור (קו:) בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ובפרק י"ד מהלכות מכירה כתבו ודוקא דאתנו בעניני דמתא דומיא דטבחי ועל השערים ועל המדינה אבל בתנאי דבין איניש לחבריה מתנו בלא אדם חשוב אם ירצו ראב"ן וכ"כ המרדכי בפרק הגוזל בתרא רשאין החמרין להתנות וכו' פירש ר"מ דבלא קנין איירי דתנאי קיים בדברים בעלמא וכן הדין בכל מה שהשותפין מתנים כדאמרינן בריש בית כור בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ולא כמו שפירש המיימוני דצריך להביא הכיס לשום מעות שותפין בתוכו וכן פירש בספר המצות עכ"ל ובפ' השואל כתב ראובן שמסר מנה לשמעון בשותפות ע"מ שיהיה ביניהם למחצית שכר כל ריוח שיבא ליד שמעון אף ממציאה וכן קבל עליו שמעון בפני עדים לא קני ראובן כיון דלא קנו מיניה ואין לו אלא חלק מנה שלו: בהג"א פרק האומנים כתב בשם א"ז ושטר שותפין שכתוב בו כל שמרחמין מן השמים שכר בין בממון זה בין בממון אחר ואפילו מציאה הבא לידיה השכר לאמצע לאו תנאה הוא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל וכתב עוד בהגהות אשר"י המקבל עיסקא מחבירו והתנה עמו כל ריוח שיבא לו בין מעיסקא זו בין מעיסקא אחרת שיקבל מאחרים שיחלוק עמו לאו תנאה הוא עד שיקבל זה עליו אחריות מכל עיסקא שיקבל זה מאחרים: וכתוב בעיטור והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהם שיתוף עד זמן פלוני בכל מה שיזמינו להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא דאמרי לא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעולם הוא ואיכא מ"ד מהני וכתב הרב החסיד טעמא דכל אחד נעשה שכיר ופועל לחבירו ודמי להא דאמר שכרו ללקט מציאות ומסתברא טעמא דרבינו משולם בר קלונימוס מלוק"א דהשיב לב"ד על ג' אחין שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן להם בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו כולם בשוה ולימים נתנה מתנה לאחד מהם והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההוא הנאה דקא סמכי להדדי גמרי ומקני להדדי כדאמרינן באחין שחלקו בההיא הנאה דקא צייתי להדדי וכולי ובפסחים בההיא הנאה דקא מחתני להדדי ובעירובין בההיא הנאה דקא סמיך עליה ובסוף פרק הפועלים (דף צד.) בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הלכך כל תנאה מהני בשיתוף בין מציאה בין דורון משום האי טעמא דקא מהימני אהדדי גמרי ומקני: ודברי העיטור כתובים בהגהות מרדכי דבתרא: [%א] כתב הריב"ש בסימן תע"ו שהרמב"ן והרשב"א כתבו בפרק קמא דבתרא דשני שותפין שנשתתפו באומנותם לזמן ידוע שכל מה שירויחו יהיה לאמצע נעשו שכירים זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות ואין צריכין קנין אלא שיתחילו במלאכה לפי שכל אחד מתחייב לחבירו בשכר מה שחבירו עושה בעדו והלוכן ודבורן היינו שכרן וכל מה שירויחו תוך הזמן ההוא הוא לאמצע אלא שתוך הזמן יכולין לחזור בהם להבא כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל במה שהרויחו כבר אין אחד מהם יכול לומר לעצמו הרוחתי שאם כן פועל ששכרו ללקט מציאות יאמר כן וגם בתשובה ח"א סימן אלף נ"ז כתב הרשב"א כן עכ"ל. וכתב עוד הרשב"א בתשובה שלאחר שהטילו לכיס כבר קנו מידם וכל אחד הקנה גוף הנכסים לאחיו וכענין שאמרו בפרק הכותב (פג.) מגופה של קרקע קנו מידו ואפילו היה להם מטבע שאינו נקנה בחליפין מ"מ כבר נהגו שיתופם זמן אחד ונשכטה יד שניהם ודעת שניהם שיזכו שניהם בקרן ובריוח חלק כחלק ועוד שכבר נשבעו ואי אפשר להם לעבור על שבועתם. וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ב דלהראב"ד בתשובה שותפין שהתנו אפילו בלא קנין התנאים קיימים כל זמן שלא חזרו בהם כלומר שאם הרויחו וחזרו בהם כל מה שהרויחו צריכים לנהוג בו כפי תנאם ולא מהניא חזרתם אלא למה שירויחו מכאן ואילך ומה שהצריך קנין בהשדה היינו כדי שלא יוכל לחזור בו: וכתב עוד כי לפי מה שכתב המרדכי בפ"ק דב"ב בשם הר"ם ובפרק הגוזל בתרא בשם ר"ת בדיבור בעלמא בלא קנין סגי ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו מכאן ולהבא וכתב עוד שכן נראה מדברי בעל העיטור שכתבתי דבדיבור בלא קנין אין יכולין לחזור בהן וכתב עוד בשורש הנזכר שאפילו הרמב"ם מודה היכא דכל בעלי אומנות אחת התנו אהדדי אפילו בלא קנין אין יכולין לחזור בהם ושכן דעת הרשב"א וכתב עוד דהיכא שאחד מן השותפין אינו חשוב כ"כ אפילו בלא קנין אין יכולין לחזור דמסתמא לא נשתתפו עמו אלא ליהנות ממנו לכשיתחשב יותר אפילו הרמב"ם יודה בזה וכתב עוד דאפילו התנה בלשון אסמכתא וגם הוי דבר שלא בא לעולם משתעבד מדין ערב: ובשורש עשרים כתב דבכל מה שהשותפין מתנין א"צ קנין. וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ב דלא קי"ל כרמב"ם ורמב"ן כיון דכל הני רבוותא פליגי עלייהו. וכתב עוד בשורש עשרים דאפילו לדברי רמב"ם שהצריך נתינת מעות לכיס דוקא בתחלת השותפות בעינן קנין דכיון שחוזר בו זה מן השותפות עצמו א"כ לא יוכל לקנות חבירו מדין שותף כיון שזה עוקר השותפות בחזרתו אבל היכא שכבר היו שותפין מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קנין וכל שכן בהיות התנאים שוים לשניהם דבההיא הנאה דסמכי אהדדי וכו' עכ"ל ואין נ"ל שרמב"ם יסבור כן:
ומתשובת א"א ז"ל כלל פ"ט סימן י"ב ודע שבכלל הנזכר בתשובה המתחלת ועל החכירות יראה שהדין עם שמעון כתב הלכך נתעסק בשותפות אדעתא דרביעי ושהתנה לתת לו ואין משיכה בעסק שותפות זה אלא ההתעסקות שחוכרין לאחרים וגובים הוא הקניה עכ"ל: משמע מדבריו שכל זמן שלא אמר אחד לחבירו שחוזר בו והרויחו חולקין לפי תנאם הראשון אך אם יכול לחזור בו מכאן ואילך צ"ע באותה תשובה: מי שהקנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח ונשבע עיין בתשובת ריב"ש שכתבתי בסימן רי"ב:
עירבו השיתוף בלא שומא וכו' כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות שותפין שותפין ששמו פירותיהן ונשתתפו בהם יש להן אונאה זה ע"ז עירבו פירות בלא שומא ומכרום ונשאו ונתנו בדמיהם הרי אלו מחשבין הפירות כמה היו שוים בעת שנשתתפו ומחשבין את השכר או את ההפסד: כתב הר"ש בר צמח שותף שחלה או נאנס ולא נתעסק בשותפות אין מן הדין שהאחד ירויח ויתן ואפילו קנו ממנו בשעת שיתוף אבל אם היה בעיר אחרת בשליחות השותפות ונתעכב באונס יש לו חלק עמהן ואם יש מנהג בזה בין השותפין יעשו כמנהגם: וכתב עוד ראובן שאמר לשמעון תעמוד עמי פה וכל ריוח שיהיה לי בחוב שאגבה מפלוני אתן לך שליש וגבו החוב והרויחו מד' עשו שבעה וקנו בז' סחורה והרויחו עוד ח' מה שהתנה לתת לו שליש לא היה אלא על מה שירויחו בגביית החוב ומה שהרויחו אח"כ במשא ומתן הוא בשוה דשנים שהטילו לכיס זה ק' וזה ק"ק חולקים בשוה עכ"ל. ואינו נ"ל דהא לא בתורת שותף נחת עמיה לשאר רווחים חוץ מגביית החוב ולא דמי לההיא דשנים שהטילו לכיס דשאני הכא שלא שם שום דבר בקרן לכן נראה שיתן לו משאר רווחים כפועל בטל או כמו שהוא מנהג לתת למי שמסייע לחברו בסחורות ואינו משום קרן :
שנים שנשתתפו יחד ונתן זה מנה וכו' בפרק מי שהיה נשוי (צג:) אמר שמואל ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע מיתיבי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה ק"ק השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא דרבה לא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו אדתני סיפא לקחוהו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ה"נ קאמר בד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. תנן וכן שלשה שהעילו לכיס הותירו או פחתו כך הן חולקין מאי לאו פחתו פחתו ממש הותירו הותירו ממש אמר ר"נ לא הותירו זוזי חדתי פחתו איסתרא דצוציתא וכתב הרי"ף הלכה כשמואל אליבא דרב המנונא דסתמא קאמר שמואל השכר לאמצע ל"ש לקחו לחרישה ועומד לחרישה ל"ש לקחו לחרישה ועומד לטביחה ומתניתא מסייעא ליה דתניא ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה ק"רז השכר לאמצע דאע"ג דאוקמה רבה כשלקחו שור לחרישה ועומד לחרישה שינויא הוא ולא סמכינן אשינויא וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ח וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין וכן דעת בעל העיטור והמרדכי כתב שבשערי רי"ף כתוב הלכה כרבה ונמצא כתוב בשערי רי"ף ז"ל הלכה כרב המנונא והא לך לשון השערים דהרי"ף הדין השני הוא במקום שמוסיף זה ממון על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו והתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד ואף על פי שלא פירשו בשעת תנאי ואע"פ שהאחד מוסיף בקרן וכדאמר שמואל שנים שהטילו לכיס אחד זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחלה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכדאמר בתלמוד מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו עכ"ל ומיהו לדידן לא נפקא לן מידי מדברי השערים כיון דדבריו בהלכות מסכימים עם הני רבוותא פשיטא דהכי נקטינן ופירש רש"י שור לחרישה שלקחו שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאיבריו יטול איש לפי מעותיו עכ"ל נראה מדבריו דדוקא בששחטוהו הא מכרוהו חי אע"פ שנמלכו בו קודם מכירה לטביחה השכר לאמצע ולרב המנונא אפילו טבחוהו ממש השכר לאמצע והרי"ף כתב אבל שור לחרישה ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואח"כ נזדמן להן ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה ב' שלישים ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע עכ"ל ונראה מדבריו דכשמכרוהו חי כגון שנמלכו בו קודם מכירה לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ולרב המנונא אע"פ שנמלכו עליו לטביחה כיון דמכרוהו חי השכר לאמצע אבל טבחוהו ממש לד"ה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו כן פירשו הרא"ש ובעל העיטור לשיטת הרי"ף אבל הר"ן כתב להרי"ף דבטבחוהו הכל מודים שהשכר לאמצע וא"א לפרש כן דהא בהדיא משמע בגמרא דטביחה מהניא טפי לשווי דיטול כל אחד לפי מעותיו וחרישה מהניא לשווי השכר לאמצע דהא בלקחו לחרישה ועומד לחרישה לכ"ע השכר לאמצע ובלקחו לחרישה ועומד לטביחה פליג רבה ואמר כל אחד נוטל לפי מעותיו וא"כ היאך אפשר לומר דבטבחוהו הכל מודים שהשכר לאמצע ובמכרוהו חי יחלוק רבה ויאמר דכל אחד נוטל כפי מעותיו ועוד שהרי הרי"ף כתב בהדיא הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה שני שלישים לפיכך אני אומר דט"ס יש בדברי הר"ן וכמו שפירשו העיטור והרא"ש שיטת הרי"ף כך היה כוונתו בודאי וכן דעת הרמב"ם בהלכות שותפין ומ"מ יש לעיין לדעת הרי"ף כשאמר רב המנונא אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אי דוקא נקט שור לחרישה כלומר דמשום דלקיחתו היה לחרישה אע"ג דעומד לטביחה כיון דסופו הסכים עם תחלתו השכר לאמצע אבל היכא דלקחו לטביחה ועומד לטביחה ואח"כ מכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וכולי או דילמא כוונת הרי"ף דה"ה בלקחו לטביחה ועומד לטביחה ושור לחרישה דנקט לאו דוקא אלא לישנא דרבה נקט וכבר עלה בדעת הגהות מיימון בפרק הנזכר לפרש כפירוש הראשון אבל הר"ן כתב בהדיא כפירוש השני וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר שכתב השותפין שהטילו לכיס וכו' השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מניינם ואפילו לקחו שור לטביחה וכו' וכן כתוב בסמ"ג ונראה דלדעת הרי"ף סחורה הראויה לחלק חולקין לפי מעות וק"ו הוא מלקחו שור לחרישה וטבחוהו דכי לקחו אותו לא היה עומד ליחלק וסחורה שאינה ראויה ליחלק חולקין בשוה וק"ו הוא מלקחו שור לטביחה ומכרוהו חי וכתב הרא"ש ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לאו דוקא כשלקחוהו לחרישה דהוא הדין לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות וכלים הראויים ליחלק אלא משום דרבה נקט שור לחרישה ועומד לטביחה נקט איהו נמי האי לישנא ותדע לך מדאקשי לרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אלמא לרב המנונא ניחא ואי אמרת דבשור לטביחה חולקין לפי המעות לרב המנונא נמי קשיא אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו זה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה חולקין לפי המעות ועוד מדאקשינן לרב המנונא ממתני' דקתני וכן שלשה שהטילו לכיס ולא אשכח פירוקא אלא בזוזי חדתי ומאי דוחקיה לאוקמי בשינויא דחיקא כי האי לוקמה בשלקחו סחורה דסתמא הכי דעת המשתתפים לקנות פירות או סחורה הם משתתפים אלא ע"כ דלרב המנונא אפילו בשור לטביחה ועומד לטביחה או סחורה הראויה ליחלק פלגי בשוה וטעמא כדאיתא בירושלמי א"ר אלעזר כשהיתה הסלע חסירה או יתירה אבל לשכר ולהפסד שלהן חולקין בשוה וקשה הדין יהב מאה דינרין והדין יהב חמשין ואת אמרת הכין חברייא אמרין יכול הוא למימר על ידי עשרה דינרין סליקא פרקמטיא פירוש דרך קונה סחורה לקנות סחורה במאה דינרים ואלמלא עשרה דינרים דילי לא היית יכול לקנות עד כדון דהוה פרקמטיא זעירא הוה פרקמטיא רבה מאי פירוש אם נשתתפו במעות הרבה היה יכול לקנות כמה סחורה בלא שותפות א"ר בון בר חייא יכול הוא למימר ליה עד דאת חד זבן אנא מזבן עשרה זמנין עד כדון במקום קרוב היה מקום רחוק א"ר אילא יכול הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשר זימנין וי"מ דרב המנונא לא אמר אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה רב המנונא דחולקין לפי המעות ולא תיקשה ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' ליפלוג וליתני בדידה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס וכן לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו לכיס והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה והא דלא שני רב המנונא מתניתין בשור לטביחה ועומד לטביחה משום דמילתא דפשיטא היא ומאי קא משמע לן מתניתין ומשני הוקירו זוזי חדתי ולעולם בשור לחרישה ועומד לטביחה ואפילו הכי חולקין לפי המעות שלדעת כן נשתתפו שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מעט לא יקפידו אלא כל אחד יטול מעותיו וכן נמי פיחתו איסתרא דצוציתא עכ"ל. וכתב עוד הרא"ש דשמעתא רווחא כפירושא קמא ואף הירושלמי אמר כן בהדיא ואף אם היה פירוש קמא דחוק ראוי לדחוק ולפרש כדי להשוות שתי הגמרות יחד וכ"ש שהוא מרווח וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריוח כפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלאה אחרת לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא עכ"ל ומדברי התוספות נ"ל דס"ל כפירושא בתרא וכן דעת הרי"ף והרמב"ם וכמו שכתבתי: וז"ל העיטור ומסתברא דאפילו לקחוהו לחרישה וטבחוהו ומכרוהו כיון דמעיקרא לחרישה קאי והשכר לאמצע טבחוהו נמי השכר לאמצע ודינו כעומד לחרישה לדעת רב המנונא ורבה ס"ל כיון דבסופיה לטביחה קאי הו"ל כשור לטביחה ועומד לטביחה לד"ה וחולקין לפי מעות והלכתא שור לטביחה ועומד לטביחה הרי הוא ככל השותפות סתם שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה ומכרוהו ד"ה לפי מעות חולקין אבל שור לחרישה אפילו עומד לחרישה וטבחוהו או מכרוהו והרויחו הלכתא כשמואל אליבא דרב המנונא דכיון שבאותה שעה לא היה ראוי ליחלק וזה אינו יכול לקנות בלא זה השכר לאמצע והוא הדין אם קנו כלי אחת או מרגלית אחת שאינו ראוי ליחלק השכר לאמצע והאי דנקט שור משום דאיכא לאיפלוגי בין חרישה לטביחה וה"ה לכיוצא בו והשכר וההפסד לאמצע הדין סברא דילן לגמרא דילן וגמרא דנזקין ירושלמי אית ליה סברא דילן וה"ג התם בפרק שור שנגח תמן תנינן ג' שהטילו לכיס רבי חייא בר בון אמר נראין הדברים שנטלו מרגלית בו יכול למימר אילו לא עשיתי דינר לא הוה מזבנינא לך כלום אבל דרכו לחלק מביאין לאמצע וחולקין אר"א אפילו דבר שדרכו לחלק בו יכול למימר ליה את פרקמטיא דידך סגיא ואת מסגית בזבינתיך ואנא פרקמטיא דידי קליל ואנא מתהפך ומטיבך וכו' וגמרא דילן אזלא כרבי חייא וגמרא דירושלמי סביר דאפילו בסתם שותפות והטילו לכיס כולן חולקין בשוה ר"א הוא דפליג עליה כדאיתא התם א"ר אלעזר הדא דתימא כשהיתה חסרה או יתירה אבל לשכר ולהפסד חולקין בשוה וקשיא הדין יהב ק' דינרין והדין יהב עשרין ואת אמר הכי חברייא אמרי יכול הוא למימר ליה וכו' ואטעמא דגמרא דילן וכרבי חייא בר בון דירושלמי סמכינן וכדכתבינן לעיל עכ"ל. הרי שהראיה שהביא הרא"ש מהירושלמי אידחיא ליה מדברי העיטור דההוא ירושלמי אליבא דר"א הוא ורבי חייא פליג עליה וכוותיה קי"ל דאתי כהדין גמרא דילן ומשמע דלדעת העיטור לחלוק לפי מעות תרתי בעינן לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה הא לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי או לקחוהו לחרישה וטבחוהו חולקין בשוה כנ"ל מדכתב והלכך שור לטביחה ועומד לטביחה אבל מסוף לשונו שכתב שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה וכו' משמע דבתר שעת לקיחה אזלינן וצ"ע: נמצא דג' מחלוקות בדבר להרא"ש אפילו לקחוהו לטביחה וטבחוהו וכן בכל מיני סחורות אם נשתתפו סתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד: ולהרי"ף והרמב"ם אם טבחוהו אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות ואם מכרוהו חי ואפילו לקחוהו לטביחה חולקין בשוה ונראה דה"ה לכל סחורה הראויה ליחלק חולקין לפי מעות ואם אינו ראיה ליחלק חולקין בשוה ולהרי"ף בשערים כל שנתעסקו במה שהתנו להתעסק בו מתחלה חולקים בשוה כיון שכך פירשו בשעת השותפות אבל אם שינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחלה נוטל כל אחד כנגד מעותיו: ולבעל העיטור אם לקחוהו לחרישה אפילו טבחוהו ומכרוהו וכן אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי חולקים בשוה אבל אם לקחוהו לטביחה וטבחוהו חולקין לפי מעות ואפשר שסובר שהכל הולך אחר שעת לקיחה שאם לקחוהו לחרישה אפילו טבחוהו חולקין בשוה ואם לקחוהו לטביחה אפילו מכרוהו חי חולקין לפי מעות וכל סחורה הראויה ליחלק חולקין לפי מעות אפילו מכרוהו יחד ואם אינה ראויה ליחלק חולקין בשוה ואם בשעת לקיחה היתה ראויה לחלק ובשעת מכירה אינה ראויה או איפכא היינו דין דשור לחרישה ועומד לטביחה או איפכא ולענין הלכה כיון דהרי"ף בהלכות והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: כתב המרדכי במי שהיה נשוי בפ"ק דבתרא בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה עובד לזה יום אחד ולזה ב' והיינו כמו שור לחרישה ועומד לחרישה ואפ"ה לא אמרינן השכר לאמצע וי"ל דשאני התם דמן השמים הקנו לו ויש לדמותו להא דאמרינן הכא לקח זה בשלו וזה לקח בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו לפי שלא נשתתפו בחחלה לרצונם וה"נ התם עכ"ל: וכתב [%ב] הרמ"ה בתשובות להרמב"ן סימן ב' כתוב שאם הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ועמד עליו גייס וטרפו ונטלו ממנו הכל לא יאמר בעל המאתים לבעל המנה שלם לי נזק המנה המיותר לי בשיתוף: כתב העיטור באות ש' שיתוף והיכא שהטילו לכיס שניהם אפילו הטיל אחד יותר על חבירו אין לו אלא שכר עמלו ומזונו כדגרסינן באיזהו נשך (סט.) רבי אלעזר מהגרוניא הו"ל אריסי וכו': פי' ר"ח והרי"ף וכולי כבר נתבאר בסמוך: וכתב #י הרמ"ה:
לקח #יב כל אחד פירות במעותיו וכו': ואפילו אם נשתתפו במעות וכו' הוא מה שכתבתי בסמוך דאוקמוה מתני' דקתני וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פחתו כך הם חולקים הותירו ווזי חדתי פחתו איסתרי דצוציתא ופי' רש"י זוזי חדתי. שמטילין זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהן עד שנעשו חדשים ויוצאים בהוצאה הילכך חולקים לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע: איסתרי דצוציתא. שנפסל המטבע ואין יוצא בהוצאה דכיון דישנו בעין נוטל כל אחד בחשבון שהטל אבל אם פחתו ק' או נ' זוז זה מפסיד מחצה וזה מחצה שהשכר וההפסד לאמצע: ופי' הרמ"ה אבל רש"י פי' וכו' כבר כתבתי דבריו בסמוך:
וכתב #יג עוד הרמ"ה וכ"ז לא איירי אלא בנשתתפו סתם וכו' זה פשוט שכל תנאי שבממון קיים וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפים וז"ל בד"א בסתם אבל אם התנו שיטול בעל הק' ג' רביעים מן השכר ויטול בעל המאתים רביע ואם יפחתו לא יפחות זה שיטול ג' רביע השכר אלא רביע ההפסד ויפסיד זה שנוטל רביע השכר ג' רביעים מן הפחת הרי אלו חולקין כפי מה שהתנו שכל תנאי שבממון קיים:
השותפים שומרי שכר הם וכולי בפרק חזקת (מב.) אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשין שומרי שכר זה לזה ופריך בגמרא (מג:) נעשים שומרי שכר זה לזה אמאי שמירה בבעלים הוא אמר רב פפא דא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למאר ופר"ש שמירה בבעלים הוא. שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו וקי"ל שמירה בבעלים פטור וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון בשעה שנגנב או אבד מחלקו בבית שמעון הרי שמעון פטור מחלק ראובן שהרי ראובן עמו במלאכתו א"ר פפא כגון שהתנו ביניהם כך שמור לי היום כל השדה חלקי וחלקך ואשמור לך למחר דכיון דלא שמרו ביחד כלל אלא בזה אחר זה ליכא שמירה בבעלים הילכך נעשו שומרי שכר זה לזה להתחייב: וכתבו התוספות אמאי שמירה בבעלים הוא פירוש אם התחילו שניהם לשמור יחד כל אחד בשעה שהוא משמר חלק חבירו חבירו נמי משמר לו חלקו ואע"פ שאין עמו במלאכה בשעת אונס כיון שהיה עמו בתחלת שמירה בעליו עמו קרינן ביה כדתניא היה עושה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ואפילו לא התחילו שניהם יחד לשמור מ"מ האחרון פטור שהראשון היה עמו במלאכה בשעה שהתחיל השני לשמור וכ"כ במרדכי וכתב עוד המרדכי אומר ר"מ דלאו דוקא שמור לי אלא אפילו קנו השותפין בסתם ולקח אחד מהם ושמר בסתם וחבירו שתק ונגנב או אבד אפ"ה חייב השומר שזה יאמר אתה ש"ש שלי שלאחר שהיית שומר יום או שבוע או יותר הייתי אני רוצה לשמור ול"נ דמאחר שלא אמר לו בפירוש אינו נעשה ש"ש דיכול לומר אילו היית אומר לי ואני אשמור שלך לא הייתי נזקק לכלום אלא חצי הייתי נותן בידך או הייתי נזהר ביותר אבל עתה שלא אמרת לי ש"ח אני ופטור וראיה לדברי א"ל שמור וכו' משמע דוקא אמר ושוב בלמדי בבא קמא בפני הרב רבי יצחק מווינ"א והייתי רוצה לדקדק דשותף אפילו ש"ח אינו וראיה מס"פ המניח (לו.) וכן פסק ר"מ דשותפים פטורים אפילו בפשיעה דפשיעה בבעלים פטור גם פרק שור שנגח ד' וה' דקדקו התוס' כן אבל רבותינו חולקים עכ"ל ועיין במהרי"ק שורש קנ"ה : [%ג] וכתב מהרי"ק בשורש קי"ד על שרה ורבקה שנשתתפו בקנין מטוה ביחד ולקחו באמנה מעכו"ם אחד והרויחו פרח וחלקו הריוח ורבקה שמה המעות בכיסה לפרוע לעכו"ם ונחתכה הרצועה שבה הכיס תלוי לע"ד נראה דאם כן הוא שלא נשאר להם עוד שותפות יחד כי אם מעות העכו"ם רבקה חייבת בכל אחריות ההפסד ושרה אינה חייבת להחזיר חלקה מן הריוח כיון שחלקו טרם שהגיע החסרון בקרן דודאי זכתה שרה בחלקה מן הריוח אמנם אם כשלקחה רבקה אותם המעות ונתנה בכיסה היו גם ביד שרה מעות או מטוה או שאר דברים מענין השותפות שגם היא היתה שומרת בחזקת שתיהן נפטרה רבקה מאחריות דמי המטוה ששמה בכיסה משום דהוי שמירה בבעלים וכמו שכתבו התוס' בפרק חזקת וכתבו בטור ח"מ עכ"ל : [%ד] בתשובות הרא"ש סוף כלל פ"ט ראובן ושמעון שותפין קנו חפץ ואמר ראובן לשמעון שמפתח תיבת השותפות בידו קח זה החפץ ותנהו בכיסך עד שתוליכנו לתיבה לקח שמעון החפץ ונתנו בכיסו לאחר שעה שאל ראובן לשמעון אם נתן החפץ בתיבה ומשמש בכיסו ולא מצא וטוען ראובן שיש לו לשלם כי מאחר שלא נתנו מיד בתיבה פשע. והשיב שכיון ששמעון עשה כדברי ראובן שצוהו תן זה החפץ בכיסך עד שתוליכנו לתיבה נמצא שלא פשע כי נתנו בכיסו להוליכו לתיבה וקודם שהגיע לתיבה נאבד מכיסו וישבע שמעון שבועת השומרין ויפטר: כתב הרי"ף בשעריו וכן אם אירע המאורע בעסק אחר שנתעסק בממון חוץ מאותו עסק שהתנה זה עם זה חייב לשלם: [%ה] וכתב עוד ואע"פ שמשלמין השותפין נשבעין שאין ברשותן: וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ח:
אחין שהן שותפין וכו' בפ"ק דב"ק (יא:) גמרא חבתי בתשלומי נזקו ואמר עולא אר"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהם אין שמין משכחת לה בגדול אחי דניחא להו דלישתמען מיליה ופרש"י מה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין. דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מבזינן להו למיתי: בגדול אחי. גדול האחים העוסק בנכסים להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחים דליכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלישתמעון מיליה וכתב הרי"ף ובירושלמי אמרו שבגדים נאים של בניהם ובנותיהם של רגל ושל שבת שמין. וכתב הרא"ש האחין שחלקו שמין מה שעליהם מה שקנו מתפוסת הבית ועדיין לא בלו שמין אותם כמה הן שוים עתה והמותר יחלוקו אבל אם נאבדו או בלו אין מנכין לו מחלקו דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זה אחר זה אלא בדבר הנראה וזהו שקנו סתם אבל מתחלה יכולים למחות שלא יקנה אחד מהם מתפוסת הבית אם לא שינכו לו מחלקו. מה שעל נשיהם בניהם ובנותיהם אין שמין שמתביישין להביאן לב"ד ומחלי אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים לב"ד ואין צריכים הם עצמם לבא שמין והכי איתא בירושלמי ובגדול אחי אין שמין מה שעליו וכו' ומיהו יכולים למחות בו אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא להו עכ"ל הרי אתה רואה שדעתו לפרש דבאחין שקנו אחר מות אביהם עסקינן וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"י מהלכות נחלות וכן כתב. הרי"ף פירוש שקנו מנכסי אביהם קודם חלוקה וכתב ה"ה בפרק הנזכר שנינו בתוספתא האחים שהניח להם אביהם נכסים ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאום לידי הריבוי לא יאמר זה תנו לי מה שהשביחו בני וכן לא יאמרו הם תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו ומה שהשביחן השביחו לאמצע וכתבה הרשב"א בפרק מי שמת עכ"ל וכ"כ הרמב"ם יר בהלכות שותפין אחין או שאר שותפין וכו' כלומר וכיון שהרמב"ם מדמה אחים לשאר שותפים כל דינים דאיתנהו באחים איתנהו בשאר שותפים: (ב"ה) ולי נראה שאין מזה הכרח לומר שיהא דין השותפין כדין אחים לענין מה שעל בניהם ועל בנותיהם אין שמין ולא לענין התוספתא שהביא מגיד משנה:
כתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שותפין. וכתב בעיטור גרסינן בס"פ כל הגט (לח:) בשלשה פרקים מוכרים את היין וכו' למאי הלכתא לשותפין [%ו] ש"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב: [%ז] והיכא דמזבין חד מינייהו באשראי בלא רשותא דחבריה איכא פלוגתא ביני רבוותא ומסתברא כיון דאורחא דתגרי הכי פטור וה"נ אי אזיל ומשדר עיסקא בימא כאורחא דתגרי ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב והכין שדרו ממתיבתא דמר רב כהן צדק עכ"ל: [%ח] כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ט על ב' שותפין שהיה להם שטר אחד והגיע זמן גבייתו ואמר אחד לחבירו ששטר שותפות בידו אל תזקוף חוב זה לזמן אחר ועבר על דבריו וזקפו שמין אילו היה בא למכור זה החוב כמה היה ראוי שיתנו בו ובאותן הדמים ישלם שומא אם ישבע שאין לו מעות: [%ט] כתב המרדכי ס"פ אלמנה ניזונית גבי הא דא"ל לרבינא זיל לא עדיף מדידך פסק רשב"ם הוא הדין נמי דשני שותפים מה שיעשה הא' בחלקו להרויח עושה בחלק חבירו וכן להפסד ובלבד שלא יהא פושע בדבר וריב"א וראבי"ה מוסיף ובלבד שידוע שאז זמן הסחורה למכור כדאמרינן ס"פ כל הגט בג' פרקים מוכרים את היין למאי נ"מ לשותפי עכ"ל: [%י] עוד שם משמע דהמלוה לאלמים דמי חבירו על המשכון ולא נפדה המשכון קנוי לו המשכון ונראה דה"ה לשותף שהלוה דמי השותפות לאלם ולא נפדה המשכון שהוא קנה חצי המשכון עכ"ל: [%יא] וכתב רבינו ירוחם בשם הגאונים שאם יש קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם שלא בהקפה אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו דכל אשראי ספק הוא וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה : [%יב] כתב מהרי"ק שורש ט"ו שכל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חבירו מקפיד עליו כל ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השינוי עליו לפרוע: [%יג] וכתב עוד שלא היה אפשר באותו נדון לברר כמה ראוי להטיל על השותף ההוא בהפסד אז הדיינים יעשו כפי אומד דעתם אמנם כל אשר יהיה אפשר לתלות מפני מה שעשה השותף בלא ידיעת חבירו ראוי להטיל עליו עכ"ל: עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו' הטעם דכיון שאמר לו ונתרצה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קנין כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ו.):
ואם שינה באחד מכל הדברים האלו וכו' נלמד ממה שיתבאר בסמוך בדין נתן לו מעות לקנות בהן חיטין והלך וקנה שעורים: כגון שנתן לו מעות לקנות חטים וכו' בהגוזל קמא (דף קב.) נתן צמר לצבע וכו' ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהן שעורים שעורים ולקח מהן חטים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא ר"מ הא ר"י הא ר"מ דאמר שינוי קונה והא רבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה ורבי אלעזר אמר הא והא ר"מ כאן לאכילה כאן לסחורה ופירוש רש"י ליקח בהן חטים. למחצית שכר: (ב"ה) וכתב הרי"ף בר רב יהודה חזינן אם לסחורה נתן לו אז בתורת שותפית אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע דאפילו לר"מ כיון דלסחורה כלומר למחצית שכר יהבינהו ניהליה לא קני ליה בשינוי ואם לא נתן לו בתורת שותפות אלא לקנות בהם ולא יטול כלל בריוח קנה שעורים או בהפך בין לאכילה בין לסחורה אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו הוסיפו לבעל המעות וכ"כ הרמב"ם בפ"א משלוחים הנותן מעות לשלוחו ליקח מהם חטים בין לאכילה בין לסחורה והלך ולקח בהם שעורים שאם פחתו דמי זה שלקח פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו דמיהם הוסיפו לבעל המעות ואפ"ה כתב הנותן מעות לחבירו בשותפות ליקח בהם חטים לסחורה והלך וקנה שעורים או לקנות שעורים יקנה חטים אם פחתו פחתו לזה שעבר ואם הותירו הותירו לאמצע וכ"כ הרא"ש: וכתב הרא"ש כיון דקי"ל כר' יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות אם למחצית שכר נתנו לו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ז"ל: וכן אם הלך ונשתתף עם אחר וכו' זה דומה ממש לדין שנזכר בסמוך שזה סובר שאין מתעסק בממון השותפות אלא הוא ואינו כן שהרי האחד מתעסק בממון השותפות והלכך אם יש ריוח הרי הוא לאמצע ואם יש הפסד הכל שלו כיון ששינה: (ב"ה) כתב הרמב"ם בסוף פ"ה משותפין שאם א' מהשותפין או המתעסק עשה סחורה בנבילות וטריפות וכיוצא בהן השכר לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו עכ"ל ולא כתבו רבינו מפני שמהדין שכתב בסמוך נתן לו מעות לקנות חטים וקנה שעורים הוא נלמד: וכתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו בסתם כו' ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא כתבו רבינו ואפשר שסובר שאותו דין אינו אלא דוקא במושיב את חבירו בחנות וכדתניא בברייתא והביאוה הרי"ף והרא"ש בפרק איזהו נשך אגב גררא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנתו ולהרמב"ם נראה לי דס"ל דה"ה למשתתף דכשמשתתף עם חבירו הוא כדי שישים לבו ונפשו על עסק השותפות ואם הוא מתעסק בסחורה אחרת לא יתן עיניו כ"כ בעסק השיתוף: כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר אבל אם נשתתף עם אחד בממון עצמו אם פחת פחת לעצמו ואם הרויח הרויח לעצמו ולא כתבו רבינו ומ"מ הלשון צריך יישוב דאם הם שותפים בכל ממון שבידם אם הרויח אמאי הרויח לעצמו ואם אינם שותפים אלא בסך פלוני פשיטא דמה שהרויח בשאר ממון דשלו הוה ואין לחבירו כלום ונ"ל דבשאינם שותפין אלא בסך פלוני עסקינן ואיצטריך סד"א כיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק שותפות זה כי נתעסק בסחורה אחרת יהא הריוח לאמצע קמ"ל: שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ט סימן י"ד:
עוד שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ט סימן י' וסיים שם בתשובה הנזכר ועוד אני אומר שעל ידי השטר הכל מתברר אם השטר שיש לראובן על יעקב ושמעון בנו הוא שטר עיסקא הרי העיסקא מבוררת בשטר ואין שמעון יכול לומר שאינו יודע בשיתוף שהיה לאביו עמו ואם השטר הוא שטר חוב ואין מפורש בו עיסקא אין ראובן יכול ליטול כלום מן הריוח כי ריבית הוא עכ"ל:
אחד מהשותפין שבא ואמר נוליך הסחורה כו' הוא לשון הרמב"ם פ"ה מה' שותפין:
אחד מהשותפין שבא ליישן פירות וכו' ג"ז לשון הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שלמד כן מדתניא בס"פ כל הגט (לא:) ר' יהודה אומר בג' פרקים מוכרין התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי. וכתב רבינו ירוחם שר"ח פי' דנ"מ אם אמר חד לחבריה תא נפלוג והלה אומר נרויח יותר עד זה הזמן יכול לעכב לחלוק וכשיגיעו פרקים הללו ימכרו ויחלקו וכן הדין לפי הסחורה ולפי המקום שיכולין לעכב זה את זה עד הזמן שמנהג המקום שימכור יותר בטוב ורש"י פי' שאין האחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם מכר בלא רשות באותו הזמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתייקרה חייב לשלם דהו"ל פשיעה וכ"כ בעיטור וכ"מ מפירש"י:
וכתב עוד הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שותפין ונראה שלמד כן מדגרסינן בהמקבל (קה.) גמרא המקבל שדה מחבירו והובירה אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווחי וא"ל חד לחבדיה תא ניפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב עליה אי א"ל הב לי פלגא דרווחא א"ל רווחא לקרנא משתעבד ואי א"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי אמר ליה עיסקא להדדי משועבד ואי א"ל נפלוג רווחא נפלוג קרנא ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א"ל לא מזלא דבי תרי עדיף. ופירש"י בי תרי דעבוד עיסקא. שני קבלנים שקבלו עיסקא מב"ה בשותפות שימכרוהו ויסתרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין ב"ה כמשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו: דינא הוא דמעכב עליה. עד שיגיע הזמן שקבעו לב"ה שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו: אי א"ל נפלוג רווחא. השתא מפרש ואזיל מ"ט אית ליה דניעכב אי א"ל האי נפלוג רווחא והקרן נתפוש עדיין להרויח בו עד הזמן מצי א"ל אידך רווחא לקרנא משתעבד שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר עוד כדי למלאות הקרן ואי אמר נפלוג תרוייהו מצי א"ל עיסקא להדדי משתעבד ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק בה עד אותו הזמן ואם אפסיד אני שמא חלק השני ישתכר ונמלאה החסרון ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה עכ"ל. וסובר הרמב"ם דה"ה לנשתתפו לזמן קצוב אבל התוס' כתבו בי תרי דקבילו עיסקא בהדי הדדי מאדם א' וא"ת ואמאי נקט בכה"ג ולא נקט האי מאן דקביל עיסקא מחבריה י"ל לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן ולומר לא אטרח עוד ואטול מה שיגיע לידי עד הנה דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל בעל העיסקא יכול להיות שאין יכול לחזור שהרי פלגא הוא מלוה ביד המקבל וגם פלגא דפקדון נתן לו זכות והשליטו להשתכר בו עד הזמן והלא היה שום חידוש להשמיענו דמעכב המקבל [%יד] וכן פסק הרא"ש דיחיד שקיבל עיסקא מבעל הבית לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל הנותן אין יכול לחזור בו דחצי היה מלוה עד אותו זמן וגם חצי הפקדון נתן לו רשות והשליטו להשתכר בו עד הזמן עם המלוה ומשועבד הפקדון להשלים חסרון עכ"ל. [%טו] ולפי זה שותפין נמי אע"פ שקבעו זמן יכול כל אחד מהם לחזור בו קודם הזמן וכן דעת בעל נ"י שכתב על ההיא מימרא דרבא אמר המחבר מהכא דמוקמינן בשותפין שקיבלו עיסקא מב"ה משמע דהני בי תרי דעבדי שותפותא אף על גב דקבעי זמן לא מעכבי אהדדי למיפלג ונ"ל טעמא משום דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו ואם הוא אינו משתעבד נכסוהי לא משתעבדי דטפי מכחו לא משתעבד. ותמיהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חלוק עליו. וכתבו הגהות בפ"ה מה' שותפין בשם התוס' גבי א' מהשותפין שבא לחלוק שלא מדעת חבירו חולק בפני ג' והכי אמרינן בפ"ב דב"מ (לא:) זיל אייתי ג' דפלגת קמייהו וכתבו התוספות דמיירי שהגיע זמן המכר וגם עבר זמן השותפות והא דאמרינן בהמקבל הנהו בי תרי דעבדו עיסקא ואמר חד לחבריה תא נפלוג וכו' מיירי שלא הגיע זמן המכר או שלא נשלם זמן השותפות עדיין עכ"ל משמע דגם לדעת התוספות כל שלא נשלם זמן השותפות אין אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק וכדברי הרמב"ם אך בתוספות שלנו ליתיה לדיבור זה ומשמע דפליגי אהרמב"ם כמו שכתבתי ולקמן בסימן זה כתב רבינו חילוקי סברות בדין זה:
נשתתפו סתם וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר ונראה שלמד כן מדגרסינן באיזהו נשך (סט.) גמרא אין מושיבין חנוני הנהו תרי כותאי דעבדו עיסקא בהדי הדדי אזיל חד מינייהו פליג זוזי בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא לך מינה ומדאמרינן בפרק אלו מציאות גמרא איזו היא אבידה איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזיל רב ספרא פליג בלא דעתא דאיסור א"ל אייתי ג' דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא משמע דיכול הוא לחלוק ואין חבירו מעכב עליו והיינו בנשתתפו סתם שאילו נשתתפו לזמן סובר הרמב"ם שאינם יכולים לחלוק עד שיגיע הזמן: ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה וכו': היה זמן ידוע לאותה סחורה וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין ונראה שלמד כן ממימרא דרבא שכתבתי בסמוך הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד מינייהו לחבריה תא נפלוג וא"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב. וכתב הרי"ף דלא אמר רבא דאית ליה למימר הכי אלא היכא דידיעא מילתא לפום מנהגא דעלמא דאי שביק ליה לקמיה מיתוסף ביה רווחא אבל היכא דידיעא מלתא לפום מנהגא דאי שביק ליה לההוא עסק לקמיה לא מיתוסף ביה מידי לא קאמר רבא הכי וגרסינן בסוף פרק כל הגט תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא רב פפי לשותפי וכבר כתבתי בסימן זה פרש"י על לשותפי וכתבתי דעת רבינו ירוחם והעיטור בזה. ואף ע"פ שהרא"ש פירש האי מימרא דרבא לענין אם האחד רוצה לחלוק קודם זמן שקבעו לבעל העיסקא וחבירו אינו רוצה וכ' הרי"ף פירוש על דרך אחרת דמיירי בלא קביעות זמן והעיכוב הזה הוא לכל הסחורה עד זמן מכירתה ופרש"י כאשר פירשתי והוא הנכון שנראה מדבריו דלהרי"ף לית ליה דין קביעות זמן הרמב"ם סובר דכשפירש כן רי"ף לאו דוקא דה"ה לקבעו זמן וכן כתב הר"ן דהאי מימרא דרבא כגון דידיעא מילתא בההוא עיסקא שיש לו זמן ידוע למכרו אי נמי כשהתנו וקבעו זמן אבל לא התנו ולא ידיע נמי בסתמא זימניה דההוא עיסקא לא מצי מעכב ולפיכך כתב שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב וכו' וכמ"ש רבינו לעיל בשמו וכתב כאן דין היכא דידיע זימנא דההוא עיסקא: [%טז] כתב הרשב"א שאלת בשטרי חוב משותפות בין ג' או ד' שותפים אם אין מקנת השותפין כאן אם יכולים הנמצאים לחלוק בשומא שטרי החוב ע"פ ב"ד בקיאים בשומא: תשובה נראה שאין ב"ד חולקין חוב כנגד חוב לפי שהשטרות אין גופן ממון שנשום אותן ויש עשיר ואינו פורע מתוך אלמותו ויש מתרושש ופורע מתוך דחקו ועוד דשטרות מילי נינהו ואין שומא במילי ויותר מזה נ"ל שאין ב"ד שמין לב"ח מש"ח של לוה מן הטעם הזה דשטרות מילי נינהו ומילי אינן נישומין ואין בהם גוביינות ב"ד ויש לי ראיות בזה משנים שלוו זה מזה דאיתא בפרק שני דייני גזרות (קי.) ומאשה שחבלה באחרים (ב"ק פט.) ואין זה מקומו עכ"ל. ובסוף סימן ס"ו ובסימן ק"א נתבאר שהרא"ש חולק על זה ושם כתבתי שהרשב"א עצמו כתב בתשובה שראה כל הגדולים שבארץ דנין כהרא"ש:
היה להם חוב על אחרים וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין:
היה עליהם חוב לאחר וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר והוא מימרא דרבא שכתבתי לעיל בסימן זה ומה שכתב אם אינם אחראים חולקין הוא משום דלא שייך למימר רווחא לקרנא משתעבד או עיסקא להדדי משתעבד אלא כשהם אחראים זה לזה ואימתי הם אחראים זה לזה ואימתי אינם נתבאר בסימן ע"ז וצ"ל שמ"ש הרמב"ם אם אינם אחראים היינו אם פירשו בפירוש שאינם אחראים זה לזה דאלו מן הסתם ערבים הם זה לזה כמ"ש הרמב"ם בפכ"ה מה' מלוה ונתבאר בדברי רבינו סימן ע"ז וכן פירש מהרי"ק בשורש ק"כ וע"ש: וא"א ז"ל כתב בתשובה כלל צ"ח סי' ז' ומשמע דהרא"ש פליג אהרמב"ם משום דלהרא"ש חולקין החובות מיד ולהרמב"ם אין חולקין החובות אלא לכשיפרעו יטול כל אחד חלקו: (ב"ה ואפשר דלא נחית הרמב"ם אלא לומר שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק עד שיגבו החוב אלא חולקים מיד וכשיגבו החוב יטול כל א' חלקו ואין ה"נ שאם רצו לחלוק השטרות מיד חולקין גם לדעת הרמב"ם אלא דחדא מינייהו נקט: ויש לדקדק בלשון הרא"ש שכתב אם אין בו שיעור חלוקה ולא שמעתי מעולם בחוב שיעור חלוקה דכל שמגיע אפילו שוה פרוטה לכל אחד ראוי ליחלק קרינן ביה ובחוב פחות משיעור זה לא הוי ליה להרא"ש לאישתעויי דמילתא דלא שכיחא הוא ויש לומר דבשאין שם אלא שטר חוב אחד הוי אין בו שיעור חלוקה דהא לא שייך לומר טול אתה שטר זה ואני אטול כנגדו ומש"ה קאמר דחולקין אותו בגוד או אגוד: [%יז] וכתבו הגהות בפ"ד מהלכות שותפין פסק הר"מ על ראובן ושמעון שהיה דרים תחת שר אחד והיה להם שטר חוב אחד בשותפות ויצא ראובן משם לדור תחת שר אחר וכעס עליו השר ואמר לשמעון את חלקך אסייע שיפרעו לך אבל חלק של ראובן לא אסייע אי אמר שמעון לעצמי אני מציל הציל לעצמו דכל כה"ג במקום איבוד שותף חולק שלא לדעת חבירו ולמד כן מדאמרינן גבי שיירא שעמד עליה גייס וכו' כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו וכתבתי לשון הגמרא בסימן קפ"ה ודין זה כתבו המרדכי בהגוזל בתרא. [%יח] וכתב המרדכי בהמקבל שנשאל הר"מ על שני שותפין בחוב אחד ופרע מקצתו ורוצה לעכבו ואומר לחבירו לך וקח חלקך מהעכו"ם. והשיב דנ"ל דלאו כל כמיניה דאמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי וא"ל חד לחבריה תא נפלוג כו' וגם יש להביא מהגוזל בתרא: [%יט] כתוב בשאלות הרשב"א על שנים שהיה להם חוב אצל אלם אחד ועמד אחד מהם ופייסו ופרע לו חלקו ואמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וכדתניא שיירא שהיתה מהלכת במדבר וכו' והילכך ה"נ אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לו ואם קבל בינו לבינו נאמן לומר לעצמי הצלתי מגו דאי בעי אמר לא קבלתי ממנו כלום עכ"ל: [%כ] וכתבו עוד הגהות בפרק הנזכר דמהאי טעמא י"ל שנים שיש להם חוב בשותפות והחוב מקולקל וצריך ליתן שוחד ולהוציא עליו הרבה האחד רוצה והשני אינו רוצה יכול לחלוק בלא דעת חבירו ולומר לעצמי אוציא חלקי ואציל לעצמי כי כיון דאיכא פסידא אי אמר הכי מצי פליג כדפרישית לעיל עכ"ל הר"מ וגם דין זה כתבו המרדכי בהגוזל בתרא: [%כא] כתב המרדכי בהגוזל בתרא שהשיב הר"מ אשר שאלת מענין המס שהורגלו היהודים בכל מלכות המלך לתת מס בשותפות ואח"כ נתן המלך ההוא לבנו מקצת מלכותו מעכשיו ואינו רוצה ליקח מס מהיהודים הדרים בעיירות בנו ותובעים הקהלות מס מאותם היהודים שבעיירות בן המלך לתת עמהם כמשפט הראשון. נ"ל ודאי אם המלך מסולק לגמרי מאותם עיירות אף הריוח העולה אינו בא לידו לית דין ולית דיין שאין להכריח יושבי העיירות האלו לתת מס עם יושבי עיירות המלך דטובא אשכחן דהיכא דאית ליה פסידא דשותף חולק שלא לדעת חבירו וגדולה מזו אמרינן בפרק כל הגט אמנם אם נתן אותם עיירות גופם מהיום ופירות לאחר זמן ולוקח מהם מס לא בטל השותפות ויש להם לתת עמהם כבראשונה: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז ח"ב שותף התובע מחבירו כדי יין של שותפות ואומר כל אותם שיש בהם סימן שלי הם שלי יכול לומר האחר אשתקד היין של אותם חביות שלך עכשיו הם שלי בפ"ה דבתרא עכ"ל והוא בירושלמי פ"ד דמעשר שני:
הנותן מעות לחבירו וכו' הם דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין וסיים בה הרמב"ם שזה במי שקבע זמן הוא:
וכ"כ הרא"ש בפרק המקבל וכתבתיו אצל מ"ש רבינו בשם הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב וכו' וכ"כ התוס' והמרדכי בפ' הנזכר אך תמיהני מרבינו שכתב סתם וכ"כ הרא"ש דמשמע דאין שום חילוק בין הרמב"ם להרא"ש ולגבי מקבל מחולקין הם כמו שכתב רבינו לעיל בשם הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב כל אחד מהם מעכב על חבירו ואינו יכול לחלק עד שיגיע הזמן ההוא: (ב"ה ואפשר לומר דלהרמב"ם דבכה"ג נותן הוא דאינו יכול לחזור בו אבל מקבל יכול להזור והכי דייק לישניה והיינו כהרא"ש ומ"ש הרמב"ם השותפים שקבעו זמן קבוע כל אחד מהם יכול לעכב התם שאני דשותפים הם:
שני שותפים שיש להם תביעה על אחד וכו' בסוף פרק מי שהיה נשוי (צד.) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד איקלע רב נחמן לסורא שיילוהו כה"ג מאי א"ל מתניתין היא הראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית ואילו ראשונה לשלישית לא קתני לאו משום דשליחותה עבדה מי דמי התם שבועה לאחד שבועה למאה הכא אמר אילו הואי אנא טענינא טפי ולא אמרן אלא דלא איתי' במתא אבל איתי' במתא איבעי ליה למיתי: [%כב] וכתב הרוטב"א על זה והיא הנותנת דכל היכא דאיתיה לחבריה במתא כפינן לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתי' במתא חשיב [%כג] ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשאה משום דידו כידה ואפילו בע"כ יכול לתבוע ואינה יכולה לעכב וכן דנתי לפני רבותי עכ"ל : היה להם תביעת ממון עליו וכו' עד בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח הכל נתבאר בסימן קכ"ב ועוד דינים אחרים דשייכי לנדון זה כתבתי בסימן הנזכר ועיין בסימן ע"ז: [%כד] כתוב בעיטור והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את וכ"ש אם נתן ראובן לשמעון בתורת עיסקא ונתן ממנו שמעון ללוי בעסק משביע ראובן שבועת השותפין דא"ל ממונא דידי ושליחותא דידי עבד ואם שמעון השביעו ללוי קיי"ל שבועה לא' שבועה למאה ומסתברא דאפילו פטר ראובן את שמעון משבועה ולא פטר שמעון את לוי משבועה עדיין ראובן משביע את לוי אא"כ פטר גם את באי כחו כדתנן (כתובות פו:) נדר ושבועה אין לי עליך וכו': [%כה] וכתב עוד שם שנים שלוו מאחד אחראין וערבאין זה לזה והילכך אם מת אחד מהם או העני או כפר א' והודה אחד אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדותו על חבירו וכן [%כו] מי שהודה לאחד מהשותפין או פרע לאחד מהם כאילו הודה ופרע לשותפו כ"כ המרדכי בהגהות פי"א דכתובות: [%כז] כתב המרדכי בהגהות פי"א דכתובות נ"ל דשני אחין או שלשה שיש להם דין עם אחד אין היחיד יכול לומר יבוא אחד מכם ויטעון בשביל כולכם כי טורח עלי עם כולכם והביא ראיה לדבר: [%כח] וכתב עוד שם אי טען חד מהשותפין דבר שהוא חובה לו ולחבירו נאמן כעד אחד לחייב לשותפים שבועה דאורייתא ואם יתחייב היחיד שבועה והעד מסייעו יפטור היחיד משבועה מכל השותפין ועיין בדברי רבינו סימן פ"א: [%כט] כתב עוד שם ובתשובות תרין שותפין דמית חד מינהון ולא אישתבע א"נ חד מינייהו חשיד ליה דינא לאישתבועי לאידך כלומר ישבע השני והם דברי העיטור: [%ל] כתב הרשב"א בתשובה ששנים שהלוו לאחד בשטר אחד כשותפין נינהו ואם בא אחד ותבע החוב כולו חייב לפרעו: [%לא] וכתב עוד בתשובה שאם אחד לוה משנים ונכתב השטר בשם אחד מהם אם בא זה שנכתב על שמו ותובע הכל דבר ברור הוא שאין הלוה יכול לדחותו אך אם אותו שלא נכתב השטר על שמו תובעו יכול הלוה לומר לא נתחייבתי לך כלום ולא היה רצוני להתחייב לך שחברך נוח לי ואתה קשה ממנו וצריך הרשאה בין על כולו בין על מקצתו: [%לב] ובתשובה אחרת כתב שאם מחל האחד כל חלקו שיש לו באותו שטר אינו מחול אלא החלק שיש לו בו ואפילו מחל לו הכל בפירוש אף ע"פ שנתן לו הרשאה אין חלק חבירו מחול: ועיין במה שכתב רבינו בסימן ע"ז בשם הרא"ש: דין אחד שלוה מב' וב' שלוו מא' כתב רבינו בסימן ע"ז: [%לג] כתב בעל העיטור אי אתני בהדיה דלא תיזבון באשראי ולא תיזיל באורחא רחיקא בלא הרמנות' דידי ותהימן לי כתרי סהדי וכל תנאה דמתני אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא: [%לד] שותף שטוען שאירעו אונס והפסיד אם האונס במקום שאפשר להביא עדים או דבר שגלוי שימצא ראיה צריך להביא ראיה ואם לאו אינו נאמן ומשלם ועיין בסימן קפ"ז דעת הרמ"ה בזה: כתב בהגהות מיימון בפ"ה דהל' שותפין שני יהודים שהיו שותפין שיצאו בעיר ולקח אחד מהם ארנקי בבית העובד כוכבים ואמר לחבירו שאין לו חלק בו כי בזה לא היו כלל שותפי' לפי מאי דקיי"ל אחין השותפין נראה דחולקין לפי הירושלמי שמביא ר"ח בב"ב דאחין שיצא אחד מהם ללסטיות בלא דעת חבירו דחולקין לשון ר' שמשון בן אברהם עכ"ל ונראה דאין הירושלמי ההוא ראיה דהתם בתמיה אמר וכי אם ייצא אחד מהם ללסטיות אחיו חולקין עמו וכן פירשו בעל העיטור באות ש' שיתוף. ורשב"א מפרש כדברי בעל מתיבות שכתב העיטור שם שמפרש אותו בניחותא אך העיטור הביא שם ראיה מהירושל' דשותף שמצא מציאה לעצמו עד שישתתפו בתנאי וה"ה ללקח אחד מהם שהוא לעצמו כל שלא התנו בפירוש על כך ועיין במרדכי בהגהות בתרא. כתב הרשב"א בתשובה על שותף שאמר לחבירו לקח וכל נזק שיגיעך אשלם לך פטור וכתבתי דבריו בסוף סימן קע"ז:
כתב #כ הרמ"ה:
אחד מהשותפין שבא לחלוק וכו' עד ואין חולקין אלא בב"ד הכל מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שותפין ולמד כן מדגרסינן בפ"ב דמציעא (לא.) גמרא איזו היא אבידה איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעת איסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי ג' דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א"ל מנא לך הא וכו' א"ל מי דמי וכו' אבל הכא דידי שקלי גילוי מילתא בעלמא הוא בתרי סגי תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב"ד א"ל אביי ולאו איתמר עלה אלמנה אינה צריכה ב"ד של מומחים אבל צריכה ב"ד של הדיוטות וכתב הר"ן ופי' הדיוטות שאין יודעין בדין כלל אלא שהן בקיאין בשומא דבהכי בלחוד סגי לאלמנה ולשותף אבל א"א לפרשו כאן כמו שמתפרש בעלמא שפירוש הדיוטות בכ"מ דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו ומסבר דא"כ פשיטא דטפי מהכי אינה צריכה דבכל דיני ממונות סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן. וכ' עוד הר"ן והוי יודע דכי היכי דמסקינן הכא בשותף שחולק שלא מדעת חבירו בב"ד במטלטלין הוא הדין בקרקעות והכי מוכח בפ' בית כור (קו:) בהא דאמרינן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזיל בי תרי מינייהו ופליג הכי נמי דבטלה מחלוקת ומיהו איכא מאן דאמר דדוקא בב"ד חשוב אבל בהדיוטות דאינן אלא שמאין כי הני דאלמנה כשיבוא חבירו יכול למחות ברוחות וראיה לדבר מדאמרינן בכמה דוכתי היתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולים למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ובודאי לא שייך טעמא דכח ב"ד אלא בב"ד חשוב אבל לא בשמאין דעלמא אבל נשתתפו במעות שותף חולק בלא דעת חבירו בלא ב"ד כלל וכדמוכח באיזהו נשך בעובדא דתרי כותאי ונמצאו ג' דינים בחלוקת השותפים עכ"ל. ובפרק איזהו נשך (דף סט.) גמרא אין מושיבין חנוני הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזיל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבון חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג ליה בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דבתר דידי אתי מר אמר רב פפא כי הא ודאי צריך לאודועי א"ל זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרי א"ל לא א"ל חמרא כ"ע ידעי דאיכא בסים ואיכא דלא בסים. גופא אמר רבא זוזי כמאן דפליגי דמו ה"מ טבי וטבי תקילי ותקילי אבל טבי ותקילי לא: ודע שכתב הרמב"ם ואפילו הן הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ויודעים בשומא ורבינו דילג נאמנים משום דפשיטא שאם אינם נאמנים לאו ב"ד הוא אלא קשר של רשעים. וכתבו הגהות בפ"ה מהלכות שותפים ואביאסף כתב בס"פ אלמנה ניזונת דרב ספרא חלק בגורל בעדים. וכתב המרדכי ברפ"ב דקידושין בדבר דשייך ביה גוד או אגוד פשיטא שאינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו אפילו בשומת ב"ד וגם בקרקעות דשייכא קפידא ברוחות מספקא לרא"ש אם יכול לחלוק בלא דעת חבירו:
וכתב ה"ר ישעיה דוקא שהשלימו שותפותן וכו' עיין בהגהות מרדכי פרק א"נ: ומה שכתב ואין זה כדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות שותפין כבר כתבתי לעיל בסימן זה שנראה בעיני שהתוס' והרא"ש חולקים על הרמב"ם וסוברים דיכול השותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו וכן דעת נמ"י בהמקבל אבל המרדכי במי שהיה נשוי כתב כללו של דבר אין השותף יכול לסלק שותף חבירו קודם הזמן כל זמן שלא שינה התנאי שביניהם וזה כדעת הרמב"ם היכא דלא שינה התנאי והיכא דשינה התנאי צ"ע אם סובר הרמב"ם שיסלקנו ויותר נ"ל שלא יסלקנו ויפרע ההפסד שנמשך מביטול התנאי זה:
ואם חילק בלא דעת חבירו וכו' כתבו הגהות בפ"ד מהלכות שותפין מצאתי בשם רש"י שאם חלק אדם שלא לדעת חבירו שלא בפני ב"ד לא חשיבא חלוקה וכל מה שמרויח המקבל בחלקו השכר לאמצע ואף על פי שמודה חבירו שחלק יפה בשוה אפ"ה כיון דלא ניחא ליה דתיהוי חלוקה לא הוי חלוקה אבל אם המחלק הפסיד בסחורתו כגון שזו הסחורה נתייקרה כתב ראב"ן דלא מצי מעכב דאיהו דאפסיד אנפשיה אע"ג שעשה שלא כדין שחלק בלא דעת חבירו ושלא בפני בית דין ואם חושדו למחלק זה שלא חלק בשוה ישבע שחלק בשוה וכן נראה לראבי"ה דהוה כאילו נתרצה ומחל ריוח שלו מפני דוחק שהיה צריך למעות עכ"ל וכן כתב המרדכי בסוף פרק ב' דמציעא: ולא נהירא לי שלא חלק וכו' מה שאמר רבינו דלא נהירא ליה לא נהירא לי דהיינו ממש דין הנותן מעות לשלוחו או לשותפו לקנות בהם חטים וקנה בהם שעורים שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע וכמ"ש בסימן זה וכלל גדול בכל המשנה מדעת בעל הבית שאם פחת פחת לו ואם הרויח הרויח לאמצע (יג): (ב"ה) ומ"מ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ה משותפין נראה שאם חלק בפחות מג' לא עשה כלום משמע שדינם אחר חלוקה כקודם חלוקה כי החלוקה בטילה מעצמה: [%לו] כתב הרשב"א בתשובה נתן לו מעות ליקח בהם סחורה והלך וקנה ונודע שהעסק הזה מאותם מעות ועכשיו טוען כי מתחילה לא נתכוון אלא להלוות לעצמו אינו נאמן אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זו שאני עושה לעצמי אני מתעסק קנה לעצמו שהרי אין זה גופו של ממון שמסר לו ב"ה וכשלקח ונתעסק לעצמו זכה וכדאמרינן בפרק הגוזל קמא (קב.) הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח שעורים וכו' וש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות דבכי הא ודאי אמרינן מי הודיעו לבעל חטים וש"מ נמי דכל היכא דמתכוין לזכות לב"ה זכה ב"ה ואף ע"פ ששינה מתחילה בדבר שבעל המעות מקפיד בחטים ושעורים ומיהו מסתברא לי שאם מתעסק זה שלח יד במקצתו ונתעסק בשאר בסתם והרויח סתמא לבעל המעות נתעסק ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות ואם נתנן לו למחצית שכר הותירו לאמצע ועוד מסתבר לי מהא דאפילו החזיר למקום שנטל אותו מקצת ששלח בו יד והרויח בו מה שהותיר הותיר לבעל המעות או לאמצע כפי מה שאמרנו ומדברי הרי"ף שכתב בפרק המקבל נראה היפך כל זה שהוא כתב שם דתרי שותפי אי בעי חד למיפלג בלא דעתא דחבריה כי היכי דליעסוק לנפשיה בחולקיה אע"ג דאתני קמי בית דין לאו כל כמיניה וה"נ משמע מדגרסינן בפרק איזהו נשך גבי הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אלמא כל שאינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו אם חלק ונטל לעצמו והרויח לא עשה כלום והרי הוא לבעל המעות ומיהו י"ל דהתם משום דלא נתכוין לגזול אלא כסבור שהוא רשאי ליטול את שלו בלא דעתיה דחבריה ואין נ"ל כן מדברי הרב דמתוך מ"ש שם נראה שהוא סבור שאפי' נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו והרויח בו לעצמו לא עשה כלום וצ"ע עכ"ל וע' במה שאכתוב בסי' קפ"ג:
כתב הרמב"ם בספ"ה מה' שותפין: וכן כתב הרא"ש בהמקבל עלה קנ"ה גבי ההוא שתלא (בגמרא קט.) וכתב שכן דעת הר"מ והביא ראיה מהתוספתא וכ"כ שם תלמידי הרשב"א ופירשו התוספתא דה"ק לא יאמר לבניו וכו' אם נתקבל אביהם כל שכרו אין בעל השדה יכול לומר תנו לי מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה לפי שהם יכולים לומר לו אנחנו נגמור עבודתו מאחר שכבר נתקבל אביהם כל השכר וכן אם לא נתקבל אביהם כלום אין הבנים יכולים לומר תנו לנו עבודתו ונשלם אותה ותן לנו מה שפסקת עמו אלא שמים מה שעשה האב ונותנין להם שיכול לומר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו ולא דמי להניח פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה דהתם בשאלה דכל הנאה דשואל וכבר זכה בה האב לכל אותו הזמן וזכו הבנים בזכותו אבל בקבלנות שדה שהוא מתעסק במלאכתו של בע"ה יכול הוא לומר לכל אחד מהם אי איפשי בך שתעשה מלאכתי ומכאן ראיה למה שכתב הרמב"ם בשם הגאונים שאחד מהשותפין או מהמתעסק שמת בטל העסק אע"פ שהתנו לזמן ידוע עכ"ל וכתבו עוד דהא דאמר השתא חמשה ומפסידי לי משום מדת חסידות קאמר דאי לאו הכי לא הוה מסלק להו אבל מדינא אפילו לא שבק אלא חד מצי לסלוקי כדתניא בתוספתא וכדברי הרא"ש והוזכר כל זה בדברי נ"י בהמקבל בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן. וז"ל הרשב"א בתשובה מי שהפקיד את שלו ביד אחד להתעסק ומת אין בניו מתעסקין אחריו בו עד זמן העסק שביד אביהם ואע"פ שזכה האב בעסק ליטול ממנו חלק בריוח מפני שיכול לומר אביכם נאמן אצלי ולא אתם וכן נראה מדברי הרי"ף שכתב בפרק המקבל גבי להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכן כתב הרמב"ם בשם הגאונים עכ"ל וכ"כ הריטב"א בשם רבו הרמב"ן ואע"פ שהמרדכי כתב בהמקבל ובפ' הגוזל ומאכיל שפסק רבינו מאיר על המלוה לחבירו למחצית שכר ומת הלוה ואינו רוצה להניח הממון ביד אלמנתו דאם הלוה לו בסתם סתם מלוה שלשים יום והאי עיסקא פלגא מלוה פלגא פקדון ואם הלוה לו לזמן קצוב ועדיין לא הגיע נראה לי דאינו יכול להוציא מידה דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד וישאו ויתנו בהם כל ימי משך זמן העיסקא כדאמרינן באלו נערות (לד:) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה ומצאתי הר"ר משה מוידבר"ק מספקא ליה דדילמא דוקא גבי שמירת בהמות אבל בעיסקא יכול לטעון הם אינם יודעים להשתדל כמו אביהם וכן משמע בהמקבל רב יוסף הוה ליה שתלא שכיב ושבק חמשה וכו' וריב"א מסופק אם הוא הדין אם שבק זוזי עכ"ל ונקטינן כהנך רבוותא דרבים נינהו: (ב"ה) ואף רבינו מאיר לא אמרה אלא כשיש לו אשה ובנים דכיון דמתחלה על דעתם הפקיד הו"ל כאילו לא מת השותף אבל אם אין לו אשה ובנים מודה רבינו מאיר דבטלה השותפות:
שאלה לא"א הרא"ש ז"לכלל פ"ט סי' ח' וכתבה רבינו גם בסימן נ"ג: (ב"ה) ויש לגמגם על מ"ש שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם היאך יוכל לברר כן ועוד למה צריך לברר כן שאף אם פרעו והעכו"ם מכחישו ועל ידי כן הוצרך שמעון לפרוע לעכו"ם למה לא יתחייב ראובן לפרוע מיהו קמייתא אפשר לומר שאפשר לברר בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם על ידי שיודה היהודי כן בפני עדים:
עוד אירע כשהיו שותפין כו' מהרי"ק בשורש כ"ד כתב תשובה זו כלשון רבינו אך בשאלות הרא"ש כתוב שהשותף האחר לא ידע ומיהו גם לגירסת רבינו ומהרי"ק פשיטא שבשעה שהכניסו לשותפות לא ידע חבירו מיהו היכא דידע אח"כ ושתק נ"ל שנתפייס ואינו יכול אח"כ לערער וא"כ מה צורך להרא"ש לומר מטעם שהיה תועלת השותפות תיפוק ליה מפני שידע ושתק לפי גירסת רבינו ומהרי"ק אך לפי גירסת השאלות ניחא:
עוד שאלה לא"א ז"ל כלל פ"ח סי"ד:
ומ"ש ומה שטוענת אלמנת שמעון שהוציאו ראובן וב"ב אחר מות בעלה יותר ממה שהוציאה היא ובני ביתה וכו' כן משמע בתוספות שכתבתי בסימן קע"ז:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שהיו שותפין לעשות מרדעות וכו' כלל פ"א סימן י"א: כתוב בתשובות מיימון דספר משפטים סימן י"ח בני כרך קנו ס"ת בס' דינרים והתנו שאם ילך אחד מהכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושואל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים והנשארים אומרים שלא יתנו חלקו כי אם לפי מה שקנו בתחלה והשיב שהדין עם הנשארים: [%לט] כתב המרדכי במי שהיה נשוי תשובת הר"מ על עכו"ם שביקש מראובן ושמעון להלוות לו סך מעות ולוי ביקש להשתתף עמהם בחוב ונתרצו וקדם ראובן ונתן מחלקו לעכו"ם ד' זקוקים וחצי ושמעון ולוי לא נתנו עדיין ואמר העכו"ם להם שלא היה צריך ללוות יותר והלך ראובן לשמעון ולוי ואמר אם תרצו לחלוק עמי בחוב תנו לי כל א' חלקו ושמעון נתן לו חלקו ולוי לא נתן לו ונפטר ויש מי שאמר שראובן נוטל שני שלישי הרבית ונחלק עליו הר"מ וכתב דכשנתן ראובן המעות שליחות דכולהו שותפי עבד כיון דמעיקרא נשתתפו בחוב וקבלו הערבות ביחד או אחד בשביל כולם אמנם אם כשתבע ראובן ללוי ליתן לו חלקו אמר איני חפץ ליתן הרי שינה השותפות ונעקר משותפותם אבל אמר תדיר הריני משלם אע"ג דדחה אותו קצת כיון דלא אטרחיה לבית דין ומת בתוך כך קני רווחא וחייב ראובן ליתן ליורשיו והאריך בראיות: [%מ] כתב המרדכי פרק חזקת על ראובן שטען ששמעון היה לו חוב בשותפות ומאותו חוב הניח שמעון לעכו"ם י"ח דינר שיהא מכניס לו חובותיו ושמעון משיב הוצרכתי ליקח מן העכו"ם מה שנתן לי כדי שלא יהא מפסיד כל החוב נ"ל שנדון זה שותפין הוא ושותף כיורד ברשות דמי בכל דבר דלא ברי היזקא וכן פר"ח פרק חזקת שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ואפילו נתייבש האילן מיד פורע חצי היציאה וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות גזילה והכא בנדון זה שמעון הוציא י"ח דינר בהכנסת החוב וידו על העליונה ואם ראובן חושדו שהרבה ליתן בשביל שאר חובותיו הא תנן דשותפים נשבעין בטענת שמא וישבע שמעון שלא פטר מאותם י"ח אלא בשביל חוב זה עכ"ל. כ' המרדכי בפרק בתרא דקמא דנשאל לר"מ על ראובן ושמעון שהיו שותפין בחוב וראובן קבל הערבות ותפסו השר והוצרך ראובן לפטור החוב ושמעון הזמינו לדין בשביל חלקו והשיב נ"ל דאם ראובן לא נתפס אלא בשביל החוב כדי לפטור ב"ח והערבים ודחק אותו לכך שהוא פטור ואם ישבע ראובן שלא נתפס אלא בשביל חוב זה ושנאנס לפטרו פטור וכ"כ הגהות בפ"ח מהל' חובל ומזיק: [%מא] כתב המרדכי בפרק הבית והעלייה יש לפסוק בשותפין שיש להם חוב ביחד ורצה האחד להתרחק ממקומו ולהוליך השטר עמו חבירו יכול לעכב עליו מפני חלקו שאין רוצה להרחיק שטר חובו ממקום קרוב שהוחזק בו עד עתה והו"ל כעליון שבא לשנות (ב"מ קיז.) דאין שומעין לו: [%מב] שמעון ויהודה נשתעבדו מסך מה ללוי מחמת שקיבלו קצת מחובותיו ונדרו לו שאם יהיה עוד מותר ר"ל שיפול עוד דבר מה מהחובות שיתנו לו ואחר זמן הודיעו לו איך יהיה לו מותר וכאשר הגיע זמן הפרעון פרע שמעון ללוי כל הסך שנשתעבדו לו ומת שמעון ולוי תובע ליהודה באמרו כי כל מה שפרע שמעון היה חלקו לבד ומה שעלה יותר מחצי הסך הוא היה המותר שהודיעו ויהודה אומר שפרע בעבור שניהם כדרך השותפין הדין עם יהודה מהרי"ק שורש ק"ב והאריך בדבר: [%מג] כתב הרשב"א בתשובה על שותפין שנשתתפו בסחורה והתנו שיהו חולקים בריוח ובהפסד ועמד אחד מהם וטען הסחורה על בהמתו והלכו שניהם ולערב מתה באבוס שזו ודאי שאלה בבעלים היא שהוא טוען המשוי על בהמתו וכל שטען עליה הרי הוא עם חבירו במלאכתו והביא ראיה דכל שהוא מתעסק במלאכת השואל בין ששאלו בפירוש בין שלא שאלו בפי' בעליו עמו במלאכתו קרינן ביה ועוד שאני סבור שאין זה כמשאיל אלא כמשכיר שהרי שותף כיורד ברשות דמי וא"כ אף זה שהטעין על בהמתו סתם הוא נוטל שכר בהמתו מן הדין מן האמצע אלא א"כ השאילה בפירוש ועוד כתב טעמים אחרים לפטור לנתבע [%מד] מ"מ למדנו מדבריו שאם א' מהשותפין טען מעסק השותפות של בהמתו או נתנו בחנותו למכור סתם הוא נוטל שכר בהמתו או שכר חנותו תחלה ואחר כך יחלקו הריוח או ההפסד שביניהם: ובתשובה אחרת כתב על אחד מהשותפים שלקח מסחורת השותפות בעצת שותפו להוליכה למקום אחר למכרה וכשבאו לחשבון רוצה ליטול מהשותפות הוצאת מזונותיו לא מצאתי מקום לנטילת מזונותיו מהשותפות זולתי אם יש שם מנהג: וכתב עוד על א' מהאחין השותפין שיש בידו ממון וטוען שהוא של אחרים עליו להביא ראיה והביא ראיה לדבר: (ב"ה) ואם הוא חלוק בעיסתו א"צ להביא ראיה כמו שנתבאר בסימן ס"ב: [%מה] וכתב עוד שנשאל על ראובן שמעון ולוי ולאה שנשתתפו במעות להתעסק בחנות ומפני שאין דרכה של אשה לצאת ולבוא ויתרה להם חלק ידוע במעותיה וראובן פשע שלא נכנס בחנות אלא בשעות ולא טרח לצאת ולבוא ולהשתדל בחנות כמו שהתנה עם השותפים וראובן רוצה ליטול חלק כהם והשיב איני רואה בטענת ראובן כלום ומ"מ אם טרח בחנות קצת והרויח מחמת טרחו בחנות אפשר שיטול כנגד השבח שהשביח והכל לפי ראות עיני ב"ד שכל היורד לנכסי חבירו ואפילו שלא ברשות יטול שכר לפי מה שהוא ענין ולפי השבח ובמעות שויתרה לאה תטול חלק ראובן שהיא לא ויתרה לכל אחד אלא השליש ולמה יטלו הם חלקו של ראובן שהרי הם בעצמן טוענים כנגד ראובן שהפסיד החנות מפני שלא נתעסק הוא כדינו בתנות והיא לא ויתרה לשלשתן אלא שיתעסקו שלשתן בעסק החנות והגע עצמך שלא נתעסק בחנות אלא אחד מהם היטול האחד הכל והלא לא השביח האחד כל מה שהיו משביחין כל הג' ולא היתה מעלה שכר כאשר היתה מעלה לג': כתב הריטב"א שאלת ראובן שמעון ולוי שותפין קבלו מעות מיהודה לב' שנים על תנאי שיתן להן יהודה בשכר טרחם שליש ותוך הזמן נפטר שמעון עכשיו טוען יהודה כשהיה שמעון חי היה טורח בעסק השותפות היה השבח יותר ולכן הייתי נותן לכם שליש עכשיו שנפטר אין לכם אלא החלק הנוגע לשניכם מהשליש וראובן ולוי טוענים עכשיו יש לנו יותר טורח שמה שהיה טורח שמעון אנו צריכים לטרוח. תשובה רואה אני את דברי ראובן ולוי גם מה שטענו כיון שמת שמעון ובטל העסק ובטלו התנאים טענתם טענה וכן מפורש בתוספתא וכן ראיתי למורינו הרב דן למעשה בכיוצא בזה משמו של הרמב"ן עכ"ל: [%מו] בתשובות הרא"ש כלל פ"ט סימן א' על ראובן ושמעון ששר אחד חייב להם ממון ושמעון קבל הערבות בלא ראובן ושמעון הלך לדור תתת אותו שר ואינו רשאי לתבוע חובו וראובן מזהירו לגבות החוב ועוד טוען ששמעון דר בלא מס תחת אותו השר בשביל החוב. נראה לי ששמעון אינו חייב לתבוע חובו ולהקניט שר שלו כדי לגבות חובו של ראובן וגם אין לומר ילך למקום אחר לדור שמא אינו יכול להתפרנס במקום אחר כמו באותו מקום אמנם אם הוא פטור ממס עבור אותו החוב אומדין כמה מס היה צריך לתת לשנה ומה שהוא נהנה יתן לראובן כפי חלקו שיש לו באותו החוב: [%מז] עוד לו שם סימן ב' ראובן מכר לשמעון עשרה ליטרין משי והתנה עמו שמשעה שימכרנו שמעון יהיה לראובן חלק ידוע הן להפסד הן לשכר ולקח שמעון המשי ושקלם לאחר זמן כשבא למכרן מצאם חסר חצי ליטרא וראובן טוען נתתי לו המשי במשקל ומה שהתנינו על השכר וההפסד לא על חסרון. והשיב כיון דשותפים הם בין בריוח בין בהפסד גם שותפין הם בכל מיני הפסד וישבע שמעון שלא שלח בו יד ושלא פשע בשמירתו ויפרע חלקו ראובן מהחסרון: [%מח] עוד להרא"ש בכלל הנזכר סימן ד' ראובן ושמעון שהיו אחין ושותפין והלך ראובן בסחורות השותפות ונשבה ופדאו שמעון מהאמצע ומשכה שותפותן ולא היו מקפידים זה על זה ומתו ותבעה אלמנת שמעון שיתנו לה כשיעור פדיון ראובן מן האמצע. והשיב שהדין עמה כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן ואף ע"פ שלא תבעו שמעון כל ימי חייו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה וכתבו רבינו בסוף סימן קע"ז וכ"כ בתשובות הרמב"ן סימן ב' ששותף ההולך בפרקמטיא המשותפת ונשבה אין השותף חייב לפדותו אא"כ המנהג בכך שהכל הולך אחר המנהג וכדברי הרא"ש והרמב"ן כתב העיטור באות ש' שיתוף והביא ראיה מהירושלמי וכ"כ מהרי"ק בשורש כ"ד וקנ"ה ועיין שם וכ"כ בהגהות מרדכי דבתרא בשם רבינו אליהו מלונטרא ובשם העיטור ודין שליח כתבתי בסימן קפ"ח ועיין בסוף הגהות ראשונות דמרדכי דמציעא: [%מט] עוד לו שם ראובן היו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ובניו תובעים המשכונות ואמר ראובן שהוא תופס אותם בשביל שאמר לו לוי שותף שמעון ששמעון היה חייב להם מדמי השותפות ורוצה לישבע על כך. הדין עם יורשי שמעון וכתבה רבינו בסימן ע"ב: [%נ] עוד לו שם שותפים שהסכימו שילך אחד מהם להביא נשותיהם לכאן והלך ולא רצו לבוא חייב חבירו לפרוע לו חצי ההוצאה: [%נא] עוד לו ראובן ושמעון היו להם ביחד שטרי חובות על עכו"ם והיו מהן ביד ראובן וכתובים על שמו ומהם ביד שמעון ג"כ וכתובים על שמו והיו ראובן ושמעון חייבים מס לקהל וגבו הקהל קצת המס שנתחייב שמעון משטרות שהיו לו בפני עצמו וגבו ג"כ השטרות שהיו ביד ראובן משל השותפות בשביל מס שלו שהיו סבורים שהיו שלו עתה אומר שמעון לראובן כיון שגבו הקהל שטרות שבידך שהיו בין שנינו ופרעת חובך בהם תפרע לי אתה חלק מהם וראובן אומר כיון שגם אתה חייב עדיין מס אותן השטרות שגבו משל שנינו עלה חלק בהם לפרעון מס שלי וחלקך בהם לפרעון מס שלך הדין עם שמעון: [%נב] עוד לו שם ראובן שחכר חכירות ואח"כ נתן לשמעון שיהיה שותפו בריוח והפסד לרביע ולא קנו מידם כי אם הסכמה שהיתה ביניהם ונתן ראובן ללוי שתות החכירות ואח"כ אמר לוי לשמעון כמה חלקך מזו החכירות אמר ליה הרביע השיב לו ראובן אמר לי שאין לך כי אם השתות וגם אמר לי שרצונו שאומר לך זה הענין השיב שמעון אני וראובן יודעים היאך נפל הדבר בינינו וכשבאו לחלוק הריוח לא רצה ראובן לתת לשמעון רק השתות בטענה שאמר ללוי שיאמר לו שאינו רוצה לתת לו אלא שתות השיב שמעון לא אמר לי לוי שום דבר בשליחותך רק סיפור דברים היה בינינו ואפילו היה אומר בשליחותך לא הייתי חושש כי היית יכול לומר לי פנים בפנים כי כולנו היינו ביחד והייתי סבור שבשביל שלא נתת ללוי כי אם השתות לא רצית להודיעו שהיתה חלקי גדולה משלו. הדין עם שמעון שמודה ראובן שנתן לו מתחלה הרביע ואדעתא דהכי נתעסקו בחכירות בשותפות וגם לא אמר לו שחוזר בו מן הרביע ומה שטוען שאמר ללוי אמתלאה גדולה הוא טוען שמעון שלא היה לו להאמינו הלכך נתעסק בשותפות אדעתא דרביע שהתנה לתת לו ואין משיכה בעסק שותפות זה אלא ההתעסקות שחוכרין לאחרים וגובין היא הקניה הלכך יתן לו הרביע כמו שהתנה עמו: [%נג] עוד לו שם על ראובן שקנה סחורה באלף וק"ק זהובים בא שמעון ונשתתף עמו ברביע לריוח ולהפסד ושוב בא לוי ונשתתף עם ראובן ברביע ושוב בא יהודה ונשתתף עם ראובן ברביע והוזלה הסחורה ועמדה על ת"ת זהובים ושמעון ולוי ביקשו מראובן שיפטרם מהשותפות ונתנו לו כל אחד ק"ן זהובים ונמכר הסחורה בת"ת ותבע ראובן מיהודה ק' זהובים מההפסד המגיע לחלקו והשיב יהודה תגבה ק' זהובים שנטלת משמעון ולוי יותר על הפסד המגיע להם נמצא שנמכרה הסחורה בתת"ק אם מתחלה נשתתפו כל ארבעתם יחד היה יכול לומר כיון שא"א להם להסתלק בלא דעתו מה שעשה שם ראובן עמהם שלוחו הוא כדין שותפין שאם היה בו ריוח השכר לאמצע ואם היה בו הפסד אומר לתקוני שדרתיך וכו' אבל בנדון זה לא היה להם עסק עם יהודה אלא עם ראובן ששיתף כל אחד מהם לבדו עמו ומה שעשה לעצמו עשה וא"א ליהודה לומר שבשליחותו עשה ראובן כיון שאין ליהודה עסק עמהם: [%נד] עוד לו שם בתשובה הנזכרת כשארבעה נשתתפו יחד אין אחד מהם יכול להסתלק אם לא שיסכימו כולם בו אבל אם האחד קנה ושיתף אחר עמו ואחר שיתף אחר נסתפק אם הראשון יכול לסלק שום אחד מהם בלא דעת חבירו: עוד לו שם תשובה המתחלת ראובן ושמעון ולוי היו שותפים בגביות ממון כו': אחין שיוצא שטר על שם אחד מהם מי גובה אותו בסימן ס"ב: [%נה] דין שני שותפין שהתנו ביניהם שאם יצטרך החנות למעות יותר על הסך שהניחו בתחלה שכל א' מהם יוסיף כפי הערך ויקח ריוח כפי הערך מהמעות שיוסיף ואם אחד מכניס והשני לא אם יכול ליקח ריוח שלם ובאיזה אופן יחח ריוח מהמעות שהכניס במהרי"ק שורש צ"ז: [%נו] וכתב עוד בשורש הנזכר יכול לטעון עד עתה נתרציתי שלא ליטול כל זכותי כדי להשקיט המריבות מכאן ואילך איני יכול לסבול ולא נאמר כיון שכ"כ זמן לא היה נוטל יותר נראה שהודה שהדין עם שכנגדו: דיני עיסקא בין לענין איסורא בין לענין ממונא כתב רבינו בטור י"ד סי' קע"ז: ועיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ח סימן א' וג' וד' וז': ובדיני שותפין עיין בכלל פ"ט סי' ג' ו' ז' י"ג ט"ו י"ו ובכלל ע"ד סי' י' וי"א: ובתשובות הרשב"א סי' תס"ט ואלף ו' ואלף נ"ז ואלף ס"ג: [%נז] מצאתי כתוב בשם רבינו האי ראובן דאית ליה שותפא במדינת הים וא"ל שמעון כתוב לשותפך דיזבון לי מדעם פלוני ולישדר לי בהדי מאי דמשדר לך מעיסקא וכתב ראובן לשותפיה וזבן ההוא מדעם ושדריה בהדי עיסקא דראובן וטבעה ספינתא וקא תבע ראובן לשמעון לשלומי ליה דמי ההוא מדעם: תשובה דינא לפום תנאיהון אי קביל עליה שמעון דמעידן דמשתדר ההוא מדעם דיליה הוא וברשותיה קאי ואי מיתניס מיניה כבר נתחייב וכד משתבע שותפיה דראובן דשדריה כי היכי דכתב ליה וטבע בים מיחייב בדמיו מאי דמשתבע שותפא דראובן ואי לא קביל אחריותא אנפשיה לא מיחייב דאמרינן מתבע הוא דתבע מן ראובן דלישדר ליה שותפא דכד מטי זבין יתיה מיניה ולא מפקינן בכי האי מימרא עכ"ל: כתב רבינו ירוחם בנכ"ז ח"א המקבל סחורה מחבירו בסכום ידוע למחצית שכר להוליכה למקום פלוני ומה שישוה יותר יחלוקו וקודם שהוליכה זל בכאן יכול לומר מוכר כמו שאם הוקר בכאן לא הייתי לוקח מחצה אלא כמו שישוה יותר למקום שהיה רוצה להוליכה כמו כן עתה שהוזל בכאן אטול חלקי בכל מה שישוה יותר למקום שרוצה להוליכה כי ברשותי הוזלה ואינו יכול לומר מקבל לא יטול אלא כמו שישוה יותר מן הערך שעשיתי עמו בפרק המוכר פירות עכ"ל וצ"ע: עוד שם על ראובן שקבל עסקא מכמה בני אדם ושוב תפסו המושל עם שאר היהודים ולא השיגה ידו כדי גאולתו ולקח מהעיסקא ונתן פדיון נפשו שם סימן ב' ובמרדכי פרק הגוזל בתרא: עוד שם סימן ג' ובמרדכי פרק הגוזל בתרא על ראובן ושמעון [%נח] שהלוו על המשכון והיה המשכון ביד ראובן ותפסו השר ונלקח לו גם אותו משכון ושוב נתפשר עם שר שלו והחזיר לו אותו משכון ושמעון אינו רוצה לסייעו בפדיון המשכון כי אמר ששר שלו מוחזק על של ראובן והוא היה כופהו להחזיר לו המשכון חנם: עוד שם בסימן י"א השיב ר"ת סוס שהיה ממושכן לראובן ושמעון והפקידוהו לעכו"ם אחד לשמרו ואמר שמעון לעכו"ם שישאילהו ללוי והוליכו לוי ונגזל ממנו אם רצה ראובן גבה משמעון ואם רצה גובה מלוי : עוד שם בסי' י"ב שנים מהשותפים שפטרו הב"ח והערבים בלא השלישי חייבים לשלם לו הפסדו ואי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי: עוד שם אמר ראובן לשמעון כל מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך שמעון ומחל חוב של שניהם חייב לשלם לו חלקו ואם כופר שלא מתל ישבע ויש לו לסייעו לקבל מהעכו"ם: (ב"ה) מ"ש ישבע הוא בשטוענו ודאי דוקא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |