פתחי תשובה/חושן משפט/קעה
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בטלה החלוקה. עיין בתשו' חות יאיר (סימן ס"א) במעשה שהטילו י"ב אנשים גורל על כוס כסף ונתן כל אחד א' ר"ט וזה מעשה הגורל מניחים י"ב פתקים שכתוב על כל א' שם א' מהם לקלפי אחת. ובקלפי השניה מניחים י"א פתקים חלק ופתק א' שכתוב עליו מז"ט ותינוק לוקח א' מקלפי זו וא' מקלפי זו ועם מי שיצא מז"ט זכה בכוס ואירע שיצא מז"ט בהעלאת שניהם והיה פלא שיצא מהר ובדק א' מהם וראה כי היה רק י' פתקים חלקים ועל שנים היה כתוב מז"ט. והשיב בזה פשוט שבטל הגורל דקיי"ל כרב דאמר בטלה מחלוקת בבא להם את ממה"י בתס' ב"ב דף ק"ו. ובח"מ סי' קע"ה וחזרו להטיל גורל מחדש וזכה א' מהם בהעלאה ששית וא' מן הנשארים בקלפי לפי תומו פתק פתקים הכרוכים הנשארים וראה שחסר שם א' מנותני מעות שלא נזרקו לתוך הקלפי רק י"א פתקי אנשים ואמרו בני חבורה לבטל גם פייס זה וזה שזכה טען נגדם דאין טעם לתלונתם דאדרבה ע"י גרעון שם א' מהם היו קרובים לשכר ואודות זה שהיה חסר ביקש להפשר עמו והוא ז"ל השיב דגם בזה בטל הגורל שהרי חזינן גבי שני אחים שחלקו ואח"כ בא להם אח ממה"י שאפילו היה להם ג' שדות שוות בערך ונטל אחד מהם שדה ומחצה ואחר שבא להם אח ניסו וכתבו ג' פתקים ורשמו עליהם ג' שדות ולקח האח השלישי פתק א' ועלה בידו שדה שחלקו ונתרצה אח השלישי בו מ"מ יכול כל אחד משני האחים לבטל גורל הראשון לגמרי כמ"ש בש"ע שם אע"פ שאין שום טעם וסברא מצד השכל לערער שום אחד מהם מ"מ גורל הנעשה שלא כהוגן בטל מכ"ש אם הטעות במעשה הגורל בעצמו כו' וגדולה מזו נ"ל אם הערים אדם והטיל לקלפי ב' פתקים ששמו כתוב עליו וזכה אחר בפתק מז"ט ואח"כ נתגלה הדבר יכולים האחרים לבטל הגורל ואפילו הוא עצמו ע"ש וכן פסק בתשובת ושב הכהן סי' ע"ג בעובדא כיוצא בו וכ' שם דמ"ש החו"י בסוף דבריו יכולים האחרים לבטל הגורל ואפילו הוא עצמו אין לשון זה מדוקד דאדרבה הוא עצמו פשיטא שיכול לבטל משום דהוה כאילו לא הניחו אותו כלל כיון שלא היה יכול לזכות בגורל אלא אפילו אם הוא אינו רוצה לבטל הגורל אפ"ה אחרים יכולים לבטל מהאי טעמא דהוה כאילו לא הניחו אחד בגורל שבעל הגורל ע"ש:
(ב) השותפין מסלקים ללוקח עבה"ט ועיין בתשו' שבו"י (ח"ב סי' קס"א) שנשאל מרב א' אודות דמרגלא בפומי דאינשי לפשיטות מי שמכר ביתו שא' מבני משפחתו הן קרוב הן רחוק בקורבא יכולים לסלק ללוקח מהיכן יצא להם כן וכבר בא מעשה כזה לפניו באלמנה אחת שמכרה מקום בבהכ"נ שהיה שייך לבעלה וניתן לה לכתובתה ובאו בני משפחה לסלק ללוקח והוא ז"ל השיב דאין להשגיח כמה דמרגלא בפומי דאינשי ובודאי אין כאן דין מצרנות כלל כיון שאינו מצרן כלל וראיה ברורה מהא דמוסכם בש"ס פ' המפקיד דשומא הדרא אפ"ה זבנה אורתה או יהבה במתנה אינו חוזר אף לבע"ח עצמו וכ"ש לקרוביו כו' ובנדון שלפנינו אם היה המקום עדיין בידה והגבי הב"ד המקום להאלמנה בעל כרחם של היורשים אז היה מקום לומר דשומא הדרא כמבואר בסימן ק"ג ס"ט אע"ג דשם בבע"ח מיירי ה"ה כתובת אשה כו' (עמ"ש בסי' ק"ג ס"י ס"ק ז') אלא דאם הגבו הב"ד להאלמנ' מדעתם דהיינו שלא שמו הב"ד בעל כרחם של היורשים פשוט בש"ס ופוסקים דלא הדרי אכן אם המקום כבר מכרה לאחד אפילו הגבוה הב"ד בעלי כרחם פשוט הוא דלא הדרי כסתמא דש"ס זבנה או אורתה כו' והוא כהסכמת כל הפוסקים גבי בע"ח וה"ה לכתובת אשה עכ"ד ע"ש וע"ל סעיף נ"ג בהגה וגם בסעי' מ"ז בהגה:
(ג) מסלקו השותף. עבה"ט מ"ש ומעשה בא לפניו כו' ופסקנו כיון שעדיין לא היה קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו כו' ועיין בתשו' נאות דשא ס"ס כ' שכ' דמבואר מדברי הש"ך דאם היה קנין לא הועיל טענה זו להחזיק לעצמו דסברא זו לא הועיל להם רק לבטל השבועה אבל לא לבטל קנין דכל שנסתלק כחו של מוכר מהשדה ע"י קנין תו הו"ל כאיש נכרי ופשיטא דאין לחלק בין נתן לו קנין קודם הערער של מצרן או אח"כ כו' ומסיים דעדיין צריך לעיין בזה עש"ה ועמ"ש לעיל סימן ס"ו סכ"ג ס"ק ט"ו:
(ד) רוצה לפרוע מיד. עיין בתשובת חות יאיר סימן פ"ז בתשובת הגאון מהר"ג דאפילו אם המצרן רוצה ליתן משכון טוב ויפה באופן שיהיה המוכר בטוח מאד מ"מ יכול המוכר לומר הלוקח נוח לי להמתין בלא משכון מאשר אמתין לך במשכון. ואם המצרן מבקש שהמוכר ישבע על זה שאינו בטוח בעיניו כמו הלוקח אין בדבריו כלום ואינו יכול להשביע בזה את המוכר ואף לא להטיל חרס עליו כי אין כאן הערמה ניכרת דאפשר שהאמת עם המוכר שהלוקח נוח לו בלא משכון כי באמת במשכון יש טרחא בשמירתו ואם נאבד אפילו באונס צריך למיקם בדינא ודיינא. אך חרס סתם שמחרימין על מי שעשה ערמה שיודה לפני ב"ד אין כאן בית מיחוש ולא הקפדה בדבר. וגם אם המוכר מחוייב שבועה למצרן בלאו הכי יכול המצרן לגלגל עליו כי גלגול שבועה דאורייתא היא ע"ש:
(ה) אם המצרן חפץ בה כו'. עיין בס' שער משפט ([[שער משפט/{כאן}}#סעיף מב|לקמן סמ"ב]]) לאחר שהאריך לקיים דברי הש"ך באחד שעקר דירתו כו' (יובא לקמן סעיף מ"ב ס"ק ט"ז) כ' וז"ל אך יש להקשות לפ"ז מהא דמבואר לעיל בס"ט בקנה הלוקח שדה שוה מנה במאתים דצריך המצרן ליתן לו ר' ומשמע דאם נותן לו ר' יכול לסלקו משום דדב"מ ואמאי להוי כמוכר כל שדותיו ונימא דרעה היא למוכר דאם יצטרך להודיע למצרן שמא יחזור לו הלוקח וזה ודאי לא שכיח מי שיקנה שוה ק' בר' ונראה דכיון דדף דאין אונאה נקרקעות מ"מ אסור לכתחלה להונות ובכלל לא תונו הוא כמ"ש הסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק נ"א ולשיטת הרא"ה בס' החינוך בשם הרמב"ן עובר בלאו גמור אלא שא"צ להחזיר האונאה (עמ"ש בזה בסי' רכ"ז סכ"ט ס"ק כ"ב) ולכך בכה"ג לא עבדינן תקנתא למוכר שיאנה את חבירו לעשו' איסו' אך לפ"ז אם הלוקח יודע שאינו שוה אלא מנה ונותן לו ר' מפני שחביבה עליו אין המצרן יכול לסלקו אף שנותן לו ר' וכן מי שקנה שדה שלא באחריות אין בו דינא דב"מ אף שגם המצרן רוצה לקנות שלא באחריות מ"מ כיון דלא שכיח מי שיקנה שלא באחריות דהא מה"ט אמרינן אחריות ט"ס הוא א"כ רע הוא למוכר אם יצטרך להודיע להמצרן דילמא יחזו' בו הלוקח ילית בה דינא דב"מ וע' בתשו' הרשב"א בספר תולדו' אדססי' שנ"ה כן נ"ל עיקר עכ"ל וע' נצ"צ מ"ש בזה:
(ו) שעשו קנוניא ביניהם כו'. כתב בספר שער משפט וז"ל מלשון הט"ו שעשו קנוניא ביניהם משמע שהמוכר אומר ג"כ שקנה ממנו במאתים וקשה לפמ"ש הרמ"א בסי' פ"ז ס"ו דאף בנשבע ונוטל מהני עד המסייע לפטור משבועה ונוטל בלא שבועה א"כ למה לא יחשב המוכר כעד המסייע כמבואר בסי' רכ"ב כו' ויותר נראה דהכא מיירי שהמוכר הוא פסול לעדות או קרוב להלוקח אבל אם הוא כשר לעדות באמת נוטל הלוקח מאתים בלא שבועה עכ"ל ע"ש:
(ז) נשבע הלוקח. עיין בתשו' חו"י סי' פ"ז ופ"ח בענין אם הלוקח לא נתן עדיין המעות למוכר אם בכה"ג מחוייב המוכר לישבע ודעת הגאון מהר"ג שאין למוכר עסק כלל עם המצרן. דע"פ שלא קיבל עדיין המעית רק המוכר תובע את הלוקח שיקיים מקחו ויתן לו מעותיו והלוקח מחוייב ליתן לו ואח"כ יש דין בין הלוקח והמצרן והגאון בעל המחבר תמה עליו דאין הסברא נותנת זה דמי מכריחו ללוקח לחזור אחר מעות בטרחא חנם להיות שלוחו של מצרן אחר שיודע שהבית של מצרן אם כבר נעשה שלוחו בקניה בלא דעת וכי משום הכי נכריחו לטרוח עוד ולחייבו אח"כ שבועה ללא תועלת ודאי דעל המוכר לישבע ומכ"ש באם מכר בהמתנה שנזכר בסעיף שלפ"ז דהמוכר אינו רוצה להמתין למצרן והלוקח יש לו זמן שנה או יותר לפרעון מעות דלא שייך לומר דהמוכר יתבע ללוקח ולוקח יפרע למוכר שאין מקום לומר שישבע לוקח לתועלת המוכר שיטול מאתים רק המוכר ישבע אך נראה דבהא סגי בשבועת היסת כו' ע"ש:
(ח) אבל שתי שדות. עבה"ט בשם ש"ך וע' לקמן סל"ו בבה"ט ס"ק נ"ה שדעת הט"ז אינו כן וכ' דכן משמע מסקנת הסמ"ע ע"ש ועמ"ש שם ס"ק י"ב:
(ט) וגם הלוקח שקנו ממנו. עבה"ט וע' ספר דברי משפט שכ' דמ"מ אין הלוקח ראשון יכול לסלק ללוקח שני דקנה ממצרן לומר דהוא עתה מצרן לשדה שקנה לוקח שני ממצרן דזה אינו כיון דבשעה דקנה לוקח שני השדה ממצרן אין לוקח ראשון מצרן דהא אדרבה מצרן יכול לסלק ללוקח ראשון ומצרן לא איבד זכותו רק אחר דמכר שדה שלו ללוקח שני ומשו"ה אף אחר דקנה אין לוקח ראשון יכול לסלקו דדין מצרנות אינו אלא אם בשעת הקניה הוא מצרן כו' ע"ש:
(י) בכ"ד שיש פסידא למוכר. עיין בתשובת מים חיים חח"מ סי' ט' דרב אחד פסק כשהמוכר רוצה להערים לבטל דין מצרנות יכתוב בשטר מכירה קנס ללוקח אם יבטל המכירה וכשיבא המצרן אזי יתבע להמצרן שיחזור לו הקנס כי במקום פס דא למוכר לא תקנו זכות למצרן והוא ז"ל כ' דזה טעות לא מבעיא בכה"ג שמערים לבטל זכות המצרן הא כ' הרמ"א בסעיף כ"ח ואם יש חשש ערמה בדבר מחרימין על ככה כו' אלא אפי' אם לא היה כאן ערמה אין יכול לבטל בזה מצרנות כלל דבאמת ליכא פסידא כלל למוכר דהא מבואר בש"ע ס"ו דהלוקח חשוב שלוחו של מצרן לכל דבר ועל הקנין של לוקח יכתבו שטר בשם המצרן כו' א"כ ממילא דהמוכר פטור מקנס דהא הוא אינו מבטל המכר רק הלוקח בעצמו דדין מצרנות אינו חל על המוכר רק על הלוקח כמ"ש בסמ"ע סק"ז וזה ברור וליתר שאת אביא עוד ראיה ברורה מדברי הש"ך סק"ה: (בבה"ט סק"ח) שכ' מעשה בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו לימכור לו קרקעו כו' ופסקנו כיון שלא היה קנין בדבר יכול לחזור בו כו' ומשמע להדיא דאם המוכר אינו רוצה לחזור יכול המצרן לסלקו אע"פ שהמוכר נשבע ללוקח ואין לך פסידא גדולה מזו ע"י שבועתו אלא ודאי דאף שהמצרן מסלק ללוקח מ"מ אין המוכר עובר על שבועתו כיון דהמצרן בא מחמת הלוקח א"כ ה"ה לענין קנס ע"ש:
(יא) נמלך המוכר כו'. ע' באה"ג אות ו' עד דלא גרע מהני צרירי ושרי ואיזל ואטרח כו' ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' ח' שכ' דאף בנמלך המוכר וא"ל לא בעינא ליה ומכר לאחר אם המוכר מרוצה אח"כ ליתן להמצרן יכול לסלק ללוקח כיון דעיקר טעם הדין דנמלך המוכר הוא דהוי כמו אטרח ואייתי זוזי שהוא משום טובת המוכר שם פשוט שאם המוכר אומר שרוצה להמתין ואינו מקפיד ע"ז דלא איבד המצרן זכותו כיון דהטעם הוא רק משום טובת המוכר א"כ גם בדין זה דנמלך המוכר דילפי' מהתם נמי הדין כן דאם המוכר אומר שעכ"ז רוצה בהמצרן אין להלוקח טענה עליו ואפילו אמר המוכר להלוקח שהמצרן אמר לא בעינא בכל זאת לא אבד המצרן זכותו אם המוכר מרוצה. ואף דלכאורה יש לחלק דבהנהו צרירי והנהו שרי ובאיזל ואטרח נתחדש הענין אחר המכירה ובשעת המכירה היה זכות המצרן בשלימות שפיר יש לומר דתלוי בדעת המוכר משא"כ הכא שקודם המכירה נסתלק דין מצרנות יש לומר שכבר זכה הלוקח. זה אינו דהא מבואר בגמרא ובש"ע ס"ס ומכר כל נכסיו אין בו דינא דב"מ וכ' הסמ"ע שם ס"ק בשם הג"א דלפי' רש"י דהוא משום טובת המוכר אם המוכר מתרצה אפילו יצא מצרני א' מסלקין ללוקח כו' א"כ מבואר להדיא דאף בלקח בהיתר שלא היה בו דין דב"מ אפ"ה כיון דהוא משום טובת המוכר אם המוכר מרוצה אח"כ ליתן להמצרן זוכה המצרן וק"ו בנ"ד דגוף הדין דנמלך המוכר יש בו חולקים (כמ"ש בב"י) פשוט לדינא דאם המוכר אומר שחפץ בהמצרן יוכל לסלק ללוקח ע"ש שפסק כן הלכה למעשה בנידון שנשאל עליו בעסק שכירות בית וחנות ומסיים שם בזה"ל ולהיות כי שורש דין דב"מ הוא תקנת חז"ל מצד עשיית הישר והטוב המוטל על כל אדם לזאת מהראוי לפי דעתו אחר שעכ"פ השוכר השני לא כוון להשיג גבול השוכר הראשון ע"כ אם היה לו איזה הוצאות ראוי ג"כ מצד הישר והטוב ולמען השלום שיחזיר לו ההוצאות עכ"ל ולכאורה א"י למה תלה זה בלמען השלום דנראה כי עיקר הדין כך הוא שמחוייב להחזיר ההוצאות אחרי שהשני חשיב כשלוחו של ראשון לכל דבר כמו שכתבתי לעיל ס"ו ואפשר דר"ל אף אם הוציא יותר מהראוי וצ"ע:
(יב) שהרי היא והאחרת. עבה"ט עד ודעת הט"ז שאין חילוק בין שנים או יותר וכו' ועיין בנה"מ שדעתו כהש"ך אולם בתשובת חתם סופר (חח"מ סימן צ"ה) פסק כהט"ז ונמשמעות הסמ"ע וכ' דלא שבקינן דברי סמ"ע וט"ז מפני מ"ש ש"ך בימי חורפו בסימן קי'. ורוצה להגיה אחרות במקום אחות דליתא ע"ש. עוד מ"ש בענין ב' מקומות בבהכ"נ אחד בעז"א ואחד בעז"נ אי שייך דין זה ויובא לקמן סנ"ג ס"ק כ"ג:
(יג) אם מכרן לבן. עבה"ט שכתב צ"ע לדינא באחד שמכר קרקע שלו לבנו כו' עד ולזה הדעת נוטה ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סימן י"א שכתב דמסברא נראה היכי דליכא בן הרוצה לקנות ברתא נמי הוי כבן לענין זה דנוח לה בנחלת אביה ולענין גאולת קרובים לא מצינו חילוק בין קרוב זכר או נקבה כו' ולא יהא אלא ספיקא כל היכי דאיכא ספיקא יד הלוקח על העליונה כמבואר בכל הסימן עכ"ד. ועיין בשיטה מקובצת ב"מ ק"ח העתיק שם תשובת הרי"ף ז"ל שכ' סברא זו דיותר ישר וטוב שמחזיק אחוזת אבותיו ומבואר שם דאמרי' הכי אפילו בבני בניו ע"ש בעובדא ביעקב שהיה לו בירה גדולה ונתן ממנה בית אחת לשמעון בנו ואח"כ מת שמעון ונשאר הבית לבתו ונשאת לחנוך ואח"כ מתה הבת והניחה הבית ירושה לבעלה חנוך ויעקב הנזכר עודנו חי ואחר כך נתן יעקב שארית בירה זו לבני ראובן בנו ולבן לוי בנו במתנה ובשטר המתנה כתוב איך נתתי לפ' ופ' בניו של בני ראובן ולפ' בן בני לוי כל בית פלוני במתנה בלשון מעכשיו וקבלת אחריות וטען חנוך הנז' לי משפט בן המצר בכלל הבית ואתן לכם הדמים ואוציא אתכם ממנה לפי שבמתנה שנתן לכם הזקן יש בה אחריות והשיב הרי"ף ז"ל טענת חנוך היא טענה בטילה ועל כיוצא בו יאמר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כי העיקר בדין בן המצר הוא משום ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הנכונה בעשיית הישר והטוב להשאיר הקרקע ביד בעליו הזוכים בו מצר אביהן או להוציאם ממנו ולתתו לזולתם אין בקדקוד מי שעלה בדעתו דבר זה מוח להבחין בו בין טוב לרע ואין בזה צד הישר והטוב כו' ע"ש והש"ך לא ראה ס' ש"מ לכך נסתפק בו. ואפשר דט"ס הוא בש"ך מ"ש בא' שמכר קרקע שלו לבנו כו' וצ"ל לבן בנו ומיושב בזה תמיהת הבע"ט וכי גרע זה מאם מכרה לבן אותו שקנאה ממנו כו' וע' בנ"צ מ"ש בזה:
(יד) עד שיקבל עליו. עיין בתשו' שמן רקח (ח"א סימן ס"א) שכ' לכאורה קשה שמתא זו למה היה להם לחז"ל לתקן בפשיטות שמחויב מטעם קנס להכשיר כל נזקו אך באמת לק"מ כו' עש"ה ועמ"ש לעיל סימן א' ס"ה סק"ז:
(טו) בדמים שנותן העו"כ. כ' הסמ"ע וז"ל עפ"ר שם כתבתי דהיינו דוקא בדמי שווים או יותר מעט ולא כשהעו"כ מעלה בדמים הרבה יותר מהסדר דאז צריך למוכרו לישראל השווים כו' עכ"ל. ועיין עוד בטור ובפרישה מבואר דאם אין מוצא למכור או להשכיר לישראל בדמי שווים יש שלשה מחלוקת בזה להגאונים אסור בכל ענין למכור או להשכיר לעובד כוכבים אפי' אם הוא עני ומוכרח למוכרו לפרנסתו ואפי' אם הוא רוצה לקבל עליו כל אונסא לא מהני לעשות כן לכתחלה ולהיש מחלקים זה דוקא במוכרו להרויח אבל לצורך פרנסתו מותר לכתחלה באם מקבל עליו כל אונסא ולהרא"ש והטור חפי' במוכרו להרויח מותר לכתחלה ואפי' אינו מקבל כל אונסא כיון שאינו מוצא למכור לישראל ונקטינן כהרא"ש כמ"ש בב"י ובב"ח עש"ה. מיהו נראה דאם מוצא למכור או להשכיר לישראל בשוויה בזה לא פליג הרא"ש ואסור לכתחלה אפי' במקבל עליו כל אונסא ודוק:
(טז) שדה יפה. עבה"ט מ"ש בב"י הביא בשם בעל העיטור כו' אבל רע לזה ויפה לזה כו' ועי' בנ"צ מ"ש בזה. ומ"ש וכ' הש"ך מכאן נראה בא' שעקר דירתו לעיר אחרת כו' עיין בתשובת נו"ב סי' כ"ד שתמה מאד על הש"ך בזה וכתב שדבריו נפלאו סשלמא בסי' ק"צ דבעינן רק שמוכר מפני רעתו אבל כאן בעינן שימכור ברע כדי לקנות ביפה אבל במוכר שדהו מפני רעתה לא לקנות ביפה לא מהני כדכתבו רש"י והרי"ף וכל הפוסקים שאם יושהה הדבר אזי בין כך יקנה אחר אותו שדה יפה שרוצה לקנות וא"כ מה בנך שמה שעקר דירתו מקרי מוכר מפני רעתו מ"מ הא ליכא לקנות ביפה כו' ואם יש מקום לקיום דברי הש"ך היינו ביוצא מכאן לדור במקום אחר שיש מספר למחוזקים שמה ואינם יכולים לקבל איש זר כ"א החסר מהמספר שג"כ מתיירא להשהות פן בין כך יקדימנו אחר שם להתיישב במקום ההוא וזה דומה למוכר ברע לקנות ביפה וכמו כן שיוצא מכאן לשכור איזה חזקה למכור י"ש או שיוצא מכאן להתקבל לרב ומורה במקום אחר שבכל זה יש חשש שמא יקדמנו אחר. אמנם כל זה כשזה תלוי בזה שאם לא ימכור הבית לא יצא מזה אבל מי שעכ"פ יוצא מן העיר להיות רב או להחזיק איזה חזקה במקום אחר בין ימכור הבית ובין לא ימכור אך הואיל ויוצא מוכר ג"כ הבית אם יזדמן לו קונה אבל אין זה מעכב יציאתו א"כ בהא ל"ל פן יקדמנו ובודאי דשייך דין מצרנות בלי שום פקפוק עכ"ד ע"ש. ועיין בס' שער משפט שהזכיר ג"כ תמיהת הנו"ב הנ"ל וכ' עליו וז"ל ואני אומר דדברי הש"ך נכונים וברורים שכדבריו כ' הרא"ש להדיא פ' המקבל (סי' כ"ז) גבי מכר כל נכסיו לאחד דמדמה הא דמכר כל נכסיו לאחד לההוא דלמכור ברחוק ולגאול בקרוב אף דליכא כאן לגאול בקרוב דכללא הוא שלא תקנו לעשות הטוב והישר להמצרן שיהא רע למוכר וא"כ במי שעקר דירתו כיון דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה ואם יצטרך להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הלוקח בכה"ג לא תקנו דדב"מ והא דבעינן שיהא מוכר ברע כדי לגאול ביפה היינו טעמא משום דשדה רעה שכיחי הרבה קונים לקנותה בשויה כדמשמע פ"ק דב"ק ז' ע"ב כו' ולנך בשדה רעה אית בה ג"כ דינא דב"מ דאינו רע למוכר כיון דשכיחי הרבה קונים לזה אבל אם רוצה לקנות יפה אם יצטרך להודיע למצרן רע למוכר שמא בין כך יומכר השדה יפה ולא שכיח לקנות שדה שאין אדם מוכר קרקעותיו אם לא ע"י דוחק כמ"ש התוס' פא"נ דף ס"ו ע"ב כו' וא"כ במי שעקר דירתו דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה מפני שצריך לעקור ממקומו ודאי לח שכיחי ב"א שיקנו הבית תיכף ואם יחזיר בו הקונה רע למוכר בכה"ג לא תקנו חז"ל דדב"מ כמו במוכר כל שדותיו גם שאר החילוקים שחולק הרב בעל נו"ב שם לשיטת הש"ך לא נ"ל אלא העיקר תלוי באם שיחזור בו הלוקח לא יוכל זה לעקור דירתו או אף שכבר עקר דירתו לא יצטרך לבא לכאן להמתין עד שיזדמן לו קונה אחר ה"ז רע למוכר ובכה"ג לא תקנו חז"ל דינא דב"מ והכל לפי הענין עכ"ל וע' בנ"צ מזה:
(יז) למזון האשה והבנות. ע' בתשו' גאוני בתראי ס"ס נ"ז שכ' דה"ה מוכר לצורך נדוניית בתו שהי' נחוץ להשיאה להמשודך ולא היה לו לסלק הנדן הוי כמו למזון הבנות כו' ע"ש וצ"ע:
(יח) למזונות עצמו. עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' צ"ה שכ' דהיינו לוקח בדמים אלי מזונות אבל לישא וליתן כדי להרויח פרנסתו אין זה בכלל מכר למזונות דגם אי נימא שימתין מלמכור עד שישאו להמצרן אין בכך כלום ואם לא תאמר כן כפל מצרן בבירא דהאידנא כ"ע מוכרים לישא וליתן בהני זוזי ע"ש:
(יט) מיהו לכתחלה יש למכור למצרן. כ' בס' שער משפט ונרא' דאם באו שני מצרנים והאחד מצרן ודאי והשני ספק שא"י אם כקרקע בחזקתו או שהוא ספיק' דדינא יש למכור למצרן ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי ודמי לספק ויבם בנכסי סבא בפ' החולץ כו' וכן משמע בסי"ב וזה פשוט ע"ש:
(כ) חבל שותף יכול לסלקה. עבה"ט דבתשובת ראנ"ח כתב דא"י לסלק האשה כו' וכ"פ בתשובת שבו"י ח"ג סימן קס"ה וכ' דכן פסק בחידושיו הרש"ך פ' המקבל ויכול הלוקח לומר קים לי וכן בכל ספיקא דדינא וכן עשינו הלכה למעשה ע"ש:
(כא) אבל בלא"ה המצרן קודם לכ"ע. עיין בתשו' רשמי שאלה (סימן נ"ה) שכ' דמדברי תה"ד סימן ש"מ מקור הך דינא מבואר דדוקא בידוע בודאי שהיה הלוקח יכול לקנות בית אחר במקום שאין לו מצרן כלל אבל אם אין ידוע בודאי בזה עכ"פ לסברא הראשונה ואפשר דלכ"ע אין בו דינא דב"מ ולפ"ז מה שכ' הרמ"א ודוקא כו' ולא יוכל למצא בית במקום אחר כו' אין הפי' דודאי לא ימצא אלא אפילו בספק אם ימצא בית שאין לו מצרן נמי אין בו דד"מ לסברא הראשונה עכ"פ וכתב עוד דיש לדייק מדברי הסמ"ע (שהובא בבה"ט) במ"ש וכ' עוד די"ל אפילו לדעת החולקין היינו דוקא כו' ועוד מסיק שם דאם ידוע הוא דהלוקח יכול לקנות בית במק"א אף שהוא קטן וצר כו' דהא דאמרן דאם ידוע שבודאי יש לו למצא בית שאין בו מצרן במק"א אפילו בית קטן יצר יש בו דדב"מ זהו דוקא בהך ציור דמייתי הרמ"א וי"ח אלו היינו באופן שיש לו ללוקח בלא"ה בית אמר דדחיקא ליה בהא י"ל שפיר דסברא היא כיון דבלא"ה ג"כ יש לו בית עכ"פ אלא שדחיקא ליה וכיון שיוכל למצא עוד במק"א בית קטן וצר א"כ קרוב הדבר שיהא די לו בזה הצירוף דהנך ב' בתים שיוחשב לו מקום דירה לכך המצרן קודם אבל היכא דלית ליה ללוקח שום בית אחר כלל אפשר דבזה כ"ע מודים דלית ביה דדב"מ אפילו אם ודאי גמור הוא שיוכל הלוקח למצא בית אחר קטן מהכיל והוא מלתא דסברא לפע"ד וצ"ע בזה. ועפ"ז העלה בעובדא בראובן שקנה מקום בבהכ"נ בעירו משמעון בקנין כסף ולוי בא בטענת מצרנות נגד ראובן אך ידוע שלא היה לו לראובן שום מקום בבהכ"נ בעירו וגם נראה לפי אומדנא שרחוק מאד שימצא עוד מקום בבהכ"נ שיהא במדרגת המעלה כמקום זה שקנה עתה משמעון ומסיק דהדין עם ראובן הלוקח דהכא במקום בהכ"נ דנ"ד פשיטא דעכ"פ מידי ספק לא נפיק אם ימצא מקום אחר דהא כל המקומות סמוכין זה לזה ולכל מקום בפ"ע ימצא בו מצרן רק אפשר שימצא מקום שהמצרן ימחול לו על טענת מצרנות וא"כ לפי הנ"ל אין כאן דין מצרנות כלל ובפרט לפמ"ש לעיל דהיכא דלית ללוקח שום בית אחר כלל אפשר דכ"ע מודים אפילו אם ודאי גמור הוא כו' והכא לית ליה ללוקח שום מקום אחר כלל וא"כ אפילו אם היה ודאי גמור שיוכל להשתדל לו מקום אחר קטן במדרגה נמי לא היה בו דדב"מ ומכ"ש בנ"ד שאפילו זהו גופא נמי ספק הוא אם יוכל להשתדל לו שום מקום שאין בו מצרן כלל כו' ובפרט שכל דברי הרמ"א והסמ"ע הנ"ל מיירי לענין בית ומכ"ש לענין מקום בב"ה דיש לצרף נמי דעת הראב"ד שהובא בסמ"ע ס"ק צ"ט (בבה"ט ס"ק צ"ד) שכתב דבמקומות ב"ה אין מתקבל על הדעת שיהא בו דין מצרנות כו'. וע"ש עוד שכתב דלכאורה יש לפקפק בנ"ד כיון שראובן הלוקח קנה המקים הנ"ל רק בקנין כסף לחוד ומבואר בסי' ק"צ ס"ז דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר וא"כ לא זכה ראובן עדיין בהמקום והרי הוא כאילו לכתחלה עומד למכור ומהכ"ת לא נימא דלוי המצרן עכ"פ שוה הוא לקנות לכתחלה כמו לוקח דעלמא ואפשר דהוא קודם לענין לכתחלה וכמ"ש הרמ"א לעיל סמ"ה לענין ספיקא דדינא כו' אך באמת אין בזה מן הגמגום כלל לפי המבואר בד"מ סי' ק"צ דמדברי הרי"ף נראה דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן כתב דאם נתן כסף אף במקום שאינו קונה צריך לקבל מי שפרע מאחר שקנאו מדאוריית' כו' (עמ"ש בזה לקמן סי' ר"ד ס"א סק"ב) ולפ"ז שעכ"פ קניות ראובן הלוקח בנ"ד הוא קנין מדאוריית' אפילו בכסף לחוד א"כ פשוט לע"ד דלא שייך תו בזה דין מצרנות כלל והלוקח קודם כו' וגם יש לצדד בנ"ד דלפי מנהג העיר פה אין מנהג קבוע בקניית מקום בבהכ"נ לכתוב דוקא שטר אחר כסף רק לכתוב בטאבעלי של הקהל ולפע"ד זה ודאי לאו שטר קל והוא נחשב (ע' לעיל סי' ק"מ ס"ח בסוף הגה בביאור הגר"א ז"ל שם) רק שטר העומד לראיה בעלמא כיון שלא נכתב בו רק שם הלוקח תחת שם המוכר כידוע ובשטר העומד לראיה בלא"ה יש דעות בב"י סימן ק"צ כו' ע"כ בנ"ד הדין עם הלוקח עכ"ד ע"ש:
(כב) הבית והעליה. עבה"ט ועיין בתשובת רע"ק איגר סי' ק"מ שכתב ע"ד ב' אנשים שיש להם בית א' ומוגבל חלק כאו"א זה מימין וזה משמאל ואך הדריסה בחצר לשניהם בשוה ולאחד מהם יש לו מרתף בחלקו ובו תנור האופים וזה איזה שנים השכיר תנורו לאיש אחד ועתה ככלות זמן השכירות רוצה שותפו בבית הנ"ל לשכור המרתף והמשכיר בא לשאול אחרי שאצלו שניהם שוים רוצה לידע ע"פ הדין למי הקדימה לשכור הנה אין האחר יכיל לזכות מדין שותף כיון דבמרתף אינו שותף ואף שדריסת הרגל בחצר לילך למרתף הוא של שניהם מ"מ אין לו זכות במרתף והכי מוכח מפסקא דהש"ע סנ"א בהגה בבית ועליה של שנים ומכר האחד ביתי למצרן אין בעל העליה יכול לסלקו דלא מקרי שותפי' זה לזה רק מצרנים הרי אף דריסת הרגל להבית גם לבעל העליה זכות בו מ"מ כיון דאין לו זכות בבית אין לו דין שותף ואף למה שערער על זה הסמ"ע שם היינו מכח קושייתו כיון דהקרקע שתחת הבית משועבד גם לעליה הוי כמו שיש לו זכות בקרקע הבית ממש משא"כ הכא במרתף. וכיון דאין לו דין שותף רק דין מצרן ממילא הדרן לדינא לדעת הסמ"ע ס"ס זה דשוכר עדיף ממצרן ואף דיעבד אם מכר להמצרן השוכר מוציאו ולהט"ז שם עכ"פ באותו מקום עצמו אם לא מכר לאחר רק השכיר השוכר קודם להמצרן וגם להרש"ל בתשובה דבשכירות אין כלל דין מצרנות הא ס"ל שם דגם לענין זה אם המצרן רוצה רק לשכור ולא לקנות יכול להשכירו לאיש אחר דלענין שכירות ליכא כלל דין מצרנות וא"כ דלדעת הרש"ל אין שום זכות למצרן לשכור אף נגד אחר ולסמ"ע וט"ז השוכר עדיף ממצרן א"כ עכ"פ לכתחלה בבא לשאול בודאי השוכר עדיף עכ"ד:
(כג) במקומות ב"ה. עבה"ט עד שאין לצרף דעת ר"ת כו' ועיין בתשובת רשמי שאלה (סי' נ"ה) שכתב דמה דהש"ך חולק על הסמ"ע בזה היינו רק לצרף דעת ר"ת שפסק דאין בבתים דין מצרנות כלל אבל לענין לצרף דעת הראב"ד בענין מקומות בהכ"כ בזה לא פליג הש"ך כו' ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר (חח"מ סי' צ"ה) נידון מי שמכר מקומותיו בבהכ"נ הקדושה אחד בעז"א ואחד בע"נ והמצרן רוצה לסלק הלוקח והוא רק מצרן למקום שבעז"א. וכ' מ"ש הרב השואל מטענת קים לי (ר"ל דהלוקח יטעון קים לי כר"ת או כהראב"ד דל"ש בר מצרא במקומות בהכ"נ) לפע"ד אין כאן מקום לטענה זו כו' (עי' בנ"צ מ"ש בזה) גם מדברי הריב"ש שבהגהה סמ"ע ס"ק צ"ט שכתב דאם דאם היה בין ב' המקומות כותל המפסיק וא"א לחבר המקומות יחד אין בהן דדב"מ) אין עזר להלוקח. דבריב"ש שם מבואר שהיה הכותל המפסיק יותר מט' טפחים גובה ועובי טפח ואין זה ענין לכאן ולא מבעיא אם המצרן ירצה להסיר הדף המפסיק בין מקום למקום ולהרחיב ישיבתו דשפיר דמי דלצורך תיקון מותר כמו מוחק השם לצורך תיקון ועט"ז א"ח סי' קנ"א סק"ג אלא אפי' אינו רוצה להסיר הדף אלא רוצה שיהיו לו ב' מקומות סמוכים כדי שישבו בני משפחתו סמוכים לו נמי שפיר דמי כיון דנהיגין דבני משפחה עומדים סמוכים זה לזה כמ"ש רמ"א סעיף נ"ג אך בנד"ז יש זכות ללוקח מטעם שזה קנה ב' מקומות יהוא אינו מצרן רק למקום שבעז"א וכדעת סמ"ע סעיף י"ג וט"ז סל"ו מיהו נ"ל מסברא אם מנהג מקומו שכל מקום בעז"א יש לו כנגדו מקום בעז"נ ושייכים זל"ז ונמכרי' ונקנים זע"ז א"כ ב' המקומות הו"ל כשדה אחד גדולה והמצרן סמוך לה מצד אחד דמ"מ זוכה בכולה ע"כ ה"נ אם המצרן רוצה ליקח ב' המקומות הוא דוחה את הלוקח אבל אם אין ב' המקומות שייכים זל"ז אזי אפילו ממקום בעז"א נמי אינו יכול לדחותו ולא שבקינן דברי סמ"ע וט"ז כנ"ל מפני מ"ש ש"ך בימי חורפו בסי' קי"ג ורוצה להגיה אחרות במקום אחרת דליתא עכ"ד ע"ש:
(כד) אם נראה לב"ד. עבה"ט דהש"ך חולק וע' בתשובת שבו"י (ח"ג סי' קס"ד) שדעתו כהרמ"א ז"ל וכ' על נדון דידיה דאם השותף הראשון עשיר יותר מהשני א"כ י"ל דניחא ליה בראשון יותר מהשני כדאמרי' בפסחים קי"ב והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו ואפילו למיזבן מיניה ועוד כ' שם דעיקר מסקנת הב"י להשיג על מהרי"ק הוא משום דמצרן הוי מיציא ועליו הראיה משא"כ אם השותף השני הוא מוחזק בהמטלטלין כמו בנידון דשם ודאי דאין להוציא מידו וכדעת מהרי"ק והוא פשוט וברור ע"ש. ומ"ש הבה"ט וכ' בתשובת המבי"ט כו' עד ומן הסברא נר' שא"י לכופו שיוכל המלוה. לומר לפלוני אני רוצה להניח כו' עמ"ש בזה לעיל סי' ס"ו סכ"ג ס"ק ט"ז:
(כה) הממשכן שדהו. עיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' י"א שכ' דזהו אפי' אינו דר בו ואינו אוכל פירותיו רק שהלוה על קרקע זו נקרא משכנתא דשכונא גביה וכן מבואר בלשון כסף משנה פי"ב דשכנים סוף הלכה ח' ע"ש. וכ' עוד דאין חילוק בין משכנו בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה וכ"ש אם משכנו לו ב"ד קרקע שלא בשעת הלואה ועמד כך זמן זמנים ואח"כ באו להחליט לו הקרקע דאין בעל המצרן יכול לסלקו בשעת החלטה משום שכבר שכונא גביה ונלמד בק"ו ממשכן הלוה שלא בשעת הלואה ומסברא נראה כי האיין טאבילאטציאן הנהוג עתה ע"פ דינא דמלכותא שהנושה הראשון הוא המוקדם ואין הבעלים יכולים למכור או להשכין הקרקע לאחר כי הוא ממושכן על חוב של זה עדיף טפי משכונא גביה דהנ"נ ובהגיע שעת החלוטה אין בעל המצר יוכל לסלקו אז ובפרט היכא דאיכא עוד טעמים כו' ע"ש עוד:
(כו) ובא אחר וקנאו המלוה מסלקו. עיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס נ"ט שכ' דכאן מיירי שהמלוה היה דר במשכנתא וכן איתא להדיא במרדכי פרק המקבל סי' שכ"ד דהשיב מהר"ם דאי לא דר בו המלוה לא מצי לסלק ליה (עמ"ש בס"ק שלפני זה ויש לחלק) ועמ"ש לקמן סי' נ"ד ס"ב סק"ד:
(כז) מי שיש לו בית בשכירות כו'. עי' בטורי זהב שהאריך ומסיים וז"ל ולענין שכירות אותו הבית עצמו ודאי השוכר הראשון מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירות הראשון ונראה שבזה גם הרמב"ם מודה עכ"ל והעתיקו ג"כ בנה"מ וע' בס' קצה"ח שכ' ומיהו נראה דוקא אם אין בני בית של ראשון מרובין מן השני אבל אם בני ביתו מרובין משל השני לא שייך בזה דין מצרן כו' ע"ש וע' בנה"מ שכתב דבב"י מבואר שאם השוכר השני שכרו אחרי שכבר כלה כל ימי שכירתו של ראשון ועדיין לא השכירו לו המשכיר שאין בו דין מצרנות:
(כח) אין השוכר יכול להוציאה מידו. עסמ"ע שכ' לפי מאי דכתבתי והוכחתי לפני זה דשכירות ומשכנתא דין א' להם א"כ במ"ש מור"ם בסנ"ז דאפילו קדם המצרן וקנאה יכול הממושכן להוציאה מידו ה"ה בזה נמי יכול השוכר להוציאה מידו כו' עכ"ל והעתיקו ג"כ בנה"מ. וע' בס' שער משפט שכ' עליו אולם מהרש"ל בתשובה סי' מ"ג כתב להדיא דאף דבמשכנתא יכול המלוה להוציאה מיד המצרן מ"מ בשכירות אינו כן ואפילו מכרה המשכיר לאחרים אין השוכר יכול להוציאה ממנו ופסק כן הלכה למעשה וע"ש והביאו הש"ך בקצרה (בבה"ט ס"ק ק"ח) וכ"פ הב"ח בתשובה סי' ס"ט (הובא במסגרת ובס' מאמר קדישין) וכ' שכן דעת הרב רמ"א בהגה דיש חילוק בין שכירות למשכנתא בזה וע"ש ומספיקא אין מוציאין מיד הלוקח כמבואר בסמ"ה בהגה ע"ש. ובתשובת שבו"י (ח"ג סי' קס"ה) תשובה בענין מצרנות בשכירות ומשכונא וז"ל אכתוב לך הדרך אשר בררתי לעצמי לפי הכרעת אחרונים בספיקא דדין מצרנות בשכירות וזהו באם מכר לאחר אין השוכר יכול לסלקו ללוקח שיכול הלוקח לומר קים לי דאין בשכירות דין מצרנות כלל אכן אם בתחלה כשרוצה למכור באו הלוקח והשוכר השוכר קודם. וכשהשוכר והמצרן באים יחד לקנות. המצרן קודם שהוא ודאי. ואם קדם השוכר וקנאו אין המצרן יכול לסלקו כי יוכל לומר קים לי דיש בשכירות דין מצרנות ומ"מ יוכל להשביעו שלא עשה כן משום רמאות שהשכיר לזה כדי להוציא מיד בן המצר. ואם המשכיר רוצה להשכיר אחר זמנו של ראשון לאחר אין השוכר הראשון יכול להכריחו להשכיר לו דוקין. כיון שגוף הקרקע למוכר יכול לומר שניחא ליה להשכיר לאחר ולא לזה שהשני ישגיח יותר על קרקע זו ואדם יכול לעשות בשלו מה שירצה אם כלה זמן שכירות הראשון אם לא שהתנה בפי' שיהיה לשוכר הראשון דין קדימה לזמן מה כו' ובעל משכונא עדיף משותף ואין יכול לסלקו מ"מ אם באים שניהם יחד השותף קודם ועדיף שיש לו חלק בגוף הקרקע וכן איש ואשה שיש להם בית ומת. האשה קודמת ליטול ביתה בפרעון חוב כתובתה כול' או מקצתה שהיא מקרית בעלים ראשונים כל זה נ"ל ברור והסכימו עמי בי דינא וכמו שהדין לענין שכירות כך הדין לענין משכנתא עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |