ב"ח/חושן משפט/קעו

ב"ח ‏ חושן משפט קעו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

השותפין שבאין להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור וכו' כיוצא בזה כתב גם הרמב"ם והסמ"ג וכתב במגדל עוז שכן הוא בתשובת הגאונים ע"כ וכן משמע מלשון המשנה פ' מי שהיה נשוי דתנן וכן ג' שהטילו לכיס וכו' דמשמע דבעינן מעשה לגמר השיתוף ואינו נגמר בדיבור אבל המרדכי פ"ק דב"ב בשם הר"ם ובפרק הגוזל בתרא בשם ר"ת כתבו דגם בדיבור בעלמא בלא קנין סגי כדאמר בר"פ בית כור בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ולא כהרמב"ם וסמ"ג ומשמע דאף בריווח דמכאן ולהבא אין כל אחד יכול לחזור בו ומה שקשה ממ"ש במרדכי בפרק השואל דשמעון שקיבל מנה בעיסקא מראובן על מנת שיחלוק עמו כל הריוח אף ממציאה דלא קנה ראובן כיון דלא קנו מיניה יש לומר דלא שייך לומר בההיא הנאה דצייתי אהדדי וכו' אלא בשנים שנשתתפו ועוסקים שניהם בשותפות וכל אחד יניח בשותפות מה שירויח דאינהו ודאי גמרי ומקני אהדדי אבל שמעון שקיבל עיסקא ועוסק לבדו בשותפות ומתנה שיתן כל הרווחים שיגיעו לו אפי' ממקומות אחרים דומיא דמתנה הוא ואינו נקנה אלא בקנין גמור וכן מבואר בדברי המרדכי בפרק השואל ע"ש:

ב

ומ"ש וכתב הרמב"ם שצריך שיביא כ"א מעותיו כו' כבר כתבתי שכן משמע מלשון המשנה ודעתו שהטלה לכיס לאו כלום הוא אלא בעינן הגבהה: ומ"ש ונראה דה"ה אם כל אחד משך מעותיו של חבירו דמהני אף כי אין משיבין את האר"י וכו' מ"מ נראה דלענין שיתוף משיכה כזו לאו כלום הוא משום דכ"א צריך שיזכה בכל המעות ואם ימשוך כ"א מעותיו של חבירו א"כ נראה כמו מתנה שזה מקנה לזה וזה מקנה לזה ומעות עצמו יצאו מרשותו ואינן שלו אלא של חבירו ותדע דאל"כ אמאי אינו מקנה כ"א מעותיו לחבירו אגב קרקע אלא ודאי לפי שהיה נראה זה כמו מתנה וכו' כדפי' ונראה דמטעם זה כתב העיטור דס"ל להרי"ף בתשובה דאף בהטלה לכיס בעינן שנתערבו המעות דכל שלא נתערבו כ"א עומד בשלו אך אם הגביהו שניהם את הכיס וא"כ מכ"ש שאם ימשוך כ"א מעותיו של חבירו שאינו זוכה בכל המעות וק"ל. ולפ"ז הא דכתב הרב בכ"מ וז"ל נ"ל דלאו דוקא ויטילו אותם לתוך כיס א' וכו' דה"ה אם כ"א הגביה כיס חבירו שזכה ונתקיים השותפות וכ"כ בחשן המשפט עכ"ל ליתא אלא דוקא שיגביה כ"א כל המעות ואפילו לא יגביהום ביחד אלא בזה אחר זה זכה כל אחד ואחד במעות חבירו לעסק השותפות ולשון הרמב"ם דוקא הוא: ומ"ש ואפי' לא עשו משיכה כו' כ"כ הרמב"ן בחידושיו פ"ק דב"ב לגבי אומנים שהתחילו במלאכה נעשו כשכירים זה לזה. וכ"כ הריב"ש בסימן תע"ו בשם הרמב"ן והרשב"א דא"צ קנין אלא שיתחילו במלאכה וכו' אלא שתוך הזמן יכולין לחזור בהם להבא כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל במה שהרויח כבר אין אחד מהם יכול לחזור בו כמו שהעתיק ב"י אלא דמשמע מדבריהם דבריוח משא ומתן אפילו התחילו לישא וליתן לא קנה הלה אפילו במה שכבר הרויח ויכול לחזור ולומר שלקחו לעצמו. ומכל מקום לדעת הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י אם קנו ממנו אף בריוח משא ומתן אינו יכול לחזור ואפילו בנשתתפו במעות אם נהג שיתופם זמן אחד ונשלטה יד שניהם שלא כדעת הרמב"ן דסבירא ליה שאף בקנין יכול לחזור על הריוח דלהבא וצ"ע דלקמן העתיק ב"י בסימן קפ"ג תשובת הרשב"א שאם התנו כל בעלי חנויות ביניהם שכל הבגדים שיביאו הסוחרים לעיר יהיו כולם שותפים בהם אם לקח אחד על כרחם האחרים יחלקו עמו כדתניא בתוספתא וכו' אלמא אפילו בלא קנין ובריוח דמשא ומתן נמי אינו יכול לחזור. ויש לומר דשאני התם דכל בעלי חניות התנו דכיון שכולם התנו אלימא מילתא כאילו קנו מידן ואפילו הרמב"ם והסמ"ג וכל הגאונים מודים בזה כדתניא בתוספתא להדיא ולא אמרו דבעי קנין או שהתחילו במלאכה אלא בב' ותלתא שהתנו כן וק"ל וכן כתב מהרי"ק ואפילו הרמב"ם והסמ"ג וכל הגאונים מודים בזה כדתניא בתוספתא להדיא ולא אמרו דבעי קנין או שהתחילו במלאכה אלא בב' ותלתא שהתנו כולם וכו' דמהני אפילו בלא קנין אף ע"ג דהוי נמי באתן לך משום דהתם בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדלעיל. אבל באתן לך במתנה בעלמא הוא אי קנה משתעבד אי לא קנה לא ודלא כסברת העיטור שהעתיק בית יוסף לקמן בסימן קצ"ה דאף בתגרי דאתנו אהדדי בקנין כי זביננא לההוא מידי ליהוי שותפות ביננא דקנין דברים הוא וכן באתן לך קנין דברים הוא ע"ש דהא ודאי בקנין דחברו מהני אפי' לא אתנו כולם ואפילו למאן דסבירא ליה דבאתן לך לא מהני קנין כדלקמן בסימן רמ"ה מ"מ הכא איכא למימר בההיא הנאה דצייתי גמרי ומקני לפחות בקנין ואין חולק בזה אלא העיטור ואין להקשות על העיטור שסותר דברי עצמו שאמר דאפילו בלא קנין אין יכול נחזור ומהני תנאה בשיתוף בין מציאה בין דורון כדאיתא בהגה"ת אשיר"י בפרק האומנין ובהגהת מרדכי דבתרא דהתם איירי בנשתתפו בהטלה לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהם שיתוף בכל ריוח בין במציאה בין בכל דבר התם איכא למימר בההיא הנאה וכו' אבל בלא הטלה לכיס כל עיקר ס"ל דלאו כלום הוא ואפילו קנין לא מהני דהוי קנין דברים ודו"ק:

ג

וכתב הרמב"ם נשתתפו בשאר מטלטלין וכו' וכן אם ערבו פירותיהן וכו' יש להקשות אמאי מהני בפירות עירוב בלא הגבהה טפי מבמעות ובכסף משנה כתב דה"פ אם ערבו פירותיהם והגביהום כל אחד מהם דומיא דמעות עכ"ל ולא נהירא דודאי מלשון הרמב"ם משמע דלעירוב פירות בלחוד סגי אלא נראה דבמעות כיון דאין השכר במעות עצמן אלא בסחורה שיקנו במעות הלכך צריך נמי הגבהה דליהוי היכירא שנשתתפו במעות אלו לישא וליתן בהם בקניית סחורה אבל בפירות שהשכר הוא בפירות עצמן שפיר איכא היכירא בעירוב הפירות בלחוד או בשכירות מקום וכו':

ד

האומנין שנשתתפו וכו' אין זה שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בעולם יראה מדברי רבינו שהבין מדברי הרמב"ם שאף במה שהרויח כבר יכול כל אחד להחזיק לעצמו דלא היתה שותפות מתחלה כל עיקר ושכ"כ הרמב"ן ב' שהתנו וכו' לא הוי תנאי ואין שום צד במה שיתקיים התנאי וכו' דמשמע דאין התחלה כלל לשותפותם אבל הראב"ד דמדמה אותו לדין עבדים ולאומר יקדשו ידי לעושיהם פשיטא דס"ל דאפילו על להבא לא מהניא חזרה אלא צריכין לקיים השותפות והתנאים עד הזמן שנשתתפו:

ה

ומ"ה כתב רבינו דמתשובת הרא"ש יראה כדברי הראב"ד וכו' דמתוך מה שפסק הרא"ש דאין ראובן חייב ליתן לשותפין חלקם במה שהרויח כבר בעורות דאלמא ס"ל דצריך לקיים התנאי על כל פנים במה שעבר הוי דלא כהרמב"ם והרמב"ן א"כ הביא רבינו מדבריהם דלא הוי שותפות כלל וכ"א יכול להחזיק לעצמו אף במה שהרויח לשעבר ואין צריך לקיים התנאים שהתנו בתחלת השותפות ותימה שזה סותר מ"ש הריב"ש ע"ש הרמב"ן דמחלק בין הריוח שהרויח כבר קודם חזרה דהוי לאמצע אלא שיכולין לחזור בהם להבא וכ"כ מהרי"ק בשורש קפ"ב על שם הראב"ד בתשובה הפך דברי רבינו שהראב"ד חולק על הרמב"ן ושהרמב"ן והרמב"ם תופסין שיטה אחת דאף במה שכבר הרויחו יכול כל אחד להחזיק לעצמו. עוד צ"ע דלמאי שכתב מהרי"ק בשורש עשרים דאף להרמב"ם דוקא בתחלת השותפות הצריך נתינת מעות וכו' אבל היכא שכבר היו שותפין מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קניין וכו' דא"כ מנ"ל לרבינו דהרא"ש בתשובה פסק כהראב"ד הלא דברי הרא"ש אינם סובבים אלא על התנאי שהסכימו בו בשעה שהיו כבר שותפים דמודה ביה הרמב"ם דקיים הוא בלא קנין לפי דעת מהרי"ק איברא דב"י כתב כאן ובכ"מ דאין נ"ל שהרמב"ם יסבור כך עד כאן לשונו. ולפענ"ד דדברי מהרי"ק נכונים דהיכא דכבר היו שותפים מקודם כל תנאיהם בשותפות השנייה קיים אפילו לא חזרו והטילו לכיס דכבר הוא קיים במה שהטילו לכיס בהתחלת השותפות בראשונה אלא שעכשיו הוסיפו תנאי או שינוי התנאים בלבד וכן הדין באומני' שכבר נתקיים השותפו' כשהתחילו במלאכה בראשונה והרמב"ם לא אמרו אלא דבהתחלת השותפות אם לא עשו השותפים או האומנין קניין בכל דבר ודבר לפי קניינו יכולין לחזור בהן מיד וגם אם כבר הרויח כל אחד לעצמו אין חייב ליתן לחבירו חלק בריוח אם רצה לחזור מן השותפות וכך הם דברי הרמב"ן שהביא רבינו ב' שהתנו ביניהם וכולי והיינו כל זמן שלא הטילו לכיס ובאומנים כל שלא התחילו במלאכה יכולין לחזור בהן אבל בהטילו לכיס ואומנים שהתחילו במלאכה לא מצו לחזור בהן במה שכבר הרויחו אבל על להבא יכולין לחזור בהן וכמ"ש הרמב"ן להדיא בחידושיו פרק קמא דב"ב הביאו ב"י ודברי הריב"ש ישרים וברורים דהרמב"ן מחלק בין לשעבר ובין להבא וגם רבינו סובר כך אלא דיראה לו מדברי הרא"ש דס"ל כהראב"ד דלא בעי באומנים התחלת מלאכה אלא מיד כשהסכימו להשתתף על תנאי כך וכך נשתעבד גופו ולא מצי לחזור בו כלל אע"פ שלא התחילו במלאכה ודקדק כך רבינו מדאמר בשאלה ראובן ושמעון ולוי שהיו בכל דבר שותפים וכו' ואחר זמן הסכימו וכו' והרא"ש השיב הדין עם ראובן דכיון שהוציאו מלאכת ידם בסתם וכו' משמע דבהסכמה בלחוד סגי שלא היה דעתם בהסכמה על הרצענות בלבד אלא על כל מה שירויחו במעשה ידיהם וכו' דאי איתא דבעינן קנין דוקא היה לו להרא"ש לתלות פסק דינו במה שעשו קנין בתחילה מדלא הזכיר בדבריו קנין אלמא דס"ל דאף בהתחלת השותפות לא בעינן קנין אלא בהסכמה לחוד נשתעבד גופו וכהראב"ד מיהו ודאי דברי הראב"ד אינן אלא באומנים שעל זה בלבד השיג על הרמב"ם אבל בשותפים דמשא ומתן לא השיג ומודה דבעינן הטלה לכיס ולפי זה ניחא דמ"ש מהרי"ק ע"ש הראב"ד בתשובה דיכולין לחזור בו מכאן ואילך אינו אלא בשותפין במשא ומתן אבל באומנים אין יכולין לחזור בהן כלל גם דברי הריב"ש ע"ש הרמב"ן אינו אלא באומנים דהתחילו במלאכה דמחלק בין לשעבר ובין להבא אבל בשותפין במשא ובמתן כשאמרו כל מקח שיבא לידינו יהא הריוח בינינו לא קנו וכמו שהוא מפורש בדברי הרמב"ן בחדושיו ומשמע ודאי דבעינן הטלה לכיס לד"ה והשתא ניחא דלא קשיא כל עיקר:

ו

שמו הדבר שנשתתפו בו וכו' כך הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' שותפין:

ח

שנים שנשתתפו יחד וכו' פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ג) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ולאו דוקא השכר לאמצע דה"ה נמי ההפסד לאמצע וכדמשמע בסוגיא דמותבינן עליה מדתנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין ופי' רש"י כל אחד וא' נוטל בשכר והפסד לפי מעותיו ומשני הותירו זוזי חדתי וכו' אבל פחתו ממש זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה וכן פי' רש"י והרי"ף כתב להדיא בדברי שמואל פיחתו או הותירו השכר לאמצע אפשר שכך היה גורס וכל זה דלא כמ"ש הראב"ד ומביאו רבינו לעיל סימן צ"ג סעיף כ' ועיין במה שכתבתי לשם בס"ד: ומ"ש בשם הרמ"ה ה"מ בגוף הממון וכו' נראה דדייק לשון פיחתו או הותירו משמע דהשכר וההפסד בא מחמת משאן ומתנן בממון זה וטעמא דנשתתפו סתמא קאמר דלא התנו כלום הלכך אנו אומדין דעתן דהסכמתם הוא שיטול כל אחד ואחד חצי הריוח וחצי ההפסד הבא מכח משא ומתן שכן דרך כל המשתתפין סתם אם לא שמתנים לחלוק הריוח לפי מעותיהן וכן ההפסד ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא שיחלקו השכר וההפסד בשוה וכדכתב הרא"ש ומביאו ב"י אבל בנפסד הכל שאין הפסד זה מכח משא ומתן אלא כגון שעמדו אנסים ונטלו הכל וכיוצא בזה מאונס שריפה ושאר אונסין ודאי לא נשתעבד מן הסתם לשלם מביתו כל זמן שלא התנה בפירוש וכ"כ בתשובה להרמב"ן סימן ב' ולפי זה נראה באין ספק דגם הרמ"ה מודה בראובן שהטיל לכיס ת' ושמעון ר' והפסידו ת"ק דישלם שמעון חמשים מביתו שהרי אנו אומדין דעתן שהסכימו שיטול כל אחד חצי הריוח וחצי ההפסד הבא מכח משא ומתן שכן דרך כל המשתתפין סתם שעיקר הדבר תלוי באומד הדעת וכן פסק הרמב"ם פ"י מהלכות שותפין ומביאו רבינו לעיל בסימן צ"ג סעיף ב' ומשמע שאין הרמ"ה חולק עליו מדלא כתב דברי הרמ"ה למעלה דחולק אדברי הרמב"ם והכי משמע להדיא מלשון הרמ"ה שכתב לפרש דברי עצמו כגון אם נשתתפו זה ק' וזה ר' ונפסד הכל וכו' דלא היה צריך לפרש כך אם לא דבא להורות דדוקא בכה"ג דנפסד הכל דלא בא ההפסד מכח משא ומתן אלא נפסד הכל ע"י עכו"ם אבל הפסד הבא על ידי משא ומתן משלם מביתו וכדברי הרמב"ם וע"ל במ"ש לשם בס"ד: פי' רבינו חננאל ורב אלפס הא דאמר השכר לאמצע וכו' כבר הביאו ב"י טעם מחלוקת זה: ומ"ש דוקא כשלקחו שור לחרישה וכו' כלומר דוקא בשמכרוהו חי כי אז אין חילוק דאפילו לקחוהו בתחלה לטביחה ואם היה נחלק לאבריו היו חולקין לפי מעותיהם מ"מ עכשיו שמכרוהו חי חולקין בשוה ואצ"ל אם לקחוהו לחרישה ומכרוהו חי ועוד נראה הא דנקט לקחוהו לחרישה אף על גב דלא איצטריך כדי למידק מינה אבל אם טבחוהו אף על פי שמתחילה לקחוהו לחרישה לא אזלינן בתר לקיחה אלא הכל הולך אחר החתום שאם סופו שמכרוהו חי חולקין בשוה ואם סופו ששחטוהו חולקין לפי מעות ודעת ר"י והרא"ש הביא ב"י טעמייהו עיין עליו כי האריך: כתב הרמ"ה וכו' אבל אם עלה בו ריוח אחר שהגיע זמן חלוקה שקבעו נוטלין לפי המעות ואפילו אם נזדמן וכו' נראה דה"ק לא מיבעיא אם עלה בו ריוח אחר זמן החלוקה כפי הנהגת המשא ומתן שקונין במקום הזול ומוכרים במקום היוקר והלקיחה והמכירה הכל היה אחר זמן החלוקה דפשיטא דחולקין לפי המעות שהרי הריוח לא הגיע אלא ממשא ומתן של מעות לאחר שהגיע זמן החלוקה אלא אפילו קנו סחורה קודם שהגיע זמן החלוקה ולא נזדמן שיכולין למכור אותה סחורה שיהא להם ריוח עד אחר זמן החלוקה שאז נתייקרה אותה סחורה והוה אמינא כיון שקניית אותה סחורה קודם שהגיע זמן החלוקה השכר הוא לאמצע קמ"ל דלא. אי נמי ה"ק אלא אפילו נזדמן על ידי סיבה דלא הוי שכיחא שמכרוהו לאותו עסק ביוקר גדול דהו"א כיון דריוח זה אינו מצד המשא ומתן במעות אלא ע"י הסיבה מבחוץ דלאו הרגילות תלינן במזל דידהו והריוח לאמצע ולא לפי המעות קמ"ל דכיון דהיוקר לא הגיע אלא לאחר שהגיע זמן החלוקה כל אחד נוטל לפי מעותיו:

ט

לקח כל אחד פירות וכו' ברייתא לשם לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו: ומ"ש ואפילו אם נשתתפו במעות וכו' שם אוקמוה למתניתין דחולקין לפי מעותיו הותירו זוזי חדתי פחתו איסתרא דצוציתא ופי' הרמ"ה וכו' זהו פי' למ"ש בגמרא הותירו זוזי חדתי וכו' כלומר היתרון היה ע"י שהמלך גזר ליקח זוזים חדשים והזוזים הישנים שנשתתפו בהם כל זוז ישן הוא שוה שני זוז חדש דהיינו הוקר המטבע. ופירש פחתו איסתרא דצוציתא שנפסלה המטבע הישנה ומי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת קושר מהם שם וכו' כפירוש רש"י דהיינו הוזל המטבע ומשם למד הרמ"ה דה"ה אם הטיל זוזים פסולים וכו' א"נ הרמ"ה מפרש גם כן פירוש אחד הותירו זוזי חדתי היינו שאותם זוזים חדשים שאינם יוצאים שנפסלו הותירו שהכשירה המלכות פי' פחתו שהטילו בכיס היוצאים ונפסלו דעושים מהם רפואה למכה ברגלו וכו': אבל רש"י פי' וכו' כיון שלא הרויחו אלא חילוף המטבע כצ"ל וכן הוא באשיר"י: ומ"ש וכן פי' ר"י כן הוא לשם בתוס' וכתבו עוד דהאי הותירו זוזי חדתי לאו לאפוקי עתיקי דבהזהב מוכיח בכמה דוכתי דישנים יוצאים בהוצאה יותר מחדשים אלא לאפוקי איסתרא דצוציתא ושהם ישנים יותר מדאי עכ"ל: (י) וכתב עוד הרמ"ה וכו' כיון דלא אישתני גופא דממונא חולקין לפי המעות פירוש דוקא היכא דלא נגנבו או אבדו אלא מקצתו התם הוא דחולקין לפי מעותיהם כיון דלא אישתני גופא דממונא דאי הוה אישתני ההפסד הוא לאמצע כיון דלא נפסד הכל אבל בנפסד הכל אינו חייב לשלם מביתו כדכתב הרמ"ה גופיה לעיל בסעיף ח': כתב ב"י דבשערי רב אלפס כתוב דבנשתתפו סתם זה מנה וזה מאתים והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם לא שינו ממה שהתנו השכר לאמצע אבל שינו לעסוק בדבר אחר השכר וההפסד לפי מעותיהם והיינו דקאמר בגמרא מסתברא מלתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה נוטלין לפי מעותיהן עכ"ל ודחה ב"י דבריו מאחר שבהלכות לא כתב כך האלפס והרב מהר"ם איסרלס כתב על הב"י וז"ל ולי נראה דמכל מקום הדין אמת דלא גרע מהיכא דעלה בו ריוח לאחר זמן החלוקה שחולקין לפי מעותיהם כדכתב הרמ"ה גופיה לפי דתחלת השותפות לא הוה אדעתא דהכי וכ"ש בשינוי ממה שהתנו עכ"ל וכן פסק בהגהת ש"ע סעיף ו' ע"ש: כתב ב"י תשובת הר"ש בר צמח באחד שאמר לחבירו שיסייעו לגבות חוב ויתן לו שליש בריווח וגבו החוב ואח"כ קנו סחורה באותן דמים ופסק דיתן לו שליש בריוח דגביית החוב כפי התנאי ומה שהרויחו אח"כ יחלוקו בשוה כדין ב' שהטילו לכיס והשיג עליו ב"י דאינו נוטל בשאר רוחים אלא כמו פועל בטל או כמו שהוא מנהג לתת למי שמסייע לחבירו בסחורות ואינו משום קרן עכ"ד והר"מ איסרלש חולק דאם קנו אחר כך הסחורה אדעתא דשותפות הריוח מן הסחורה לאמצע שהרי השליש מן הריוח שהגיע לו מן החוב הוי קרן שלו והוה ליה שנים שהטילו לכיס וכמ"ש הרשב"ץ. אבל אם אינו אלא מסייע לחבירו שקנה הסחורה אין לו בריוח הסחורה כלום אלא נותן לו כמה שנותנין למסייע לחבירו כמ"ש ב"י וכן פסק בש"ע סעיף ז':

יא

השותפין שומרי שכר הן מימרא דשמואל פרק חזקת וכדמוקי לה רב פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר אבל שמרו ביחד שמירה בבעלים הוא ופטור דאף על גב דבעליו עמו לא ישלם בשואל כתיב יליף מיניה שאר שומרים כדאיתא פרק השואל וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וא"ת הא פשיטא דש"ש הוא דבשביל שחבירו ישמור לו היום גם חלקו הוא שומר למחר לחבירו גם חלקו תירץ רשב"ם דסד"א דש"ח הוא דבלאו חלק חבירו היה צריך לשמור את שלו ושמירה אחת היא בין הכל ולא ליהוי ש"ש קמ"ל: ומ"ש ואם מתחילה נתעסק בו אחד לבדו וכו' כ"כ לשם התוספות וע"ל בסוף סי' רצ"א:

יב

האחין שהן שותפין וכו' בפ"ק דב"ק דף י"א אר"א האחין שחלקו מה שעליהן שמין וכו' ופי' רבינו דהאחין היו שותפין דאם לא כן היאך יעלה על הדעת להלביש עצמו או בניו ובנותיו מהממון שירשו כולם מאביהן הלא גזלן הוא אבל אי מיירי שהם שותפין מחלי אהדדי מן הסתם כל זמן שלא מיחו ומש"ה כתב רבינו כיון דהטעם הוא דשותפים מחלי אהדדי א"כ ה"ה בשאר שותפין ולא נקט ר"א אחין אלא לפי שסתם אחין הן משותפים מקמי חלוקה: ומ"ש רבינו יכולין כל א' למחות וכו' כן כתב לשם התוספות והרא"ש ובספר בדק הבית כתב ב"י וז"ל ולי נראה שאין מזה הכרע לומר שיהא דין השותפין כדין האחין לענין מה שעל בניהם ועל בנותיהם אין שמין ולא לענין התוספתא שהביא מגיד משנה עכ"ל והרב בהגהות כתב מיהו נ"ל דאזלינן בזה אחר המנהג עכ"ל וע"ל בסימן רפ"ו ובמ"ש לשם בס"ד:

טז

כתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו סתם לא ישנה וכו' כל זה למדו מהא דאיתא פרק הגוזל קמא בברייתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח מהם שעורים וכו' ויתבאר בסימן קפ"ג סעיף ו' בס"ד: ואם קנה נבילות או טריפות כתבו רבינו בסימן קפ"ב סעיף ב' והיה ראוי לכתבו כאן: כתב בית יוסף דהשותף אין לו להתעסק בממון עצמו בסחורה אחרת ומ"מ אם נשתתף עם אחד בממון עצמו השכר והפחת הכל לעצמו ולא אמרינן כיון שלא היה רשאי להתעסק בסחורה אחרת א"כ אם היה שם שכר יהא לאמצע קמ"ל דלא ומדברי הרמב"ם למד כך:

יז

שאלה להרא"ש ראובן וכו' תשובה זו כתבה רבי' בקיצור סוף סימן צ"ג ע"ש:

יח

עוד שאלה יעקב ושמעון בנו וכו' עד הלכך מה שטוען איני יודע בשיתוף אבי עמך אינו טענה עד כאן משמע להדיא שחייבו לתת לו גם הריוח ותימה שהלא מפורש בתשובת הרא"ש שאם אין מפורש העיסקא בשטר אלא שטר חוב סתם על סך כך וכך אינו יכול ליקח ממנו ריוח וכ"כ רבינו בי"ד סימן קע"ז וז"ל וכן לא יכתוב עליו ש"ח דכיון שאינו מפורש בשטר שהיא עיסקא א"כ הו"ל הכל מלוה וקרוב לשכר ורחוק להפסד אפילו התנו ביניהם בע"פ שיחלקו הריוח ביניהם לא מהני דבתר שטרא אזלינן והו"ל כולו מלוה ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח עכ"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה ואינה נדפסת בדפוסים הישנים וז"ל כל הריוח שהרויח אח"כ הוא ריבית דרבנן כיון שלא נכתב בשטר שנתנו המעות לעיסקא אלא ש"ח גמור והוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דיהודה בטוח במעותיו כיון שהשטר בידו ואפילו התנו בע"פ שיחלקו הריוח וההפסד מ"מ כיון שלא נכתב התנאי בשטר ויוכל יהודה לגבות כל הממון בשטרו אף אם יפסיד כולו אסור לו ליקח מן הריוח כלום דבתר שטרו אזלינן ולא בתר דברים שבע"פ כדאמרינן בפ' א"נ אמר רבא לית הלכתא כטרשא מחוזנאי דזקפא רווחא אקרנא וכתבו בשטרא דמי יימר דהוה רווחא א"ל מר בר אמימר אבא עביד הכי וכי אמר ליה לא הוה ריוח מהימן להו א"ל תינח כל זמן דאיתיה בחיים אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי אלמא אף על פי שהסוחרים היו מכירין בעניינו וכשהיה א"ל שלא היה ריוח כ"כ היה מאמין להם או היה מתנה עמהם בע"פ כי דבר ברור היה שלא היה נוטל מהם יותר ממה שהרויחו אפ"ה היה אסור כיון שאין התנאי שבע"פ מועיל אחר מותו דבתר שטרא אזלינן וה"נ כיון שיכול לגבות כל החוב בשטרו אף על פי שהתנה ע"פ לחלוק ההפסד בתר שטרא אזלינן ואסור לחלוק בריוח עכ"ל ומתשובה זו למד רבינו הא דכתב בי"ד דאפילו התנו ביניהם ע"פ וכו' כדלעיל ונראה בעיני דס"ל לרבינו דדוקא בהתנו ביניהם בעל פה שלא בעדים מטעמא שכתב דאין התנאי שבעל פה מועיל אחר מותו כו' אבל הכא דהתנאי היה בפני עדים ומועיל אחר מותו דינו כאילו היה מפורש התנאי בשטר ואין כאן איסורא ריבית אם נתנו יעקב בחנות ומ"ש הרא"ש בתשובתו זאת ועוד אני אומר שע"י השטר הכל מתברר וכתב ומסיק דאם הוא שט"ח ריבית היא היינו דוקא בדליכא עדים והכי משמע לשונו דכתב ועוד אני אומר וכו' כלומר אפילו ליכא עדים נמי הכל מתברר על ידי השטר וכו' ולפי זה ניחא דביורה דעה כתב הדין בהתנו ביניהם בע"פ בלא עדים וכאן כתב היכא דאיכא עדים ושני הדינים אמת וישר והכי נקטינן:

כ

אחד מהשותפין וכו' הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' שותפין ונראה דשורש דין זה הוא מטעם דאנן סהדי שמן הסתם לא נשתתפו אלא על דעת זה שלא יהיו מעותיו תלוין בספק אם לא התנו מתחלה:

כא

אחד מהשותפין וכו' ה"א בפ' כל הגט ומייתי לה האלפסי בפרק המקבל וכתב עלה ושמעית מינה דלא אמרינן דשותפא מעכב אשותפיה בזביני אלא לפום מנהגא דעלמא אבל לעולם לא קאמר עכ"ל:

כג

וכתב עוד הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם וכו' עד מרויחים יותר מהאחד כל זה הוא לשון הרמב"ם בפ"ד מה' שותפין וה"א בפרק המקבל (דף ק"ה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדדי ורווח וא"ל חד לחבריה תא נפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב עליה וכו' ומפרש הרמב"ם דר"ל שנים שעשו שותפות ביחד ואף ע"ג דרש"י פירש שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית וכו' וכן פי' התוספות והיו גורסים הני בי תרי דקבלו עיסקא בהדי הדדי וכן פירש בנ"י וכתב עוד נ"י דשנים שעשו שותפות כל אחד ואחד לא גרע מפועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום ויכול ג"כ לחלוק בתוך הזמן דכיון דהוא גופיה לא משתעבד נכסוהי נמי לא משתעבדי טפי מגופיה מ"מ אין כן דעת הרמב"ם אלא מפרש הך הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי דפ' המקבל כי הך דפרק אלו מציאות סוף (דף ל"א) איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי וכי הך דפרק איזהו נשך (דף כ"ט) הנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי דמיירי שעשו שותפות ביחד וכמו שפי' להדיא האלפסי בפרק המקבל וס"ל דכיון שעשו שותפות לזמן אינן יכולין לחלוק שלא מדעת חבירו תוך הזמן ואינו דומה לפועל אצל בעל הבית דהוא יכול לחזור ובעל הבית אינו יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אבל שני שותפין כ"א אדון לעצמו ועובד לעצמו וכיון דליתא לטעמא דכי לי בני ישראל עבדים בשני שותפין השתא ודאי כל תנאי שבממון קיים ואין אחד מהם יכול לחזור תוך הזמן ודלא כמ"ש נ"י והכי משמע להדיא מדברי התוספות בפ' המקבל דדוקא בי תרי דקבלו עיסקא מאדם אחר אין אחד יכול לכוף לחבירו לחלוק עמו תוך הזמן אבל יחיד דמקבל עיסקא מבעה"ב המקבל יכול לחזור בו מטעם דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום אבל בעה"ב אינו יכול לחזור וכן פסק הרא"ש הביאו רבינו בסמוך סעיף כ"ח אלמא משמע דוקא יחיד שקבל מבעה"ב אבל שני שותפין אינן יכולין לחזור תוך הזמן שלא מדעת חבירו דאל"כ הו"ל לאשמועינן רבותא דאפילו שני שותפין יכול לחזור כ"ש יחיד המקבל עיסקא מבעה"ב הנה אפילו התוספות והרא"ש דמפרשים כפי' רש"י דהך דהנהו בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי מיירי בשני קבלנים שקבלו מבעה"ב אפ"ה לא כתבו שיש לו דין פועל אלא ביחיד שקבל מבעה"ב לא בשנים שנשתתפו יחד השתא ניחא דלהרמב"ם לא קשיא דהוא מפרש להך דהני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי דאיירי בשנים שנשתתפו ואין להם דין פועל אלא אינו יכול לחזור תוך הזמן והכי נקטינן דבזה מודה אף הרא"ש דלא כב"י שכתב כאן וז"ל ותמהני מרבינו שכתב דברי הרמב"ם סתם ולא כתב שהרא"ש חולק עליו וכ"כ ב"י עוד בסמוך סעיף כ"ח ולא דק כאשר יתבאר בסעיף כ"ח וסעיף ל"ג בס"ד גם לא כנימוקי יוסף וכן כתב הגהות מיימוני בשם התוס' פ"ה דשותפין ומביאו ב"י והכי מוכח מדברי הרמ"ה בסימן זה סעיף ח':

כד

נשתתפו סתם וכו' כתב ב"י דכך הוא מפרש עובדא דרב ספרא ואיסור ועובדא דתרי כותאי דפלוג חד בלא דעת דחבריה דבנשתתפו סתם היו המעשים הללו ואינו הכרח לפרש כך דאיכא למימר דעובדא הוי שהגיע הזמן של שותפות אי נמי הגיע זמן מכירת הסחורה כדכתב הגהת מיימונית בשם התוס' הבאתים בסמוך: היה זמן ידוע וכו' כבר כתבתי דה"א פרק כל הגט: ומ"ש ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן וכו' ה"א בהך מימרא דהמקבל הני בי תרי דעבדו עסקא בהדי הדדי וכו' דמפרש הרמב"ם בשני שותפים כדפירשתי בסמוך:

כו

היה עליהם חוב לאחר וכו' נראה דדין זה דוקא בנשתתפו סתם אבל בנשתתפו עד זמן קצוב והגיע סוף הזמן אפילו הם אחראין וערבאין זה לזה חולקין ואין חבירו יכול לכופו לישא וליתן עמו אחר שעבר הזמן הקצוב ואם מתיירא כל אחד מחבירו שישמיט עצמו מלפרוע חלקו בחוב חייב כל אחד להניח משכון ביד שליש המרוצה לשניהם שיהא כל אחד בטוח מחבירו שישלם חלקו בחוב כשיגיע הזמן והכי משמע להדיא מדברי הרמב"ם דהיה עליהם חוב לאחר לא קאי אלא אנשתתפו סתם אבל בש"ע הפסיק בין דין נשתתפו סתם לדין זה דהיה עליהם חוב לאחר בשאר חילוקי דינים ומובן דדין זה דהיה עליהם חוב לאחר קאי נמי אנשתתפו עד זמן קצוב וכך הבין מהרו"ך וליתא: וא"א הרא"ש כתב וכו' כלומר להרמב"ם אין חולקין בחובות אלא מניחין אותם עד זמן שיפרעו החובות ואז חולקין במעות אבל להרא"ש חולקין אף בחובות חוב זה כנגד חוב זה ויפילו גורל ואם אין בו שיעור חלוקה דהיינו שאין שם אלא שטר אחד אי נמי שטר אחד סכומו גדול ובטוח ואחד סכומו קטן ואין בטוח אין בהן דין חלוקה וכיוצא בזה חולקין בגוד או איגוד והרב בספר ב"ה כתב דאפשר דגם הרמב"ם מודה דאם רצו לחלוק מיד בשטרות ובחובות חולקין כהרא"ש אלא דלא נחת הרמב"ם אלא לומר שאין אחד מהם יכול לעכב מלחלוק עד שיגבו החוב אלא חולקין מיד וכו' וה"ה דיכולין לחלוק בשטרות מיד וחדא מינייהו נקט והכי נהוג לחלוק השטרות כדברי הרא"ש:

כז

הנותן מעות לחבירו וכו' הם תשלום דברי הרמב"ם שכתב רבינו בתחלה וכתב עוד הרמב"ם שותפין שהתנו ביניהם וכו' אלא שהפסיק באמצע דבריו ואמר דהרא"ש פוסק דיכולין לחלוק בשטרות דלא כהרמב"ם ועכשיו חזר וגמר סוף דברי הרמב"ם וכתב עליו וכ"כ א"א הרא"ש המקבל עיסקא וכו' עד אבל הנותן אינו יכול לחזור בו דהבין רבינו מדברי הרמב"ם שכתב הנותן מעות לחבירו וכולי אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו הממון וכו' דמשמע דווקא הנותן אינו יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו דאל"כ הו"ל להרמב"ם לומר דאין הנותן ולא המקבל יכולין לחזור בהם אלמא דוקא הנותן אינו יכול לחזור אבל המקבל יכול לחזור וכדעת הרא"ש ולא כתב הרמב"ם דבהתנו ביניהם זמן קצוב דכ"א ואחד מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן וכו' אלא בשני שותפין שכל א' נותן מעותיו ונושאין ונותנין ביחד אבל בנותן ומקבל נותן הוא דאינו יכול לחזור אבל המקבל יכול לחזור בו וכדעת הרא"ש הוא ג"כ דעת הרמב"ם דלא כב"י שוב ראיתי בספר ב"ה דהב"י חזר בו ממ"ש כאן ועיין במ"ש בסמוך סעיף כ"ג ולקמן סעיף ל"ג:

כט

שני שותפין שיש להם תביעה וכו' מימרא דרב הונא ס"פ מי שהיה נשויוכל זה שכתב רבינו עד ולא להרויח כתבו רבינו לעיל סוף סימן קכ"ב וצ"ע דכאן כתב ואלמלא שאין לי להכריע ולמעלה הכריע ואמר ומסתברא כדברי הרמב"ם:

לא

כתב הרמ"ה דה"ה ב' שותפין וכולי נראה דהרמ"ה דקמפרש להא דא"ר הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קעביד דבין דהשותפים או האחים תובעים לאחר ובין שהשותפים נתבעין כיון דאיתיה במתא איבעי ליה למיתי לדינא בהדי שותפיה ומדלא אתא ודאי ניחא ליה במה שטען זה בשבילו ושליחותיה קעביד והכי משמע מפרש"י שכתב בסתמא ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא בדבר השותפות ויצא השותף חייב וכולי וכל זה דלא כמ"ש במרדכי פרק מי שהיה נשוי ע"ש ראבי"ה וכמה גדולים דבשותפים נתבעים לא אמרינן מיבעי ליה למיתי ושליחותיה קעביד והעתיקו ב"י לעיל בסימן קכ"ב מיהו צ"ע דלמאי שכתב הרמ"ה ודוקא בממונא דלא מיחסר גוביינא וכו' א"כ לפי זה כ"ש בשותפין תובעין דלא גבינן מיניה דחברים במידי דמחוסר גוביינא אע"ג דשליחותיה קעביד עד דקאי בהדיה לדינא וא"כ לא ס"ל להרמ"ה הא דכתב רבינו לעיל ונותנין עליו פסק דין ויורדין לנכסיו דמשמע הלשון דאף במידי דמחוסר גוביינא גובין ממנו והא ליתא להרמ"ה אפילו בנתבעין:

לב

אחד מהשותפין שבא לחלוק בלא דעת חבירו וכו' עד אלא בב"ד הכל תלמוד ערוך בפרק אלו מציאות בעובדא דאיסור ורב ספרא ובפ' איזהו נשך בעובדא דתרי כותאי ע"ש:

לג

וכתב ה"ר ישעיה וכו' ואין זה כדברי הרמב"ם וכו' גם פה כתב ב"י דדעת התוספות והרא"ש דלא כהרמב"ם וסוברים דיכול שותף לחלוק קודם שיגיע הזמן שקבעו וכן דעת נימוקי יוסף וליתא אלא דעת התוספות והרא"ש הוא כדעת הרמב"ם כדלעיל סעיף כ"ג ובסעיף כ"ז והכי נקטינן כרוב הגאונים דהוא גם כן דעת הראב"ד וכך כתב האלפסי פרק המקבל והמרדכי פרק מי שהיה נשוי ומביאו בית יוסף דלא כנימוקי יוסף והר"ר ישעיה: ואם חילק וכו' ולא נהירא לי וכו' הב"י השיג כאן ואמר דהו"ל כדין נותן לקנות חטים וקנה שעורים דהשכר לאמצע והפסד לו לעצמו אבל בספר בדק הבית חוזר בו וכתב ומ"מ מדברי הרמב"ם פ"ה דשותפין נראה שאם חילק בפחות מג' לא עשה ולא כלום משמע שדינם אחר החלוקה כקודם חלוקה כי החלוקה בטילה מעצמה עכ"ל וכן פסק בש"ע סעיף י"ח בסתם דאם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום עכ"ל:

לה

כתב הרמב"ם מת א' מהשותפין וכו' ספ"ה דשותפין וכ"כ הרא"ש פרק המקבל גבי ההוא שתלא וכו' וכתב שכן דעת רבינו מאיר והביא ראיה מתוספתא וכתב שם נמוקי יוסף שכך דעת הרמב"ן והרשב"א וכן כתב הריטב"א בשם רבו וכתב עוד בית יוסף סוף סימן זה ע"ש הריטב"א שכן כתב בתשובה עיין במחודשין סעיף מ"ו אלא דיש לתמוה דהמרדכי בפרק הגוזל בתרא והמקבל כתב ע"ש רבינו מאיר במי שקבל בעסקא ויש לו אשה ובנים ומת דאין הנותן יכול להוציא מידה דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וזה סותר למ"ש הרא"ש בשם רבינו מאיר ובספר בדק הבית תירץ קצת וזה לשונו ואף ר"מ לא אמרה אלא כשיש לו אשה ובנים דכיון דמתחלה ע"ד הפקיד הו"ל כאילו לא מת השותף אבל אם אין לו אשה ובנים מודה ר"מ דבטלה השותפות עכ"ל ואין נראה לי לסמוך על תירוץ זה לענין פסק דין דאף ע"ג דהמפקיד מפקיד ע"ד אשה ובנים אינו אלא לענין שמירה אבל להריוח יכול לטעון הם אינם יודעין להרויח כמו אביהם ותו דאפילו את"ל דרבינו מאיר מחלק בכך מ"מ שאר כל הגאונים כתבו בסתם דבטל השותפות והעסק ולא חלקו הלכך הכי נקטינן דאפילו יש לו אשה ובנים מתבטל השותפות מיהו נראה הבו דלא לוסיף עלה דוקא בשותפות כיון שנים שהטילו לכיס או נשתתפו במלאכה וכן במקבל עיסקא אבל שנים שחכרו חכירות מן השר או מן המלך כגון אורנדא וריחים וכיוצא בזה שכל אחד זכה בחלקו בכתב שנתן השר לשותפים אם מת אחד מן השותפין אין השני יכול לדחות את האלמנה והיורשין מן אותו חכירות דמאי חזית שהם ידחו מפניו ידחה הוא מפניהם אלא הדין הוא השותפות קיים ודמי ממש להניח פרה שאולה דמשתמשין בה כל ימי שאלתה ואם טוען שהאשה והבנים אינן יודעין להשתדל בחכירות ונתמעט הריוח הרי הדין ביניהם וכך הורתי הלכה למעשה:

לו

שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד כפי חלקו במעות כל זה הביא רבינו לעיל בסימן צ"ג מסעיף כ"ד עד סוף הסימן ושם בארתיו בס"ד והרב בספר בדק הבית הקשה מה שהשיב הרא"ש מתביעה הראשונה שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם היאך יוכל לברר ועוד למה צריך לברר כן שאף אם פרע והעכו"ם מכחישו ועל ידי כן הוצרך שמעון לפרוע לעכו"ם למה לא יתחייב ראובן לפרוע מיהו קמייתא אפשר לומר שאפשר לברר בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם על ידי שיודה היהודי כן לפני עדים עכ"ל ולי לא קשיא ולא מידי דכיון דשמעון לא עשה שטר לסוחר אלא שאם לא יתנם לו היהודי לזמן פלוני שיפרע לו הוא אם כן אין הסוחר יכול להוציא משמעון אא"כ יברר בדיניהם דלא היה יכול ליפרע הוא מן היהודי שתבעו בדיניהם ונמצא שאין לו מה לפרוע ושראייה שהשטר שעשה היהודי לסוחר הוא ביד סוחר ופשיטא דמיירי בסוחר עכו"ם דציית דינא בדיניהם שאם היה היהודי פורע להסוחר והחזיר לו השטר ליהודי ועם כל זה הוא מאנס לשמעון לפרוע לו שנית אם כן שמעון פושע הוא שנשתעבד לעכו"ם אנס שלא מדעת ראובן ולכך אין ראובן חייב אא"כ יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לעכו"ם: ומ"ש וראובן לא ידע בזה וכו' כנ"ל וכן הוא בס"א ועיקר וכן פירש ב"י מיהו יש לפרש דהכי קאמר וראובן ידע בזה בלבד שאחי שמעון הוה ליה מעות בשותפות אבל לא הסכים מעולם שיתנו לו ריוח כי שמעון לא הודיעו וגם ראובן לא שאל אחר זה ועל זה היו דנין עכשיו אם ראובן חייב בריוח שהבטיח שמעון לאחיו:

לט

עוד שאלה וכולי או נתתי לך מקצת וכו' איכא למידק אמאי נאמנת במגו דנתתי לך מקצת וכו' דהוי מגו דהעזה וכי היכי דמודה מקצת אינו נאמן במגו דכופר הכל לפי שאין אדם מעיז וכו' כדרבה ויש ליישב דהרא"ש לא התברר לו טענת אלמנת ראובן שכתב השואל שטענה בפני מחל בעליך לבעלי וכו' אם ר"ל בפני ולא בפניך או ר"ל בפניך ובפני ולכך השיב על שני דרכים אם היתה טוענת בפני מחל בעליך לבעלי וכו' ושלא בפניך דליכא העזה אז נאמנת במגו דלא היה להם אלא כך וכך דבשתי הטענות ליכא העזה דאין אלמנת שמעון יודעת כלום לא ממחילת בעלה ולא ממה שהיה להם ואם היתה טוענת דבפני ובפניך מחל בעליך לבעלי וכו' נאמנת במגו דנתתי לך מקצת וכו' דבשתי הטענות איכא העזה ועיין לעיל בסימן ס"ד ובסימן קמ"ו סעיף כ"ו ול"ג ובסימן קמ"ט סעיף כ"ד:

מג

ומ"ש ומה שטוענת אלמנת ראובן בעלי ובעליך נתנו לי וכו' ותטול אותם המעות במגו דאי בעית אמרה נתתי לך חלקך גם פה צ"ל שאלמנת ראובן טוענת בפניך נתנו לי בעלי ובעליך כך וכך ממון ונשבעו לי וכו' ואלמנת שמעון השיבה להד"ם דטענת אלמנת ראובן היה העזה והאמינה במגו דאי בעיא היתה מעיזה ואמרה נתתי לך חלקך:

מד

ומה שטוענת ששמעון פשע שהחזיר שטר חוב לעכו"ם שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע וכו' כלומר שלא היה כולו פרוע אלא רובו אבל עדיין נשאר חייב קצת והחזירו לעכו"ם ומתוך כך באו לידי הפסד שהעכו"ם טען כולו פרוע. אבל בתשובות הרא"ש כתוב וז"ל שהחזיר שטר חוב שהיה לעכו"ם עליו שהיה פרוע רובו כו' והענין דשמעון היה חייב לעכו"ם לצורך השותפות ופרע רובו לעכו"ם והעכו"ם האמין לשמעון ומסר לו השטר חוב וחזר שמעון והחזיר השט"ח לעכו"ם שלם בלא שום כתב קבלת פרעון ומתוך כך באו לידי הפסד ולענין דינא ליכא נפקותא דבין כך ובין כך פשע שמעון וכו' ובמקצת דפוסים כתוב ללוי במקום לעכו"ם וט"ס הוא וצ"ל לעכו"ם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.