אור שמח/גירושין/ט

אור שמח ‏ גירושין ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

כיצד האומר לאשתו כו' אלא לאחר ל' יום אינה מגורשת כו' ואם מת הבעל או אבד הגט וכו' אינה מגורשת:

עיין מגיד שכתב פשוט הוא שכל שאין הגט חל עד אותו הזמן צריך שיהיה קיים בשעה שהוא חל כו', אבל בירושלמי פ"ז הלכה א' זרק לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר תפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש. ונראה פירושו, משום דירושלמי סובר דכותבין אפילו בעודו קורדייקוס אעפ"י שקורדייקוס דמי לשוטה, ולא כתלמודין דמחלק בינו לשוטה משום דסמיא בידן ואפ"ה כיון שזכתה בגט ורק חלות הגט למחר תו מועיל אף אם חל כשאינו בן דעת, וכן כשעשה שליח לכתוב וליתן תו אף אם נעשה שוטה מצי לגרש השליח [וכן צדד הפר"ח דמה"ת כשר גם בשוטה יעו"ש]. וכן זורקין עליו מדם חטאתו, אעפ"י שהוא שוטה, ולכן אם זרק בתוך ד' אמותיה או בכל מקום שיכולה ליטלו וזהו קרוב לה ואמר לא יהא גט אלא למחר והלכה ומונח כעת בסימטא וכי"ב, כיון שבעת הנתינה היה קרוב אצלה תו חל הגט למחר אף שהלכה, ובעת חלות הגט לא היה קרוב לזה. וזה לר' יוחנן לפי שיטת הירושלמי, אבל שיטת תלמודין אינו כן כמ"ש רבינו. אמנם שיטת הירושלמי ודאי לר' יוחנן כן הוא משום דכבר זכתה בהנייר רק חלות הגירושין למחר ולא מיירי כאן באחזו קורדייקוס כמו דמשמע לישנא, ופירוש המפרשים תמוה מאד ודוק בזה:

ג

הלכה והניחתו בצדי רה"ר ונגנב או אבד משם לאחר ל' יום ה"ז מגורשת כו':

מתוך דברי רבינו משמע דסבר דגט שנכתב ונחתם לשמה של אשתו ולכריתות ואין לו הוראה לענין אחר ונתן לה לשם כריתות, תו קאי לה להתגרש בו מן הבעל וכי מניחתו במקום המשתמר הרי מיוחד אליה ולצרכה, והוי כמו בפרה דאמר ליה משוך מעכשיו לשם קניה וקני מעכשיו, אבל אי לא אמר ליה קני מעכשיו, אטו הפרה קיימא להיות קנוי להמושך, ולכן לא קני לאחר שלשים ואפילו קיימא באגם לאו להיות קנויה להלוקח קאי, דאדרבא ברשות דמוכר קיימא ולבעלים קיימא באגם, משא"כ בגט דכל ענינו הוא לשם כריתות וגירושין שזה הוראת ספר כריתות להוציא האשה מבעלה ולא להבעל קאי, וז"ב בסברתו. והכי רהיטא פשטא דשמועה דלא אידכר כלל מעכשיו בשמועה דרמי ב"ח, דאין לפרש דהכי אמר דהנייר יהא קנוי לה תיכף, רק חלות הגירושין יהא אחרי שלשים יום וכמו שבארתי מכבר ומצאתי לאחרונים שקדמוני, דסוף דברי רבינו בהלכה ה' אבל התולה גירושין כו' אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע כו' מורה דלא קנתה הנייר כלל וע"כ כמו שפירשנו בס"ד:

והנה רבוותא בתוספות פירשו דמיירי באומר מעכשיו וכמו הך דר"נ, ונדחקו דמאי מייתי מדרב ושמואל, ולפי מש"ב בשיטת רבינו א"ש, דתמן הנכסים קיימי בחזקת אבוהון ולהבעלי חובות הא הוי מחוסרי גוביינא, וכי מנחי לאחזוקי יורשים ולדידהו קיימי, ודמיא לגט דמונח להוראתו להיות ספר כריתות. ובתוספות פירשו דמדמה לעכשיו משום דבחזקת יתמי קיימי הוה כמעכשיו בגט, ופשיט מדידהו דגט בגט אינה מגורשת במונח ברה"ר. ואי דיפשוט מר' יוחנן ורשב"ל דס"ל דאף בסימטא לא קנו יתמי והוי של בעל חוב א"כ בגט אף במעכשיו יהא הדין דאם מונח הגט בסימטא אינה מגורשת וזה תימא, ועיין מהרש"א. והנראה דלרב ושמואל דסבירא להו שעבודא לאו דבר תורה רק החיוב רמי על גוף האדם לשלם אפילו מגלימא דעל כתפיה, והשעבוד אינו על הנכסים ומונח שפיר בחזקת יתמי ולדידהו אם מנחי ברה"ר שפיר מדמה לאומר התגרשי מעכשיו בגט, אבל ר"י ור"ל דסברי להו דמלוה ע"פ גובה מן היורשין דשעבודא דבר תורה, א"כ אישתעביד נכסי וחייל עלייהו שעבודא, ובפרט לפי שיטת רשב"א דמן התורה מטלטלין משתעבדי, רק רבנן אפקיעו לשעבודייהו משום תקנתא דלקוחות ויתמי, לכן לאו לצורך יתמי קיימי, ובהנכסים דקיימא אף בסמטא לא מנחי לצורך יתמי ובחזקתייהו ולכן מועיל לר' טרפון בהו תפיסה אף בדקיימי בסימטא וזה נכון, ודברינו יתכנו גם לשיטת רבינו באופן יותר מרווח ודוק:

ובזה מיושב קושית רשב"א בד"ה אדרבא דר"י אדר"י, דלר"י דשעבודא דבר תורה א"כ הני נכסים לא דמיין לגט, שגט עיקרו לגירושין וסתמו לכריתות קאי, או בדאמר מעכשיו לשיטת תוספות דנתגרשה תיכף אבל הני נכסים לאו בחזקת יורשים קיימו כיון דחל שעבודא עלייהו מחיי דאבוהון מן התורה, ולא מייתי רק מרב ושמואל דלדידהו דשעבודא לאו ד"ת ולא חייל שעבודא על נכסים, כש"כ על מטלטלין דהוי מצי אבוהון לזבוני ולהפקיע מהן, א"כ כי מנחי לצורך יתמי קיימי והוי כמו גט, ובאומר מעכשיו לשיטת תוספות, ושיטת רבינו היא המחוורת בפשט השמועה ודוק בכ"ז:

ט

אבל אם לא האמינה חוששין שמא פייסה כשהיה הולך ובא ומחלה לו וחזר ובטל הגט כו':

עיין במגיד שהביא מחלוקת הקדמונים אם בתנאי דמעכשיו מצי לבטל שאף אם יתקיים התנאי לא יהיה גט והעתיק תשובת הרי"ף וצריכה פירוש, וזהו, כי המתנה הר"ז גיטך מעכשיו אם אעבור מכנגד פניך שלשים יום, מובן הדבר כי מה שגומר בלבו לגרשה אם יעכב שלשים, הוא מצד קפידות האשה שרצונה בקב ותפלות ושלא יעבור ממנה שלשים יום, וכי מחלה ליה אחר כך ואינה מקפדת על עברו ממנה ובלי התיחדו עמה, תו כי אמר שיהיה גט באופן שלא יהיה אצלה שלשים יום שפיר הוה ביטול הגט, שהרי אינה מקפדת ומתחלה לא היה בלבו לגרשה רק בשביל שהיא מקפדת בזה, ולכן אמר הרי"ף וזה ששאלת למה אין חוששין ש"פ בשאר תנאים, כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז, הכא אם פייס ומחלה כו' אבל התנה עליה שתתן לי מאתים כו' ומחל לה התנאי כו' דתמן כי מתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז, הוא מצד קפידתו שהוא רוצה לצערה במאתים זוז, א"כ תמן הוא ממש בהיפוך שיאמר שלא איכפת ליה בקפידא זו הן אם תתן הן אם לא תתן תהיה מגורשת בגיטה, אבל אם נאמר שהם מתנים, שאף אם תתן המאתים זוז לקיום התנאי [לא לשם מתנה] ג"כ לא יהיה גט, זה סובר הרי"ף דבכה"ג לא מצי לבטל גיטא דמעכשיו, דהא לא תלה הגט בחזרתו רק בקבלת הר' זוז, והרי קיבל ותו בזה יסתור הגט, הא במה שחוזר לא גרע מאילו נתקרע או שאבד דמגורשת למפרע, רק בבטלו הקפידות שעל זו תלו קודם התהוות הגט [כמו ע"מ שיעבור מכנגד פניך] או העדר חלות הגט [כמו ע"מ שתתני מאתים זוז] בזה סובר דמהני, וז"ב בפירוש תשובת האלפסי, והלח"מ הלך בדרך אחר עיין בדבריו ויתר הדברים תמצא בחידושי בגמרא:

יא

ואם תם הזמן שקבע ולא בא כו' לא תנשא במקום יבם עד אחר י"ב חודש כשיתקיים התנאי:

הנה הקדמונים חקרו בטעמא דא, ויעוין ההמ"ג לעיל פ"ח הלכה כ"ב, אמנם הר"ן כתב משום דאיהו לא גמר ומגרש אלא לאחר י"ב חודש, לכן אנן חיישינן ולא שרינן קודם י"ב חודש. והנה לשיטת רבינו דבכל תנאים אף בקום ועשה כמו ע"מ שתתן מנה נשאת לכתחילה ותקיים התנאי יעוין ריש פ"ח, א"כ נאמר דאיהו לא גמיר ומגרש קודם קיום התנאי, אמנם שם הלא בידה ליתן המנה תיכף ואיהו גמיר לגירושין תיכף, אבל כאן הלא התנאי על דבר שאינו יכול להתברר קודם י"ב חודש דעל מיתה לא אסיק אדעתיה, וא"כ לא גמר שתהא מגורשת רק בכלות י"ב חודש, אמנם אכתי הא איהו גמיר לגרש כשלא יבוא בתוך י"ב חודש למפרע מהיום, והא אנן ידעינן דודאי לא יבוא תוך י"ב חודש דהא בתוך י"ב חודש מת כבר, רק דאנן אמרינן אולי גם זה בהתנאי שיתמו י"ב חודש עד זמן נשואיה ותהא אגודה בו כל י"ב חודש וכמו שאמר שלא תנשאי עד י"ב חודש, והתנאי כולל שני דברים, אחד שאם יבוא יבוטל הגט, ואחד שלא תנשא עד י"ב חודש כיון דנתן הגט מעיקרא על אופן שהברור לא יכול להיות קודם י"ב חודש, אימור גם זה אסיק אדעתיה שלא תוסר זיקתו כל י"ב חודש כיון דקיי"ל לצעורה קא מכוון, ולפ"ז יתכן דהא דמספקא להו הוא, דאם אין אונס בגיטין אז לא אסיק אדעתיה אונס מיתה בפרט ואימור דלא גמיר לגרש רק כשיעברו י"ב חודש אף שיהיה אנוס, אבל אם נאמר יש אונס בגיטין ואמרו בריש כתובות דאף דאם חלה לא הוי גט, מ"מ מת הוי גט דניחא ליה דלא תפול קמי יבם והיינו משום דמיתה אסיק אדעתיה שמא ימות ולא תהא זקוקה, א"כ כי האי גוונא שודאי לא יבוא הלא חל גיטא למפרע ותנשא. אבל אם נאמר דמיתה ג"כ כיון דהוי אונס לא אסיק אדעתיה ומן הדין מיתה ג"כ הוי אונס דלא סליק אדעתו רק דרבנן אפקעינהו לקדושין משום צניעות ופריצות, ונחזי לפ"ז לעיגונא דצניעות דסברה דאנוס ליכא למיחש טפי מקיום התנאי בלא אונס, דעל זה אתיהב גיטא, ולתקלה דפריצות ליכא למיחש קודם גמר זמן התנאי וא"כ מהיכא תיתי יפקעו חכמים הקדושין טרם כלות השנים עשר חודש, ונמצא דאיהו לא אסיק אדעתיה אונסא דמיתה ובטל גיטא, רק כשיתקיים התנאי בפועל יפקיעו חכמים הקדושין ועדיין לא הפקיעו א"כ אינה רשאה להנשא עד שיכלה הזמן ויפקע הקדושין שאז ימחו חכמים בהקדושין ופשוט. ואף אם נפרש כפירוש קדמאי כיון דאף אם יאנס ג"כ יפקעו הקדושין, ותו מסיק אדעתיה שגם ע"י אונס יהא גט חל למפרע כיון שכך וכך לא תהא שלו דרבנן יפקיעו לקדושין דיליה, א"כ כיון דחכמים אינם מפקיעין הקדושין רק לאחר כלות השנים עשר חודש תו גם איהו לא מכוון דיהא חל הגט רק ככלות הי"ב חודש וכשלא תנשא תוך הי"ב חודש אז גמיר ומגרש, וטעם זה נוח טפי לטעמא דרבינו נסים ודוק:

והנה בירושלמי אמר טעמא שלא תנשא במקום יבם עד אחר י"ב חודש אף שאי אפשר שיבוא, משום דחשו רבנן שמא ניסין עביד ליה וחיי. וצריך מובן, דאטו אם יחיה תהא אשתו ונמצא דמיתה גרע מגירושין דלא פקע אישותו מינה ואם יחזור ויחיה תהא אשתו למפרע, ועל כרחין דעל התנאי קאי שכיון שאם יבוא תוך י"ב חודש אף אם יחיה לאחר שימות ע"י נס ג"כ לא הוי גט וזה נכלל בלשונו אם לא אבוא, אבל אם יבוא אף שמת בינתיים הרי היא זקוקה לאחיו דאיתבטיל גיטא מעיקרא, ונמצאת זקוקה ליבם, דאכתי קשה דהא כיון דמיתתו פקע אישותו מינה ואם תאמר ליבטל גיטא למפרע והוא זקוקה ליבם אחיו נמצא כי יחיה, אחרי שימות הוי הוא כאינש דעלמא, והיא אסורה לו משום שהיא זקוקה ליבום וכל עיקר תנאו הוא שתהא אשתו ומכוון דלא תיפול קמיה דיבם כדאמר בפ"ק דכתובות, ואם תאמר כי מתנה שאם יחיה אחרי שימות יתבטל גיטא נמצא שתהא אסורה לו משום שתהא זקוקה ליבום, וצ"ל כיון דמשמעות הלשון כולל בכל אופן שיבוא אף שימות בינתיים אף שהוא סותר הכוונה לא איכפת לן. ולפ"ז א"ש מה דאמר בירושלמי באם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו גל או שנשכו נחש ה"ז גט שלא עמד מאותו החולי, משום דהלשון משמע שלא יעמוד מחולי זה, אף דכוונתו לא היה על אונסא דלא סליק אדעתיה, דרק על חליו כוון, רק שכיון שנכלל זה בלשון מועיל לקיום התנאי, וגמרא דילן לא מפליג בין אם לא אעמוד מחולי זה לאם מתי מחולי מזה כמוש"ב בתוספות דאזלינן בתר הכוונה א"כ הוא הדין הכא אזיל בתר כוונתו ולא כוון שיתבטל הגט אם יבוא אחרי שימות, ומש"ה איכא טעמא אוחרי עיין ר"ן וההמ"ג פ"ח הלכה ב' יעו"ש, ודוק:

יד

הנה במתנה שנינו בפרק יש נוחלין הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, ובגמרא רמי מגט דמספקא לן אם מועיל, ומשני התם מספקא לן אם תנאה או חזרה, אבל הכא הכי אמר ליה גופא מהיום ופרי לאחר מיתה. ובירושלמי פרק מי שאחזו הלכה ג' רמי בזה ואמרו חברייא בשם ר' יוחנן אינה איסרטה, ר"ז בשם ר"י אינה כגיטין אינה כמתנה אר"א במתנה מכיון שאמר מהיום מתנה גמורה היא לאי זה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו אכילת פירות ובגיטין מכיון שכתוב מהיום בגט כרות הוא לאי זה דבר וכו'. וכפי הנראה דמפרשי חברייא טעם אחר. וצ"ב מה זה. ונראה פירושו ע"פ מה דאמר בבלי פרק האומר דלר' יוחנן דסבר מעכשיו ולאחר שלשים הוי שיורא ותפסו קדושי כולהון כשרגא דליבנא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט נימא כל גיטא דמשייר בה ולא כלום הוא, ומשני רבא גט להוציא ומיתה להוציא מה ששייר גט גמרתו מיתה, וא"ל אביי מי דמי גט מוציאה מרשות יבם מיתה מכניסה לרשות יבם, פירוש, דבמיתה אינה נפקעת מרשות בעל ומיבמה וגט מוציאה ומרחקה מהבעל, א"כ זה אמרי חברייא אינה איסטרה [לא זו הדרך] דאם כתב מתנה לאחר מהיום ולאחר מיתה שפיר רמית אמאי לא הוי ספק חזרה ספק תנאה. אבל משנתנו דיש נוחלין בכותב נכסיו לבניו דהמתנה מקנה אותה לבניו ומשייר לאחר מיתה, ומיתה מכנסת נכסיו לבניו כי הבנים נוחלין אותו ומה ששייר בהמתנה גמרתו מיתה ודוק. ולפ"ז אף אם כתב נכסיו לחד ברא מכ"מ מיתתו גומרת המתנה דאי לא הוי רק חד ברא ירית הוא לכן מתחיל המתנה מחיים וגומרת במיתתו, ויעוין ב"ק דף פ"ח משום דראוי ליורשו הוא כו' הכא לאברוחי לנכסיה מבריה אתי כו' והבן. ולפ"ז מוכרח מדתנן מכרן האב מכורין עד שימות דאין האב יכול לחזור מהמתנה, אף שלר' יוחנן מתחלת המתנה מחיים ונגמרת לאחר מיתה, ולפ"ז מהיום ולאחר שלשים לר' יוחנן אינו יכול לחזור מן הקדושין, קודם שנגמרו השלשים יום, והא דאמר בירושלמי בשמועה דיעוד פ"ק דקדושין אילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום שמא אינה מקודשת לשניהן מכבר לשירצה, הרי דמדמה מעכשיו ליעוד ויכול לחזור וזה לכשירצה דאמר, נראה לפרש דפירושו דכיון דקדושי שני תופסין א"כ מצי אמר אדעתא דתיאסר לי לתשמיש לא בעינא, דאני קדשתיה באופן שתהא מותרת לי ולא שתתקדש בתוך שלשים לאחר ותהיה אסורה לי [דאיתתא לבי תרי לא חזיא] והוה כטעות במקח אף שנעשה אחר הקדושין כיון שלא נגמר מצי טעין הכי וכדאמר ב"ק דף ק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ועיין תוספות כתובות (דף מ"ו) ד"ה שלא כתב אלא לכונסה, ועיין ירושלמי ב"ב ודוק היטב:

יח

אמר לה אם לא יעמוד מחלי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש כו' ה"ז ספק מגורשת:

נראה סברת רבינו דבאומר אם מתי מחולי זה, הרי לא מת מסיבת חליו, שלא החולי הביאה לו למות, ולא אסיק אדעתיה כיון דאונסא דלא שכיחא הוא וגמר לגרש רק באופן שאם ימות מסיבת חליו, אבל דא לא אסיק אדעתיה, אולם באם לא אעמוד מחולי זה, אם נאמר דלא אסיק אדעתיה רק באופן הרגיל שאם ימות מסיבת החולי לא שאם יקרה לו מקרה זר, בכ"ז הוי ספק אם היה עמד מחליו אילו לא נפל עליו הבית או לא נשכו נחש, דשמא גם אם לא קרה לו זה ג"כ היה מת מחליו ולא עמד מן החולי לכן הוי ספק מגורשת, דבאמת הלשון מתקיים דלא עמד, רק שנאמר דלא אסיק אדעתיה רק באופן שאם לא יעמוד מסיבות הרגילות לא באופן מוזר, וכיון שכן מספקא לן דילמא בלא נפילת הבית עליו לא היה עמד ג"כ מחולי זה, משא"כ באם מתי מחולי זה, הרי לא נתקיים לשונו שרצה שימות מהחולי ולא שימות מתוך דבר אחר, וכמו דמוכח דלא מייתי הגמרא דאונסא דלא שכיח לא סליק אדעתיה מרישא, משום דאף כי סליק אדעתיה בכ"ז בלשונו משמע שימות מחמת החולי ומסיבתה, ולכן אמר ומשום דקשיא רישא לסיפא כו', דמרישא לבדה אינה ראיה יעו"ש ברבינו נסים, ובזה הדרך דרך הפני יהושע בפירוש דברי רבינו בקונטרס אחרון ריש כתובות:

אמנם לפ"ז קשה טובא דברי הגמרא ריש כתובות דפריך דאם תאמר יש אונס בגיטין א"כ באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ליתני חלה דאינו גט, וכן אמר הגמרא שם ה"ה חלה אינו גט, ואמאי הא אף אם חלה ועל אונסא לא אסיק אדעתיה, מכל מקום מספקא לן דילמא אם לא חלה שמא ג"כ לא בא קודם כלות שנים עשר חודש ותהוי ספק מגורשת, ואיך אמר דאם חלה אינו גט, ואיך פריך דלינקוט במשנה חלה דאינו גט וכש"כ מת, הא בחלה הוי ספק מגורשת, ובמת הוי גט לאחר מיתה כיון דלא אמר מעכשיו ואינו גט כלל, ועל כרחין צריך לומר דחשב על אופן אם יתברר שהיה יכול לבוא ולא בא אז יהא גט, אבל אם יקרה אונס ותו לא יתברר שלא בא לקיים את הגט, על אופן זה המסופק לא אסיק אדעתיה כיון שאין כאן בירור לקיים הגט, תו אין רצונו בחלות הגט כלל, והוא כוון רק בלא אונס שיתוודע אם חל הגט או לא, אבל באופן דאניס ומה שלא יבוא אין זה ברור לקיים הגט, תו אף באופן שלולא האונס ג"כ לא בא, אין דעתו לחלות הגט כלל, וכיון שכן תו בטל הטעם שאמרנו בשיטת רבינו, דכיון שאונסא דלא שכיח לא סליק אדעתיה ולא כוון באופן זה, תו אף אם לא יעמוד מן החולי גם אם לא הכישו נחש, ג"כ לא כוון שיהא חל הגט כלל ואמאי חשיב רבינו לזה ספק מגורשת וצ"ע:

ונראה משום דשני, דשם כוון דאם לא יבוא מתוך בחירתו ורצונו בלא סיבה כלל שיהא גלוי דעתו שאינו רוצה לבוא אז תהא מגורשת, וכיון שהעדר ביאתו אינו גלוי לדעתו, לדעת איך הוא ברצונו ובחירתו, ורצון האדם עשוי להשתנות וכמו שאמרו התהות מצויה, והוא אינו יכול לבוא מסיבת האונס, א"כ לא שייך לומר שמא בלא האונס ג"כ לא בא שהוא לא כוון רק באופן שידע הוא עצמו רצונו ובחירתו אז, אבל באופן שחלה הלא לא ידע הוא עצמו תוקף דעתו בלא האונס, ובכי הא לא נחית כלל למיהוי גט חל כלל, אבל כאן שהתנה אם לא יעמוד מחולי זה הרי התנאי היה על האופן שאינו מרצונו ומבחירתו רק באופן שהוא בעל כרחו שאינו רוצה בחלות הגט רק מאונסו שהוא חולה וימות מחליו, רק שלא כוון על אופן בלתי טבעי וזר אשר לא חקר עליו ולא עלה על דעתו כמו נפל עליו הבית כו' זה לא אסיק אדעתיה, בזה אנו אומרים שמא גם בלא האונס דלא שכיח היה מת ומתוך חולי זה לא עמד, והרי נתקיים התנאי כיון שאין כוונתו שמבחירתו יתהווה חלות הגט רק בעל כרחו שאם לא יעמוד מחולי זה, ודבר זה ספק לנו שמא כן הוא שלא עמד גם מסיבת חליו ולכן הוי ספק מגורשת ודוק:

ומתוך דברי רבינו משמע דבאומר אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום אם אכלו ארי ג"כ הוי גט, דכיון דהוא תלה בדבר התלוי בבחירתו וברצונו, שאם לא יבוא ויהא הדבר הזה מרצונו שלא יבוא ולא יחוש מה שתתגרש אשתו ממנו ואז יהא חל הגט, ומשום תקנת פריצות וצניעות אמרו דהוי גט אף אם היה הדבר באונס שחלה וכי"ב, ובפרט לפי מה דפירשו רבוותא [בחידושי רשב"א ריש השולח בשם הקדמונים] דתו כיון דידע דאף אם לא יכוון שיהא הגט חל באונס ג"כ יהיה גט בע"כ דיפקעו הקדושין, תו גמר ומגרש אף אם לא יבוא מסיבת אונס ג"כ ליהוי גיטא, וכיון שכן לא זהו כוונתו הראשונה למיהב לה גיטא באופן שאם יאנס ויחלה יהא גיטו גט רק הוא כוון ליתן לה הגט, באופן שמרצונו לא יבוא, רק תו כיון דרבנן יפקיעו ממנו אף אם יהיה העדר הביאה שלא מדעתו, לכן גמר ומגרש בכל גוונא, כיון שכן שאף שלא יהא באופן שמגרש ג"כ גמר ומגרש תו הוה גיטא אף אם אכלו ארי דאונסא דלא שכיחא הוי ג"כ גמר ומגרש ולא מסיק אדעתיה לבטל הגט באופן דלא שכיח ואם יקרה כך לא יהא גט דאדרבא גמר ומגרש בכל גוונא ולא חייש למה שיהיה באופן רחוק דאדרבא חושב כיון דזה לא שכיח כלל לא חייש לזה כלל וגמר ומגרש בכל גוונא, דבדעתו לגרש בלא פרטים כלל דבודאי לא יהא מילתא דא דלא שכיח כלל, וכי יהיה לא חייש אם יהא גט, ודוקא היכי דיהיב גיטא אם לא יעמוד מחולי זה דנתינת הגט הוא על אופן שאינו מרצונו שהרי אם לא יעמוד מחליו ג"כ הוא בהכרח לזה אמרינן דעל אונסא דלא שכיח לא סליק אדעתיה דיהיה גט, כיון שכל נתינת הגט הוא על התלות בדבר שאינו בא מרצונו ופוק חזי דהגמרא לא מדמה רק מה דקבילו עלייהו כל אונסא דאתיליד אם קיבל כל אונס ואע"ג דלא שכיחא וה"ה כאן:

ופוק חזי בדינא דאומדנא סוף הגוזל קמא דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכת שחין ולא אמר שנעשה בעלה מוכה שחין תיפוק בלא גט, משום דאיהי קידשה נפשה סתמא ואף אם יארע מקרה דלא שכיח כלל משום זה לא אסקא אדעתה לבטל ולמיפק בלא גט דסתמא גמרה בכל אופן שיהיו קדושיה גמורים ולא חיישא משום גוונא רחיקא כי האי. ורק ליפול לפני יבם מוכה שחין שמיתה הוא מלתא דשכיח ולזה ודאי חיישא שיפקעו קדושיה, ואדרבא מה דלא שכיח כלל הוא סעד למה שנאמר דסתמא מקדשת עצמה בכל ענין שיקרה ולא חיישא דלא שכיח כלל, ורק באופן דשכיחא קצת אז הוי גילוי דעתא דלא רוצית שיהא חל הקדושין באופן זה דלא ניחא לה שיהיו הקדושין לרעתה, וכן הכא רק משום דחזינן דאינו רוצה לגרש ותולה חלות הגירושין באופן שלא ברצונו רק באונסא. בזה אמרינן דעל אונס גמור דלא שכיחא לא כוון שיהא הגט גט, אבל היכי שמגרש באופן שיהא ברצונו ובבחירתו וחכמים הכריחוהו שאף אם יקרה אונס ג"כ יהא גמיר לגרשה תו אף אם הוי אונס דלא שכיח כלל ג"כ גמיר ומגרש בכל גווני, דאדרבא כיון דלא שכיח כלל לא מסיק אדעתו לבטל חלות הגט ולא מקפיד ולא איכפת ליה לבטל הגט משום אופן רחוק כזה, כן נראה בשיטת רבינו:

ודעת רבנן בתוספות וההמ"ג לעיל ה"ח דשם ג"כ אם הוי אונסא דלא שכיח כלל לא הוי גט, ולפ"ז צ"ל כיון דלא מגרש בכל ענין רק בתנאי באופן שלא יבוא לכן כי הוי אנוס לא מסיק אדעתיה שיהא הגט גט. וכי אמרנו דמה דלא שכיח כלל הוה מעלה זה היכי שהוא בלא תנאים וחל הדבר תיכף לא מקפיד משום אופן הרחוק לבטל מעשיו החלים תיכף בלא תנאי כלל. ובכ"ז שיטת רבינו מחוור כמו שבארנו, ולכן סתם שאין אונס בגיטין, ובזה א"ש מה דגבי נולד אין פותחין דמשום מלתא דלא שכיחא כלל לא היה מונע מלידור באופן שהנדר חל אז תיכף ונגמר רצונו לאלתר, ועיין שו"ת חכ"צ סימן מ"א. ויעוין פירוש הרא"ש נזיר (דף י"א) גבי נדרי אונסין סברא זו, וז"ל. ונ"ל שצריך להוסיף על דבריו כו' דהתם האונס קודם שחל הנדר הלכך יש לפרש דהכא מיירי כגון דאמר הריני נזיר לזמן ידוע שאז יתחיל נזירותו וקודם הגעת הזמן אירע לו האונס עכ"ל. [ומדברי הרא"ש אלו תראה כי נסתרו דברי המהר"ם אלשיך בתשובה סימן פ"ו באחד שנשבע שלא ישא אשה על אשתו ונסמית אח"כ מב' עיניה דשקיל וטרי דהוי נדרי שגגות דהוי אונסא דלא שכיח יעו"ש, ולפ"ז לא דמי דבעת חלות הנדר שחל תיכף ונתהווה אחר זמן האונס לא הוי נדרי אונסין כ"א כשאמר לזמן פלוני וטרם הגיע הזמן בא האונס אז הוי נדרי אונסין, ועיין שו"ת רשד"ם סימן ק"ד וריב"ש סימן קפ"ז ודוק, אח"ז ראיתי מש"כ המביט בח"ג על שאלה זו דהר"מ אלשיך בסימן נ"א ואכמ"ל בענין אחר]:

אמנם דע דכל הני מילי דאמרן דאין אונס בגיטין או באונסא דלא שכיח דוקא, זהו דוקא בשהתנאי מקויים שלא בא, רק הקיום היה באונס, אבל בשהתנאי אינו מקויים רק שביטול התנאי היה באונס הוא נידון אחר, ובירושלמי תניא פלוגתא אם אונסא כמאן דעבד או כמאן דלא עבד, והירושלמי תלי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן במת הולד או שאמר האב א"א בשימושך דלא נתקיים התנאי רק שביטולו הוא מצד אונסא, ולכן אמר נחתכה דדה בזה פלוגתא דרשב"ג ורבנן, ומפרשי הירושלמי בש"ק ומראה"פ במחכ"ת טעו בזה. וכבר נתבאר זה בקוצר במשל"מ הלכות מכירה פי"א בשם ריב"ש ור"מ אלשקר. איברא דגמרא דילן מוכחא דמפרשה דפליגי רשב"ג ורבנן רק במת הבן או שאמר האב א"א בשימושך, שאינו צריך לזה כיון שאין האב רוצה, לכן וויתר על התנאי לרשב"ג דאיהו רק להרווחה מכוון, ולפ"ז בנחתכה דדה נראה דכיון דצריך לההנקה שיונק הבן אך שהיא אינה יכולה לקיים, אפשר דכיון דלית ליה הרוחה מאי דצריך, אימור בטל הגט אף לרשב"ג. איברא דמצינן לתלות זה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי איצטלית, דאם אבדה האיצטלית אם נותן דמיה כן ה"נ לרשב"ג בנחתכה דדה כיון שאינה יכולה להניק את הבן היא נותנת שכר מינקת, ואולי כן הוא:

וחזינא להגמרא דתלי לפלוגתא דרב יוסף ורבה באתא מיטרא ולא דלה אם נוטל תילתא כפי תנאו בפלוגתא דאיצטלית, וזה תמוה, דכאן גבי אריס הא לא איצטריך להשקות, ונראה לנו דסמיך הגמרא על פלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי מת הבן דכאן הא לא צריך להניק הבן שאינו בחיים עוד, ומדמה זה להך דאריס דלא צריך להשקות עוד השדה רק דאיהו לא דלה, ומדמשני דתרווייהו כרבנן מוכח דאין הלכה כרשב"ג גם במת הבן, ולכאורה הוי שייך הך שמועה גבי משנתנו דמת הבן, רק משום דרשב"ג לטעמיה דמקיל גבי תנאים ולכן לדידיה בע"מ שתניקי בני יום אחד סגי [עיין לקמן] ולכן סבר דבדמי איצטלית סגי כן סבר דאם אין צריך לקיום התנאי הוי כאילו נתקיים לכן אין הלכה כרשב"ג בכולא מילתא וכמו שפסק רבינו לעיל פ"ח בכל אלו דלא כרשב"ג. והכא אייתי מילתיה דר' יוחנן דבצידון אין הלכה כרשב"ג מייתי הך דאריסא כיון דמסיק ותסברא כו' ובהא אין הלכה כרשב"ג וז"ב מאד. ומדמדמה הגמרא פלוגתייהו להך דרשב"ג גבי מת הבן מוכחא דבנחתכה דדה גם רשב"ג סבר דבטל הגט כיון דלא אית ליה מה דצריך רק שהיא אנוסה והתנאי נתבטל באונס ודאי דיש אונס בגיטין. והא דמביא הגמרא דילן הך דקיבל עליה כל אונסא ואיסתכר נהרא דמי שפיר לקיום התנאי רק באונס שלא היה יכול לבוא, או לעמוד מחליו שלא על זה האונס כוון שיחול תנאו אף שלא עמד מחליו כיון דהוי אנוס, כן המלחים לא כוונו להתחייב את עצמן באונס דלא אסיקו אדעתייהו, אבל עובדא דירושלמי דאקדים פריטין לאילפא ונגב נהרא דהרי לא העבירו את הנהר רק שהיה באונס שאינו יכול להעבירו, אם נאמר דכיון דהוי באונס והוי שלא מחמת האילפא הוי כאילו נתקיים התנאי בזה שפיר תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן שנתבטל התנאי, רק שסיבת הביטול היה ע"י אונס, אמנם עובדא דבבלי לחייב המלח להעביר אותם ע"י אוגרי חמרא, הרי אמרינן דעל אונסא כזה ג"כ חייב את עצמו להעביר אותם, אמרינן דלא כוון אם יאנס, ולא נתחייבו את עצמן באופן הנאנס, דמיא לנתקיים התנאי באונס אם כוון שבאופן זה יחול הגט, אבל אין ה"נ הבעלים פטור מלשלם להן כיון שלא העבירו אותם על הנהר והוי כמו דאוגיר פועלים לדוולא ופסיק נהרא כו' דפסידא דפועלים הוא וז"ב.

אמנם אם כי שיטת ירושלמי כן דהיכי דהעיכוב בקיום התנאי הוי משום אונסא פליגי בזה רשב"ג ורבנן אם אונסא כמאן דעביד זה דוקא לשיטתו, אבל שיטת הבבלי דפליגי רק באינו צריך עוד למה שהתנה, ומדמה זה שפיר לאתא מיטרא ואשקיה לנהרא, אבל בנחתכה דדה דעדיין צריך לההנקה רק דהיא אנוסה בזה ודאי בטל התנאי וכש"כ בנתן פריטין לאילפא ונגב נהרא אף דאין האונס מסיבתו של המלח. בכ"ז הלא הוא צריך לעבור הנהר ולא עבר ודאי דבעי למיחזר ליה פריטין וז"ב:

וראיתי להרשב"א בחידושיו שהקשה דאיך ס"ד דגמרא דכל היכי דאינו צריך הוי כנתקיים הפסיקה ולכן בעי למיתב ליה תילתא כדאתני, א"כ איך נעשה במשנתנו דפסק לזון בת אשתו חמש שנים וניסת הבת והבעל נותן לה מזונות, וכן באוגיר ליה לחבריה רחייא לטחינה וזבין רחייא אחרינא דאינו צריך תו להרחיים יעו"ש, אבל ל"ק כלל, דהא הגמרא שקיל וטרי באופן דאינו צריך משום סיבה אחרינא, וכן הכא כי אתא מיטרא, הרי לא הוציא כלום ולאו בסיבתו הוא אינו צריך, אבל בניסת הבת הרי הבת נתנה להבעל עבור המזונות מעשי ידיה [וכמו דאיתמר שם בירושלמי דמעש"י היה של עצמה] וכן ניסת לאחר ופסקה עמו לזון בתה הרי נתנה את אישותה להבעל עבור הפסיקה, וכן בקנה רחייא הרי בסיבתו אתיהיב ליה רחייא ומדעתו, האם יתכן דבשביל זה יפטר אידך מלמיתב לה מזונות וזה לטחון, כיון דהוא ענין הבא מדעתו האם בשביל זה יפטור חבריה, ואם כי תירוצו ברור, אבל אין התחלה להקושיא, ועוד בזה דברים ואכמ"ל:

וכפי הנראה שיטת רבינו דרשב"ג לטעמיה דסבר דמשום הרווחה קא מכוון באומר שרוצה שתשמש את אביו או תניק בני, הרי רוצה רק להקל את משאו המוטל עליו וכיון שאינו מוטל עליו תו אינו חושש אם לא תניק בנו כיון שאינו צריך, וכן האב כי לא מקפיד הלא תו לא חייש, אבל על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי רצה בקבלת המעות ובהרווחת המעות וכי מת ולא נתנה עדיין הרי לא הרויח ולכן אם אמר לי ולא ליורשי ומת בודאי בטל הגט, אבל בהנקת הבן ושמוש האב הריוח מהפעולות היינו שיוסר ויוקל הטורח מעליו, וכי מת הרי אינו צריך, ולכן מדמה הגמרא זה להך דאתא מיטרא ואשקיה לשדהו שהרי הריוח בא מצד אחר. כן הכא הכוונה להקל משאו בא מצד אחר, רק כיון דמשום הרוחה מכוון ודאי כוון לדמי איצטליתו דהא טפי עדיפא ליה מהיכא דלית ליה מידי, ועיין בית שמואל (סימן קמ"ג ס"ק י"ז) שדעתו משום שהתחילה להניק שאני, וזה דחוק במפרש שתי שנים לחלק בין התחילה להניק או לא, והנכון כמוש"ב ודוק:

כד

כגון שאמר להן לאחר החדש כו' לאחר ב' שבתות כו' הרי זה פסול.

פסול ולא בטל. יצא לרבינו מהא דמייתי הגמ' לאחר הרגל תני ר"ח משמי' דרבי וקלסוה, משמי' דחכמים ולא קלסוהו כו' דידעינן מזה דבאמת להלכה פסק ר"ח דעד ט"ו יום ויש שפסקו שבוע אחד כמו לאחר חדש ונמצא דהנך דאמרי שלשים יום אחרו הזמן הרבה ובכ"ז לא פסול רק מדבריהם ואם ניסת לא תצא כמו שכתב ריש פרק י' לכן כי דרש משמי' דחכמים לא קלסוהו משום דאין הלכה כן ויכשירו פסול דרבנן אבל לא צווחו דאין זה מתיר איסור דבר תורה וכי תני משמי דרבי קלסוהו משום דכיון דאין זה אלא פסול דדבריהם ובדרבנן סמכינן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק וכאן אם ניסת לא תצא דזה הוא שעת הדחק ודו"ק.

לח

וכן אם אמר לו אל תתנהו לה אתה תנהו לפלוני כו':

רבן המשל"מ כתב לעיל פ"ו בתוך דבריו על תשובת הרא"ש, ז"ל. שאם לא עשאו שליח אלא ליתן הגט אחר שלש שנים ואם שינה ונתנו בתוך הזמן ביטל שליחותו ואין כאן גט כלל ולא עוד אלא דאחר שלש שנים נמי דהבעל חי בטל שליחותו לגמרי כיון דמעיקרא שינה שוב אינו נעשה שליח, ובזה יש לדון קצת אם ע"י שתחזיר הגט לשליח יחזור ויתנהו לה כדין, וזה תלוי באותה ששנינו ואם א"ל טול ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר, ובמאי דאמרי עלה בגמרא היכא דנפקא לאפיה ויהיב חפצא ושקלא גיטא כפי הפירושים הנאמרים בה והדברים עתיקים עכ"ל. ביאור דבריו לפי שיטת הריב"א שהביא הרא"ש שם דהיכי דאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא, כיון דמקפיד שלא ישאר החפץ בידה אחר נתינת הגט לידה, אם עשה שליח אחר דעל השליח קפיד בנתינת החפץ דאין השואל רשאי להשאיל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, תו הוה כמאן דלא נטל השליח החפץ, לכן הוי כמי שהגיע לידה הגט תחלה טרם שבא ליד שליח הראשון החפץ, לכן יקחנו מידה הגט ויחזור ויתננו לה אחר שיגיע החפץ לידו של שליח ראשון ומגורשת, ולא אמרינן כיון דשינה בשליחות בטלה שליחותו ראשונה וצריך לעשותו עוד הפעם לשליח, ונפשוט מינה דה"ה לכאן שעשאו שליח לנתינה אחר ג' שנים אעפ"י ששינה ונתנו בינתים לא נתבטלה שליחותו, ויכול אחר שלש שנים לחזור וליקח וליתן, ולכאורה זו ראיה נכונה:

אולם לא דמי דשאני תמן שענין החפץ הוא דבר אחר ואם שינה בחפץ לא נתבטלה שליחותו בגט אם לא הזכיר שיטול החפץ תחלה, רק דכאן הוא הקפיד שיעשה שליחותו של גט, אחר שיעשה שליחות החפץ, אבל הוא שליח לשני דברים, שליח לנתינת גט, ושליח ליטול החפץ, וכל זמן שלא נטל החפץ לא עשאו שליח לגירושין, א"כ כל שלא הגיע החפץ ליד שליח ראשון כל מה שעשה אינו מבטל שליחות הגט, משא"כ היכי שהכל בנתינת הגט אעפ"י שכל שלא הגיע השלש שנים לא צווהו לגרשה, מ"מ הוא שינוי בגוף הגט יותר מאל תגרשה אלא בימין, ובאמת כתב כן המחנ"א, אבל בשלש שנים צריך הכרע ויותר יש לחלק דכאן הקפידא אינו מחמת שהוא הקפיד, רק שאין רצונו של אדם שיהא פקדונו ביד אחר, אעפ"י דודאי קפיד מ"מ כיון שלא הזכיר זה לא בטלה השליחות לגמרי שנאמר שכיון שאינו הדבר כמו שהוא צוה אינו שליח כלל אף אם יתוקן הדבר, אע"ג דודאי קפיד שיעשו כפי שהוא דרכן של בני אדם שאין רצונן שיהא פקדונן ביד אחר, בכ"ז אם יתוקן הדבר ודאי דלא קפיד בשליחות שיעשה אחרי התיקון ושאני בהך דשלש שנים או באל תגרשה אלא בימין, דגלי דעתיה דקפיד בזה ואם לא יעשה כן יבטל שליחותו, תו אף אם יעשה אחרי הקלקול נתינה לשם גירושין מחדש כפי מה שצוהו בטלה שליחותו לגמרי, וזה נכון יותר מסברתו של המחנה אפרים ז"ל. ולפ"ז אם יאמר טול את מינה חפץ אתה לבדך שלא תמסרנו לשליח אחר, אפשר דאם עשה שליח אחר תו לא מהני אף אם כשהגיע החפץ ליד שליח ראשון יחזור ויקח הגט מידה ויתן אח"כ בתורת גירושין ודוק:

אך בהלכה ל"א כתב רבינו אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שיוליך לאשתי כו' ואם הוליכו הן בעצמן ונתנו לה אינו גט כו' כיצד יעשו יטלו אותו ממנה ויתנוהו לשליח, הרי אע"ג שהקפיד שלא יתנו בעצמם להאשה רק שיעשו שליח, ונתנו ליד האשה עצמה, בכ"ז מצי אח"כ ליטלו וליתנו לשליח, הרי חזינא אע"ג דקפיד ושני בשליחותן מ"מ אינהו שלוחים לעשות שליח שתרי גווני נקט רבינו גם באופן שאמר תנו לשליח, היינו שיעשו הם בעצמם שליח לנתינה, ובכה"ג מסיים ויתנוהו לשליח, כש"כ בכה"ג גם באופן דאל תגרשנה אלא בימין וגירשה בשמאל דיחזור ויקחנו ויתן לה בימין. אולם נראה דתמן שעשאן שלוחין לכתיבה וכ"ז שלא נתנו לשליח הרי לא עשו עדיין שליחותן ואם היה נאבד טרם שהגיע ליד שליח היו כותבין אחר וחותמין ונותנין ועיין פ"ב הלכה ח' במשל"מ. ולשון רבינו שם הלכה ט' שהרי לא עשה אותן שלוחין לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד, הרי דעל נתינה לשליח קפיד שכ"ז שלא נתנו לשליח חוזרין וכותבין אפילו מאה, וכיון דהם לא נתנו לשליח ובידן לחזור ולכתוב גט כשר, א"כ מאי קפידא אם יחזרו ויגרשו בגט זה הכשר, וזה לא אמרינן שעל אופן ששינו בנתינה שנתנו לידה בלא שליח תו לא עשה אותן גם שלוחים לכתוב ולחתום ובעינן שיצוה להם עוד הפעם כתבו וחתמו ובלא צוואתו אין להם לכתוב גט אחר ג"כ, זה לא אמרינן. ולפ"ז הא דתנן סוף פ' מי שאחזו כתבו לאחר י"ב חודש ונתנו לאחר י"ב חודש כו' קאי גם על בבי קמייתא היכי שכתבו בתוך י"ב חודש ונתנו תוך י"ב חודש אע"ג שכתבו ונתנו שלא כדין בכ"ז מה שכותבים כדין כפי מה שצוה אותם הר"ז מגורשת, ואולי דשם שני גם בכתיבה גרע, וכ"ז צ"ע, ולא באתי רק להעיר, וה' יאר עיני:

---

---

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.