העמק דבר/בראשית/מב

העמק דבר בראשית מב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וירא יעקב. היינו ששמע וכתיב וירא היינו ע״פ חקירה ודרישה הבין דבר שהיה עדיין בלי פרסום כ״כ ופי׳ וירא על ראיית השכל מצוי במקרא:

למה תתראו. הוא שורש המתהפך בבנין התפעל הדומה בהוראתו לבנין נפעל (כמו ונברכו והתברכו) וכמו ויאנש (שמואל ב׳ י״ב ט״ו) פירושו יצא מגדר אנושי מרוב חלי וכן כאן גער בבניו למה אינם רואים עצה לשבור את הרעבון:

ב

כי יש שבר. היינו תבואה דירקות וש״ד אשר המון העם יכולים לאכול היה בא״י. אבל יעקב ובניו לא היו יכולים לחיות בכך:

ונחיה ולא נמות. כבר ביארנו כ״פ דשורש חי משמעו כ״פ חיים ולא מות. וכ״פ חיים שמחים בלי עצבון ושפלות. ומובן לפי הענין. וכאשר היה לעולם ביתו של יעקב מתפרנס ברוחה והיה אפשר להבין שאמר יעקב להביא תבואה כדי שיהא ריוח בביתו כמו שהמה רגילים. ע״כ פירש יעקב דזה א״א דאסור להתעדן בשעת רעבון והמדינה בצער. אלא עכ״פ נחיה ולא נמות כפי הרגילות שלנו שא״א לחיות בלי לחם ובר:

ג

וירדו אחי יוסף עשרה. הודיע הכתוב שעתה נתקיים החלום הראשון של יוסף שחלם שאלומותיהם ישתחוו לאלומתו. ואז לא היה בנימין עמם בצאן שהיה עוד צעיר לימים ומש״ה היה שירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר:

ואת בנימין וגו׳. כי לא היה בכלל החלום ע״כ הוסב דעת יעקב לבלי שלחו:

ה

לשבור בתוך הבאים. אע״ג שבדרך היו בפ״ע לא בחברת בני כנען מ״מ בבואם למצרים היו בתוך הבאים וזה בא לרמז לדורות כי כל המלכיות שישראל משועבדים ונכנעים בבואם לגלות בקרבם. אין ב״י יחידים ומצוינים בזה אלא אותה המלוכה שולטת על הרבה ארצות וישראל המה בתוך הבאים מש״ה כתיב כאן בני ישראל. ולא בני יעקב. כדי לרמז על העתיד שאומה הישראלית נקראים בני ישראל:

כי היה הרעב בארץ כנען. מש״ה היו בתוך הבאים כי לא המה לבדם היו חסרי לחם אלא בכל ארץ כנען היה הרעב ולא היה לחם והיו העשירים והמפונקים רעבין:

ו

הוא השליט. הוא המשביר. שני ענינים נפרדים עשה בעצמו שהיה שליט ומושל. ובכ״ז היה בעצמו עומד ומוכר תבואה. ועי״ז נעשה הענין שמבואר בפ׳. דאי היה חסר א׳ לא הגיע הענין בשלימות. כמובן מכל הספור:

ז

וידבר אתם קשות. ומפרש המקרא מהו קשות:

ויאמר אלהם מאין באתם. זה השאלה משונה היא מן הראוי. דמי ששואל לחבירו מאין הוא שואל אותו מאין אתה. וממילא דמשם בא. אבל השאלה מאין באתם משמע שיודע שהמה מארץ כנען שבאמת ניכרים כל בני מדינה במלבושיהם ובלשונם אלא מ״מ שואל מאין באתם כמו שיודע בברור שאינם באים מביתם אלא מאיזה מקום אחר וממילא לא באו לשבור אוכל.

והמה השיבו מארץ כנען. היינו מבתינו וממילא הננו באים לשבר אכל ולא כמו שחושב השליט. ובזה מובן יתור דבריהם לשבר אכל מה שלא שאל מהם על מה באו. ולדברינו מובן שהשאלה באה להם כחרבות לגוף. ובע״כ השיבו כפי תכלית ביאתם:

ח

והם לא הכירהו. אחרי דברים הללו הבין יוסף בברור אשר הם לא הכירוהו. אבל עד כה היה ירא יוסף לגזור עליהם שהמה מרגלים בפי׳ שמא עוד יכירוהו. אבל עתה שהחל לדבר אתם קשות והמה השיבוהו נתברר לו שהמה לא הכירוהו:

ט

את החלומות. שני החלומות. והודיע הכתוב שלא מחמת נקימה ח״ו התהלך עמם בעקשות כזה אלא משום שנזכר החלומות שהוא כעין נבואה שהרי החלום הראשון כבר נתקיים וא״כ עליו לראות שיקוים גם השני ואם לא יעשה כן יהיה כמו כובש את נבואתו ע״כ ביקש סיבה שיגיע לזה:

מרגלים אתם. תמיד עסקיכם להיות מרגלים ממדינה למדינה. וזה בעצמו חטא אפי׳ לא היו באים לרגל וללחום. אבל עוד אמר לראות את ערות הארץ באתם. גם עתה לא באתם בשביל בר אלא לראות איך ללחום בשם בני כנען:

י

לא אדני. על שני הדברים:

ועבדיך באו לשבר אכל. עתה באנו לתכלית זה. ועל טענה הראשונה שאנחנו מרגלים השיבו בחינה והוכחה שא״א להיות כן. וממילא אין מקום לחשדם שמא באו לראות את ערות הארץ יותר משאר אנשים:

יא

כלנו בני איש אחד נחנו. והאיך אפשר להיות שאב א׳ לעשרה בנים יניח את כולם להיות נפרדים תמיד ממנו. שנית.

כנים אנחנו. אין הפי׳ אנשים כשרים ואמתים כאשר יבואר להלן מקרא י״ט. אלא הוא מלשון כן צדקה לחיים. דמשמעו בסיס ומקום בטוח כך מי שיש לו אחוזה בארץ ואשה ובנים מיקרי כני שהוא מיוסד במקומו. וכך אמרו הנה אנחנו כנים ביסוד נחלה אשה ובנים ואין דרך לאיש כזה להיות מרגל ונודד בארץ. שזה העסק אינו אלא באנשים ריקים שבגפם יוצאים ובאים ואין להם דבר למושכם לשבת בית. ע״כ תדע ובחנת שלא היו עבדיך מרגלים מעולם לא היינו במדה זו:

יב

לא כי ערות וגו׳. הן הראיתם לדעת הוכחה טובה שאינכם מרגלים קבועים תמיד אבל עדיין אני אומר כי בשעה זו באתם לראות ערות הארץ. ועל שעה זו אין הוכחה כלל. שהרי הרעב גבר בארץ ועל פת לחם יפשע גבר לצאת ממדה הראויה לו. וא״כ באתם מכח מדינתכם לראות ערות הארץ וללחום אח״כ:

יג

בארץ כנען. הוסיפו להוכיח כי גם זה החשד א״א. א׳ שאנו מבני כנען הסמוכה למצרים. ואם הי׳ בדעת מלכי ארץ כנען ללחום עם מצרים. לא היו צריכים לשלוח לראות ערות הארץ:

והנה הקטן וגו׳. הוכחה שניה שהרי הקטן שמה ואפשר לשלוח ולחקור ממנו אם אינם מחוסרים בר אנחנו:

והאחר איננו. הוכחה שלישית. כי באשר אחינו האחד איננו עמנו ואפשר שהוא במצרים. והאיך נלחום פה. ויהי הוא בסכנת מות על ידינו:

יד

הוא אשר וגו׳ מרגלים אתם. מעתה חזר לטענה ראשונה שאתם מרגלים בקביעות. ובטל טענה הראשונה שאתם בני אב אחד ואיך היה מניח כולם להפרד ממנו. שהרי עוד נשאר אצלו בן א׳ וטענה שניה אינה מבוררת כי באמת כנים המה. ועוד הוכחה שמרגלים אתם. ממה שהאחד איננו. דמסתמא נפל ביד בהיותו מרגל גם הוא ולא נשאר אלא העצה רק לחקור מהאח הקטן. א״כ בזאת וגו׳:

טו

חי פרעה אם תצאו מזה. כלומר שלא תצאו מזה. וכך היה מנהג שבועה. תוס׳ שבת דט״ז ב׳:

יט

אם כנים אתם. לפרש״י כנים מלשון אמתים. הכי מיבעי את האלהים אני ירא אחיכם אחד וגו׳ ואם כנים אתם את אחיכם הקטן וגו׳ ולא דמי להא דלהלן ל״ג בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד וגו׳ דהתם בספור האחים שלא הודיעו שהושיב מתחלה את כולם במשמר אלא שאמר האדון בזאת אדע. כי אחיכם האחד יניח למשכון עד שיביאו את הקטן. וא״כ היה נושא המאמר אחיכם האחד הניחו אתי. והוא הבחינה. ובדרך אגב אמר ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. וא״כ יפה שייך לשון אם כנים אתם לכל סדר הדבור. אבל כאן שמתחלה צוה שישבו כולם ואחד ילך ויביא את בנימין ואח״כ חמל עליהם והפך הענין. א״כ נושא הענין הוא ואתם לכו הביאו וגו׳ לזה לא שייך לבחינה אם כנים אתם. אלא כמש״כ דכנים משמעו אנשים בעלי בתים בטף ונשים. וכך אמר יוסף שהוא ירא מן האלהים ושמא באמת כנים אתם שיש לכם טף ונשים וא״כ מה יעשו המה ברעב. ע״כ אחיכם אחד וגו׳:

כ

ויעשו כן. לא נתבאר מה עשו בזה. ופשוט שהכינו עצמם לכך לבחור אחד מהם אבל להלן מבואר שיוסף לקח מהם את שמעון וא״כ מה עשו. אבל הענין שבאמת לא היו רשאים לבחור אחד וכדתנן בתרומות פ״ח וכן נשים וכו׳ והביאו הר״ש ברייתא בירושלמי סיעת ב״א שמהלכין בדרך ופגע בהם כושי׳ וא״ל תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו וא״ל נהרוג את כולכם כולם יהרגו ואל ימסרו לו נפש אחת מישראל. ייחד להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו להם ואל יהרגו כולם. והיינו באופן שבסיבה שלו נעשה כך כמו שבע ב״ב. וא״כ כך ענין הכתובים שלפנינו דהחלו להתעסק בזה את מי למסור וזהו ויעשו כן. דשבי כולהו איתנהו בי׳ חרב ורעב כדאיתא בב״ב פ״א. והיה הדבר קשה בעיניהם. והנה.

כא

ויאמרו איש אל אחיו. הן המה שניהם דסתם הכתוב לעיל ל״ז י״ט. שהיו עיקר בעסק המכירה:

אבל אשמים אנחנו וגו׳. הראו לדעת שהם עיקר המסבבים צרה זו. דעיקר המכירה של יוסף לא היה בעול שראוי היה לכך. אבל האכזריות של הקשחת הלב מהתחננו אלינו הוא נחשב לאון. וכמו שנחשב לחטא ליעקב אבינו צעקת עשו כדאיתא בב״ר שם אע״ג שבעיקר הענין לא הי׳ חטא. כך חשבו אחים הללו. וא״כ עיקר אשמה עליהם לבד. שרק המה התאכזרו עליו וכל האחים אע״ג שהסכימו לעיקר המעשה מ״מ לא יכלו לסבול צערו. כמש״כ לעיל. והיה דברת האחים האלה בהתודותם לאמר כי על כן באה אלינו הצרה הזאת דיקא אלינו שנים אנחנו ולא לכולם וא״כ אין ספק במי למסור אלא באחד משנינו. ובזה היה אפשר שישבו שניהם. ושמונה יובילו תבואה:

כב

ויען ראובן וגו׳. טועים אתם בדבר כי האשמה על כולנו בשוה:

הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד. העברתם הדין והיושר מעליו כי ילד הוא ואינו עושה ומדבר ברוע לב אלא מעשה ילדות הוא:

וגם דמו הנה נדרש. לא הון המכירה לבד שזה היה ראוי לכך אם לא היה מצד ילדות. אבל אפשר שנהרג או מת מרוב צרות ולא היה חייב מיתה ונדרש דמו מכולנו שאנחנו כולנו חייבים בדבר וא״כ אין לנו לבחור א׳ או שנים ממנו. והיו דברי האחים הצדיקים כמש״כ התוס׳ ב״ב דכ״ב א׳ ד״ה אנא ענישתי׳ שכל אחד היה מתאונן שהוא חייב בדבר:

כד

ויבך. מרוב חמלה. אבל לא היה יכול להתודע שהרי עדיין לא נתקיים החלום השני שהוא כמו נבואה ועליו להקימו שלא יהיה בכלל נביא שוויתר על דברי עצמו. כדאיתא בסנהדרין פרק הנחנקין שחייב מיתה בידי שמים:

וידבר אליהם. שיתנו בידו אחד מהם. והמה לא רצו כדבר ראובן ע״כ ויקח הוא מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם. שלם להם במדה. שראו את שמעון מתאכזר עליו ולא מיחו בידו. אע״ג שלא יכלו לסבול. כך ראו בעיניהם שמאסרים את שמעון ואינם יכולים למחות. ולפי דברינו מבואר מאין ידע יוסף כי שמעון הוא החייב בדינו והרי הא שדברו איש אל אחיו בדותן לא שמע יוסף אז אלא ידע הכל מהתודותם כאן. ובב״ר פ׳ פ״ד יש בא״א וכפירש״י:

כה

וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם וגו׳. שנוי לשון כאן וגם בסוף הפסוק כתיב בלשון יחיד ויעש להם כן. ולא ויעשו. והענין דבנתינת בר צוה יוסף למשרתי האוצר הרבים. אבל השבת הכסף והצידה שהיה בזה דבר סוד. ומשונה מכל לוקחי תבואה. ע״כ לא צוה אלא לאשר על ביתו ואיש סודו. אמר שיראה שיהי׳ נעשה כן בלי שיבינו העושים כי הוא מדעת יוסף. ע״כ לא צוה בפה מלא אלא אמר לאיש סודו שיהיה נעשה כן. ויעש זה האיש כן:

כז

את שקו וגו׳. דרך לוקחי תבואה הרבים היו בשקים. וכסבור היה יוסף שגם האחים יקחו בשקים. ע״כ אמר להשיב כספיהם איש אל שקו בשעה שיתנו התבואה בהם. אבל באמת אחי יוסף היה להם אמתחות לתבואה והוא חשוב משקים והאמתחות עם התבואה נתנו לשקים שגדולים מהאמתחות ועל האמתחות נתנו עוד מספוא וא״כ לא היו השקים ביד מודדי התבואה כלל אלא האמתחות וכשבא האחד לפתוח את השק להוציא המספוא שלמעלה מהאמתחת ראה את הכסף בפי אמתחתו:

כח

וגם הנה באמתחתי. אם היה בשק לא חשש שמודדי התבואה הניחו לשם שהרי לא היו השקים בידם אבל הנה הוא בפי אמתחתי הרי הם הניחו לשם להתעולל בם:

כט

ויבאו אל יעקב אביהם. עיקר ביאה היה לאביהם. וגם בשביל שהיא ארצה כנען. וע׳ להלן מ״ה כ״ה:

ל

כמרגלים את הארץ. לא פירשו חשד השני אלא הראשון באשר לבסוף תקע עצמו לזה החשד:

לא

כנים אנחנו. בעלי נכסים ובנים מעולם לא היינו מרגלים כמו שביארנו לעיל. שבזה הוכיחו אמיתת הדבר. ועוד הוכיחו במה שכולם בני אב אחד. אבל הוכחה זו נסתרה אח״כ ממה שאמרו שהאחד עם אבינו היום. והמה הוצרכו לגלות לאביהם דבריהם אלה לצורך הענין ע״כ הזכירו הוכחה זו:

לב

שנים עשר וגו׳. כל זה הטענה אינו ענין לחשד מרגלים אלא לחשד לראות את ערות הארץ באתם וגם זה אינה טענה אלא לפי ידיעתם שהאחד איננו אינו מת כמש״כ לעיל י״ג. אבל יעקב כסבור שמת אינה טענה כלל וא״כ כל הדברים האלה לא היו נוגעים להוכחה ורק כמדברי יתר שבא מחמת זה לבקשת בנימין. והיינו שרגז יעקב על בניו ע״ז להלן למה הרעתם וגו׳ באשר שלא ראה צורך באלו הדברים:

לג

כי כנים אתם. בעלי נכסים ובנים. לא כמו שאתם סבורים שאשלח אני לשם לראות. אלא בזאת אדע וגו׳:

אחיכם האחד. אע״ג שהוא אמר אחיכם אחד. מי שהוא מכם. מ״מ אחר שהוא בעצמו לקח את שמעון ה״ה כמו שאמר מתחלה כך:

לד

כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם. אחקור גם על שני הדברים. והנ״מ בחקירות שני הדברים פירש להם.

את אחיכם אתן לכם. אם אמצא שאינכם מרגלים אפי׳ אין אתם כנים מ״מ אין לי עליכם ואתן לכם אחיכם אבל לא ארצה שתסחרו את הארץ דמי יודע סופן של ב״א שאין להם יסוד בחיים. אבל אם כנים אתם אזי ואת הארץ תסחרו:

לה

הם מריקים שקיהם. בבואם לביתם לא הוציאו התבואה ביד אלא הפכו השקים מלמטה ויצאה כל התבואה שבאמתחת לארץ. והנה מצאו הכסף ג״כ. ולא נודע אם היה מונח הכסף באמתחת או בשק. מש״ה כתיב שעכ״פ זה ברור שהיה צרור כספו בשקו אבל מ״מ ראו וייראו שהבינו מאחד כי כולם כן הוא שהונח הכסף בכונה באמתחת:

לו

אתי שכלתם. מבואר שחשדם שהם נגעו בידיהם ביוסף ובשמעון כפרש״י:

עלי היו כלנה. דבר בפ״ע בלשון נסתר. כל בני עלי היו לצערי ולמרר את חיי. במה שמתקוטטים עד שהורגים לבסוף זא״ז:

לז

ויאמר ראובן וגו׳. הוא בטח יותר מכל האחים. באשר ידע בנפשו כי אין עליו חטא מכירת יוסף. ואין עליו עונש ב״ש. אלא כשהוא עמהם אז בהדי הוצא לקי כרבא כדאי׳ פ׳ החובל. אבל כאשר יהי המשא רק עליו לא תגיע לו צרה מיוחדת. וזהו באמת עצה טובה שיוסף לא היה מצער לראובן כלל. אבל יעקב לא ידע מזה:

את שני בני תמית וגו׳. זהו הבטחה ליעקב לפי שסבר שהאחים חייבים בדבר שמעון ג״כ וא״כ מסתמא ראובן הגדול שבכולם ידו בזה. ע״ז אמר כי את שני בני תמית אם יד תגע בבנימין:

תנה אתו על ידי. בב״ב דקע״ג אמרו ע״ז שהוא כמו ערב קבלן. ואין הפי׳ שערב להעמיד את בנימין בעצמו שהרי עליו היה לוה או שואל אלא על חשש שחש יעקב עוד פן יקרנו אסון. היינו עונש ב״ש דבמקום סכנה השטן מקטרג והדרך בחזקת סכנה. ע״ז היה ראובן מבטיח עוד שיהיה ערב לפרוע חובות של בנימין בדין שמים. כענין נתתי כפרך מצרים. והלוה מן המקום ב״ה כלוה מן האדם כדתנן באבות פ״ג. וזהו ענין ערבות. והיינו דאמר תנה אותו על ידי שלא יניח אף ליגע בו לגבות ממנו. לא רק שיקבל עליו עונש מיתה אם יהיה הדין נותן כך. דזה מיקרי אין ללוה במה לשלם והערב חייב. אלא אפי׳ עונש קל של יסורים וכדומה שבנימין יכול לפרוע בעצמו לא יניח ראובן כערב קבלן. נמצא הבטיח ראובן גם מחשד עצמם גם מחשש אסון הדרך בדין שמים:

לח

לא ירד בני עמכם. אפשר הייתי מניחו בדרך אחר ע״י ערבות זו של ראובן אבל עמכם למצרים לא ירד:

והוא לבדו נשאר. ע׳ מש״כ להלן מ״ד י״ט:

בדרך אשר תלכו בה. שהדרך מסוכן בעלילות השלטון ועבדיו ולזה לא מהני ערבות ראובן שהרי כולם בסכנה מאנשים בעלי בחירה רעה. דלזה לא מועיל כופר כמו בדין שמים וקשה להציל כמו שכתבתי לעיל ל״ז י״ג. א״כ הוא בסכנת אסון ביותר:

ביגון שאולה. בתוך היגון אמות ולא כמו שאמר ביוסף כי ארד אל בני אבל שאולה דמשמעו שיהא נוהג אבילות עליו עד שיגיע זמן מותו אבל לא אמר שימות בלא עתו אבל אם עוד לא אראה את בנימין ארד אל בני ביגון בתוך היגון שאולה למות מהר והיינו שאמר יהודה ליוסף והיה כראותו כי אין הנער ומת כאשר יבואר במקומו בס״ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.