הכתב והקבלה/בראשית/מב

הכתב והקבלה בראשית מב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

למה תתראו. מלת תתראו פירש"י לשון כחישה ורזון, והוא מגזרת רוה, ומשמש בנין וסתירה, לשון שביעה וחי', ולשון רזון וכחוש. והרע"ם פי' לשון ראיי' ממש, למה תביטו זא"ז, וכל אחד מצפה שילך חברו, והרוו"ה טען עליו שאין טעם הראיי' בבנין התפעל הבטת האחד את חבירו כ"א הבטת כל אחד א"ע, ויב"ע פי' לשון יראה, שתרגם למא דין אתון דחלין למיחות למצרים, ולפי' היה ראוי לומר למה תיראו, או למה תתיראו, והרא"ש פירש לשון התראה, כלומר למה תרצו להמתין עד שאעשה לכם התראה לעורר דעתכם על הרע המגיע ממניעת ירידתכם, וכמו שהתרה בהם כבר באמר רדו שמה ונחיה ולא נמות, ולולי דמסתפינא הייתי אומר שאין תי"ו השניה מההתפעל אבל היא שרשית, והוא פעל הנגזר מן שם תר, אשר יורה על הזמן, כמו ובהגיע תר אסתר (ע"ש רש"י), וטעמו למה תקחו לכם מועד וזמן כ"כ ? (ווארום לאֶססט איהר אייך צייט?) ותתמהמהו מליקח שבר רעבון צרכי בית, ומצאתי שבלשון סורית שרש תרא מובנו "המתין מלעשות איזו פעולה" (צאֶגערן) והוא מוסכם לדברי:

ד

אסון. מיתה שלא כדרכה אם בידי אדם או בידי ה' וכדומה, והמתרגומו מכשול (אונגליקק), אינו לפי העברי (רל"ש):

ז

ויכרם. לא הכרה פרטית שהם אחיו, כ"א הכרה כללית, שהכיר פניהם ובאו בזכרונו שכבר ראה אנשים וצורת פניהם כמו אלה, ועדיין לא ידע שהם אחיו, אמנם אחר אמרם שבאו מארץ כנען אז הכירם הכרה פרטית, והכרת פניהם ענתה בם שהם אחיו באמת. ולזה בא כאן מ"ם הכנוי מחובר עם הפעל שיורה על הכללי, ואח"ז אמר ויכר את אחיו, בא מלת הכנוי את שיורה על הפרטי וכמ"ש בולא יכלו דברו לשלום:

ט

ויזכר יוסף את החלמות. מאמר זה עם שאלתו ותשובתו אליו נראה כמותר ואין להם המשך, ונראה כמ"ש הגר"א כי הסבה שא"ל מרגלים אתם, מחמת שבאו עשרה יחד כולם גבורים בעלי קומה, ואם לשבר אוכל היאך אתרמו יחד, והשיבו לא אדוני וגו' ותשובה לשאלתך כולנו בני איש וגו' ולכך אנו שוים בגבורה וביופי וקומה ונתוועדנו יחד, וא"ל לא כי וגו' שזה הוא שקר שאחד יוליד עשרה כלם גבורים, והשיבו אל תתמה ע"ז ששנים עשר היינו, והמופת ע"ז שהקטן עוד בבית אבינו כצורתינו וגבורתינו, ולכך א"ל בזאת תבחנו, וכוונתו לא היתה ח"ו לצערם וכ"ש לצער אביו על חנם, אלא שידע שעי"כ יתקיימו החלומות כסדר, ולא רצה לעבור על רצון הש"י, וחלום הראשון היה קמה אלומתי, והשיבו לו המלוך תמלוך המשל תמשול, ר"ל א' המלוכה וב' שיפלו בידו כדרך האסור, קמה אלומתי על המלוכה, והנה תסובינה וגו' הוא על הממשלה, ואח"כ החלום השני, והנה אכן נתקיימה המלוכה, ואח"כ ויאסור אותו במשמר הרי הממשלה, אבל עדיין בבנימין לא נתקיים, לכך הכריחם להביא את בנימין כדי שאח"כ יוכל להודיע לאביו תיכף, וכשהביאו אותו והשתחוו לפניו בדבר הגביע לקח גם אותו לעבד, ולכך אמר הוא יהיה לי עבד ואתם עלו וגו', ואח"כ התודע להם ובאו עם אביו אז נתקיים החלום השני, ולכך הקדימה התורה ויזכור יוסף את החלומות, להודיע שכל מה שעשה לא עשה אלא מרוב צדקתו, שיקויימו החלומות שלא להתנהג הפך רצון וגזירת עליון, וזהו כלל התורה. וז"ל רל"ש כל מעשי יוסף ומעלליו עם אחיו בצדקתו עשה לכבוד אביו וכל ביתו, כי כאשר ראה שהשם נשאו להיות אדון על כל מצרים מזה ידע כי כל שאר דברי חלומו יתקיימו אודות אביו ואחיו, ויצר לו מאוד לראות את אביו להשתחוות לפני בנו וכן אחיו יכרעו לפניו, לכן סבב מסבות להצילם מבושת וכלימה זו, התנכר אליהם בל יבושו כי ישתחוו למושל ארץ הנכרי בעיניהם, ודבר אתם קשות למען יאמינו בכל לב כי נכרי הוא, ויסבב בתחבולות להוריד את בנימין והוסיף להתעולל בצדק עד כי גמר אומר הוא יהיה לי עבד ואתם עלו וגו' כי אמר עתה ירד גם אבי להציל בן יקירו מיד עושקו וכרגע יבא וישתחוה למושל נכרי בעיניו, אז אתודע לכולם, והיה כל אשר נעשה כחלום מהקיץ יהיה ולא יבושו עוד לעולם, אך כדבר יהודה רתת לאמר והיה כראותו וגו' והורידו עבדיך את שיבת וגו' לא עצר כח עוד והתודע:

אשר חלם להם. עליהם (רש"י) ונראה שבכונה אה"כ להם לא עליהם, כי בחלומות יוסף היו שני ענינים הפוכים זה מזה הא' מעלת יוסף להתרומם ולהיות שר ומושל. הב' שפלות האחים להיות נכנעים תחת יד מושל עליהם, ואם היה אומר שזכר יוסף את חלומותיו אשר חלם עליהם היו משמעותו דמלבד שהעלה בזכרונו שפלות אחיו אף גם במעלתו עליהם השתעשע לזכור, לכן השמיט הכתוב מלת עליהם ואמר חלם להם, להם כלומר מהם, כמו לא יבוא להם בקהל ד' שטעמו מהם, להורות שלא העלה במחשבתי רק ענין החלום הנוגע לאחיו שהם צריכים להיות נכנעים תחת יד אחד וכדי לקיים מראה הנבואית שבחלומו ענין הכנעתם היה יוסף משתדל, כי טוב יותר שהכנעתם תהיה תחת ידו ולא יהיו נכנעים תחת יד אחרים אשר ירדה אותם בפרך, אמנם ענין החלום הנוגע אל עצמו להיותו הוא שר ומושל עליהם זה הרחיק מלזכרו במחשבתו, ולא העלה ממנו כלל על רעיונותיו, והודיע הכתוב בזה מעלת יוסף שלא היה רוצה להשתעשע להתכבד בקלון אחיו כי חלילה לו לאותו צדיק להיות נכוה באש רדיפת הכבוד, ולזה לא אה"כ ויזכור יוסף את חלומותיו עליהם אבל הוסיף לאמר אשר חלם להם, להורות מעלת יוסף וצדקתו:

מרגלים אתם. כיון שהוא לא שאל אלא מאין באתם היה להם להשיב מארץ כנען לבד, והם הוסיפו לומר לשבר אוכל כאלו הם שוללים ענין אחר, לכן מצא בדבריהם מקום להעליל עליהם. אמנם העליל עליהם היותם מרגלים דוקא ולא עלילת גנבה וכדומה, כדי שלא יהיה להם מקום לפשפש אחריו לידע מי הוא אבל עתה כאשר נחשבים למרגלים, היו יראים לשאול על שם אדון הארץ כי בזה היו מחזקים את החשד היותם מרגלים ומחפשים לדעת הנסתרות והנעלמות שבמדינה (ר"י אדרב"י):

ערות הארץ. ערש"י וא"ת בידקא דארעא, דעתו כרשב"ם שפירש פרצות הארץ. ול"נ דיותר נכון לפרשו לשון חורבה ושממה כמו ערו ערו (תהילים קל״ז:ז׳) כמ"ש רש"י שם, וכן ערות ערות יסוד (חבקוק ג׳:ט׳) וכן ערי' תעור קשתך (שם) לרוו"ה, וטעמו באתם לראות באיזה אופן יוכל האויב להחריב את הארץ. ויב"ע תרגם ערות הארץ ערית מטעיית ארעא. תרגום אשה זונה אתתא מטעיא (אמור כ"א ז') נראה כוונתו למה שאמרו ברבה דשלשה ימים הראשונים טרם בוא האחים ליוסף היו הולכים בשוקי זונות אולי נמכר יוסף לקובא להיותו יפה תואר ויפדוהו משם. וזה היה נודע ליוסף ע"י שוער העיר יעו"ש. ומזה מצא יוסף מקום לקרותם בשם מרגלים כי בבתי הקדשים שגדולי העיר מצויים שם בנקל יוכל להתודעות ממסתרי העיר והמדינה במרגלים דיהושע נאמר וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב, עי' זבחים קט"ז ב':

יא

נחנו. מלת נחנו בלא אל"ף לרשד"ל מרבה תמיד ענין חדש, לא היה להם לומר אלא כלנו בני איש אחד, אבל הוסיפו מלת נחנו לומר כן הדבר, אעפ"י שהוא רחוק בעיניך, וכן נחנו נעבור חלוצים, לפי שהרבה להם משה תוכחות, וגם אחר שהודו לו ואמרו ואנחנו נחלץ חושים חזר והזהירם ואם לא תעשון כן הנה חטאתם, וגם אחרי שאמרו לו שנית עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה חזר משה ואמר לאלעזר וליהושע אם יעברו בני גד וגו' ואם לא יעברו וגו', לכן הוצרכו להוסיף אומן לדבריהם ע"י מלת נחנו, כלומר אעפ"י שאתה מרחיק כ"כ באמונתינו הנה ודאי נעבור חלוצים; ונחנו מה דמשה ואהרן הוא להשפיל עצמם, נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת מורה התנגדות:

יד

הוא אשר דברתי. כלומר עד הנה אמרתי במדומה מרגלים אתם אבל עכשיו יש מקום לבררו, ע"ז יורה מלת הוא, וכן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש (רל"ש), ורע"ס פי' אותו האחד שאתם אומרים שאיננו, ואינכם מפרשים אנה הלך, הוא שהלך בעצתכם להגיד מה שראיתם או שהחכמתם כדי לרגל, כמו שאמרתי:

טו

חי פרעה. ערש"י, ואמר הרא"ש הנראה שהוא אמר שיבחנו דבריהם האמת אתם, ואם אין האמת אתם נשבע היותם מרגלים, וכבר הוא היה יודע שהאמת אתם א"כ לאמת נשבע ולא בשקר ולא קלל א"כ את פרעה, וגם כשנשבע בראשונה חי פרעה אם תצאו מזה, ר"ל שלא יצאו כולם כ"א בבוא אחיכם וכן קיים דברו שעכב את שמעון, ונשמר א"כ יוסף מלשלם לפרעה רעה תחת טובה ולקננו:

בבוא אחיכם הקטן. עד הנה נתקיימו דברי חלומו הראשון דבמאלמים אלומים שבו נאמר ויגד אותו לאחיו ויוסיפו שנוא אותו ולא היה רק עשרה אחים ואין בנימין עמהם בכלל, וכעת לא היו רק עשרה, וחסר עוד להתקיים חלום דאחד עשר כוכבים משתחוים לכן התחיל להשתדל אחר ביאת בנימין הנה:

יט

אחיכם אחד. בא שלא כמנהג, והראוי אחיכם האחד, וכן ושלח לכם את אחיכם אחר, הוא שלא כמשכט, כי הראוי האחר, אמנם האחים בספרם דברי יוסף לאביהם אמרו כראוי (מ"ב ל"ג), אחיכם האחד הניחו אתי, ויראה שחסרון הה"א בא לחלק הצטרפות האחים, שהאח שיאסר בבית המשמר מיוחד הוא בין שאר אחיו, כאשר סוף מעשה יוסף מוכיח על מחשבתי הראשונה שלקח מאתם את שמעון ויאסר אותו, והוא היה המיוחד בין שאר אחיי בענין הנהגה האכזרית, כאמרם שמעון הוא שהשליכו לבור, לכן אמר אחד בלא ה"א, יטעמו המייחד שבאחיו, כבמגילה כ"ח אחד המיוחד שבעדרו (עמ"ש פנחס את הכבש אחד), והאחים שהשתמרו מאד להעלים מאביהם עולת ידיהם שעשו עם יוסף, אמרו אחיכם האחד כראוי, לבלי תת הרגשת מאומה בלבב אביהם שהאיש אדון הארץ התכוין אל אח מיוחד. ויעקב שאמר על שמעון אחיכם אחר בלא ה"א, הוא גם לחלק ההצטרפות, וכמ"ש רמב"ן כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם. ודע דרבותינו שאמרו על אחיכם אחר, אחיכם זה יוסף, אחר זה שמעון, הוא ג"כ לסבת חסרון הה"א שבמלת אחר, ולדעתם כאלו חסר וי"ו העטף, אחיכם ואחר. ורש"י שכתב שם אחיכם זה שמעון אחר זה יוסף, אינו לפי נוסח המדרש שלפנינו, אמנם הרמב"ן והרב"ח העתיקו דברי המדרש כנוסחתני:

כא

אבל אשמים אנחנו. מלת אבל פי' אונקלוס בקושטא כמו אבל אשתך יולדת לך בן יהיא הנהיג בתלמוד כאלו אמרו איננו זה אבל זה, ויהיה אבל אשמים אנחנו, כי יוסף חשדם למרגלים והם אמרו שהם כנים ולא מרגלים אבל יש לנו עין שאנחנו אשמים בו במה שעשינו את אחינו (ר' שם טוב):

צרת נפשו בהתחננו. זה יורה לנו שלא מכרוהו אחיו מעולם, שאלו כן היו להם לומר אבל אשמים אנחנו על אשר מכרנו את אחינו:

על כן באה. פירושו על נכון באה צרה זאת ועל הדין, מלשון כן בנות צלפחד דברת (רב"ח):

כב

דמו הנה נדרש. הרמב"ן נדחק לומר שחשבו שכבר מת, וא"צ כי כבר יאמרו דם על הצער עם היותו חי, כמו שאמר דוד ועתה יפול דמי ארצה מנגד פני ה' על ששאול בקש להרגו (רא"ש):

וגם דמו הנה נדרש. כלומר לא אכזריותכם בלבד יפקד עליכם, שלא נתתם אוזן שומעת לדברי תחנוניו, אבל עון היותר חמור מזה תחול עליכם להענש עליו, והוא שהבאתם אותו בסכנת מות, בהשליככם אותו הבורה בכונה לגרום מיתתו, וזהו הנחשב לכם כאלו שפכתם את דמו, ולכן יפקד עליכם כעת עלילת מרגלים שיש עליו חיוב מיתה, כי סכנת נפש נקרא ג"כ שפיכת דם, כי דוד להיותו בסכנת מות לפני שאול אמר אליו (שמואל א כ״ו:כ׳) אל יפול דמי ארצה מנגד פני ה', ולרמב"ן אמר דמו נדרש, להיותו ילד שעשועים ונמכר לעבדות דבר שלא נסה בו, פן מת מפני הצער:

כד

ויאסר אתו לעיניהם. ואח"כ האכילוהו והשקוהו, אמנם מה שאסר אותו עשה לו כדי שיתכפר עונו, כי כמו שאסרו אותו ומכרוהו לעיני כולם ככה עשה להם, וכן השבת הכסף באמתחתם ב' פעמים יתכן שעשה כן שלא יחשדוהו להבא שכל הצער שציער אותם היה דרך נקמה ושנאה, ובאמת לא היתה כוונתו רק שיתכפר עונם, ולכן היה ממלא שקיהם ומחזיר כספם, ומזה יודע להם אח"כ שכל מעשיו לש"ש ושהיתה לו אהבה מסותרת לכל אחיו, שאם היה דרך נקמה לא היה ממלא שקיהם ומחזיר כספם, (הנ"ל):

וידבר אלהם. לא הזכיר הכתוב מה דבר להם כי היא מובן מאליו וכמה מן ההתאמצות היו צריכה ליוסף טרם לקח את שמעון מהם כמבואר ברבה אמר להם זה יהיה חבוש עד שתביאו את אחיכם:

כה

ויצו, וימלאו, ולהשיב. יש פה קצור לשון, והראוי בתשלומו, ויצו יוסף (למלאות כליהם בר) וימלאו את כליהם בר (ויצו עוד) להשיב כספיהם, והוי"ו של ולהשיב תמשוך מלת ויצו גם על מאמר זה (רש"ד), ול"נ דשני וי"וין אלו הם ו"יוי ההמשך להורות על ביאת פעולה זו בסור פעולה אחרת, וטעמו אחרי התמלאות השקים בבר ישיבו בתוכו הכסף, (אלס מאן געפיללט האבען ווירד, זאָלל מאן צוריקקלעגען), ובזה אין המקרא חסר:

כז

אמתחתו. שקים הם הגדולים שבהם נושאים השבר, והאמתחת הוא שק קטן שבו נושאים המיתרים וכל כלי עבודת משאם, ובם משמרים כיסם עם הכסף, וליתר שמירה ישימום בשק הגדול. ונקרא אמתחת בעבור שהוא נמתח כאשר ימלאוהו. ובזה יתיישבו כל הפסוקים משקים ואמתחת המתנגדים (מ"ב), ול"נ שאמתחת הוא שק קטן שעוברי דרך תולים אותם בצוארי בהמה המגיע עד מתחת לפי', ובה ישימו המספוא, והבהמה אוכלת ממנה, והוא צורך גדול לעוברי דרך כדי שיוכלו להאכיל בהמתם בכל עת שירצו, גם במקום שלא ימצאו אבוס לבהמות, ובפרטות לחמורים צריכים לאמתחות כאלה, לפי שאין החמור אוכל מהנשאר ממין בהמה אחרת (כבשבת ק"מ) מקמי תורא לגבי חמרא לא שקלינן. ונקראו אמתחת ע"ש מתיחותו והתפשטותו מעל צוארי הבהמה. ולפי שהאמתחת הוא להספיא ממנו הבהמה (פוטטערזאקק), רגילים הם להטמינו בתוך השק הגדול שבו התבואה שממנו יקחו המספוא, וישימוהו באמתחת לתלותה בצוארי בהמה להאכילה. והנה אם הכסף היה נמצא בתוך שק התבואה לא היתה כ"כ מן התימה, לפי שהיו יכולים לדון שבשגיאה בא הכסף עם התבואה, בעת עסק שימת התבואה לתוך השק, אבל אחר שהכסף נמצא בתוך האמתחת שאין לבעלי התבואה עסק בו, מזה דנו בבירור גמור שבכונה הושב שם, לכן אמר הושב כספי, וגם הנה באמתחתי, לא בלבד שכספם בא לחזרה אף גם זאת שהוא מונח באמתחתי, ולכן לא אמר וירא את כספו באמתחתו כ"א הוסיף מלות "והנה הוא" להורות על הפלגת הדבר, חזרת הכסף והנחתו שלא במקום עסק בעלי התבואה:

כח

מה זאת עשה אלהים לנו. פירש"י להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו, ולשון יב"ע בתרגומו מה דא עביד ה' לא בחובא דילנא, לפי"ז התרעמו על מדותיו ית' כאלו בא עליהם בעקיפים, ומן התימה איך שכחו מהר מה שאמרו אבל אשמים אנחנו. ול"נ אחרי כי מלות מה זאת מופסקות בתביר, איננו מחובר למה שאחריו, והם שני מאמרים, בתחלה היו תמהים ומשתוממים על מציאת הכסף ומצטערים על העליל המכוונת בזה עז"א, מה זאת ! ומיד שמו על לבם שאין זה מקרה אבל מאת ה' היתה זאת להפרע מהם מדה כנגד מדה, וכמו שהצדיקו עליהם את הדין בתחלה באמרם אבל אשמים אנחנו על אחינו, כי ראו שנפרעו מדה כנגד מדה, שהם חשדוהו למרגל ולמוציא דבה, וכמו שהשליכוהו לבור כן נחשדו הם למרגלים ונשלכו לבור ולמאסר, וכן שמעון שהיה העיקר במכירתו נשאר עתה מאוסר בבית המשמר, כן עתה כאשר נמצא הכסף בפי אמתחת לוי, שהוא היה ג"כ העיקר במכירה הבינו כי יד ה' עשתה זאת להם, והצדיקו עליהם את הדין ואמרו "עשה אלהים לנו" אין זה פועל מקרה אבל בא בהשגחה עלינו; והנה (בתענית ט') אמר ינקא דר"ל על מאמרם מה זאת עשה אלהים לנו, אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו (משלי), דעתו כדעת המפרשים בזה שהתרעמו על מדותיו ית', אמנם ר' יוחנן דקא מתמה ואמר, ע"ש. נראה שהבין כוונת המקרא בדרך שביארנוהו, שהצדיקו עליהם את הדין, ע"ש שמפירוש רש"י שם בגמרא אינו נראה כן:

כט

את כל הקרת אתם. וביהושע כתוב ויספרו לו את כל המוצאות אותם, כי קורות הם דברים המזדמנים לאדם לא שיערו אותם מתחלה ולא העלום על לבם כ"כ, כמו פן יקראנו אסון היא מיתה פתאומית בלתי משוערת, ותקראנה אותי כאלה, שריפת שני בניו באש מן השמים, אשר קרך בדרך כי בא עליהם מאחריהם, והנה מה שאירע לשבטים שנשיא הארץ נתנם למרגלים, הם דברים זרים בלתי משוערים, לכן אמרו לשון קורות, אבל לשון מוצאות הם על דברים נתהווים בנוהג שבעולם ומשוערים קודם בואם, כמו שאירע לשני המרגלים דיהושע, כי אחר מלחמת סיחן ועוג לא היה אפשר שלא יהיו רוב יושבי הארץ נמוגים מפני בני ישראל, לכן אמר שם מוצאות (שד"ל):

לו

עלי היו כלנה. לרש"ד הה"א נוספת והראוי כולן והוא כנוי לנסתרות, וחסר המתואר והראוי הצרות כלן; הנה לדבריו היה ראוי לחבר עלי היו במרכא טפחא להפריד מלת היו מן כלנה לחסרון תיבה שבשניהם, לכן נ"ל לפרש מלת עלי לשון התעלות וחשיבות כמו ואת עלית על כלנה, עלה אלהים בתרועה, והוא שם כנוי על בניו חשובי המעלה (מיינע פאָרציגליכסטען), ותיבת כלנה משרש כלה, על ההעדר והכליון והאפיסה, כמו כלו בעשן ימי, ככלות בשרך, והה"א התלויה בסופה במקום למ"ד בתחלתה, וטעמו בני המעולים והחשובים כבר הלכו להם ובאו לידי כליון, דוגמת אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם, לכן הטפחא במלת עלי:

לז

בני תמית. אין לפרש תמית, שימיתם בידים, כי לא תודיעו התורה דברי שטות כאלה, אבל פי' תמית, תחשוב אותם כאילו הם מתים, לבלי הורישם בנחלת אבותם (פיר פערשטאָרבען עראכטען). כעין שתרגם יב"ע תקטול בשמתא, כאמרם (מ"ק ט"ו) מאי שמתא שם מיתה, וכבר מצאנו פעלים מדומיים, כמו כל ונטמאה שבפרשת סוטה, וכדומה. ובחנם הטיח כאן הרלב"ג דברים אשר לא כן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.