הכתב והקבלה/דברים/א

הכתב והקבלה דברים א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אלה הדברים. דע כי חמשת פסוקים הראשונים הם הקדמה של כל הספר, ויש בהם שלשה פעמים לשון דבורו של משה, אשר דבר משה, דבר משה אל בנ"י, הואיל משה באר, כי יש בספר זה ג' חלקים. חלק הא' מתחלת הספר עד ויקרא שקודם עשרת הדברות (בואתחנן ה') והוא מדבר בעניני מוסר. חלק הב' מן ויקרא עד הברכות והקללות שבכי תבא והוא מדבר מהמצות, לכן אמר שם תחלה (מ"ה) אלה העדות והחקים וגו' שהוא ענין אחד עם מ"ש אחריו ויקרא משה. חלק הג' מן הברכות והקללות (כי תבא כ"ז) עד סוף התורה, ואמר שם קודם הברכות (כ"ז ח') באר היטב ואח"כ וידבר משה. והתבונן כי התחלת שלשת חלקי ספר זה כהתחלת ג' הספרים שמות ויקרא במדבר. אלה, ויקרא, וידבר, וזה"ש במדרש, ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות כלומר אותו חלק שבס' דברים שהוא כנגד ס' ויקרא ששם המדובר מן המצות הוא מלא הלכות (הגר"א), והיא הערה נפלאה, ונכון מאד. ולחנם נדחקו המפרשים לחבר ה' הפסוקים האלה לענין אחד, ומהם יעקרו אותם ממקומם ויושיבום בסוף ס' הקודם. והאמת יורה דרכו שאינם רק הקדמה לשלשת חלקי ספר זה:

בעבר הירדן. פשוטו של מקרא הוא להודיע באיזה מקום היה הדבור, כמ"ש במדרש כשהקב"ה מפרסם דבר מפרש באיזה מקום באיזה זמן ועם מי, וכן אמרו בספרי העבודה וכו' שכולן מקומות הן. בעבר הירדן, הוא הכלל ומכאן ואילך הוא הפרט:

במדבר. הוא המקום שדיבר עמם שם:

בערבה. הוא ערבות מואב והוא היה במערבו של מדבר כמ"ש ים הערבה הוא ים המלח שהיה במערב:

מול סוף. הוא ים סוף שהוא במזרח של מדבר כמ"ש מים סוף ועד ים פלשתים:

בין פארן. שהיה בדרומה של המדבר:

ובין תפל. שהוא היה בצפון, ומשום שהמדבר היה ארוך כנגד כולן לכן כ' כולן, והן נחלקין על ה' חלקים, ד' מד' רוחותי' וא' באמצע:

ב

אחר עשר יום. בזה נותן ג"כ סימן על המקום שדיבר עמהם דהיינו שהיה אותו המקום מחורב י"א יום כשהולכין על דרך הר שעיר לקדש ברנע (הגר"א) כי מדבר פארן הוא חלק מן המדבר שהיה סמוך לקדש ברנע, כי בשלוח המרגלים כתיב (שלח י"ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן, וכאן (פי"ט) כתיב ונבא עד קדש ברנע ותאמרו נשלחה אנשים, לכן בחזרת המרגלים הרכיב הכתוב שניהם יחד ואמר (שם כ"ו) ויבאו אל מדבר פארן קדשה, וכיון שהודיע כאן שמקום קדש ברנע הוא מרחק מהלך י"א יום מחורב, ידענו שמקום דבורו של דבורו שהיה במדבר בין פארן היה לו ג"כ מרחק מהלך כזה:

ג

ויהי בארבעים. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה (רש"י מספרי) והא דאמרי' הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים הני מלי בשעת מעשה אבל שלא בשעת מעשה אינו מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כן כתב בצד"ל ובמשכיל לדוד אמר הא דאין להוכיח אלא סמוך למיתה היינו במי שידענו דכבר עשה תשובה מחטאו, אבל למי שעודנו מחזיק בטומאתו אין שום טענה ליפטר מתוכחה:

ד

באדרעי. הוא מקום המלחמה, וטעות סופר ברש"י שכתב שם המלכות (הגר"א), כמבואר (חקות כ"א ל"ג) ויצא עוג למלחמה אדרעי:

אשר יושב. המפרשים יוסיפו מלת ההרכבה וכאלו אמר אשר היה יושב, ויתכן כי יושב הוא פועל הדומה למרובע כמו יושבת בלבנון (ירמיהו כ״ב:כ״ג עיין שם ר"ש ב"מ), שהוא עבר פועל המרובע, (כמו שכתב במקץ, ופרעה חלם), ולזה תרגום יונתן ב"ע כאן יושב יתיב תי"ו חרוקה:

ה

הואיל משה באר. שניהם פעלים עוברים, והיה ראוי ובאר בוי"ו החבור, וכמהו חמק עבר (ראב"ע). אמנם מצאנו פעלים בדרך החלטה תמורת המקור, אל תרבו תדברו (שמואל א' י"ב) ענינו אל תרבו לדבר, וכן ויוסף אברהם ויקח אשה, ולא אוסיף עוד ארחם, שענינם לקחת לרחם, וכן כאן באר כמו לבאר, וכתיב"ע למילפא, ואין צורך לתוספת וי"ו:

באר את התורה. לשון רש"י מרבותינו בשבעים לשון פירשה להם; אין כוונתם על לשונות שאר העמים, כי מה תועלת היה להם לישראל מזה, וגם לרבותינו לא שנו את לשונם לדבר בשפת אומה אחרת, אבל דרך רבותינו לקרוא הכוונה והמכוון במאמר במלת לשון, כאמרם (גיטין ע"ב) אם מתי שתי לשונות במשמע ר"ל שתי כוונות, וכן כאן בשבעים לשונות ר"ל בשבעים כוונות, מסכים עם מאמרם במקום אחר שבעים פנים לתורה, והם הכוונות הפנימיות שבתורה חוץ מן הכוונה הראשונה הפשוטה, וכ"א ברעיא מהימנא (בויקרא ד' כ') שאמר ומתמן הוו ידעין סנהדרין שבעים לשון דאינון שבעים פנים לתורה, ע"ש. ונגד מ"ש (נדה) בעובר במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, אמר (רעי' מהימנא פ' בא מא"ב) וקודם דייתי בר נש בהאי עלמא ויפיק מרחם אמו אוליף לי' שבעים לשון, ע"ש. (העירותי ע"ז לפי שראיתי לאחד מהמחברים שנתחבט במאמרם זה). וסבת אגדה זו הוא לדעתי, ממה שחסר אות וי"ו במלת באר, או מה ששינה מדרך החלטה לדרך המקור לכתוב באר במקום לבאר, ולזה פירשו מלת הואיל לשון חוזק וכח (כמ"ש בוירא הואלתי לדבר, ובשמות ויאל משה), וכמו שיורה שם כח גם על התחזקות המחשבה והסכמת העצה לעשות דבר מה, כמו כי הוא הנותן לך כח (עקב) שתרגמוהו אונקלס ויב"ע לשון עצה, ולזה ישמשו רבותינו מלת כח על כוונה האמתית שבדבר, כאמרם (שבת קי"ב) כל העונה איהש"ר בכל כחו שפירושו בכל כוונתו, ככה יתפרש מלת הואיל על התחזקות העיוני והמחשבי, והתחברות פעל הואיל לפעל באר כענין הסכלת עשה, שהפעל הראשון מבאר גדר ומושג שבפעל האחר, ופירושו עשית בסכלות, וכן נחבאת לברוח שפירושו ברחת בהחבא, ככה פועל הואיל מבאר גדר ומושג שבפעל באר, ופי'. הואיל באר (קראֶפטיג ערקלארט), ר"ל באר להם את התורה בעוצם כוונותי' הפנימיות, ולדברי האגדה מתבארים שני הפעלים כמשמען וא"צ לא להוספת וי"ו ולא להתחלפות במקור. וגם ע"ד הפשט יש מקום לביאור זה כי הרבה מן המצות יחזיר במשנה תורה בהוספות תיבות שהם לתוספת ביאור המצוה, והרבה מן המצות שלא יחזיר אותם רק להזהיר ברוב אזהרות כמו שיבאו בספר זה בעניני ע"ז אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד בכל עונשי העברות, ועל כל אלה אמר הואיל באר. והרא"ם נתן סבה לדברי אגדה זו הואיל ומצינו גבי כתיבת התורה ע"ג האבנים בכי תבא דכתיב באר היטב, והתם פי' בשבעים לשון לפי המרומז במלת היטב, ונילף באר דהכא מבאר דהתם, וכ"כ בעל משכיל לדוד, והם דברים מבוארי הדוחק:

ו

בחורב. אין זה סיני, כי בסיני נתנה התורה, ובהר חורב היה המשכן ששם היו ישראל חונים, ואמרו חז"ל כללותי' נאמרו בסיני ופרטותי' נאמרו באה"מ ונשנו בערבות מואב. נמצא בערבות מואב נשנו הפרטים שנאמרו בחורב, וז"ש דבר אלינו בחורב לאמר (הגר"א דלא כראב"ע שכתב חורב זה סיני), עי' שבת (פ"ט ב') הר סיני שמו ולמה נקרא הר חורב וכו':

י

כככבי השמים לרוב. פי' שלענין הרוב אתם ככוכבי שמים, אבל לענין מנין שיהיו ככוכבים אי אפשר שהכוכבים הם רבים מאד, אלא לענין רוב בלבד כמו שהכוכבים רבים כן אתם רבים (הגר"א):

יג

וידעים לשבטיכם. לשבטיכם לא קאי אידעים בלבד כי אם על כל הנזכרים במעלותם, וטעמו שיקחו מכל שבט ושבט בעלי חכמה בעלי בינה בעלי מדע (הגר"א), כי לפי נגינת הטעם מלת וידעים מתחברת עם חכמים ונבונים, ופי' וידועים בעלי דעה, ובספרי (ע"פ ואקח מכם אנשים חכמים וידועים) זה אחד משבע מדות שאמר לו יתרו למשה הלך ולא מצא אלא לאנשים חכמים וידועים, ע"ש. דעתם מבוארת כי מלת וידועים הוא תואר לבעלי מדע, ומה שאמרו כאן בספרי וידעים לשבטיכם שיהיו ידועים לכם ואתם מכירים אותם, אין כוונתם בזה לפרש כן פשוטו של מקרא הפך הנגינה, אבל ירדו לעומק משקל מלת וידעים כאן שאינו בא במשקלו הראוי, כי לבעלי מדע ראוי לקרותם בשם יודעים, כמו לא ליודעים חן (קהלת ט׳:י״א), ומדשינה לקרותם כאן ידועים בתמונת פעל בינוני, פירשו בו כוונה שניי' ג"כ. ושפיר כ' הרמב"ן וידעים כלומר שמעלתם ידועה ונכרת למנותם שופטים, וכלל מעלות השופטים, במלת וידעים, כי השופטים צריכים להיות אנשי חיל יראי אלהי' אנשי אמת ושונאי בצע כאשר אמר יתרו, ואלו היו ידועים לשופטים מתחלה, כי היו הכל אומרים ראוי להיות שופט, עכ"ד. ויראה שהוא דעת רשב"ג שאמר בספרי אחרי דברי ת"ק (המובאים ברש"י) וז"ל אין כל ישיבה וישיבה יושבת עד שיהיו הבריות מרננות אחריו ואומרים מה ראה איש פלוני לישב ומה ראה איש פלוני שלא ישב לכך נאמר וידעים לשבטיכם שהיו ידועים לכם, ע"כ. ודע דמלות ואם הגון הוא שכ' רש"י אינו בספרי, ויראה שמעצמו הוסיפם לכלול גם דברי רשב"ג. ולרמב"ם (פ"ב מסנהדרין ה"ז) וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות, בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ידועים מענין כי ידעתיו למען אשר יצוה שענינו אהבה וחבה:

ואשימם בראשיכם. חסר יו"ד, אשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם שהיה להם למחות ולכוין אותם לדרך הישרה (רש"י מרבותינו ברבה ובספרי ובילקוט יחזקאל סי' ג', ויש ביניהם שנויי לשונות), כבר העיר הרוו"ה דמה שכתוב בלשון רש"י חסר יו"ד הוא תוספת מתלמיד טועה ואינו בדברי רבותינו, כי בכל הספרים הוא מלא יו"ד עפ"י המסורה, ובכוונת הדרשה אמר שהחליפו שי"ן שמאלית בשי"ן ימנית והוא לשון אשמה, והמ"ם לכנוי וטעמו אאשים אותם, כלומר אתלה האשמה בם ר"ל בראשיכם ע"ש בדבריו ובדברי רא"ם וצד"ל; ודבריהם דחוקים מאד כי עדיין קשה התחלפות שימה בלשון אשמה, גם לא הודיעונו המפרשים הסבה מה זה היה לבעל הדרש לנטות מדרך הפשט, ונ"ל שהבי"ת אשר במלת בראשיכם הוא כאן שלא על דרכי לשון הנהוג, כי בכל התמנות נשיאות יאמרו הכתובים לשון על או בחבור הלמ"ד אחריו, כמו ושמו להם ראש אחד (הושע ב׳:ב׳) תשימני לראש גוים (תהלים ח"י), והיה ראוי לומר כאן ואשימם לראשיכם או לראשים עליכם, ולסבת זרות הבי"ת מצא בעל האגדה מקום אל דרשתו, ואין דרשה זו עוקרת פשטי' דקרא לגמרי, כי מצאנו לשון שימה סתם אשר יורה על ההשגחה העיון והתבוננות, כמו ושם דרך (תהלים נ') המשגיח על דרכיו, מבלי משים (איוב ד׳:כ׳) מבלי השגחה, וכן כאן מלת ואשימם מענין זה, ר"ל אעמיד אותם למשגיחים (איך שטעללע זיא אן צו בעאָבאכטערן), ומלת בראשיכם יפורש לבעל האגדה מענין ראש עשה כף רמי' (משלי י' ד'), וכן ניר ראשים (שם י"ג כ"ג), ויכנו את המחוסר דעת התורה והמצוה בשם עני, אמרו (ב"מ ע"ח) לחונן דלים יקבצנו, המחוסר מן המצות קרוי דל, כפירים רשו ורעבו רשו ממצות רעבו בתורה, ובא כמהלך רשך (משלי וי"ו) חסרונך, דבר שאתה רש ממנו, והוא משל על העני במצות, ומזה כאן במלת בראשיכם כלומר בדברים שאתם רשים וחסרים מהם (אין בעטרעף איירער שוואֶכען, איירער מאנגעל), והם דרכי התורה והמצות אשר כל אדם נעדר מלדעתם מעצמו בלתי קבלתן אותם מרבו, ובי"ת בראשיכם הוא בי"ת הענין, כמו אשר עשה ה' בבעל פעור (לקמן ד' ג') בדבר בעל פעור, וכן כאן בדבר ראשיכם, הנה על כל הדברים האלה אשר הם נעדרים מידיעתכם יהיו הם למשגיחים להורות אתכם את הדרך אשר תלכו בה, וזהו המכוון במלת ואשימם בראשיכם, ואחרי שעיקר העמדת הנשיאים לתכלית זה, הנה אם יסוגו אחור מלמלא התכלית הנרצה מהם, והעם ילך שובב מסבת מניעתם ההשגחה המוטלת עליהם, הנה הנשיאים מתחייבים בנפשם לאשמת העם בהם, כי כל רועה שלא ישמור הצאן המסור תחת ידו חייב בנזקיהם:

טו

חכמים וידעים. ולא אמר נבונים מפני שהם נכללים בכלל חכמים, כי כל דבר שחוזר ושונה אותו אומר אותו בפעם שני' בדרך כלל ולא בפרט, כמ"ש (ראשית א') וירדו בדגת הים ושם (כ"ח) ורדו בדגת הים ובכל חי', וכ"ה בהרבה מקומות, ורבותינו שאמרו ונבונים לא מצא, אין כוונתם שלא נמצאו בכל מחנה ישראל אישים נבונים, שהרי כתיב מבני ישכר יודעי בינה, אבל כוונתם שבכל ע"ח אלף ושש מאות ראשים היו כל המעלות, חוץ מן הנבונים שבמעט ממקצם לא היו נבונים (הגר"א):

שרי אלפים ושרי עשרת. כל ארבעה מינים האלה היו נצרכים אל המשפט, כמ"ש ושפטו את העם בכל עת, ומ"מ כל מין מן השרים היה לו התמנות מיוחד אליו לבד, וזה שרי האלפים היו המנהיגים במלחמה לצאת ולבוא, ושרי המאות היו מיוחדים גם להיות שופטי העם ממש, כמ"ש (מדבר ל"א) ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, וכן ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא שרי האלפים ושרי המאות, אמנם שרי החמשים היו מיוחדים ללמד תורה לישראל, והם הנקראים בכ"מ זקנים, והם המעולים שבכולם, ולכן בקללות התחיל בהם, כמ"ש (ישעי' ג' ג') הנה ה' מסיר מירושלים וגו' שר חמשים, וארז"ל (חגיגה י"ד) שיודע לישא וליתן בה' חומשי תורה שיש בה חמשים פרשיות, אמנם שרי העשרות היו מיוחדים להיות שוטרים לקיים הפסק דין, והיו הזקנים כפל כנגד השופטים לפי שהמשפט אינו אלא ביום, וללמוד התורה בין ביום בין בלילה (הנ"ל). ודבריו קלורין לעינים, ונתיישב בם תמיהת התוס' והר"ן (סנהדרין י"ז) דהיכא אמרי' שרי אלפים היו שש מאות, ושרי מאות ששת אלפים, ושרי חמשים י"ב אלף, ושרי עשרות ס' אלף, דהא כדמפקי' מס' רבבות ת"ר לשרי אלפים לא משכחת עוד ו' אלפים לשרי מאות, וכדמפקת כל הני לא מצינו עוד לשרי אלפים י"ב אלף, וכש"כ דלא משכחת לשרי עשרות ס' אלפים. ולדברי הגר"א אין מקום לתמיהתם, כי אף שכולם היו שופטים מ"מ כל אחד היה לו עיקר התמנות לבדו, שרי אלפי' להנהגת המלחמה, שרי מאות לשפוט את העם, שרי חמשי' ללמד תורה ברבי', ושרי עשרות לשוטרי, לרדות על קיום פסקי הדייני' (וכנגדם סידר יתרו ארבע מדרגות, אנשי חיל, הם שרי אלפים, שיש להם כח לסבול טורח המלחמה ולא יפחדו מאויב המתקומם כנגדם, ויודעי, בטוב הנהגת אנשי חיל המלחמה. יראי אלהים, הם שרי מאות שיראתם על פניהם מפני הש"י ולא יגורו מפני איש מלשפוט כפי האמת. אנשי אמת, הם שרי חמשים העוסקים תמיד בתורת אמת. שונאי בצע, הם שרי עשרות שלא יטו אחרי בצע כסף ברדותם את בעלי דינים לקיום הפסק), ואחרי שכל אחד מארבע כתות השרים היו לו התמנות מיוחדת, הנה לא נגעה אחת בחברתה כלל בעיקר התמנותם, ובזה לא יתמעט כמות האחרונים מחמת הראשונים. והנה לרבותינו היה מספר כל השרים שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות, ותמהו כל המפרשים על המספר המופלג למנות שרים רבים מאד שהם שמינית המחנה, והכתוב אמר בפשע ארץ רבים שרי' הלא שלמה לא מינה רק ששת אלפים כאמור בדברי הימים, והיו ישראל י"ג רבוא כמ"ש בשמואל כשמנאם דוד, (ולסבת קושי' זו נטו מפרשי הפשט מדעת רבותינו ומפרשים בדרך שיתמעטו מכמות השרים, וכבר העירותי בפרשת יתרו על פירושם ומבואר כי הלכו בדרך לא נכונה), ולדברי הגר"א קושיתם מעיקרא ליתא, כי לפי עיקר התמנותם גם כמותם הוא לפי הראוי:

טז

ובין גרו. זה בעל דינו שאוגר עליו דברים, ד"א ובין גרו על עסקי דירה וכו' (רש"י מספרי), ואמר רוו"ה כן הוא מדרך העברים להטיל אחת מן האותיות אהי"ו על הפעלים השניים ולעשותם שלישיים, ולפעמים יכפילו האות האחרון גם יוסיפו נו"ן בראשם או בסופם, ועיקר פתרון המלה לא זז ממקומו, אך נשתנה בצד אחד מצדדי הוראה, ולכן יגר ואגר ונגר וגור וגרה וגרר אין בעיקר יסודותם כ"א גר, והענין המובן מן גר הוא עיקר פתרון כולם בשנוי איזה צד מצדדי הענין הנבדל ההוא, והנה יגורו עלי עזים (תהילים נ״ט:ד׳) וחברו מפעלי עלומי העי"ן ע"מ ישובו, והמה לשון אסיפה וכניסה כמו אוגר בקציר, ולכן גם לא תגורו מפני איש שבסמוך יתכן גם הוא להיות לשון אוגר בקציר וכפירש"י, והנה גרו לפי משקלו יתכן להיות לשון גירות מבעלי עלומי העי"ן, גם מבעלי פ"י ע"מ אשא דעי, גם מבעלי ל"ה ע"מ עצו, ומגזרת יגרה מדון (משלי ט״ו:י״ח), גם מבעלי הכפל ע"מ לבו, אלא שנצרר הגימ"ל בעבור הרי"ש כמשפט הלשון, והאמת שכולן איתנהו בי':

יז

לא תכירו פנים. ר"י אמר לא תכירהו אם הוא אוהבך, רא"א לא תנכרהו אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו (סנהדרין ז'), שרש נכר כולל ב, מושגים דבר והפוכו, הא' ידיעה והכרה (ערקעננען), ויכר יוסף את אחיו, ומזה פי' ר"י כאן, והב' זרות וריחוק (פערקעננען) פן ינכרו צרימו (דברים ל"א), ייחסו הפעולה לזר לא עשהו, ואותתם לא תנכרו (איוב כ״א:כ״ט) שלא יהיו זרים בעיניכם, ומזה המין פי' ר"א גם כאן:

יט

אשר ראיתם. אל הנוסעים עצמם ידבר ובודאי ראו, ומה לו לומר אשר ראיתם, ויתכן שכולל בלשון סתמי מה שאמרו בספרי כאן, שראוי נחשים כקורות ועקרבים כקשתות סרוחים ומושלכים לפניהם, וכדומה מדברים הנעלים על דרכי הטבעי כעמודי אש הבאר והמן, ומלת אשר הוא שם דבר, על המשובח והמפואר, ובהזכירו הליכתם במדבר לא חדל מלהזהיר להם בלשון סתמי מה שראו מהדברים המשובחים והמופלאים, ואמר אשר ראיתם (רוהמפאללעס האבט איהר געזעהען) והוא כמאמר מוסגר:

כב

ויחפרו. לא נתכוונו אלא לבושתה של א"י כתיב הכא ויחפרו וכתיב התם וחפרה הלבנה (סוטה ל"ד), כוונתם להבדיל בין תור ובין חפירה ששניהם הוראתם החיפוש והבדיקה במדינה אחרת, וההבדל ביניהם, כי תור הונח על ההולך לארץ אחרת לבדוק אותה כפי מה שהיא בתכונתה, אבל חפירה הונח על המחפש והבודק את חרפת הארץ וגנותה לגלות קלונותי', ולזה שיתפו רבותינו לשון חפירה על הריגול עם חפירה על הבושה והחרפה. לכן בפרשת שלח לא הוזכר רק לשון ויתורו, אמנם כאן אשר יוכיחם על רוע מעלליהם, כי נתגלה כי כל שאלתם בשליחות האנשים לא היה לתור לדעת ערכה, כ"א לחפור לגלות חרפתה (תלפיות); ודע דבש"ס שלפנינו איתא שם מרגלים לא נתכוונו וכו' מלת מרגלים הוא שיבוש, דקרא מן המשלחים ידבר לא מן השלוחים. ובילקוט פ' שלח ליתא למלת מרגלים, וכ"נ מפירש"י שם בגמ'. אמנם לא שבק קרא מלשנות גם בשלוחים עצמם לגנותם, כי שם בשלח נאמר בהם ויתורו, וכאן אמר (פכ"ד) וירגלו שהוא ג"כ החיפוש לגנות, כמבואר, ע"ש:

כה

ובצורות בשמים. נ"ל שאין בשמים דרך גוזמא, כי לא תעתיק התורה דברי פחותי הערך המדברים בהפלגות דברים, והרי משה עצמו אמרו ג"כ (עקב ט'), אבל בשמים הוא ענין השתוממות והפלאה (ערשטוינען), כמו על יומו נשמו אחרונים, פנו אלי והשמו (איוב כ״א:ה׳), אשר שם שמות בארץ (תהלים) [עמ"ש ריש בראשית], וטעמו כאן גודל הערים וחזקם הוא בדרך נפלא מאד עד שאדם משתומם עליהם (אין איינער וואונדערבארען ארט), ומענין זה אמר תהלים. השמים שמים לה' השמים השני ג"כ לשון השתוממות והפלאה, כלומר השמים ברא ה' לעיני בני אדם להיותם משתוממים ומתפלאים על גודל כבוד ה', כי הרואה מעשה ה' הגדול והנורא אשר עשה בשמים ממעל, גודל גופים השמימיים, גבהן מן הארץ, חוקותיהן מסלותיהן ומרוצותיהן, ופעולות ב' המאורות הגדולים איך ישימו משטרם מרום מעמדם לעומק הארץ מתחת, המדה והמספר והמשקל שהנובעו ביצורים הנפלאים האלה, עד שלא תשבע עין לראות הוד תפארתם, ולא תמלא אוזן משמוע את כבוד האל אשר יספרו, ותבונתו אשר יגידו, הלא ישתומם האדם על העוז העליון היוצר כל אלה, ומגדלות היצורים האלה ותפארתם הלא יתפלא ויפול לבו בקרבו על רוממות עושה כל זאת, וימלא יראת ה' כבודו ורוממותו. ואמר עוד והארץ נתן לבני אדם, כלומר וכן הארץ נתן לבני אדם להיות שמים לה', כי בראות האדם העולם בנוי בברואים פרטיים אין מספר, וכולם מתאימים זה לזה בתבונה נפלאה (הלא יתמה לב המתבונן בהם ויגידו לו כי האל ממעל נעלה על כל מחשבה נבדל מכל המעשים עד אין חקר), הארץ הים והיבשה עם צאצאיהן וצבאותיהן, היצירות היותר קטנות שבהם, אשר אף אם היו אלף פעמים גדולים ממה שהם לא תראם עין האדם, זולתי ע"י מראות המגדילים את המוחשים על אחת רבבות רבות, ובכל זאת הם בריות גמורות מתוקנים באברים הנצרכים להם, הלא ישתומם לב המתבונן בהם ויתפלא לאמר מה רם ונשא האדון אשר עשה כל אלה, ומה מאד נעלה ונשגב לאין חקר ונפלא מכל גדולה וכבוד שיוכל האדם לדמות בדעתו; ומערכת המקרא הוא כזה% השמים... שמים לה' (היממעל אונד ערדע איזט דעם מענשען הינגעגעבען דען אללהעררן אנצושטוינען).... והארץ נתן לבני אדם... שמים לה' שבדלת הראשון ישרת גם לשני, וכן נתן לבני אדם שבדלת השני ישרת גם לראשון, כדרכי השיר, ומנין הדלתות שוים כמעט בתנועותיהם. ואם תפרש מקרא זה כפשוטו, יש בו מן הזרות הגדולה, דמלשון והארץ נתן לבני אדם יהיה משמעותו כאילו עזב ה' את הארץ חלילה, אמנם לדברינו מיושב על מכונו:

כט

לא תערצון מפניהם. מלת ערץ אין הנחתו הראשונה על השבירה כ"א על שפע כח גדול ועצום (געוואלטיג, אללמאכט), ושם התואר עריץ כמו פריץ, ונאמר לשבח ולגנאי, כמו וה' אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ׳:י״א) פי' שעשה אותי לא כגבור פשוט כ"א כגבור עריץ שהוא נוסף על גבורתו עד שאין לשום דבר תקומה לפניו, על כן רודפי יכשלו, ומזה שעריץ הוא לשבח יתואר הבורא ית' בתואר עריצות, כמו ואת אלהי ישראל יעריצו (ישעיהו כ״ט:כ״ג) היינו התייחס לו יחוס שהוא עריץ בעל כח רב, כענין ותקדישו את קדוש יעקב (שם) דהיינו התיחס לו מעלת הקדושה; ויש עריץ לגנאי (געוואלטסמאנן) כמו ומיד עריצים תפדוני, והיינו בזמן שאינו סומך על מה ששורת הדין נותן רק משלים לו כל דבר בכחו ועוצם ידו יהיה ביושר או לא; ומענין העריצות לזולתו הוא מה שנאמר כאן, לא תערצון ולא תיראון מהם, והוא ענין יחוס העריצות לזולתו לומר עליו שהוא עריץ ומשופע בכח גדול לכן מתירא לעמוד לפניו, והוא מן הפעלים שהוסב תואר הפעל אל הנפעל, כמו לעולם בהם תעבדו, לא תעבד בו עבודת עבד שהענין נעבד ממנו, וכן תעיתי כשה אובד היינו נאבד, ארמי אובד אבי היינו מאביד, ובלשון חכמים החולץ ליבמתו היינו מקבל החליצה, כן לא תערוץ מפניהם ר"ל לא תחשוב שהם עריצים שתירא מפניהם (איהרע געוואלט ניכט אכטען), (רש"פ):

לא

ובמדבר אשר ראית אשר נשאך. במכדרשב"י (תצוה קפ"ג ב') האי קרא הכי מבעי לי', ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית וגו' ע"ש. ונ"ל דמלת אשר הוא שם דבר, מן אשרוני בנות, ואשרו אתכם כל הגוים שהוא לשון שבח ותהלה, ועל שבעת המינים שנשתבחה בהן א"י אמר קרא (קרח י"ח) בכורי כל אשר בארצם כלומר המשובח, ועל הארון והשלחן שבמשכן שהם היותר מקודשים אמר (במדבר א' נ') ועל כל אשר לו. כן מלת אשר כאן, וטעמו במדבר ראית דברים שהם לשם ולתהלה בכל הארץ, (האסט ווירדיגקייטען געזעהען) וכלל בזה כל הנסים והנפלאות שראו במדבר. לכן יש טעם מפסיק במלת ראית:

לז

התאנף ה'. ת"א ויב"ע הוה רגז מן קדם ה', וכ"ת ויתעבר ה' (לקמן), לא רצו לפרש כפשטות משמעות בהתפעל שהוא חוזר על עצמו וכפירש"י, נתמלא רוגז נתמלא עברה וחימה, דא"כ אנו מייחסים לו ית' התפעליות הכעס האף והחמה, וזה לא יתכן אליו ית' המרוחק מן התפעליות גשמיות תכלית הריחוק, לכן פי' לשון התפעל בענין זה לפעל יוצא, כמו כל כלי עץ תתחטאו (מטות ל"א) שהכלים הם נפעלים, וכן והתנחלתם אותם (ויקרא כ״ה:מ״ו) והרבה כיוצא בהם, כמ"ש בויתנכלו בוישב, כי העמל והצער המגיעים לאדם ממנו ית', יורדים ובאים ע"י אמצעיים, אם ע"י רוחניים מלאכותיים, אם ע"י סבות טבעיות, והאמצעים האלה היוצאים ונמשכים ממנו ית', אשר כיוצא בהם באדם הם מתכונות נפשיות והתפעלות התרגשות פנימיות, כמו הקנאה והנקמה והכעס, ממנו ית' יבאו כל אלה כפי התחייבות הנענשים, לא מצד התפעליות חלילה, רק מצד כי הוא ית' אמר ויהי ובהשגחתו, אם מצד גרם מעשי האדם, או שכך גזרה חכמתו העליונה בצדק, ואין כאן רק יושר וצדק היורד על פי מדות בני אדם והשתנותם מצד עצמם עד שהם בלתי ראויים לקבל הטוב השופע ממנו ית', ואז ימציאום דברים המכעיסים אותם, המביאים עליהם אף וחמה. דמיון לזה שופטי המדינה שיצא מלפניהם עניני דין ועונש לחייב בם אדם, שיצוה בד"מ בשריפת איש, והם בלתי כועסים ולא קוצפים עליו, רק מצוים כן מפני שנראה להם שכך היושר והמשפט, והנה אף שהשופטים האלה לא יתפעלו כלל ממדת הכעס והנקמה בעת חריצת משפטם כ"א כך תגזור יושר דעתם, בכל זאת השוטר הגומר את דין השופטים האלה, ומכה את הרשע, והשורף את המחוייב בשריפה, א"א בלתי הלבשת מדת הכעס בשעה זו, ככה הדין הצדק המשתלשל ממנו ית' לבוא על האדם ע"י סבות אמצעיות להאביד הונו להורידו מטה להחליאהו וכדומה, נקראים אף כעס ועברה מצד האדם אשר פוגעים בו. לכן לא פי' המתרגמים התאנף התעבר כפעולה החוזרת על עצמותו יתברך, כי חלילה לאל מלהתפעל, אבל הוא התפעל היוצא, שהדין הצדק היוצא ממנו יתברך נקרא אף ועברה ע"ש סוף פעולתם (דומה למאמר וטחני קמח שנקרא החטים בשעת טחינתו קמח ע"ש סופו), כשבאים על האדם לגמור בו הגזרה שיצאה ממנו יתברך, לכן תרגמו הוה רגז מן קדם ה' (פעראנלאסטע צאָרן); ובדרך זה יש להבין גם שאר לשונות של אף הבאים בכנויים, והנסמכים אל ה', כגון וחרה אף ה', וחרה אפי, כי אש קדחה באפי, למה ה' יחרה אפך, אשר הפך ה' באפו, דבאמרו אף ה' אין המכוון בו כבמאמר ויחר אף בלק וכדומה הנאמר בבני אדם, כי שם הוא סמיכת הדבקות והחבור, כי האף דבוק בהם בעצמם והמה מצד טבעם מתפעלים מהמיון ורגשת הכעס והחמה, אמנם בסמיכות אף אל ה', יורה סמיכות הסבה שממנו, ר"ל האף היוצא והנמשך ממנו ית', כמו ישועת ה' שהוא סמיכות הסבה שממנו הישועה, הבאה ונמשכת ממנו אל האדם ע"י סבות אמצעיות, ככה אף ה', האף היוצא בגזרתו ית' ע"י סבות אמצעיות ומגיעים לאדם, ואין האף דבוק בו ית' חלילה, כי אצלו הוא דין צדק גמור, רק נקרא בשם אף בהשתלשלו ע"י הסבות להמשך על האדם. וכן המכוון כשבא בכנויים, כי באדם האף דבוק בו בעצמותו, כי כל פנימיותו מתרגשות ומתפעלות בו, והוא אצלו כנוי הקנין, אמנם אצל הבורא חלילה לפרש כן, אבל הכנוי יורה על הסבה שממנו, כמו ואני נסכתי מלכי, שהמכוון בו כנוי הסבה שממנו מלך שאני יעדתי אותו להיות מלך, וכמו וישמור משמרתי, שאין לפרש הכנוי כמו בעל משמרתי אעמודה, כ"א מה שצויתי לשמור, ככה אש קדחה באפי כוונתו באף שממני, האש קודחת באף הבא על האדם מסבתי:

בגללכם. באמת העיד הכתוב יען לא האמנתם בי ואיך אמר בגללכם, אבל טעמו בגלל מריבתכם, (רמב"ן). והרא"ש אמר, כי מה שנגזר עליהם לבלי הכנס לארץ היה מדה כנגד מדה, הם לא האמינו ביכולת ה', לכן לא יכנסו לראות ביכלתו, אבל משה שלא חטא ביכולת ה' לא היה ראוי לעונש זה, אבל נגזר עליו להקבר כאן שבזכותך הם באים עמך, כמ"ש במד' מלה"ד לשפחה שנפל דלי שלה לבור התחילה לבכות, באה שפחת המלך ונפל דלי זהב שלה, מיד התחילה משחקת ואמרה מי שיוציא דלי הזהב יוציא דלי שלי, וזהו המכוון במלת בגללכם, כלומר עונש לא תבא שם איננה מדה כנגד מדה, רק בגללכם ניתן לי עונש זה להקבר כאן; אמנם לפי' זה היה ראוי לומר בעבורכם לא בגללכם, כי בגלל ישמש על הסבה המוקדמת, ובעבור על הסבה המאוחרת, כמ"ש בפ' בא בעבור זה עשה ה' לי:

מא

חטאנו לה'. לא הייתם מתחננים נכח פני ה' להתודות לפניו עד אשר ישוב לרחמכם. כי חשבתם לרפאות שבר עונכם על נקלה באמרכם רק אלי חטאנו לה', וכאילו בהוצאת דברים אלה מפיכם כבר נקיתם מפשעיכם, בלי הצטרכות הכנעה יתרה אליו ית' כראוי באמת לשבים מפשעיהם, להשתפך נפשו לפני ה' ולאמר חטאנו לך, בנכח ולא בנסתר:

מד

כאשר תעשינה הדבורים. לא בחרב חנית וכידון רדפו אחריכם להבריחכם, כ"א כדבורים אשר תפוצינה הנה והנה ויגביהו קול נהימה, אשר כל שומעו יברח פן יוזק מעקיצתם, כן הם הבריחו אתכם בקול הברה לבד, ואחרי ניסתכם התחילו להכות אתכם (רמ"א):

מה

ותבכו לפני ה'. לא היתה הבכי' על אשמתכם מתוך תשובה וחרטה, כ"א על אשר רדפו והכו אתכם, עד שהוצרכתם לשוב אחור מפני האויב, לכן לא שמע ה', ולזה אמר ותשובו ותבכו:

מו

כימים אשר ישבתם. ערש"י, ובדרך הפשט יתכן טעם המקרא כמספר הימים אשר התעכבתם לשבת בקדש לשלוח מרגלים והמתנתם ארבעים יום עד בואם להודיעם מטוב הארץ. במספר הימים האלה נענשתם לשבת ולהתעכב בקדש שנים רבים, כנאמר במספר הימים אשר תרתם תשאו את עונותיכם ארבעים שנה, ואף שלא התעכבו ארבעים שלמים כ"א ל"ח שנה, ככתוב (לקמן ב' י"ד) זה היה מחסד העליון ית' להמם מקרב המחנה תוך מ' שנה שלא יגרמו לבניהם להתעכב עוד במדבר כמ"ש רש"י שם, ונחשב להם גם שנה ראשונה שקדמה לשלוח מרגלים, כמ"ש רש"י (שלח י"ד ל"ג). והראב"ע נדחק כאן במלת ושבתם:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.