הכתב והקבלה/במדבר/לג

הכתב והקבלה במדבר לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

מוצאיהם למסעיהם. פירשוהו מקומות שיצאו משם לנסוע למקום אחר, וכת"א מפקניהון למטלניהון. ורבותינו אמרו במדרשם משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך, כך א"ל הקב"ה למשה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, ע"כ. לדבריהם נראה שפירשו מוצאיהם ענין מקרה כמו את כל המוצאות אותם (יהושע ב' כ"ג) את כל התלאה אשר מצאתנו (יתרו) דכפי הנראה כל אותן מקומות המסעות שהוזכרו בפרשה זו לא היו מקומות הישוב, מעדות הכתוב (דברים ח') המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב לא מקום זרע ותאנה ורמון וצמאון אשר אין מים. ואה"כ (ירמי' ב') ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, ומזה כתב הרמב"ם כי המדבר שהלכו בו ישראל לא היה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כאותן המדבריות ששוכנים בו הערביים שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם להיות נזון מאילנות ועשבים הצמחים שם, אבל לא היו קרובים אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה ולא היה שם מים כלל ולא היה בטבע שיחי' שם אדם אפי' יום אחד כש"כ עם כבד כשש מאות אלף בכמות זמן רב כארבעים שנה. מכל זה מבואר ששמות מקומות המסעות שהוזכרו כאן אינם שמות עצמים שהיה להם מקודם, אבל הם שמות המונח להם ע"ש המאורע כאשר חנו בהם ישראל, וכמו שהיה הנהוג מקודם לקרות שמות ע"ש המאורע כבית אל לוז ובאר שבע, ככה הם שמות המסעות האלה (וכמו שיבוא לפנינו בשם תיב"ע) דומה לזה אמרו בירושלמי כשהיו ישראל מתלוננים במסעות היו שומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, ואמר עליו הרב"ח כשהיו חוטאים ונוסעים במחשבה רעה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם להענישם, ע"ז נאמר ויחנו בחרדה ויחנו בדפקה ויחנו במרה. וכשהיו זכאים ועושים רצון הש"י היתה מדת הרחמים מגינה עליהם ע"ז נאמר ויחנו בהר שפר ויחנו במתקה, וזהו לדעתי המכוון במה שאה"כ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כלומר כתב את כל המקריים אשר מצא אותם בכל מסעיהם (שריעב איהרע עראייגניססע בייא איהרען רייזען), והוא בעצמו מה שהזכיר אח"ז שמות חנייתם, כי השמות הם בעצמם הוראה על המקרה שקרה לישראל בהם. והא לך מה שאמר יב"ע בתרגומו על שמות המסעות, ויחנו בסכות, אתרא דאתחפיאו שבעת ענני יקרא - ברפידם, מטול דרפון ידיהון מפתגמי אורייתא לא הוה תמן מיא למשתי לעמא - בקברות התאוה, בקברי דמשאלי בשרא - בחצרות, אתרא דאסתגרת מרים נביאתא - ברתמה, אתר דמרבי אילני רתמי (ולשון רש"י ע"ש לשון הרע של מרגלים שנאמר לשון רמי' גחלי רתמים) ברמון פרץ, ברומנא דמתקיף פירוי - בלבנה, אתר דתחומין לה מלבינתא בניין - בקהלתה, אתר דאתכנשו קרח וסיעתי' על משה ואהרן - בהר שפר, בטוורא דשפירין פירוי - בחרדה, אתר דתווהו על בישתא דמותנא - במקהלות, אתר כנופי' - בתחת, בארעית מקהלות - במתקה, באתר דבסימין מוהי - במוסרות, באתר מרדותא - בבני יעקן, בבירי עקתא - בחור הגדגד, בשקיפין ואתרא מתקרי גדגוד - ביטבתא, אתר טב ונייח - בעציון גבר, בכרך תרנגולא - במדבר צין, טוור פרזלא - בצלמונה, אתר חובאי זכור, ותמן עקת נפשא דעמא באורחא - בפונון, אתר דגרי ה' בהון ית חיוון קלן - בדיבון גד, בדיבון בית מזלא - עלמון דבלתימה, תמן אתכסיית מנהון בירא על דשבקו פתגמי אורייתא דבסימין כדבלתא. הנה תרגומו מסכים עם מה שאמרנו:

על פי ה'. דבוק עם ויכתב משה להורות כי גם מכתב המסעות האלה היו ממצות ה' עליו, דלא כראב"ע שמחברו עם למסעיהם, כלומר למסעיהם שהיה עפ"י השם, וכבר השיבו עליו מן הטפחא דלמסעיהם שהוא מפסיק יותר מן האזלא שבמשה, שזה יורה היותו כמאמר מוסגר:

ואלה מסעיהם למוצאיהם. אחר שהודיע מקודם כי משה כתב כל הקורות המוצאות אותם בכל מסעיהם, התחיל להודיע שמות מקומות מסעיהם אשר הונח עליהם ע"ש המקריים אשר מצא אותם בהם. לכן אמר תחלה מוצאיהם למסעיהם וכאן בהיפך:

ג

ביד רמה לעיני כל מצרים. טעמו לעיני מצרים שהיו כעת מלאים ביגונות ואנחות והם היו יוצאים ברוממות השיר והתודה וזהו ביד רמה (מיט האהעם דאנק) (כמבואר ריש בשלח):

ד

באלהיהם עשה שפטים. אין כאן מקום להודיע זה, ויתכן לפי המבואר שהמצרים היו מחזיקים לבכוריהם לאלהות, ועליהם נאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (דיא פערגאֶטטערטען) לא על אלילם של עץ ואבן, כמבואר בא י"ב י"ב, א"כ סיפא דקרא פירושא דרישא, להודיע סבת מהירות השתדלותם לקבור בכוריהם, כי לא אמר ומצרים קוברים בלשון קל כ"א מקברים בפיעל, להורות על התחזקותם לקברם מהרה, שלא נהגו באלה כדרכם בשאר מתים להשהותם כמה ימים טרם יקברום, אמנם לפי שמיתת בכוריהם היה להם לחרפה ולדראון עולם, לראות המקודשים בעיניהם כאלהות כפגרים מתים שוכבים קרב חוצות, לכן התחזקו למהר קבורתם. והוי"ו במלת ובאלהיהם היא וי"ו הסבה כוי"ו והיא בעולת בעל, וטעמו לכן מיהרו להתעסק בקבורת בכוריהם, לפי שבמיתתם נעשו שפטים באנשים שהיו מחזיקים אותם לאלהיהם, והיה כקוץ בעיניהם לראותם מושלכים כדומן על פני האדמה:

י

ויחנו על ים סוף. לא חזרה ישראל לאחוריהם עד שפגעו עוד הפעם בים סוף, אלא כשעברו תחלה את הי"ס לאורך הים היו עוברים, והכי היו נוסעים והולכים אח"כ במדבר לאורך הים, ואחר קצת ימים בבואם למרה היו עדיין אצל הים, (תוס' ערכין ט"ו א' ד"ה כשם) ובמכילתא (בשלח פרשת ויסע) מבואר היפך דבריהם, דאיתא התם מצינו שחזר מסעם לאחוריהם שלשה מסעות שנאמר ויסעו מפי החירות ויחנו במרה ויבאו אילמה ויסעו מאילם ויחנו על ים סוף, והכי מצאתי בספרי (ר"פ דברים) שהוכיחן על מה שעשו בים סוף והימרו בתוך הים והפכו עורף כלפי משה שלש מסעות. וע"ש בזרע אברהם:

מט

אבל השטים. תרגם אונקלס מישר שטים. ופירש רש"י מישור של שטים אבל שמו, ודעת הרמב"ן (בפ' לך לך באיל פארן), כי אבל השטים, ואבל מחולה שתרגומם מישור הוא המקום הנרחב אין בו נטע ולא בנין, והוא לשון חרבה ושממה, כמו ויאבל חיל וחומה, אבל תירוש, אומללה גפן. ונ"ל כי מישור זה הוא הלח ורטוב ביותר ואינו ראו לזריעה ולמרעה הבהמות מחמת רטיבתו היתרה, רק הוא מגדל דשאים ועשבים הרבה וספוגי (לאָקקער), וכ"ה בלשון ערבי על עשב וטוב וארוך. והנה כתיב כאן שתי פעמים ויחנו, ואמר הגר"א חניי' אחת כפשוטה, והשני' היא התפשטות המחנה שנתפשט חנייתן על כל ערבות מואב. והנה לא נכתבו כאן רק מ"א מסעות הגם שהיו מ"ב כידוע, ונכתבה חניי' תחתיה, ומסע המ"ב נכתבה ביהושע. ויסעו מהשטים, ושם לא נכתבה חניי' רק וילינו שם טרם יעברו:

נב

צלמי מסכותם. תרגומו מתכתהון. ולא ידעתי למה יקפיד קרא על צלמים של מתכת דוקא, וכי צלמים שאינם של מתכות אין צריכים אבוד, וכמו שאמר (נצבים כ"ט ט"ז) עץ ואבן כסף וזהב, ולולי דמסתפינא הייתי אומר מדבשאר מקומות יזכיר קרא אשרות בכלל שאר אלילים גם כאן יהיה המכוון בלשון צלמי מסכותם צלמי אשריהם, והם אילנות הסוככים בענפיהם ועושים צל ושם היו עובדים לצלמים שתחתיהם, כמו שיסופר מהם בדברי הימים שלהם, ומטעם זה נקרא האשרה גם בשם עץ רענן (ראה י"ב ב') ע"ש הענפים והעלים הלחים העושים צל מתחתיהם (בעלויבט) ומלת מסכותם כמו יתד האורג והמסכת (שופטים ט"ז) והמסכה צרה (ישעיהו כ״ח:כ׳) והמסכה הנסוכה (שם כ"ה) שפירשוהו שם ענין מכסה וכסוי שמכסין בה את המטה, וכלשון להסך את רגליו (ש"א כ"ג) וברבותינו אילן המיסך על הארץ, וטעם צלמי מסכותם צלמים העומדים תחת סככי אילנות (בילדער דער בעלויבטען ביימע):

נג

והורשתם את הארץ. כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם אעפ"י שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להורישם לבניכם (רע"ס) ערש"י:

נד

אל אשר יצא. עמ"ש בפ' פינחס מזה בשם הגר"א:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.