הכתב והקבלה/במדבר/י

הכתב והקבלה במדבר י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

תתקעו ולא תריעו. שרש תקע כולל נעיצת דבר בדבר והתדבקו בו, כמו יעקב תקע את אהלו, כל העמים תקעו כף, וקול התקיעה הוא קול נמשך מתדבק יחד, ונעשה מנעיצת ודחיית רוח הנפיחה בכלי, לכן למקרא העדה והנשיאים להתועד יחד ולהתאחד במקום אחד, היתה קול התקיעה אשר יורה על ההתדבקות וההתאחדות. ושם תרועה כאן יתכן שהוא משרש רוע שהוראתו הנענוע והטלטול, כמו ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה, וכענין רוע התרועעה הארץ, נוע תנוע הארץ שענינם הנענוע והטלטול, וקול התרועה היא גם כן קול בלתי מתדבק אבל הוא קול שבור ומתנועע, לכן באה קול התרועה למסע את המחנות, כאלו מודיע להם בו בא העת להתנועע ממקום למקום ולנסוע:

ח

ובני וגו' יתקעו. רי"א כתב בשם רז"ל דבדברים שישתמשו בהם לדורות אחרי בואם אל הארץ והם אשר יזכיר אחר זה, יהיו התוקעים בני אהרן הכהנים הראויים לשמש בכהונה פרט לבעלי מומין, אבל בדברים שכבר זכר ממקרא העדה וממסע את המחנות לא דקדקה התורה מי יהיה התוקע כי כל אדם יוכל לתקוע, ע"כ. והוא טעות דבהדיא מבואר בספרי הפך דבריו, דאמרו שם. ובני אהרן וגו', למה נאמר לפי שהוא אמר ואם באחת יתקעו שומעני אף ישראל במשמע ת"ל ובני אהרן, ע"ש. ולזה פירש"י, ובני אהרן יתקעו במקראות ובמסעות הללו, השמיט בלשונו מלת כהנים דקרא להורות דבמקראות ובמסעות בני אהרן דוקא צריכים, אמנם כהנים לא צריך רק לדברים הבאים לדורות:

ט

והרעותם וגו' ונזכרתם. קול המרעיד יחריד לבב האנשים, כענין היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, ובזה ישובו על ה' ויהיו נזכרים לפני ה' ויושעו מאויביהם, וענין הזכרון הוא כי בהיותם פושעים לפני ה' יסתיר פניו מהם והוא ענין השכחה, ר"ל באופן שיהיו נזכרים לפניו (רי"א), לדבריו התשובה והוא העיקר חסר מן המקרא, לכן יתכן לכוין הדברים יותר על לשון המקרא, לבאר מלת והרעותם ענין שבירת הלב ונמיכת הרוח, כבמכדרשב"י (מקץ קצ"ה) ואזבחה באהלו זבחי תרועה דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה, ע"ש. וכמ"ש באמור בזכרון תרועה, ע"ש. והמכוון במלות והרעותם בחצוצרות, על ידי חצוצרות תסבבו שבירת הלבבות ונמיכת הרוח (דעמיטהיגונג פעראורזאכען), וכהוראת ההפעיל, וכן לשון ונזכרתם לפני ה"א לדעתי אין הכוונה בו שהתרועות יעלו זכרוניכם לטובה לפניו ית', כאלו בלעדי התרועות השכחה מצויה אצלו חלילה, אבל טעם ונזכרתם אתם תהיו נפעלים מן התרועות להתעורר בלבבכם לזכור את אשר שכחתם עד הנה, כי עזבתם מללכת בדרכי ה', והאויבים שבאו עליכם הם שלוחי השגחתו ית' להענישכם על שהיו מצותיו כשכוחים מלבבכם, ועתה תתנו לב להיות זכורים ונזהרים לנטות ולפנות מהיום והלאה אל מצותיו. מלת לפני ענינו כאן לדעתי ענין נטיית הרצון ופניית המחשבה (צור ווענדונג, ריכטונג), כמו לפנות בוקר, פנות אל המנחה (אייך צו גאֶטטליכען ריכטונגען עראיננערן); ועד"ז יתבאר גם כן מה שנאמר אח"ז. והיו לכם לזכרון לפני ה"א, ר"ל יזכירו אתכם להיות נטויי הדעת ופנויי המחשבה בכל ענינים אל הש"י. ויותר יתכן אחרי שמצאנו שהדבר אשר יובא אל כח הזכרון מקושר גם באות למ"ד, כמו זכור לעבדך לאברהם ליצחק וליעקב (עקב ט'), זכרה לחסדי דוד (דברי הימים ב ו׳:מ״ב), שבשפלנו זכר לנו (תהילים קל״ו:כ״ג), גם כאן הלמ"ד דלפני יורה על זה, ואין לפני מלת היחס (פאָר) כ"א הוא שם להשגחת הש"י, כמו הסתרת פניך הייתי נבהל, יאר ה' פניו אליך, ר"ל פני ההשגחה, וטעם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה', התרועות יזכירו אתכם בהשגחתו ית' (איהר זאָללט אין עראיננערונג געבראכט ווערדען אן דער פאָרזעהונג דעס), ולא נשים מבטחנו אל הכנות טבעיות והשתדלות בני אדם, כי שוא תשועת אדם, כ"א עזרתנו תמיד מן המושיע העליון המשגיח עלינו, הוא ישלח עזרו מקדש לדכא תחת כפות רגלנו את המתקוממים עלינו; וזה בעצמו המכוון במה שאמר אחר זה והיו לכם לזכרון לפני ה"א (זיא זאָללען אייך דיענען צור עראיננערונג אן דער פאָרזעהונג), שבזמני המועדים שהם העתים שנקבעו אל השמחה, אשר טבע החומר כשיכולכל בענינים המשמחים אותו לצאת מדרך היושר יותר מדאי, ובנקל יוכל האדם לנפול ברשת הטמון לרגליו לשכוח את ה', ככתוב פן תאכל ושבעת ושכחת את ה"א, וכענין וישמן ישרון ויבעט, לכן המציא הוא ית' תרופה לזה, שבעתים כאלה יתקעו בחצוצרות, שהם יזכירו אותנו בהשגחתו העליונה, כי תמיד עיניו ית' עלינו, הרוצה לזכות עמו וצאן מרעיתו, הוא אשר קבע לנו הזמנים האלה, למועדי שמחה, לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו למען נזכה לפניו בכל מעשינו, ולא נתור אחרי שרירות הלב:

לא

כי ע"כ ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים. אחר שלא היינו נצרכים במדבר למורה דרך, להליכת עמוד האש והענן לפני המחנה, אם כן אין מקום לפרש לשון והיית לנו לעינים, להורות הדרך וכדומה. ונ"ל בכוונת המקרא כי אחרי שידעת אופן חנייתינו במדבר, שהיתה מלאה נסים וגבורות, בזה תהיה לנו לעינים לעדות בפני האומות ממה שראית בעיניך האותות והמופתים הגדולים, המה ישמעו את דבריך ויקחו מוסר ויכנסו תחת כנפי השכינה, כי להיותך אתה כהן מדין אשר מהמפורסם שעברו עליך כמה מהנסיונות בעניני עבודות אלהי נכר הארץ, ובכל זאת אחרי בואך להכרה האמתית להודות באלהי אמת, עד שאמרת עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, הנה תוכל להיות עד הרואה בעיניו על אמתות הדבר, וגם המה ישובו לאמר כמוהו כמונו, גם אנחנו נחסה ונתלונן תחת כנפי אמונה זו; ורז"ל בספרי פי' שם חנתנו לשון חן שראית המן שניתן לאבותינו, ע"ש. וכבר מצאנו שרשי חנן ע"מ נל"ה וחנתי לבני בטני (איוב י״ט:י״ז):

לב

והיה כי תלך. להמפרשים הוא מחובר למה שאחריו, ואין הנגינה מסכמת לזה בראיית האתנח, לכן נ"ל שהוסיף משה לדבר אל לבו לאמר, אם לא תעזוב אותנו כעת, ותתרצה לילך עמנו להארץ אשר ניתן לנו לנחלה, גם בזה תהיה לנו לעינים ולכל שומעי שמעך לאמר, ראו האיש הנכבד הזה עזב ביתו ונחלתו מפני רוע האמונה שביניהם והלך לו אל ארץ לא לו, בכדי להתדבק באלהי אמת, גם אנחנו נלכה באור האמונה האמתית הלזו, על זה אמר והיה כי תלך עמנו ר"ל כמו שהיית לנו לעינים בקבלת אמונת תורתנו, זאת תהיה ביתר שאת בהליכתך עמנו, כי תחזיק בזה יתר עז האמונה האמתית בעבודת אלהי אמת ובעזיבת אלהי נכר הארץ:

והיה הטוב וגו' והטבנו לך. חתם משה בדבריו אלה להגדיל הענין בלבו לאמר, כל טובות שיגיע לנו אתה תהיה סבה חזקה הגורמת והמעמדת הטוב ההוא לנו, ונהיה מחוייבים להחזיק לך טובה ותודה ע"ז (ווערדען וויר דאנק וויססען), ובזה מבואר כפל מלת והיה אשר למפרשים הוא למותר:

לג

לתור להם מנוחה. לתקן להם מקום חניי' (רש"י) וכ"ת אונקלס ויב"ע לאתקנאה, ולשון הספרי מתקנת להם מקום שיחנו וישרו. נראה שפירשו תור בתי"ו דומה לטור בטי"ת טור אודם פטדה דתרגומו סדור, וכן נאוו לחייך בתורים, תורי זהב נעשה לך, כלומר שורות מסודרות היטב בפנינים ואבני יקר. וטעמו כאן לסדר ולתקן להם מקום ישר לנוח בו (אנצואָרדנען) שתנוח כל המחנה בתכונה אחת ישרה ומסודרת, שלא ינוחו קצתם בעמק וקצתם בהרים וגבעות, והוא תקון מקום חניית המחנה, כעין תכין לך הדרך (שופטים י"ט ג'):

לה

ויהי בנסע הארון. ערש"י, ואם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסע הארון עד במדבר ב' י"ז ונסע אהל מועד, תמצאם חמשים, ולכן הסימנים מנין נו"ן, ללמדך שפרשה זו פונה לסוף חמשים פרשיות כי שם מקומה (רב"ח):

קומה ה'. כדרך בני אדם לעמוד ולהלחם (ראב"ע), והרמב"ם כתב אין קימה או ישיבה להש"י, כמאמרם אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה. אמנם לשון קימה הנאמר בו ית' ענינו קיום הדבר ואמתתו, עתה אקום יאמר ד' (תהילים י״ב:ו׳) ירצה בו עתה אקים דברי ויעודי לטוב ולרע. אתה תקום תרחם ציון (שם כ"ב) תקיים מה שיעדת בו לרחם עליה, עכ"ד. ול"נ כי לשון קומה בו ית' ענינו קימת העזר (ביישטעהען), כמו מי יקום לי עם מרעים (תהילים צ״ד:ט״ז) שפירש"י זכות מי יעמוד לי, וכמ"ש בויצא ה' נצב עליו, ובבשלח הנני עומד לפניך, ובזה מרוחקת ההגשמה כראוי:

ויפוצו אויביך. כי לולא שלחו המרגלים היו נכנסים לארץ ישראל מיד ובזולת מלחמה, כי האומות היו בורחים מפניהם כעזיבת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל:

לו

שובה ה'. מענין בשובה ונחת תושעון, והוא יוצא, וטעמו ישקיט ויניח ה' את ישראל אף שהם רבוי גדול (ראב"ע), והנה קומה בה"א וכן שובה, שיורה על הבקשה והתפלה, לכן תיב"ע הוה משה מצלי ובעי רחמין מן קדם ה':

רבכות אלפי ישראל. אולי היו ישראל אז מגיעים לאותו מנין בין אנשים ונשים וטף (רע"ס):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.