מעשה רקח/שבת/ט
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
האופה וכו'. שבת דף ע"ד ותוספתא פ"י פר"ח ז"ל.
שיעור המחמם את המים וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו מהיכן יליף לה וכבר עמד על זה הרמ"ך הביאו מרן ז"ל והניחו בצ"ע וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב ליישב דבריו וז"ל וידוע דסתם מחמם את המים על הרוב אינו אלא לרחוץ ואמרינן בפרק המוציא דף ע"ח דכל מלתא דלא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא אפי' לקולא ושיעור אבר קטן למדו מהסיכה דתנן המוציא שמן כדי לסוך אבר קטן וכו' ומפרש בגמ' אבר קטן של קטן בן יומו גם אבר קטן שכתב הרב ז"ל בכאן יש לומר כן וסמך למה שביאר לקמן פי"ח גבי סיכה ה"ה הכא גבי רחיצה דתרווייהו כי הדדי נינהו ונכון הוא עכ"ל ואף שבאמת נראה שהוא דרך נכון מ"מ בדין השיעור נראה לענ"ד יותר דאבר קטן שכתב רבינו היינו דגדול דאילו אם נאמר דקטן בן יומו כמ"ש הפר"ח ז"ל וסמך וכו' מלבד שדרך דוחק הוא בעלמא בנדון דידן איכא תו דכיון דלא בא הדין בביאור בש"ס דידן ומפיו אנו חיים טפי הוה ליה לפרושי שלא לתת מקום לטעות בדבריו ומכל שכן שהקדים דין רחיצה לדין סיכה ותו דכמעט אפי' במציאות לא שכיחא שיחמם אדם מים לרחוץ אבר קטן דקטן בן יומו ובההיא דאמרינן אין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור מה שאין כן גבי סיכה דבכל שהוא חזיא לשוף זו ודרך העולם גם כן לסוך אפילו אבר קטן שבקטנים בטיפה אחת של שמן ומה גם דאשכחן כעין דוגמת ראיה לסברת רבינו מההיא דרבי נתן דס"ל אפילו בסיכה שיעורו כדי סיכת אבר קטן דגדול ואף דלא קיימא לן כוותיה בהא מיניה המציא רבינו לשיעור הרחיצה במה שהוא דרך העולם וכמבואר מכל מאי דאמרן והמעיין יבחר.
ושיעור מבשל סממנין וכו'. שם דף ק"ו והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין להתוס' בשם ר"י והמגדל עוז ז"ל ועיין עוד להפר"ח ז"ל והרח"א נר"ו.
ב
הנותן ביצה וכו'. שם דף ל"ח אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ובגמ' א"ר יוסף גלגל חייב חטאת ושם פי' רבינו מיחם שם הכלי שיחמו בו המים והוא נעשה מנחושת וברזל ברוב ותשאר חמה אחר שיורידוה מן האש ופי' תתגלגל תתערב הענין שתתבשל קצת בישול ע"כ.
וכן המדיח וכו'. שם דף קמ"ה ופי' רש"י חוץ מן המליח הישן דג מליח של שנה שעברה ע"כ. ויש גירסא אחרת ודגים מלוחים קטנים ורבינו לא גרס לה וע"פ הטעם יתבאר הדין.
או קוליס האיספנין. פי' רש"י בדף ל"ט דג שקורים טונינ"א ע"כ. וצ"ל שאין זה הטונינ"א שאנו קורים בזמנינו שמוכרים אותו חתיכות חתיכות מלוחים הרבה שזה דג גדול הוא וגם שריר שדריה ובפ' חבית אמרו דקולייס האיספנין לא שריר שדריה ותו דרבינו בפי' המשנה כתב שהוא דק הקליפה ובחיבורו כתב שהוא דג דק ורך והטונינ"א של זמנינו הוא גדול וקליפתו עבה ביותר ומצאתי לרש"י ז"ל בחולין דף ס"ו שכתב שטונינא הוא דג קטן וא"כ מין אחר הוא בהכרח ועיין להרב ב"י סי' שי"ח ושם כתב דכל שהוא נאכל מחמת מלחו מותר להדיחו בשבת ע"כ. וידוע דכל זה לא נאסר אלא בחמין אבל בצונן הכל שרי דאין כאן בישול וכ"כ ז"ל. שוב מצאתי נוסח אחר כתב יד בדברי רבינו קטן ורך.
ג
המפקיע את הביצה. משנה שם דף ל"ח ופי' רש"י ולא יפקיענה בסודרין לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר. בחול ובאבק דרכים שהוחמו מכח חמה וכו' והתוס' גם כן הכריחו דהא אמרינן בפ' לא יחפור שטבע החול לקרר הדבר המקורר ולחמם הדבר המחומם והביצה היא קרה אלא ודאי שהחול הוא חם שהוחם בחמה.
אבל גזרו וכו'. עיין בדברי רבינו פכ"ב.
המבשל על האור. שם דף קמ"ה עיין להרב המגיד והרב ב"י סי' שי"ח.
ד
אחד נתן את האור וכו'. ביצה דף ל"ד אין מלבנין את הרעפים לצלות עליהם ובגמרא מאי קעביד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכא ברעפים חדשים מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן וכו' בעא מיניה ר' ירמיה מרבי זירא וכו' מי מחזקינן רעותא ביו"ט או לא א"ל תנינא אין מלבנין את הרעפין וכו' מפני שצריך לבדקן א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה. תנן התם אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד הביא את המים ואחד נותן לתוכה תבלין ואחד מגיס כולם חייבים [ובתוספתא פי"ב איתא אחד נותן את הבשר] והתניא אחרון חייב וכולם פטורים לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף ופריך בשלמא כולהו קעביד מעשה אלא שופת את הקדרה מאי קעביד אמר רבי שמעון בן לקיש הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה ע"כ. והקושיא בדברי רבינו מבואר דמהגמרא משמע דטעם החיוב בקדרה היינו משום ליבון רעפים ובקדרה חדשה דוקא והוא ז"ל אסר בסתם קדרה ונתן טעם משום מבשל והיא השגת הראב"ד ז"ל וראיתי למהר"ל בן חביב סי' כ"א שכתב שקושית הגמרא אלא שופת את הקדרה מאי קעביד לא קיימא ארישא לחיוב אלא אסיפא דקתני כולם פטורין חוץ מן האחרון וה"ק בשלמא כולהו קעביד מעשה ואשמועינן חידושא שהם פטורין אבל שופת את הקדרה פשיטא שהוא פטור וכו' ותירצו בקדרה חדשה וכו' דאם לא היה בשביל שנתן הקדרה קודם שנתן אחד את האור היה חייב א"כ לפ"ז נראה דבחלוקא הראשונה כולם חייבים אפי' נותן את הקדרה אף שלא תהיה חדשה וכו' ע"כ. ובאמת שפירצה דחוקה היא חדא דאיך שייך להקשות מאי קעביד כיון דחזינן בקמייתא דמחייב במעשה זה ואי משום דשם היה האש מקדם מ"מ מצד הנחת הקדרה הרי אין כאן מעשה המוכיח על הבישול כי אין דרכו של מבשל להניח קדרה ריקנית על האור ותו דא"כ מאי איריא דפריך מקדרה ליפרוך נמי מתבלין ומים דהא אכתי אין שם אש ותו דאף אם נאמר כן עכ"פ אמאי לא הזכיר רבינו בחלוקת הפטור דאפילו בקדרה חדשה הוא פטור שזה הוא החידוש עפ"י הש"ס.
והנה הרח"א נר"ו כתב בזה וז"ל ובפ"ג דיו"ט כתב רבינו אין מלבנין את הרעפים מפני שמחסמן ונתן טעמו הרב המגיד דבש"ס אמרינן מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שמחסמן והוא פירש שמחסמן כל שעה אפילו ישנים א"נ דה"ק צריך ללבנן כ"כ עד שיתחסמו ע"כ. ונסתלק השגת הראב"ד דפסק רבינו כלישנא בתרא והרה"מ סמך אמ"ש שם ומ"מ תימה למה לא השיגו הראב"ד בהלכות יו"ט כמו שהשיגו פה ע"כ. ולענ"ד נראה דאין בזה הכרע ואדרבא מדכתב רבינו שם טעם האיסור מפני שמחסמן ממילא מבוארת כוונתו ז"ל דלא איירי אלא בחדשים דשייך בם חיסום וכ"כ ז"ל להדיא בפירושו להמשנה שם וז"ל רעפים לבנים שרופים בכבשן ואינו אוסר ללבן הרעפים אלא החדשים מהם לפי שהם נשרפות ומתחזקות וכו' ע"כ. הרי להדיא שדעתו לפסוק כסתם תלמודא דדוקא בחדשים ומה שלא חש לבאר בפ"ג דיו"ט היינו משום דלישנא דמתניתין נקט וסמך עמ"ש מפני שמחסמן ואמטו להכי נשמר הראב"ד ז"ל מלהשיגו שם כי הבין כוונתו. הן אמת שדעתו ז"ל לפסוק כאמרי לה מפני שצריך לחסמן משום דאחר זה אמרו שם אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה אמנם אנן בדידן להשגת הראב"ד ז"ל אפשר לומר לדעת רבינו שהדבר פשוט שכולם חייבים דקתני בברייתא היינו חיוב אחד שוה בכולם משום מבשל דכיון שכל אחד עושה איזו פעולה מצרכי הבישול הרי נתחייב וכמו שיבא לפנינו בע"ה וכיון שכן כי פריך תלמודא בשלמא בכלהו קעביד מעשה וכו' אין הכוונה על חיוב הבישול מצד עצמו דזה פשיטא ליה דכי נתבשל הרי כולם נתחייבו משום בישול אלא הכי פריך בשלמא כולהו יש לנו מעשה המוכיח על כוונתו דהיינו מביא את האור הוא מלבה בעת הבאתו כדי שיבעיר לבשל בו וכן המביא את העצים ושם על האור הרי הוא מבעירם ע"י האור שתחתיו והנותן מים ותבלין ומגיס לא בעו שום הוכחא שזה הוא דרך הבישול להדיא וכמבואר כל זה בדברי רש"י ז"ל עיין עליו אלא נותן את הקדרה מאי קעביד כלומר מה הוכחה יש לו כדי שנאמר שדעתו לבשל ואהא מתרץ דאין זאת ההוכחה כמו האחרות וכו' נמצא דלפי אמיתות הדין לענין חיוב הבישול מצד עצמו דהיינו אחר שנתבשל לא שאני לן בהכי דכיון שכל אחד עשה חלקו מצרכי הבישול הרי כולם נתחייבו משום מבשל.
ואף דבעלמא קי"ל אם יכול אחד לעשותה ועשאוה שנים פטורין ענין הבישול שאני בהכרח דהגע עצמך אם בא אחד והבעיר האור ובא אחר וצלה עליו בשר או דגים או שם בו קדרה מלאה תבשיל עד שנתבשלו וכי נאמר שלא יתחייב זה משום מבשל מפני שהוא לא הדליק האש דבר בטל הוא זה ודאי ועיין עוד למהר"ל בן חביב ז"ל. א"נ י"ל דההיא דאם יכול אחד לעשותה היינו שמלאכה אחת שדרכה לעשותה ביחיד עשאוה בשנים דרך משל הנושא קורה אחת שיכול לישא אותה הוא לבדו ונשאו אותה בשנים אז שניהם פטורין והדומה לזה אם הניחו שנים יחד קדרה אחת על האש אז יהיו שניהם פטורין משא"כ כשכל אחד עושה חלק נפרד ממלאכה ששייך בה כמה מלאכות אין כלל זה אמור ודאי והשכל ג"כ אינו מקבלו וכ"כ ז"ל. מעתה רבינו דלא נחית אלא לעיקר הדין שהוא המבשל ולא חש להזכיר חיוב המבעיר להיכא דשייך דמלתא דפשיטא היא אמטו להכי סתם דבריו כפשטא דברייתא והובאה ג"כ בתוספתא פי"ב דשבת דאין כאן שום חילוק בין קדרה חדשה לישנה כנז"ל ומבואר.
ומעתה אבא אעי'ר לשאר דקדוקי רבינו ז"ל במ"ש בחלוקת הפטור שנים האחרונים בלבד חייבים והדבר קשה טובא לכאורה דלמה לא יהא חייב גם המביא את האור דומיא דחלוקא ראשונה ותו דבגמרא אמרו האחרון חייב דמשמע המגיס לבדו ואיך חייב ז"ל שנים האחרונים והנה מרן ז"ל הביא משם מהר"י בי רב ז"ל דמגיס לעולם הוא חייב ומ"ש בגמרא האחרון חייב אינו אלא בערך הנותנים דמגיס חיובו נפרד ר"ל כיון שהגיס אחר שהקדרה רותחת מלתא דפשיטא היא שהוא חייב משום מבשל וכן התוספתא תסיים כדברי רבינו שנים האחרונים חייבים ועפ"ז. ובדיוקים אחרים כתב ז"ל דכוונת רבינו בחלוקת החיוב שבאו כולם כאחד ובבת אחת ומפני זה כולם חייבים וכו' משא"כ בחלוקה שנית שבא זה אח"ז והנותן את האור לא עשה כלום שלולא זה שהביא את העצים היה האש כבה מאליו וכו' ולכך לא נתחייבו כ"א השנים האחרונים דוקא וכו' ע"כ.
ומהר"ל בן חביב ז"ל כתב שרבינו בחלוקא ראשונה כוונתו שכולם היו בעצה אחת ובהסכמה אחת לבשל ולכך כולם חייבים ובחלוקת הפטור לא הסכימו מתחילה לבשל ולכך המביא את האור הוא פטור כי אם לא היו שם עצים לא היה מתבשל בעולם משא"כ נותן את העצים שהוא גרם הבישול לגמרי ומינה דאם המביא את האור היה אחרון ה"ה והוא הטעם שהיה הוא חייב עם המגיס לבד דלעולם המגיס חייב כמ"ש שהיא פעולה נפרדת וכו' יעו"ש ובאמת שדברי רבינו דייקי טפי כמ"ש מהר"י בי רב ז"ל הגם שכל הדרכים בחזקת סכנה. והרח"א נר"ו הקשה עליו דא"כ מה הקשו בגמרא שופת את הקדרה מאי קעביד כיון שבאו יחד גם השופת מבשל ע"כ. ולזה אפשר דהכוונה מצד הפעולה דסוף כל סוף אינו עושה מעשה המורה על הבישול כמו האחרים עוד הקשה נר"ו לדברי מוהר"י בי רב מתירוץ הש"ס הכא בקדרה חדשה וכו' והלא לא שייך חיסום רק בקדרה ריקנית כמ"ש התוס' שם ומאחר שחבירו נתן המים מיד לא שייך חיסום אם לא שנאמר שהתרצן לפי שיטתו השיבו ובאמת דגם בקדרה ישנה שייך בישול וכו' ע"כ. ואחרי המחילה עיקר הקושיא אינה דהרי הרא"ש ז"ל כתב להדיא דגם בקדרה מלאה שייך חיסום דלא כהתוספות עיי"ש שוב ראיתי למהרשד"ם או"ח סימן ג' שחלק על רבו מהר"ל בן חביב ז"ל ופי' דברי רבינו כפשוטן אכן בנותן את האור פירש שחיובו משום מבעיר ולא משום מבשל וכו' עיי"ש ובשו"ת תומת ישרים סי' קכ"ט כתב כדברי מוהר"י בי רב אות באות מלה במלה והוא דבר תימה עיי"ש. שוב זימן השי"ת לידי נוסחא אחרינא כתיבת יד משנת הקס"ב וכתוב בו שלשה האחרונים בלבד חייבים ובנוסחא אחרת כתיבת יד משנת הקי"א שכתוב בה שנים האחרונים מחקו תיבת בלבד ושניהם נראין נכונים ודו"ק.
ה
הניח בשר וכו'. מנחות דף נ"ז אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הניח בשר ע"ג גחלים היפך בו חייב לא היפך בו פטור היכי דמי אילימא דאי לא היפך ביה לא בשיל פשיטא אלא דאי לא הפיך ליה נמי הוה בשיל אמאי לא מחייב לא צריכא דאי לא הפיך ביה הוה בשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי וכי מהפך ביה בשיל משני צדדים כמאכל בן דרוסאי וקמ"ל דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא אמר רבא ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב וכו' ואיכא דאמרי אמר רבא אפילו בשנים ושלשה מקומות וכו' ע"כ. ומבואר הדבר דמדקאמר רבא ואם נצלה בו כגרוגרת וכו' מכלל דכמאכל בן דרוסאי דחייב דאמרן לעיל היינו אפילו אין במבושל כגרוגרת אפ"ה חייב מפני שנתבשל חצי בישולו משני צדדים וכן נמי מ"ש דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא היינו שאין במבושל כגרוגרת אלא ע"י הצטרפות דאם יש במבושל כגרוגרת מאי איריא מצד אחד אפילו בשנים ושלשה מקומות ע"י צירוף הוא חייב כדברי רבא וזהו מ"ש רבינו לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול חייב דהיינו משני צדדים על ידי היפוך בהכרח דאי מצד אחד הוא הא קי"ל דלאו כלום הוא ובלא היפך א"א לו להתבשל כולו חצי בישול דמהצד שלמעלה א"א לו להתבשל כמו הצד שכנגד האש ובשלמא שיתבשל כולו מהשני צדדים או כולו מהצד שכנגד האש וחציו מהצד שלמעלה זה יתכן אבל כולו [חצי בישול] מהשני צדדים בשוה א"א בעולם וא"כ למה הוצרך רבינו לסיים עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדים הרי כבר כתבו לעיל. ויש מי שרצה לומר דהכוונה במ"ש אבל נתבשל כולו וכו' דהיינו בלא היפך כלל והיינו מ"ש בגמרא מתחילה אלא דאי לא הפיך ליה נמי הוה בשיל אמאי לא מחייב. וזה אינו דשם איירי בנצלה כולו כשיעור ורבינו כתב חצי בישול ופחות מכשיעור. לכך נראה יותר דתנא והדר מפרש והכוונה דע"י ההיפוך נתבשל מהשני צדדים דהיינו כולו שכתב ז"ל.
ודע שהראב"ד ז"ל כתב וז"ל א"א חצי בישול הוא כמאכל בן דרוסאי ע"כ. ונראה שכוונתו לשלול פי' רש"י ז"ל שפי' שם דהיינו שליש בישולו ובא לסייע דעת רבינו. אמנם הרמ"ך ז"ל השיג על רבינו וז"ל לא ידעתי מאין הוציא זה דמ"ש בישול מצלי וגם לא ידעתי מאי חצי בישול שהוא חייב כי נתבשל כמאכל בן דרוסאי כוליה בישול הוא לגבי שבת ואם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אמאי חייב לענין שבת ע"כ. וכבר כתב מרן ז"ל דהרב המגיד הזכיר מקום מוצאו כלומר שהרמ"ך ז"ל לא נזכר מסוגיא זו וכוונת הרמ"ך במ"ש דמאי שנא בישול מצלי היינו דכי היכי דבבישול לא שאני לן בין הפך ללא הפך כמבואר בדברי רבינו בפרקין ה"נ בצלי א"נ דנימא גם בבישול הכי ומאחר ששמענו מהיכן הוציאו רבינו ז"ל דשאני בישול דבלא הפך נמי מתבשל דע"י הרתיחה התבשיל מתהפך מאיליו משא"כ הצלי כמבואר במוחש וכ"כ התוספות שם ד"ה הניח וכו' גבי אופה בתנור דבהדביק לבד חייב משום דדרכו לאפות כולו כך וכו' עד כאן ואפשר שלכוונה זו סמיך רבינו דין הדביק פת בתנור וכו' לדין זה ודו"ק.
שכח והדביק וכו'. כתב הרב המגיד דמפורש בסוגיא דף ג' דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג וכו' ע"כ. והוא תימה דשם אין שום בירור לדבר זה אלא דרש"י ז"ל פירש כן מעיקרא ושוב הקשה בש"ס עלה היכי דמי אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו ואלא דאיהדר ואדכר מי מחייב והתנן כל חייבי חטאות אינן חייבים עד שתהא תחילתן וסופן שגגה אלא במזיד קודם שיבא לידי איסור סקילה מבעי ליה וכו' אלא לעולם במזיד ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה וכו' ע"כ. הרי מבואר דאי אפשר לאוקומא בשוגג וכן נראה להדיא מדברי הרי"ף ז"ל עיי"ש אלא שרבינו כתב בדקדוק שסיים ויבא לידי מלאכה ולא כתב קודם שיבא לידי חיוב חטאת וכו' וכלומר האי כדיניה והאי כדיניה ודו"ק.
ו
המתיך וכו'. כתב הרב המגיד ירושלמי ופ"ק דיבמות מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין ע"כ. נ"ב האי לישנא איתיה נמי בפרק האורג דף ק"ו עיי"ש ושאר החלוקות שהזכיר רבינו מבוארים פ' כלל גדול דף ע"ד.
וכן המבשל כלי אדמה וכו'. שם וכתב הרב המגיד וראיתי בספר העתים שיש גאונים פירשו שהוא מבשל כלי אדמה דקים ע"כ. וכתב עליו הפר"ח בנימוקיו וז"ל והיה לו לראות בהרי"ף שכן פירש דהוו כלי גללים ע"כ. ואחרי המחילה איני רואה שום השגה להרה"מ דהרי"ף ז"ל פ' כלל גדול פירש סיכתא גללי בהמה רקיקין ורבינו כתב כלי אדמה שאין זה פי' הרי"ף וגם אם הפר"ח היה מפרש גללי בהמה שכתב הרי"ף דר"ל כלי גללי בהמה אכתי כלי גללים לחוד ואדמה לחוד ולכך הוכרח הרה"מ להביא מהגאונים.
כללו של דבר וכו'. מה שיש לדקדק על רבינו מהסוגיא עיין בהרב לח"מ ז"ל.
ז
הגוזז צמר וכו'. תוספתא פ"ט כדברי רבינו זולת בין חי בין מת שכתב ז"ל שלא הוזכר שם וראויים הדברים למי שאמרן.
וכמה רוחב הסיט. פירוש פשוט וכ"כ הרב המגיד ז"ל ואיתא בשבת דף ק"ה שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול ואיפליגו רב יוסף ור' חייא בר אמי בשיעורו ופסק רבינו לקולא משום דאין לחייב כי אם בראיה ברורה עיין להרה"מ ז"ל ובפירושו להמשנה כתב שהסיט כפול הוא שליש הזרת יעו"ש וכאן דנחית לפסק ההלכה פסק לקולא כדעת גאונים אחרים עיין עליהם.
התולש כנף. שם דף ע"ד ברייתא ואמר רבי שמעון בן לקיש עלה תולש חייב משום גוזז.
הטווה את הצמר מן החי. שם כדברי רבינו ופריך והתניא שטוף בעזים וטווי בעזים אלמא טויה ע"ג בהמה שמה טויה ומתרץ חכמה יתירה שאני ופי' רש"י כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכם בכך והוי כלאחר יד ע"כ. והתוס' כתבו דהעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע גבי אנשי הוצל וכו'.
ח
הנוטל צפרניו וכו'. משנה וגמ' שם דף צ"ד ודברי הכל בכלי חייב וביד בין לו בין לאחר פטור לאחר לדברי הכל ולא לרבנן ועיין להתוס' שם ובדברי רבינו פכ"ב.
וכן החותך יבלת וכו'. הרב המגיד עמד על דברי רבינו שפטר גם בכלי מהסוגיא דעירובין דף ק"ג וכו'. לכאורה נראה לענ"ד לפרש דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י דאיסור דמתניתין היינו חיוב אלא איסור בעלמא קאמר וכן נראה מדברי התוספות שם ועיין להתוס' פ' המצניע דף צ"ה ד"ה שרא זילחא וכו' שכתבו ג"כ דשבות דחמיר נוהג אף במקדש עיי"ש וכן מצאתי להרב עראמה ז"ל אמנם אחר העיון עדיין הקושיא במקומה עומדת שמדברי השקלא וטריא שם גבי כהן שעלתה בו יבלת וכו' משמע ומוכרח הוא דמדמה חתיכת יבלת למתניתין דהנוטל צפרניו וכמ"ש רש"י שם אם לא שנדחוק דכלפי חומרת השבות דנוהג גם במקדש לא קפיד לדמויי וכו' והאי כדיניה והאי כדיניה ויש מקום לומר כן מדלא פסיק ותני ליה בהדי נוטל צפרניו אם איתא דדיניה שוה גם בחיוב ודו"ק.
ועובד עבודה. האי ועובד עבודה נראה מיותר אם לא שנאמר דכיון דלא נימא כיון דאדחיה בין השמשות אידחי לכולי יומא כדאמרינן בעלמא להכי תני ועובד עבודה דלא מקרי דחוי כיון שהיתה יבשה ואיפרוכי מפרכא.
ט
ואם ליקט לבנות. גם זה שם ופי' רש"י שהוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן ע"כ. ועיין לרבינו פי"ב דע"ז דין ו'.
כלפי מעלה וכו'. רבינו סתם הדברים מאי ניהו כלפי מעלה והתוספות דף צ"ד נחלקו עם רש"י ז"ל בפי' זה עיין עליהם. ומ"ש ומצערות אותו דמשמע דתרי מילי נינהו וזה דלא כפי' רש"י שפירש דכולא חדא מלתא היא ונראה דדברי רבינו עיקר דהכי משמע לישנא דגמרא עיי"ש. ועיין להרב ב"י או"ח סימן שכ"ח.
י
המלבן וכו' או את השני. שמעתי שהצמר שרוצים לצובעו בשני הם מלבנים אותו תחילה במי אלום דהיינו בלע"ז פיידר"ה לומבר"י כדי שיתלכלך ואז הוא מקבל הצבע וזהו מ"ש רבינו או את השני ואחר הליבון צריך עוד לנפצו כדי להפריד החוטין כי סם זה טבעו להדביק והצמר מסתבך וצריך ניפוץ ולכך הזכירו רבינו לקמן גבי ניפוץ עיין עליו.
כמלא רוחב הסיט כפול. מהר"ל בן חביב ז"ל סימן כ"ג דקדק דבששה דברים הזכיר רבינו בזה הפרק שיעור אחד שוה בגוזז מלבן מנפץ צובע טווה ותולדה אחת והיא העושה את הצבע וכיון שכן למה הזכיר מלא רחב הסיט כפול בשתי מלאכות הראשונות שהם הגוזז והמלבן בדין ז' ולא הזכירו באחרות בדין י"ב וי"ד וט"ו ותירץ דשיעור הגוזז הוזכר בתוספתא שם והד' אחרות הוזכרו במשנה פ' האורג ולכך רבינו כתבו בגוזז שהוא מהתוספתא ובמלבן שהיא הראשונה מאותם השנויות במשנה ובאחרות לא הוצרך שכבר השמיענו בראשונות עיי"ש.
שהוא אורך ארבעה טפחים. כתב הרב לח"מ ז"ל דלאו דוקא ד' טפחים בצמצום אלא קרוב לד' טפחים וכמ"ש לעיל דין ז' עיי"ש ואחר המחילה אין נראה דהן אמת דלפי פשט דברי רבינו לעיל דין ז' משמע הכי שהרי כתב שם דרוחב הסיט הוא קרוב לשני שלישי זרת וא"כ כשיהיה כפול יהיה קרוב לארבעה שלישי זרת וא"א להיות ד' טפחים כיון שאין השלישים שלמים דסתם זרת הוא ג' טפחים אכן המוחש לא יוכחש דרוחב הסיט דהיינו כדי למתוח מן בהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו כמ"ש רבינו לעיל בהכרח הוא יותר משני שלישי זרת שלנו [שקורין פאלמ"ו] ורבינו כתב שהוא קרוב לשני שלישי זרת דמשמע דעד אליהם לא בא וזה א"א דודאי הוא יותר ויותר והרב המגיד ז"ל נראה שנרגש מזה שהרי כתב שם וז"ל והזרת הוא ג' טפחים לפי שהאמה היא בת ששה טפחים ויש בה שתי זרתות במידת הזרת האמור בכתוב ולא המשוער ביד שהמשוער ביד מלא הסיט הוא יותר משני שלישים במורגש ונמצא שרוחב הסיט כפול הוא ד' טפחים זה דעת רבינו וכו' ע"כ. הרי שהם ד' טפחים בכיוון דמלא הסיט במשוער ביד יהיו שני שלישי זרת האמור בכתוב שהזרת האמור בכתוב הוא יותר קטן מזרת זה שהזכיר רבינו ואז יבואו השני שלישי זרת האמור בכתוב בכיוון שהוא ב' טפחים וכפול יהיו ד' טפחים.
יא
והסוחט וכו'. מדקדוק דברי רבינו נראה דלא מחייב אלא בסוחט המים אבל סוחט הבגד שמובלע ממשקים אחרים כגון יין ושמן וכיוצא אין כאן מכבס ופטור אמנם הרב המגיד הביא משם הרמב"ן ז"ל והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' והענין הזה כתב הרב משה הספרדי ז"ל ושנינו בתוספתא המכבס והסוחט מלאכה אחת היא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפני עצמה עכ"ל וכן דעת רבינו וכמ"ש ע"כ. ודברים תמוהים הם דרבינו כתב להדיא עד שיוציא המים ואין במשמעותו שאר משקין וכבר נתעורר מרן ז"ל וכתב דבפרק כ"ב כתב רבינו הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בהו לסותמה שמא יבא לידי סחיטה ומדלא פירש דבאשישה מלאה מים דוקא מיירי אפשר לומר דבשאר משקים נמי חייב דסתם אשישה שאר משקין יש בה וא"כ צ"ל שמ"ש כאן עד שהוציא המים שבו לאו דוקא מים ע"כ. וכן פי' רש"י דאשישה היא כד של שמן ועיין להתוספות סוף פ' שמונה שרצים אכן מ"ש הרמב"ן ז"ל תולדת צובע כדרך מלבן וכו' דברים קשים הם לכאורה דצובע ומלבן הם שתי אבות מלאכות מופרדות ואיך זיוגם הרב ז"ל ועוד דרבינו כתב להדיא דמכבס בגדים הוא תולדת מלבן ומרן ז"ל הניח הדבר בקושי ומאי דאפשר דכתב כן משום דדרך הצובעים לסחוט אמנם התולדה האמיתית היא משום מלבן ומשום דדמו להדדי לא חש לבאר וכמ"ש רבינו וכן מצאתי להרב לח"מ ז"ל וכן משמעות הרה"מ שהביא דבריו ולא חלק עליו.
אין סחיטה בשער. שם דף קכ"ח.
וה"ה לעור. משנה שם דף קמ"ב היתה של עור נותנים עליה מים עד שתכלה ומבואר פ' דם חטאת דף צ"ד דלא אמרינן בעור שרייתו זהו כבוסו וכ"פ רש"י וכן היא המסקנא שם דאין שייך כבוס בעור אפילו ברכים.
יב
המנפץ את הצמר. משנה שם דף ק"ה ועיין לרבינו בפירוש המשנה שם.
והמנפץ את הגידים. בירושלמי איתא סיב וגומא ושמא רבינו היה גורס גידים.
יג
הצובע וכו'. שם ומ"ש ואין הצובע חייב וכו' נלמד מדין הכותב שאינו חייב אלא בדבר המתקיים כמבואר פי"א ובפ' הבונה דף ק"ב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב.
יד
העושה עין הצבע וכו'. כתב הרב המגיד דנראה שרבינו מפרש הסוגיא דסוף פ"ק דף י"ח מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו דהכוונה משום צובע וכו' ע"כ. והדבר קשה טובא להבין אותה סוגיא בדרך זה ויותר אפשר לומר דנפקא ליה מבישול סמנין ודחייב גם משום צובע. ובדברי הרה"מ נפל ט"ס במ"ש שהקשה הרא"ש וצ"ל הראב"ד.
טו
הטווה וכו'. משנה שם דף ק"ה ומ"ש או את הנוצה היינו נוצה של עזים וכיוצא.
העושה את הלבד וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ירושלמי וכו' ע"כ. והראב"ד השיג על רבינו וז"ל איני מכיר טויה בעשיית הלבדים לפי שהוא לוקח צמר מלובן ומנופץ ושוטחו ע"ג בגד ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ועושה הלבד ואם זה החיבור קורא לו טויה איני יודע ונראה יותר שהוא כמגבן שהוא תולדת בונה ושיעורו איני יודע ואולי ברוחב ובאורך כאותם קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם עכ"ל והדבר תמוה מהרה"מ ומרן והרב מגדל עוז ז"ל שלא הזכירו זאת ההשגה כלל ואיך שיהיה נראה לענ"ד בדברי רבינו שיותר יש לחייבו משום טווה מבונה דהלבד מין בגד הוא ונוהג בו כלאים כדתנן בשלהי כלאים הלבדים אסורים מפני שהם שועים ופסקו רבינו פ"א שם והטעם דדרך הטווה לקבץ החלקים הנפרדים מן הצמר או הפשתים ולחברם בשוה כמו כן העושה את הלבד שכתב רבינו שם לבדים הם יריעות הצמר שאינם ארוגות אלא טרופות ונקרא בלשון ערב לבד ע"כ. והר"ש ז"ל כתב שם לבדים טורפים הצמר והפשתן זה עם זה ומחברין כעין בגד על ידי אומנות בלא טויה ואריגה ע"כ. הרי שהוא מחבר חלקי הצמר והפשתן הנפרדים כדי לעשות הלבד והיינו הטויה ממש אלא שזה כל חוט לבדו וזה כולו כאחד וכיון שדרך הטווה לחבר החלקים הקטנים כאמור גם העושה את הלבד הוא עושה מלאכה זו משא"כ הבונה שדרכו לחבר הגופים הגסים ואף זה לא בחיבור גמור כידוע ויותר היה לו להראב"ד ז"ל לכתוב דחייב משום אורג אי נמי משום קולע שהזכיר רבינו דין י"ט א"נ משום קושר שהם מלאכות השייכות לבגד עצמו וכדאמרינן בגמ' דף ע"ד שכן אורגי יריעות שנפסקה לו יריעה קושרין אותה וכו' וכל אלו הם יותר קרובים לעשיית הלבד מבונה שכתב ז"ל אלא נראה כמ"ש. שוב מצאתי למהר"ל בן חביב סימן כ"ד הביאו הכנסת הגדולה שם קרוב למ"ש ונסתפק ז"ל אם דברים אלו יצאו מפי הראב"ד ז"ל עיי"ש.
בעובי בינוני. כתב כן מפני שלא נמצא שיעורו בשום מקום ע"פ דברי המפרשים ז"ל עיין עליהם.
טז
העושה שני בתי נירין. שם דף ק"ה ופי' רש"י והרע"ב ז"ל שנתן שני חוטין של שתי בנירה אחת שקורין ליצ"א ועיין להתוס' יו"ט שם שהזכיר כל ענייני האריגה ע"פ ראות עיניו ז"ל ומ"מ אין אדם יורד לעומק הדברים כי אם בראיה שאינו דומה לשמיעה.
יז
דרך האורגים וכו'. שם דף ע"ה אמתניתין דחסר אחת קאמר תלמודא לאפוקי מדרבי יהודה דתניא ר"י מוסיף אף השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא מכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג ופי' רש"י שובט משוה השתי בכרכר שקורין ריו"ל. מדקדק כשמתח חוט הערב מכה בכרכר עליו וכו' שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג. שובט וכו' דהיינו מיסך ממש שמסדר חוטי השתי וכו' ע"כ. ומסתברא דכל אלו שיעור אחד להם וכ"כ הרב המגיד ז"ל.
יח
וכן האורג וכו'. עיין בהגהות הסמ"ג מ"ש ע"ד רבינו ובמ"ש הרב המגיד הוא מתורץ דשאני מלא הסיט ממלא רוחב הסיט ודו"ק.
והשלים בו הבגד. שם דף ק"ד מסקנא דמלתא לכו"ע וחיובו משום מכה בפטיש וריא"ז פ' כלל גדול כתב וז"ל צ"ע בנוטל שלל שעושים החייטים שקורין אינבסטי"ר שגם הוא הוי גמר מלאכה אי חייב משום מכה בפטיש ולבי חוכך להחמיר מיהו לעולם לא מחייב עד שיהיה בענין דקפיד עלייהו ע"כ. ונראה לענ"ד ראיה גמורה מההיא דרב יהודה דף ע"ה האי מאן דשקיל אקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש וה"מ דקפיד עלייהו ופי' רש"י אקופי ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורים כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשים וקסמין דקין שנארג בה בלא מתכוין ונוטלין אותה ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה היא וכו' ע"כ. והדברים ק"ו דהרי ידוע שיותר מקפיד האדם על אלו החוטין שהם נראין ביותר מאקופי גלימא. גם רבינו בפ"י כתב המנער וכו' ופי' מרן ז"ל שחיובו משום מכה בפטיש עיי"ש.
ארג בשפת היריעה. שם דף ק"ה תניא האורג ג' חוטין בתחילה ואחד על האריג חייב וחכמים אומרים בין בתחילה בין בסוף שיעורן שני חוטין ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין ופי' רש"י ובשפה וכו' יש שאורגין סביב השפה באורך הבגד כולו מין אחר של ערב ורוחב ברוחב הבגד כשיעור ג' בתי נירין והאורג בו ב' חוטין חייב. צלצול קטן חגורה קצרה שאינה רחבה יותר מג' בתי נירין ע"כ. ומבואר הדבר שאין זה בסוף הבגד ממש דא"כ אפי' בחוט אחד יתחייב כמ"ש רבינו לעיל וכ"כ התוס' שם.
יט
המדקדק וכו'. שם דף ע"ה.
וכן הקולע וכו'. דין זה לא נמצא בביאור בש"ס וכתב המגדל עוז ז"ל שלימדו מדין אורג שהוא כמוהו ממש ומקובל היה בו וגם הר"מ מקוצי ז"ל מדעת רבותינו בעלי התוס' הסכים כמוהו ע"כ.
כ
הבוצע וכו'. שם דף ע"ג במשנה וד' פירושים נאמרו בתיבה זו פירוש רבינו והוא מבואר ופי' רש"י שכתב וז"ל הבוצע מנתק פעמים שיש (בשני) [בשתי] חוטין יותר מדאי ומנתק מהם ומקלישן לצורך וכו' ע"כ. והרא"ה הביאו הר"ן ז"ל פירש דבוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בב' חוטין חייב ע"כ. והראב"ד ז"ל השיג על רבינו וז"ל זה הפירוש נוטה לקורע ע"מ לתפור וכבר הוא שנוי במשנה ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע והוא לשון חתוך שחותך ב' חוטין שאחר שהשלים אריגתו חותך את הארוג מן המשויר שבמסכת ואפי' לא חתך ממנו אלא ב' חוטין חייב בחתיכה זו ע"כ. והרב המגיד ז"ל כתב דרש"י ז"ל פירש מנתק לצורך וזה כדברי רבינו ע"כ. ואין נראה דלצורך שכתב רש"י היינו לצורך האריגה כי היתר מפסידו שאין זה דרכו שהרי כתב שיש (בשני) [בשתי] חוטין יותר מדאי ומנתק מהם ומקלישן וזה לא נגע ולא פגע עם דברי רבינו ואולי דגירסת הרה"מ היתה כן בלשון רש"י כאשר נמצא באמת בפי' רש"י להרי"ף ז"ל ולהשגת הראב"ד ז"ל עיין להרה"מ ז"ל.
והסותר את הקליעה. דבר פשוט הוא כי מאחר שעשה הקולע כאורג כמ"ש לעיל עשה הסותר את הקליעה כבוצע וכמ"ש המגדל עוז ז"ל.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |