הכתב והקבלה/שמות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הכתב והקבלה שמות ד

א

והן לא יאמינו. מלת הן ישמש גם על השאלה כמלת אם (כבירמיה ב' י') הן היתה כזאת פירש"י הן כמו אם:

ח

לקול האות. לא יחדש האות קול גשמי הנשמע לאזנים, אבל טעם קול הוא הדבר המכוון והנרמז, וכבר יקרא קול, הגזרה האלהית, קול ה' על המים (רי"א) והמבואר יותר (נצבים ל' ו'):

י

כבד פה וכבד לשון. כבד פה הוא באותיות זסשר"ץ שהן אותיות השנים, וכבד לשון הוא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת (רב"ח בשם ר"ח):

יד

ויחר אף. מליצת ויחר אף הנאמר אצלו ית' הוא לדעתי ענין עכוב ונסיגת אחור פני השגחתו לבלי התראה (צוריקהאלטונג דעס אנליטצעס), ומצאנו לשון אחור ועכוב ע"ד נחי פ"י, וייחר מן המועד (שמואל ב כ׳:ה׳) שהיו"ד חרוקה ע"ד וייטב מן יטב (ע"ש ר"ש ב"מ), דוגמא לזה אמר הרי"קם על לא יחרף לבבי (איוב כ״ז:ו׳) לא יסוג אחור לבבי, כי בלשון ערבי יקרא הדבר הנסוג אחור מנחר"אף, (ע"ש ר"ש ב"מ), וסמוכים לזה מדברי רבותינו שאמרו על ויחר אף ה' בם וילך, גזר עליהם נדוי, והיינו נדוי והיינו הרחקה ופירוד הדבקות, כמו ומתבל ינדוהו, וכמ"ש רש"י על מלת נדה (ויקרא ט"ו) ע"ש ריחוקה ממגע אדם, ומסבה זו נפלו לפגע צרעת: הנה יהיה ענין ויחר אף ה', נסיגת פני השגחתו אחור לבלי הביט בו וכמסתיר פנים ממנו; וענין הסתרת פנים ואריכת אפים הנאמרים אצלו ית' הוא, אם העונות גברו מאד עד שגורמים פירוד דבקות השגתת הש"י על האדם, כמאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, הנה מעמד זה נקרא עד"מ הסתרת פנים, כמו אסתירה פני מהם, וכמסתיר פנים ממנו (ישעיהו נ״ג:ג׳), וענינו הסרת השגחתו, וכמאמר המקונן פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם, ר"ל שמצד עונותיהם התילד התחלקות והתפרדות בינם לבין פני השגחתו, וענין הסתרת פנים אינו חלילה כמו שהופך פניו לצד אחר לגמרי, אבל רק כמי שמכסה פניו בצל ידו, באופן שרואה קצת על חברו מתוך הצל, כמאמרם אעפ"י שהסתרתי פני מהם ידי נטויה עליהם להגן שנאמר ובצל ידי כסיתיך (עי' רש"א בח"א שם), וחזרת פני השגחתו להביט בעין טובה וחמלה נקראת עד"מ שוב אפים, כמו ישוב אפך ותנחמני, ר"ל יחזור וישוב אפך ופני רצונך אלינו לנחמנו (אפך אינו הכעס והחמה, אבל מלשון וישתחו אפים ארצה), ומזה הענין ג"כ והרבה להשיב אפו, אינו הנחת הרוגז אבל ענינו ברחמיו המרובים יחזיר הרבה פעמים וישיב פני השגחתו להיטיב ולבלי השחית; ועל עת הסתרת הפנים יאמר הנביא ישעיה ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, כלומר עוד פני השגחתו היא כמכוסה ביד לבלי השגיח בלתי מחיצה מבדלת, כ"א כרואה מבין אצבעות היד המכסים אור פני רצונו ית'; ומליצת ארך אפים ענינה ג"כ לדעתי הארכת פני השגחתו על בריותיו, בל ימהר להסיר מהם השגחתו בהסתרת פנים, וז"ש (עירובין כ"ב) ארך אפים בלשון רבים ארך אף לצדיקים ארך אף לרשעים, כי אף שהטוב צפון לצדיקים לחיי עו"הב, הנה גם בעו"הז לא יעזבם למקרים ופגעים, וגם לרשעים אף שמסבת מעשיהם ראויים להסתיר פנים מהם, הנה מרחמיו על בריותיו יאריך פני השגחתו עליהם להתמידם עוד בחיים אולי ישובו מדרכם (ע"ש רש"י ובתוס' ע"י שפי' מלת אפים כמו וישתחו אפים ארצה, לא לשון אף וחמה המורגל במפרשים), ויתורגם לפי"ז מליצת ארך אפים (נאכזיכטספאָלל, לאנגוויריגער צושויער, בעאבאכטער, וכדומה לאלה ממליצות אשכנזיות), וכן כל לשון חרון אף הנאמר אצלו ית', ענינו גם כן פירוד דבקות פני השגחתו, כי שרש חרר אשר יורה על היובש וחום הבערה עיקר הוראתו מגזרת חור, אשר יורה על הנקב (לאָך), והיינו שנעשה פירוד בדבר המתאחד בעצמותו, וכן כל שנולד בו נחירים ריקנים חלולים נקבים ככברה הונח עליו שם חרה כמו, עצמי חרה מני חרב, עצמותי כמוקד נחרו, נחר מפוח האש, ותוכו נחר, הנה המכוון בכל אלה שלא נפסד בשריפה צורת והרכבת הגשם לגמרי רק נעשה מנוקב וחלל (מירבע), וכן והעצמות יחרו ר"ל העצמות שהם מקשיים נעשו מנוקבים וחלולים, ומזה חרות על הלוחות דהיינו מנוקב מעבר לעבר (כמבואר ברש"פ), וכן העבד הנעשה חפשי מאדוניו נקרא בשם בן חורין ע"ש שנפרד ממאסר והתקשרות העבדות, ולהיות ששם חור ענינו העצמי הפירוד, ומראה הלובן מפזר הראות לכן הונח שם חור על מראה הלבנונית כמו חור כרפס ותכלת, ודבר מאכל שלא הגיע לגמר בשולו כראוי לאכילה נקרא בפי המשורר בשם חרון (תהלים נ"ח) והיינו תבשיל שעודנו חי שלא נגמר בשולו עדיין ואיננו כ"א מנוקב וחלול מצד פליטת לחיותיו שהיו מכונסים תוך נקבי פליטתו, הנה מזה נאמר ג"כ בדרך העיוני לשון חרון אף על התפרדות דבקות פני השגחתו ית'; וכדמות ראיי' שאין בלשון חרון אף במכוון חמום הכעס והחמה, ממ"ש (דברים ל״א:י״ז) וחרה אפי בו ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות צרות וגו', הנה לא ייחס אל חרון אף כ"א העזיבה לבד, ולהסתרת פנים ייחס חריצת משפט העונש, ואם יהיה המכוון בלשון חרון אף חמום הכעס והחמה, הרי הוא עושה רושם יותר גדול מהסתרת פנים לבד, והיה ראוי לייחס העזיבה אל הסתרת פנים, וחריצת משפט העונש אל החרון אף, הנה מזה יראה בעליל דענין חרון אף הוא קל יותר מענין הסתרת פנים וכאמור, ואין במליצת חרון אף שום התפעלות גשמיות ממדה גרועה, וכן ממ"ש (לקמן ל"ב י') הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, יראה שאין במשמעותו חמום הכעס, כי אין טעם שיאמר הניחה לי ואכעיס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה. והבי"ת הבא אחר לשון חרון אף ויחר אף ה' במשה, ויחר אף ה' בם, ביאורם בשביל, כמו ויעבד ישראל באשה, בשביל אשה, בשביל משה, ומוכרחים אנו לזה גם לפירוש האחרים. והנה אמרו רבותינו כ"מ שנאמר חרון אף עושה רושם ואף כאן עשה רושם, כמ"ש רב"ח שלא נתרפא משה לעולם, כי היה אפשר לעשות לו כבוד לרפאותו מכבדות לשון כמו שעשה לו כבוד בקרן עור פניו, וזהו רושם האף שלא רפאהו, וכן דרשו הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, הוא אבל אתה לעולם לא תתרפא בדבור, וכ"כ רלב"ג חרה אף ה' בו וסרה ממנו השגחת השם ב"ה לשום הדברים בפיו בדברו בשליחותו ושם אהרן למליץ. וכל המפרשים יבינו לשון חרון אף ענין חמום הכעס והחמה העזה לענוש (ענטברעננען דעס צאָרנעס), אמנם להיותו ית' מסולק מכל מקרי הגוף והתפעליות גשמיות, יאמרו שדברה התורה כלשון ב"א. לפי שההמון אינם נכנעים לעבודת ה' כ"א מיראת העונש לכן ידברו הכתובים בלשון המובן לכל העם, וזה אמת, ובכל זאת אין הדעת מתיישבת לתאר אותו ית' במדה שאין ראוי לייחסה לשום שלם במדות בבני אדם, ומכ"שכ כאן שאין מקום אל הכעס והחמה שמניעת משה לא היתה רק מענותנותו, לכן נתתי את לבי לחקור על שרשי מחצב מליצה זו כאמור. ואף אם לא נרצה לנטות מדרך המפרשים בביאור מליצת חרון אף ה', חלילה לנו לפרשו כסמיכת הדבקות, כ"א סמיכת הסבה שממנו, כמו ישועת ה', שפי' הישועה הנמשכת ממנו ית' ע"י סבות ומסובבים, ככה אף ה', הוא סמיכות הסבה, כלומר האף היוצא בגזרתו ית', וע"י סבות אמצעיות יגיע לאדם, וכמבואר בואתחנן בהתאנף ה':

וגם הוא יוצא. לא כמו שאתה סובר שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה (ערש"י), מלת וגם פירושו אדרבה (פיעלמעהר) אשר יורה על היפך הקודם, כמ"ש בבלק בוגם אותכה הרגתי:

טו

אהיה עם פיך. אנכי אהיה עם פיכם באופן שיכנסו דבריכם בלב פרעה ולא יתקומם עליכם ולא יגרש אתכם מעם פניו. - ואתה תהיה לו לאלהים. שיעשה אהרן נפלאות במצותיך (רע"ס):

יח

העודם חיים. אמר משה בלבו אם אגיד לו לגאול את ישראל אני הולך ולהכות את מצרים, פן ימאן להרשותו ללכת כי יצר לו על צרת מצרים, כמ"ש על ויחד יתרו נעשה בשרו חדודין (רמ"א) ועיד שהיה נראה בעיני יתרו כאלו יתפאר לפניו שנתעלה ללכת בשליחות השם ולעשות נפלאות גדולות לכן אחז במדת ענותנותו ולא הזכיר לפניו כ"א לראות את אחיו העודם חיים, שהוא דרך כל הארץ להצטער בצרת אחיו:

כ

על החמור. מין החמור רכיבתו נאותה בתנועה ישרה ושוה מאד בלתי נרגשת, ובארץ הערב כשמוכרים החמורים מראים תנועתו בשוה, שיחזיק הרוכב קערה מלאה מים בידו במרוצת החמור והמים אינם נשפכים, ולהודיענו על חולי אשתו אה"כ שהרכיבם על החמור וז"ש רבותינו שהיה בזמן מילת בנו (רא"ש). וברע"מ (פינחס רל"ח א') חמור דלאו איהו מצער רוכבו:

כא

ואני אחזק את לבו. פי' אתפוש לאחוז את לבו (איהן אנ'ס הערץ פאססען), וטעמו אביא עליו צרות רעות שיגיעו עד לבבו, ולהיות שהלב הוא האבר אשר ממנו תוצאות חיים הנה האחיזה והתפיסה בו מביאה לידי סכנה, כמליצת למען תפוש את בנ"י בלבם; והודיענו הכתוב במליצה זו גודל קשיות ערפו ועזות מצחו, שכל הצרות הגדולות אשר יגעו אל לבבו לא יכניעו את דעתו, ויתן תמיד כתף סוררת ולא ירצה לשלח את העם; והודיע הוא ית' את כל זאת למשה ולישראל מקודם, בכדי שלא יתיאשו מן התשועה המובטחת להם, ותוחלתם תהיה תמיד בה', כי הוא יעמוד לימין עזרתם, ולבסוף יכניע את קשיות ערפו עד שיתרצה להוציאם חפשי. שרש חזק יורה גם בכבד האחיזה והתפישה בכח ובחזקה כמו לחזק ידים רפות (ישעיה ל"ו), והיא מליצה כאילו תופס בידיו ומסייע בכחו בל ירפה וילאה. אמנם רוב המפרשים יבינו מליצה זו, וכן מאמר אני אקשה את לב פרעה, ואני הכבדתי את לבו, שמרוב רשעו וגודל פשעיו ננעלו בפניו דרכי התשובה (עי' רמב"ם ורמב"ן), אמנם מדברי רבותינו יראה הפך מדעה זו, כי אמרו ברבה למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר ולא היה מביא עליהם מיד, כדי שיחזרו בהם ויעשו תשובה. ע"כ מדבריהם אלה נראה בעליל כי לא ננעלו בפניהם דרכי התשובה, והוא באמת מחסדיו הגדולים על בריותיו, לכן נ"ל שאין במליצות קשוי, חוזק, וכבדות הלב, ענין אשר יורה על האמוץ והחזיק בדעותיו מצדו ית' למען אשר ימאן תת אוזן שומעת ולסרב בשלוח תת העם לחירות, כי אמנם כל כוונת מליצות האלה אינם כ"א הבאת יסורים קשים ועונשים חזקים על רוב פשעיו, וכמו שיבואר במה שיבוא. וגם אם נחזיק בדעת המפרשים בזה, אין ענינו שהוא ית' ישלח חוזק ואומץ אל לבו, והטה אותו למען ימאן בשמיעת צוויי משה חלילה, אבל טעמו שהש"י הניחו בחוזק וכבדות לבו, אמנם לפי שהיה בידו ית' להתמיד עליו מכה אחת, עד שתהיה מכה בלתי סרה ממנו, וזה היתה סבה להיות מפקפק, באמתת הצווי עליו, ולהתחזק בדעתו הקדומה ולעמוד בקושי וכבדות לבו הבלתי מאמין, לכן ייחס פעל החזוק, הקשוי, והכבדות אליו ית', כי כן דרך המקראות לקרוא בשם פועל ועושה גם את הנמנע מן הפעולה שהיה בכחו ורשותו לעשותו, על היושב והנמנע מן העריות אמר (בפ' אחרי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכמ"ש (סוף מכות) היושב ואינו עובר כעושה יחשב, דכתיב אשר יעשה האדם וחי בהם וסמיך לי' איש איש אל כל שאר בשרו. וכן ייחס לכל אנשי עיר שכם לאמר עליהם (וישלח ל"ד) אשר טמאו אחותם, אף שהמה לא עשו מאומה, אבל לפי שהניחו לעשות ביניהם נבלה זו ולא מיחו בו אבל הראו ההפך שהיה המעשה חשובה בעיניהם עד שהתרצו מפני זה להמול, לכן נקראו גם הם המטמאים כאלו עשו את הנבלה בפועל כפם. וכן ייחס פעל עשי' לכל שומרי שבת הנמנעים בו מעשיית המלאכות האסורות כמ"ש לעשות את יום השבת, כיון שיש בכחו לעשות, וכן על משה ואהרן שהיו נמנעים במי מריבה מלקדש את שמו כפי צווי רצונו ית' נאמר עליהם אשר מעלתם בי וכמ"ש רש"י גרמתם מעילה, ככה העדר התמדת המכה גרמה לפרעה החזוק והקשוי והכבדות, ומצד ההגרמה ייוחסו פעולות אלה אליו ית', ויהיה טעם אקשה את לבו, אחזק את לבו, הכבדתי את לבו (איך ווערדע זיין הערץ ערמוטהיגט, שטאררזינניג, פערשטאָקט לאססען) - עמ"ש בוישב ותנח בגדו אצלה:

כג

שלח ויעבדני. מלת שלח הוא מן הכבד, כי השי"ן פתוחה והלמ"ד דגושה, וההבדל בין הכבד והקל הוא, שליחות בקל יורה על שליחות בלתי מוחלטת כ"א לחזרה, כמו שלח נא ביד תשלח, שלח העז את מקנך, וישלח יעקב מלאכים, אשלחך אל פרעה, וכל אלה שליחות לחזרת המשולח, אבל שליחות בכבד שליחות לחלוטין ולצמיתות, כמו וישלח את היונה מאתו, לא אשלחך כ"א ברכתני, שלח תשלח את האם, וכן כאן שהוא בכבד על כן המכוון בו שליחות לחלוטין, ותרגומו (ענטלאססען), וכן לשון ויעבדני יבואר ע"ד התואר (אין מיינעם דינסטע טרעטען) לא ע"ד הפועל (מיר דיענען), ר"ל שאין המכוון במלת ויעבדני לעשות לי עבודה מה ואח"כ ישובו אליו, אבל טעמו להיות עבדים לי, להשאר לעולם עבדי ולא ישובו אליך, כענין זרע יעבדנו יספר לה' לדור, וכן כי בהר קדשי יעבדוני בית ישראל, שהמכוון באלה ע"ד התאר, יהיו עבדים, וכמו שהודיע הוא ית' למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. הנה בלשון שלח ויעבדני שאמר לו כמה פעמים הזהירו, לשלחם חפשי לחלוטין ולצמיתות עלמין, אחרי סירובו מלמלאות הבקשה הקטנה ללכת ג' ימים במדבר:

כד

ויהי במלון. רבותינו ספרו לנו כי משה התאחר והתעכב במילת בנו בזמן הראוי, ואפשר לרמז ענין זה בלשון המקרא, כי מלת ויהי מצאנו הוראתו קרוב לענין איחור ועכוב, כמו ויהיו בחצרות (במדבר י״א:ל״ה), ויהי שם כאשר צוני ה', ויהי התעכב, וכן עלה אלי ההרה והיה שם, ונשתההה שם מ' יום, כמ"ש רע"ס שם (ועי' רש"י על ויהי ידיו אמונה, ויהי משה ידיו וכו'), ויותר יתכן לומר כי מלת ויהי מענין נהייתי ונחליתי (דניאל ח׳:כ״ז) שענינו שבר מקרה רעה וצרה, כמו הוה על הוה (יחזקאל ו'), כי היה ענין אחד עם הוה, הוה גביר לאחיך כמו היה, ויבאו זה תמורת זה, (כבאיוב ו׳:ב׳) והותי במאזנים, להותי יועילו (שם למ"ד) שניהם לפי הכתיב ביו"ד, וי"מ מענין זה היו בן שאול (שמואל ב ד׳:ב׳) ויהי דניאל (שם א') כמש"ש ר"ש ב"מ. וזש"ר כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה כי שתי אותיות, הי יורו על מקרה ופגע רע (יחזקאל ב׳:י׳) קינים והגה והי, וכן כאן על הפגישה והפגע רע שנפל בו אמר ויהי (ער ווארד ליידענד):

במלון. בסבת המילה שנתרשל בה, כבי"ת ויעבד ישראל באשה בשביל אשה (וועגען דער בעשניידונג). ומלת במלון הוא משרש מול הוראתו המילה כי משרש זוד זדון, ויהיה טעם המקרא לפי"ז, בדרך זה היה מתאחר ומתעכב בענין המילה כענין וינצו במחנה (אמור פ"ד י') שטעמו על עסק מחנה:

ויפגשהו ה'. ת"א ויב"ע ואערע בי' מלאכא דהשם, וכ"כ ראב"ע ורשב"ם. ובאמת א"צ להוסיף על המקרא, כי ויפגשהו כאן אינו פועל עצמי כ"א פעל מסבב, וטעמו השם הפגיע בי דבר רע (ליעס איהן איין איבעל טרעפפען), ורבותינו פירשו הפגע הרע, כמין נחש בלעו למשה מראשו עד ירכו עד אותו מקום. והנה פגישה נרדף עם פגע שיורה ענין רע, כמי פגש דוב שכול באיש, אפגשם כדוב שכול, שענינם פגע רע:

ויבקש המיתו. כבר תמה הר"ש בן חפני היתכן שאחרי אשר הרבה הוא ית' לדבר על לב משה להתרצות אל השליחות הנפלאה, איך יחפש כעת סבות ותחבולות להמתוהו אחרי אשר התרצה וכבר החזיק בדרך למלא את השליחות (עי' ראב"ע), ואף שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, מ"מ אין חיוב מיתה על עון קל כזה. ומלבד זה אין אצלו ית' מקום ללשון ויבקש, כי אם הוא לשון בקשת החפץ והרצון, הלא לא יחפוץ ה' במות רשע אף כי בעבדו במשה, ובדבר שאין בו חיוב מיתה. ואם הוא לשון דרישה וחקירה כמו ויבקשו לשלוח יד, גם זה אין לו שייכת לאשר לו היכולת לבלי תכלית. ולולי דעת קדמונינו הייתי אומר שאין ויבקש המיתו מוסב על השם רק על משה, וטעמו ע"י פגישת הדבר הרע נתעורר משה כי נפקד עליו עונו, ולא טוב עשה בהתאחרו בעשיית רצון קונו, וכל כך הגדיל עון זה בעיניו עד שפגישה זו היתה קלה ואינה מספקת לנשוא בו עונו, ואמר בלבו אם אהיה רשע לפני אלהים למה לי חיים, טוב לי להתבטל מן המציאות, ולבחור במותי מבחיי, וזהו ויבקש המיתו, חפץ משה שימיתהו השם. וממעלת משה דבר הכתוב, כמו שביקש יונה קח נא את נפשי כי טוב מותי מחיי, שלא היה רוצה לראות בתוספת כעס על ישראל בראותם כח התשובה ואינם לוקחים מוסר לשוב, גם משה עצמו אמר הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. דוגמא לזה, וירד ה' בענן ויתיצב, ויקרא (כי תשא ל"ד ה') שפעל ויתיצב ויקרא אינו מוסב על ה' הקדום, רק על משה הקדום דקדום. וכן ויכתוב משה ויצו את יהושע (נצבים ל"ב כ"ב) אין ויצו מוסב על משה הקדום רק על ה' הקדום דקדום, ככה כאן:

כה

צור. תרגומו טינרא והוא אבן חד כמו חרבות צורים, אף תשיב צור חרבו, חדוד חרבו, וכן כל כלי יוצר עליך (ישעיה נ"ד) יחודד וילוטש; אמנם בכל המקומות אבן הצור שרוקה וכאן חלומה; במכדרשב"י (לך לך צ"ג) מהו צור אסותא, ע"ש. נראה שפירשוהו מן הצרי אין בגלעד, נמצא ג"כ חולם כמו (יחזקאל כ"ז) פנג דבש וצרי, ותהיה קיחת הצור כאן עיקרי בשמים וסמי רפואה להצמות הבשר להשקיט בם הדם ולרפאות החבורה:

חתן דמים אתה לי. בדמים הללו ישאר לי חתני, כלומר בעלי. חתן דמים למולות. על עכוב המילה נתחייב בעלי מיתה, כי המילה הצילתו עתה (רשב"ם), וכפירושו איתא בשמות רבה. חתן דמים אתה לי, אמרה חתני אתה תהיה נתון לי בזכות דמים הללו של מילה, שהרי קיימתי המצוה. חתן דמים למולות. אמרה כמה גדול כח המילה שחתני היה חייב מיתה שנתעצל במצות המילה לעשותה, ולולי היא לא נוצל. למולות. שם דבר, והנה על לשון רבים בעבור דמים (ראב"ע), ויותר יתכן דברי רע"ס ורב"ח, למולות שתי מלות, שהן כריתת המילה והפריעה. והנה למה דאמרי' (ע"א כ"ז) איהי אתחלה משה אגמרה למילה, אתי נמי שפיר לשון רבים:

לא

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.