הכתב והקבלה/בראשית/ג

גרסה מ־14:20, 14 ביולי 2020 מאת מושך בשבט (שיחה | תרומות) (←‏top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


אעריכה

אף כי אמר. פירוש כעס וחמה יעורר אשר אמר אלהים לא תאכלו (עס איזט פערדריסליך דאס) כי על ידי המניעה מאכילת פרי הגן תרגיש הנפש צער ודאגה כי מוכרחים אנחנו לעמוד תמיד על משמרת נפש המתאוה לאכול פרי יפה עיני' וטוב רואי כאלה; מלת אף חברו של כעס חמה וצער, וכ"א במכדרשב"י ל"ה באף פתח ואף אטיל בעלמא, ומלת כי טעמו כמלת אשר (דאס) כמו וישמע אברם כי נשבה אחיו, ובזה לשון המקרא על מכונו בלי חסרון ובלי תוספת דברים כל המפרשים:

געריכה

ולא תגעו בו. הוסיף לה אדם הראשון סייג לדבר (אבות פ"א) והוא לתוספת זהירות. ותלתה באמירת אלהים, לומר שרצון ה' הוא כן, כי אמירה הוא רצון. ואמרה פן תמותון, כך אמר לה אדם כי היה ספק בדעתו אם בא הצווי גם עלי' מפני שהיתה בו בגוף אחד, או בעבור שנתייחד הדבור אליו לא בא הצווי עלי' (הגר"א) ולמה שיתבאר שאדם טעה בלשון הצווי וחשב שאין האזהרה על האכילה כ"א על השחתת אילן שלא לחסר ממנו פירותיו לכן הוסיף באזהרת הנגיעה, כי ע"י הנגיעה בו יתנענע האילן, וינשר פירותיו, ולדעתו עיקר האזהרה היא לבלי השחית האילן לחסר ממנו פירותיו:

העריכה

והייתם כאלהים. כשופט וכמנהיג, כפי' הרמב"ם במורה ללשון אונקלוס שתרגם כרברבין מענין אלהים לא תקלל, וטעמו כאן מעצמיכם תהיו ביכלתכם לשפוט מהו טוב ותבחרו בו ומהו רע ותמנעו ממנו, ולא תהיו דומים לשאר בע"ח שהם מוכרחים במעשיהם, ואין להם כח השפיטה והנהגה להתנהג מכח עצמם בבחירה ורצון. ובכונה זו יתבאר ג"כ מלת כאלהי' מענין תוקף ויכולת, כלומר תהיו בעלי היכולת לבחור מדעתכם את הטוב מבין הרע, ולא תצטרכו אל המצוה עליכם. כאלהים (זעלבסטמאֶכטיג) ויתכן שהכ"ף הוא לאמתת הדבר ככ"ף אעשה לו עזר כנגדו, ויהי העם כמתאוננים וכדומה הרבה:

חעריכה

קול ה"א, מתהלך כנוי לקול כענין קולה כנחש ילך, כ"ה במ"ר וכ"כ הראב"ע והרמב"ם, והרמב"ן כתב כי טעם מתהלך בגן כטעם והתהלכתי בתוככם, וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, אלך אשובה אל מקומי, והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו, וטעם

לרוח היום , כי בהגלות השכינה תבא רוח גדולה וחזק כענין שנא' והנה ה' עובר והנה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' וכן וידא על כנפי רוח, וכתוב באיוב, ויען ה' את איוב מן הסערה, ולפיכך אמר בכאן, כי שמעו קול ה' שנתגלה השכינה בגן כמתקרב אליהם, לרוח היום, כי רוח ה' נשבה בו בגן כרוח הימים, לא רוח גדולה וחזק במחזה כשאר הנבואות שלא יפחדו ויבהלו ואמר כי אף על פי כן נתחבאו מפני מערומיהם:

טעריכה

איכה. המבקש לדעת מקום המבוקש יאמר איפה הוא, איפה הם רועי', איפה שמואל ודוד, איפה לקטת היום, אבל השואל איה הוא אינו כ"א מתמי' שלא מצאו במקומו הרגיל (וואָ איזט ער געבליבען?) כמו רואיו יאמרו איו, איה חסדיך הראשונים, איה שרה אשתך כלומר מדוע איננה פה עמך, וכן כאן איכה? פי' מדוע נחבאת ואינך במקומך הרגיל (וואָ ביסט דוא הינגעקאָממען ?) לכן לא תסמוך לו פעולה לאמר אי' היית, איה הלכת, כאשר יאמר איפה היית בייסדי ארץ, איפה לקטת, אבל הוא מוכשר לכנוים איו איה איכה ולא כן איפה (רל"ש), ואמרו (סנהדרין) איכה לאן נטה לבך, וכפירוש הגר"א, איכה התבונן בעצמך איך נפלת ממעלתך, אי' מדרגתך?

יבעריכה

היא נתנה לי. אתה צויתני שלא אוכל ממנו, שלא אתלוש הפרי בידי ואחר שהיא נתנה לי חשבתי שמותר לאכול, מדכתיב ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו, ממנו מיותר וחשבתי שכוונתך היא שלא נשחית את העץ, לכן אמר ביום אכלך ממנו דווקא (הגר"א):

יגעריכה

השיאני. אינו לשון גרוי ושסוי כי לזה הונח לשון הסתה, אבל לשון השאה הוא ענין הטעיי' (איררע פיהרען), וכן תרגמו אונקלוס ויב"ע בכל מקום ואיננו נופל כי אם על טעות הלב והמחשבה (הרוו"ה), ורל"ש אמר המשיא בא להסיר יראת העונש מלב המושא, לא מות תמותון, אל ישיא אתכם יחזקיה לאמר לא יבא מלך בבל הנה, אל תשיאו בנפשכם לאמר שוב תשובו וגו' (טיישען), והמסית מיפה הרעה בעיני המוסת (רייצען) כמו ברוך בן נרי' מסית אותך בנו וכן אמרו המסית יאמר כך יפה לנו:

ידעריכה

ארור. הוא עיקר הקללה והאומר כן אין צריך להוסיף על דבריו כי בו כל הרעות וכן אמרו בו קללה בו שמתא וכו', אבל האומר פלוני יקולל עליו לפרש הרעה שהוא נושא עליו, ושתיהן המארה וקללה הן כשמזכירין שמו או כשמכונין אליו, אבל המארר והמקלל סתם למי שעשה או יעשה כך וכך, וכן המארר ומקלל על תנאי היא הנקראת אלה בכ"מ כמו חולק עם גנב וגו' אלה ישמיע ולא יגיד, ומיכה אמר לאמו ואת אלית למי שגנב כספך, ושמעה קול אלה שמע מי שיאמר ארור היודע לי עדות ולא יגיד, ונקראין דברי התוכחות אלות הברית ורבצה בו כל האלה שכולן על תנאי אם יעברו ואין החוטאים נודעים עוד, ובסוטה שהקללה בתנאי אם נטמאה נאמר בשבועת האלה, וכן בעבד אברהם וכן כולם; והרד"ק אמר כי אלה קללה בשם, ואין הכתובים מורים כן שנאמר ויואל שאול את העם לאמר וגו' ולא הוזכר השם כלל (רל"ש):

טועריכה

ואיבה אשית. איבה גדולה משנאה והעד תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, השנאה מעשים בסתר והאיבה בגלוי, והכלל כל אויב שונא ואין כל שונא אויב (הנ"ל):

טזעריכה

בעצב תלדי. לכאורה המאמר מיותר, אכן אין תלדי לשון לידה כ"א לשון גידול (ערציהען) כלומר תגדלי אותם בצער יותר משאר בע"ח: ולשון לידה נופל גם על הגידול כאמרו (שמואל ב כ״א:ח׳) חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל (רוו"ה), ובעירובין ק' אמרו כי צער גידול בנים נכלל במלת עצבונך:

יזעריכה

ארורה האדמה בעבורך. שפיר אמר הרנ"ו האדם בדמות עולם קטן, ונפשו העליונה משוכללת כמו מעשי שמים וארץ וצבאותיהם, לכן המליצות בכתבי קודש שוות בעניניהם. שהמשילו דרך הרשעה למוץ. ודרך החכמה ללחם. והמוסר ולמודי החכמה דמו לחרישת החורש ולזריעת הזורע. כי כמו שצריכה הארץ חרישה וזריעה טללים וגשמים להוציא לחמה, כן צריכה נפש האדם חרישת המוסר וזריעת הלימוד וטללי הדעת וגשמי השכל והבינה, ומבלעדי זאת לא יחכם, כי אם יונח על טבעו ידמה לאדמה שלא נחרשה ושלא נזרעה שתוציא קוץ ודרדר, והגשמים והטללים היורדים עלי' יוסיפו להצמיח קוצים ודרדרים כן הנפש תצמיח בה הכחות לרעה, והשכל והדעת והבינה ישרתו להשלימם יותר. בעבור כן אחר חטא אדה"ר נתקללה האדמה, כלומר כמו שחרבת את נפשך ופרצת גדרי הכחות הנפשיות שיציירו רע מאליהן. כן תהיה האדמה שיעלו כחותיה קוץ ודרדר מאליהם ולא תוציא לחמה רק אחר יגיעה גדולה לחרוש ולזרוע. וכמו שאתה לא תוציא בנפשך לחם החכמה עד שתתיגע מאד למשול על טבע היצר. וכמו שכל ימי חייך אתה ביגון ובעצב להלחם עם יצרך. כמו שאמרו אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, כן לענין האדמה בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. אבל קודם שחטא בהיות עדיין לבו מצייר דרכי החכמה, היתה גם האדמה מבורכת ולא היתה מעלה קוץ ודרדר מאליה, וכמו שהיה מושל בחכמה בלי יגיעה ועמל כן היה מוציא לחם מן האדמה בלי יגיעה וזיעה כלל. ועל כן הבהמה והחיה שאין בהן כחות והפוכי כחות כי כל עניניהן בהכרח כפי מוסדות טבע כל אחת מהן והן צומחות מאליהן, לפי שלא נתנו המנהגים בבחירתן, ולא יתכן לומר עליהם טוב ורע או מוץ ולחם, כמו כן תוציא להן האדמה מאכלן בלי עמל, כי חציר לבהמה צומח מאליו, ואפי' אחר החטא עד היום הזה. והבן בדברים אלה כי נכונים הם:

כעריכה

ויקרא האדם. תחלה קודם החטא קראה בשם אשה כי מאיש לוקחה, להיות לו לעזר במושכלות והיו שניהם שוים בזה לכן נקראו שניהם בשם אחד איש ואשה, ואחר החטא אין תשוקתה למושכלות כ"א לתאות כאמרם רוצה אשה בקב ותפלות, ונשארה לו לעזר רק לבנים לקיום המין, לכן קרא אותה בשם אחר חוה, כי היתה אחר החטא רק אם כל חי והוא לקיום המין (הגר"א), ונכון הוא כי לפי מרוצת לשון המקרא ירא' שקריאת שם זה היה אחר החטא ונודע לו העונש (ערש"י), ועדיין יקשה מלת כל חי שהוא סוג הכולל גם בהמות וחיות, והיא לא היתה אם רק לבני אדם, וא"ת כל חי כל בני אנשא, וזה אינו בלשון המקרא. (ואפשר שמפרש מלת כל מענין כללו יפיך) (יחזקאל כ״ז:ד׳) כי כליל הוא בהדרי (יחזקאל ט״ז:י״ד) שענינם הדור ועלוי הדבר בשלמותי (פאָללקאָממען), וטעם כל חי (דער פאָללקאָממענער דער לעבענדען) ר"ל המעולה והמשובח בשלמות על כל בעל חיים, והוא האדם). גם בשם חוה מחלף הוי"ו במקום היו"ד כמ"ש המפרשים, ול"נ אחרי שנודע לו שאשתו גרמה בחטאה המיתה לכל בני אדם ומזה נמשכה המיתה גם לכלל בע"ח וכ"ז היה מקלות דעתה להתפתות מן הנחש לכן קראה בשם חוה ע"ש הנחש שנקרא בלשון ארמי חויא (ועיקרו גם בלשון עברי שרש חוה הוראתו היקף וסבוב עוות ועיקום, לכן קבוץ אוהלים המסבבים את העיר מחוץ לחומה נקראה חות (היטטענדאָרף) כמו וילכוד את חותיהם, כי הם שכוני אוהלים מקיפים ומסובבים (רינגצעלט, צעלטקרייז) ולכן נקרא הנחש חויא ע"ש עוות ועיקוש הלוכו כמ"ש (ישעיהו כ״ז:א׳) נחש עקלתון ע"ש שמעוות ומעקל עצמו), ומלת כל חי הוא מענין כליון והשחתה, כמו ועוזבי ה' יכלו (ישעיה) (פערדערבען, פאֶלליגער אונטערגאנג) וטעם המקרא לפי"ז קראה בשם הנחש חוה לפי שהיתה אם ומקור לכליון והשחתת ב"ח (זיא וואורדע מוטטער דעס אונטערגאנגעס אללעס לעבענדען), וכ"א במד"ר ויקרא האדם שם אשתו חוה ניתנה לו לחיותו ומיעצתו כחויא ורא"א חויא חויך ואת חויא דאדם (הנחש הסיתך ואת היית לנחש להסית לאדם), ובמכדרשב"י (יח"ב) תרגום נחש חויא הוא חויא זכר היא חוה נקבה וגו' ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו' קרא לה ע"ש העתיד, היה לו לקרוא אותה חיה ע"ש חיה ונקראת על שם העתיד חוה דעתיד חויא למסתי לחוה ע"ש:

כאעריכה

כתנות עור. ערש"י שתי דעות, ולדעת שניהם כתנות סמוך אל עור, אלא שלדעת ראשון הכונה בעור. עור אדם וחוה, והסמיכות כמו אחזת קבר שבא להגבלת התכלית, ולדעת שני דבר הבא מן העור, והסמיכות כמו כלי כסף שהוא להוראת החומר שממנו נעשה, ואמרו עוד ברבה, כתנות ככלי פשתן הדקים, כי כתונת הנאמר בכ"מ היא של פשתן, כתונת בד, ותרגום והפשתה והשעורה, וכתנא ושערי, ואמרו עוד ברבה, בתורתו של ר"מ, מצאו כתנות אור, לדעת המפרשים ידבר ר"מ בכתנות אור שהיה לאדם תחלה קודם החטא, שהיה גופו ספיריי, כאמרם תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה ולאחר החטא נהפך לו לכתנות עור חומרי גשמי, והוא דחוק שאחר החטא יודיע מעלתו שהיה לו קודם, ונ"ל דר"מ אתי להורות פליאת חכמה העליונה הנראה בעור, כדאי' במכדרשב"י (יתרו ברזי דרזין ד' עיין) מתחלפין חיזו דרשימין וקמיטין במשכא דבר נש לפום עובדוי מזמן לזמן, (ומלין אלין לא אתמסרו אלא לזכאי קשוט למנדע ולאלפא חכמתא סגיא) מזמן לזמן לפום עובדוי דאדם הכי אתילידו ואתרשימו ואתחלפו ביה רשימין מזמן לזמן, דדא בזמנא דרוח קודשא שריה בגויה הכי עביד תולדות ואחזי רשימין ההוא רוח לבר, ובזמנא דמתעברא וזז מניה רוח קודשא ואתיה רוח מסאבא, ההוא רוח מסאבא מכשכשא בגויה ואחזי לבר חיזו ורשימין ידיעאן דאשתמודען ביה בקמיטין במשכא לבר, ושם פ"ו א' עור דאיהו סכוכא לבר בבר נש, דאיהו רקיע דסכיך על כלא, אית ביה רשימין ושרטוטין ואינן ככביא ומזלי דהאי עור לאתחזאה בהו ולמנדע בהו מלין ורזי סתימין, ככביא ומזלי לעייני בהו חכימי לבא ולאסתכלא בהו למנדע אסתכלותא באנפין, והדברים מבוארים שם באר היטב ליודעי בינה, הנה העור כמו אור להאיר את הנעלם והנסתר בנפש האדם פנימה. ואונקלוס שתרגם כתנות עור. לבושין דיקר על משך בשריהון וכתיב"ע, מבואר דעתם להרכיב מלת אור דר"מ על מלת אור דקרא בחדא משתעי, שניהם לאחר החטא, כדברינו. וקרוב לומר בטעם אונקלוס ויב"ע שתרגמו כתנות עור לבושין דיקר עם דעת רבי מאיר אור באל"ף, כי האור כשהוא עצום מאד הוא מונע את העין מלהביט בו, כמו אור החמה שמונע ההבטה ומעור את העין. לכן האור הנצח והבהיר מאד נקרא ערפל, משה נגש אל הערפל (יתרו כ' י"ח) וכן נגע הבהרת שמראיתו לבן עזה כשלג נקרא כהה הנגע (תזריע י"ג ו') כי השלג מחליש ומכהה את העין מלהסתכל בו (בלענדענד ווייס) ככה כתנות עור, שהיה אורם יקר בזהרו עד שהכהו את העין ומעורים אותו (בלענדענד העלל) כדאיתא במכדרשב"י (כ"א ל"ט ב') על הנך כתנות דאינון זהרא עלאה דיהב לון קב"ה ובאינון לבושין דמו כגונא דלעילא, לעצם זהרם שהיה צח ובהיר נקראו כתנות אור, ולפעולה היוצאת מהם להכהות העין ולעור אותה נקראו כתנות עור, עור מן יעור עיני חכמים, דומה אל הבוקר אור (מקץ מ"ד ג') שהוא עבר וענינו כמו האיר:

כבעריכה

הן האדם. ת"א הא האדם הוה יחידי בעלמא מניה לדעתי כונתו האדם היה מיוחד בעולם ממנו ומעצמו ע"י אכילתו מעץ הדעת, ומהו יחידתו? לדעת טו"ר, שיוכל מעתה לבחור בטוב ובהפוכו. (ובחנם הסבו המפרשים דעת אונקלוס לכונה אחרת וחברו מלת ממנו עם מלת לדעת הפך הנגינה) והכ"ף במלת כאחד הוא כ"ף האמתי הרגיל מאד בכ"ק, וכמ"ש בוהייתם כאלהי', לכן השמיטו אונקלוס בתרגומו, ומעתה בהיותו בתכונה זו לא יגיע בזה העולם אל האושר הנצחי המקווה, לכן טוב לו יותר למנוע ממנו פרי עץ חיים, למען ישוב גופו לעפרו כשהיה:

כדעריכה

ויגרש את האדם. אחר ששלחהו מגן עדן לא רצה לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגרש אותו אל המקום אשר לוקח משם, מקדם לג"ע, לשם שולח האדם ושם שכן כמ"ש למטה וישב בארץ נוד קדמת עדן (הגר"א):

את הכרובים ואת להט. לדעתי יכלול במליצה זו השתנות תכונת האדם ממדרגה העליונה שהיה בה בתוך הגן. והתחלפו לתכונה פחותה וגרועה בהגרשו ממנו להיות מקדם לג"ע. וזה; בתחלה בהיותו בג"ע היה ישר לגמרי, ידיעת טוב ורע היתה נעלמה ממנו, ציורים רעים הטבעיים היו נפלאים מדעתו, ולא היה מרגיש בהרגש היצר המצייר בלבו הדרך הרע, כי היה מושל תמיד בציורים טובים והיה נכנע לאדון כל ית', וכל פעולותיה היה כפי שרשמה החכמה שנטע בו הקב"ה, כי היה מתוקן בתכלית הכבוד העליון והיקר הנפשי לשמש את קונו כאחד מצבאי המרום במרום, כי היה מזוכך בטוב גמור בלי שום נטייה אל צד ההפך, כי מצד טבעו היה נוטה רק לישר ולטוב, והבחירה ברע, אף שהיה גם אז בעל בחירה מ"מ היתה הבחירה ברע קשה עליו ונגד טבעו, ורק ע"י התאמצות והתגברות נגד טבעו הנוטה לטוב היה האפשרי בו לעשות רע, כמו שהאדם הוא בעל בחירה לאבד נפשו ולהפיל עצמו אל תוך כבשן להשרף. אמנם כעת כאשר גורש להיות מקדם לג"ע נתחדש בו בחירה הפוכה מן הראשונה מן הקצה אל הקצה. הבחירה ברע נתהוה בו כטבע ראשון, הכחות הנוטי' לרע מתגברים והולכים תמיד ויש להם בו ממשלה חזקה, ונקל לו להתפתות ולבחור בהם, והבחירה בדרך הטוב קשה עליו מאד וצריך התגברות גדולה והתאמצות חזקה ללכת בדרך משרים עפ"י התורה. ולסבה זו אין שלום בנפשו, וכל ימי חייו הוא במלחמה פנימית, כי הריב והמצה תמיד בנפש המשכלת לבין נפש המתאוה, כל הימים שתי אלה פוגעות זו בזו ונלחמות יחד אשה ברעותה, פעם יתגברו כחות נפש המתאוה ויתרוממו בלב להשחית את הנפש המשכלת, פעם הנפש המשכלת תמשול לעמוד על משמרת התורה והעבודה להכניע את הנפש המתאוה בל תעבור על גבולי התורה והמצוה, ותשים מעצר לרוח החמדה לבלי לכת אחרי שרירות לבבם הרע, וזה הוא המכוון לדעתי במה שאמר קרא;

וישכן מקדם לג"ע את הכרובים וגו'. כלומר כאשר גורש האדם אל מקדם לג"ע, השכין הוא יתב' בו שני ענינים אלה, הכרובים, והחרב המתהפכת, מצד נפש המשכלת שבו מעותד להתדמות לכרובים הפורשים בכנפים למעלה, והיכולת ביד האדם לעבוד את קונו כאחד מצבאי מרום במרום להתהלך לפני ה' בדרך עץ חיי התורה והעבודה, אמנם מצד נפש המתאוה שבו הוא מעותד אל המלחמה הפנימית, וחרב המתהפכת תמיד בידו כי הנפש המתאוה ללכת תמיד כפי שרירות יצר הרע, חרב משחית בידה לפרוץ פרצות בחקי הצדק והיושר, ולהתמרמר על עול התורה והעבודה, כי הנפש המתאוה מלאה לה בגאון וגאה ברשע וכסל, בחמדת נשים ותענוגי הגוף בתאות העושר והממשלה והכבוד המדומה, כל אלה חוברו לה יחדיו לעמוד בחרב גאותם, להתגבר על הנפש המשכלת ויוסיפו בה השחתה על השחתה, ונגעה חרב ההשחתה עד הנפש לכלות אותה למנעה מנתיב החיים ולקרבה אל שערי שאול, חרב פתחו רשעי התאוה מעצת יצר לבבם הרע להשחית את הנפש המשכלת להטותה מדרך עץ החיים ולהוליכ' בנתיב המות לנצח, והנפש המשכלת גם היא עומדת להלחם מלחמת ה' בחרב פיות בידה לשלוט על הנפש המתאוה ולרדות על האויב היושב לה פנימה, בחרב נוקמת נקם ברית התורה; הנפש המשכלת גם היא אזורת חיל להכניע את מורדי' הפנימים, לנהג כלם כשבויות חרב בל תתגבר בה יד הזדון ולא תמשול בה זרוע הרשעה, ובחרב של שלום שביד הנפש המשכלת תחליש גבורת היצר ותביא למוסר התורה כל כחות נפש המתאוה, להכניעם תחת עול התורה והעבודה למצא בם חן בעיני ה', ותנהג אותם בנתיב אל-מות, ללכת בדרך משרים בדרך עץ החיים לעולם, והנה החרב הניתן בידי אדם להלחם בה מלחמת ה' מלחמת מצוה, חרב מתהפכת היא מטוב לרע ומרע לטוב לפי הבחירה הנתונה לו, אם ישכיל על דרכיו לעשות כל פעולותיו עפ"י התורה והמצוה, הנה חרב לה' צבאות בידו לעשות לבו חלל בקרבו ולהכניע בה תחתיו את הנפש המתאוה בכל כחותי', ואם תועה ילך בדרכי יצר לב הרע, הנה חרב משחית בידו, להשחית נפשו המשכלת עד לכלה, ולשון לשמור את דרך עץ החיים משתנה במובנו לפי הבחירה שבאדם, אם בעצת יצר הלב הרע תתרומם בו הנפש המתאוה להתגבר בחרב המשחית שבידה, הנה היא תעמוד כשומר במבוא דרך עץ החיים לכלוא רגל העוברים אל נתיב החיים ולמנוע כף רגל כל איש מלדרוך בדרך החיים, כי אל מוקשי מות תפילם, ולהביאם שערי שאול סלה, ואם הנפש המשכלת תמשול באדם על הנפש המתאוה בחרב על ידי התורה שבידה, תעמוד לשמור את דרך עץ החיים, לפתוח מבוא פתחי שערי החיים ולאט לאט תנהלם בנתיב אל-מות, ותנחם באורח החיים אשר למעלה, לאור באור החיים ולחזות בנועם ה' בארץ החיים סלה, ואמר להט החרב, והוא מן משרתיו אש לוהט (תהילים ק״ד:ד׳) ענין שריפה והתלהבות (גליהענד, ברעננענד) ויורה על התלהבות תאוה עזה לעשיית דבר, כי בכל תאוה עזה יתלהט הגוף ויתחמם, וקצת רמזים לפי' זה מצאתי בדברי רבותינו, ערש"י (יחזקאל כ״ח:י״ד) את כרוב ממשח הסוכך הנאמר במלך צור, דרבותינו (באגדת ב"ב ע"ה) שם כרוב הוא תאר לאדם הראשון, וכאן על חרב המתהפכת אמרו ברבה, חרב תורה שנאמר חרב פיפיות בידם, כי ע"י התורה האדם כאלו אוחז חרב בידו לעמוד נגד מעוז היצר להשביתם מן הלב, כמ"ש בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין תורה, ועל חגור חרבך על ירך אמרו (שבת ס"ג) ההיא בדברי תורה כתיב להלחם מלחמתה של תורה, לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי, אמרו (ב"ר פצ"ז) במצות ובמעשים טובים, וכן כח נפש המתאוה קראהו הכתוב בשם חרב (משלי ה׳:ד׳) חדה כחרב פיפיות, ובדברי רבותינו חרבא דמלאך המות, הוא השטן הוא יצה"ר ועל חרב המשחית של הנפש המתאוה התפלל דוד (תהילים כ״ב:כ״א) הצילה מחרב נפשי, ובמכדרשב"י (ויחי רכ"א) בשעתא דברא קב"ה לאדם אוקיר ליה ביקירי עלאה בעא מניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאה ובלבא יחידאי ובאתר דדבקותא יחידאי דלא משתני ולא מתהפך לעלמין הה"ד ועץ החיים בתוך הגן, לבתר סטי מארחא דמהימנותא, ואתי לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב וכו' הה"ד אשר עשה האלהים את האדם ישר וגו' כדין אתהפך לבייהו זמנין לטב זמנין לביש וכו' וכדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין דינא זמנין רחמי זמנין מותא זימנין חייא, ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו, בגין דההוא אתר גורם ליה, ועל דא חרב המתהפכת, המתהפכת מסטרא דא לסטרא דא מטב לביש מרחמי לדינא משלם לקרבא מתהפכת היא בכלא טב ורע דכתיב ועץ הדעת טוב ורע וגו', ובלקוטים דמכדרשב"י (ח"א סימן כ"ט) וישכן מקדם לג"ע את הכרובים וגו', בגין אורייתא דאתמר בה עץ חיים היא, ואיהי אורייתא דבע"פ אם זכה בר נש איהי סם חיים דילי' ואם לאו היא מתהפכת לו לס"המ:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.