אליה רבה/אורח חיים/קא

אליה רבה ‏ אורח חיים קא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] יכוין באבות וכו'. פירש אבודרהם לפי שהיה חשוב יותר משאר ברכות מפני שיש בהם גדלות השם וזכות ראשונים וגאולת אחרונים, עד כאן. והכלבו כתב לפי שיש בו מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב. כתב בית יוסף כתב סמ"ק אם אינו יכול לכוין בכל ברכות שמונה עשרה יכוין באבות ומודים, ואם אינו יכול לכוין בשניהם יכוין באבות, עד כאן. ובטור סימן קי"ג הוסיף דלכך מתחיל הברכה בבי"ת וסיים במ"ם. וכתב בית יוסף וצריך תלמוד מנין לו דעדיף מודים טפי משאר ברכות עד כאן לשונו, ולכן לא הזכיר מודים בשולחן ערוך אבל מצאתי באגודה סוף פרק אין עומדין יכוין לבו באחת מהן, חד אמר באבות וחד אומר בהודאה, עד כאן. אלמא דגירסא היה כך בש"ס ונראה דלכתחילה חש הסמ"ק לתרווייהו ובדיעבד סבירא ליה עיקר כמאן דאמר באבות, וזה תימא על בית יוסף שלא ראה דברי אגודה, וכן מצאתי בספר חסידים סימן קנ"ח יכוין באבות או בהודאה, וכן הכלבו ומהרי"ל פסקו כסמ"ק. גם הב"ח כתב טעם לדברי סמ"ק לפי שברכות אבות היה תחילת שלוש ראשונות שמסדר שבחיו ומודים היה תחילת שלוש אחרונים ולפיכך יהא שוחה באבות והודאה תחילה וסוף, עד כאן. אלא שיש תימא עליו דמודים ברכה שניה דשלוש אחרונים הוא, וצריך לומר דמכל מקום כיון דהוא תחילת ברכת שבח צריך כוונה דברכת רצה מעין בקשת צרכיו הוא אלא דלישנא תחילת שלוש אחרונים תמוה גם טעמא דשוחין במודים הוא כדי להכניע על ידי הודאה כדלקמן סימן קכ"א ובאמת מטעם זה נראה דצריך כוונה:

ב

[ב] והאידנא וכו'. כתב הטור שירגיל עצמו לפחות בחתימה דכל ברכה וברכה שיש בהן קי"ג תיבות כמו שיש בתפילת חנה וקי"ג פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כוונת הלב:

ג

[ג] ומשמיע לאזניו וכו'. ובדיעבד כתב הב"ח דיצא אף לא השמיע לאזניו וכל זה הוא לפי מה דמסיק בבית יוסף דהלכה דמצוה להשמיע לאזניו אבל ראיתי בספר בדק הבית שלו וכתב זה לשונו, ומכל מקום הזוהר שכתבתי בסימן קמ"א מסכים לתוספתא דלא ישמיע לאזניו ורמ"א שכתב בסימן קמ"א ואפילו להשמיע לאזניו ליכא למיחש דלא עדיף מתפילה כדלעיל סימן כ"א, עד כאן. משמע מדבריו דלכתחילה לא ישמע לאזניו וכן פירש הנחלת צבי שם, וכן כתב בלבוש שם. גם נראה דלא ראה רמ"א ספר בדק הבית שחזר השולחן ערוך גם מדין תפילה וכן הפרישה שהקשה דברי שולחן ערוך אהדדי אישתמיטתיה, מיהו לדינא אין ראיה דהפרישה ועולת תמיד מפרשים דברי הזוהר בענין שלא ישמע לאחרים וצריך עיון. כתב מגן אברהם צריך עיון אם התפלל בלבו אם יצא אף על גב דקיימא לן גבי קריאת שמע הרהור לאו כדיבור דמי שאני תפילה שהוא עבודה שבלב אלא דבש"ס משמע דלא יצא דאם לא כן הוה ליה לתקן שבעל קרי יהרהר בלבו התפילה דהא רשאי להרהר כיון דקיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי אלא על כרחך דלא יצא בהרהור, ועוד מדכתבו הפוסקים דאם בירך ברכת המזון בלבו לא יצא, אם כן סבירא ליה דכללא כייל בכל מילי דאם לא כן יש לחלק בשלמא קריאת שמע כתיב ביה ושננתם מה שאין כן ברכת המזון וצריך עיון, עד כאן. ותימה דנראה שהוכיחו בברכת המזון דלא יצא בהרהור דאי יוצא תיקשי למה בעל קרי מהרהר יוציא בשפתיו דהא טעמא דהרהור לאו כדיבור דמי לענין קריאת שמע היינו משום דכתיב ושננתם, ועוד נראה לי דמוכח ממתניתין דפרק אלו נאמרין דתנא ברכת המזון בכל לשון ואי יוצא בהרהור לא שייך ביה לשון כמו שכתב בסימן ס"ב אבל אין להוכיח תפילה מזה דתנא נמי תפילה בכל לשון, דיש לומר דבא להורות דאפילו בלשון ארמית שואל צרכיו. גם מה שכתב דהוה ליה לתקן דיהרהר בעל קרי בתפילה וכו', לכאורה נראה לי דאדרבה כיון דיצא בהרהור הוי הרהור דידיה כמו מוציא בשפתיו דאסור בבעל קרי אלא דלפי זה קשה מאי פריך הש"ס מהא דאין רשאי להרהר בתפילה על קריאת שמע ודו"ק, אך אפשר לומר כיון דתפילה דרבנן פטרו לבעל קרי לגמרי גם ברמב"ם ריש פרק ה' מהלכות תפילה משמע דיוצא מיהו לדידיה גם בברכת המזון יוצא כדלקמן סימן קפ"ה וצריך עיון:

ד

[ד] ולא ישמיע קולו וכו'. דהוי מקטני אמנה גם למדו מתפילת חנה ועיין באליהו זוטא מזה, ועוד כתבתי בשם מלבושי יום טוב כל זה בתפילת שמונה עשרה בלחש, אבל נוהגין בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהין קולם וצועקים בקול רם עד שהנכרים מלעיגין על זה. ונצטערתי מימי לדעת מאין בא זה המנהג כי מנהגן של ישראל תורה היא עד שהאיר ה' את עיני וראיתי דרמב"ן סוף פרשת בא שכתב בזה הלשון וכוונת רוממת הקולות בתפילות וכו' כמו שאמרו חז"ל ויקראו אל האלקים בחזקה מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, עד כאן, ועיין לעיל סימן צ"ה סעיף ג':

ה

[ה] ומכל מקום יזהרו וכו'. והלבוש אפשר דהשמיטו בכוונה כי נוהגים להתפלל בקול רם. עוד נראה לי דנכלל במה שכתב יותר משאר ימות השנה דמשמע דלא יגביה מאוד רק יותר משאר ימות השנה, ועיין לקמן סימן תקפ"ב סק"י כתבתי מזה. כתב הב"ח דיש לגעור בחזנים שמגביהין קולם ביותר ממה שצריך להשמיע לציבור כדי שיענו אמן יהא שמיה רבה וברכו ואמנים וכסבורים דשפיר עבדי והוה עבירה חמורה עד כאן, ואין דבריו מוכרחים מגן אברהם, וכן מט"ז משמע דמותר, גם הקשיתי באליהו זוטא הא קיימא לן לעיל סימן נ"ו דמחויבים לענות אמן יהא שמיה רבה בקול רם, ועוד קשה הא קיימא לן לקמן סוף סימן קכ"ד העונה אמן לא יגביה קולו מן המברך, ואם כן על כרחך החזנים צריכין להגביה קולם ביותר, ואף שכתב ר"י דאין צריך לתת קולות גדולות עד שיתלוצצו ממנו בני אדם היינו דפירש בכל כחו כוונתו אבל אנן קיימא לן כתוס' דבעינן נמי קול רם ומשמע דפליגי, וכמו שכתב בית יוסף בסימן נ"ו. ומכל מקום נראה לי אף דבעינן בקול רם מכל מקום אפשר דמודים דאין צריך קולות גדולות, ולא פליגי וכן משמע בלחם חמודות דף ק"ב:

ו

[ו] בציבור וכו'. שתפילת ציבור אינה צריכה מליץ כל כך והרא"ש ור"י ופירוש רש"י בסוטה דף ל"ג אבל בספר תניא דף ק"ב מצאתי שכתב הטעם דמלאכים המסורים לציבור מבינים בכל לשון וצריך עיון בש"ס שם:

ז

[ז] אבל יחיד וכו'. שהמלאכים אינם מבינים שאר לשונות לבוש ולפי זה הא דאמרינן בש"ס אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, רצה לומר אפילו לשון ארמי שהוא קרוב ללשון הקודש כדאמרינן בפסח שני מפני מה הגלה הקב"ה לישראל לבבל מפני שקרוב לשונם ללשון הקודש וכל שכן שאין מכירין בשאר לשונות:

ח

[ח] ויש אומרים אף יחיד וכו'. דסבירא ליה דמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם ותוס' שבת דף י"ב הוכיחו זה דהא אפילו מחשבות אדם יודעים וכו' עיין שם ולא פירשו מנין להם זה. ומעדני מלך דף י' פירש כי היודע ברוח הקודש מכיר מה שבלבו של אדם כמו שמצינו מרבקה ויאמר עשיו בלבו, והמתנבא על ידי מלאך גדול ממנו, אם כן המלאך כל שכן שיודע מחשבות. אך קשה מה שאמר שלמה המלך עליו השלום אתה לבדך ידעת את לבב האדם וכן בירמיה י"ז עקב הלב וגו' מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו':

ט

[ט] חוץ מלשון ארמי וכו'. שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמי. כתב עולת תמיד תימא דלשון תרגום הוא לשון חשוב מכל הלשונות חוץ מלשון הקודש, עד כאן, ואישתמיטתיה דברי מעדני מלך שם שכתב לפי שתרגום הוא קרוב ללשון הקודש משום כך הוא מגונה בעיניהם לפי שהוא כמו לשון שנשתבש, אך לפי זה אם כן לשון ערבי גם כן יהיה מגונה בעיניהם שהוא כמו כן קרוב ללשון הקודש. ובספר תמים [דעים] סימן קפ"ד מצאתי שמטעם זה אמרו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי כדי שלא יניחו המתפללים לשון הקודש אם יניחוה מלהתפלל בו ורצה לומר שאין משגיחין בו להביא תפילתו לפני המקום ובספר באר שבע פרק אלו נאמרים כתב הטעם לפי שרצה הקב"ה שלא יבינו כשאנו אומרים תפילות נאות ושבחות גדולות בלשון ארמי כדי שלא יתקנאו בנו, עד כאן. כתב מלבושי יום טוב ומכל מקום בציבור נראה דליכא קפידא וכן רגילין לומר יקום פורקן, גם בריך שמיה וכו' דבזוהר פרשת ויקהל, עד כאן, וכן כתב בלחם חמודות דף י' דאפשר לומר שכשהוא בציבור לא קאמר ר' יהודה, עד כאן. והוא תמוה הלא הוא ש"ס מפורש בסוטה דף ל"ג הוא, כתב בספר תמים דעים והוא הדין אפילו ביחיד אם מתפללין בדמעה וצועקים בו על אונאה דשערי דמעה ושערי אונאה לא ננעלו ואין צריך שיביאו המלאכים את תפילתן והוא הדין אם מתפללין בכיוון גדול מתוך צרה שהם נשמעים אף שאין המלאכים מכירין לשונם, שהרי מנשה קיבל הקב"ה תפילתו בעל כרחן של מלאכים. כתב בספר ווי העמודים טוב לבכות בעת תפילתו, ומי שיש לו לב קשה ואינו יכול לבכות יתן קולו בבכי כאילו הוא בוכה, וזה פירוש הפסוק כי שמע ה' קול בכיי וגו' ומכל מקום נראה שיהא הכל בלחש ובפרט בציבור כמו שכתב סעיף ב':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.