קרבן העדה/קידושין/ג/א

קרבן העדה קידושין ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' האומר לחבירו וכו' והלך וקדשה לעצמה. נקט והלך לישנא דקרא אשר לא הלך בעצת רשעים ואשמועינן אע"פ שמקודשת מ"מ מנהג רמאות הוא:

ובא אחר וכו' מקודשת לשני. ויכול לכונסה אפי' בתוך שלשים יום:

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. בגמרא מפרש:

מקודשת ואינה מקודשת. לשניהם דאסורה לשניהם אא"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט:

בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. שמא אינן קידושין ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה שמא הוו קידושין וזר פוסל בקידושין את בת כהן מן התרומה:

גמ' תני הרי זה זריז ונשכר. ואיירי בשאין לו אשה ובנים לכך נקרא זריז דלא עביד איסורא ומקיים מצות פריה ורביה ונשכר שיש לו אשה דעבדה ליה צרכיו:

אף למדת הדין כן. כלומר לאו לענין איסור והיתר לחוד הדין כן אלא אף בדיני ממונות כן הדין וכדמסיק:

הרי זה זריז. שהוא עוסק בדרך ארץ ומצוה היא כמ"ש בש"ע או"ח סס"י רמ"ח ונשכר בממון:

רבי זעירא. מקלל לאותן שרואין שחבירו רוצה ליקח דבר מן השוק ומייקר השער ואומר שירבה בשכר ומתוך כך גם חבירו צריך להרבות במכר:

אף לעושה עליו חבילה. שעושה קשר עם שאר מוכרים שלא למכור לאיש פלוני חפצים הצריכים לו אלא כשער היוקר:

למס מרעהו חסד. מי שמונע מרעהו החסד שהיה לו לעשות עמו כגון זה שלא היה לו להעלותו בדמים:

למס. כמו ונמס:

ויראת שדי יעזוב. הרי זה פורק יראת שמים:

לא הוחזק השליח בעדים. שלא עשה הראשון השליח בעדים:

הוא אומר. השליח אומר שאמר לה בשעת הקידושין שלעצמו מקדשה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינן זוכרים למי נתקדשה:

השני. השליח שהוא כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני דתנן לקמן בפרקין שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו:

והיא כאומרת וכו'. דתנן התם היא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה וה"נ היא צריכא גט מהראשון ואסורה לקרוביו והראשון מותר בקרובותיה:

אמרה איני יודע. למי נתקדשתי אם למשלח או לשליח:

חזקה לשני. דכיון שלא נעשה השליח בעדים אף על פי שא"ל שהוא שלוחו של פלוני מכל מקום לא סמכא דעתה אראשון שאינו כאן וסתמא לשני:

חזקה לראשון. שהיא סומכת על השליחות הלכך הראשון אסור בקרובותיה שהרי נעשה השליחות בעדים:

שניהם נותנים גט. דחוששין שמא סמכא דעתה על השליחות כיון שנעשה בעדים מיהו אף לשני חוששין הואיל והוא היה כאן י"ל סמכא דעתה טפי עליו מעל המשלח:

לפיכך וכו'. אמתני' קאי דתנן וכן האומר לאשה וכו' מקודשת לשני וקאמר לפיכך אם מת השני בתוך שלשים חלו קידושי הראשון עליה לאחר שלשים יום דאמרינן שלא היה דעתה לחזור מקידושי הראשון לגמרי אלא אם אפשר להם לחול יהיו קידושיו קידושין:

ולא גירש. פי' ולא גירש תוך שלשים יום וגירסת הרא"ש או גירש לאחר שלשים יום:

לא חלו עליה קידושי הראשון. כיון שבשעה שבאו קידושי הראשון לחול מצאו אותה אשת איש והרי זה כמי שקידש אשת איש שאין קידושין תופסין בה:

הדא דתני ר"ח. הא דאמרי' דאם מת תוך שלשים מקודשת לראשון אתיא כדתני ר"ח:

כל תנאי. שבשעה שהתנה היה יכול להתקיים כגון זה שבשעת הקידושין היה אפשר להתקיים אע"פ שבטל אח"כ ע"י קידושי השני אם חזר ונתקיים ע"י מיתת השני ה"ז מקודשת לראשון:

וכל תנאי שבטל בשעת הקידושין. כגון שהתנה על מנת שישא אחיו את אחותה ובאותה שעה כבר נשא אחיו אחת מאחותיה:

אע"פ שנתקיים וכו'. כגון שמתה אחותה הנשואה לו ונשאה השנייה אפ"ה אינה מקודשת:

ה"ג אמורא בשם ר' יוחנן ה"ז עולה וכו' וכ"ה גי' הרשב"א בחי' בנדרים פ"ג וכ"נ דהא ר' אבהו בשם ר"י לקמן פליג עליה וסובר דהקדש חל עליה מיד:

ה"ז מכורה. דכל זמן שלא הגיע הזמן יכול לחזור בו:

והקדישה הקדש. אם הקדישה לקרבן אחר כגון לשלמים תופסת והרי היא שלמים דחזרה היא:

חל עליה הקדש עולה. שבשעה שבא ההקדש לחול אין כאן שום מעכב וכדאמרי' לעיל באשה:

לאחר ל' יום. אם חזר ולקחה לאחר ל' יום לא חל עליה הקדש עולה שבשעה שבא ההקדש ראשון לחול לא היה שלו:

ופריך לא דמיא עולה לאשה. דאמירה לגבוה חמירא דהויא כמסירה להדיוט וחשבינן ליה כזוכה מעתה אלא שמשייר בה גיזותיה וולדותיה של שלשים יום ולא מהני המכירה שמכר בתוך שלשים יום:

מה דמיא. באיזה דבר שוותה אשה לעולה דלא מהני המיתה של השני:

לא חלו עליה קידושי הראשון. שאין קידושין תופסין ביבמה:

מה דמיא עולה לאשה. באיזה דבר שוה עולה לאשה דאינו חל עליה הקדש מיד:

שהקדישה בעלת מום קבוע. לאחר שלשים יום דכיון שלא הקדישה אלא לדמי לא חמירא מאשה ואם מכרה תוך שלשים מכורה:

והכא את אמר הכין. דאם מכרה תוך שלשים יום מכורה ואהא דאמר האמורא בשם ר' יוחנן הוא דפריך:

תמן באומר מכבר. אם אומר מעכשיו הוא דהוה כמסירה להדיוט אבל הכא באומר לאחר שלשים יום אף בהקדש יכול לחזור בו דאתי דבור ומבטל דבור:

יצאתה לחולין מאיליה. בלא פדיון דאפי' קדושת הגוף פקעה בכדי:

מעילתה מה היא. המועל בה תוך שלשים יום הוי כמועל בודאי הקדש וחייב באשם מעילות או לא הוי אלא במועל בספק שהרי לאחר ל' יום לאו עולה היא:

מעילתה ברורה. כודאי מועל הוא דאזלינן בתר השתא ועכשיו היא ודאי עולה:

מעילתה ספק. שאם לא יקריבנה תוך ל' יום איגלאי מלתא למפרע דלא הויא עולה ואין מעילתה מעילה:

ה"ז מקודשת. לעולם:

ופריך מה. איכא בין הקדש לאשה דאמרת בהקדש דלאחר ל' יום יוצאת לחולין מאיליה:

ומשני מצינו להקדש דמים שיצא בלא פדיון. וכדמסיק הלכך אף קדושת הגוף כשהוא לזמן כשעבר הזמן יוצא לחולין אבל לא מצינו אשה שיוצאה בלא גט לפיכך כיון שהיא מקודשת לשלשים יום שוב אינה יוצאת ממנה בלא גט:

ופריך הן אשכחנן. והיכן מצינו שהקדש יוצא בלא פדיון:

ומשני כר"ש. דתנן בערכין פ"ז המקדיש שדה אחוזה והגיע היובל ולא נגאלה רש"א הכהנים נכנסים לתוכה ואינן נותנין דמיה דא"צ לפדותה ורי"א צריכין ליתן דמיה לר"ש מיהת מצינו דהקדש יוצא בלא פדיון:

תיפתר ד"ה. תפרש דאתיא ככ"ע ובשדה מקנה שאם הקדישה הלוקח חוזרת למוכר ביובל וא"צ לפדותה לדברי הכל דכתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו:

אין זה גט כריתות. דבעינן דבר הכורת בינו לבינה לעולם דכתיב וכתב לה ספר כריתות וזו אגידא ביה לאחר שלשים יום:

הדא דאת אמר. הא דאמרי' אם קידשה לשלשים יום דמקודשת לעולם היינו דוקא בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר לשלשים יום אינה מקודשת לעולם שהרי לא למדנו קידושי שטר אלא מגירושין דכתיב ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה מה יציאה בשטר אף הוי' בשטר ואמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בגירושין אם גירשה לשלשים יום אינה מגורשת כדאמרי' לעיל בסמוך אף קידושי שטר אם קידשה לשלשים יום אינה מקודשת:

אינה מכורה. דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומחמרינן בי' במי דאע"ג דלא אמר מעכשיו כאומר מעכשיו הוא ולא מצי הדר בי':

ליידא מילה. א"כ לאיזה דבר אמר לאחר שלשים יום כיון דלא מצי הדר בי':

לשייר גיזה ועבודה. שיהא גיזה ועבודה שבתוך שלשים יום שלו:

תלוש מן הקרקע הזה. האומר לחבירו תלוש מן הקרקע הזה דבר לקנותה במתנה בחזקה זו לאחר ל' יום ומכרה לאחר תוך ל' יום אינה מכורה אלא להראשון דהנותן בעין יפה נותן וה"ל כאומ' מעכשיו כדאמרינן גבי מקדיש:

הקדישה תוך ל' יום לא קדש. דה"ל כמקדיש דבר שאינו שלו:

ליידא מילה. א"כ לאיזה דבר אמר ישיקנה לאחר ל' יום כיון דיצאה מרשותו מיד:

לשייר. לעצמו אכילת פירות מקרקע זו כל שלשים יום:

מה בינה לאשה. דהא אשה לשדה דמיא ותנן במתני' אם בא אחר וקדשה תוך ל' יום מקודשת לשני ש"מ דיכול לחזור וה"ה במכירה דהא מוכר בעין רעה מוכר:

שיקנה לי עבדך. עבד הכנעני:

הראשון ישנו בדין יום או יומיים. אם הכהו תוך ל' יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד חי יום או יומיים אינו נהרג דכתיב אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם אבל אם הכהו השני תוך ל' יום הללו שהיה בבית הראשון אינו בדין יום או יומיים ונהרג עליו אם מת מחולי זה אפילו לסוף שלשה שנים דעבד כנעני כישראל לכל דבריו דגמר לה לה מאשה:

ומת תחת ידו. היינו רשותו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו א"נ מתחת יליף דכיון דהוא תחתיו ויכול לרדותו קרינן ביה ומת תחת ידו:

מ"ד השני וכו'. דייק ליה מסיפא דקרא דכתיב לא יוקם כי כספו הוא למי שקנוי גופו הוי עבד ואית ביה דין יום או יומיים:

מ"ד זה וזה ביום וכו'. ופטורין מספק דספק נפשות להקל כדנפקא לן מושפטו העדה והצילו העדה א"נ רחמנא פטרה לשניהם דזה תחת ידו הוא וזה כספו הוא:

הראשון שאינו כספו. דכתיב כי כספו הוא מיותר דמה נתינת טעם צריך ליתן בדבר ולומר לא יוקם שכספו הוא א"נ דהמ"ל כי כסף הוא אלא לומר דבעינן כספו המיוחד לו:

ה"ג בת ישראל לכהן תאכל בתרומה:

א"ר הילא. ולא פליגי:

כשהשני כהן. הא דתנן בת ישראל לכהן היינו שהשני כהן וכיון דקידושיו קידושין גמורים הלכך תאכל בתרומה:

בשאין השני כהן. והא דתנן בת ישראל לכהן היינו שהראשון כהן הלכך לא תאכל בתרומה שקידושי שני עיקר:

קידושי מאה תופסין בה. אם קדשו כולם תוך ל' יום דראשון ואמרו מעכשיו ולאחר שלשים דהא קונין ומשיירין שהרי הוא אומר מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו וכל אחד מצא מקום וזמן פנוי לקידושיו ותפסו כולן לאסרה:

לכן צריכה. לא נצרכא אלא אפי' קידשה השני בלא תנאי קמ"ל מתני' דאפ"ה מקודשת ואינה מקודשת דבשקידשה השני ג"כ על תנאי לא איצטריך מתני' לאשמועי' דספיקא הוא א"נ אדברי ר' יוחנן קאי דאפי' קידשה השני קידושין גמורים אפ"ה קידושי מאה תופסין בה:

מה נפשך. אי תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך ל' יהיו קידושין מעכשיו קידושי ראשון קידושין גמורים הם ואי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' יום א"כ קידושי שני שהם קידושין גמורים ליהוו קידושין ומקודשת לשני כדתנן ברישא דמתני' ולמה יהו קידושי מאה תופסין בה:

וכי יש נפשך בעריות. וכי שייך לומר ממ"נ כזה להתיר בעריות:

מהו כדון. מה טעם יש שאין לומר ממ"נ זה:

כל אשה שאינה קנויה. קנין גמור לאדם אחד אלא שהוא קנויה ומשויירת כגון זו אפילו קידושי מאה תופסין בה דהא כל אחד מצא מקום זמן פנוי לקידושיו:

נתן לה. השני תוך ל' יום דהראשון קידושין בשחרית על מנת לגרשה בין הערביים ואת"כ נשאת לאיש ומת או גירשה מהו שתהא אסורה לזה שקידשה בשחרית על מנת לגרשה בין הערביים דקרינן בה לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה או לא:

חד דייר. גר וחבירו בבבלי בגיטין דייר בר דיירתא:

סבר מימר כל שהוא קונה. זה שקידשה תוך ל' יום דהא הראשון קונה ומשויירת וכיון דקנה כל שהוא קורא אני ביה לא יוכל וגו' ואסורה לו:

ה"ג אר"ז כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים וכו' וכ"ה גי' הרשב"א. וה"פ אע"ג דאמר ר"י קידושי מאה תופסין בה מ"מ לאו שיור גמור הוא אלא אתחולי הוא דמתחלי מהשתא ומיגמר לא גמרי עד לאחר ל' יום:

אבל אם הוסיף בה השני קנין גמור. כגון שקדשה סתם בלא תנאו כיון דלא שייר בה מידי קרינן ביה לא יוכל וגו' ואסורה לו לאחר שנשאת לאיש:

היו שניהן. אותן שקידשו אחד מעכשיו ולאחר ל' יום והשני קדשה תוך אותן ל' יום היו כהנים או שני אחין שניהן אסורין בה דהא שניהן צריכין ליתן גט וכהן אסור בגרושה והאחים אסורים משום גרושת אחיו אבל אם היו שני ישראלים נכרים אחד כונס ואחד מגרש:

וקידשוה שנים מהן. א' מעכשיו ולאחר ל' ובא השני וקדשה תוך ל' ומתו מהו שיהא האח השלישי מיבמה:

הדא וכו'. ופשיט היינו דתני ר"ח דאינו מייבם אשת שני מתים דכתיב אשר לא יבנה בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים וזו אשת שני מתים היא:

ופשיט ממה נפשך. השני מותר בה החלק שקנה בה ודאי מותר בה ומה שלא קנה בה איהו הרי מותר בה מחמת יבום מאחיו:

שאין כולה לפנים. שאין קנויה כולה ליבם אלא מקצת קנויה לו מחמת ייבום כגון זו צד הקנוי שבה צד שאינו זקוק ליבום ה"ל כערוה והויא לה לצד הזקוק כצרת ערוה וערוה פוטרת צרתה דכתיב לצרור וקרי ליבם לפנים מדכתיב לא תהיה אשת המת החוצה ש"מ שהיבם קרוי לפנים:

יאות. שפיר אר"י בן פזי שאסור בה:

כלום נפלה לו וכו'. הצד השני ששייר אינו קונה אלא מחמת קידושי אחיו המת וכיון שהיתה אסורה לאחיו בחייו איך תהא מותרת לו:

לכן צריכה. לא נצרכא מתני' לאשמועינן אלא שאפי' השני כהן דסד"א הואיל והיא כהנת והשני כהן תאכל בתרומה קמ"ל דקידושי הראשון שהוא ישראל פוסלתה מתרומה דאי בששניהם ישראלים פשיטא דהא עכ"פ קנויה היא לישראל ממ"נ אי בשהשני ישראל והראשון כהן נמי פשיטא דכיון דתפסו קידושיו למה לא תפסול מתרומה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף