שיירי קרבן/קידושין/ג/א

שיירי קרבן קידושין ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

האומר. ה"ז זריז ונשכר. פירשתי בקונט' כיון דקעביד מצוה נקרא זריז כן משמע בבבלי בחולין פ' אוחו ואת בנו ע"ש:

אף לעושה עליו חבילה. י"מ חבילה לשון סחורה א"נ חבילה ממש כגון שבא חבירו לזכות בחבילה מן ההפקר וקדם זה ונטלה ושניהן אינן מחוורים ופירושי שבקונט' נ"ל עיקר:

לא הוחזק השליח בעדים. פירושי בקונטרס הוא פי' הר"ן לשיטת הרמב"ם אבל הראב"ד פי' לא הוחזק היינו שלא נתפרסם במקום האשה שעשאו שליח בעדים אבל באמת נעשה שליח על ידי עדים וכן פירש כל הסוגיא. והרא"ש כתב ואינו מובן לי דנהי דהוחזק השליח בעדים האיך נתקדשה לראשון הרי עומד וצוח אף על פי שמינני שליח בפני עדים חזרתי משליחותי וקדשתי לעצמי וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובתיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אומרת שנתקדשה לו ומאי נ"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח וצ"ע ע"כ. לכך נראה לי דאיירי כשקדשה בסתם והיא יודעת שפלוני עשאו שליח וכמו שכתב הראב"ד הלכך כשלא הוחזק השליח בעדים ולא נתפרס' הדבר משום חשש הרואין השליח אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרובי הראשון הואיל שהיא אומרת שנתקדשה לו והראשון מותר בקרובותיה שהרי השליח אומר שחזר משליחותו ואם אמרה איני יודעת חזקה לשני כיון שאין השני כאן ולא הוחזק השליחות בעדים ולית כאן חשש הרואים לאסרה בקרובי הראשון ומן הדין נמי אין לאסרו שהרי חזר השליח משליחותו אבל כשהוחזק השליח בעדים חזקה לראשון והשני מותר בקרובותיה דכיון דנתפרסם שהוא שלוחו של הראשון אין כאן תשש הרואים ומן הדין אין קידושיו קידושין שאין המעשה מוכיח שנתקדשה לו ומה שהוא אומר לעצמי קידשתי ה"ל דברים שבלב ואם אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט מהשני צריכה גט מספק שמא נתרצתה לו וה"ל קידושין ומהראשון מחשש הרואים שהרי נתפרסם השליחות בעדים וכן נ"ל נכון וברור ובזה מיושב תמיהת הר"ן על הראב"ד ע"ש. והד"מ והפרישה והב"ח תירצו דכשהוחזק בעדים אמרי' חזקה שליח עושה שליחתו וכשלא הוחזק בעדים לא אמרי' חזקה שליח עושר שליחוחו ע"ש. ודבריהם תמוהים בעיני הא קיי"ל דשליח עושה שיליחותו אפי' לא נעשה שליח בעדים. ועוד לדבריהם אף כשהיא אומרת שנתקדשה לשליח נימא חזקה שליח עושה שליחותו ומשקר במאי דאמר שלעצמו קידשה ודוחק לומר דאיירי שיש עדים גם לא נזכר מזה בכל דברי הראשונים מאי אית לך למימר דאיתרע חזקתו אם כן ה"נ איתרע חזקתו. ועוד קשה הא לענין דיני ממונות מפורש בח"מ סי' קפ"ג דיכול לומר לעצמי לקחתי וכן מפורש במתני' לענין מציאה וצ"ע. ועיין בתשו' מהר"ם בר ברוך הקטנים סי' כ"ו דלא אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו אלא באיסורא שלא יהא המשלח חוטא כי הוא סומך עליו אבל בממון לא ע"ש וזה ממש כדברינו:

לפיכך אם מת וכו'. וכתב הר"ן שהרשב"א חולק אהירושלמי והביא ראיה מהא דגרסי' בבבלי בפרקין לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו רי"א חוזרת דאתי דבור ומבטל דבור ובודאי כשחזרה בדבר בטלה קידושין הראשונים לגמרי וכ"ש כשפשטה ידה וקבלה קידושין משני דאחי מעשה ומבטל דבור ע"כ. ול"נ דלא דמי דמן הסתם אמרינן איתתא בכל דהו ניחא לה אלא שהשני הוא נוח לה אבל לא דחאה הראשון לגמרי ודעתה כשיתבטלו קידושי השני יחולו קידושי הראשון אבל כשחוזרת מהראשון בפירוש דחזינן דלא ניחא לה ביה ודאי דבטלו קידושיו לגמרי. ואף תשובת הר"ן נוטים לדברינו. למה שהביא הרשב"א עוד ראיה מדאמרי' ביבמות כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקידושין שקדשני אמי ואחי ושיילינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי ומסקינן דהן הן קידושין הן הן מיאונין ע"כ. ול"נ דודאי מיאון הוא זה אלא מאן לימא לן דאם נתבטלה קידושי שני שאין קידושי הראשון חוזרין וחלין ומי עדיפא מנדון דידן ומטעם שכתבנו. והר"ן השיב בענין אחר ע"ש:

תיפתר שמת השני וכו' לא חלו עליה קידושי הראשון. פירשתי בקונט' שאין קידושין תופסין ביבמה. כן כחב הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן וסיים שם ואנן דקיי"ל כשמואל דאמר יבמה שנתקדשה צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון שאין זיקתה מונעת קידושי הראשון ע"כ וקצת קשה הא גם בירו' בפרקין איתא לדברי שמואל דצריכה גט וה"ל לש"ס למימר דאליבא דרב הוא דקאמר הכי מיהו בפרקין משמע דר' יוחנן קסבר דאין קידושין תופסין ביבמה וסוגיין לר"י אזלא אך נ"ל דהכא אין הטעם משום שאין הקידושין תופסין ביבמה אלא משום דכיון דחזינן שקבלה קידושין מהשני וחזרה מקידושי הראשון אע"ג דלאו חזרה גמורה היא מ"מ כל זמן שמצאה מקום שיהיו קידושי השני קיימים אינו תלין קידושי הראשון וכ"ש לפמ"ש לעיל בפרקין בתוס' בד"ה לפיכך וכו' ע"ש והבן כי נכון הוא:

תיפתר ד"ה ובשדה מקנה. וקשה התם שאני שתחילת קנייתו לא היתה אלא עד היובל ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ויש לומר הא מיהת מצינו שיוצא מהקדש בלא פדיון:

הדא דאת אמר מקודשת בקידושי כסף וכו'. וקשה הא אמרי' בכמה דוכתא בש"ס דהוקשו הויות להדדי אם כן מהיכי תיתי לחלק ועיין במשנה למלך פ"ז מה"א הלכה י':

מה בגירושין אינה מגורשת וכו'. הר"ן פסק דמגורת מספק וה"ה דמקודשת מספק. ואפשר דגם הירושלמי סובר כן מיהו הר"ן לא פירשו כן:

לשייר לו גיזה ועבודה. וקשה אלו אמר הרי זו עולה על מנת שגיזה ועבודה שלי מי אמר כלום אם כן אף זו שהיא כאלו הקדישה מעכשיו לעולה למה יהא מותר בגיזה ועבודה ויש לומר דכולי האי לא מחמרינן לאסרה אף בגיזה ועבודה ודוחק:

תלוש מן הקרקע הזה וכו'. עיין מ"ש לעיל בפ"ק בתוס' בד"ה תלוש וכו':

אית תניי תני הראשון ביום וביומיים וכו'. בבבלי בב"ק פ' החובל מוקי פליגתייהו בקנין פירות אי כקנין הגוף הוא דמ"ד הראשון וכו' קסבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי ומ"ד השני קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומ"ד שניהם ישנו וכו' מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף הוא או לא ומ"ד שניהם אינן וכו' קסבר דמיעטן קרא דכתיב כספו המיוחד לו:

מ"ד זה וזה ביום וכו'. פירשתי בקונטרס ופטורין מספק דספק נפשות להקל. דכתיב ושפטו העדה כן פי' הרשב"ם וכתבו תוס' בב"ב דף נ' ואין נראה דבלאו הכי נמי לא קטלי' מספק דאפי' ממונא לא מפקינן מספיקא ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו הא ודאי נ"מ טובא דאלו לטעם תוס' אלו קטל איניש אחרינא את זה שהרג לעבדו לא קטלי' ליה דמצי למימר גברא קטילא קטלתי אבל לטעם הרשב"ם דמדאו' פטרו ליה בי דינא אלו הרגו אדם לאחר שיצא מב"ד זכאי חייב מיתה. ומה שפירשתי בקונט' בלשון אחרון קשה מהיכא תיתי לן לומר דלא קפיד קרא אתרווייהו שיהא תחת ידו וגם כספו דהכי משמע פשטא דקרא ואין זה בכלל ושפטו העדה והצילו העדה להוציא קרא מפשטיה לכך מוכרח הבבלי לומר דמספקא בקנין פירות. ועיין בתוס' בב"ב בדף הנ"ל בד"ה קסבר וכו'. בת כהן לישראל תאכל בתרומה. כתב הר"ן מצאתי להרמב"ם בפי' המשנה שכתב ואמר בת ישראל לכהן תאכל בתרומה חוזר על בבא הראשונה שאמר הרי את מקודשת לאחר ל' יום שהיא אוכלת בתרומה כל ל' יום ואם אמר מעכשיו ולאחר ל' יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקבלה הקידושין ע"כ ונראה שגורם ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה ומפרש כשלא בא אחר וקדשה וסד"א כיון שקבלה הקידושין לאחר ל' יום אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום דאף מעכשיו תאכל קמ"ל דלא ע"כ. והנה מ"ש שהרמב"ם גורם ברישא בת כהן לישראל כן הוא מפורש בפירוש המשניות שלנו. מיהו מסוגיין מוכח דהגירסא שלנו עיקר דהא קאמר דמתני' איירי בשהשני כהן הרי דקאי אסיפא. לכן נ"ל הגהתי שבקונט' עיקר:

לכן צריכה אפי' כשקדשה השני קידושין גמורים. בקונט' פירשתי שני פירושים. וללשון הראשון קשה הא בשקדשה השני על תנאי דמקודשת ואינה מקודשת וקמ"ל דספיקא הוי או חזרה היא או תנאה או דהראשון שיורי שייר וכדאר"י ויש לומר דמסיפא שמעינן דספיקא הוא דתנן בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ולמה ליה למתני בסיפא ובא אחר וקדשה תוך ל' יום אלא ודאי דקמ"ל אפי' קידשה השני קידושין גמורים. וניחא נמי בהא מאי דקשיא עוד למה הביא דברי ר"ל תוך דברי ר"י. דלפמ"ש פליג ר"ל אר"י דלר"י דאמר קידושי ק' תופסין בה לאו ספיקא הוא דאם כן לא שייך למיתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהן וכן כתב רש"י ותוס' ולר"ל ספיקא הוא. מיהו קשה דבסמוך משמע דאף ר"ל סובר דקנויה ומשויירת ואפי' קידושי ק' תופסין בה ולאו ספיקא הוא וכדשני וכי יש נפשך בעריות וכדמסיק ויש לומר דר"י בר טבליי לר"י הוא דפריך ור"ל לדבריו דר"י הוא דקאמר ודוחק. וללשון השני שבקונט' קשה אם קידשה השני קידושין גמורי' למה יתפסו בה קידושי מאה הא השני לא שייר מידי:

לאחר שלשים קונה קנין גמור. וקשה כיון דצריכה גט מיהת משני למה תהא מותרת לו לאחר שנשאת לאחר וי"ל דקסבר ר"ז כיון שאין הקידושין של השני חלין אלא על מקצת השיור לא מיקרי בעלה שאין כאן לא התחלה ולא סוף ולא קרינן ביה לא יוכל בעלה הראשון וגו'. והרשב"א בחידושיו כתב וקשיא לי דאם כן דאינן נגמרין עד לאחר ל' יום אם מת תוך ל' לא תהא זקוקה ליבום ולישנא דר"י קידושי ק' תופסין בה ואם מת חולצת או מתיבמת ועוד האריך ע"ש ולענ"ד אין לדחות דברי ירושלמי בזה דודאי מודה ר"ז דאם מת בתוך ל' שחולצת או מתיבמת שכבר אמרנו שלא שייר אלא מקצת והראשון מקרי בעלה הלכך צריכה חליצה ובזה יש ליישב כל דקדוקיו של הרשב"א:

כלום נפלה לו אלא מחמת אחיו וכו'. כחב הרשב"א בחידושיו לפי זה אין צריכין להא דפשיט לעיל ג' אחין וכו' מדר"ח דה"ל אשת שני מתי' דאפי' מתו שניהם בבת אתת אסורה לו שהרי אינה קנויה לו אלא מחמת אחיו ולהם אסורה איך תהי' מותרת לו:

לכן צריכה אפי' השני כהן. פירשתי בקונט' ואי בשהשני ישראל וכו'. וקשה אם כן גם בשהשני כהן והראשון ישראל נמי פשיטא דהא קידושי הראשון ודאי תופסין בה ויש לומר דקמ"ל אפי' בשקדשה השני שהוא כהן קידושין גמורים אפ"ה אסורה בתרומה. ודייק ליה מדתנן מקודשת ואינה מקודשת לשניהם הך סיפא למה לי אלא לאשמועינן דאפי' בכה"ג שקידשה השני קידושין גמורים אסורה בתרומה. וכ"מ בחידושי הרשב"א ע"ש. והר"ן כתב דסיפא איצטרך דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה. חששו לקידושי שני לענין תרומה לא ניחוש קמ"ל וזה דלא כסוגיין דמפורש דאיצטרך דלא נימא דלא חיישינן לקידושי הראשון. גם אין סברא לומר דלא ניחוש לתרומה דאית בה מיתה בידי שמים ואם אשת ישראל היא הרי היא כזרה לכל דבריה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף